שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ל'

[ל] ושלשה אלו הכחות נשענים ושוכנים על גופי הנבראים שהם מוח ולב ואברי הגוף, ולכן הם אלו שלושה כחות העולם הזה הנגלה גם כן שהם דומם צומח חי, כי כל הבעלי חיים במותם יאבד הכל, ונמצא החיות שלה הוא רק הנגלה ממנה לבד, מה שאין כן במדבר החיות שלו נעלם, שהרי גם במותו הנפש חיה ואם כן אין החיות הנראה לבד. אבל מכל מקום מצד התחברותו בחומר ניכר החיות על ידי החומר, וחלק זה מהחיות שבחומר אעפ"י שגם כן אינו נגלה לגמרי, שהרי במותו גם זה החלק נעלם, מכל מקום יש בו הכרה, ונגדו החלק חיה שבנפש שיש בו הכרה יותר. וחלק יחידה הכרתו הוא יום המיתה שהוא הפירוד מן החומר וההעלם הגמור, והבן זה. ונגד אלה השלשה כחות שבנפש הם בכל יתברך שמו עולם האצילות שביארנו לעיל שהוא כאלו נאצל מן הכל יתברך שמו חלק הכולל כל הכללים [והוא לבדו כלול מחמשה פרצופים מהטעם שנתבאר לעיל כי גם כל אחד כלול מחמשה] ממש דוגמת מדרגת החיה שנתבאר. ובחלק זה עדיין יש לנו מקום להתבונן בו, אבל נגד כח היחידה שהוא התאחדות פרטי הכחות במאציל יתברך שמו, בחלק הזה בכח שאצלו יתברך שמו בענין זה אסור להתבונן, כמו שאיתא בספר יצירה ולפני אחד מה אתה סופר. וזה הוא בכלל מה שאמרו [בפ"ב דחגיגה] בשואל מה למעלה כו',^[1] כי זה הוא התבוננות במקור אחדות השי"ת. ועל דבר זה נאמר (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי, ואמרו ז"ל (במדב"ר יד, כב) הא במיתתו רואה, שהוא על ידי הסתכלות ביום המיתה כמו שנתבאר לעיל, שאז מגיע למדרגה זו כאשר מתאחדת גם נפשו במאציל וכמו שנתבאר לעיל. והוא הנקרא בפי האריז"ל עולם 'אדם קדמון', שגם הוא עולם גמור ודמות אדם לו שהוא הכולל כל כחות העולמיות. וגם הוא מחודש, שהרי קודם שעלה ברצונו לחדש גילוי כחות נפרדים לא היה מקום כלל להתאחדות כחות הפרטיים כאחד, רק שהוא קדמון וראשית לכל ההתחדשות כולו, שזה הוא הקשר והאיחוד שבין עולם האצילות לעצמות אין סוף יתברך שמו. ולכך אסר האריז"ל ההתבוננות בעולם זה, רק בעולמות האורות היוצאות ממנו, והדברים עמוקים ומובנים למבין.

[1] חגיגה יא, ב, במשנה: "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות לא'

[לא] ובזה יובן מה שנתבאר לעיל שה'ש' הוא מכחות העולם הזה הנגלים, הוא שלוש מאות נגד שלושה עולמות הנגלים. ומאה הוא מספר שלם בתכלית השלימות, כי עשר הוא מספר שלם כמו שנתבאר לעיל, וכאשר הוא שלם בתכלית הוא שכל אחד מאלו העשר גם כן שלם בתכלית עד שמגיע למספר עשר, והוא ק'. ועל דרך שנאמר [בתהילים יב, ז] מזוקק שבעתים, כי הזיקוק בכל מקום שבע פעמים, והזיקוק השלם בתכלית הוא שבע פעמים שבע. וכן דרכם בכל מקום לומר על השלימות היותר גמור ושלם מספר ק', כמו [שבת כה, ב] איזהו עשיר כו' שיש לו ק' כרמים ק' שדות ק' עבדים [וכן דרכם לתפוס מאה למספר מרובה בכמה מקומות כמו [פסחים פט, ב] מאה פפא, [חגיגה ט, ב] שונה פרקו מאה פעמים, [סוטה מב, ב] בר מאה פפי, [ב"ק כז, ב] מאה פנדי בפנדא ושאר דוכתי, והוא לטעם הנ"ל] ובכמה מקומות. ושלושה עולמות הנגלים לעין ולחוש שהוא האי עלמא בשלימות הם ה'ש', אבל 'ת' הוא מן עולם האמת, שמכיר גם עולם הרביעי שאינו נגלה. אמנם עולם החמישי שהוא מספר ת"ק, לא נמצא כלל במספר האותיות אות שיורה עליו, לפי שאי אפשר כלל להתבונן בו כמו שנתבאר.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות לב'

[לב] והמתבאר כי מהבריאה ומבשרינו נתבונן ונחזה אלקי שממנו נמשך הכל, שגם הוא כלול משני עולמות הכוללים רק עצמותו יתברך, והם אצילות ואדם קדמון, ושלושה עולמות הנשואים על הברואים. והנה אנחנו לא נדע רק עולם אחד נברא, והוא הנראה שהוא העשיה הנגלה. אבל הבריאה והיצירה הם נעלמים במוח ולב, אבל הם גם כן עולמות נבראים והם עדיין בבריאה, וכמו המוח ולב שכל פעולה מתחילה היא במוח ואח"כ בלב ואח"כ יוצא לפועל במעשה, ומכל מקום גם המוח והלב המציירים כל הפעולות במחשבה ורצון גם הם ישנם במציאות הבריאה גם כעת, ולא דוגמת האומן וכמו שנתבאר לעיל. ונמצא הם כוללים כל הכחות, העולם הזה כולו כלול גם כן בבריאה וכן ביצירה, רק שכאן הוא נגלה לפועל ושם הוא בהעלם. וההעלם הראשון העליון הוא הבריאה שהוא דוגמת המוח, וזה נקרא בפי פילסופי קדם עולם הכסא, שאין לו שייכות כל כך למה שתחתיו, כי אין מקור חיי האיברים נמשך מן המוח רק מן הלב, ועיקרו רק משכן לנשמה וחכמה, והוא כסא ומכון לשבת לכבוד השי"ת כביכול בלבד. ומה שאחריו הוא היצירה, הוא דוגמת הלב שהוא מקור חיי האיברים, וכן דוגמתו זה העולם המכונה בפי חכמי קדם עולם המלאכים, אשר הוא כולל כל כחות הבריאה העולמיית כולם. כל כח פרטי שבבריאה מכונה שם בשם מלאך פרטי, שמן הלב משתלח מקור החיים לכל איברי המעשה, וכן שם הם השלוחים לכל כחות המעשיים שבעולם העשיה הגופני, מכל כח פרטי ברוחניותו שבלב אל האברים. וכענין השתמשות הלב באיברי הגוף שמשלח כל כח פרטי שבו אל אותו הכח פרטי שבגוף ומשתמש בו, כך הוא השתמשות אותם עולם היצירה בעולם העשיה על ידי המלאכים והשלוחים הפרטיים שבו, והם נעלמים כמו כחות הלב.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות לג'

[לג] ומעתה התבאר הכרח מציאות עולם המלאכים כפי סדר הבריאה שיסד וסידר השי"ת בבריאת האדם והעולם הנראה, שזהו סדר שרצה בו השי"ת שיהיה לאדם שלושה כחות פועלות כל פעולה, שבזה הוא השלמת העבודה שהוא התכלית הנרצה בבריאה, ושלימות העבודה הוא במחשבה ולב ומעשה. וכיון שכך הוא סדר העבודה התוריית שרצה השי"ת במכוונו בתכלית הבריאה, שלולי כן בנפש בלבד או אפילו בנפש ורוח לא היה אפשר לצאת המכוון בשלימות העבודה לפועל, מצד ההיפוך שברא השי"ת היצר הרע ושהאדם יכופנו זה לא היה אפשר בלא בריאת החכמה שבמוח הנעלמת והיא טהורה לגמרי, והנפש היא נוטה ביותר אל ההיפוך, והלב באמצע נוטה אל שני הקצוות בשני מפתחות שבה, ובזה תשלם העבודה. ואם כן הוצרכה הבריאה להיעשות בדפוס העבודה התוריית, ונברא כן הנפש האדם וכן הבריאה העולמות וכן כלל חידוש הבריאה אצל השי"ת, כי הכל סדר אחד שחדש השי"ת הולך על סדר מסודר ומבורר כמו שאמרנו.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות א'

[א] והנה ביארנו כי יש מציאות שני עולמות ברואים נפרדים מעצמות השי"ת ונעלמים מעינינו, והם בריאה ויצירה של העולם הזה טרם בא אל העשיה. נמצינו למידים שיש שני מיני ברואים רוחניים, זה למעלה מזה, שהרי שניהם עולמות מלאים מכחות שונים כמספרי ברואי העולם הנראה. והראשונים הם המיוחסים אל עילתם ביחוד למשכן עילתם לא לצורך התחתונים כל כך, והאחרונים הם לצורך התחתונים ביחוד כלב שהוא מקור חיי האיברים.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ב'

[ב] ענין שתי בריאות הללו נתפרשו בכתוב [תהילים קד] עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט. ובזוהר חדש רות [על פסוק כי פקד ה' את עמו דבור המתחיל רבי נחמיה פתח [דפוס ז' צח, ד], והוא בזוהר גדול פרשת בראשית עמוד קפ"ד] דרשו על מקרא זה אית מלאכין דאינון מן רוחא, ואית מלאכין דאינון מאשא, דא יהיב מדיליה לחבריה בגין דאית שלמא בינייהו, ועל דא אינון דנחתין מתרי יסודי אילין נחתין, עד כאן.^[1] [ובזוהר ויקרא ט, ב, איתא מנהון אישא דלהיט, מנהון מיא, מנהון רוחא, הדא דכתיב עושה מלאכיו כו', עד כאן. הנה הוסיף עוד מלאכי מים שלא נזכרו בכתוב]. ובזוהר [תרומה קעג, א] ביאר וזה לשונו, קוב"ה כריך חויא סחרניה דקדושא, אתאן מלאכין עילאין לאעלא גו קודשא, הוא חויא תמן ודחלא לאסתאבא ביה, ואם תאמר הא כולהו אשא ואשא לא מקבלא מסאבו. תא חזי כתיב עושה מלאכיו רוחות כו' – אילין מלאכין דקיימין לבר, משרתיו אש לוהט – אילין מלאכין דקיימין לגו. איהו רוח מסאבו ואינון רוח, רוח ברוח כו', לא יכלין לאעלא בגו אינון דלגאו כו' אינון אש וההוא אש דחי לההוא מסאבא כו', עד כאן.^[2]

[1] זהר חדש רות דף פא, טור ב (תרגום הסולם): "רבי קסמא בר רבי ינאי פתח, עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. יש מלאכים שהם מרוח, ויש מלאכים שהם מאש, וכל אחד נותן משלו לחבירו, משום שיש שלום ביניהם. ועל כן, אלו המלאכים היורדים, יורדים משני היסודות האלו, המים והאש. כשיורדים לעולם הזה מתלבשים יותר, שמתלבשים באויר העולם הזה, שהוא יסוד הרוח, ונתגלמו".

[2] זהר תרומה קעג, תחילה מבואר שם שאי אפשר להידבק בקדושה בלא לדחות את הס"א (וז"ל בתרגום הסולם) משל "למלך שהיו לו אבנים יקרות בתיבה אחת נעולה במבצרו. ומלך ההוא היה חכם, וכדי שלא יקרב כל מי שרוצה אל התיבה ההיא של אבנים טובות ומרגליות אשר שם, לקח בחכמתו נחש אחד חזק, וכרך אותו מסביב תיבה ההיא. כל מי שרצה לשלוח יד אל התיבה, היה הנחש דולג עליו והרגו. אוהב אחד היה אל המלך, אמר לו המלך: בכל עת שתרצה להכנס ולהשתמש בתיבה, תעשה כך וכך אל נחש ההוא ותפתח התיבה ותשמש באוצרות שלי. כך הקב"ה כרך נחש סביב הקדושה, ובאים מלאכים עליונים להכנס אל הקדושה, הרי הנחש שם, ויראים להטמא בו. בוא וראה, כתוב: עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, עושה מלאכיו רוחות, אלו הם המלאכים העומדים בחוץ. משרתיו אש לוהט, אלו הם המלאכים העומדים בפנים. הם רוח, ורוח ברוח אינם נכנסים זה בזה. רוח הטומאה  ברוח הקדושה אינם מתערבים זה בזה. ומשום זה, אלו הנקראים רוח, שהם מלאכים החצונים, אינם יכולים להכנס בפנים משום רוח הטומאה ההוא. והם דוחים אותה למטה כנ"ל. ואלו המלאכים שבפנים שהם אש, אש ההוא דוחה את טומאה ההיא שלא תכנס לפנים. ומשום זה הכל דוחים את הטומאה  לחוץ, שלא תתערב עמהם. ועל כן מלאכים עליונים משבחים להקב"ה רק אחר שדחו את הטומאה לחוץ".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ג'

[ג] וביאור הדברים, כבר ידוע דברי חכמי קדם כי כל נברא מורכב מארבעה יסודות – אש רוח עפר מים, והחזיקו בדבריהם כל חכמי האמת ז"ל. רק שהם ז"ל בספר יצירה מנו רק שלוש אמות [ויסודות] אמ"ש, שהם אויר מים אש, שמקורם ושרשם אלו האותיות 'א' 'מ' ו'ש'. ויסוד העפר לא נחשב שם כי הוא החומר של כל דבר, כענין הנאמר [בבראשית ג, יט] כי עפר אתה ואל עפר תשוב, והוא הגוף הנראה ועצם הדבר. אבל אלו השלושה יסודות הם הנעלמים בכל דבר, וכל נעלם הוא כחניי לדבר ההוא וכצורה לו, כי לעולם החומר הוא הנגלה והצורה נעלמת, ולכך אין להביא בחשבון רק שלושה אלו. וביאור זה כמו שנתבאר לעיל [פרק ג'] כי סדרי הבריאה כולם הולכים אל מקום אחד וסדר אחד, וכמו שבאדם שהוא העולם הקטן יש בו חומר גוף האדם, והצורה שהם שלושה כחות – נפש רוח נשמה שנתבארו שם, והן הם שלושה יסודות הנ"ל בעולם, אשר מקורן שלוש אותיות אלו. אשר עם היות אותיות אלו הם נכללות בשמותן, אבל כבר נתבאר לעיל [פרק ג'] כי לא כלשונות המצריות העבריות, כי חיות הנה האותיות משם כל דבר לקיום וחיות הדבר ההוא. וכל שכן כאן שביארו בספר יצירה כי אלו האותיות הן הם עצמן של שלושה יסודות אלו, לא לסימן בלבד נאמרו.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ד'

[ד] והנה ה'א' ראש לכל האותיות, ולכן אמרו [ירושלמי פ"ק דסנהדרין] שהוא מורה על הראשית לכל.^[1] והוא האויר ורוח החיוני שבלב שהוא ראשית הכל, כמו שנאמר [במשלי ד, כג] כי ממנו תוצאות חיים, כי הוא ראשית החיים, שגם המוח מקבל עיקר החיות מן הלב, וכמו שמבואר דבר זה אצלינו ביותר ביאור במקום אחר. כי עומק ראשית הרצון מן המחשבה שבמוח הוא בלב [וביארנו בזה מאמר הכתוב [במשלי ט, י] ראשית חכמה יראת ה', שהיראה היא בלב כמו שאיתא [יומא עב, ב] על פסוק ולב אין, כי מן ההרגשה בלב נמשכה היראה, והוא הנרצה בדברי חז"ל [אבות ג, יז] אם אין יראה אין חכמה כו', ואין כאן מקומו להאריך.] וממנו נמשך עיקר החיים אל המוח ואל כל איבריו וכחותיו, והוא בלתי נרגש במבטא כמו שהאויר בלתי נרגש להזולת. וכן עקוב הלב מן הכל, כי האש אעפ"י שהוא למעלה מיסוד האויר מכל מקום הוא נראה לעין רואה, אבל האויר אינו נראה. וכן החכמה היותר עמוקה שבמוח יוכל האדם להסבירה לזולתו, מה שאין כן הרגשה שבלב אי אפשר ביד האדם כלל להסביר לזולתו ולהטעים לו מהרגשתו מנעימותה ומתיקותה וכיוצא, שזה אינו אלא דבר הנרגש ללב המרגיש, ואי אפשר להיות נראה ומובן לזולתו בשום פנים כידוע ומבואר זה למבין. ולכך פתחה התורה בהר סיני ב'א' אנכי וגו', כי ענין התורה היא לדבר בם בשבתך וגו', ונאמר לא ימוש וגו' מפיך, והוא המתייחס ללב כמו שנתבאר לעיל, ולרוח כמו שתרגם לנפש חיה לרוח ממללא. וכן הוא אומר בתורה כי היא חייך, שהיא מקור החיים דוגמת הלב. וכן הרוח הוא חיי דברייתא כמו שאיתא במדרש תמורה עיין שם ובתנחומא [פ' בראשית] באורך, ובבבא מציעא [קז, ב] הכל ברוח,^[2] שכמו שהרוח הוא מחיים כך בהעדר הוא על ידי הקלקול החיים שהוא קלקול הרוח. ונקרא בפי חז"ל הכחות הרוחניים של כחות העולמיים – רוחות, וכן נקרא הנפשות רוחות [ברכות יח, ב] מעשה בשני רוחות, ובכמה מקומות. כי הרוח הוא עיקר כח החיות, וזהו עושה מלאכיו הם שלוחיו הנשלחים לצורך קיום וחיות הברואים העולמים, שכחם וחיותם הוא הלב והרוח חיוני שבו, והם רוחות.

[1] ירושלמי פ"א ה"א: חותמו של הקב"ה אמת. "אמר ריש לקיש: 'א' רישיה דאלפא ביתא, 'מ' באמצעיתה, 'ת' בסופה, לומר אני יי ראשון שלא קיבלתי מאחר, ומבלעדי אין אלקים שאין לי שותף, ואת אחרונים אני הוא שאיני עתיד למוסרה לאחר". פני יהושע: "ורמז היה הוה ויהיה".

[2] תנחומא בראשית סימן ה: "שאל אדריאנוס לעקילס: על מה העולם עומד? אמר לו: על הרוח, רצונך לידע, הבא גמל. והביא גמל, ונתן משאו עליו. אמר לו: עמוד! ועמד. שב! וישב. נתן עליו יותר ממשאו, ונתן חבל על צוארו, אמר לו למשוך, משך זה מכאן וזה מכאן חנקו את הגמל, אמר לו: אמור לגמל שיעמוד, אמר לו אדריאנוס אתה חנקתו והוא יעמוד? אמר לו: ומה הרגתי אותו או שמא חסר אחד מאיבריו? אמר לו: הוצאת את רוחו, אמר לו: ומה אם הגמל לא היה סובלו ולא סבל את משאו אלא הרוח שבו, מלך מלכי המלכים הקב"ה אין רוחו סובל את העולם כולו? שתק אדריאנוס". רש"י בבא מציעא קז, ב: "הכל ברוח – כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין, הכל לפי השעה והאדם, יש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ובשעה פלוני".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ה'

[ה] וה'מ' היא אמצע האותיות [בהדי מנצפ"ך שהם כ"ז, וה'מ' היא אות הי"ד, י"ג מכאן וי"ג מכאן. ועיין בתפארת יונתן ריש פרשת בראשית דלא דק בזה.^[2] וענין הי"ג הוא מספר שלם, כידוע מספר י"ג דרך רז"ל לתפוס בכל מקום כשצריכים לתפוס איזה מספר כמו שכתבו התוספות [ברכות כ, א, ורש"י שבת קיט, א], שכן מספרו עולה 'אחד', שכן מדת המספר השלם שחוזר להתאחד, ואין כאן מקומו.] ומורה על ההוה בפי דברי רז"ל בירושלמי סנהדרין שם.^[1] והוא קיום יסוד המים שהוא קיום ההוה, כי ההוה הוא חלק המעשים של אברי הגוף החומריי שזהו הנרצה בכל זמן ההוה. כי הראשית הוא הלב, והתכלית הוא המקווה, וההוה הנרצה הוא השתלמות המעשים בהוה. והשתלמות הגוף העפרי הוא כאשר הוא נגבל במים, כמו שאיתא [סנהדרין לח, ב] שעה ראשונה הוצבר עפרו, שנייה נעשה גולם, שלישית נמתחו איבריו, רביעית נזרקה בו נשמה כו'. אשר בלתי ספק סדר ארבע שעות הללו הוא נגד ארבעת יסודותיו הללו המורכבים, שהם הגוף החומריי ושלושת כחות הנפש. והוצבר עפרו הוא החומר העפר, ונעשה גולם הוא נגד גבלו האמור בתנחומא [בראשית כה], כי עפר בעצמו אי אפשר להיעשות גולם אלא כשיגבל במים, והמים הם המשלימים את העפר שיהיה גולם שלם. ומתיחת איבריו הוא על ידי הרוח חיים שבלב, כי המתיחה הוא שיהיה כל אחד על צד השלימות הראוי לו, בלי תוספת ובלי גרעון כל אחד מקביל לפי ענין הגוף, דבר זה הוא על ידי הרוח שבלב שהוא מקור חיי כל האיברים, ועל ידו כולם מתייחדים במקור אחד, שלכן מקורו הוא אות ה'א' המורה במספרו ועניינו על האחדות. וכך הלב הוא התאחדות כל הכחות הגופניים כולם בו, ונמצא על ידי התאחדותם כולם במקור אחד הרי החיים הנשלח להם מתוך אותו מקור הרי נשלח כפי הסדר הראוי לכולם כל אחד מקביל כלפי חבירו מאחר שהם יוצאים ממקור אחד. וזהו ענין מתיחת איבריו כפי היושר והסדר הראוי ביניהם, וזה מובן. וברביעית הוא נתינת הנשמה שבמוח, שהוא נגד חלק יסוד האשיי כמו שיתבאר. וסדר שארי חשבון השעות שבגמרא שם אין כאן מקומו להאריך.

[1] ירושלמי פ"א ה"א: חותמו של הקב"ה אמת. "אמר ריש לקיש: 'א' רישיה דאלפא ביתא, 'מ' באמצעיתה, 'ת' בסופה, לומר אני יי ראשון שלא קיבלתי מאחר, ומבלעדי אין אלקים שאין לי שותף, ואת אחרונים אני הוא שאיני עתיד למוסרה לאחר". פני יהושע: "ורמז היה הוה ויהיה".

[2] כתב בתפארת יהונתן על אות מ': "ולכאורה קשה הא אינו אמצעי היא". ולכן כותב שיש להוריד מהחשבון את אותיות הוי"ה שהם היו לפני העולם. וממשיך: "ואם תחשוב אותיות מנצפ"ך גם כן ממנין אותיות א"ב מכל מקום לא תהא מ' אמצעי, ולכך באו לומר מנצפ"ך צופים אמרו". ונלענ"ד שר' יהונתן אייבשיץ בספרו חישב אותיות מנצפ"ך בסוף כל האותיות ולכן לא היתה המ' אמצעית, אבל רבנו חשבן כל אחת במקומה, ולכן המ' אמצעית.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ו'

[ו] ולכך היא התחלת המשניות באות 'מ' מאימתי כו', וכן סיומו. כי יסוד תורה שבעל פה הוא השלמת המעשים, שהוא הדבר הלכה כיצד להתנהג בכל הליכותיו ודרכיו בענייני המעשים. וחלק הדם הוא הנפש, שהוא בריש כל מרעין כמו שאיתא [ב"ב נח, ב],^[1] והיינו כמו שנתבאר לעיל [פרק ג], כי הלב הוא שקול מחצה זכאי ומחצה חייב, רוצה לומר שיש בו נטיה לטוב ונטיה לרע מוטבעים בו, והם הנקראים בפי החכמים יצר טוב ויצר הרע וכמו שאיתא [ברכות סא, ב], כי לב חכם לימינו בחלל ימין שבלב ולב כסיל לשמאלו. וחלק הנשמה הוא כולו לה', כמו שתקנו אנשי כנסת הגדולה לומר נשמה שנתת בי טהורה. וחלק הנפש הוא להיפך, כי הוא הממוסך ומגובל עם הגוף החומרי ולכך נטייתו אחריו ביחוד, והוא בריש כל מרעין. ובריש  כל אסוון אנא חמר, היין הוא תורה שבעל פה שהוא המשקין היוצא מן הגפן, וכבר אמרו ז"ל [חולין צב, א] גפן אלו ישראל. וכמו שכתבתי במקום אחר על מה שאיתא [תענית ז, א] שנמשלו דברי תורה לשלושה משקין הללו – מים ויין וחלב, שהיין ביחוד רומז לבד על תורה שבעל פה שהוא דוגמתו, שהוא הנובע מלב חכמי ישראל והיוצא מתוך מוחם ודעתם. וזהו בריש אסוון לכל מרעין היוצאין מדם הרע, כי הוא המדריך לחלקי המעשים כולם שיהיו מונהגים כפי רצון ה'.

[1] בבא בתרא נח, ב: "בראש כל מרעין אנא דם, בראש כל אסוון אנא חמר". רשב"ם: "בריש כל מרעין אנא דם – כל תחלואי האדם על הדם הם שמתרבה עליו. בריש כל אסוון אנא חמר – שאם ישתה יין כהלכה וכראוי לא יבא לידי חולי".