רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מח'
[מח] ענין ויברך ויקדש דיום השביעי שאמרו ז"ל (ב"ר פ' יא) בירכו במן וקידשו במן והמקרא נאמר במעשה בראשית שעדיין לא היה מן דעיקר הברכה והקדושה נאמרה על עיצומו של יום ועל כרחך דהיינו הך. וזהו עצם קדושת יום השבת כי בו שבת וגו' שהשביתה והנייחא הבאה אחר גמר המלאכה הוא כשמשיג ומגיע לתכלית הרצון שכיון במלאכתו. ותכלית בריאת העולם למענהו לקילוסו (שוח"ט ריש מז' יט) וכמו שאמרו ביומא (לח, א) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו. ובכל יום מיוחד היה מין בריאה מיוחדת היינו התגלות מדריגת כבוד מיוחד כפי בריאת היום. שכנגדם קבעו רז"ל שירי היום בבית המקדש ביום ראשון לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו (ר"ה לא, א) פירוש דביום ראשון הוא התחלת הבריאה לעשות יסוד לנבראים וכמו שכתב הרמב"ן בפירוש תוהו ובוהו ורוח וחושך ואור ומים עיין שם באורך ובשאר המפרשים דהכל רומז על יסודות הברואים והתחלת כל נברא. ומצד הזה הוא ראשית ההכרה דנבראים שיש בורא כמו שהכיר אברהם אבינו ע"ה על ידי זה דאי אפשר לבירה בלא מנהיג. ואמרו בסוף ספר יצירה דכל חכמתו היתה בצירוף האותיות שבהם נבראו שמים וארץ רצה לומר יסודי התחלת הבריאה דמזה ההכרה שיש בורא כאשר מגיע לראשית והתחלת הכל. דכל הנבראים מורכבים ועלולים וכל עלול יש לו עילה עד שמגיע לסבות הראשונות שהם היסודות הפשוטים וגם הם יש להם התחלה בהכרח כי לא עשו את עצמם ועל כרחך שיש אחד שהוא עלת כל העלות וסבת כל הסבות. ועל כן אמרו ז"ל (ב"ר פ' ב) יהי אור זה אברהם ואמרו (שם פ' יב) בהבראם באברהם שבשבילו התחלת בריאת העולם ואמירת יהי אור וכל מעשה יום ראשון שהיה למענהו לקילוסו שיתגלה בזה על ידי אברהם אבינו ע"ה שהכרתו על ידי מעשה יום זה היינו על ידי העמקתו בכל דבר עד שורשו והתחלתו ומההתחלה הבין שיש בורא. כמו מי שהיה עומד דרך משל ביום ראשון לבריאת עולם וראה בעיניו התחלת בריאת יש מאין כך היתה הכרת אברהם אבינו ע"ה. דעל כן חיבר ספר יצירה רצה לומר שהוא השיג סוד היצירה על בוריו. וזה טעם ברוך אברם וגו' קונה שמים וארץ שזהו מה שפירסמו אברהם אבינו ע"ה שהוא קונה וגו' דהיינו שקנה. וברוך וגו' אשר מיגן צריך וגו' היינו שהקנה. כי בריאות נברא היינו שיהיה נמצא דבר ממשיי חוץ מבורא כביכול וזה מה שאי אפשר דהרי אין עוד מלבדו כתיב. אבל אמרו בברכות (לה, ב) כאן לאחר ברכה והארץ נתן לבני אדם דלאחר ההכרה דקונה שמים וארץ אז הש"י מקנה הכל לו ועושהו נברא בפני עצמו כאלו הוא כחו קנוי לו. ומצד הזה כבש אברהם אבינו ע"ה המלכים כיון שהכל פעל למענהו לקילוסו ואין בעולם אז קילוסו עולה אלא מאברהם אבינו ע"ה נמצא אליו קנוי הכל וכל הבריאה בשבילו שהוא יקלסו יתברך על זה. ואברהם אבינו ע"ה חזר ונתן מעשר מכל להש"י הוא כטעם ברכת המזון שאחר האכילה דאף דאחר ברכה הארץ נתן לבני אדם לא שהאדם יחשוב בדעתו ח"ו כן וישמן ויבעט רק הוא לעולם צריך להכיר דהכל מהש"י. וזהו ושליט בעולמו דגם אחר שהקנה ידע דמכל מקום הוא השליט. ועל זה מורה נתינת המעשר כדרך נותני המכס למלכים שאף שהקנה ונתן לבני אדם מכל מקום לא נפרד ח"ו ממנו והוא השליט בעולמו כמלך בעמו. וזהו כללות ההשגה דאברהם אבינו ע"ה שהוא ראש האומה ישראלית שהם מכוון הבריאה לפרסם הכרה זו דלה' הארץ ומלואה שהוא הכרה שיש בורא ויש נברא בעל בחירה. היינו בעל כח בעצמו שהש"י הקנה לו אותו כח והש"י שליט בו. וזה היה תכלית כונת הבריאה ביום ראשון והשיר והקילוס העולה מאותו יום.
וביום שני גדול ה' וגו' עיין שם שחילק מעשיו ומלך עליהן. פירוש דההבדל בין שליט למלך דגם אדם בביתו נקרא שליט אבל מלך אינו בלא עם וברוב עם הדרת מלך דמלוכה הוא לשון עצה כטעם לב מלכים אין חקר. שמצד ממשלתו על ריבוי אנשים שונים שאין דעתן שוה צריך לב רחב ועצה על זה איך לאחד ריבוי דיעות שונות ההפכיות. ולכך כשרצה הש"י להגדיל ולהוסיף הילולו ברא גם הבריאה דיום שני שהוא ההבדלה בברואים דהיינו שיהיו ברואים שונים. ושורש התחלת הבדלת הנבראים היה בעשיית הרקיע ביום שני להיות מבדיל בין עליון לתחתון ונתהוה חילוק בנבראים ומזה נמשך כל מיני הבדלות וכמו שאמרו בזוהר (ח"א יז, א) דמחלוקת נמשך מיום זה. ועל כן שירו אמרו בני קרח שהם עמדו על סוד קילוס זה דמהולל מאד בעיר וגו' כי הנה המלכים וגו' רצה לומר במלחמה ומחלוקת וכל מחלוקת בני אדם ומלחמה הוא מצד שינוי הדיעות וזהו מצד השינוי שהיה בנבראים שאין דעתן שוה. והניצוח הוא בעיר וגו' במקום שהש"י שוכן שם דעצת ה' היא תקום. ומחלוקת שהוא לשם שמים אמרו ז"ל (עירובין יג, ב) אלו ואלו דברי אלהים חיים ושניהם נקראו עיר אלהינו ועצת ה' כי הלא הש"י ברא דיעות שונות ורק דמצד זה נמשך גם כן מחלוקת קרח ועדתו ואמרו בזוהר בראשית י"ז ב' קורח הוה שירותא דמחלוקת כפום רוגזא כו' יעויין שם. פירוש כידוע דעולם חסד יבנה שהתחלת הבריאה הוא מצד מדת החסד לאברהם שזהו מדת חסדו יתברך להמשיך שפע להיות נברא ומצדה הוא המשכה לכל נברא בתכלית השלימות האפשרי ואם כן אי אפשר שיהיה חלוקת נבראים שונים שהוא על כרחך מצד חסרון מעלה שיש בזה מה שאין בזה. ועל כן נברא ביום שני מדת הצמצום ושמאל הדוחה נגד ימין המקרבת ומזה נעשה ההבדלה לומר עד פה יבוא השגת נברא זה ועד פה זה. ומזה בא השגת יצחק אבינו ע"ה שבא אחר אברהם אבינו ע"ה שהיה ראש המשיגים שיש בורא עולם. והוא לא נסתפק בהשגת אביו רק רצה להשיג עוד השגה נבדלת כידוע דעל כן נקרא אלהי כו' על כל אחד כי כל אחד היה משיג השגה מיוחדת ונבדלת. ודבר זה חידש יצחק אבינו ע"ה שיש השגות שונות ודרכים שונים להגיע לאמיתותו יתברך כי לולא זה היה די בנברא אחד ובבריאת יום אחד לבד. ומאחר שהש"י הבדיל ויצר נבראים שונים על כרחך דיש השגות שונות ונבדלות לקילוסו יתברך וכל אחת אמת לעצמה ובמקומה. וזהו מדתן של אבות שאין כאן מחלוקת באמת כי מדת אברהם ויצחק שהם אהבה ויראה כידוע שניהם אמת גם יחד וצריך לעבדו יתברך בשניהם וכל אחד אמת בפני עצמה וכפי מדריגתה. וכמו מים עליונים ותחתונים ורקיע המבדיל שיש לשניהם מציאות גמור כל אחד במקומו. אבל בבנים אח"כ רצה לומר בהתפשטות שכבר היו כל אחד כלול משתי המדות אלא שבאחד גובר מדה זו ובאחד גובר זו מזה נתהוה המחלוקת דהיינו שעל דבר אחד עצמו זו יאמר כך וזה יאמר כך כי כבר הם כולם מחוברים ומיוחדים יחד גם כן בהתכללות ולפיכך בא מזה שפיטתם על דבר אחד בחילוף. ולכך המחלוקת התחיל בבנים ובבני יעקב התחיל בתוקף השנאה עד שלא יכלו דברו וגו' שאינו בגדר מחלוקת כלל רק מלחמה. והכתוב אומר כי תצא למלחמה על אויביך לא על אחיך יהודה על אפרים כו' (סוטה מב, א) שבאמת כל ישראל זרע קודש וגוי אחד וכל המחלוקת ביניהם הוא רק איך לעבוד את ה' ושניהם מכוונים לכבודו יתברך כידוע. ואפילו רשעי ישראל כמו בזמן בית ראשון שבמלכות אפרים היו רובם רשעים דמזה נצמח מחלוקת השבטים שהריחו מה שיהיה לעתיד כידוע באמת אמרו ז"ל (שבת פט, ב) דיהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית וכשלג ילבינו ואז אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה וגו' שעיקר מלחמתן בא מצד החסרונות שיש בכל אחד וכל אחד חושב על חבירו שהוא רשע. וכידוע דיבת יוסף על השבטים וכן הם שנאוהו מפני הלשון הרע והגיאות ברדיפת כבוד ושררה [שהיא שהוציאתו לירבעם מן העולם (סנהדרין קא, ב) כמפורש בקרא] שראו בו. ודבר זה אינו מצד סדר הבריאה כלל להיות מלחמה ושנאה בעולם והכתוב מזהיר ואהבת לרעך כמוך לא תשנא אחיך וגו' ואפילו רשע גמור כיון שלקה הרי הוא כאחיך (מכות כג, א) וגם כל ישראל נקראים אחים וריעים באמת וכל תענית שאין בו מפושעי ישראל כו' (כריתות ו, ב) שאף הם מכלל האגודה. וכידוע דהא דהרואה בחבירו דבר ערוה מותר לשנאותו היינו מצד הרע אבל מצוה לאהבו מצד הטוב שבו. והרי מצווין להפריש מאיסור אף לרשעים דלא אמרינן הלעיטהו לרשע וגו' אלא כשהוא רשע באותו דבר דווקא כמו שכתבתי במקום אחר. וצריכין לזכות לחייבים וכמו שנאמר אלמדה פושעים דרכיך וגו' ויתמו חוטאים לא כתיב רק חטאים (ברכות י, א) והשנאה רק לחטאים. וגם כי עיקר החטאים אינו מסדר הבריאה כלל ואם כן אי אפשר שתהיה השנאה והמלחמה מסדר הבריאה. רק הוא דבר הנמשך על ידי בחירת אדם וכמו הקליפה הקודמת לפרי וברישא חשוכא כו' (שבת עז, ב) כך בתחלה נתגלה ענין השנאה בין אדם לחבירו הנמשך מהמחלוקת שהוא דבר שמסדר הבריאה להיות דברים נבדלים. וממחלוקת השבטים עד אחר מתן תורה במחלוקת קרח היה בירור דבר זה שאין בישראל שנאה באמת כלל דגם שנאתם גם קנאתם הוא בגדר מחלוקת לשם שמים לפי שעה דנעשו כאויבים זה לזה ואת והב בסופה. ואז התחיל שירותא דמחלוקת להתגלות שעדיין היה נחש הקליפה דשנאה וקנאה כרוך על עקיבו. והגם דעיקרו מחלוקת לשם שמים שטען דכל העדה קדושים שאין ראוי להתנשאות וזה אמת גמור מצד השגת העתיד להיות כמו שנאמר ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו וגו'. ולכך בני קרח שהם לא באו בזה מחמת קנאה ושנאה לא מתו. ולכן הם אמרו קילוס של יום זה שעל ידי ענין המחלוקת והמלחמה הנמשך מזה מזה גדול ה' ומהולל מאד בעיר וגו' במקום שהוא שוכן ומתברר האמת מתוך ההיפך בזה ניכר יתרון גדול. וזהו הילול מאד על דרך שנאמר בבראשית רבה (פ' ט) על פסוק טוב מאוד זה מות ושינה ויצר הרע הכל מה שנראה רע זה גורם לטוב מאד. וכן מצד המחלוקת בא קילוס מאוד והוא המלוכה שהוא יותר משליטה כאמור. ושניים עדיין אינו ריבוי, וכידוע (תוספות כתובות ח, א סוף ד"ה שהכל) דלא שייך לשון כל על שניים רק על שלושה שזה נקרא כללות. ושיר יום שלישי הוא ניצב בעדת וגו' שיסד ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. ועיקר לשון הכתוב מורה על מלת לעדתו דהיינו שיש כללות עדה שהתבל מוכן להם להכיר על ידה שהש"י ניצב בתוכם. וכן נקראים עדת יעקב שעל שם יעקב נקראים עדה כמו שאמרו (ב"ר פ' סח) אין החבל נפקע פחות משלושה דאז נעשה יעקב חבל נחלתו להיות מטתו שלימה שנעשה כללי ולא פרטי והיינו כמו חבל שהוא מחוטין מחוברין ושזורין יחד כן עדה חיבור וקיבוץ נפרדים יחד להיות גוי אחד. וזה חידש יעקב אבינו ע"ה אחר שנתחדש על ידי יצחק אבינו ע"ה שיש השגות שונות ונפרדות זה מזה בא הוא וחידש דכל ההשגות השונות ונבדלות זה מזה הכל הולך למקום אחד והכל אחד ממש. וזה ממה שאנו רואים בנבראים הפרטים כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' יב וזח"ג לד, ב) הכל היה מן העפר ואפילו גלגל חמה וכן כל מיני צמחים שנבראו ביום שלישי כולם צומחים מאדמה אחת והם אחד במקורן אע"פ שבצמיחתן נפרדין. וזהו והכין תבל לעדתו לצורך השגה וקילוס זה.
ויום הרביעי שבו ברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהם. שבריאת המאורות להאיר לעולם דוגמת מתן תורה שהאיר באור תורה לכל באי עולם. ואמרו ז"ל (שבת פט, ב) דנקרא הר סיני שירדה שנאה לעכו"ם עליו על ידי מדת הניצוח דרגא דמשה רבינו ע"ה שפניו כפני חמה (ב"ב עה, א). ואמרו ז"ל (נדרים ח, ב) אין גיהנם לעתיד לבוא אלא שמש מוציא מנרתיקה צדיקים כו' ורשעים כו' והוא כטעם צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם וכן מה שאמרו (שבת פח, ב) למשמאילים בה סמא דמותא כי חטאים תרדף רעה והחטא עצמו הוא המעניש כטעם (ב"ב טז, א) הוא יצר רע הוא מלאך המות. ועיקר החטא נמשך מצד מה שברא הש"י דרך צדיקים שיש דרך מיוחד לצדיק לאמר זה הדרך לכו בו ממילא כשאינו הולך בדרך זה הוא חוטא וממילא יש מציאות לדרך רשעים גם כן אלא שאיבדה מפניו כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ח) על פסוק דרך רשעים תאבד. כי רצון הש"י היה שילכו רק בדרך צדיקים אבל מכל מקום כיון שיש מציאות ההיפך צריך לנר מצוה ותורה אור להיות למאורות שלא יכשל בדרכו. ומצד שהאור מברר שזה טוב ממילא נגלה גם כן ההיפך. כי כן כל מצוות התורה בעשה ולא תעשה זה טוב וזה רע והוא מסטרא דעץ הדעת טוב ורע דמתמן פסול וכשר כו' כידוע בזוהר (ח"א כז, א). כי על ידי הידיעה ואור הדעת, שהוא דרגא דמשה רבינו ע"ה, המאיר בנפש נמשך גם כן מצד טבע הבריאה הנותנת גבול לכל דבר שיוכל לצאת מהגבול ולדעת רע גם כן. ועל זה צריך האור שעל ידו יברר אוכל מפסולת ונפרד הפסולת והרע מן הטוב. והפרדתו זהו תכלית עונשו כי כל חיותו הוא רק דיבוקו לטוב וכמו בעולם הזה שיש בו חיות הוא להוט אחר הרע ונהנה ממנו. וידוע דאתה מחיה את כולם וכל חיות והרגשת דבר הוא רק מכח ניצוץ הש"י המחייהו ונותן בו כח הרגשה להנאות ולכל דברי עולם הזה גם כן. ונמצא כל זמן שהרע מחובר לטוב שהוא הניצוץ הנותן בו חיות וכח והרגשה אין מרגיש ברעתו ואז הוא נקרא חטא. אבל העונש הוא הפרדת הטוב ונשאר הרע לבדו ממילא אבדו הנאותיו והרגשותיו לאמר לרע טוב ונעשה רע גמור. וכמו במיתת האדם שזהו תכלית עונש הניכר בעולם הזה שכשנפרד חיותו ונשאר החומר עפר מהאדמה. וכן דין דלעתיד על ידי השמש המאיר לצדיקים. ורשעים אין יכולים לסבול ובזה נידונים כי כאשר מגיע תוקף אור הוא קולט הטוב אליו והרע נפרד לפי שאין יכול לסבול תוקף אור הזה [וגם המיתה על דרך זה כמו שאמרו ז"ל (ספרי בהעלותך פיסקה קג) הא בשעת מיתתן רואין ואין הגוף סובלו ונפרד על ידי זה]. וכל מיני שיקוע דעולם הזה דעכו"ם הכל בא מצד איזה ניצוץ של אור הנותן חיות באותו דבר עד שמתאוים לו. וזה נמשך מיום רביעי אחר שנברא דרך צדיקים הכלול בתלת אבהן כנזכר לעיל ומתחיל להתפשט להשפיע לבניהם אחריהם ולהאיר לתלמידיהם זה הדרך ילכו בו. כיון שצריך הגדרה הרי נעשה מקום למציאות ההיפך. ומזה הוא כל חיות ענינים החומריים מאחר שעלו במחשבה שיהיה מציאות ענין זה ממילא יש חיות לאותו מציאות. רק החיות הוא מצד מדת הניצוח שהש"י רצה שלא ילכו בדרך זה ושינצחוהו. וגדולה נקמה שניתנה בין שני שמות (ברכות לג, א) שהם החסד והרחמים ראש וסוף דאבהן שהם כלל הדרך צדיקים וביניהם יוצאת הנקמה לדרך רשעים ומצד יום זה נמשך קילוסן של צדיקים על ידי יתרון האור מן החושך, והקילוס גם מדרך רשעים כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר פ' ז) דכך קילוסו עולה מגיהנם, וכמו שאמרו (מד"ת בשלח ז) דכשעושה דין בעכו"ם נעשה יראוי ומתרומם. ויום חמישי שברא עופות ודגים לשבח לשמו שהוא התחלת מציאות חיות בחומרים עפריים. כי עד הנה נברא חיות רוחני וזהו ענין אור דיום ראשון ומאורות דיום רביעי שהוא התחלת ההליכה בדרך צדיקים לאבות ולבנים רצה לומר מי שצריך לחפור בעמקי לבבו ומוחו על ידי תורה אור או מי שכבר מעמקי לבו טוב מתולדה ודי לו בהתנהגות דנר מצוה וכל זה מאיר רק למי שהוא ראוי להיות מואר ולאומות העולם ירדה שנאה. אבל לפי שבאמת גם בישראל יש אשר לא כן ועל זה גם כן נתן הש"י עצות לכפר ולתקן הקודם בדרגא דאהרן שהוא המכפר בקרבנות וכידוע מספר יוסיפון שהיו קוראין לכהן גדול המכפר בעדינו. והוא על ידי מדת ההודאה בוידוי דברים לפני כל קרבן ומודה ועוזב ירוחם. וזהו הוד מלך הוא הודו והוא הדרו שמוחל וסולח. ודבר זה להשפיע אור וחיות גם לחומרים גשמיים שאין ראוים לקבל חיות נתחדש ביום חמישי וזהו עיקר השבח לשמו כדרך שאמר הפייטן ואבית תהלה כו' כידוע דזה תכלית כונת הבריאה שיכירו כח מלכותו גם המקומות הנראים מרוחקים ביותר. ועל זה אמרו הרנינו וגו' דרננה ברמשא (זח"א רכט, סע"ב) היינו כשמאיר במקום אופל גם כן מזה נמשך רננה שהוא הגיון רוב עם שממנו נמשך הוד והדרת מלך. כמו לשון רננה בתלמוד (יבמות לד, ב) על לזות שפתים שהכל מרננין אחריו דדבור הרבה בני אדם נקרא רננה. ולפי שצדיקים בכל דור הם מועטים אין שם רננה רק על ידי המשכת חיות ואור הכללות אומה הישראלית גם היותר פחותים בהם. וזהו עוזינו כי מהעכו"ם עתיד ליפרע אבל לנו הוא עוז ומעוז ביום צרה שזהו עיקר הוראת מלת עוז מי שצריך לאמצו דהיינו שהוא בהיפך מזה אבל מכל מקום הש"י עוז לו כי אור חיותו שופע גם בפחות שבפחותים.
ויום שישי שגמר מלאכתו ומלך עליהם. היינו התאחדות והתקשרות כל הפרטים לאחד. וכמו ששלושה ימים ראשונים הוא אופני ההשגות וקילוסים דדרך צדיקים שני קצוות ויום שלישי המאחד כך שלושה ימים אלו הקילוסים דדרך רשעים שני קצוות האחד מצד האור השופע לצדיקים שמצידו הנקמה לרשעים והוא הימין דוחה. והשני היא השמאל מקרבת גם ליצר ולרשעים להיות גם בהם נמצא דבר טוב. והאמצעי המאחד ומקשר הכל שבאמת אין עוד מלבדו. וזהו תכלית גמר מלאכתו שהוא המולך בין על הצדיקים בין על הרשעים. וצדיק יסוד עולם שהוא היסוד שכולו נשען עליו ועל ידו הכל אחד. כי באמת כל העולם כולו כאיש אחד בעל אברים רבים וכן עמך כולם צדיקים אף הרשעים שבהם שצריכים לכפרה ותשובה זהו מצד פרטיותם אבל מצד התאחדותם עם הכולל כולם צדיקים וכמו שאמרו ז"ל (כריתות ו, ב) כל תענית שאין בו מפושעי ישראל כו' מחלבנה שגם הם צריכים לתוך הקטורת שהוא קישורא דכולא ומאחר שיש בהם צורך לרצון הש"י אם כן יש לקרותם צדיקים שהוא העושה כרצון הש"י. וזהו הגמר מלאכתו שהוא מולך על הכל והיא בבריאת האדם בתחתונים השליט על הכל והוא הצדיק יסוד עולם המקשר כל הנבראים להש"י. ועל ידי זה ה' מלך גאות לבש שהמלוכה הוא לבוש של גיאות דהמלך מתגאה על עבדיו כמו שאמרו (קידושין לב, ב) שתהא אימתו עליך ומלך שמחל כו' כי לולי כן אין שם מלוכה. וזהו בריאת יום שישי אדם המתגאה על הכל (חגיגה יג, ב) כי זהו תכלית כל מיני הקילוסים שיהיו נבראים המכירים בורא כי אין מלך בלא עם והיינו שיהיה ענין מלוכה וממשלה. ומצד הזה יצא אדם תכלית הבריאה שבו קבוע חשק זה גם כן כידוע שזה שורש הבדלת האדם מן הבהמה שהולך בקומה זקופה רומז על בקשת ממשלה והתנשאות היפוך כפיפות הראש. רק התנשאות זה על צד הראוי הוא על דרך שנאמר ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ה' שבזה יהיה גיאותו מצד עילתו שיבזה בעיניו להתעסק בעניני חומריים וגשמיים בשומו אל לבו כי חלק ה' עמו שנפוח בקרבו חלק מעצמותו יתברך דמצד אותו חלק האדם מלך בתחתונים ורודה בבעלי חיים לא מצד עצמו כלל רק מצד מלכותו יתברך השופע בו. וזהו גמר מלאכתו בבריאת העולם להיותו מלכותו בתחתונים ולב מלכים אין חקר שכל עסקי בני אדם עליו. וכן מצד מדת מלכותו יתברך הוא מושל בכל מעשה הנבראים. ועולם הזה דומה לערב שבת (ע"ז ג, א) שבו הוא כל הטורח והשתדלות דבני אדם להכין לשבת שהוא יום השביעי על שם ששבת שהוא כמו אדם העושה מלאכה וגומרה ואח"כ מתנפש מיגיעתו ומשיב רוחו אליו ואז הוא עיקר מנוחתו. וכל ששת ימי המעשה הם הפעולות שפעל ה' למענהו לקילוסו וכן כל פעולת אדם בעולם הזה כאשר יזכור שהוא יתברך הנותן לו כח לפעול מצד מדת מלכותו יתברך שבכל משלה, כל פעולותיו גם כן לקילוסו יתברך. וקילוס של יום השבת הוא טוב להודות לה' היינו שהקילוס לו יתברך הוא דבר טוב ואשרי מי שזוכה לכך. והנבראים מקלסים אותו על זה עצמו מה שזכו לקלסו זה הוא הנייחא של כל הבריאה וכל הקילוסים, כאשר הנבראים מגיעים גם כן לנייחא היינו שאין זה אצלם בגדר עבדות ושעבוד לקלס רק שמקלסים במה שזכו לעבדו יתברך ולקלסו. וזהו עיקר אות דשבת ביני ובין בני ישראל כי האומות הגם שישמרו מצוות הוא מצד ההכרח ואהבת שכר ויראת עונש וכמו שאמרו בריש עבודה זרה מיד מבעטין כו' ובריש ראש השנה דבאומות העולם על מנת לקבל שכר נקרא רשע לפי שהם מבעטין כשלא יגיעם השכר כעבד העובד את רבו ואח"כ לא יתן שכרו. אבל בני ישראל בנים לה' אלהיהם ואין מבקשים שכר יותר מזה שזכו לעשות רצון הש"י. והנייחא שלהם שהוא מזה עצמו שיש להש"י נייחא מהם זהו קדושת יום השבת שהוא אות ביני ובין בני ישראל שהש"י יש לו נייחא מהם גם כן רק ממה שיש להם נייחא. דזהו השבת דקב"ה שהנבראים מקלסים בו טוב להודות לה' שיש להם נייחא מזה. ומי שטרח בערב שבת הוא שיאכל בשבת כפי טרחו בקילוסין להש"י כך הוא השבת ההנאה אח"כ מקילוסין אלו. וכפי השגת ההנאה דשביתה דיום השבת כך הולכים הקילוסין והפעולות של ששת ימי המעשה שאח"כ. וזהו מצד האדם שקדם אצלו שבת לימי המעשה (שבת סט, ב) דמצד הש"י מונה שישה דהשתדלות ואח"כ מקדש השביעי דנייחא שהנייחא דיום השביעי שלו הוא מצד הנבראים. אבל האדם הנייחא שלו הוא מצד הש"י והפעולות שלו נמשכים מצד הנייחא דהש"י בפעולותיו. וזהו ויברך ויקדש הברכה שייך באיזה פעולה שהיא מתברכת אבל בשביתה והעדר פעולה על מה תחול ברכה. רק להיות באמת כל כחות פעולת אדם מצד מה שהם קילוסין להש"י נמשכים מיום השבת ומקבלים ברכתו ממנו וזהו ברכו במן שירד ביום שישי כפליים וזה הברכה היתה ביום שישי לא בשבת רק שזה הוא הטורח שבערב שבת כדי לאכול בשבת. וכל מעשה בני אדם בעולם הזה הוא טורח זה להכין ליום שכולו שבת. וברכת הכנה זו לצורך השבת הוא גם כן ביום השביעי עצמו שממנו נמשך הברכה לטורח דערב שבת. והקידוש הוא האכילה וההנאה דשבת עצמו שהוא הנאת השביתה והמנוחה מהפעולה. וזהו קידשו במן כי לעולם השפע חיות של צורך קיום הנבראים יורד מן השמים ולא פסיק אפילו רגע דאז היה נפסק ח"ו חיות הכל. וזהו הנרמז במן לחם מן השמים. ויום השביעי הוא הנייחא שיש להש"י מחיות זה שמחלק לנבראים. ומצד הזה נמשך ברכה בחיות זה והקדושה פירוש הבדלה שחיות זה נבדל ונתרומם על ידי זה ליכלל במקורו ומושך כל הנבראים מקבלי החיות. וזהו העדר הירידה ביום השביעי כי אדרבא מעלה הכל למעלה ליכלל במקור החיים יתברך. וזהו אחר שנותן ברכה בחיות שיוכל האדם לטרוח בערב שבת וימי הפעולה והשתדלות בעבודת הש"י. אח"כ קידשו בהעדר ההשתדלות רק להיות דבוק בה' אלהים חיים. והדביקות הוא אות ביני וביניכם שזהו רק אתם הדביקים וגו' ולא עשה כן לכל גוי ועכו"ם ששבת חייב כו' דמי יכניס ראשו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקים זה לזה וכל שכן שירצה הוא להזדקק. ועל יום שכולו שבת נאמר ה' בדד ינחנו וגו'.