שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ז'

[ז] ולכך פתח וסיים ב'מ' שהוא כח חלק המעשיי, שהוא חלק ההוה בשנה וזמן, כמו שאיתא בספר יצירה שכל דבר מסודר בעולם ושנה ונפש. ומחשבה דבור ומעשה שהם נפש רוח ונשמה שבנפש – הם צומח חי דומם או אש רוח מים שבעולם, והם שלושת חלקי הזמן הוה עבר ועתיד, וכל זה מבואר מתוך דברינו שכבר נאמרו ושעתידים להאמר. כי כל דבר נחלק לראש וסוף ואמצע, כי כן הוא כל דבר בעל גבול, שעל כרחו יש לו קצבה וסוף ועל כרחו יש לו אמצע, זה הוא חוק קבוע לכל הנבראים בהכרח. ואם כן כלל הבריאה מחולק לשלושה אלו, והוא בשנה העבר ועתיד וההוה, ובנפש ראשית המחשבה וסוף המעשה וההתבוננות שבכחות הלב [שהוא אמצע הגוף, וכמו שכתבו הקדמונים על פסוק עד לב השמים, בלב ים, בלב האלה [שמואל ב, יח], שהושאל שם לב על כל אמצעות דבר, וכן הוא אמצעות כחות הנפש] ובעולם. ולכך לא נחשבו אצל חכמי האמת רק שלושה יסודות אלו, וכמו שכתב הר"י גיקטליא ע"ה בספר הניקוד, כי יסוד העפר הוא חומר הדבר כמו שאמרנו. ואין תנועות מחולקות אלא שלוש, האש תנועתו למעלה, והמים תנועתו למטה, והאויר בסביב שהוא באמצע.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ח'

[ח] וכן הוא גם כן באותיות שהם הדפוס של הבריאה, 'א' ראשם [ולכך פתחה בו תורה ולא סיימה, לומר כי רק ראשית חכמה יראת ה', והוא הפתח לדברי תורה היראה שבלב, אבל עצם התורה מתייחס אל החכמה שבמוח. מה שאין כן המשנה מתחלת ומסיימת ב'מ', לומר שהיקף כל עניינה הוא לברר המעשים שיהיו על השלימות הראוי, שזהו ענין תורה שבעל פה שאין אתה רשאי לאומרם בכתב כמו שאמרו ז"ל [גיטין ס, ב]. כי דברי תורה והנהגת החכמה העליונה הוא היפך הנגלה לעיני בשר, שנראה שחלק המעשים הוא הנגלית, וזכות המוח ולב מן הנסתרות, והכתב הוא הגלוי ומה שבעל פה נעלם. וחכמת השי"ת הוא להיפך, שהנסתרות נגלות והנגלות נסתרות, כי המעשה הוא דמיון באמת, והנסתר הוא הבלתי דמיון. ולכך לימוד המתייחס אל המוח ולב הוא בכתב, ואל המעשים בעל פה, ודבר זה עמוק בחכמה ואין כאן מקום להאריך.] וה'מ' אמצען, וה'ש' סופן מצד ברואי זה העולם כמו שנתבאר לעיל [פרק ג'].

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ט'

[ט] וכמו שאיתא בהקדמת הזוהר [ב, ב] דה'ש' הוא מאתוון דקשוט, והוא יסודא דקשוט דנטל שקר בקדמיתא. פירוש כמו שאיתא שם כי אין מקום לשום טומאה וקלקול לנשמה שבמוח מצד עצמה, כמו שאיתא נשמה שנתת בי טהורה וגו'. והוא גם כן נמשך לחלוקת מעלה ומטה ואמצע שאמרנו, כי כלל הגוף והוא המטה מושרש במקום טומאה, והלב יש לו שני מפתחים לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, כי שני היצרים טוב ורע מיוחסים גם שניהם ללב, כי היצר הוא מחשבות הלב כמו שנאמר [בבראשית ח, כא] יצר לב האדם והוא האמצע, ונשמה שבמוח הוא המעלה שמושרש במקום טהרה. וזהו מאתוון דקשוט שה'ש' שהוא יסוד האש הוא קשוט, והיינו יסודא דקשוט דנטל שקרא בקדמיתא, כמו שאיתא [סנהדרין קב, א] שמכל מקום גם הנשמה נענשת אע"פ שהיא צווחת שרק הגוף חטא ממשל דהרכבת חגר על הסומא,^[1] כי מכל מקום כח הגוף והלב לחטוא הוא על ידי החכמה שבו. וכמו שנאמר [בהושע יד, י] ופושעים יכשלו בם, ואמרו ז"ל [שבת פח, ב] למשמאילים בה סמא דמותא, שבחכמה עצמה ועל ידה הוא נכשל ומת, כי לולי היא לא היה הגוף חוטא כל כך, שאי אפשר לומר שקר אלא אם כן אומר דבר אמת בתחלתו. פירוש שדבר שכולו דמיון אינו כלום, וכמו שאין חטא לבהמה כי אין בה חכמה והיא כולה רק דמיון, ומה שהוא רק דמיון גמור אין מקום לחטא, רק מי שיש לו יסודא דקשוט בקדמיתא אח"כ יכול לומר דבר שקר, ודבר ברור הוא למבין.

[1] סנהדרין צא: "אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני – הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו – הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה, אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס. אמר להן: בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה – הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות י'

[י] ודבר זה הוא הסוף של ברואי העולם, רוצה לומר כמו שנתבאר שם כי הנשמה יש לה תפיסה ומשכן באבר המיוחד לכסא ומקום לה שהיא אבר נברא מברואי העולם, מה שאין כן הכחות שלמעלה שהוא הנשמה לנשמה אינם מכחות זה העולם, שאין להם משכן מיוחד במקום נגלה בעולם, ולכך הוא סוף ברואי העולם. והבן בעומק חכמת סדר האותיות, שנתהפך סדר מעלה ומטה ואמצע, שהאש שהוא המעלה והראש, נתהפך לסוף שהוא ה'ש', וממילא עלתה ה'א' הרומזת לאמצע להיות בראש, וה'מ' שהיא מקור הסוף מעשה, הוא באמצע. והיינו כי האותיות הוא סדר ודפוס כל מעשה בראשית כמו שאיתא בבראשית רבה [פרשה א], שהתורה דהיינו הכ"ב אותיות שהם כלל התורה צירופם והרכבתם לתיבות שונות וכמו שנתבאר לעיל [פרק ג]. ומאחר שבכלל מעשה בראשית הוא גם כן הנעלם, שהוא החזרת כל הברואים למקורם וההתבוננות כי הכל שב למקום אחד שהוא היחוד האמתי, שזה ענין הנשמה לנשמה כמו שנתבאר שם. וגם זה הוא ממעשה בראשית ומכלל הבריאה, שלולי הבריאה לא היה מקום וכח החזרה של הברואים והנראים נפרדים להיות מיוחדים כקודם שנברא העולם, שכח זה הוא מצד הבריאה שנברא הגלוי והפירוד נברא גם כן כח זה של החזרה להתאחד. ודפוס כח זה באותיות היא אות ה'ת' שהיא נגד עולם הבא כמו שנתבאר לעיל [פרק ג'], שהוא החזרת היחוד למקורו, כמו שנאמר והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ואמרו ז"ל [פסחים נ, א] לא כהעולם הזה העולם הבא כו', העולם הבא נכתב ב'י' 'ה' ו נקרא ב'י' 'ה'.^[1] היינו כי שם הויה מורה על היחוד הגמור אחר שנברא העולם כקודם, כי שם הויה מורה היה הוה ויהיה כמו שאיתא בטור [או"ח סי' ה]. והכל בתיבה אחת כלול כאחד, לומר שהכל כאחד ההוה ויהיה כמו ההיה, וכן אותיותיו הוראתם ביחוד על זה כמו שכתבתי במקום אחר באורך.

[1] פסחים נ, א: "אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה – נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת (שם הוי"ה נקרא כשם אדנות), אבל לעולם הבא כולו אחד – נקרא ביו"ד ה"י, ונכתב ביו"ד ה"י".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יא'

[יא] ודבר זה בעולם הזה נכתב ולא נקרא, פירוש שאעפ"י שדבר זה גלוי לכל שהכל מיוחד גם עכשיו כקודם הבריאה, שזהו ענין הכתיבה שהיא הגלוי הגמור, מכל מקום אינו נגלה לכל אחד בפרט בגלוי מפורש שאי אפשר להכחישו, שהרי הגלוי לעין הוא ההיפך, שהוא הפירוד והבחירה לאנוש במעשיו שהוא היפוך היחוד הגמור, וזהו ואינו נקרא. מה שאין כן בעולם הבא נכתב ונקרא, וכמו שאיתא [ברכות יז, א] העולם הבא צדיקים יושבים,^[1] פירוש ישיבה בכל מקום מנוחה והעדר העבודה, כי מצות בטלות לעתיד לבוא [נידה סא, ב], כי העבודה הוא מצד ההעלם שאז מקום לבחירה ולעבודה, אבל מצד הגלוי הגמור מה מקום לעבודה. ועטרותיהם בראשיהם, הוא הנשמה לנשמה, כי הראש הוא הנשמה שבמוח, והעטרה שבראשו הוא ידיעת שחכמה זו אינה משלו רק משל השי"ת ויחודה במקורה. ודבר זה הוא תכלית כל הבריאה, ולכך יהיה זה בסוף הכל שהוא בעולם הבא, כי כל תכלית הוא בסוף. ולכך ה'ת' שהיא סוף האותיות הוא נגדו ודפוס שלו, כי הוראת 'ת' הוא רושם דבר, כענין [ביחזקאל ט, ד] והתוית תיו וגו' אשר עליו התיו, ורז"ל דרשוהו [שבת נה, א] על אות ה'ת'. והיינו שאות ההוא הוא לרושם וסימן דבר, שזהו העולם הבא וכח ההתאחדות הנברא בכלל מעשה בראשית שיש בו רשימו ממאציל ומנאצל. פירוש זה שכח היחוד של מאציל בנאצל ונברא, דבר זה הוא לבדו ובפני עצמו כח נברא שאין בו מגוף המאציל ולא מגוף הנאצל, רק הרשימו משניהם כמו רושם וסימן שאינו גוף הדבר רק רושם. כך בזה הכח ההתאחדיי משלושה כחות שונים הרי יש בו סימן על שני הכחות השונים, והוא דוגמת האמצע שיש בו רושם על ההתחלה והסוף. ולכן אמרו [שם בשבת] 'ת' תחיה 'ת' תמות, שהחיות הוא מצד יחוד השי"ת והמיתה מצד הפירוד ממנו חס ושלום, וה'ת' יש בו רשימו של שני דברים אלו שזהו מדרגת ה'ת' וכמו שנתבאר שהוא מדרגת האמצע, כאשר כבר אמרנו כי זהו בכל דבר יש ראש ותוך וסוף, וכן הוא הולך ומתחלק כל חלק וחלק לשלושה אלו כמו שהוא מבואר וכמו שנתבאר גם כן על דרך זה לעיל פרק ג' יעויין שם.

[1]ברכות יז, א: "מרגלא בפומיה דרב: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יב'

[יב] וכל מה שבפרט הוא גם כן בכלל שממנו נמשך כן גם אל הפרט, וכלל הענין הוא שלושה עניינים, רוצה לומר הנעלם הקדמון, והנעלם הנברא ומחודש, והנברא הנגלה, שהסוף הוא ממש היפך הראש, והאמצע יש בו צד אחד מן הראש וצד אחד מן הסוף. וכן הוא בכל האמצעים כשתתבונן, כמו האש חם ויבש, והמים קר ולח, ורוח האמצעי חם ולח, כמו שאיתא בזוהר [וארא כד, א] דאחיד בתרין סטרין עיין שם. וכן האדם אמצעי בין העליונים והתחתונים, כמו שאיתא [ברא"ר פרשה ח ופרשה יב] שיש בו מן העליונים ומן התחתונים.^[1] ולעולם בכל שני דברים יש למצוא אמצעים, והאמצעי בין הבורא לנברא הוא הנשמה לנשמה, שהוא כח התאחדותם כמו שנתבאר. ודבר זה אי אפשר להבינו על בוריו, אלא מי שזכהו השי"ת לכך להשיג גם הנשמה לנשמה ולהגיע למדריגה זו, אבל אנחנו את צל הדברים נראה כפי מה שיורו לנו דברי התורה המלמדת גם לפתאים ערמה.

[1] בראשית רבה ח, יא: "רבי יהושע בר נחמיה בשם רבי חנינא בר יצחק ורבנן בשם ר"א אמרי: ברא בו ארבע בריות מלמעלה וארבעה מלמטן, אוכל ושותה כבהמה, פרה ורבה כבהמה, ומטיל גללים כבהמה, ומת כבהמה, מלמעלה, עומד כמלאכי השרת, מדבר כמלאכי השרת, יש בו דעת כמלאכי השרת, ורואה כמלאכי השרת. ר' תפדאי בשם ר' אחא: העליונים נבראו בצלם ובדמות ואינן פרין ורבין, והתחתונים פרים ורבים ולא נבראו בצלם ובדמות, אמר הקב"ה הריני בורא אותו בצלם ובדמות מן העליונים, פרה ורבה מן התחתונים. רבי תפדאי בשם ר' אחא אמר: אמר הקב"ה אם בורא אני אותו מן העליונים הוא חי ואינו מת, מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא הרי אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים אם יחטא ימות ואם לא יחטא יחיה". שם יב, ח: "וייצר ה' אלהים את האדם וגו', עפר מן האדמה מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יג'

[יג] ולכך הוא במספר ארבע מאות, כי לעולם ארבע הוא מספר האמצעי, כמו שאיתא [ב"ב ק, ב, ועיין בתוספות שבת צב, א, ועירובין מח, א] דאורך אדם ארבע אמות, וכן 'מ' ארבע עשרות ו'ת' ארבע מאות. כי כל שטח מוגדר בארבע קצוות, שזהו סדר הבריאה שהוא נגדר בארבע כארבע רוחות השמים, שדבר זה מוכרח בכל גשם נברא להיות בעל ארבע קצוות. וכלל הבריאה הוא ההוה האמצעי בין הראשית והאחרית, כמו שנאמר [בישעיה מד, ו] אני ראשון ואני אחרון, שהראשית הוא השי"ת וכן האחרית יהיה השי"ת לבדו הוא אחרון, והבריאה הוא האמצעי. שלכן אמרו [חגיגה יא, ב] שאסור לאדם שהוא האמצעי להתבונן (אלא רק) בהוה שהוא האמצעי ולא לשאול מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, שזהו הראשית והאחרית ואינו מגדר האדם שהוא האמצעי. ולכך גם כן הבריאה מדתה ארבע, שהם ארבעה עולמות הידועים למקובלים, וארבעה יסודות, וארבעה חלקי דומם צומח חי מדבר, וארבע תקופות בשנה, וכיוצא הרבה שכללותם נמשך גם כן מתוך מדת ארבע רוחות של כל שטח, שזה נמשך להיות יסוד בבריאה בכלל שהיא בעלת ארבע, והוא מן הצד הזה שהיא אמצעית. והיינו כי כל אמצעית בהכרח כלולה משתים שהם ארבע, כי בהכרח שיש לכל קצה שתי מדות שונות כמו שנתבאר לעיל, והאמצעי כלול אחת מקצה הראשון ואחת מקצה האחרון כמו שנתבאר, ואם כן הרי הוא כלול משתים שהן ארבע בהכרח. כי הרי כל אחת גם הוא כלול משתיהן, שהרי בקצה האחד הרי הם מיוחדים בו שני הכחות, וכל אחד כלול גם כן משני ומיוחדים בו, ואם כן כאשר האמצעי כולל אותו הכח הרי נכלל בו גם הכח השני, והרי הוא כלול מכל ארבעה הכחות ההפכיות זה מזה שנים נגד שנים, והבן דבר זה כי עמוק הוא בחכמת הבריאה.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יד'

[יד] ולכן כל אמצעי כלול מארבע, ולכך שיעור מדתו ארבע, כי לעולם שיעור אותו דבר בגשמי כפי כחותיו הרוחניים כך נחשב שיעור אותו דבר ברוחנית וכך הוא מדתו בגשמית, ולכך שיעור אמצעי האותיות גם כן בני ארבעה. והוא במספר המאות, כי הם שלוש מדרגות: יחידות עשירות מאות, שהם גם כן נגד השלוש החלוקות הכלליות ראש תוך סוף שאמרנו. שהיחידות הוא הראש, והמאות הוא הסוף, כי אלף חוזר ליחידות כידוע מחכמת המספר, שבלשון הקודש ביחוד ה'אלף' הוא אותיות אלף מטעם זה. ולכך ה'מ' שהוא אמצע הכללי מן האותיות הוא ארבע עשירות שהוא גם כן המספר האמצעי, אבל 'ת' שהוא אמצעי היותר עליון שבאמצעים מספרו ארבע מאות, שהוא המספר היותר עליון.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות טו'

[טו] ולכך ה'ש' סמוכה ל'ת', שהיא הקצה אחד מן ה'ת' שהוא האמצעי. והראש מן הנבראים הוא הנשמה שבמוח והחכמה עליונה שנברא קודם שנברא העולם כמו שאיתא [ברא"ר פרשה א' ופסחים נד, א] על פסוק ה' קנני ראשית דרכו שהוא ראשית הבריאה, ולכך הוא הקצה מן ה'ת', כי לעולם סוף מדרגה הוא ראש מדרגה שניה וסוף של מדרגות 'ראש תוך סוף' של בורא ונברא, ואמצעי הוא ראש לסדר השני של ראש תוך סוף שבנבראים.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות טז'

[טז] ולפי שהאותיות מסודרים על ה'ת' שהוא התכלית, ביחס אל ה'ת' שהוא הבירור הגמור ביחוד האמיתי, ביחס הזה הוא האחרית החכמה, שזהו התחלה למדרגת ה'ת' למי שהולך ממטה למעלה. כי סוף מעשה במחשבה תחלה, והשתלמות ראשית ומקור המחשבה שבמוח הוא על ידי סוף המעשה. ולכך אז בסוף הוא השתלמות החכמה בהתייחסו אל ההתאחדות הגמור העולם הבא, אז יהיה החכמה הבאה בסוף אחר שלימות המעשה. שבסדר זה הוא היחוד המבורר, שהמעשים שהם הנברא היותר נגלה כאשר הם שלימים רק כרצון השי"ת ומעידים על השי"ת שמלכותו בכל משלה, גם בבריאה היותר שפלה שהוא חלק הנגלה לעין שבבריאה, הם המביאים אל התכלית הנרצה בבריאה שהוא רק זה לבדו לגלות כח מלכותו ושלטונותו גם בברואים השפלים. ומזה משתלמת החכמה ונשמה שבמוח ומגיע ליחוד הגמור ודבקות בבורא יתברך. וכמו שנאמר [משלי י] ויד חרוצים תעשיר, שהיד רומז בכל מקום על כלי המעשה כמו שנאמר [בתהילים קיט, עג] ידיך עשוני וגו', וחריצותו במעשה מעשרתו בחכמה. שהעשירות בכל מקום בספר משלי מורה על החכמה והעניות אל העדרו, כמו שאיתא [נדרים מא, א] אין עני אלא בדעת. ושם דדא קני מה חסר, כמו שנתבאר לעיל על נשמה שנתת בי טהורה היא שאין בה חסרון. זהו (קניית החכמה) על ידי המעשה, ולכך המעשה הוא האמצעית בין הלב שהוא הראשית כנ"ל, דראשית חכמה יראת ה', והחכמה הוא הסוף. וזהו ביחס אל התכלית המקווה, אבל מצד עצם הבריאה הראשית הוא החכמה והאחרית המעשה. ולכך בסדר הבריאה המוח הוא בראש בראשית איברי הגוף, והלב באמצע כמו שנתבאר לעיל.