רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ח'

כאשר אדם מקיף נושא או דבר בכל חושיו באותו הרגע שהוא תופס את הדבר הדיבור על הנושא העיסוק והדיבור על הנושא כאילו יוצא מהלב בפרץ וללא חשיבה והרהור. מתוך ההכרה שיש בורא לעולם מחוייב הדבר שהאדם ירצה לגור בארץ ישראל. אנחנו מודים על ידי הלל בזמני שמחה כגון ראש חודש ורגלים על כך שיש באותם הזמנים רושם ממצב שבו הייתה לעם ישראל שמחה שפורצת מהלב באותם הזמנים. לעתיד לבוא בכל יום האדם יתפוס בכל יום את השגחת הקב"ה בכל רגע ולכן גם יוכל לדבר עליו ועל תורתו מאהבה בפרץ מהלב ללא חשיבה והרהור.

[ח] שירה הוא רק כשמכיר הנוכח, כענין ראתה שפחה כו' אז נפתח פיהם לומר שירה. ולכן אין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ כי הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה  (כתובות קי, ב), שאין מכיר הנוכח. וכמו שאמרו בזוהר [יתרו עט, ב] עיין שם, שהרי אין נבואה והשראת שכינה בחוץ לארץ דהיינו גילוי הכרת נוכח שכינתו יתברך ממש ה' לנגדי תמיד. ואומרים הלל ברגלים דאז באים ליראות את פני ה' וגו' וזכו לראיה, ומה שכבר היה איזה פעם הרי זה כדרך שאמרו (מו"ק כה, א) בנבואת יחזקאל בחוץ לארץ היה היה שהיה כבר, וזהו בקדושת הנפש, וכן בקדושת הזמן, כשבאותו זמן כבר היתה קדושה וגילוי שכינה בארץ ישראל יוכל להיות אח"כ גם בחוץ לארץ, ולכן אומרים הלל בימים ההם.

וענין הלל דראש חדש כי כמו שקדושה שהיה בעבר בזמן פעם אחת נקבע לדורות, וכן בנפש כמו קדושת האבות בבנים, וכן בכלל ישראל כל קדושות שסיגלו דורות שקדמונו כבר הם קבועים וחקוקים בלבבות כל בני ישראל כנודע, כן גם אלהבא יש רושם וחקיקה. בין בנפשות כמו שאמרו גם בגוים היכן מצאתי בסדום (בר"ר נ, י) דניצול לוט בזכות דוד המלך ע"ה וכדומה הרבה, רק בעכו"ם הוא רק בצאצאיו שעתיד להוליד לבד, ופירוש בזכות וברא מזכה אבא (סנהדרין קד, א) וכן בכל מקום בזכות פירושו היינו כשיש בו שורש מאותו זכות הגנוז בו בהעלם, דכל מדותיו של הקב"ה משפט. ובישראל שכולם כאיש אחד כל זכיות של הדורות הבאים יש בהם רושם גם כן בדורות שלפניהם, כי ודאי אלו היה הכל בחירה לבד לא היה ראוי להיות רושם מקודם כלל, אבל באמת הבחירה הוא מצד הגילוי ועולם הזה לבד, אבל באמת ידיעת הש"י היא מקפת הכל, שפיר שייך להיות רושם מקודם. וכן מצינו גם בזמן, כמו שאמרו ז"ל (הובא ברש"י) על פסוק מצות אפה ועל פסוק שני גדיי עיזים אחד לפסח (כמ"ש פרדר"א פרק ל"ב). ואיתא (סוטה יב, ב) על משה ע"ה שאמרו מלאכים ביום זה עתיד לומר שירה ביום זה עתיד לקבל תורה וכן הרבה כיוצא בזה. כי יש רושם למפרע ומיהו רושם זה אינו מצד ההתגלות שהרי בנגלה הוא כח הבחירה ואין שייך רושם קודם מעשה שמא לא יבחר בטוב רק מצד ההעלם. וזה ענין קדושת ראש חדש שלא נזכר בתורה כלל כי לא היתה בו התגלות שכינה בעבר, רק לעתיד נאמר והיה מדי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא וגו' (ישעיה סו, כג) שיהיה גלוי הנוכח גם בראש חדש, כי לעתיד נאמר שיהיה שיר חדש, פירוש כמו שאמרו בשוחר טוב (פז, ז) על פסוק ושרים כחוללים כו' כי לעתיד לבוא יהיו משוררים בכל שעה שיר חדש, כי כמו שהש"י אין לו גבול וסוף כך להשגתו אין גבול, ובכל רגע ישיגו הכרת נוכח במדריגה מחודשת ונוספת עד אין קץ כלל. רק בעולם הזה שהוא מוגבל, ההשגה גם כן בגבול, אבל לעתיד יהיה נקרא שיר חדש כי תדיר יהיה חדש, כי השיר מצד ההכרה ובכל רגע יהיה הכרה מחודשת ושיר חדש ואין רגע שישוררו שיר שכבר אמרו ברגע שלפניו, ונמצא לעולם יהיה שיר חדש, זהו ענין ראש חדש. ועיין זוהר תרומה קל"ח ריש עמוד א' והוא רומז לישראל שעתידים להתחדש כמותה, ודוד המלך ע"ה ביחוד כמו שאמרו ז"ל (ר"ה כה, א) שלח לי סימנא דוד מלך ישראל כו' שהוא סימן לקביעות החודש, ולכן נזכר ענין קדושת החודש בכתוב רק בענין דוד המלך ע"ה עם שאול ומשם למידין סעודת ראש חדש, דאז נתחדש התגלות אור זה בעת התחלת בנין המלכות לישראל בכלל ומלכות בית דוד בפרט, שזהו התחלת התגלות רשימת אור דלעתיד.

ונקבע בראש חדש ולא בשבת, דיהיה גם כן גלוי אור זה לעתיד, לפי שקדושת שבת קביעא וקיימא והוא מצד הש"י וכל זמן שאינו מאיר אין שייך השגת בני ישראל הרשימו מקודם, רק קדושת ראש חדש דישראל מקדשי שזה יקבע להם הש"י מצד השתדלותם כאלו הם קבעו קדושה זו שייך שפיר גם כן רושם מקודם, והכתוב הקדים גם כן מידי חודש וגו' לשבת כדרך שאמרו בכמה מקומות איידי דאתיא מדרשא חביבא, כי שבת היא קדושה פשוטה קבועה מששת ימי בראשית מה שאין כן חודש נתחדש על ידי סיגול בני ישראל. ולכן אמרו ז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ה) דניתן בעולם הזה לנשים בשכר שלא עשו עגל, כי לולי אותו מעשה היה כבר חרות ממלכיות ומיצר הרע כמו לעתיד והיו זוכים לאותו קדושה, והנשים שלא היה להם חלק באותה מעשה משיגים רשימה זו יותר. ובוודאי כן בכל דור ודור המתקרב לעקבי משיחא נתגלה קדושת ראש חדש יותר כענין קדושת השבת בימים דמקמי שבתא. וזהו ענין ההלל שאמרו ז"ל (תענית כח, ב) סבר לאפסוקינהו[1] דמה שייכות שיר קודם שנגלה הנוכח, כיון דחזא דמדלגי אמר מנהג אבותיהם פירוש כי מצות התורה הוא מה שהוא גלוי לפני חכמה העליונה, ומצד הש"י מאיר פעולת דבר זה לבני ישראל. ומצות חכמים היא מה שחכמי ישראל בשכל אנושי מאיר להם שראוי פעולה זו. ומנהג ישראל תורה הוא שמה שאין בו גילוי הארה לעשות דבר זה לא מצד הארת הש"י בנגלה בנובלות חכמה שלמעלה המתגלה בעולם שהוא התורה ולא מצד שכל החכמים, רק מצד שישראל נביאים בני נביאים שרשם דבוק בשורש הנעלם וחלק אלוה ממש הם מכוונים מעצמם לעשות מעשה שאין בה שום הארה גלויה כלל ונעלם לגמרי רק מצד דיבוקם בנעלם הם משיגים הנעלם. וזהו הכרת הנוכח דלעתיד שהוא בהוה נעלם לגמרי רק מצד דיבוקם בנעלם הם משיגים גם זה, וזהו דמדלגי כי מחכמה ואילך שהוא ראשית הגלוי הולך בסדר אבל בנעלם אין מסודר כנודע, כי כאשר הוא מסודר אז הוא בשלימות והוא בגילוי אבל הנעלם הוא עומק ראשית של שורש המחשבה בהיותו בהעלם עדיין מן החכמה עצמה ואינו בהתגלות על כן הוא בדילוג ואין מסודר עדיין. ועל זה אמרו ודילוגו עלי אהבה, דזהו עיקר האהבה דהש"י לבני ישראל במה שהם דבוקים בשורש הנעלם, והגם שהן מדלגין ואין מסודר שהוא היפך דגלוי דהוא מסודר, עם כל זה דבוקים בהש"י. וזה טעם במה אהבתנו וגו' ואוהב את יעקב וגו' בלי שום טעם רק שזה שלי ולחלקי.

[1] תענית כח, ב: "רב איקלע (הגיע) לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא (בראש חדש). סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ז'

היראה היא בסיס לפני הכל. יראת ה' היא הדבר שצריך ללוות את האדם בכל חייו ובמותו היא עומדת לצידו ומעידה על כל מעשיו שהיו מתוך יראה מהקב"ה. לעומת זאת בני אדם שהם מוגבלים שלפי ראות עיניהם אומרים על אדם זה או אחר האם נאים מעשיו ויפים מעשיו.

[ז] התחלת העבודה היא היראה, וכמו שנאמר ראשית חכמה יראת ה' ואומר מה ה' אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה, והוא הסוף והתכלית גם כן כמו שנאמר סוף דבר וגו' את האלקים ירא וגו'. וכן המשילו (שבת לא, ב) יראה ותורה למפתחות חיצונות ופנימות ולדרתא ותרעא.[1] דהיינו מפתח חיצון של התרעא, וגם הדרתא שאחר התרעא תחלה וסוף. וכמו שאמרו (אבות פ"ג) אם אין יראה אין חכמה הרי שהיא קודם לחכמה ואם אין חכמה אין יראה הרי שבא אחר החכמה. כי היראה הוא שורש לזהירות במצוות לא תעשה ומי שאין בו יראת שמים בודאי אין זהיר במצוות לא תעשה, ואפילו מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא (שבת מ, סע"א), ונקרא רשע כשעבר על לא תעשה ונאמר ולרשע וגו' מה לך לספר וגו'[2] כי מוטב שלא יעסוק בתורה דחבל על כו'. וכן בהיפך, שנה ופירש קשה מכולם (כמ"ש פסחים מט, ב) ומוטב שלא עסק בתורה מקודם וכמו שאמרו (יומא פו, א) מה בריות אומרים פלוני שעסק בתורה כו' ונמצא שם שמים מתחלל.[3] והיראה צריכה לדברי תורה בין בתחלה בין בסוף והיא העיקר, כטעם נעשה ונשמע פריו ועליו (שבת פח, א)[4] ואין כאן מקומו.

[1]  שבת לא, א: "אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל? מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא (דירה), ותרעא (שער) לדרתא עביד".

[2] תהלים נ, טז: "ולרשע אמר אלהים: מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך".

[3] יומא פו, א: "תניא: ואהבת את ה' אלהיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר: באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".

[4] שבת פח, א: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב: כתפוח בעצי היער וגו'? למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל – הקדימו נעשה לנשמע".

המצוות השונות מביאות לידי שמחה. מהקרבת קורבן שהוא הוצאה ו"הפסד" ממוני אמור המביא לצאת עם מפח נפש כגודל השווי ובדיוק ההיפך, לאחר הקרבת קורבן שמח האדם שקיים את מצוות הקב"ה. התפילה היא גם מצווה ולמרות שאין בה הוצאה ממונית על ידי השמחה שלאחריה ניתן לתפוס שהיא שווה לקורבן בשווי כספי זה או אחר. שמירת השבת מוציאה את האדם משעיבוד לתאוות כגון אכילה ושינה. וכן גם מצוות שעצם קיומן מעלה תמיהה ובלבול מוסרי כגון נפשות וקנסות על ידי בית דין בונים באדם ובדור את כוח הרחמנות שאליהן מייחל הקב"ה. שמתוך כך שעלול האדם להגיע לידי עבדות ומיתה בידי בית דין חברו עוזרו בחסד של הלוואה ויותר מכך התורה מצווה "כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ" לחברך ברור שתעזור והתורה מצווה דווקא על שונאך. ההבדל התהומי בין שלושת סוגי מקיימי מצווות בכלל ותלמוד תורה בפרט "לשמה" הוא, שכל עוד האדם מקיים מצווה לשמה או שלא לשמה אבל מאמין שהקב"ה עושה הכל לטובה התורה ומצווה מחייה אותו. לעומת זאת אדם שעוסק במצווה מתוך כוונת כפירה בטובה שה' מביא לעולם מעמיק את כפירתו. כמו תפלה וקורבן השמחה שלאחר תלמוד תורה לשמה או שלא לשמה יכולה ללמד על "איכות" ושווי הלימוד.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ו'

[ו] סימן לתפלה המקובלת הוא השמחה שלאחריה וכמו שאמרו בשוחר טוב (מח, ג) על פסוק משוש כל הארץ שעל ידי הקרבן היה בשמחה.[1] וכן התפלה שהיא במקומה וכן הוא אומר ושמחתים בבית תפלתי. וכל דבר הבירור הוא בהפכו כי המצוות נותנים היפך מה שהם כפשטן, כענין עשר שתתעשר (תענית ט, א) דלפי טבע מעשר הוא מעני אדם שנותן מכס שתי מעשרות ותרומה, אבל במצוה בהיפך זה מעשיר. וכן איתא בשבת (קיט, א) עשירים שבחוץ לארץ בשביל שבת, ובמדרש איכה (פתיחה יז) דהעכו"ם מגנים יהודים שהם עניים בשביל השבתות שהם בטילים שביעית ימיהם ועוד צריכים לענגם, ובאמת מזה נמשך עשירות. וכן במדות המענג השבת ניצול מדינה של גיהנם, רצה לומר כי מהתענוג נולד בלב חשק לתאות לתענוגים, ועל זה אמרו דאדרבא ניצול מדינה של גיהנם שהוא השיקוע בתאות. ואמרו בפרשת ראה במצות עיר הנדחת הכה תכה וגו' שמוליד אכזריות גדול להכות עיר שלימה ומלואה ולאבדה מכל וכל, סיים על זה ונתן לך רחמים ורחמך, ודרשו רז"ל בשילהי שבת (קנא, ב) מזה המרחם על הבריות מרחמין כו', מבואר דמפרש 'לך רחמים' שיהיה לך רחמים על אחרים, ואמר 'ונתן' בלא השתדלות רק על ידי מצוה זו שתהיה אכזר על הרשעים כפי רצון הש"י על ידי זה תזכה למדת רחמנות על הצדיקים כרצון הש"י. ואמרו בסוטה (מו, ב) על פסוק ידינו לא שפכו וגו' וכי סלקא דעתך שסנהדרי כו' אלא לא ראינוהו כו',[2] פירוש דסנהדרין שהם ראשי ישראל כפי הנהגותיהם במידותיהם כך ממשיכים בכל הדור כמו שאמרו בערכין (יז, א) דור לפי פרנס, וכשהם דנים דיני נפשות וקנסות להרוג ולהעניש עוברי עבירה סלקא דעתך שהם ממשיכים לב רגז וכעס ורציחה בו בדור, ועל זה אמרו ידינו לא שפכו דאנו לא המשכנו ח"ו כח שפיכת דמים בדור, ועל זה פריך וכי סלקא דעתך כו' דודאי סנהדרין ההורגים במצות ה' אינם שופכי דמים להמשיך כח שפיכות דמים, ועל זה אמרו אלא לא כו' דהיינו אדרבא שהמשכנו ההיפך כח הרחמנות להיות כל הרואה חבירו מלוהו ומשתדל בהצלתו משפיכות דמים.

ולהמשיך ההיפוך בזה צריך כונה לשמה דודאי מצוה אגוני ומצלי (כמ"ש סוטה כא, א) אף כשעושה שלא לשמה שהרי מתוך שלא לשמה בא לשמה כל שכן שלא יוליד רע ח"ו בלב, רק להיות מוליד ההיפך זהו רק על ידי לשמה ועל זה שפיר הוצרך לומר ידינו לא וגו', הך לא הוא במעשה על ידי מעשה ידינו לא היה ראוי להיות נשפך דעל ידי מעשה ידינו המשכנו מדת המניעות משפיכות דמים בלב בני ישראל ולא ראינוהו כו'. וכן התפלה עיקרה בלב נשבר וכמו שנאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ואמרו (זח"א כג, ב) תפלה לעני איהי מעטפא כל צלותין,⁹ כי עיקר התפלה מעומקא דליבא הוא מכח הכרת החסרון, וכפי גודל הכרת חסרונו וצרכו לישועת הש"י כך יהיה גודל צעקתו מקירות הלב כידוע, ולב נשבר הוא היפך השמחה כאשר מתבונן בחסרונותיו בכל דבר בפרט ואיך צריך ישועה גדולה ורחמי שמים מרובים ודאי ימלא עצב ודאגה כפי הסברא, אבל מצות הש"י הם להיפך מולידות שמחה וזהו סימן שהיא שלימה ומקובלת. ודברי תורה הם בעצם משמחי לב וכמו שנאמר החכמה תעוז לחכם שנותנות בו עוז ותקיפות, ועל כן אמרו (יומא עב, ב) לא זכה נעשית לו סם מיתה, כי נולד בו על ידי חכמה קלות ראש ונקרא חכם להרע ח"ו, והיינו באותו שלא לשמה שאמרו ז"ל (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב) נוח לו שנהפכה כו',[3] אבל סתם שלא לשמה שאמרו (פסחים נ, ב) לעולם יעסוק כו' ודאי אין מוליד קלות על כל פנים. אבל כאשר הוא לשמה הסימן אדרבא מוליד יראה וזהירות, וכמו שאמרו (קידושין מ, ב) גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.

[1] שוחר טוב מח, ג: "ובמה היתה משוש משמחת כל הארץ, היה אדם עובר עבירה היה דואג בלבו ולבו שח עליו, אמר שלמה דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה, היה עולה לירושלים ומקריב קרבן ומתכפר לו, ולבו שמח עליו ויוצא משם שמח לב, לכך נאמר: משוש כל הארץ".

[2] סוטה מו, ב: "תנו רבנן: וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו – וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה".

[3] ירושלמי ברכות פ"א, ה"ב: "אמר רבי יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שיליתו על פניו ולא יצא לעולם". פסחים נ, ב: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה".

בכל אדם טבועים תאוות והן מעלימות מעיני האדם שהקב"ה מנהיג את העולם בכל רגע ורגע. הציפיה של הקב"ה היא שהאדם יאמין שהוא מנהיג את העולם ושכל התאוות הן גם מהקב"ה. לאדם ששקוע בתאוות אין מנוחה ולעומת זאת לצדיק שלו יש אמונה יש מנוחה. בזכות קיום מצוות השבת, שהיא ציוויה ורצונו של הקב"ה, מתחדשת בכל שבוע גאולה שמביאה את האדם לגן עדן ומצילה אותו מאת השיקוע בתאוות שהן נחשבות "דין גהינם".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ה'

[ה] עיקר עסק אדם בעולם הזה הוא האמונה, וכמו שאמרו (מנחות כט, ב) בה' נברא עולם הזה והיא ה' אחרונה [שהוסיף ה' את האות ה' לשמו של אברהם מתוך שמו שלו] (וכמ"ש זח"א צג, א – פרשת לך לך) מדת אמונה, וכמו שאמרו ואמונתך בלילות – עוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְלַיְלָה (כמ"ש פסחים ב, ב). וטעם חשכותו הוא משום יצר הרע דמחשיך [לראות את אור האמונה וה' בעולם] כו' והיינו (קידושין ל, ב) [כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי,] בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע [וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה – אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ ] שכן נברא העולם ברישא חשוכא, והחושך הוא מכלל הבריאה בעולם הזה והוא יצרא דעריות בתאוה [היא תאוות בשר] שזהו ענין עולם הזה בגוף כשנמשך אחר תאות גוף הוא חושך. ובבוקר חסדך חסד לאברהם היינו כל תאותיו לשמים, אז משיג הבוקר דאברהם להשיג אור בהיר הנוכח דהש"י. אבל מצד השיקוע בתאות אי אפשר להשיג הנוכח דהש"י. ועל זה תקנו חכמים ברכת הנהנין קודם השיקוע בהנאה, אז יאמר הברכה ברוך אתה [ה' אלוקינו מלך העולם] וכו', בנוכח ומכיר שכל הנאותיו מהש"י, וזהו (שבת לא, א) [״וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת חׇכְמַת וָדָעַת וְגוֹ׳״. ]״אֱמוּנַת״ — זֶה סֵדֶר זְרָעִים.[ ״עִתֶּיךָ״ — זֶה סֵדֶר מוֹעֵד. ״חוֹסֶן״ — זֶה סֵדֶר נָשִׁים. ״יְשׁוּעוֹת״ — זֶה סֵדֶר נְזִיקִין. ״חׇכְמַת״ — זֶה סֵדֶר קׇדָשִׁים. ״וָדָעַת״ — זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. ] אמונת זה סדר זרעים, שמאמין בחי עולמים וזורע (תוספות שם בשם ירושלמי והיא בשוח"ט תהלים יט, יד) ומקבל הנאותיו מהש"י הגם שהוא במחשך מעשהו, על זה אמרו צדיק באמונתו יחיה. ודבר זה חבקוק [] אמרו שהוא מסטרא דידיה דנוקבא כידוע בזוהר (חלק ב' מד, ב), וזהו העצה בעת שיקוע האדם בעולם הזה, אל יזוז ממנו על כל פנים אמונה הפשוטה דהכל מהש"י ואין עוד מלבדו. והמזמור של יום השבת (תהילים צ"ב) מודיע זה "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות", כמו שאמרו בשבת (קיח, א) [ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כָּל הַמְקַיֵּים] אוכל שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת נִיצּוֹל מִשָּׁלֹשׁ פּוּרְעָנִיּוֹת [: מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, וּמִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם, וּמִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג.] ,[1] ודינו של גיהנם הוא השיקוע בתאות וכמו שאמרו בעירובין (יט, א) שהכל יורדין על עסקי הינם וכל המתפתה ביצרו יפול שם [ וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא ״גֵּיהִנָּם״! — גֵּיא שֶׁעֲמוּקָּה (בְּגֵיהִנָּם), שֶׁהַכֹּל יוֹרֵד לָהּ עַל עִסְקֵי הִנָּם. וְהָאִיכָּא ״תׇּפְתֶּה״, דִּכְתִיב: ״כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה״, הָהוּא שֶׁכׇּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיִצְרוֹ יִפּוֹל שָׁם. ], ושם (יח, ב) [ תָּנוּ רַבָּנַן:] הַמַּרְצֶה מָעוֹת [לְאִשָּׁה מִיָּדוֹ לְיָדָהּ אוֹ מִיָּדָהּ לְיָדוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּסְתַּכֵּל בָּהּ, אֲפִילּוּ דּוֹמֶה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁקִּיבֵּל תּוֹרָה מֵהַר סִינַי — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.] אין ניצול מדינה של גיהנם[2]. הרי שעיקר דינה של גיהנם הוא על ידי תאוה. וכן הגן עדן שהוא היפך גיהנם [מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת,] רק [אֶלָּא] צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין [וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם] וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה [, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״.] (ברכות יז, א), ועל ידי שיקוע בתאות גורשו משם. ועונג שבת הוא מצות הש"י [ה' יתברך] לענג עצמו בכל חמדות ותאות עולם הזה לכבוד שמים, ועונג זה ממשיך עונג דכל ימי השבוע עמו כמו בכל מקום מצא מין את מינו וניעור (ע"ז עג, א)[ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רָבָא: קָצַר וְטָחַן כִּגְרוֹגֶרֶת בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת, וְחָזַר וְקָצַר וְטָחַן כִּגְרוֹגֶרֶת בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת, וְנוֹדַע לוֹ עַל קְצִירָה וּטְחִינָה שֶׁל שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת, וְחָזַר וְנוֹדַע לוֹ עַל קְצִירָה וְעַל טְחִינָה שֶׁל זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת קְצִירָה גּוֹרֶרֶת קְצִירָה, וּ] טְחִינָה גּוֹרֶרֶת טְחִינָה. וכו' (שבת עא, א) וכיוצא טובא כל דבר גורר ומושך עמו דבר אחר הדומה לו, אם גם בכל ימי השבוע היה לו על כל פנים אמונה דכל הנאותיו מהש"י, על ידי הנאות השבת נמשך הכל לקדושה (ועיין זח"ב קנד, ב). וחבלו של משיח ומלחמות גוג ומגוג הם ההכנות לעולם הבא ביסורין מצרפין משני הכחות דקום ועשה ושב ואל תעשה להיות בלתי לה' לבדו, וזה יוכל לזכות גם כן להצטרף בקדושת השבת שהוא מעין העולם הבא ויזכה להגיד [בַּבּוקֶר חַסְדֶּךָ – היינו בעולם הבא] וגו'.

[1] שבת קיח, א: "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג".

[2] עירובין יח, ב: "תנו רבנן: המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה, אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני – לא ינקה מדינה של גיהנם".

התורה והתפילה יש בהן תכונות הפוכות שמשלימות אחת את השניה, מי שעוסק בתורה מתוך שפלות כלפי הקב"ה וגדולתו שמתגלה בתורה, דווקא תפילתו מתקבלת ולא רק זאת אלא שבזכותו תפילות כל ישראל מתקבלות.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ד'

[ד] שני יסודות הם, תורה ותפלה, כמו שאמרו בשוחר טוב (פז, ג) על פסוק (תהילים פ"ז, א') יְ֝סוּדָת֗וֹ בְּהַרְרֵי־קֹֽדֶשׁ – הר סיני והר המוריה.[1] הר סיני נקרא על שם הסנה כידוע, ואמרו בשבת (סז, א) הַסְּנֶה [הַסְּנֶה! לָאו מִשּׁוּם דִּגְבִיהַתְּ מִכׇּל אִילָנֵי אַשְׁרִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁכִינְתֵּיהּ עֲלָךְ, אֶלָּא מִשּׁוּם] דְּמָיְיכַתְּ [מִכׇּל אִילָנֵי אַשְׁרִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁכִינְתֵּיהּ עֲלָךְ][2] הוא מורה על שפלות, כמו שאמרו בתענית (ז, א) דדברי תורה הולכים למקום נמוך. ואין רצה לומר נמיכות בדעת שלא באמת, רק לנמוך באמת כמו שאמרו (תענית ז, ב) אִי הֲווֹ סְנוּ, טְפֵי הֲווֹ גְּמִירִי [אילו היו מכוערים יותר היו לומדים],[3] וכיעור בלשון הגמרא היינו במעשים, ולא ח"ו במעשים מצד רשעותו, רק מצד עצם שורשו, וכדרך שאמרו (נדרים פא, א) בני עניים מהם תצא תורה מה שאין כן תלמידי חכמים אין מצוי להיות בניהם תלמידי חכמים, כי תורה מנחת מקום גבוה באמת ויורדת לכל מקום היותר נמוך. ולכך כל שהדורות הולכים ומתקטנים רזי התורה הולכים ומתגברים ומתפשטים ומתרחבים בלבות בני אדם. וכתר תורה מונח לכל (יומא עב, ב). אבל כתר כהונה זכה אהרן ונטלו, וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב [יוּמָֽת], רק כהנים מיוחסים, והוא נקרא הר המוריה על שם המור כידוע (ב"ר נה, ז), שהוא ראש לכל הבשמים (מגילה י, ב), ודבר חשוב ואינו הפקר לכל. וכן עבודה שבלב זו תפלה, כמו שאמרו ביבמות (סד, א) אין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. ואין רצה לומר מצד קבול התפלה בזכות אבותיו, כי הש"י שומע תפלת כל פה וקרוב לכל קוראיו, רק אתפלה עצמה, שאין דומה תפלת זה לשל זה. וכדרך שאמרו בראש השנה (יח, א) מִפְּנֵי מָה זֶה התפלל ונַעֲנָה [וְזֶה לֹא נַעֲנָה? זֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — נַעֲנָה, וְזֶה לֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — לֹא נַעֲנָה], (משנה ראש השנה ג', ז') זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ [וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ] (כפירוש רש"י),[4] כי בתפלה הכל לפי כונת הלב הן הדברים, והכל הוא לפי זוך הלב, ואין דומה צדיק בן צדיק ששורש לבבו זך. ולכן נקרא תפלה בברכות (ו, ב) כרום זלות, דברים שעומדים ברומו של עולם, כי הם הולכים למקום גבוה דוקא. אלא מכל מקום אמרו (זבחים נד, ב) ניחות ביה פורתא משום כדכתיב ובין כתפיו שכן [ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד],[5] כי באמת יש תפלה לעני דמעטפא כל צלותין (כמ"ש זח"א כג, ב),[6] אני את דכא וגו'. כי במקום גדולתו – התפלה הוא מקום גדולתו, כמאן דאמר במגילה (כז, א) הגדולות – מקום שמגדלין בו תפלה, שם ענותנותו להיות יורד גם כן למקומות נמוכים. ולכן אמרו (ברכות ח, א) במקום תורה שם תהא תפלה ואין כאן מקומו יותר.

[1] שוחר טוב מזמור פז, ג: "יסודתו בהררי קדש – יסודתו של עולם – ירושלים, בזכות שני הרים קדושים: הר סיני והר המוריה".

[2] שבת סז, א: "הסנה הסנה, לאו משום דגביהת (שגבהת) מכל אילני אשרי הקדוש ברוך הוא שכינתיה עלך, אלא משום דמייכת (שנמכת) מכל אילני אשרי קודשא בריך הוא שכינתיה עלך".

[3] תענית ז, א: "אמרה ליה ברתיה דקיסר לרבי יהושע בן חנניה: אי, חכמה מפוארה בכלי מכוער! (שהיה ר' יהושע מכוער) – אמר לה: אביך רמי חמרא במני דפחרא (שומר יין בכלי חרס). – אמרה ליה: אלא במאי נירמי? – אמר לה: אתון דחשביתו – רמו במאני דהבא וכספא (אתם חשובים. שימרו יין בכלי זהב וכסף). – אזלה ואמרה ליה לאבוה. רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף (הניחו היין בכלי זהב וכסף ו והחמיץ). אתו ואמרו ליה. אמר לה לברתיה: מאן אמר לך הכי? אמרה ליה: רבי יהושע בן חנניה. קריוהו, אמר ליה: אמאי אמרת לה הכי? – אמר ליה: כי היכי דאמרה לי – אמרי לה. – והא איכא שפירי דגמירי (והרי יש חכמים יפים)! אי הוו סנו – טפי הוו גמירי (לו היו מכוערים היו חכמים יותר)".

[4] ראש השנה יח, א: "תניא: היה רבי מאיר אומר: שנים שעלו למטה וחוליין שוה, וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל. מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל? זה – התפלל ונענה, וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפלה שלימה (רש"י – נתכוון) – נענה, וזה לא התפלל תפלה שלימה – לא נענה".

[5] זבחים נד, ב: "סבור למבנייה (לבנות את בית המקדש) בעין עיטם דמדלי (שגבוה), אמרי: ניתתי ביה קליל, כדכתיב: ובין כתפיו שכן". רש"י – "נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים שהיא למטה כדכתיב כתפיו ולא כתיב ראשו".

[6] זהר חלק א', כג, ב, תרגום הסולם: "תפלה לעני כי יעטוף, פרושו, שהעני מעטף ומאחר כל התפילות הקודמות, עד שנכנס תפלתו תפילת העני. יעטוף פרושו יאחר".

מתוך כך שהאדם קם בבוקר ונשמתו עדיין בו הוא לומד שהקב"ה עושה הכל לטובה.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ג'

[ג] בשינה אפשר לנשמה להתחלף, שהרי דרשו רז"ל בשוחר טוב מזמור כ"ה על פסוק חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים [רַבָּ֖ה אֱמוּנָתֶֽךָ], שאין הקב"ה מחליף הנפשות, שמע מינה דאפשר להחליף רק שהקב"ה נאמן ואין מחליף פקדונותיו. וזהו מי שמפקיד בידו של הקב"ה, שאומר (תהילים ל"א, ו) בְּיָדְךָ֮ אַפְקִ֪יד [ר֫וּחִ֥י פָּדִ֖יתָה אוֹתִ֥י יְה-וָ֗ה אֵ֣ל אֱמֶֽת], אבל מי שחושב הכל מקרה ועולם כמנהגו – יוכל להחליף. ואמרו (ברכות נז, ב) שינה אחד מששים במיתה, כמו אחר המות אמרו (חגיגה טו, א) זָכָה צַדִּיק, נָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּגַן עֵדֶן, נִתְחַיֵּיב רָשָׁע [נָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּגֵיהִנָּם], כך יוכל להיות בשינה שיתחלף חלק הטוב שבנפש רשע יגיע לאחר הזוכה, והוא יקלוט הרע שבחבירו. ועל זה אמרו במעשה רשעים שהיו מַשְׁכִּימֵ֥י בַבֹּ֖קֶר [שֵׁכָ֣ר יִרְדֹּ֑פוּ] (ישעיה ה, יא), ובהיפך אמרו (ברכות טז, ב) ונשכים ונמצא יחול לבבינו ליראה את שמך. וזה שאמרו (סנהדרין עא, ב) שינה לרשעים הנאה להם לפי דרכם, והנאה לעולם. וההיפך בצדיקים שהגם שיקלוט הטוב ההוא, מכל מקום מעורב ברע הרבה שבשרשם ממקור מוצאם, וצריך מירוק ותיקון, ולכך רע להם ורע לעולם, שקולט הטוב מנבראי העולם בעת השינה. והעצה לשניהם הוא קריאת שמע שעל המטה וחד פסוקא דרחמי בְּיָדְךָ֮ אַפְקִ֢יד [ר֫וּחִ֥י פָּדִ֖יתָ אוֹתִ֥י יְהֹוָ֗ה אֵ֣ל אֱמֶֽת] (ברכות ה, א), ואין רע יוצא מלפניו יתברך לשום בריה בעולם, ועל כן הכל יהיה לטובה.