שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כז'

[כז] ועוד דברים בגו לפרש בדרך אחר זולת פירוש רש"י שם, כי הם שני חלוקות דשיר וקדושה שהם קדוש וברוך, ואמרו ז"ל [ברכות כא, ב] שאין היחיד אומר קדושה. כי הקדושה הוראתו רוממות ה' וגדולתו שהאדם מכיר בה, ודבר זה הוא תכלית הידיעה של הנבראים שלא נדע, רוצה לומר שהם מגיעים לידיעה שהשי"ת מובדל ומופרש ומרומם מאוד מהשכל הנברא, זהו ההשגה הגמורה, אשר על כן אמרו ז"ל [מגילה לא, א] כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו. שבאותו מקום שהגדולה והרוממות של השי"ת נמצאת מושגת לנברא, שם הוא הענותנות להיות מושג אף לשפל בריה, מאחר שהוא משיג הרוממות הרי הוא משיג את השי"ת שזהו תכלית ההשגה לנברא. ולכך בקדושת קדוש כו' מסיים מלא כל הארץ כבודו, שהכבוד מושג בכל הארץ ומלי את כל שפלי הבריאה. ודבר זה הוא בעשרה מישראל, דכל בי עשרה שכינתא שריא, ואמרו [ברכות ו, א] דקדמיא ואתיא. וכבר דרשו רז"ל על ובמורא גדול זה גילוי שכינה, כמו שכתוב בהג"ה דריש אורח חיים וכשמשים אל לבו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה.^[1] היראה וההכנעה הוא מצד הכרת הרוממות, כמו שנאמר [מלאכי א] אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי, שמגיע הכבוד והיראה מצד הכרת שהוא אב ואדון. וזהו הקדושה, ומתוך כך מלא כל הארץ כבודו, שהכבוד שמים מתמלא בכל הברואים השפילים על ידי הכרת קדושתו ואדנותו על בירורה. שכך המשפט להיות חוזר חלילה, על דרך שאיתא [באבות ג, יז] אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה. יראה היא אמירת קדוש והכרת הרוממות, וחכמה הוא ההשגה שמלא כל הארץ כבודו, והחכמה באה מתוך היראה, ואמנם היראה גם כן הוא רק מתוך החכמה וההשגה שהוא בעשרה מישראל כנזכר. כי דבר זה הוא תכליתה של בריאה שיהיו רבים ועדה שלימה מנבראים מכירים שיש השי"ת המרומם ומנושא בתכלית הרוממות, ואין תכלית המכוון בהכרה זו נשלם אלא כשיהיה עדה שלימה מעידים כן לא ביחידי, שזהו רצון השי"ת ברבוי הנבראים שיהיו מעידים גם הם על העדר הרבוי והיחוד אמיתי לא בנברא יחידי, ולכך אין אומרים קדושה ביחיד. וזהו יחוד של שמע ישראל, שאין אומרים ביחידות רק להשמיע קיבוץ כל האומה ישראלית שהיחוד ברור ואמיתי שמצד קיבוץ כולם המכירים יחוד שמים אז מלא כל הארץ כבודו וההכרה ברורה.

[1] שו"ע או"ח סימן א: "הגה: שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב)".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כח'

[כח] אבל יחוד ברוך שם כבוד מלכותו הוא ענין הברכה שביארה הרשב"א בפרק קמא דברכות, שרוצה לומר תוספת ורבוי השגחה לטובה על ברואיו. וביאור זה מצד העלם ההשגה הברורה, ומבקש וחפץ שיתברך ויתרבה שפע השגת השי"ת במקורו, ונהרא מכיפיה מבריך עד שיגיע גם אליו ההשגה. וזהו כבוד מלכותו ולא כבוד ה', שכבוד ה' אינו מלא הארץ רק במקומו. ושיהיה ברוך ממקומו ויתברך כבוד מלכותו הניכר בארץ, שהוא מצד השגת ה' הנעלמת להיות מושגת הבירור מצד היראה הברורה שבלב, רק תפשפש באפילה ובדרך אמוניי כדרך שנאמר [תהילים צב] ואמונתך בלילות, בעת חשכת ליל, שאין אומרים קדושה בלילה שאז הוא חושך והעדר ההכרה הברורה, ומשכה אז האמונה הטמונה בלב כל איש ישראל, שיש מלך אעפ"י שאינו עומד לפניו, שאז הוא כאדון העומד על עבדו ואב על בנו, רק כמלך יושב בהיכלו. ומצד השגה באופן זה שהוא המכונה בזוהר ובפי חכמי האמת יחודא תתאה והשגה נעלמת ושפילה, היא הברוך והבקשה ממקומו, שיהיה בזה תוספת ורבוי עד שיהיה ניכר ומושג לשפילים.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כט'

[כט] ולכן אמרו [פסחים נו, א] שיעקב אמרו ולא משה,^[1] כידוע מה שאיתא בזוהר (בלק קפז, ב, תקו"ז י"ג כט, א) דמשה מלגאו הוא יעקב מלבר. כי יעקב הוא הכולל כל נפשות ישראל בפרט, שלכן נקראו כולם על שמו. ומשה רבנו ע"ה הוא נותן התורה והחכמה לישראל, שלכן נקראו חכמי ישראל בשם משה ברז"ל [ביצה לח, ב, וסוכה לט, א], שהוא הכולל כל כחות הדעת שבישראל, שהוא הידיעה וההכרה הברורה, כמו שנאמר [בדברי הימים א כח, ט] דע את אלקי אביך. וזה הוא הפנימית כמו שהלב פנימית האברים והם חיצונים לו, כי ההכרה הברורה הוא בלב ששם היראה כדברי רז"ל [יומא עב, ב]. ולכן נאמר כי כל לבבות דורש ה', ואמרו ז"ל [סנהדרין קו, ב] רחמנא לבא בעי, מקביל למה שנאמר [בדברים י, יב] מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואמרו ז"ל [ברכות לג, ב] שדבר זה לגבי משה שהוא ההכרה הברורה מילתא זוטרתא. והחיצונות הם כללות נפשות ישראל שהם חיצונות לכח החכמה, כמו שאיתא [חולין צב, א] שהם כעליא לאתכליא (כעלים לאשכולות), והם מונהגים על פיהם. ולכך יעקב אבינו ע"ה תיקן תפלת ערבית שהיא התפלה וההכרה גם בעת החושך והעדר החכמה וההכרה ברורה רק הכרה מצד האמונה הכללית, שדבר זה הוא כטבע מוטבע בכל נפשות ישראלי האמונה בדרך כלל שיש מנהיג ומשגיח.

[1] פסחים נו, א: "אמר רבי שמעון בן לקיש: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו – לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו – אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר – יש לה גנאי, לא תאמר – יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ל'

[ל] ודבר זה הוא מצד חצונות הנפש הנגלית, שכח הנפש יש לכל נברא, שגם בבעלי חיים נאמר נפש וכמו שאמרו ז"ל [נזיר מח, א] והוא הכולל הכל. מה שאין כן הדעת והכרה הוא רק לנפשות מיוחדות בלבד שהם נפשות התלמידי חכמים, וכמו שאיתא בזוהר (משפטים צד, ב) זכה יתיר יהבין ליה רוח, זכה יתיר כו'. מה שאין כן הנפש הוא מיום הולדו שהוא מצד יעקב הכולל הכל, כל האומה כולה. וכן האמונה טבועה בו מיום הולדו, והוא גם כן בלילה, רוצה לומר בגלות כמו שאיתא [ע"ז ב, ב], שעל דבר זה הובטח יעקב ביחוד [בבראשית כח, טו] אנכי עמך ושמרתיך וגו', ונאמר [שם מו, ד] אנכי ארד עמך מצרימה, ולמדו רז"ל מזה [מגילה כט, א] שבכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם. שהשכינה מה שהשי"ת שוכן בתוך טומאותם, רוצה לומר טמון בלב כל איש ישראל אף בעת היותו בתכלית המרחק מן השי"ת, דבר זה הוא אף בגלות. ולכך הוא האומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ולא משה, שמצד הרוח דעת ויראת ה' שבלב השגה זו אפילה וקטנה ואינו ממדרגתה, אבל מצד הנפש שבכללות האיברים השגה זו גדולה. וזהו תכלית ההשגה אצלה שיכולה להשיג, שיהיה האמונה ברורה ומתברכת בכל עת שפע השגת האמונה ממקורה, והיחוד מצד כבוד מלכותו שבארץ דבר זה הוא מצד יעקב. ולכן ברוך אופנים שהם נגד הנפש הוא דאמרי לה, שהברכה ממקומו ולא מלא כל הארץ. ומצד השגה זו של השי"ת מצד ההעלם ולא מצד גלוי הרוממות, שהוא השגת הנפש והאופנים, מצד הזה שפיר יכולים לומר ה' לאחר שתי תיבות, שאין ההשגה עצמה [שבזה רומז הפרגוד השלישי כאמור בפרק ב'] מצד ואופן הזה של השגת האופנים קשה. [ולכן לא יקשה מה שהקשו התוספות שם, עיין שם שאין תירוצם עדיין מספיק במאי דנקיט גמרא רק אופנים ולא חיות.^[1] אבל כפי דברינו עיקר השגת ברוך מיוחדת לאופנים, ומה שהחיות גם כן אומרים הוא מצד השגת האופנים, כי רוח החיה באופנים, כי חיי האיברים כולם כפי כחם נמשך גם כן מן הלב. ומצד כח אופנים שבחיות, רוצה לומר כח המנהיג האופנים, מצד הזה הוא השגת ברוך.]

[1] בבאור הגמ' חולין שהובאה לעיל אות כ"ה, ושם בהערה הוזכרו דברי רש"י, מובא בתוספות חולין צב, א, תירוץ אחר: "ברוך אופנים הוא דאמרי ליה – אבל קדוש אומרים שרפים כדכתיב (ישעיה ו) שרפים עומדים ממעל לו וגו' וכתיב בתריה וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש וכו'. ומה שאנו אומרים בתפלת יוצר והאופנים וחיות הקדש כו', דחיות נמי אומרים ברוך, דעדיפי משרפים. וקרא נמי מוכח דחיות ואופנים אומרים ברוך, דבתר קרא דברוך כתיב וקול כנפי החיות משיקות אשה אל אחותה וקול האופנים לעומתם קול רעש גדול, ובכל דוכתא משמע דהאופנים בתר חיות גרירי דכתיב (יחזקאל א) ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם ובהנשא החיות מעל הארץ ינשאו האופנים, וכתיב נמי כי רוח החיה באופנים…" כלומר לתוס' אכן האופנים והחיות אומרים ברוך וכו', ורבנו פרש שאמירת ברוך שייך לאופנים שמדרגתם נמוכה יותר, ורק מפני שרוח החיות באופנים אף החיות שותפים באמירתם.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות לא'

[לא] וענין החויא וההבדל שביניהם הנזכר לעיל (בריש הפרק הזה) בשם הזוהר הקדוש פרשת תרומה^[1] הוא מובן עם מה שקדם, כי הנשמה טהורה, רק משכן היצר רע בלב ששם הרוח. ולכך נקרא הטומאה רוח בכל מקום בגמרא רוח טומאה רוח רעה, וכן בזוהר הקדוש רוח מסאבו, שברוח שם משכן היצרים. והיינו שהשי"ת בסדר הבריאה כך יסד שיהיה העלם ודבר המעלים שהשי"ת המנהיג ושהכל מצוי מאחדותו יתברך ושאין כאן נפרד, רק שידמה לנפרד ושאינו מיוחד בכח השי"ת, ודמיון זה הוא היפוך מרצון השי"ת, שהרי מפרידים כל הבריאה מהשי"ת וחושבים שהוא מנהג טבעיי וכיוצא. רק שהשי"ת רצה שיהיה מקום לדמיון זה כדי שיהיה מקום לבחור ברע ובטוב ויהיה מקום לעבודה והשתדלות בני אדם שיבחרו בטוב להכיר באמת שהם דביקים בה' אלקיהם ולא בדמיון, ועל ידי זה יושלם כח מלכותו שהוא מלך על עם. מה שאין כן כשלא יהיה בחירה והכל מוכרחים להכיר כן שהשי"ת אחד לא שייך תואר מלך כלל, ודבר זה ידוע. והנה כח הזה של העלם יחוד השי"ת בכל כחות העולם בפרטי פרטות הוא הנקרא בכל השמות של גנאי – טומאה ואיסור ושיקוץ ותיעוב וכיוצא, שהרי דבר זה הוא היפוך רצון השי"ת שהוא היפוך כל זה, וגם הדבק בו, מה שאין כן הדבק באלו. והנה נאמר (תהילים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, שהשי"ת יסד כך שיהיה שמים ועולמות עליונים ששם ניכר כבוד השי"ת ואין שם יצר רע. וארץ לבני אדם כאלו נתונה להם לבחירה ולא לה', ואם כן הוא נראה נפרד מהשי"ת, רק שהם צריכים להכיר זה שמלא כל ארץ כבודו ולהשרותו יתברך בארץ, אבל השי"ת נתן הארץ לבני אדם שיהיה נראה כאלו נפרד ממנו.

[1] זהר תרומה קעג, תחילה מבואר שם שאי אפשר להידבק בקדושה בלא לדחות את הס"א (וז"ל בתרגום הסולם) משל "למלך שהיו לו אבנים יקרות בתיבה אחת נעולה במבצרו. ומלך ההוא היה חכם, וכדי שלא יקרב כל מי שרוצה אל התיבה ההיא של אבנים טובות ומרגליות אשר שם, לקח בחכמתו נחש אחד חזק, וכרך אותו מסביב תיבה ההיא. כל מי שרצה לשלוח יד אל התיבה, היה הנחש דולג עליו והרגו. אוהב אחד היה אל המלך, אמר לו המלך: בכל עת שתרצה להכנס ולהשתמש בתיבה, תעשה כך וכך אל נחש ההוא ותפתח התיבה ותשמש באוצרות שלי. כך הקב"ה כרך נחש סביב הקדושה, ובאים מלאכים עליונים להכנס אל הקדושה, הרי הנחש שם, ויראים להטמא בו. בוא וראה, כתוב: עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, עושה מלאכיו רוחות, אלו הם המלאכים העומדים בחוץ. משרתיו אש לוהט, אלו הם המלאכים העומדים בפנים. הם רוח, ורוח ברוח אינם נכנסים זה בזה. רוח הטומאה  ברוח הקדושה אינם מתערבים זה בזה. ומשום זה, אלו הנקראים רוח, שהם מלאכים החצונים, אינם יכולים להכנס בפנים משום רוח הטומאה ההוא. והם דוחים אותה למטה כנ"ל. ואלו המלאכים שבפנים שהם אש, אש ההוא דוחה את טומאה ההיא שלא תכנס לפנים. ומשום זה הכל דוחים את הטומאה  לחוץ, שלא תתערב עמהם. ועל כן מלאכים עליונים משבחים להקב"ה רק אחר שדחו את הטומאה לחוץ".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות לב'

[לב] והנה כל שני קצוות אי אפשר בלא אמצעי, וכידוע בסדר הבריאה שעניינה הגבול, שיהיה כל דבר מוגבל בראש וסוף, על כן יש גם כן אמצעי, שאי אפשר לבעל גבול בלא שלוש נקודות אלו ראש ותוך וסוף. ודבר זה ידוע לכל כי אין כלל שני הפכים שלא יהיה להם וביניהם אמצעי, והנה האמצעי בין השמים והארץ הוא האויר. והאמצעי הוא שיש בו מן העליונים ויש בו גם כן מן התחתונים, כמדת כל האמצעי שיש בו מן הראש ומן הסוף ועל ידו הוא התחברות הראש בסוף. וכך האויר יש ממנו מה שנתן לבני אדם, וכן ממנו מה שלה'. ולכך באויר שם משכן שני הכחות הטומאה והקדושה, ולכך יש רוח טומאה ורוח קדושה. וכן בנפש האדם המתלבשת בתוך הגוף ויש בה ראש ותוך וסוף, הראש הוא הנשמה שבמוח והיא טהורה נופה נוטה למקום טהרה שהוא הדביקות בהשי"ת. והסוף שכחות הפעולה שבו על ידי הנפש הוא הסוף של כח הנשמה ושם הוא ההכרה לנפרד מהשי"ת, ולכך הרע אינו אלא במעשה, כמו שאמרו ז"ל [קידושין מ, א] מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה רק עיקר הרע הוא במעשה ששם התגלות הרע, ושם נאמר אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו במעשה דוקא.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות לג'

[לג] והלב הוא האמצעי, ושם בשני חלליו משכן שני היצרים שיש בו משני הכחות יצר טוב ויצר רע. ולכך השי"ת משול לאש, כמו שנאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה, כי האש הוא הכח העליון למעלה משכן להשי"ת. ואמרו ז"ל [סנהדרין לט, א] דקוב"ה טביל בנורא, וביאור כל לשון הגמרא דשם אין כאן מקומו, רק בקיצור שלוש תיבות אלו. כי בהיות המיתה היא נגזרה לאדם מצד החטא והעברת רצון הבורא שהוא הטומאה, ולכך העונש שמגיע על זה הוא גם כן מן הצד (הטומאה). כי מצד הטהרה לא היה העונש, שהרי העונש הוא רק לעוברים ודבוקים בדמיון, אבל מצד האמת הרי השי"ת יחיד ומיוחד ואם כן אין כאן דמיון כלל ואיך אפשר לעבור על דבריו כלל ואיך יגיע עונש, רק העונש הוא גם כן מאותו צד הדמיון וההעלם שיסד השי"ת. ולכך המת מטמא, לפי שיש בו טומאה על כרחך, שלולי כן לא היה מת שהוא היפך הדביקות באלקים חיים. וכאשר אמרו ז"ל שהגיש משפט מיתת (משה רבינו ע"ה) על ידי השי"ת בעצמו, על כרחך נתלבש השי"ת באותם כחות הדמיון, ואם כן במה קביל ונטהר מהם אח"כ. לזה אמר בנורא, שמצד האש נבדל כל ענין הדמיון ואיננו כלל, וכשמגיע לשם אין כאן דמיון כלל ואין צריך טהרה. ולכך האש מכלה הכל, כי מצידו הוא כליון כל מה שהוא בדמיון נברא, שהגוף הנברא נראה כאלו הוא נבדל מאחדות השי"ת, שהרי הוא גוף נברא ומוגבל בפני עצמו, אבל מצד האש הוא חוזר ליסודו ומקומו, ואין כאן מקום להאריך.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות לד'

[לד] והנה הנחש הוא היה מחטיא הראשון לאדם הראשון כמו שספרה התורה, מסתמא יש באותו בעל חי מקור אותו כח ההפרד והדמיוני שיסד השי"ת בעולם, שמאותו כח הוא שפעות אותו בעל חי הפרטי המזיק לברואים, וביאור דבר זה יתבאר אי"ה באורך בקונטרס שיחת שדים אשר לי. אבל בכלל הוא דבר הלמד מכח סיפור התורה, שכח הטומאה וההסתה והתעות מרצון השי"ת הוא הנחש, ולכן אמרו דכריך חויא סחרניה דקדושה. פירוש שהשי"ת יסד דבר המונע להגיע אל הקודש, שאותו דבר אין מניחו ליכנס שם רק שיטה לדרך אחר ולא ליכנס שם, דוגמת המשל בנחש הכרוך סביב התיבה של אבנים טובות ומרגליות שבזוהר הקדוש שם (תרומה קעג).^[1] היינו שהשי"ת עשה מחשבת דמיון שידמה שלא זו הדרך הראויה ויטה לדרך אחר לחשוב שאינו מהשי"ת. והיא כרוכה סביב הקדושה, רוצה לומר סביב כולה, שאי אפשר ליכנס רק דרך עליה, והיא אין מנחת שנושבת בכח טומאתה מכנסת ארסה לתוך בשר הנוגע, וזה מכלה הבשר ההוא, רוצה לומר אותם מחשבות של קדושה ליכנס שם היא מכלתו. רק אשא לא מקבלא מסאבו וכנ"ל, שדבר זה הוא מדרגה העליונה שהוא ההכרה באמת ושזה דמיון. ולכך אמרו דמלאכי אש קיימין לגאו ודחיין למסאבו, פירוש שמדרגתם הוא בפנים ונופם במקום טהרה וכנ"ל. אבל מלאכי רוח, פירוש המלאכים שהם בעולם האמצעי ששם יש משכן גם לרוח דמסאבו, שהוא בשני חללי הלב זה לעומת זה, ולכך אין בידו יכולת כלל לדחותו. רוצה לומר שכח המגלה אמיתות השי"ת וכח המעלים האמיתות ומראה הפרידה שניהם שוים, ואין לזה התגברות על זה, ולכך דחלי לאסתאבא וביאור זה.

[1] זהר תרומה קעג, תחילה מבואר שם שאי אפשר להידבק בקדושה בלא לדחות את הס"א (וז"ל בתרגום הסולם) משל "למלך שהיו לו אבנים יקרות בתיבה אחת נעולה במבצרו. ומלך ההוא היה חכם, וכדי שלא יקרב כל מי שרוצה אל התיבה ההיא של אבנים טובות ומרגליות אשר שם, לקח בחכמתו נחש אחד חזק, וכרך אותו מסביב תיבה ההיא. כל מי שרצה לשלוח יד אל התיבה, היה הנחש דולג עליו והרגו. אוהב אחד היה אל המלך, אמר לו המלך: בכל עת שתרצה להכנס ולהשתמש בתיבה, תעשה כך וכך אל נחש ההוא ותפתח התיבה ותשמש באוצרות שלי. כך הקב"ה כרך נחש סביב הקדושה, ובאים מלאכים עליונים להכנס אל הקדושה, הרי הנחש שם, ויראים להטמא בו. בוא וראה, כתוב: עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, עושה מלאכיו רוחות, אלו הם המלאכים העומדים בחוץ. משרתיו אש לוהט, אלו הם המלאכים העומדים בפנים. הם רוח, ורוח ברוח אינם נכנסים זה בזה. רוח הטומאה  ברוח הקדושה אינם מתערבים זה בזה. ומשום זה, אלו הנקראים רוח, שהם מלאכים החצונים, אינם יכולים להכנס בפנים משום רוח הטומאה ההוא. והם דוחים אותה למטה כנ"ל. ואלו המלאכים שבפנים שהם אש, אש ההוא דוחה את טומאה ההיא שלא תכנס לפנים. ומשום זה הכל דוחים את הטומאה  לחוץ, שלא תתערב עמהם. ועל כן מלאכים עליונים משבחים להקב"ה רק אחר שדחו את הטומאה לחוץ".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות ט'

[ט] והנה אברהם אבינו וכן יצחק אבינו לא היתה מיטתן שלימה, רק יעקב אבינו. והיינו כמו שאמרו ז"ל [סנהדרין סג, ב] לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להן עריות בפרהסיא. כי יעקב היה מנוקה ולא נמצא בו שום פסולת ויצרא דעבודה זרה כלל. ולכן אמרו ז"ל [חולין צא, ב] שמלאכי השרת עולין ויורדין בו ומסתכלין, שדמות יעקב הוא כדמות שלמעלה. והיינו כידוע שרומז לשם הויה שהוא שם העצם יתברך, וכולל כל פרצוף זעיר אנפין כנודע. והיה יעקב ממש קוף בפני אדם, שתיקן השורש והכתר. ומאחר שהמשכתו בקו ישר מן הכתר שהוא השורש מהשי"ת, אי אפשר שיהיה בו רע גמור אצל ישראל רק על ידי הענפים כדי להתיר עריות כנ"ל, כך דרכו כו' עד כו', שזהו נקרא יצר רע בכל מקום. והיינו דשם רע רוצה לומר יצרא דעבירה כמו שאיתא [בר"פ כל היד], ויצרא דשפיכות דמים כמו שאיתא בערכין [טז, א] המצורע המוציא רע, ונאמר (יא ,י) הסר כעס מלבך והעבר רעה וגו', וכן מפסוק לא יגורך רע דרשו רז"ל על שניהם. ושני אלה הם מקור היצר רע שבאדם בשני חללי הלב לב כסיל לשמאל, כמו שנאמר (קהלת ז, ט) כי הכעס בחיק כסילים ינוח, ואין בו טוב כלל רק לתלמידי חכמים, היינו חייבי מיתות בית דין בסנהדרין והוא רתחא דרבנן דטב. וזהו גם כן רק מצד שנמצא כסילות בעולם, דלולי כן אין מקום לרתחא, ומצד החכמה אין בו צד טוב וראוי כלל, ולכן נקרא כסיל לעולם. ולימינו הוא לב חכם כידוע, דהחסד נמשך מן החכמה בקו יושר, וכן טיפי הזרע מן המוח. לכן אמרו בזוהר הקדוש דאין מועיל תשובה להוצאת זרע לבטלה, כי תשובה בבינה כנודע, וכמו שנאמר ולבבו יבין ושב, שעיקרה רק המרירות שבלב, ופגמו הוא בחכמה שלמעלה מבינה. לכך אין תיקונו אלא בתורה שהוא גם כן מצד החכמה וכמו שכתבתי במקום אחר. והגבורה מן הבינה וכמו שנאמר כעס מלבך, ואין הגבורה טובה אלא אצל התלמיד חכם כנ"ל, היינו כשנמשכת מן החכמה דהיינו מחלל הימיני שבלב, אבל לשמאלו הוא לעולם לב כסיל. ולימינו הוא לב חכם נמשך מהחכמה, ולכך משכן התאוה שבחלק ימין בלב ויש בו טוב, ועיקר קיום המין והולדת נפשות על ידו, ועל זה אמרו טוב מאוד זה יצר רע, ולכן אמרו ביומא (סט, ב) שלא יכלו לבטלו מהאי טעמא. [ויצרא דכעס לא נזקקו לבטל דלא שכיח כלל בישראל, כמו שכתבתי במקום אחר בסוד עשו וישמעאל, דעשו נקרא בקידושין [יח, א] ישראל מומר, דמיצחק התחיל שם ישראל, וכמו שאיתא במצורע משתלח חוץ למחנה ישראל, מה שאין כן זבים בפרט בארץ ישראל אז, וכמו שאיתא בנדרים [כב, א] דונתן לך לב רגז בבבל הוא דכתיב. ולבטל יצר רע הוצרך זכותא דארץ ישראל כדאיתא בערכין, דלכן לא ביטל משה, ובארץ ישראל שהוא שורש ישראל שם אין שליטה כל כך ליצרא דלב רגז שהוא ממש ההיפך.] וכן אמרו במדרש הנעלם [פ' חיי קכח,  ב] שאין בטל גם לעתיד, ועל זה נאמר אשר הרעות ואתה הסבות וגו', שהוא התחלת היצר 'רע' שבפועל בלב האדם, כידוע שהתחלת היציאה לפועל הוא חסד ואחריו גבורה, ואין כאן מקומו להאריך עוד.

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות יג'

[יג] ומיד בהתחלת ראשית בנין התגלות קדושת השי"ת ופירסום שמו על ידי אברהם אבינו ע"ה, שזהו מדת מלכותו יתברך שמו להיות התגלות ופרסום קדושתו בתחתונים. וממידה זו הוא יניקת הרע, כי מצד מדה זו צריך להיות גם כן חשוכא והעלם, כי לולי זה לא נקרא מלוכה וממשלה. והיו אז גם כן ראשית בנין פרצוף הרע והתגלותו ביותר. ואותם שאמרו נעלה ונלחם הם ראשית עמודא דאמצעיתא כנ"ל, לכך נעשה מהם כל הקו אמצעי דרע, דהיינו רוחין ושדין ולילין וקופין. והיינו דאעפ"י שהכתר והראשית הוא מפעולת השי"ת כנ"ל, מכל מקום מאחר שבקדושה מדת השי"ת כאשר האדם מגיע לשלימות מדרגתו, היינו שמשלים כל העשר ספירות שלו בקדושה עד שמגיע לשלימות מדת הכתר, דהיינו מדרגת אין וענוה כנודע ומרגיש שהוא כקוף בפני אדם. וזהו מצד הדבוק במדותיו, שאהבה ויראה הם נמשכים מחכמה ובינה שבמוח ולב, ואמונה דהיינו מלכות שהוא סוף מעשה נמשך ממחשבה תחלה, דהיינו דביקות, והוא על ידי ענוה שהוא קו האמצעי מדת יעקב. וכשאדם נשלם כך, אז הקב"ה קוראו תאומתי ששניהם שוים, ולא זז מחבבה עד שקראה אמי כמו שאמרו ז"ל [בשהש"ר רבה ג'], דהיינו שעוד גדול כביכול ממנו, וכאלו הוא המוליד ראשית המחשבה שהוא של השי"ת גם זה הוא הוליד. כך זה לעומת זה, מי שהשלים ח"ו עצמו לרע בתכלית מסוף מעשה עד תחלת המחשבה, אז מעלין עליו ח"ו כאלו הוא המוליד ראשית המחשבה של רע גם כן, כי נעקר ח"ו לגמרי מן השורש, וכאלו שורשם ועומק ראשית שלהם הוא רק רע. ולכך נעשו מהם גם כן קופין שהוא שורש וראשית הרע של זה לעומת זה כנזכר לעיל, והבן זה היטב. והיינו שהגוף שלהם נשתנה לקוף, והגוף הוא סוף מעשה, וקוף הוא כח הבריאה של מחשבה תחלה דסטרא אחרא. ובאמת סוף מעשה גם כן דהשי"ת, וכמו שנאמר מה' מצעדי גבר וגו'. פירוש מצעד הוא עקבו של אדם שהוא סוף צורת אדם, רק הרשעים מהפכים כו' ועד שנקרא הכל על שמם לרע. ובכל אדם יש גוף החי על ידי כח גופני ונפש הבהמית שבזה דומה לבהמה, וגם נפש הכלולה מנפש רוח נשמה, שהיא כח הנפש שבאדם הנתונה במוח ולב וכבד, כמו שכתבתי בקונטרס שיחת מלאכי השרת שהם נגד ארבעה פרצופין. והגוף נשתנה לקוף, כנבוכדנצר לאריה, שכך מטבע האדם כשיהיה זמן בין הבעלי חיים ויסתלק דעתו ממנו. וחלקי נפש רוח נשמה שלהם שהוא השתנות של אדם מן הקוף, זה ניטל מהם ונעשה מזה רוחין ושדין ולילין, והיינו כי רוחין ושדין ולילין הם ממש דוגמת נפש רוח נשמה של האדם, ולכך הם נעשים מהטיפי זרע כמאמרם ז"ל בעירובין (יח, ב). שהרי גם בהם יש כח נפש רוח נשמה של האדם, שאלו באו בנוקבא היו נולד מזה אדם חי בנפש רוח נשמה.