רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יח'

[יח] ענין פורים על שם הפור, דקדושת שבת קבוע מהש"י דמקדש, וקדושת יום טוב וראש חדש ישראל מקדשי, אבל פורים אותו יום זכה בגורל על ידי המן שנבחר למחיית עמלק כי מיניה וביה אבא כו' (סנהדרין לט, ב)[1] ועל פי עצמו נבחר על פי הגורל נפל על יום זה שיהיה מוכן למחיית עמלק ולנוח ביום שאחריו ועשה וגו' ולכאורה הגורל נראה מקרה רק הכתוב מעיד (משלי טז, לג, בחיק יוטל את הגורל) ומה' כל משפטו דהמקרה גם כן מהש"י על ידי זה הוא עיקר ניצוח עמלק שנאמר בו אשר קרך וכן בהמן אשר קרהו שנתלים במקרה כי כפי שרשם כך הם כל ענינם כדרך שאמרו (סנהדרין צ, א) הוא כפר בתחית המתים לפיכך אין לו חלק כו' וזהו מצד הבחירה. ומצד הידיעה הוא בהיפך שמי שאין לו חלק בתחית המתים הוא כופר בתחית המתים. וכן כל ענין עמלק מקרה בעולם כי הש"י ברא גם כן ענין מקרה דאין דבר חוץ מהש"י ודבר זה גם כן מהש"י שיהיה מקרה מה שאינו מסודר כפי הסדר שיסד. וזהו עמלק ולפי שהוא מקרה כמו שנאמר אשר קרך הוא תולה הכל במקרה. ואמר אשר קרהו וזהו היה בעת הסוף שלו שהלך לאבדון אז אמר אשר קרהו שתלה הכל במקרה דכל דבר מתברר בסופו כמו בבלעם בסוף במעשה דשטים נתגלה דשרשו זנות ואז אמר הנני הולך לעמי וגו' כמו שאמרו ז"ל (ילקוט שמעוני בלק כד, יד ופירש"י) ונודע שנבאש. דבתחלה כל דבר רע הגוון הוא להיפך וגוון עמלק הוא שאין נתלה במקרה דענין הגורל מצינו בתורה ביום הכפורים ובחלוקת הארץ דזהו ענין ישראל לסמוך על גורל להחזיק שאין הדבר במקרה. וזה כל תוקפו של עשו פושט טלפיו כו' (ב"ר ריש פ' סה) עד שהוצרך הש"י לומר אני חשפתי את עשו גליתי מסתריו דאחר לא יוכל לגלות זה ונאמר נחפשו עשו נבעו מצפוניו משמע דיש לו מצפונים ואין הכתוב קורא מצפון מה שצפון לעין סתם בני אדם רק מה שצפון גם ממלאכים ונביאים וחכמים ואין צריך לומר מאדם עצמו שיוכל להטעות עצמו ואי אפשר לגלות זה אלא הש"י הבקי במעמקי לב. וזה כל כח עמלק שנקרא ראשית גוים ונאמר והיה בהניח וגו' תמחה וגו' דכל העכו"ם אילו לא היה שורש מהם בלבות ישראל לא היה להם מציאות בעולם וזה כל ענין ניצוחם כאשר מנצח אותו כח הרע שבלב ממילא הוא מנצח אותה אומה בפועל. וכל העכו"ם הם רע נגלה והיה בהניח וגו' שכבר יהיה לו נייחא מזה שלא יבלבלו שום רע ונדמה בעיניו טוב אז צריך להתחזק נגד עמלק שהוא נדמה בעיניו טוב רק שהוא עומק ראשית דרע ובשאר ההתפשטות אין מורגש רע כלל. ובו צריך תמחה כי מה שרע בנגלה הכל הוא לצורך שאין לך מדה רעה שאין בו שימוש לצורך גם כן דלולי כן לא ברא הש"י דבר זה בלב. ותאוה וכעס וכדומה הכל פעמים יש בהם צורך כשמשתמש בהם כפי רצון הש"י כנודע. מה שאין כן עמלק שנקרא מקרה ואינו מעצם הבריאה כי הש"י ברא גם דבר זה שיהיה דבר נראה מקרה ושצריך למחותו לגמרי כי ממנו לא ישאר רושם לטוב כלל כי ראשית הכל הוא הש"י ומצד ההתפשטות יש חילוקי מידות שונים אבל הראשית גוים הוא עדי אובד כי אני ראשון וכל ראשית שחוץ ממנו הוא אפס באמת כי כל האומות קרו ליה אלהא דאלהא (מנחות קי, א) מה שאין כן התולים במקרה ולית דין כו'. וכמו שבישראל מה שנראה כולו רע הוא באמת כולו טוב כי הם מהפכין חשוכא לנהורא כך באומות הוא להיפך מי שנראה כולו טוב הוא באמת כולו רע ואין בו השארה לטוב כל שהוא. ושורש עמלק שבלב היינו העדר הכרת הנוכח כמו שאמרו (מד"ת סוף פרשת תצא) אין השם שלם ואין הכסא שלם עד כו' ושלימות השם הוא כמו שאמרו (פסחים נ, א) לא כשאני נכתב אני נקרא בעולם הזה אין בליטה זו לעין לגמרי איך הש"י היה הוה ויהיה ומהוה הכל שזהו הוראת שם הויה והכסא הוא ההשגחה שיושב כמלך על כסא ומלכותו בכל משלה. והיה בהניח וגו' דמתחלה יש דברים אחרים תאות וכעס וכדומה המסתירים זה אבל כאשר לבבו נקי ועדיין אין הכרת הנוכח מאירה לו להיות ממש תדיר כעומד לפני מלך גדול ומורגש לעין בכל דבר איך הש"י מנהיג ובורא ואין בלתו זהו משורש עמלק שצריך למחות בעבודה שבלב והיה כאשר ירים משה ידו וגו'. והוא קודם הכנסת כל דבר קדושה גמורה קודם מתן תורה וקודם בנין בית ראשון מיד במלוכת שאול היתה התעוררות לבנין הבית והוצרך מחיית עמלק קודם על ידי שאול ודוד וכן קודם בנין בית שני מחיית עמלק דהמן וכן יהיה לעתיד קודם בנין בית השלישי שיבנה במהרה בימינו אמן.

[1] סנהדרין לט, ב: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: היינו דאמרי אינשי, מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא". רש"י: "אבא – יער. מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד, ויקצצו בו את היער, וכן עובדיה לאדום ודוד למואב, והוא יצא מרות המואביה".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יז'

[יז] השגת הגילוי רק מתוך ההעלם, כדרך שאמרו (זוהר חלג ג', דף מז', עמוד ב') מאן דיתיב בצערא כו'[1][*] מה שאין כן מי שמורגל בתענוגים, ואין בטובה למעלה מעונג. ועיקר ההשגה הוא רק כפי העונג שמשיג מזה. וזה ענין שאמרו (סנהדרין דף צג', עמוד א')[] "צדיקים גדולים ממלאכי השרת" ומצינו כמה פעמים להיפך כמו שכתב הראב"ע דודאי השגת מלאכים גדולה כמו שכתב רמב"ם.[2] רק הם אין להם עונג כמו שאמרו (שבת דף פט' עמוד א')[] "כלום יש יצר רע ביניכם" דהעונג נמשך רק מן ההיפך. וזהו יתרון האור כשהוא מן החושך כידוע דעונג הוא עומק ראשית שלמעלה מן השכל כטעם תתענג על ה' פירוש שם הוי"ה הוא התפשטות המושג, והעונג הוא דביקות במה שלמעלה מהמושג, והעם ההולכים בחושך הם ראו אור גדול פירוש גדול הוא ממדת גדולה דהש"י דהיינו התפשטות עד אין שיעור כי הוא למעלה מן השיעור כענין (שבת דף קיח' עמוד א') "המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים". כי כח העונג הוא למעלה מקו המידה כי להשגה יש מדה וגבול מה שאין כן לעונג. וזה ענין "ברייתו של עולם ברישא חשוכא כו' " (שבת דף עז', עמוד ב') דבריאת העולם היתה על דבר זה להשיג מדת העונג וזה אי אפשר רק על ידי דברישא חשוכא וכמו שנאמר כי אשב בחושך דייקא אז ה' "אור לי" וכמו שנאמר "ישת חושך סתרו"(תהילים פרק יח', פסוק יב') שהקב"ה מסתתר תוך החושך וכפי תוקף החשכות וההעלם כן הוא תוקף האור הגנוז בו שיוכל להשיג על ידי זה החשכות וכמו שנאמר "ובקשתם משם את ה' וגו' "(דברים פרק ד', פסוק כט') משם דייקא ואומר "עת צרה וגו' וממנה יושע" (ירמיהו פרק ל, פסוק ז׳)והכתוב אין קורא צרה לגוף לבד רק מה שבאמת מיצר גם בנפש מזה דייקא הוא הישועה לנפש. וכן בכל דור ודור אין לך מי שטעם מכל חמדות עולם הזה כשלמה המלך עליו השלום וכמו שאמר בספר קהלת(פרק ב', פסוקים ה' עד י') "עשיתי לי וגו' וכל אשר שאלו עיני וגו' " וכנודע ואין לך גם כן לב נקי מכל מיני תאוה כלבו וכמו שאמרו ז"ל (ידים פרק ג', משנה ה') על ספר שיר השירים שהוא קדש קדשים ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה ותאוה שם אתה מוצא קדושה (כמ"ש ויקרא רבה פרק כד, מדרש ו')[] דזה טעם קדושה פרישות מתאות רק מוקדש לה' יתברך כי זה היפך זה השקוע בתאות נאמר לתאוה יבקש נפרד שהוא נפרד מה' יתברך, מה שאין כן בקדושה מוקדש לשמים כמו קדושי אשה פירשו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין דף ב', עמוד ב') לשון הקדש ששייכה לבעל. וענין שיר הוא מצד החשק דלכן נקרא שירי עגבים וכאשר כלתה נפשו לה' יתברך והוא חולת אהבה לו אז נפתח פיו לשורר לפניו. ואין לך שירים מעוררים אהבה של ישראל לאביהם שבשמים והתאחדותם כשיר השירים. ואהבה זו הוא היפך אהבת עולם הזה ולכך הוא קודש קדשים שייך לגמרי לה' יתברך ונפרש לגמרי מכל תאות עולם הזה שאין לו שום שייכות להם כלל. וכך הוא המדה דאותו לב שטועם מן החושך עד קצה האחרון ומבקש משם את ה' טועם האור עד קצה האחרון עד שמשיג שאין חושך וכל חושך לא יחשיך וגו' לילה כיום יאיר וגו' וכן בכל המדות במקום צרות עין שם הוא טובת עין ובמקום רוע לב לב טוב.

1] זהר חלק ג, דף מז', עמוד ב':  סַגִּיאָה דִּילֵיהּ, וְאַסְתִּים מִלּוֹי בְּגוֹ, לְגוֹ הֵיכָלָא קַדִּישָׁא. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, אֲמַאי אָמַר וְרָאִיתִי אָנִי, וְכִי שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא לָא יַדְעֵי וְלָא חָמָאן דָּא. אֲפִילּוּ מַאן דְּלָא יָדַע חָכְמְתָא מִן יוֹמוֹי, וְלָא אַשְׁגַּח בָּהּ, יָדַע הַאי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. וְהוּא שָׁבַּח גַּרְמֵיהּ וְאָמַר רָאִיתִי אָנִי.
תרגום הסולם: "כיתרון האור מן החשך. א"ר יצחק: משל למתוק ומר, שאין איש יודע טעם מתיקות טרם שטועם טעם מר. מי עושה לזה שיהיה טעמו מתוק? הוי אומר: זה המר".

[2] עיין שיחת מלאכי השרת סוף פרק ראשון מה שכתב רבינו בזה.

[]סנהדרין דף צג', עמוד א'(סוף העמוד): אמר רבי יוחנן גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת שנאמר (דניאל ג, כה) ענה ואמר הא אנא חזי גוברין ארבעה שריין מהלכין בגו נורא וחבל לא איתי בהון ורויה די רביעאה דמה לבר אלהין.
רקע לדברי הגמרא: הגמרא בסנהדרין דף צג' עמוד א' מביאה את גדולתו של יחזקאל ושל אישים נוספים בעם ישראל ובגויים ובהמשך לכך מגיעה לדבריו של רבי יוחנן עד כמה גדולים תלמידי חכמים, יותר ממלאכי השרת שהם בעצם עושים כל מה שהבורא יתברך מצווה אותם. וזאת בניגוד למסקנה שהייתה יכולה להיות שבאמת מי שעושה את דברי הבורא יתברך בלבד הוא גדול יותר.

[]שבת דף פט' עמוד א'(נתחיל מדף פח עמוד ב'): ואמר רבי יהודה בל לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה ריבנו של עולם מה לילוד אשה בינינו? אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? (תהלים ח, ה) "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה. אמר לפניו ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה, שנאמר (איוב כו, ט) "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו". ואמר ר' נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו, אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" אמר להן, למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה "לא יהיה לך אלהים אחרים" בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים? שוב מה כתיב בה "זכור את יום השבת לקדשו" כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה "לא תשא" משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה "כבד את אביך ואת אמך" אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב" קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקב"ה שנאמר (תהלים ח, י) "ה' אדונינו מה אדיר שמך".

[]שבת דף קיח' עמוד א': א"ר יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר (ישעיהו נח, יד) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'" לא כאברהם, שכתוב בו (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה וגו'" ולא כיצחק, שכתוב בו (בראשית כו, ג) "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

[]שבת דף עז', עמוד ב': רבי זירא אשכח לרב יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה וחזייה דהוה בדיחא דעתיה ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה אמר ליה א"ל(אי לימא) מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי א"ל כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא.
שאל התלמיד את הרב, מדוע המציאות או דברים מסויימים כמו שהם? וענה לו הרב שכמו שלפני שנברא עולם יש חושך ורק לאחר שנברא עולם יש אור כך היא הנאה, בתחילה אין הנאה כדי שכשתיהיה הנאה תגיע הידיעה ההבנה והתחושה של ההנאה. ואז הגמרא ממשיכה בעוד מספר דוגמאות של דברים שיש להם טעם כטבע עוד מבריאת העולם.

[]ויקרא רבה פרק כד, מדרש ו': אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי, מִפְּנֵי מָה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת עֲרָיוֹת לְפָרָשַׁת קְדוֹשִׁים, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בּוֹ גֶּדֶר עֶרְוָה, אַתָּה מוֹצֵא קְדֻשָּׁה, וְאַתְיָה כַּהֲדָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי, דְּאָמַר כָּל מִי שֶׁהוּא גּוֹדֵר עַצְמוֹ מִן הָעֶרְוָה נִקְרָא קָדוֹשׁ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מַיְתֵי מִן שׁוּנַמִּית, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים ב ד, ט): וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא, אָמַר רַבִּי יוֹנָה הוּא קָדוֹשׁ וְאֵין מְשָׁרְתָיו קְדוֹשִׁים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים ב ד, כז): וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא שֶׁהֲדָפָהּ בְּהוֹד יָפְיָהּ, עַל דַּדֶּיהָ. רַבִּי אַיְבוּן אָמַר מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הִבִּיט בָּהּ מִיָּמָיו. וְרַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁלֹּא רָאֲתָה טִפַּת קֶרִי מִיָּמֶיהָ עַל סָדִין שֶׁלּוֹ. אַמְתֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רַב יִצְחָק אָמְרָה אֲנָא הֲוֵינָא מְשַׁמְּשָׁא לְמָנוֹי דְּמָרִי וְלָא מִן יוֹמוֹי חָמֵית מִלָּה בִּישָׁא עַל מָנוֹי דְּמָרִי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִפְּנֵי מָה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת עֲרָיוֹת לְפָרָשַׁת קְדוֹשִׁים, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גֶּדֶר עֶרְוָה אַתָּה מוֹצֵא קְדֻשָּׁה, וְאִית לֵיהּ קְרָיָין סַגִּיִין, (ויקרא כא, ז): אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה, (ויקרא כא, ח): וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב. (ויקרא כא, יד טו): אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה וגו' וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ, וְהָדֵין: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

– ר' צדוק כותב "מאן דיתיב בצערא…" אבל זה פירוש לכתוב בזהר ולא הכתוב בעצמו.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות טז'

[טז] בכל חדושין דאורייתא אי אפשר להיות דבר מבורר שלא יהיה נטייה לכאן ולכאן כמו שאמרו (חגיגה ג, ב) הללו מטמאין והללו מטהרין כו', ואלו ואלו דברי אלקים חיים (עירובין יג, ב), פירוש אלהים בעל הכחות כולם הנפרדים שבעולם וזהו לשון רבים וכן חיים לשון רבים דדברי תורה הוא חיות הבריאה כולה. ויש חלוקות של חיים ועל זה נאמר פלגי מים לב מלך ביד וגו'[1] מאן מלכי רבנן (כמ"ש גיטין סב, א) ואין מים אלא תורה (ב"ק יז, א) והם נפלגים למעיינות שונים לאסור ולהתיר וכסבורים אנו דהוא בדעתו של חכם ואינו כן אלא גם זה ביד ה' שמאיר עיניו ומטה לבבו כפי החפץ ורצון אלהי לבד. ולכך נקרא דברי אלהים חיים דבאמת הן דברי הש"י וכמו שאמרו (ב"ב יב, א) דמן החכמים לא ניטלה נבואה דבאמת הוא מהש"י כנבואה רק החילוק דנבואה הוא כה אמר ה' היינו כזה ממש ואין בו הטיה וחילוק ושני נביאים המכחישים זה את זה האחד נביא שקר. כי נביא מלשון ניב כמו שפירש רש"י בחומש (שמות ז, א) והיינו דבורו דהש"י דהדבור דהש"י ממש בגרונו של נביא והדבור הוא התגלות לפועל ובהתגלות אי אפשר להיות שני הפכים בנושא אחד כידוע דשכל בני אדם מכחיש זה כנודע מדברי רמב"ם. אבל חכם הוא דבוק בחכמתו של הש"י שהוא במחשבה שבמוח שם אפשר להיות שני הפכים בנושא אחד. ולא עוד אלא שהוא כמעט מוכרח כפי מה שיסד הש"י כל הבריאה דבר והפכו כידוע מספר יצירה ואין לך דבר בעולם שלא יהיה היפוכו ממש גם כן ובודאי יש לזה רשימו בחכמתו יתברך שהוא שורש הרצון המוציא לפועל. רק שבפועל שני ההפכים אינם בנושא אחד כשהוא יום אינו לילה וכשהוא לילה אינו יום מה שאין כן במקור שם כולא חד. ולכך כל חידוש דברי תורה שיוצא לעולם על ידי איזה חכם בהכרח יוצא אז גם כן ההיפך. וזה טעם פוטר מים ראשית מדון מים היינו תורה מי שפותח איזה שער ודבר הוא ראשית מדון ומחלוקת. ואמרו ז"ל פרק קמא דסנהדרין (ז, א) ריש מאה דיני פירוש כי יש חמישים שערי בינה וזה טעם מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור כי שער החמישים אין מושג. והיינו דפנים פירוש גילויים מה שהחכם מראה פנים מפני מה אומר כן וידוע מ"ט הם שבע פעמים שבע נגד שבע מדות הבנין של כח ההתגלות ושער חמישים נגד הבינה שבלב שזה אי אפשר לגלות כלל לחבירו הרגשת הלב מה שהוא מרגיש בלבו הטעם לדבר דטעם אי אפשר להסביר ולגלות כלל וכדרך שאמרו בסנהדרין (לה, א) ליבא דאינשי אינשי שאי אפשר לגלותו בכתב וכן בדבור אי אפשר רק הרשימו שבלב מתלבש בדבור שכפי הרגשת הטעם שלו בלב כך הוא כח הדבור וניכר על הדבור הרגשת הלב אבל אמיתות טעם שהוא מרגיש זה אי אפשר לגלות. ולכן אמרו (שוח"ט תהלים יב, ד) תלמיד ותיק היה אומר מ"ט פנים כו'[2] פירוש אומר לגלות אי אפשר רק מ"ט פנים. וכן משה רבינו ע"ה דקיבל תורה מן השמים שהוא חכמתו של הש"י מה שאינו מושג לבני אדם לחדש מלבבם כמו תורה שבעל פה אמרו (ר"ה כא, ב) דלא השיג שער חמישים דשער חמישים מתורה שבכתב הוא הרגשתו של הש"י בלב שלמעלה שאי אפשר לגלות ולבא לפומא לא גליא אבל מה שמחדשים חכמי ישראל מי שהוא מחדש הוא משיג באותו דבר כל החמישים שערי בינה והן מאה דיני חמישים לכל צד. ובמחלוקת שהוא לשם שמים כמחלוקת שמאי והלל, דבית הלל היו שונין דבריהם ודברי בית שמאי (כמ"ש עירובין יג, ב) היינו שהיו משיגין גם דברי בית שמאי והטעימה של ההיפך וכענין אותו תלמיד ותיק שהיה אומר שתי הפנים כי מצד דבוקותו בחכמת הש"י הוא משיג באותו דבר שני ההפכים שבמחשבה העליונה ונמצא לכל אחד מאה. וזה טעם הגמרא בשבת (קכט, ב) מאה קרי בזוזי כו' ואין כאן מקומו.

[1] משלי כא, א: "פלגי מים לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפץ יטנו".

[2] שוחר טוב יב, ד: "על כל דבור שהיה אומר הקב"ה למשה היה אומר מ"ט פנים טהור, ומ"ט פנים טמא וכו'. ר' אבהו בשם ר' יונתן אמר תלמיד וותיק היה לו לר' עקיבא, ור' מאיר שמו, והיה מטהר את השרץ מן התורה במ"ט פנים טהור, ובמ"ט פנים טמא".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות טו'

[טו] שני מיני השגות אלהות יש. אחת כללית שהיא בשוה לכל ישראל מצד שהם מאמינים בני מאמינים מורשה מאבות דיש אלוה בורא משגיח ויכול וכו', והוא השגת העיגולים מצד שהש"י סובב כל עלמין דבהיקף ועיגול אין מדרגות והוא בהעלם. ואינו בהתגלות לבו שאמרו ז"ל (שהש"ר ה, ב) הקב"ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי, וזהו על ידי מדרגת היושר שהוא ממלא כל עלמין והוא השוכן בתוך בני ישראל ממש בקרב לבן והוא השגה בהתגלות לבו, ובזה יש מדרגות כי ביושר יש מעלה ומטה ימין ושמאל וכל אחד מדרגה חלוקה ואין השגת נפש אחת דומה לנפש אחרת כלל שהרי אין שרשם במקום אחד ממש בקומת היושר שהוא קומת התגלות אורו יתברך לנפשות דמשם הוא עצם הנפשות דישראל ושורש חיותם כי חלק ה' עמו כחלק מן הכל. ובכל התורה כולה נאמר כמה פעמים אני ה' אלהיכם והוא השגה שבדרך כלל לכלכם בשוה. אבל בעשרת הדברות פתח אנכי ה' אלהיך היינו לכל אחד בפרט כפי מה שהוא. וכן דרשו כן בשוחר טוב (מז' קיט, ח) על פסוק בך בחר ה' אלהיך ולא אלהינו דרצה לומר לכל יחיד ויחיד.[1] והיינו כי מצוות התורה גם כן ידוע שהם בקומת אדם נגד רמ"ח איברין ושס"ה גידין ועל ידי התורה הוא חלוקת המדרגות ולכך פתיחתה, דדבור הזה הוא שורש כל התורה כולה, הוא בהשגה זו הפרטית של כל אחד בפרט. וזהו שורש להשתדלות בתורה ומצוות להשיג השגה זו שהוא כפי שרשו. דלהשגה הכללית אין צריך השתדלות וכידוע דלעתיד ישיגו מדריגת עיגולים היינו שלא יצטרכו השתדלות כי הוא מדרגת אור מקיף דהיינו שהש"י מקיף מבחוץ לקומת אדם למעלה משכלו ועבודתו והשתדלותו הש"י מקיפו. ולא אמר זה בלשון ציווי רק דרך הודעה אנכי וגו' וכל דבור הוא פועל כן לעלמי עד. דדברות הקב"ה יש בהם כח הפועל כמו שמצינו בדבר ה' שמים נעשו ועל ידי דבור זה דאנכי הוא הארת אור זה בכל נפש בפרט לפי חלקו. ובהתחלת התורה הארה זו מהש"י וכדרך שאמרו (מכילתא בשלח מס' שירה ג, וזוה"ק בשלח סד, ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, דמה שעתידין להשיג בסוף כל הדורות על ידי השתדלות דאשפוך את רוחי על כל בשר וגו' זה היה בהתחלה בלא השתדלות וכטעם בכל המקום אשר אזכיר את שמי לעתיד אבוא אליך מיד וברכתיך. כי הש"י מראה דכל השתדלות הוא רק לבוא למה שמוכן ואין אדם נוגע במוכן לחבירו (יומא לח, ב) וכטעם ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי שאף אם ירבה בהשתדלות עד אין קץ אי אפשר שיגיע לשום דבר ושום מדריגה מאחר שאינו בשורשו מאותו מקום כי הוא משורש השנאוי רצה לומר שהש"י עשה בעולם להיות דבר מראה ההיפך ונדמה בעולם הזה כאלו הוא שנאוי. כי עולם הזה הוא דמיון ודבר זה אין לו תפיסה אלא בדמיון וכמו שאמרו (מדרש הובא ברש"י וילקוט שמעוני בראשית כה, כב על פסוק ויתרוצצו) ועשו נטל עולם הזה פירוש שאין לו תפיסה אלא בדמיון לבד. וליהט אותם היום הבא דכשיתגלה האמת אין שייך מציאות לדבר השנאוי מהש"י ואין לו שום ממשות כלל רק כחלום יעוף כשמקיץ וריקה נפשו. אבל ישראל כולם דבוקים באמת וכפי המדריגות כך יוכל להגיע בהשתדלותו. ובודאי הגם דראתה שפחה כו' היה מדריגות דלולי כן לא שייך לקרות שפחה כלל. רק דגם מדריגות היותר קטנים והשפחות היתה למעלה ממדריגות יחזקאל בהשתדלותו בעולם הזה. אבל מדרגת יחזקאל לעולם הבא על זה נאמר עין לא ראתה וגו' וכן בעת שפיכת הרוח לכל בשר יהיה כן מדריגות. וכן בעת דבור אנכי האיר לכל אדם ולכל נפש שבכל הדורות כפי פרט השגתן. ודבור זה ניצב קיים בכל נפשות שבכל הדורות שהיו כולם במעמד הר סיני. ובכל דור ודור שיוצאים לפועל בגוף בעולם הזה גם דבור זה יוצא בפועל בקרב לבבם בעת התחלת פנייתם לדברי תורה והשתדלות. מאיר להם אור זה דאנכי בלא השתדלות משיג אור דהש"י השייך לשורש נפשו, כאלו הש"י מעוררו להשגת אור זה, אתה מוכן ובהשתדלותך תשיגנו. וזה טעם אשר הוצאתיך מארץ מצרים גם כן בלשון יחיד שיציאת מצרים גם כן היה לכל אחד בפרט השגת אחרות כטעם ראתה כו'. דגליות ישראל אינו מקרה. וסיפור מעשה לא היה נכתב בתנ"ך אבל על כרחך הוא לימוד דברי תורה. והיינו דשיעבוד אומה בהם הוא שיעבוד אותו כח הגובר באומה זו. וכח מצרים בכשפים כמו שאמרו ז"ל (מנחות פה, א) תבן אתה מכניס כו'³⁵ ופירוש כשפים שמכחישין פמליא של מעלה (סנהדדרין סז, ב)[2] היינו השתדלות לפעול בהשתדלותו נגד רצון הש"י ושאין הש"י המנהיג. אבל אלהיך פירוש מנהיגך והוא יציאת מצרים שהאיר הש"י דהוא לבדו המנהיג בפרטות לכל נפש ונפש ולא דרך כלל לבד. וכמו שאמרו (שם) דמקרא זה דאין עוד מלבדו הוא היפוך וסותר לפעולת הכשפים. וכפי השגת כל אחד זה כפי שורשו כך הוא מדריגת יציאתו ממצרים, וכך היתה השגת ראייתם על הים דאז היה גמר יציאת מצרים כמו שנאמר כי אשר ראיתם את מצרים היום לא וגו' דיום ההוא עדיין ראום והראיה אינו מקרה וספור מעשה רק עדיין היה להם שייכות לראותם שעדיין לא נזדככו לגמרי להשיג ראיה דים עד רגע קריעת ים סוף דהבטיחם הקב"ה לא תוסיפו וגו'. זו הבטחה דכל מי שהוא משרשא וגזעא קדישא דישראל לא יבוא לו הרהור ומחשבה זו כלל בלבו ח"ו לומר לא יראה וגו' אלהי יעקב. דכל מי שמזרע יעקב מאמין שהוא רואה ומבין ומשגיח בפרטות והוא אמונה הכללית וזהו לא תוסיפו לשון רבים. ואז ראו אח"כ כל אחד בפרט בים ומזה נצמח אח"כ השגה דכל אחד בפרט במתן תורה. דאשר הוצאתיך וגו' כפי ההוצאה שהשגת בפרט נפשך כן תשיג אנכי בפרט כנ"ל. [ולכן נקרא הש"י בעת קריעת ים סוף ה' איש מלחמה דכשפים מכחישין היינו כנלחם שרוצה להכחישו ולבטלו. וכן לעתיד נאמר כאיש מלחמות יעיר וגו' ונקרא כאיש ולא איש כי ברכת עשו ועל חרבך תחיה גם כן מלחמה וניצוח לנבראים ולישראל ולא לפמליא של מעלה, ולפי שאמרו (רש"י מטות ל"א ג' מספרי שם ופרשת בהעלותך פיסקא פד) כל העומד כנגד ישראל כאלו עומד כנגד הקב"ה, לכן נקרא כאיש כו' הכ"ף הדמיון היינו כלשון חכמים כאלו].

[1] שוחר טוב קיט, כא: "אמר משה: כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. בכם בחר ה' אלהינו, אין כתיב כאן, אלא בך בחר ה' אלהיך. אפילו אחד מכם חביב לפני הקב"ה יותר מכל האומות, וכן ישעיה אמר: כל הגוים כאין נגדו".

[2] סנהדרין סז, ב: "ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא (השתדלה לקחת עפר מתחת רגליו של רבי חנינא להזיקו בכישוף). אמר לה: אי מסתייעת – זילי עבידי, אין עוד מלבדו כתיב (רש"י – אפילו כשפים אין בהן כח לפני גזרתו, שאין כח מלבדו). איני, והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן מכשפים – שמכחישין פמליא של מעלה (שעל מי שנגזר לחיות ממיתין) – שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יב'

[יב] תפלה עיקרה בלב כמו שאמרו (תענית ב, א) עבודה שהיא בלב כו' זו תפלה, וכן המתפלל צריך שיכוין את לבו (ברכות לא, א) וטובי. ותורה כפי הנראה עיקרה במוח, אבל אנו מבקשים ותן בלבנו בינה וגו' כידוע דיש חכמה ובינה שהם מוחא ולבא. פירוש חכמה הוא כללי דברי תורה המפורשים ובינה הוא התבוננות דבר מתוך דבר המפורש לדון ולהורות בשעת מעשה. וכן מצינו בלשון חכמים בסנהדרין (לה, א) ליבא דאינשי אינשי הרי דההתחדשות נובע מן הלב. וחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין (זח"ג ד, א) כי תורה נקרא רק מה שמורה ללב וכדרך שאמרו (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב) הלמד שלא לעשות נוח כו'[1] והאומר אין לו אלא תורה אף תורה אין לו (כמ"ש יבמות קט, ב) ונאמר למה זה מחיר וגו' ולב אין, כל שלב אין אף על פי שיודע דברי תורה נקרא כסיל, רק שמחיר בידו לקנות חכמה כי אף חכמה אין בידו כל שאינו בלב שזה כדרך שאמרו (סנהדרין קו, ב) בדואג כל תורתו משפה ולחוץ פירוש שאין נבלע בלב, כענין ולרשע וגו' עלי פיך¹⁶ היינו בפה בלבד. ועיקר התורה רק שיהיה נבלע בלב כמו שאמרו בויקרא רבה (ריש פ' יז) על פסוק מסילות בלבבם דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון. ובשוחר טוב (קיט, ז) על פסוק בלבי צפנתי אמרתך כל מי שדברי תורה בלבו אין יצר הרע שולט ונוגע בלבו. ואינו סותר מה שאמרו בסוכה (נב, א) על פסוק כי הגדיל לעשות ובתלמידי חכמים יותר מכולם[2] דטעם אין שולט כדרך שאמרו שילהי חגיגה אין אור של גיהנם שולט ולא אמר אין נכנס לגיהנם רק למדו ממזבח הזהב דהיה אור בוער רק שאין מכלה. מה שאין כן דואג דנדחה מחלק עולם הבא הרי מכלה, על זה אמרו משפה ולחוץ. ומכל מקום דורשי רשומות אמרו כולן באין לעולם הבא (סנהדרין קד, ב). פירוש דחלק עולם הבא נקרא בינה כנודע דהיינו רק על ידי הבינה שבלב. אבל יש רשומות והיא מקום יותר עליון דלא קיימא לשאלא ואין השגת אדם שם רק ברשימו שלו. שם אף זה דמשפה ולחוץ אין נדחה. דהוא למעלה מן הלב וסוף מעשה דבוק במחשבה תחלה בעולם הזה שהוא עולם המעשה ועקימת שפתיו הוי מעשה אף בזה יש קדושה ומועיל להכניס הקדושה בלב על ידי כך, וזה טעם וחיים ביד לשון.

[1] ירושלמי ברכות פ"א ה"ב: "הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. ואמר רבי יוחנן: הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שיליתו על פניו ולא יצא לעולם".

[2] סוכה נב, א: "תנו רבנן: ואת הצפוני ארחיק מעליכם – זה יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם. כי הגדיל לעשות – אמר אביי: (שמתגרה) בתלמידי חכמים יותר מכולם. כי הא, דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים וניזיל באורחא. אמר: איזיל אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא. כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא. אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה – לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה. אזל, תלא נפשיה בעיבורא דדשא, ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יא'

[יא] התפלה הוא מדברים העומדים ברומו של עולם, כמו שאמרו בברכות (ו, ב) על פסוק כרום זלות פירוש שהוא מרומם מכל עניני עולם הזה כידוע, תפלה כעומד לפני המלך כמו שאמרו בעירובין (סד, א) היכי דמי שיכור כו'.[1] והעומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ודאי מרומם מכל חמדת עולם הזה ומשה רבינו ע"ה יוכיח לחם לא אכל וגו' שעמד בהר לפני ה', ואמרו (ברכות ו, ב) אין עמידה אלא תפלה פירוש עמידה לפני ה' הוא רק בתפלה. דאורייתא אחיד בגופא דמלכא ונקרא איש אלהים בעלא דמטרוניתא, אבל תפלה היא מטרונה כמו שאמרו בתיקונים (סוף תיקון יג) ברתא דמלכא דא צלותא. ובני אדם מזלזלים פירוש מצד מדריגת בני אדם קדמאה היפך בני אלהים דשקועים בעולם הזה נמשך זלזול, דחושבים כל עיקר תפלה היינו רק שאלת צרכיו בעולם הזה הרי דעיקרה בצרכי עולם הזה ולא ברומו של עולם, אבל באמת כל עניני עולם הזה הם גם כן מהש"י, ועולם הזה ועולם הבא אין שני ענינים נפרדים דשניהם נקראים עולם שם עולם רצה לומר כל ברואי ועניני עולם נכלל בזה. רק החילוק ביניהם זה נקרא הזה פירוש הנגלה לעין וזה נקרא הבא פירוש הנעלם, וכמו שאמרו בריש פסחים דומים ליום ולילה פירוש דבעולם הזה מצד הסתר האור נגלה צרכי עולם הזה כאלו הוא ההיפך מרצון הש"י כי תאות עולם הזה משכיחים, אבל מצד הגלוי נגלה דכל מה שברא הש"י לכבודו ולקילוסו (כמ"ש שוחר טוב ריש מז' י"ט), ולא ברא הש"י דבר להשכיחו ח"ו ואם כן ודאי כל צרכי עולם הזה מה שברא הש"י שיהיו נצרכים לאדם הם באמת עומדים ברומו של עולם פירוש בההתרוממות שיש לענין העולם רצה לומר לענין הבריאה כולו, והיינו כי על ידי התפלה שהוא מכיר שכל צרכיו מהש"י, ואם הש"י לא יתן לו אין לו כלום הגם שהרי שלחן והרי כו' (קידושין מו, א) אין לנו מה לאכול[2] אלא אחר התפלה ומבקשים מהש"י שיתן, על ידי זה מתרוממים כל צרכי האדם ונבראי העולם לרום המעלות. ויש חילוק בין אור תורה לתפלה שהם נקראים יום ולילה ושמים וארץ כנודע, כי התורה הוא אור הש"י שממשיך בעולם וכדרך שאמרו (ברכות ח, א) משחרב בית המקדש אין לו להקב"ה כו' הלכה בלבד[3] דשם שופע אור הש"י כמו בבית המקדש שהיה לו דירה בתחתונים, ותפלה הוא בהיפך כי אין תפלה אלא על חסרון שיש לו, על זה הוא מתפלל להוושע ונמצא הוא רק על ידי חשיכה ושפלת מארץ על ידי זה פיו נפתח בתפלה ומתעלה ויושב ברומו של עולם, כמאן דאמר בסוטה (ה,א) אתי דכא, דאני את דכא הוא על ידי דברי תורה, ודכא אתי הוא על ידי התפלה.[4] ואז לילה כיום יאיר וכמו שאמרו (ריש שוח"ט תהלים) דבקש דוד המלך ע"ה שיהיה קורא תהלים כעוסק בנגעים ואהלות דהיינו גופי הלכות.

ואמרו בשוחר טוב (כה, ז) על פסוק אותך קויתי כל היום (ובמז' פו, ב) על פסוק אליך אקרא כל היום וכי אפשר לאדם להתפלל כל היום כולו אלא זה עולם הזה שהוא יום לאומות העולם ולילה לישראל. ולכאורה לפי התירוץ קשה יותר דכסבורים אנו כל היום לבד והוא הוסיף כל זמן עולם הזה יום ולילה תמיד לא ישבות, ועוד שקרא לעולם הזה כשם השייך לאומות העולם והיה לו לקרותו לילה כשם שהוא לישראל. אבל באמת אמרו ז"ל (מד"ת מקץ ט') עתים הם לתפלה וכמו שנאמר (תהלים סט, יד) ואני תפלתי וגו' עת רצון, פירוש עת רצון כשהש"י רוצה שיתפללו לפניו כטעם אם תפלתי שגורה בפי (ברכות לד, ב)[5] כי לולי הש"י אי אפשר לאדם להתפלל כלל לפניו, וכמו שתקנו בתחלה אד' שפתי תפתח וגו' אז אוכל לפתוח פי בתפלה, וכשהש"י רוצה שיתפללו לפניו ופותח הפה בתפלה אז ודאי תפלתו שגורה, פירוש שגורה שלוחה מלמעלה שהש"י שלחה לתוך פיו ואז הוא מקובל, דהיינו עת רצון. וידוע דעיקר התפלה הוא על ידי הרגשת הצער והחסרון וכמו שאמרו (זח"ג קצה, א) תפלה לעני דמעטפא כל צלותין ובקעי רקיעין, לפי שהוא מתפלל מעומקא דלבא בהרגשת החסרון וזה עצמו מהש"י. דכן מצינו בר' חנינא בן דוסא כאשר היתה תפלתו שגורה היינו דהיה מיצר לו מאוד חליו של פלוני וצערו ואז היה פיו נפתח לבקש עבורו מעומקא דלבא, וכן כל צער שהש"י שולח ח"ו לאדם בעולם הזה הוא על זה לעוררו לתפלה, וכמו שאמרו ז"ל (שמו"ר כא, ה) על ופרעה הקריב משל למטרונית שביקש המלך לשמוע קולה, ואמרו (יבמות סד, א) מפני מה היו האבות עקורים שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ועל זה אמרו (סנהדרין מד, ב) לעולם יקדים כו' שנאמר היערוך שועך לא בצר, שיתעורר לתפלה קודם ולא יצטרך לצרה שתעוררנו ח"ו. וכל הגליות והיסורין הוא רק על זה להעלות כל עניני עולם הזה לרומו של עולם על ידי התפלה, להיות לילה כיום יאיר, כשיהיה זה בשלימות יתגלה אור היום דהיינו עולם הבא שדומה ליום.

ונאמר (איכה א, יג) נתנני וגו' כל היום דוה ואמרו ז"ל (זח"ב יז, א. וח"א קטז, סע"ב) דהגלות אחד מיומו של הקב"ה, ובכל מקום קורין לצרות ישראל חושך ולילה דיום בלשון הכתוב אינו אלא אור הש"י המאיר בלבות בני אדם, אבל גלה בכאן הסוד דכל הגלות אינו אלא יום מצד התגלות מדת היום כאשר הש"י רוצה להאיר לעולם, וכדרך שאמרו ז"ל (ירוש' ברכות פ"ב ה"ד. ומ"ר איכה א, ע) דבתשעה באב נולד משיח, וכן אמרו (יומא נד, ב) דבחורבן מצאו כרובים מעורים זה בזה וידוע דזהו התחברות בני ישראל לאביהם שבשמים, רק יש יום אחד להש"י אשר הוא לא יום ולא לילה פירוש כי מדות הש"י כל אחד הוא אור מיוחד במדריגה וענין מיוחד. וידוע מהאריז"ל דדוה בהיפך אתוון הוד שהגלות הוא ממדה זו, (כמ"ש זח"ג רפב, א וש"מ) והיינו כי הוד נקרא זיו ויופי הבולט מחוץ לעין רואים ולא אור פנימי לבד, וכענין קרני הוד דמשה וכן אהרן הכהן ברזא דהוד הוצרך לבושים לכבוד ולתפארת, ופנימיות ישראל באמת דבוק בהש"י, רק מצד חוץ יש טענה לרואים הללו כו' והללו כו'[6] כמאמרם ז"ל כמה פעמים, וזהו מצד חשכות עולם הזה וכמו שאמרו (ברכות יז, א) גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות, דבעולם הזה הפנימיות נעלם ובחיצוניות אי אפשר להיות נקי ומזהיר לגמרי, אבל הש"י רוצה להאיר גם לחיצונית דישראל דראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' וכמו שנאמר לעתיד ונהרו אליו כל הגוים וגו' וכן כמה פעמים, ונמצא הארה זו הוא עיקרה לצורך חיצונים, דישראל עצמם יש להם השגה באור פנימי ודביקותם בעצם כמו דרך משל עשיר המתלבש בלבושי כבוד הוא רק לרואים שאין יודעים עשרו יכירוהו על ידי בגדיו, ונמצא הוא לצרכן של אומות העולם להאיר להם, ולא אור גמור ח"ו שישפע להם רק שישיגו אורן של ישראל וקרני הוד שעליהם ויראו ממך. וכאשר הש"י משפיע טובה הוא נשפע בכל עולם כמדריגתו, וכאשר הש"י רוצה להשפיע אור זה דהיינו שחיצונות ישראל פירוש כל תאוות וחמדות עולם הזה ששקועים בהם יהיה ניכר לכל שהוא לרצון שמים לבד, ושיכירו גוים כח מלכותך, פירוש מלכות הש"י הוא רק בישראל רק כח מלכותך הוא כענין זיו ההוד זה יוכלו להכיר כי שם ה' נקרא על ישראל. וידוע אהרן הכהן הוא עבודה ואין עבודה אלא תפלה כי אור זה הוא שהש"י מעורר לאדם לעבודה ותפלה על ידי זה מעלה כל עניני עולם הזה לרומו של עולם ולילה כיום יאיר בקרני הוד. מה שאין כן תורה הוא רק קדושה הפנימית של בני ישראל דאין מוסרין דברי תורה לעכו"ם (כמ"ש חגיגה יג, א) ואין הם מכירים בזה כלל, ולכן התעוררות יום ואור זה בעולם הוא על ידי יסורין והרגשת הצער כנזכר לעיל והוא יום לעכו"ם.

ואין הכתובים ורז"ל קוראים יום על שם הדמיון מה שנדמה לאומות העולם ליום דזה הבל, רק שבאמת הוא יום דהיינו שהקב"ה מתעסק בזה להאיר גם לאומות העולם שישיגו גדולת ישראל, וכטעם לא גלו ישראל אלא להוסיף גרים (פסחים פז, ב), מה שאין כן בעולם הבא לא יהיה העסק אלא עם ישראל לבד וכמו שנאמר (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו ואין וגו' ואין מקבלין גרים לימות המשיח (כמ"ש יבמות כד, ב). ולישראל הוא לילה דיסורין מעבירין על דעתו ודעת קונו (כמ"ש עירובין מא, ב) וכמו שאמרו (ברכות יז, א) ומי מעכב כו' (ושעבוד מלכויות), רק כאשר מתעורר על ידי זה לתפלה אז ממילא לילה כיום יאיר ונגלה אור זה וקרני ההוד, דהגם ששקועים בעולם הזה כאומות העולם אין כן אצל ישראל דהם כל צרכיהם מקבלים מהש"י. ואז נקרא אליך אקרא כל היום דכשמגיע לקריאה מתוך הצרה אז יש לקרותו יום כמו שהוא לאומות העולם, דהרי יום ואור זה מאיר הש"י אז שיאירו ישראל כל כך עד שכל רואיהם יכירום וגו' גם אותן שאין מכירין פנימיות האור. וטעם אליך אקרא כל היום כטעם ואני תפלתי וגו' כי עסק הש"י להאיר אור יום הזה הוא עת התעוררות עת רצון דהיינו רצון לתפלה, שהתעוררות זה הוא על ידי אור היום הזה שהקב"ה מעורר להאיר בעולם קרני הוד דישראל.

[1] עירובין סד, א: "אמר רבה בר רב הונא: שתוי אל יתפלל, ואם התפלל – תפלתו תפלה. שיכור אל יתפלל, ואם התפלל – תפלתו תועבה. היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור? שתוי – כל שיכול לדבר לפני המלך, שיכור – כל שאינו יכול לדבר לפני המלך".

[2] קידושין מו, א: "אמר רבי יוחנן: הרי שלחן והרי בשר והרי סכין, ואין לנו לאכול".

[3] ברכות ח, א: "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".

[4] רש"י סוטה ה, א: "אתי דכא – אני מגביהו עד ששוכן אצלי והיינו אשכון את דכא. אני את דכא – אני מרכין שכינתי אצלו".

[5] ברכות לד, ב: "אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף".

[6] שיר השירים רבה פרשה ב: "או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. ר' יהושע בשם ר' חנן אמר: גוי מקרב עם ועם מקרב גוי אין כתיב כאן, אלא גוי מקרב גוי. שהיו אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית ואלו מגדלין בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות י'

[י] שלושת עמודי העבודה הם אהבה ויראה ודביקות. אהבה ויראה הם תרין גדפין ושתי זרועות עולם והם תרין אבהן אברהם ויצחק, ודביקות הוא מאן דאחיד בגופא דמלכא צורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח), ומאן דאחיד באורייתא אחיד בגופא דמלכא ונאמר ואתם הדבקים וגו' דכולם נקראו בשם יעקב וישראל ואף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, א) ולא ניתק ממדת דביקות בהש"י באמת, כי לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר עריות (כמ"ש שם סג, ב) תאות ואהבות רעות. וכל החטאים הן בתרין גדפין והלכה נשברו אגפיה כשר (חולין נו, ב) כידוע, אבל בגופא דמלכא שם אין חטא דיעקב אבינו ע"ה מטתו שלימה ואין שום זרע ישראל ניתק מעצם דביקותו בהש"י כלל, ועל זה נאמר יפול מצדך וגו' כי זה לעומת זה עשה אלהים, שלושת כחות הרע הם עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, וידוע העומד לעומת חבירו, ימין זה נגד שמאל זה כו' (עיין רעיא מהימנא זח"ג רמו, ב), וזהו יפול וגו' דהשמאל דהיינו יראת הש"י היא מפלת תאות רעות, וכמפורש בכתוב כי אמרתי רק אין יראת וגו' כי השקועים בתאוה אין יראה נגד פניהם, ולכן היראה היא תרעא לאעלא גו מהימנותא (זח"א יא, ב) היינו ההתחלה בילדות דאז יצר התאות בוער, ויפול רק אלף כי אמרו (סוטה מז, א) יצר כו' וימין מקרבת.[1] אבל רבבה מימינך על ידי אהבת הש"י הגורמת אהבת ישראל ודוחה רציחה וכעס וקנאה ואביזרייהו, ולאלו היא דוחה לגמרי דאין בזה קירוב כלל, ויפול רבבה לשון ריבוי מאוד מה שאין כן אלף הוא גם כן סך רב דרך גוזמא בכמה מקומות אבל הוא תחת סוג המספר, כי אלף הוא סוף המספר היותר גדול בלשון הכתוב, מה שאין כן רבוא לשון רבוי אינו בסוג המספר דהיינו בלא גבול, אבל שם ההפלה בגבול דכשמגיע לרבוי בלא גבול שזהו דרגא דימין אז היא מקרבת כטעם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש (סוכה נב, ב) היינו לא שתדחהו רק תמשכהו לשם, כי התורה תבלין כמו דבר המתבל ועושה הבאוש טוב וטעם לשבח. ואליך, דהיינו לגופא, לא יגש, דשם אין שליטת היצר רע כלל כנזכר לעיל, דאפילו כל רוחות שבעולם לא יזיזו מגוף הדביקות דישראל לאביהם שבשמים ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו'. וזה טעם תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהם (כמ"ש סוף חגיגה) כטעם אליך לא יגש, דמאן דאחיד באורייתא אחיד בגופא דמלכא, ושלהובא דיצרא בישא הוא עצמו אור של גיהנם ולגופא לא יגש כלל ואין לו שליטה באמת.

ומעשה אבות סימן לבנים, כי שורש נפש הבן מטיפי מוח של האב דלכן אמרו (סוף פרק ב' דעדיות) האב זוכה לבנו כו', ובפרט אבות העולם אין לך נפש מישראל שלא יהיה כלול בו שורש משלושה אבות דלכן נקראים אבות, ואברהם ויצחק אין מטתן שלימה דנמצא בהן פסולת כן מדת אהבה ויראה אי אפשר בשלימות וכמו שאמרו (מ"ר ר"פ תזריע) אפילו חסיד שבחסידים כו' לענין תאוה.[2] וכן אמר (משלי כז, ד) ומי יעמוד לפני קנאה והוא צד השמאל דרע אין לך אדם יעמוד כנגדו. וכמו שאמרו (ב"ב קסד, ב) שלושה דברים אין אדם ניצול בכל יום הרהור עבירה ואבק לשון הרע הם שני קצוות כנזכר, ועיון תפלה הוא נגד יעקב אבינו ע"ה דמטתו שלימה ואין בו פסולת כלל שאפילו רשע שבישראל בשם ישראל יכונה ואפילו ריקנין שבך כו' (סנהדרין לז, א) וכמו שאמרו (שם) וירח ריח בגדיו בוגדיו, רק מכל מקום יש מדריגות. ותפלה פירוש התחברות ודביקות וזהו עיון תפלה דאין אדם ניצול, דבזה גם יעקב אין שלם לגמרי להיות כולו שוה וחד בלא מדריגות בענין השלימות והדביקות, וכמו לעתיד יעשה הקב"ה מחול לצדיקים כו' (כמ"ש סוף תענית) פירוש עיגול, דיתגלה מדריגת העיגולים דשם אין מדריגות דכולו שוה בשלימות, מה שאין כן קומת יעקב אבינו ע"ה הוא קומת היושר דצורת אדם שבזה יש מדריגות ראש וסוף וקצוות כנודע, ואי אפשר לינצל דהיינו להגיע לשלימות גמור כי כח זה עדיין אינו בשלימות כנזכר עד ביאת משיח שהוא יהיה בתכלית השלימות, וכפרנס כן דור (כמ"ש ערכין יז, א) כל הדור יהיה בתכלית השלימות ואז ינצלו גם מעיון תפלה דיהיה דביקות הגמור. וממילא ינצלו מהרהור עבירה ואבק לשון הרע דהם אין שייכים באמת לגוף אדם, וכמו שאמרו באברהם ויצחק אין מטתן כו' פירוש מטה שפרים ורבים עליה דהיינו בתולדות אבל בעצם יש שלימות, וכן בעצם אהבה ויראה גם כן יש שלימות וכמו שאמרו בסנהדרין (מד, א) משל לאסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה כו' שהמשילו חטאים הסובבים לאדם כקוצים הסובבים לשושנה ואינו מעצם האדם רק שסובבים ומקיפים אותו מצד ההתפשטות של האדם, אבל מצד עצם נפש הישראלי אין בו חטא כלל רק המדריגות במעלת הדביקות בזה החילוקים הוא בעצם הנפשות שמצד קומת היושר יש מדרגות בנפשות, ומדריגה השלימה דהיינו לינצל לגמרי מעיון תפלה שיגיע לסוף קומת היושר בשלימות אז תיכף מתחיל העיגולים ונגלה אור העיגולים שאין מדריגות בעצם כלל. ועדיין לא הגיע לזה אדם שהרי עדיין לא נתגלה אור זה בעולם עד שיבוא אחד מזרעא דדוד שהוא דרגא דתפלה כטעם ואני תפלה (תהלים קט, ד) כמו שאמרו בזוהר כמה פעמים, ויזכה לעיון תפלה בשלימות וכמו שאמרו במגילה (יח, א) כיון שבא דוד באת תפלה.

[1] סוטה מז, א: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".

[2] ויקרא רבה פרשה יד: "הן בעוון חוללתי. רבי אחא אמר: אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעוון. אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני והלא לא נתכוון אלא להנאתו".

ראשי פרקים – הוצאת הר-ברכה

[א] כל חטאי ישראל בגדפין, אבל בגוף הוא יעקב אין חטא כלל, ועל כן אין אש הגהינם שולטת בת"ח.

[ב] אהבה ויראה כנגד אברהם ויצחק שאינן אפשריות בעוה"ז בשלמות ולכן אין ניצול מהרהור עברה ואבק לשון הרע. והרהור תפילה כנגד יעקב שחסרונו רק מצד המדרגות, ומשיח בן דוד יזכה לעיון תפילה בשלמות ויגלה את מעלת העגולים. ובשביל להמשיך זה בלב צריך שתיהיה המצוה לשמה.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ט'

[ט] הש"י נקרא לעולם גומל חסדים טובים, כי זה כל פעולותיו, וכל אצילות מדותיו היתה רק לצורך להטיב לישראל, וכמו שאמרו בשוחר טוב (קטז, ב) אזנים שלמעלה אין כרויות אלא לשמוע תפלתי שנאמר אזנים כרית לי, וכיוצא בזה בכל כחות שלמעלה הוא רק לצרכינו להטיב לנו. וכאשר נראה פעמים לעין לא כן, זה אדרבא להטיב בטובה יותר גדולה שלמעלה מן השכל האנושי, וכדרך שאמרו בבראשית רבה (ט, ה-ז) טוב מאוד זה יצר הרע ומות ושינה דכל אלו נראים לא טוב לעין ועל זה אמר דהוא טוב מאוד דבזה יש עומק טוב, על דרך משל האוכל מאכל מתוק לחיך הוא בשביל הנאתו ברגע אבל האוכל מאכל מרור על כרחך שהוא להבריא גופו דלולי כן ודאי לא היה אוכלו אם כן על כרחך הנאתו מרובה יותר הרבה. ועל זה נאמר מה גדלו מעשיך ה' פירוש מעשיך הוא כל עולם העשיה הנגלה ופעולות הנגלים, גדלו הוא מדת הגדולה והחסד להטיב והרבה טובות יש בנגלות המעשים. ומאוד עמקו מחשבותיך הוא כטעם טוב מאוד, מחשבותיו הוא עולמות הנעלמים ודברים שטובתם נעלמת דלפי הראות היה טוב להיפך, כענין צעקת ירמיה מדוע דרך רשעים צלחה וגו' דכפי הנראה הוא המשכת מדת הגדולה והחסד דהש"י שלא במקום הראוי, וזה שסיים גם כאן בפרוח רשעים וגו', ואתה מרום פירוש ברום מעלה ועולמות העליונים דהיינו עולם המחשבה זה נקרא מרום שהוא מתרומם מהשגת בני אדם, שזהו מהנסתרות וכבשי דרחמנא שאין נגלה שלות הרשעים ויסורי הצדיקים כדרך שאמרו (מנחות כט, ב) ברבי עקיבא כך עלה במחשבה,[1] ועל זה נאמר מאד עמקו מחשבותיך שיש בו מעמקים של טובה הנקרא טוב מאוד.

וכל מעשי אדם הוא מעשי הש"י כמו שנאמר גם כל מעשינו פעלת לנו וזה ודאי מה גדלו כטעם זדונות נעשו כזכיות. ומחשבות אדם והנסתרות דאינון מוחא וליבא הם ודאי לה' אלקינו והם מחשבותיו יתברך, אלו מאוד עמקו, כענין לא יהרהר אדם ביום כו' (כתובות מו, א)[2] ראית קרי בלילה הוא מעשה שאנו צווחים על זה גם כל מעשינו וגו' דאנו לא רצינו בזה כלל, ותיקון על זה בזמן הוא חודש אדר בשנה דכפי הנראה ממה שיש פעמים שני אדרין שהוא נגד שבט יוסף שהוא פעמים שבט אחד ופעמים שנים (וכן איתא בס' קדושת לוי), גם מזלו דגים כמו שנאמר ביוסף וידגו לרוב והוא על הפריה ורביה כמו שאמרו (ר"ה ח, א) אימת לבשו כרים הצאן באדר שהוא היפך משחית זרעו, ומתחיל אחר השובבי"ם שידוע מטעם האריז"ל שאז הוא גמר התיקון עד פרשת כי תקנה עבד עברי, ונברא באות הקו"ף כמו שכתוב בספר יצירה, ויום שישי שהוא בימים גם כן נגד מדת יוסף שהוא מדה ששית כנודע נברא באות רי"ש כמו שכתוב בספר יצירה, והם אתוון דשקרא כמו שאמרו בזוהר בתחלת ההקדמה, והיינו דעולם הזה נקרא עלמא דשקרא מה שאין כן עולם הבא עלמא דקשוט, והש"י ברא עולם הזה הרי ברא כח זה השקרא והכל נברא באותיות התורה, ואותיות ר"ק הם כח זה כי השי"ן הוא יסודא דקשוט, והיינו שנאמר כי לא דבר רק וגו' ואמרו ז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ואם רק מכם הוא רק, למה שאין אתם יגיעים, דעולם הזה הוא עולם היגיעה והשתדלות ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (ע"ז ג, א) שהוא עלמא דקשוט, ונמצא גם הערב שבת ועולם הזה אינו דבר רק, רק לפי שאין אנו יגיעים נראה דבר רק. ועל זה נקבע פורים באותו חדש דבו חייב לבסומי עד דלא ידע, לומר דבאמת הנודר מן המולים אסור בערלי ישראל דאין הערלה נקרא אלא על שם העכו"ם (כמ"ש נדרים לא, ב), ועמך כולם צדיקים שומרי הברית שכולם נקראו על שם יוסף שארית יוסף, והגם שאין נראה כן הוא רק למראית עין לפי שאין אנו יגיעים נראה דבר רק ועלמא דשקרא, אבל בשוב ה' וגו' היינו כחולמים שהכל חלום והאמת אין כן כי באמת גם כל מעשינו פעלת לנו הגם שאנו לא ידענו בין ימין לשמאל והיינו שכורת ולא מיין. ועל ידי זה הוא ניצוח לעמלק שהיה זורק מילותיהם כידוע דלכן אין עמלק נופל אלא ביד זרעו של יוסף (כמ"ש ב"ב קכג, ב) דהיינו בחודש אדר, ובכח זה שאנו דבוקים בהש"י גם בעת הביסום עד דלא ידע כי אין אנו צריכים ידיעה והתבוננות שכל כלל דעצם שרשינו דבוק בהש"י וכל אשר אנו עושים הוא העושה וזהו במעשה. ואח"כ חודש ניסן ובימים יום השבת הוא על המחשבה, ושגם כל הרהורא דיומא שלנו דבוק בהש"י ושגם על מחשבות שלנו נאמר מאוד עמקו מחשבותיך, וזהו הגאולה שלימה שמעין עולם הבא.

[1] מנחות כט, ב: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור לאחורך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני".

[2] כתובות מו, א: "ונשמרת מכל דבר רע – מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה”.