שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יז'

[יז] וכן הם סדר היסודות אש ורוח ומים שהם כנגדם כמו שנתבאר לעיל, שהאש ורוח הם חמים, ששם שייך תוקף הזריזות והתבערה לאהבת ה'.  אבל במעשה אדרבא אמרו [ברכות כ, א] מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא. [הבן מספר ארבע מאות, שרוצה לומר שזה הוא השלמת המעשה המביאה אל התכלית המקווה, מה שאין כן המעשה המבוהלת הנעשית מתוקף החום והזריזות, הגם שגם היא טובה כמו שאיתא שם קדמאי הוי מסרי נפשייהו על קידוש השם, מכל מקום אינה משלמת את ראשית המחשבה שהוא החכמה, כי מעשה מבוהלת אינה באה מצד החכמה, ונתפרש דבר זה אצלינו במקום אחר. וכן בכל מקום מספר ארבע מאות הנתפש בדברי חז"ל למספר גוזמיי, תמצאהו כשתתבונן בו מורה אל התכלית המקווה, ואין כאן מקומו להאריך בהם כי רבו. וכן עשו כשבא לטעון על עולם הבא עם יעקב שבררו לחלקו נאמר וארבע מאות איש עמו.] והרב מנחם עזריה במאמר חקור דין [ח"ג פרק י"א] פירש שומר מצוה וגו' לשון המתנה, מן ואביו שמר את הדבר עיין שם.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יח'

[יח] ורוח ומים הם לחים, רוצה לומר בלתי מנוקים מפסולת, כי הלחיות מצד הרכבת הפסולת ודבר אחר באוכל שאין חלקיו נקבצים ונאדקים זה בזה. ובכלל כל לחלוח מורה על תאוה, כענין המים מצמיחים כל מיני תאוה וחשקות, כי החשק והתאוה באדם הוא מצד הלחות שבו, כי מצד היובש אין לו שום תאוה כידוע גם כן כל זה בחכמת הטבע. אבל החכמה שבמוח היא טהורה ונקיה, ומצד הזה גם כן אין שם תאוה שהוא מצד תערובות הפסולת, כי התאוה היא לעולם לדבר הנגלה לעין, כמו שאיתא עין רואה ולב חומד. ולכך אין שייך תאוה אלא במורגשות בלב ומעשה, והיינו שהתאוה הוא בדבר שהבחירה שם, שלכן נברא התאוה לבחור בטוב וכן תאות היצר רע. מה שאין כן במחשבה שבמוח, שהיא ראשית המחשבה שמהשי"ת ונשמה שנתת בי ולכך טהורה היא, ואין שם מקום לבחירה ולא לתאוה, ולכך הוא יבש [וקצרנו בביאור דברים אלו מענין הלחות והיובש שהם ארוכים ורחבים אצלינו במקום אחר ויאריך הענין מה שאין מן המכוון בקונטרס זה] כאש.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יט'

[יט] והבן בדברינו אלו ואל תחשבם רמזי דרשיים, אבל הם דברים אמיתיים מסודות הבריאה למבין בחכמה, שהאש רוח ומים שבעולם, ו'אמש' באותיות, ונפש רוח נשמה בנפש, הם אחד ממש, רק שבכל אחת נקרא בשם אחר, אבל הם ענין אחד, שכל הבריאה נסדר בסדר אחד וכמו שקדם. ולכך מלאכיו שהם כחות העולם הלבביי שבכללות העולמיים, כמתבאר ממה שקדם בפרק ג' שיש עולם הלבביי הכולל כל כחות העולמיים, והוא בכללות העולם כלב בגוף שהוא המנהיג לכל איברי הגוף. ולכך נקראים אותם כחות מלאכיו שהם שלוחי השי"ת להנהגת הגוף ואברי המעשה הם רוחות ממדרגת הרוח בעולם. אבל משרתיו המתייחסים רק בשירות להשי"ת ומשכן לכסא כבודו ולא בהתנהגות לזולת, והם עולם המוחיי שבעולם שהם כל הכחות העולמיים בהיותם במחשבה שבמוח כמו שנתבאר לעיל, שם הם מאש לוהט כמו שנתבאר לעיל, כי המוח הוא יסוד האש שבעולם.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כ'

[כ] וענין מה שהוסיף גם כן בזוהר ויקרא (ט, ב, הובא לעיל אות ב') מלאכי מים, הוא כמו שקדם, כי אברי המעשה הם חלוקים לשנים – חומר וצורה, רוצה לומר גוף האיברים והנפש שהוא כח המעשים, וכן הם חלוקים ביסודות העולם – מים ועפר. ואינו דומה להתחלקות הרוח והנשמה שמשכנם בלב ומוח לחומר וצורה, כי חומר הלב ומוח הוא כחומר כל הגוף עפר מן האדמה. והיינו כי תכלית הבריאה היא העשיה גופנית, כי אין תכלית בריאת המלאכים והשכלים הנבדלים מצד עצמם רק מצד צורכם על התכלית המכוון שהוא האדם הגופני שבעשיה הגופנית. ואם כן גם העולם המלאכיי הלבביי והמוחיי שהם נבראים מחודשים ולא נאצלים הם שכונים על הגופניי ונשענים ששם הוא משכנם, שרק לתכלית זה היה בריאתם, ולולי הגופניי לא היה שום מקום ומשכן להם. והעשיה הגופנית הנראית לעינינו משמים והארץ וכל צבאיהם זהו חומר הבריאה, אבל הנפש שבבריאה הם רוחניות כחות העולמיים כולם. הכח המעשיי של גמר המעשה שעל ידו יוצא המעשה לפועל הוא הנקרא בפי המקובלים עולם העשיה הרוחני, וכחותיו הרוחניים הם מלאכי מים שבזוהר, שהם כחות השלמת המעשה הנזכר לעיל.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כא'

[כא] והם הנרמזים בדברי רז"ל [ברא"ר י, ו] אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל [כו', ספרים אחרים מלאך ונכון, ומיהו גם מזל פירושו מלאך עיין בב"ק [ב, ב] וברש"י. ומה שאיתא שם בהמה לית לה מזלא וכאן אמרו דגם לכל עשב יש מזל, אינו סותר. כי ודאי אינו סבור שענייני הבהמה מיקרים, וכמו שאיתא בירושלמי [פ"ט דשביעית] וברא"ר [עט, ו] בעובדא דרבי שמעון בן יוחאי שגם הם בהשגחה,^[1] רק רוצה לומר כשבטבע להיות ניזוק וצריך נס קל לדבר אין להם מלאך המליץ, כדיוק לשון רש"י ז"ל, שהוא הנקרא בלשון חכמים גם כן מזל רוצה לומר הצלחה טובה, ואין נעשה להם הצלה נסיית. ויעויין מה שכתבתי במקום אחר על לשון מזל שבדברי רז"ל שבת קנ"ו ושאר דוכתי.] שמכה אותו ואומר לו גדל, הדא הוא דכתיב הידעת חקות שמים כו', שהנרצה גם כן על אותם כחות הנפשיים של כל עשב פרטי, שיש לכל אחד כח פרטי בפני עצמו שלולי כן לא היו נבראים שנים, על כרחך שכל אחד יש לו איזה כח וצורך השתמשות פרטי שבעבורו נברא כמו שנתבאר לעיל [פרק ג']. וכח הרוחני של אותו כח, רוצה לומר כח הנפשיי שבו, הוא הנקרא מזל ברקיע. שלעולם הרוחניי מכונה עליון והגשמי תחתון, והרקיע הוא המבדיל בין עליונים לתחתונים, רוצה לומר בין נעלמים לנגלים הוא הרקיע, שהוא כפי הסכמת כל החכמים מראה הרקיע הוא מרחק האויר שאין יכול העין לראות עוד מרחק יותר. ורוצה לומר שההבדל הוא המרחק הגדול עד שאין כח בעין לראותו, והוא נעלם מעתה משם והלאה, ומשם ואליו הוא נראה, ואותו המפסיק נקרא רקיע. ואמרו שיש לכל עשב כח נעלם שמכה וגו' והוא מה שאמרנו.

[1] מסופר שם שרשב"י ראה אדם צד ציפורים ושמע בת קול שמכריזה על צידת הציפור, ואמר שאפילו ציפור בלעדי שמיא אינה ניצודה.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כב'

[כב] ואל תתמה על דברינו כי עדיין מי הוא המכריח לברואים זולת השי"ת, מאחר שגם בנפש הכחות נפש רוח נשמה הם מעצם הנפש, ומנהיגים את הגוף משכנם באיברי הגוף שהם מוח לב וכבד, שהם כולם חומרים גופנים שוים, אם כן על כרחך משכן כל הכחות אצל השי"ת גם כן בחומריים גופניים ממש, ועצמי הכחות הם מעצם השי"ת המשתלשל ממחשבה לדבור ולמעשה בדרך משל.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כג'

[כג] התשובה לזה על כל פנים אנו רואים שיש שלושה מקומות שבהם נכללו כל הכחות העולמיים כולם, ובכל אחד בגילוי יותר, ויאמרו נא אנה הם השלושה מקומות של מוח ולב וגמר המעשה, שהרי בלב כלול כל מה שבמעשה רק שהוא בכח ולא בפועל מעשיי כמו הם כלי המוח והלב. ואמנם כן השי"ת בעצמו הוא באמת המנהיג, כמו שהנפש אחת כן השי"ת אחד, שזהו היחוד האמיתי הידוע למאמינים. ונתבאר אצלינו בכמה מקומות בביאור ארוך על מאמר אתה הוא משנברא העולם ואתה הוא עד שלא נברא העולם, שממש כמו עד שלא נברא העולם כן הוא משנברא, ואין ההבדל רק למראה עיני הברואים המסתכלים בלבוש שהוא הבריאה, שהוא דוגמת לבוש המעלת הגוף ומראה שיש שני דברים בורא ונברא, והנברא כאלו הוא בפני עצמו ונבדל מן הבורא. ומצד ההעלם יש גם כן אל הנפש שעם היות בהיותה חוץ לגוף היא אחת לבד, כאשר באה תוך הגוף שהוא הלבוש היא מתחלקת בתוך הלבוש לשלושה, שכל אחד כולל כל כחותיה וכל אחד בגילוי יותר. והכל מצד הלבוש הנראה כדבר מחולק מן העצם, שזהו תכלית ענין מהות הבריאה שהוא נתינת מקום להראות שיש דבר מובדל מן העצם. ואם כן כמו שבנפש כשהיא מלובשת בגוף, שהוא הנפש מצד שהיא בבריאה שהגוף עכשיו נברא בעת ההולדה, היא שלושה כחות, ונמצא אלו השלושה כחות של מחשבה דבור ומעשה הם באמת כמו לבושים לעצם הנפש היחידה וכוללת כולם. כן כביכול השי"ת בבריאה שרצה וחשב לעשות, שהוא כמו הולדה שנולד גוף שלם מחולק לשלושה כחות כל אחד מגלה יותר הכחות שבו, ועצמות כח הכחות ההם הוא מן הנפש היחידה. אבל מכל מקום הכחות בהתפשטות הם מחולקים לשלושה חלקים שונים, שהם: האחד בהעלם, והשני גם כן בהעלם אבל בגילוי קצת יותר לכחות האיברים על כל פנים, והשלישי בגילוי יותר גמור. ואנה מצאנו גם כן בבריאת העולם כן, שאנחנו רואים רק הגלוי, ועל כרחך שיש עוד נעלם ונעלם לנעלם.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כד'

[כד] וגם בגלוי עצמו הלא ידענו כי כח האיברים אינו עצם האיברים, וזהו בזולת הנפש שהיא בעצמה יחידה וכחותיה מיוחדים בה ונעלמים לגמרי, וכח זה של גילוי כחותיה באיברים הוא כח בפני עצמו נעלם כולל גם הוא כל כחות הנפשיים כולם, ובתוכה הנפש מתלבשת ומגלה כחותיה על ידי האיברים בפועל, שהנפש עצמה יחידה, ובמה נשתנו הכחות שבאבר זה פועלת הראיה ובאבר זה השמיעה. ואם מצד הגוף, הרי הגוף הוא גוש עפר מן האדמה ואין לו שום כח בסבוב שינויים האלה, על כרחך שיש עוד איזה כח נושא הגוף המכה כל אבר פרטי ממנו ואומר לו גדל. ההכאה רוצה לומר ההנהגה על צד הכפיה וההכרח, שהגוף בהכרח נוטה אחריו שאין לו בחירה בזה. [כי בדברים שבהם הבחירה אין שם מלאכים שהם בלתי בעלי בחירה, והכח הבחיריי הוא רק לעצם הנפש לבדה מצד שהיא חלק אלקי]. וכח זה הוא המחולק לכל אותם חלקים שונים, ואחריו נמשך המעשיי, והנפש היא ממילא נראית כפי המושג שנתפשת בו. וכח זה הוא המחלק את הנפש כפי חלקי הלבוש ההוא שהיא מתלבשת בו.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כה'

[כה] וכן הם חלוקת המוני מעלה מכללות הבריאת עולם גדול, שמלאכי עולם העשיה הם כחות הפרטיים והעצמים של כל נברא פרטי. ומלאכיו רוחות הם השלוחים שלהנהגת העולם, שהם כוללים כל הכחות העולמיים אבל לא מתלבשים בהם ממש רק דוגמת הלב באדם, שכאשר השי"ת שולחם אז עושים השליחות דוגמת כאשר הלב נתפעל כל האיברים מרגישים, ומהם נמשך בהעלם כל כחות האיברים. והמוח הוא למעלה משרתיו כמו כסא לעצם הנפש היחידה וכמו שקדם.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כו'

[כו] ובתיקונים [תיקון מג] אילין נשמתין דאתגזרון מכורסיה יקירא, ואילין רוחין דאתגזרון ממלאכין, ואילין נפשין דאתגזרון מאופנים כו' עיין שם. והם השלושה עולמות, עולם הכסא, עולם המלאכים, עולם הגלגלים, שקדם לנו פרק ב' שהם נגד נפש רוח נשמה שבאדם. ואמר שגזורים וחצובים מהם, שהאופנים הם כחות עולם העשיה, וכמו שנאמר במרכבת יחזקאל איך השי"ת רוכב על הכסא ונשוא על החיות הנשואות על האופנים אשר רוח החיה באופנים לכל אשר ירצו ללכת ילכו. והוא דוגמת הנמצא בזה העולם, כמו שאיתא [ברכות נח, א] מלכותא דארעא  כעין מלכותא דרקיע. ומהלך המלך הוא כך, הכסא שהוא נישא עליו, והחיות נושאות את הכסא, והאופנים נמשכות אחר החיות דוגמת איברי הגוף אחר הלב, וזהו רוח החיה באופנים, שזהו כח הרוח כמו שכתבתי. ומה שאמרו [חולין צב, א] ההוא אופנים דקאמרי לה,^[1] ונתבאר בדברינו לעיל [פרק ב'] שהם מן הכסא, דבר זה יתבאר אי"ה להלן כי יש מרכבה ומרכבה למרכבה, ומרכבת יחזקאל כולה מן הכסא והם אופנים דכסא.

[1] המשך המדרש שהביא רבינו בעמוד 24 על מעלת ישראל שמזכירים השם אחר שתי תיבות ואילו המלאכים אחר שלוש תיבות, ושואלים: "והאיכא ברוך?" (כבוד ה' ממקומו – מזכירים השם אחר שתי תיבות) ועונים: "ברוך – אופנים הוא דאמרי ליה". רש"י: "שהם מכסא הכבוד עצמו, וכי אמרינן אנן במלאכים".