שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות ה'

[ה] ובתנחומא שם מסיים ומי הן המלאכים, אלו שמשמרין אותו מן המזיקין כו', מכריז לפניו ואומר תנו כבוד לצלמו של הקב"ה, לפי שכל העולם כולו מלא רוחות ומזיקים, עד כאן. פירוש שכל ענייני העולם הם מליאים דברים המזיקים לנפש מכל צד, כל חמדה וכל חפץ הנמצא בבריאת העולם הוא מעורב טוב ברע, הטוב כאשר ישתמש בו רק לרצון השי"ת והרע להיפך, וזהו שמלא מזיקין. והגדר לזה היא התורה, כמו שאיתא [ב"ב טז, א] בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין שהיא השמירה, שעל ידי כל מצוה ממצות התורה שמקיים נמסר לו מלאך אחד. רוצה לומר כח הקבוע ועומד שאין יכול לנטות כלל אל הרע, והוא משמרו מהם ומכריז ואומר תנו כבוד כו'. שלפי שהוא צלמו של הקב"ה שעל כן יש בו כל הכחות כולם גם להנזק, ותחפצו להזיק, אדרבא תנו כבוד, רוצה לומר כחות המזיקים המנעו ממנו. וענין ההכרזה הוא הפרסום לכל תאות וחמודות העולם שזה הוא בצלם אלקים וראוי שימנעו, ולא יכנס ללבו כלל חמדת ותשוקות ההם. שעל ידי המצוה הוא בתואר עושי דברו, שבזה הוא עצום מן המלאכים, רוצה לומר בעל כח יותר מהם, לפי שהוא בעל הכחות כולם עד שקיום המצות שייך אצלו להיות נקרא על ידו בשם עושי דברו, והוא צלם אלקים כמו שנתבאר. והיינו שצלם אלקים הוא שיש בידו גם הרצון הזה אבל אינו נמשך אחריו, מה שאין כן המלאכים שאין להם אותו רצון כלל.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות ד'

[ד] ולכך הוא ראוי לקבל החמדה גנוזה שהיא המגדרת את האדם ומנהיגתו לבוא לידי כך. כמו שאיתא (מכות כג, ב) רצה הקב"ה לזכות את ישראל, פירוש לזככם ולטהר נפשותם, לפיכך הרבה להם תורה ומצוה, שהם המזככים הנפש. וכמו שאיתא [סוטה כא, א] דתורה ומצות אצולי מצלי מן הלסטים והמזיקים, רוצה לומר כח הנוטה אל החומריי שהם חמדות עולם הזה. שחמדה גנוזה של השי"ת היא היפך מהם, שהיא חמדה של אמת ומצלת מחמדת השקר. וכמו שאיתא [שמות רבה לב, ו, ותנחומא ס"פ משפטים] עשה אדם מצוה אחת מוסרין לו מלאך אחד, עשה שתי מצות מוסרין לו שני מלאכים, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, ועיין עוד שם.^[1]

[1] שמות רבה לב, ו: "הנה אנכי שולח מלאך, הדא הוא דכתיב: חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, עושה אדם מצוה אחת הקב"ה נותן לו מלאך אחד לשמרו, שנאמר: חונה מלאך ה', עושה שתי מצות הקב"ה נותן לו שני מלאכים לשמרו, שנאמר: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, עשה הרבה מצות נותן לו הקבה חצי מחנהו, שנאמר: יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, והוא חצי מחנהו שנאמר: רכב אלהים רבותים אלפי שנאן".

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות ג'

[ג] ועוד גדול מזה, ענין המלאך שאין לו ובידו שום אופן לנטות כלל לדרך אחר, שהכחות הרוחניים שיצר ה' כל כח למה שהוא מיוחד אין בידו להיות בידו כח אחר, שהרי הוא אותו כח, כמו שלא יוכל הברזל להיות יועץ וכיוצא בו. מה שאין כן הנפשות שהם בצלם אלקים, שהם כוללים כל הכחות כולם, וכמו שקראם [דברים יד, א] בנים אתם לה' אלקיכם, וברא כרעא דאבוה כמו שאיתא עירובין [ע' ב]. רוצה לומר לפי שהאב זוכה לבנו בחמישה דברים [עדיות ב, ט],^[1] והם הכוללים כל כח השלימויות האפשרים, אלא שמכל מקום אינו שלם כל כך כאב ממש רק כמדרגת וערך הכרעא אל הגוף. וחמש שלימויות אלו שזכר שם הם החמש נפשות הנזכרים [בברא"ר פ' יד], שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה, שהם החמשה השתויות דחשיב [ברכות י, א] בין הנפש להשי"ת, שעל ידי הנשמת חיים שבאפיו הוא משתווה אל כח האב כביכול, וכמו שיתבאר כל זה במקומו באורך. ולפי שהשי"ת הוא כולל כל הכחות ההפכים גם כן, כי לולי כן מאין היה קיום ומציאות לכח ההפכי והנטיה מן השי"ת, מאין היה חיותו וקיום מציאותו כלל אלו לא היה רצון השי"ת שיהיה נמצא. רק שהיה רצון השי"ת שיהיה נמצא כח הפכי הנוטה לכל חמדות ההבל, ומכח אותו הרצון הוא קיום אותו הכח בעולם. ונמצא יש בכח רצונו יתברך גם אותו כח הפכי המכונה כח היצר, ולכך האדם שיש בו צלם אלקים גם הוא נמצא בו אותו כח. והיה רצון השי"ת שיהיה כך כדי שיהיה מקום לענין עושי דברו שיהיה בן עושה רצון אביו, כאשר יכוף אותו כח הנוטה מרצון ה' ויבקש רצון ה'.

[1] עדויות ב, ט: "הוא (רבי עקיבא) היה אומר: האב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים ובמספר הדורות לפניו".

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות ב'

[ב] וביאור ענין המחלוקות האלו הוא שכל אחד אמר מעלה אחרת שיש לצדיקים על המלאכים. והמעלה הראשונה הוא מה שאמרו [תנחומא ר"פ ויקרא] כי רב מאוד מחנהו אלו המלאכים, שנאמר מחנה אלקים זה, וכן הוא אומר אלף אלפין ישמשוניה. ומוקשה מהם הצדיקים שנאמר כי עצום עושי דברו זה הצדיק שעושה רצון יוצרו, עד כאן. ירצה למה שאיתא [שבת פט, א] שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה חמדה גנוזה שיש לך אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, תנה הודך על השמים. והשיב להם משה משא ומתן יש ביניכם, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם, עיין שם.^[1] והיינו שהמלאכים המה רק מחנה אלקים ומשמשי ה', ואין להם  שום נטיה לצד אחר, שלכך נוצרו שאין להם כלל כח להפכו. ולפיכך אין להם שייכות להצטוות בתורה שהיא הכוללת גדרים וציווים אשר תכליתם לבלתי לנטות מרצון ה' למי שהבחירה בידם לנטות, ולכך הם נקראים עושי דברו שעושה רצון ה'. מה שאין כן המלאך לא שייך לתארו בתואר עושה רצון ה' כאשר לא יתואר הגרזן שעושה רצון החוצב ואלא מה יעשה.

[1]שבת פח, ב: "ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר: מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה: לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה: זכור את יום השבת לקדשו, כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה: לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה: כבד את אביך ואת אמך. אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר: ה' אדנינו מה אדיר שמך וגו', ואילו תנה הודך על השמים – לא כתיב".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כד'

[כד] והם שלושה עולמות הנפשיות הראשונים שראה דוד. האחד במעי אמו שם גובר כח הנפש שהוא הדם ואיברי הגופנים לבד, כי אין לו עדיין שום הרגשה גם בלב, ולכן אמרו [נידה ל, ב] פיו סתום, שהפה וכח הדבור מתייחס ללב כמו שנתבאר לעיל [פרק ב'], רק חיותו על ידי הדם והנפש לבד. ומיד שיוצא לאויר העולם נפתח הסתום ומרגיש כח הלבבי, וההסתכלות [שמסתכל למעלה ועינו לשמים נטל שהמלאכים מכונים לשמים] בכוכבים ומזלות הוא נגד זה העולם הלבבי כמו שיתבאר להלן. והיניקה אז הוא נגד הנשמה שבמוח, כמו שכתבתי במקום אחר על מאמר רז"ל [ברכות ג, א] שלוש משמורות הוי הלילה שהם נגד שלושה כחות אלו שבעולם הזה המשול ללילה [פסחים ב, ב], ומשמר שלישי שהוא נגד החכמה שבמוח תינוק יונק משדי אמו אז כמבואר שם בדברינו, כי התעוררות החכמה הוא רק על ידי המאכל, וביחוד יניקת החלב שדם נעכר ונעשה חלב [בכורות ו, ב]. וכך המשפט שסוף מעשה במחשבה תחלה קשורים זה בזה, והמאכל שהוא גופני ומוליד דם שהיא הנפש הוא המוליד גם כן החכמה שבמוח, וכדרך שאיתא [ב"ק עב, א] דלא אכלי בשרא דתורא ולא היתה חכמתו ברורה עיין שם. וזהו ההסתכלות בדדיה שהם במקום בינה, שלא יינק במקום הטינופות ולא יסתכל בערוה עיין שם.^[1] שהנשמה היא ביחוד חלק אלקי, וכמו שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, ולפיכך היא זכה ונקיה ביותר, ואין בה פסולת כמו בלב שהוא העולה ויורדת כמו שנתבאר לעיל, וכמו שאיתא [ברכות סא, א] יצר הרע יושב על שני מפתחי הלב, ומפורש בכתוב [בבראשית ח, כא] יצר לב האדם רע, מה שאין כן הנשמה, כמו שתקנו לומר בכל יום [ברכות ס, ב] נשמה שנתת בי טהורה היא וגו', אתה נפחת וגו' שהיא חלק אלקי, לכך טהורה שאינה יונקת מן הטינופת והטומאה ולא מסתכלת בערוה. והם שלושה עולמות ראשונים לנפש, שהם על ידי שלושה כחות דומם צומח חי שבעולם.

[1] ברכות י, א: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב (משלי לא): פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, שדר בחמשה עולמים ואמר שירה; דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכו ה' מלאכיו גברי כח עושי דברו לשמע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו וגו'. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. מאי כל גמוליו? אמר רבי אבהו: שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי? אמר רב יהודה: כדי שלא יסתכל במקום ערוה; רב מתנא אמר: כדי שלא יינק ממקום הטנופת. ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר (תהלים קד): יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה. נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קד): ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא: מסיפא דעניינא, דכתיב (תהלים קד): תסתיר פניך יבהלון תסף רוחם יגועון וגו' ".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כה'

[כה] ועוד יש חלוקה רביעית והוא המדבר, שהיא מעלת הנפש האדם הכוללת הכל, שהיא חוץ לעולם, שהיא רוחנית וחלק אלקי, רק מכל מקום היא נרגשת גם כן בברואי העולם. ואם כן יש בנפש האדם גם כן כח זה, והוא כח הנפש שבנפש-רוח-נשמה, ונשמה לנשמה. כמו שהמדבר הוא נפש העולם כמו שנתבאר לעיל, והוא גם כן מכלל כחות העולם, אם כן על כרחך יש גם בנפש כח זה. וזה אין לו מקום מיוחד באברים הגוף הנראים לפועל, כמו שאין הנפש בעולם נראה בפועל. והוא התייחדות הנפש עם מאצילה ובוראה, כמו שנפש האדם בעולם הוא התחברותו עם בוראם כמו שנתבאר לעיל. וכח זה, רצונו לומר החכמה המרובה ועמוקה שבנפש עד שמתייחדת על ידו עם המאציל, הם שני השמות 'חיה' ו'יחידה' שלנפש. וביאור זה, כי נשמה לנשמה, רצונו לומר כח וחיות של הנשמה, גם זה הכח הוא בנשמה עצמה, כמו האדם שהוא נפש העולם וגם הוא מכלל העולם. וחיות הנשמה שהיא חלק מהכל הוא על ידי דביקותה עם הכל יתברך שמו, שהוא אחד יחיד ומיוחד. וכמו שכח המדבר בעולם הוא כלול משנים, דהיינו חומר וצורה, גוף ונפש, כך כח זה שבנפש הוא כלול משני אלו. וחומר הנשמה לנשמה הוא ענין שהוא חלק אלקי ממעל, שדבר זה הוא הנותן קיום וחיות לנשמה כאשר הוא אדוק ודבוק במחשבה בזה שכל כחותיו הם מחלק אלקי וה' שוכן בקרבו, דבר זה הוא החומר של כח וחיות נשמתו. לזה נקרא 'חיה', שהכל מתים והיא חיה, כי השי"ת נקרא אל חי ואלקים חיים שהוא החיים אמיתים הנצחיים שאין לה ביטול [המכונה מיתה] עולמית. ומצד הזה שבחיות הנשמה, שהוא מה שהיא חלק אלקי, היא נקראת חיה כמו הכל. והצורה לזה, שהוא ההעמקה יותר בדביקות נפשו ביוצרה עד שהם מתאחדים כאחד. ורצונו לומר מדרגת יחוד כל הכחות בעצם המאציל ששם הכל אחד ביחוד גמור והוא דביקת החלק עם הכל, שאין כאן חלק אלקי נפרד, דבר זה כמו הצורה לחומר שמדבקת החומר בעילתו, והיא קשר הגופני ברוחני, כך מעלת ומדרגת זו שנקראת 'יחידה', שזו היא יחידה ביחוד גמור שאין כאן פירוד כלל רק הכל אחד וה' אחד ומיוחד לגמרי, וכך נפשו מיוחדת בו יתברך.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כז'

[כז] וכנגד חמשה עולמות הכללים האלו שבנפש אמר דוד חמשה ברכי נפשי. ואמר בחמישתם נפשי ולא שם אחר, והשם נפש הוא כולל החלק התחתון שבנפש לבד כמו שנתבאר לעיל. היינו כמו שכבר ביארנו כי מאחר שכל כח פרטי הוא חלק אלקי, גם בכל כח פרטי כלול כל הכחות כולם, וגם כל כח פרטי חלוק בכללות לחמשה אלו, וגם בעולם הנפש בעצמו יש חמשה עולמות אלו. ודרך משל הנפש היא נגד שלימות המעשים, ומעשה מצות גולמים הוא נגד מדרגת נפש שבנפש, וכל מה שמוסיף לעשותם בחכמה ובתבונה ובדעת ולעשות נחת רוח להשי"ת וכיוצא הם מתעלים ממדרגה למדרגה, עד שכאשר עושים המעשים ביחוד גמור להשי"ת עד שידמה אצלו שאין הוא העושה רק השי"ת ממוזג בכחות נפשו ואיבריו לעשותם זהו מדרגת יחידה שבנפש. ונמצא עולם הנפש לבדו גם כן חלוק לחמשה עולמות אלו. [ותפס דוד הנפש שהיא מדרגתו כידוע לחכמי האמת הבאים בסוד ה', שדוד המלך ע"ה הוא נגד הפרצוף החמישי שבעולם האצילות שהוא חלק הנפש [כמו שיתבאר לקמן], וכמו שאיתא בזוהר [וארא כז, א] על פסוק בכל נפשך דא דוד, ואין כאן מקומו לבאר זה באריכות.]

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כו'

[כו] ושני אלו הכחות הם כחות נפשיות שחוץ לאברי הגוף הנגלים ומורגשים לגוף, כמו המחשבה שבמוח שמורגשת לגוף על כל פנים שמחשב מצד שהמוח גם הוא מאיברי הגוף ומשכן הנשמה והמחשבה בו. אבל אלו השני כחות הם כחות בנפש חוץ לגוף, והם הנקראים בשו"ע או"ח [ריש סימן צ"ח] התפשטות הגשמיות.^[1] שכאשר הוא מגיע למדרגות שני כחות אלו אז אינו מרגיש כלל בענייני גופו ואיבריו כלל, כדרך שאיתא ברבי אלעזר בן פדת [עירובין נד, ב] שקיים באהבתה תשגה תמיד.^[2] והם שני העולמות האחרים שראה נפש דוד,^[3] האחד הרגשת הכחות העולמיים הכלולים בנפש בהגיעה למדרגת חיה, שהוא דבקותה באלקים חיים מצד שהוא חלק אלקי. וזהו מפלתן של רשעים, שכבר תמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם בהרגשה זו לבד בכל כחות העולמיים שהם כולם חלק אלקי, ואין כאן עוד חוץ ממנו שהוא המכונה בשם רשעות וחטא במציאות כלל. והעולם השני, שהוא הרגשות התאחדות הגמור ודביקות החלק בהכל, וכל הכחות נכללים במקורם ומתייחדים בו, זהו הרגשת כחות העולמים בענין זה, הוא בהסתכלות ביום המיתה, שהוא הסתלקות ענין החלק הנפרד ותשוב הרוח אל אלקים אשר נתנה ותתייחד בו. והעת ההוא הוא ההגעה למעלה זו היותר עליונה אשר אין עוד לצאת ולבוא ומת בנשיקה כמשה רבינו ע"ה, רצונו לומר שכאשר נפשו מתייחדת במקורה לא תשוב עוד למקומה. ועל זה נאמר ה' אלקי גדלת מאוד כמו שאיתא שם בגמרא, והיינו כי מאוד הוא על הגידול היותר אפשרי והוא במדרגת עולם הזה.

[1] שולחן ערוך אורח חיים צ"ח, א: "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".

[2] עירובין נד, ב: "באהבתה תשגה תמיד – כגון רבי אלעזר בן פדת. אמרו עליו על רבי אלעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. אמר רבי יצחק בן אלעזר: פעם אחת בא אדם ליטלו (את הסדין) ומצא בו שרף (נחש ששומר עליו)".

[3] ברכות י, א: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב (משלי לא): פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, שדר בחמשה עולמים ואמר שירה; דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכו ה' מלאכיו גברי כח עושי דברו לשמע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו וגו'. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. מאי כל גמוליו? אמר רבי אבהו: שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי? אמר רב יהודה: כדי שלא יסתכל במקום ערוה; רב מתנא אמר: כדי שלא יינק ממקום הטנופת. ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר (תהלים קד): יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה. נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קד): ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא: מסיפא דעניינא, דכתיב (תהלים קד): תסתיר פניך יבהלון תסף רוחם יגועון וגו' ".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כח'

[כח] והנה מאחר שהנפש היא חלק אלקי, אם כן גם הכל שכולל כחות כל העולם שהוא עולם האצילות קדשו יתברך שמו כמו שנתבאר לעיל גם הוא כלול מכל המוני העולמות הנזכרים. ובכלל הוא כלול מחמשה עולמות הנזכרים, והן הם החמשה פרצופים הידועים לחכמי אמת המקובלים האר"י ז"ל וכל קדושיו עמו, שכל אחד הוא פרצוף אדם שהוא עולם שלם בפני עצמו כמו שנתבאר. ואין כאן מקומו להאריך בפרטי פרטות, רק בדרך כלל שיש כך מדרגות עולמות במחשבתו של השי"ת ורצונו לברוא עולמות יש חמשה מיני עולמות, רצונו לומר בחמשה מיני כחות שיסד השי"ת לסדר העולם. והנה אנו רואים בנפש ששלושה כחות הם נשענים וסמוכים על איברי הגוף שהם הנראים בפועל, ואם כן גם אצל הכל יתברך שמו שלושה כחות מהם נסמכים על הפעולה היוצאת לפועל. והתחתון שבהם והוא הנפש היא ממזיגת בדם ובאיברי המעשה, וזהו כח השי"ת בעולם הנראה לעינינו משמים והארץ וכל ברואיהם, שהנהגתם וחיותם וקיומם הוא רק על ידי השי"ת. וזה מתואר כח הנפש אצל עולם האצילות, שהאציל יתברך שמו מזיו אחדות כבודו להיות נראה ככחות חלוקים, והוא הנקרא עולם העשיה בפי המקובלים [ועולם הגלגלים בפי הפילוסופים], רצונו לומר עולם הרוחני שבעשיה בפעולת המעשים של השי"ת. והכח השני שבנפש אינו נראה לפועל, אבל מורגש בכל האיברים, ומשכנו בלב. ואם כן גם בכח הכל יתברך שמו צריך שימצא כח כזה, רצונו לומר עולם גמור כולל כל הכחות כולם ולא בפועל במעשה רק בהרגשה בלבד, והוא עולם הלבביי שטמון בגוף ואינו נראה גם הגוף הלב לחוץ כלל, וכן הוא משכן כח רוחניי של הרוח. ועולם הלבביי הזה הוא המכונה בפי המקובלים עולם היצירה. וביאורו כי הנה מצאנו במקרא שלוש לשונות על הבריאה – ברא יצר ועשה, ופירשו רוב הקדמונים מדורשי הלשון כי ברא רצונו לומר תחלת ההתחדשות יש מאין, ויצר הוא הצורה, ועשה הוא גמר התיקון החומריי. ונמצא גם בבריאה העולמית היו שלושה עניינים אלו, אלא שאצל אומן בשר ודם אותו דבר שברא אותו יצר ואותו עשה ואחר העשיה אין מקום עוד לכלי שנברא ונוצר, אבל אצל השי"ת גם אחר העשיה מכל מקום יש מקום ותפיסה להבריאה ויצירה הקודמים לה, כי לא נאפסו מן העולם עדיין.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כט'

[כט] והנה אלו השלושה הם מכוונים נגד השלושה כחות שבאדם. הנפש נגד העשיה כמו שכתבתי. והיצירה שהוא הצורה בישות רק בהעדר תיקון החומר הוא נגד הלב, שכבר הוא מורגש בכל האיברים, שהוא כענין הצורה לחומרו, רק שעדיין לא יצא בפועל למעשה. והבריאה שהוא התחדשות יש מאין הוא המחשבה שבמוח, שמתחלה היה אין ונתחדש על כל פנים לישות במחשבה אע"פ שאינו מורגש כלל. והנה כח השי"ת השוכן ביצירה, שרצונו לומר כל הכחות העולמיים שלעינינו קודם שנתקנו במעשה, רק היה גופם גם כן נעלם כמו הלב בגוף שהיה רק בשלימות צורת העולם, כח השי"ת באופן זה להחיותו ולקיימו הוא מכונה כח הרוח שבנפש האדם, והוא עולם היצירה. ועולם הבריאה, והוא כח השי"ת להחיות הכחות העולמיות בתחלת יציאתם יש מאין, והוא כנשמה שבמוח.