תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות יד'

[יד] וההכרה בנבואה היינו במראה, שנפתחו לפניו ארובות השמים, ועל ידי זה הוא ראייה ממשיית מעצמות השי"ת דממלא כל עלמין ומלא כל הארץ כבודו. ומצד זה הוא העלמת כחות הטבע לגמרי ולא שייך שמות למלאכים כלל. כי מצד הטבע נאמר כי שמי בקרבו, לשון בקרבו רוצה לומר שהוא נעלם ואין נרגש לעין. כדרך שאמרו ז"ל (שוח"ט קיד) על פסוק גוי מקרב גוי, כעובר בבטן אמו והוא נעלם, רק שמכל מקום הוכר העובר, והיינו מצד ההבנה מבינים שיש במעיה עובר אבל אינו נראה לעין ממש. וזהו מצד החכמה. אבל הנבואה שהוא הראייה הגמורה לשם השי"ת וכחו, ממילא אין שם למלאך כלל מאחר שנגלה לעין שאינו כח בפני עצמו. רק מבבל שנעלמת הנבואה ולמראית עין נראה כחות הטבע ככחות בפני עצמם, רק שעל ידי החכמה מכירים ומבינים שבאמת השי"ת מנהיג הטבע, אז עלו שמות המלאכים בידם, להכיר שם כל כח בפני עצמו עם השיתוף דשם השי"ת שהיא הכרת מה שבקרבו כהכרת העובר כנ"ל. לא שם השי"ת לבד כבנבואה שהמלאך אין לו שם מיוחד, רק כמו לבוש לעצם הרצון על ידי התלבשותו בעולם המלאכים והגוף נראה דרך הלבוש. ולא שם מלאך בלבד, דהיינו כהכרת חכמי אומות העולם כחות הטבע כנפרדים, ושקועים בכל מיני חמדות עולם הזה המכונה יצרא דעריות, ושכחה מן הבורא יתברך, רק שניהם בשיתוף מצד החכמה דתורה שבעל פה. שכן כל חכמת תורה שבעל פה הוא כטעם קניתי איש את ה' דנעשה שותף להקב"ה, שהרי נראה כחידושי עצמו משכלו ובאמת הכל הוא מהשי"ת החונן לאדם דעת. וזהו כל חכמת חכמי ישראל להכיר בכל דבר שנראה דבר בפני עצמו ובאמת הוא מהשי"ת, וההכרה הנגלית מצד העלם הנבואה וההתבוננות בו מצד החכמה, זה נקרא שיתוף, וזהו שעלה בידם מבבל כנ"ל.

תנחומא סוף פרשת משפטים – ששמו ית' משותף עם שמות כל המלאכים והמשך באור שמות המלאכים עלו מבבל
תוכן
ר' צדוק

[א] הקב"ה בעל הכחות כולם, וכשם שכל התורה שמותיו כך כל הכוחות.

[ב] הואיל ואין למלאכים בחירה ממילא כל מה שעושים נקרא על שמו יתברך, ושמו משותף בשמם.

[ג] ולכן בכל מקום שמלאך נראה השכינה נראית.

[ד] ויש להזהר שלא לטעות ולעבוד למלאך. ואינו יכול לשאת פשע כי התשובה מעל הטבע.

[ה] שמו שמשותף בקרבם רומז על היכולת לשנות  כוחם, שכיוון ששורש כל אחד מהם באחדות, ממילא ישתנו לפי רצונו.

[ו] שיתוף השם מורה שאין למלאכים כח עצמי ולכן אין לעבוד להם.

[ז] בבית שני שבטלו יצר ע"ז אפשר היה לגלות שמם, שלא היה חשש שמא יעבדו להם.

[ח] כלל היצרים הרעים שנים: עבודה וגילוי עריות, טעות בשמים וטעות בארץ.

[ט] נגד אלו שמענו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך.

[י] כנגדם שתי המעלות שבישראל, נביא נגד ע"ז, חכם נגד תאווה.

[יא] כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, לכן מהנבואה עלולים לטעות בע"ז, ומהחכמה בתאווה.

[יב] כיוון שנתבטל יצר ע"ז בטלה הנבואה, והתחילה מעלת החכמה בכפיית יצר התאווה.

[יג] דבר פלא שכנגד זה התגלתה אז חכמת הטבע של יון.

[יד] מצד הנבואה לא שייך שם למלאך כי רואים שהוא בטל לשליחותו, אבל מצד החכמה נקבעו שמות למלאכים, והשמות רומזים על כך ששמו יתברך משותף בהם ומכוחו המלאכים פועלים.

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות ז'

[ז] והנה מבואר אצלינו במקום אחר [בקונטרס שיחת חיות] כי הקוף בפני אדם הוא ממש דוגמת זה לעומת זה עשה אלקים. וזהו כתר דקליפה, רוצה לומר שורש המחשבה שרצה השי"ת שיהיה זה לעומת זה שיהיה גם כן היפוך המתדמה לו יתברך, ודבר זה יונק מרגלי מלכות דקדושה, שמצד מדת המלכות שאין מלך בלא עם רצה השי"ת כן. ולפי שדבר זה הוא שורש רצון השי"ת, וזהו כל עיקר חיות הסטרא אחרא, ודבר שהוא מאמיתות רצון השי"ת וחיותו משורש חיי עולם יתברך שמו איך אפשר שיתבטל. לכך שורש זה יצא הגוף בעולם, כי שורש זה הוא פעולת השי"ת קודם חטא אדם, ויצא לפועל בגוף בעולם הזה דוגמתו. כמו שהאדם הוא דוגמא של מעלה, כמו שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם, ונשתלשל מאצילות עד שיצא לפועל במעשה בגוף האדם שכולל כל גופי העולם כנודע. כך השורש דזה לעומת זה שבאמיתות רצונו יתברך שמו נשתלשל בסדר ההשתלשלות בכל העולמות עד שיצא לפועל בעולם העשיה גופנית שבעולם הזה בגוף הקוף, שהוא רוצה להתדמות לגוף האדם זה לעומת זה בכל ענייניו. ובאמת אין לו שום שייכות הדמות כלל לחיות האדם ושכלם וכחותיו באמת, רק הדמות דמיונו לבד שרוצה להתדמות. וזה הוא השורש של זה לעומת שנתגלה בגוף, ודבר זה לא יתבטל לעולם, כמו שאמרו ז"ל [ס"פ חזקת הבתים] הכל בפני שכינה כקוף בפני אדם. וזהו מצד השורש של זה לעומת זה עשה אלקים, שאין מלך בלא עם, נעשה דבר זה של הוי דומה לו מה הוא כו'. וההתדמות של צדיקים להקב"ה כקוף בפני אדם, ודבר זה עמוק מאוד בחכמה ואין כאן מקומו להאריך.

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות ו'

[ו] וידוע כי ארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה הם נגד ארבעה פרצופים, ופרצוף מלכות הוא נגד העשיה בגוף, וכל בכלל גוף ונפש הם דכר ונוקבא, ובנין הנוקבא היינו שיבואו לגמר העשיה זה לא נשלם. והיינו כי גוף דקדושה הוא מצד מלכות דקדושה, והנה שם הוא מקור הרע כנודע, דרגליה יורדות מות רחמנא לצלן. ומרגלי מלכות דאצילות מתחיל כתר דקליפה, והיינו אחרית המעשה. וידוע סוף מעשה במחשבה תחלה וחוזר ומתדבק בקדושה, וכמו שראשית המחשבה הוא מהשי"ת ויש בו חיות קדושה דלכך נקרא מלאך, כך סוף המעשה דבו הוא מהשי"ת. ולכך לא נברא לו גוף שאז היה הרע ח"ו נשלם בסוף מעשה ובתכלית השלימות, וזה אי אפשר שהרי אין לו ראשית, וכל שאין לו ראשית אין לו תכלית, וכמו שהראש שלו ממקור קדוש יוצא כך הסוף. ומאחר שראשם וכתרם הוא רגלי מלכות דקדושה שהוא ממש סוף מעשה, כך מדה כנגד מדה סוף מעשה ורגלי מלכות שלהם חסד, והיינו שבגמר מעשה אין כאן רע באמת, כי סוף הכל לטובה וחשב מחשבות לבלתי ידח, ואין כאן גוף רע באמת כלל. וזה סוד מה שאמרו שקר אין לו רגלים בשבת [קד, א], ומה שאמרו בברכות (ז, א) והנזקין (גיטין סח, ב) שרגלי השדים כתרנגולים, ואין כאן מקומו להאריך. והיה זה על ידי יום השבת שהוא תיקון אדם הראשון, וכמו שאמרו ז"ל (בר"ר כב, יג) שאדם הראשון אמר מזמור של יום השבת, שאז נתקבלה תשובתו. וכן יהיה בסוף הכל התיקון שחוזר למקורו, ואין הקב"ה מניח שישתלם הרע, ולכך אין שום בריה שיהיה רע גמור, רק הכל מעורב טוב ורע, וכמו שאיתא בשבת [עז, ב] שהכל יש בו תועלת, וכן לעתיד יתוקן הכל ולא יחסר שום בריה מן העולם, וגר זאב עם כבש וגו' ונחש וגו', ואפילו באומות העולם נאמר אז אהפוך וגו', שיהיו עבדים לישראל כמו שיתבאר לקמן, כי אז יהיו ישראל מתדמים להקב"ה זה לעומת זה [וכמו שאיתא בתנא דבי אליהו רבה [ר"פ י"ח] על פסוק נוכח פני ה', אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כו', היינו מה התם ויכו כו'^[1] וכמו שכתבתי שם פירושו דלא כהמפרשים דלא דקו] וכמו שהקב"ה מושל על צורת אדם דוקא שמקבלים עול מלכותו, כך יהיו הם מתדמים גם בזה להיות מושלים על צורת אדם דאומות העולם. וזהו גם כן התדמות כקוף בפני אדם, כך אומות העולם נגד ישראל, ועל כל פנים לא יתבטלו, רק 'רוח' הטומאה יתבער מן הארץ, דהיינו גוף הטמא הכולל כל עשר ספירות ברוח לבד ולא בגוף, לפי שאינו בגוף ולא נשלם בסוף מעשה.

[1] אליהו רבה פרשה יח: "מיכן אמרו כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, שנאמר: נכח פני ה', ולהלן הוא אומר: ויחנו אלה נכח אלה וגו', פניהם של אלה כנגד פניהם של אלה, ופניהם של אלה כנגד פניהם של אלה, אחריו מה כתוב: ויהי ביום השביעי ותחזק המלחמה (ויכו בני ישראל את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד), אילולי הדבר כתוב אי איפשר לאמרו, וכל האומרו נתחייב עליו מיתה".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות ה'

[ה] והנה אמרו בסוכה [נב, א] הקב"ה קראו רע.^[1] ועיין שם דבלי ספק כל אחד בעצמו שיער כפי מה שהרגיש אצלו, וכן הקב"ה כמו שאיתא שם מפסוק ואשר הרעותי, דמזה יש טענה כמו שאיתא [קידושין ל, ב] בראתי יצר הרע, והוא השורש זה נקרא רע וכנזכר לעיל מלאך רע. ומייתי מקרא דדור המבול שהיה עון הוצאת זרע לבטלה, ואח"כ השי"ת ניחם שלא לקלל עוד כי יצר וגו' (רע) מנעוריו, היינו בעוד שאין בו דעת מאוס ברע ובחור בטוב, והיינו שמצד שמקור היצר רע שהוא שורש הרע הוא מהשי"ת לכך אין להענישם, נמצא שכתר דקליפות ושורש הרע אין נעשה על ידי עון דהוצאת זרע לבטלה, והבן זה היטב. והיינו כי מקור הרע בזה הוא פעולת השי"ת שרצה שיהיה שורש לרע, רק כשאדם חוטא אז ממשיך כל העשר ספירות, דהיינו ההשתלשלות מן הרע ומוציא מן הכח הנעלם שבשורשו לפועל. ולכך אמרו ז"ל (אבות פ"ה מ"ט) שהשדין נבראו בין השמשות, היינו אחר חטא אדם הראשון אז התחיל לצאת מן הנחלפות כל העשר ספירות דרע עד היסוד בה, כי יצאו ביחד דכר ונוקבא עד היסוד שהיה בזמן בין השמשות. וכשבא לבראות גופן קידש היום, היינו מלכות שבמלכות דנוקבא היא דוגמת הדכורא, רוחין נקיבות כנזכר בבראשית רבה [ס"פ כ'] הם גוף הנוקבא ושידה היא יסוד דנוקבא.

[1] סוכה נב, א: "דרש רבי עוירא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקדוש ברוך הוא קראו רע, שנאמר (בראשית ח): כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל… דוד קראו טמא… שלמה קראו שונא… ישעיה קראו מכשול… יחזקאל קראו אבן… יואל קראו צפוני…" שם עמוד ב': "אמר רב חנא בר אחא, אמרי בי רב: ארבעה מתחרט עליהן הקדוש ברוך הוא שבראם, ואלו הן: גלות, כשדים, וישמעאלים, ויצר הרע… יצר הרע – דכתיב (מיכה ד): ואשר הרעתי".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות ד'

[ד] והם נבראים משכבת זרע לבטלה רחמנא לצלן, והיינו כמו שכתבתי במקום אחר כי כל מה שבעולם הוא מצד מעשה בני אדם על ידי פעולותיו שהם נמשכים מחיותו על ידי זה הוא חיות כל הנבראים שבעולם. וכמו שאמרו ז"ל על פסוק הן האדם היה כאחד ממנו, מה הקב"ה יחיד בעליונים אף אדם בתחתונים (שהש"ר א), משמע ממש דוגמתו, כמו כביכול הקב"ה חיות כל העליונים אף הוא כך חיות כל התחתונים, ולכך הוא יחיד בהם, היינו יחיד ומיוחד שחיותו וחיותם אחד. וכמו שאמרו ז"ל על פסוק ויקרא להם שמות, דמלאכי שרת לא ידעו זה, והיינו דשמו הוא חיותו, וחיות כולם נמשך ממנו, לכך הוא ידע מפני שידע את עצמו. והנה על ידי הוצאת זרעו במקום הראוי לו מוליד דמות אדם בדומה לו, ואפילו אינה מתעברת ידוע דמכל מקום מוליד נפשות והם נפשות הגרים, והנפש אשר עשו אברהם ושרה בחרן כנודע. ועל ידי הוצאת זרע לבטלה שהוא באיסור נולד אדם בליעל, והיינו רוחין ושדין ולילין על ידי זה היא חיותם. ורוחין ושדין ולילין כולל כל הגוף חוץ מן הראש. והיינו דכתר דקליפה דרצונו לומר עומק ראשית דמחשבה הוא מהשי"ת, וכמו שנאמר זה לעומת זה עשה אלקים. והכתר (דקליפה) נקרא מלאך רע בשבת [קיט, ב], והוא גם כן היצר רע שבלב האדם, ובכללו גם כן כל מלאכי חבלה ומלאך המות שהכל הם כתר דקליפות דעשיה, וכתר נקרא מלאך, רצונו לומר שלוח מן השי"ת, שהשי"ת רוצה שיהיה שורש לרע כנ"ל. אבל הגוף הוא רוחין שדין ולילין, שהם מתפשטין ומשתלחין מן הכתרין דמסאבותא.

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות א'

[א] עירובין [יח, ב] כל אותן כו'.^[1] נראה לי כידוע שבכל דבר יש עשר ספירות שזה הוא קומה שלימה, וקו האמצעי הוא כתר תפארת יסוד מלכות. ועשר ספירות דעשיה של הקליפות, תפארת יסוד מלכות של קו האמצעי הוא רוחין ושדין ולילין. רוחין הוא גופא, וכידוע שתפארת הוא נגד יסוד הרוח. וכן רוחין הם כל מיני היזיקות שיש על ידי הרוח, וכמו שאיתא בבבא מציעא [קז, ב] הכל ברוח.^[2] וההיזקות שבו הוא מצד הקליפה והסטרא אחרא ששם משכנן, ומקור ההיזק זה נקרא רוח רעה בלשון הכתוב דשמואל (א, טז, יד), ובדברי רז"ל במשנה [שבת כט, ב], עיין שם ברש"י ובערוך ערך רוח, ועירובין [מא, ב] עיין שם ברש"י ובתוספות^[3] ושאר דוכתי.

[1] עירובין יח, ב: "אמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר: ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד".

[2] בבא מציעא קז, ב: "והסיר ה' ממך כל חלי וכו'. שמואל אמר: זה הרוח. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הכל ברוח (רש"י – כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין, הכל לפי השעה והאדם, יש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ובשעה פלוני). והא איכא הרוגי מלכות? – הנך נמי, אי לאו זיקא – עבדי להו סמא וחיי".

[3] שבת כט, ב: "המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים, מפני רוח רעה, מפני החולה שיישן – פטור". רש"י: "ומפני רוח רעה – הבאה עליו, וכשאינו רואה נוח לו". ערוך: "מפני רוח רעה, פירש: שידה, ויש אומרים: מחשבות רעות שמעלה לו מרירה שחורה". עירובין מא, ב: "מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה – אין לו אלא ארבע אמות". רש"י: "או רוח רעה – שנכנס בו שד, ונטרפה דעתו, ויצא חוץ לתחום, ואחר כך נשתפה, והרי הוא חוץ לתחום". עירובין מא, ב: "תנו רבנן: שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן: עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות". תוספות: "ואע"ג דאיכא נמי כשפים שמכחישין פמליא של מעלה נראה דהוי בכלל רוח רעה".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות ח'

[ח] ולכן תבין מה שאיתא בפרק חלק [קט, א] שאותן שאמרו נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופין ורוחין שדין ולילין.^[1] הוסיף קופין. אבל דע כי כל דבר מתחלק לשלושה קוין, שני קצוות ואמצעי כנודע, והם בספירות חסד גבורה תפארת, ונגדם בקליפה עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים. עבודה זרה הוא קו אמצעי והוא תפארת דקליפה הנמשך מן הכתר, שהוא השורש שרצה השי"ת שיהיה נמצא שירצה להתדמות לו וזהו עבודה זרה. וקצה הימיני גילוי עריות, שהוא תאוה ואהבה רעה, וכנודע מה שנאמר באחותו חסד.^[2] וגבורה רעה הוא לשפוך דם נקי בגבורתו. ומצינו שתי פעמים בדברי רז"ל כך דרכו של יצר הרע היום כו' עד כו', האחד בשבת [קה, ב'] גבי משבר כליו בחמתו דהיינו אביזרייהו דשפיכות דמים, והשני בנידה [יג, ב] גבי מביא עצמו לידי הרהור שהוא אביזרייהו דגילוי עריות.^[3] והם קצה הידות, והידות הם ענפים מהגוף, ועל ידו יבוא למעלה עד הגוף שהוא עבודה זרה.

[1] סנהדרין קט, א: "דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא. מאי עבוד? אמר רבי ירמיה בר אלעזר: נחלקו לשלש כיתות, אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה. זו שאומרת נעלה ונשב שם – הפיצם ה', וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה – נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין, וזו שאומרת נעלה ונעבוד עבודה זרה – כי שם בלל ה' שפת כל הארץ".

[2] ויקרא כ, יז: "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו, וראה את ערותה והיא תראה את ערותו, חסד הוא, ונכרתו לעיני בני עמם, ערות אחתו גלה עונו ישא".

[3] שבת קה, ב: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד". נדה יג, ב: "רבי אמי אמר: (המקשה עצמו לדעת) נקרא עבריין, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך עבוד עבודת כוכבים – והולך ועובד".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות י'

[י] והנה שני שרשים חסד וגבורה דרע בקו יושר הם חכמה ובינה דרע כנ"ל הנמשך מכתר דקליפה. והיינו שני מיני טעותים דעבודה זרה שנתבאר בתיקונים [תיקון ס"ט] כופר בעיקר ומקצץ בנטיעות עיין שם. ונגדם הוא אזהרת אנכי ולא יהיה לך ששמענו מפי הגבורה, שהיא היפך חכמה ובינה דרע, כידוע חכמה הוא תורה שבכתב ובינה תורה שבעל פה, שחכמי ישראל מבינים דבר מתוך דבר מתוך מושכלות ראשונות דתורה שבכתב שלמדו מהשי"ת. וכן דברות אנכי ולא יהיה לך הם שורש לתורה שבכתב ושבעל פה כמו שכתבתי במקום אחר. והם לשרש שני מיני טעותים הנ"ל. אנכי נגד כופר בעיקר, דפירשו בתיקונים שם מאן דנטל תשע ספירות בלא מלכות, רוצה לומר שאומר לית דין ולית דיין זהו מכחיש במדת מלכותו יתברך שבכל משלה ושליט בעולמו, ואנכי אלקיך מנהיגך ומשגיח ועושה כרצונו. ומקצץ בנטיעות היינו מלכות בלא תשע ספירות, היינו אמונת אל אחר, הנהגה וממשלה בעולם הזה שאינה נמשכת ממקור חיות העליון יתברך שזהו תשע ספירות המשכת הויה כולה וסדר ההשתלשלות מן האין סוף. וכן אמרו בחגיגה [טו, א] אחר קיצץ בנטיעות, שאמר שתי רשויות הם. ולכן אמרו בסנהדרין [לח, ב] על אדם הראשון כופר בעיקר היה מלשון ברית עיין שם,^[1] ומאותו לשון דריש התם משוך בערלתו, והיינו קלקול הברית ביצרא דעבירה מזה נמשך כופר בעיקר, שהוא מצד הרע שבחכמה שממנו נמשך רע שבחסד. שהחכמה הטובה הוא אנכי וגו' שמשיג בחכמתו דאית דין ואית דיין ויש לעולם מנהיג, והוא יסוד כל התורה שבכתב כמו שכתבתי לעיל, וכמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה (פרשה מ"ד) נובלות חכמה שלמעלה – תורה. וזו מדרגת משה רבינו ע"ה, וזה לעומת זה היה בלעם, כמו שאמרו ז"ל אבל באומות העולם קם כו',^[2] והוא פרץ גדרן של עריות, שמן הרע שבחכמה נמשך תאות רעות. וגם ידוע בשרשי הפגמים דעל ידי הוצאת זרע לבטלה ממשיך השפע מיסוד לחיצונים ולא למלכות דקדושה, והיינו כי האדם הוא מעין דוגמא שלמעלה, וכידוע דרשת רז"ל על פסוק ה' צילך, שכמו שהוא עושה כך נעשה למעלה ח"ו, וזהו לקיחת תשע ספירות בלא מלכות.

[1] סנהדרין לח, ב: "רבי יצחק אמר: אדם הראשון מושך בערלתו היה, כתיב הכא: והמה כאדם עברו ברית, וכתיב התם: את בריתי הפר. רב נחמן אמר: כופר בעיקר היה, כתיב הכא: עברו ברית, וכתיב התם: ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהיהם".

[2] במדבר רבה יד, כ: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר: אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה. ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות יא'

[יא] והנה ענין שלוש כתות דדור הפלגה^[1] הם תלת רישין שברע. האומרים נעלה ונשב שם הם כופרים בעיקר, דאומרים שאין מי שיושב שם. והאומרים נעלה ונלחם שהם למעלה מהכל, הוא נגד כתר דסטרא אחרא שנתבאר לעיל. וכמו שכתבתי במקום אחר כי הם היו הקליפה המסבבת לפרי לאברהם אבינו ע"ה, שהוא היה הפרי הטוב בדור ההוא והם היו ברע זה לעומת זה. והוא התחלת בנין הקדושה וממנו נבנה גוי אחד בארץ, וכן בקשו הם להתדמות כקוף בפני אדם גם כן שפה אחת ודברים אחדים. וגם התחלת הארת השגת מקום בית המקדש היות משכן קבוע לקדושה בארץ היה באברהם אבינו ע"ה, כמו שאמרו ז"ל שקראו הר, שהוא הראשון שהרגיש בדבר זה. וכן הם לעומת זה רצו לבנות מגדל מקום קבוע להם, וזה היה בבבל שהוא ממש אחוריים דארץ ישראל ולעומתה, כמו שכתבתי מזה במקום אחר בסוד התרגום, ובבלאי טפשאי לעומת אוירא דארץ ישראל המחכים. ומקום המגדל משכח כמו שאמרו ז"ל, הוא היפך אויר בית המקדש שהיה מוסיף כח בזכרון. כי עליה לבית המקדש נקרא בכתוב ראיית את פני אדון ה', והרי בראיית דוד המלך ע"ה אמרו ז"ל (ויקרא רבה כ, א) על פסוק טוב רואי כל הרואהו נזכר לתלמודו, כל שכן פני האדון ה'. ובזוהר הקדוש איתא מאן פני כו' דא רבי שמעון בן יוחאי^[2] דבאמת היינו הך, וביחוד הוא דוד המלך ע"ה כידוע, דמדתו נקרא כן שם האדנות. וכמו שכתבתי במקום אחר גם כן דקדושת בית המקדש בעולם הוא ממש דוגמת קדושת דוד המלך ע"ה בנפשות, והיה גם ראייתו ואוירו מזכיר היפך ראיית המגדל.

[1] תנחומא נח יח: "… ונחלקו לג' כתות: אחת אומרת נעלה ונשב שם, ואחת אומרת נעשה עמו מלחמה, ואחת אומרת נעלה ונעבוד שם עבודת כוכבים ומזלות. זו שאמרו נעלה ונשב שם, משם הפיצם ה', וזו שאמרו נעלה ונעשה עמו מלחמה נעשו קופין רוחין ושדין, וזו שאומרת נעבוד שם עבודת כוכבים ומזלות בלע ה' פלג לשונם, שנאמר ויפץ ה' אותם משם".

[2] זהר שמות ל"ח, א, תרגום הסולם: "וכתוב: יראה כל זכורך את פני האדון ה'. מי הוא פני האדון ה'? זהו רשב"י, שמי שהוא זכר מן הזכרונות. כלומר, שהוא בחינת זכר ממוחין העליונין הנקראים זכרונות, שהם מוחין שאבא ואמא, צריך להראות פניו".