שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כ'

[כ] ויש להוסיף ביאור על זה, כידוע וכמו שכתב הרשב"ם [פסחים קיט, א] כי דרך רז"ל בש"ס לתפוס מספר שלש מאות לגוזמא, וכן הם הגוזמאות שזכרו רז"ל [חולין צ, ב] שדברי חכמים בשלושה מקומות תפוח גפן ופרוכת.^[1] ושמעתי כי שלש מאות היא הגוזמא היותר גדולה בעולם הזה, כי מספר ה'ת' אינו מזה העולם אלא מעולם הבא, ועד ה'ש' מספרי העולם הזה, והוא דבר עמוק בחכמה. וקצת ביאורו בפשוט כמו שאיתא [ירושלמי פ"ק דסנהדרין] בטעם 'אמת', 'א' ראש, ראש האותיות, 'מ' אמצען, 'ת' סופן, לומר אני ראשון ואני אחרון כו'. וכמו שנתבאר לעיל כי האמת הוא מה שהוא קיים לעד, ועל זה מורה ה'ת' שאני אחרון. אבל מה שאינו קיים לעד לא הגיע עד מדרגת אות ה'ת', שהוא מורה על האחרית והקיום באחרית. כי בריאת העולם על ידי התורה שהיא דפוסה כמו שאיתא בבראשית רבה [פרשה א], והתורה כללה כ"ב אותיות, רק בצירופים וחיבורים שונים, והם יסודי הבריאה. ו'א' ראשית, ולכך מספרו אחד, ואין נרגש במבטא, שהראשית ה' אחד שאין מורגש כלל לגשמית, ובו התחלת התורה שהיא רוחנית הבריאה. אבל התחלת בריאת העולם ב'ב', וכמו שכתבתי כל זה במקומו באורך. והולך עד ה'ת' שהיא האחרית, והאחרית הוא עולם האמת. אבל האי עלמא דשיקרא אינו מגיע עד האחרית, ולכך עד ה'ת' הוא רק בעולם האמת, אבל בדמיון הגוזמות רק עד מספר היותר גדול מן האותיות המספריות שבו והוא ה'ש'. [ובזה יש לפרש מה שאיתא בהקדמת הזוהר [ב, ב] דשקר נטל יסודא דקשוט בקדמיתא שהוא אות 'ש' עיין שם,^[2] כי לעולם התחתון שבמדרגה אחת הוא הראשית למדרגה שאחריה, ואין כאן מקום להאריך.] וה'ת' הוא הגוזמא היותר גדולה בענייני האמת, שיש בו עודף מ'ש' עד 'ת'. ועוד יתבארו אי"ה דברים אלו ביותר ביאור במקומן. וידוע שבמספרים המספר עשרה הוא מספר שלם, וכך סופרים יחידות עשרות מאות אלפים ורבבות, לעולם עשרות עשרות. וכן נהגו רז"ל בכמה מקומות לחשוב עשרה למספר שלם, כמו [ברכות כא, ב] אין עדה פחות מעשרה, [סנהדרין לט, א] כל בי עשרה שכינתא שריא, וכהנה הרבה. ולכך למספר עולמות ה'יש' והאמת תפס מספר ש"י, שהם עשרה למעלה מן ה'ש' שהוא ממספרי היש. והם העולמות הראויות לכל צדיק וצדיק על כל פנים, למי שעלה במדרגת היש עד העשרה הראשונים על כל פנים מן ה'ת', שלעולם מי שזכה לישות הוא למעלה מ'ש' במספר עשרה על כל פנים, והוא מבואר למבין. ועוד יתבאר להלן אי"ה טעם על זה ששלוש מאות ממספרי עולם הזה ו'ת' מעולם הבא.

[1] חולין צ, ב: "תנן התם: תפוח היה באמצע המזבח, פעמים היה עליו כשלש מאות כור. אמר רבא: גוזמא. וכו'. אמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי, אלו הן: תפוח גפן ופרוכת; תפוח – הא דאמרן, גפן – דתנן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל, ומודלה על גבי כלונסות, וכל מי שהיה מתנדב גרגיר או אשכול מביא ותולה בה, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה. פרוכת – דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון הסגן: פרוכת – עוביה טפח, ועל שבעים ושנים נירים נארגת, ועל כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין; ארכה ארבעים באמה ורחבה עשרים באמה, ומשמונים ושתי רבוא נעשת, ושתים עושים בשנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה".

[2] הקדמת זוהר ב, ב, בתרגום הסולם: "כשרצה לברוא את העולם, באו כל האותיות לפניו מסופן לראשן… נכנסה לפניו אות 'ש', אמרה לפניו: רבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי נקרא שמך שד-י, ויפה לברוא את העולם בשם קדוש. אמר לה: יפה את, וטובה את, ואמיתית את, אבל משום שאותיות שקר לקחו אותך להיות עמהן, איני רוצה לברוא את העולם בך, כי לא יתקיים שקר, אלא אם האותיות 'ק' 'ר' יקחו אותך".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יט'

[יט] וטעם אומרם ז"ל (עוקצין ג, יב) שלש מאות ועשר עולמות במנין יש, הוא מבואר על פי דרכם בכמה מקומות לדרוש גימטריא, כמו שיתבאר אצלינו בדבורינו אודות קדושת הלשון, שטבע קדושת הלשון הקודש כי כל שם שבה אינו הסכמיי רק השם ההוא הוא דבר ה' שעשה אותו ענין. וכמו שאמרו בבראשית רבה [פרשה יח] שבלשון הקודש נברא העולם. ואותם האותיות הם חיות אותו הענין, וכמו שכתבו הקדמונים על פסוק כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ולכך מאחר שעצם הדבר וחיותו שהוא כל עיקר קיומו [כמו שנתבאר לעיל] הם אותם האותיות, לכך נדרש גימטריא אותם האותיות שהם מספר אותו דבר. ולכך מספר עולמות היש הם ש"י עולמות, והדברים מבוארים אצלינו במקומם באריכות ואין כאן מקומו להאריך.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יח'

[יח] ודבר זה לא יוכל להבין על בוריו רק מי שטעם פעם אחת מן האמת, שהוא הידיעה הברורה שרק השי"ת אמת ושכל העולם וחמודיו דמיון, ונבדל מן הדמיון ודבק באמת, אז יבין. כי הנפש והמחשביי וכחותיו אינם דמיון רק עולם אמת וגמור רוחניי. אבל אלה הסכלים הדבוקים בדמיון הם ידמו כל דבר אמת לדמיון, ולעולם לא נוכל להסביר להם ולהבינם, כמו שלא נוכל להסביר לכושי יופי מראה הלבנות לגוף וכיעור השחרות, וכן לסומא שלא ראה מאורות מימיו יופי האור והצבעים, ולחרש נועם הקולות וכיוצא בזה. אבל טועמיה חיים זכו, חיים הנצחיים כמו שאמרנו, והן הם רבוי העולמות של כל צדיק וצדיק. ופירוש צדיק הוא המוגדר מתאות השקריות ודבק באמת, כענין יוסף הצדיק מפני שגדר עצמו מן התאות, וכך הוא הוראת השם צדיק בכל מקום בלשון הקודש. והוא הנוחל הי"ש, כי יש רצונו לומר דבר של ממשות וישות ולא דמיון כוזב שהוא אפס ואין, כלרשע שאצלו עולם המחשביי דמיון כוזב ואינו בגדר יש. [ובליקוטי ש"ס מהאריז"ל כי 'יש' בגימטריא 'קרי', שהמוגדר מקרי זוכה ליש, עיין שם. והוא מבואר כי קרי הוא ההתדבקות בעולם ותאותיו השקריות הדמיונים שהוא היפך הישות.]

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יז'

[יז] ולפיכך גם כן מראה בו את כח המחשבה והנפש לדמיון ואת המעשי לאמת, והוא כמו הכושים שמראה השחרור יפה אצלם והלובן מגונה, וכך בעולם הדמיון נראה הדמיון לאמת והאמת לדמיון. אבל הנפשות מאחר שהם חלק אלקי וקיימים לעד הם עלמא דקשוט, רצונו לומר הכחות שבהם הם אמיתים וקיימים לעד, וכאשר נבדל מעולם הדמיון או מי שזכו לכך בחייהם הם מרגישים אמיתות אותו העולם [שהרי כללות העולם הוא מצטרף אל נפש האדם כמו שנתבאר לעיל, ולכך כח העולם שבו הוא האמיתי ולא העולם בפני עצמו.] וכן כל העולמות המחשביים ומדומים במחשבתו, שהרי המחשבה הוא הנפש, והיא קיימת לעד ברוחניות וכלולה מכמה עולמות רוחניים כמו שאמרנו. ולכן אמר רק לכל צדיק וצדיק (ש"י עולמות, עוקצין ג, יב), שהוא הדבוק באמת, אבל הדבוק בעולם הזה ותאותיו שהוא הדמיון, הנה בדמיון הרי המחשבה הוא דמיון לבד ואין לו שום עולם כלל. ולכן אמרו [ברכות יח, ב] שהרשעים בחייהם קרויים מתים, שהחיים מצד הנפש, אבל אם דבוק בתאות הגופני מצד הגוף הרי כחות הנפש דמיון לבד, וקרוי מת כמו בצאת נפשו הוא מת. אבל הדבוק בה' אלקים אמת, ופירשו רז"ל [ירושלמי פ"ק דסנהדרין, ברא"ר פרשה פ"א, ויק"ר פרשה כ"ו] למה שהוא אלקים חיים ומלך עולם, פירוש שקיים לעד, גם הוא קיים לעד מאחר שעיקר דביקותו בנפש שהוא חלק אלקי ולא בגוף, ואצל כח הנפשיי הרי כל העולם הזה דמיון ורק כח הנפשיי אמת, ונמצא חייו אמת וקיים לעד.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יד'

[יד] ולפיכך תבין כי מקום מחצב הנפשות הוא עולם שלם בפני עצמו מקיבוץ הנפשות, שכל נפש בכללה הוא כח פרטי מכחות הברואים, וקיבוצם קבוצת כל הכחות שיסד השי"ת לבריאת עולם מלא כולל כל הכחות בפרט. וכן אותו המקום כוללם בכלל, ולכן נקרא אותו חדר של מחצב הנשמות בפי חז"ל [יבמות סב, א] גוף,^[1] שהוא ממש דוגמת גוף האדם שכולל כל אותם פרטי הכחות שבגוף. ומזה גם כן חלופי מעלות הנפשות, כמו שיש מעלות בכחות העולמים, בכלל יש מעלה לחי על הצומח ולצומח על הדומם, ובפרט רבו מאוד, כך יש מעלה בנפשות המיוסדות על אותם הכחות הפרטיים לזה על זה. והן הם המעלות שמן הפחות שבבריאה הנפשיית, והוא שכלל כחו הוא כח היותר פחות שבכחות הדוממים, עד מעלת משה רבינו ע"ה ומשיח ודומיהם.

[1] יבמות סב, א: "אמר רב אסי: אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף (רש"י – אותו אוצר ששמו גוף), שנאמר: כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יג'

[יג] ומאחר שזרע אברהם לא יספרו מרוב גם לעולמות אין מספר לרוב, וכמו שאין מספר לריבוי ברואי העולם שלפנינו בכל פרטי פרטיהם, כך אין מספר לרבוי העולמים. וביאור זה כי סבת הבדל דיעות בני אדם זה מזה, היינו שאעפ"י שהנפש כוללת כל הכחות כולם, לפי שרצה השי"ת לברוא נפשות שונות יסד שלא יהיה הרכבת וקבוצת כל הכחות שוות בכל הנפשות, רק יהיה כח אחד פרטי מאותם הכחות הפרטיים מיוחד לנפש ההוא, ולפיכך על פיו יתנהגו הרגשות כל הכחות כולם. בדרך משל לזה שם כח הקשיות של האבן כללי לכל כחותיו [כענין לב האבן וקשה עורף], ולזה גבורת הארי וכדומה. ואעפ"י שכל הכחות גם כן כלולים בו, מכל מקום עיקרם אותו כח פרטי, ולפיכך משתנים הרגשות כוחיות שונות מאחד מבזולתו, כמו שתאמר שהגבור לא ירגיש נועם במנוחה כמו העצל, וכן בכל הפרטים. וביאור זה כי השי"ת יסד רק סדר אחד וחק אחד לבריאה והוא סדר התוריי, כמו שאיתא בבראשית רבה [פרשה א] שהתורה היתה דפוס כל מעשה בראשית. והסדר שיסד שכך וכך מיני ברואים וכחות ימצאו בעולם, אותו סדר צריך שישמור גם סידור הנפשות שהוא סדור העולמים כולם אין לו סדר אחר, רק כפי סדר הכחות השונות בעולם אחד, כך הם סדר העולמות שונות ו כאמור, כי על פיהם הוא השתנות העולמות.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יב'

[יב] וביאור זה כי כל אחד משונה מחבירו בדעת כמו שאיתא [ברכות נח, א, וסנהדרין לח, א], והדעת הוא כלל צורת נפש האדם ויתרונו מן הבהמה. [ולכן משונה עוד זה מזה במראה ובקול כמו שאיתא שם בסנהדרין, שגם אלה השניים הוא יתרון בפרצוף פנים, שהפנים שליח הלב, וכן בדבור, ואין כאן מקומו להאריך.] ובזה הם משונים זה מזה בצורה הנפשיית, והיינו שאין דומות כחות הנפשיות של אדם לחבירו. ומצד זה נמשך גם כן השינויים בידיעת ותפיסת כחות הברואים, כידוע שיש שינויים גדולים בבני אדם בתפיסה והרגשת כחות הברואים בכל מיני כחות והרגשה במראה וטעם ומישוש וכיוצא, אעפ"י שהכל מודים בכללים יש חילוק בפרטים. וכמו שהוא בענין התורה, שהיא כלי אומנות העולם כמו שאיתא בבראשית רבה [פרשה א], שאעפ"י שאין מחלוקת בכלליה, יש מחלוקות שונות בפרטי הדינים כפי חילוקי הדיעות הנפשיות מבעלי המחלוקת ההם. כך בענין העולם הנעשה בדפוסה, ודבר זה גלוי למבין. ויובן לכל בדרך משל בשמיעת כלי זמר או משיר, שיעמדו כמה בני אדם ולא ישתוה אחד לחבירו בהרגשת ההנאה מן השיר ההוא. וכן באכילת איזה מין מעדן, שלא כטעם שטעם זה טעם זה. ואי אפשר להסביר זה אל האדם, שהרי מעולם לא טעם זה טעם של זה, רק יוכל להבינו כשיזכור האדם הטעם שהרגיש באותו המאכל או באותו הקול או באותו היופי והתמונה הנאה או בכל ענייני העולם בימי הילדות, וההרגשה שהוא מרגיש באותו הדבר עצמו בימי העמידה והזקנה, והנה אותו הדבר לא נשתנה, ועל כרחך השינוי מצד דעתו והרגשתו באותו דבר, והרי הוא כאלו נתחדש אצלו עולם חדש. וכך הם משונים מאדם לאדם כפי שינוי הדעות, שאעפ"י שכולם מודים בדמיון שהמתוק הוא טוב והמר הוא רע, הם חלוקים בפרטים שזה יאמר על דבר אחד שהוא מתוק ויאהבנו וזה יאמר שהוא מר וישנאנו. ונמצא העולם משונה אצל זה מאצל זה, והשינוי הוא מכח נפשו שהוא נפש העולם, שעולמו שבו הוא משונה מעולם שאצל האחר. וזהו לכל אחד עולם בפני עצמו, כי לא ימצא כלל שני בני אדם שוים ממש, שאם כן היה נברא אחד ולא שנים, רק כל אחד משונה בשינוי מה ואם כן עולמו הוא משונה ובפני עצמו.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יא'

[יא] ולכן אמרו [ע"ז ה, א] שאלמלא קבלו ישראל התורה היה נחזר העולם לתוהו ובוהו, שנעדר ונאפס כח חיותם שהוא האדם שהוא הנפש שלהם, שלכך יצר השי"ת את האדם שיהיה הוא הנפש העולם, ועל ידי קבלתו התורה והכירו וקבלו עול מלכות שמים בכל כחותיו הרי כל כחות העולמיות שהם הגופות לאותם כחות הנפשיות גם הם מכירים ומקבלים עול מלכות שמים. כי הנפש והגוף אחד, ואלו יצוייר בטול כח אחד בכל מיני האדם כולו, היה גם הגוף של כח ההוא בגופי העולם נאפס ונעדר מן העולם. ולכך יש ביד האדם תפיסה והרגשה בכל הברואים כולם ויכול לעמוד על בוריין ועניינם, מפני שהם כולם כלולים בו. ולכן לא על חנם קראו הקדמונים את האדם עולם קטן, שהוא עולם גמור רוחניי כמו שנתבאר. ודברים אלו עוד עמוקים וארוכים מסודות הנפש, ויתבאר אי"ה במאמרינו בענין הנפש. וכך מפורש בספר יצירה, שכל דבר הוא בעולם שנה ונפש. וזה פירוש שכל אחד יש לו עולם בפני עצמו [אח"כ מצאתי בתיקונים ריש תיקון ס"ט והוא בזוהר דפוס גדול בפרשת בראשית דף ל"ט עמוד ב' שפירשו כן, וזה לשונם, הכי שמענא דכל צדיק וצדיק אית ליה עולם בפני עצמו, ודא גופא דבר נש דאתקרי עולם קטן, עכ"ל. ופירוש מה שקרא העולם הגוף ולא הנפש, דבר זה מובן למשכיל כי גוף ונפש רצונו לומר כח היחוד והפירוד, וכן עולם ואדם, ושבח לאל יתברך המנחני בדרך אמת.]

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות י'

[י] והנה כל נפש ישראלית היא חלק אלקי ממעל, כמו שנתבאר לעיל [פרק א'] וכמו שנאמר [תהילים ח] ותחסרהו מעט מאלקים וגו', ונאמר [שם] אני אמרתי אלקים אתם. וכבר זכרנו דברי הטור או"ח שפירש שם אלקים רצונו לומר כולל כל הכחיות כולם, כי הוראת אלוק על בעל כח, מה שלכן נקראו השופטים והמושלים גם כן בו. ולכן אמר גם באלו שני הכתובים שם אלקים, כי מה שהנפש מתייחסת להתדמות אל השי"ת הוא אל השם הזה של השי"ת, רצונו לומר מצד שהוא בעל הכחות כולם. והיינו בהיות תכלית הבריאה הוא האדם שכל העולם כולו נברא בשבילו, וכמו שנתבאר לעיל מדברי רז"ל, והוא מפורש בכתוב [תהילים ח] כל שתה תחת רגליו וגו'. ונגלה לחוש כי המכוון בבריאה היה להתגלות כבודו, כמו שנאמר [משלי טז] כל פעל ה' למענהו. והגילוי הוא רק על ידי נפש האדם המשכלת, אבל הדומם צומח חי אינם משכילים, ולמי יתגלה כבודו על ידיהם אם לא אל האדם.  והנה גם כל הבריאה כולה לא למגן, ולמה ברא בריאה כולה כל כך שיצטרך עליה האדם, והיה אפשר להתגלות כבודו על ידי האדם זולתה. על כרחך שגם על ידי כולם מתגלה כבוד שמים, והם עצמם ראינו שהם בלתי משכילים ואיך יהיה זה, ועל כרחך על ידי האדם. והיינו שהאדם הוא כולל גם כן כל פרטי כחות הברואים הנמצאים בעולם, וכאשר האדם מכיר ויודע כבוד השי"ת וגדלו, הרי כל כחות העולמיים מכירים כולם כבוד שמים. והאדם הוא חלק אלוק ממעל, שכמו שהאלוק הוא נפש העולם כולו, ואלו יצוייר בטול כח ממנו לא היה אפשר לאותו כח להיות נברא, וכן עכשיו לא היה לאותו כח קיום, כך אחר שנברא האדם כל שתה תחת רגליו והוא רודה בהם כנפש בגוף שהוא הנפש להם, שכל מה שיש בכלל יש בפרט וחלק ממנו. וכמו שבגרעין פרי האילן יש בכח כל מה שיש באילן, ונראה בחוש כל מה שיש באילן שלם על ידי כלים המגדלים הראות, וכן בכל זרעי הצומחים והחיים. [וכן הוא באבני הר סיני כפי המסופר במפרשי המורה נבוכים [ח"א פרק סו] עיין שם,^[1] וכמו שכתבתי במקום אחר מזה.] וכן נפשות הישראלים נקראו בנים לה' אלקיכם, וכל מה שיש בכח האב יש בכח הבן והזרע שלו.

[1] פרוש אפודי על מו"נ שם: "דע, כי הר סיני, העידו עליו שהאבנים הנמצאים בו יצוייר אליהם הסנה, ולכן נקרא ההר ההוא הר סיני על שם הסנה, וראיתי אחד מאבני ההר הזה, שהיה מצויר בו הסנה בתכלית ציור אלהי כגוון מתחלף לגוון האבן, וחלקתי האבן ההוא לחלקים רבים, ונראה בכל אחד ואחד צורת הסנה".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות טז'

[טז] ואל תחשוב כי כל עולמות אלו נשואי הדמיון הם והם חלומות והבלים ודברים של מה בכך ואין שייך להבטיחם נחלה לנפש הצדיק עולם דמיוני. אבל דע כי אעפ"י שכפי הנראה לעין הבשריי הוא המאומת יותר מה שנראה בפועל ובמעשה יותר, פחות מאומת ממנו המורגש בלב לבד, ועוד יותר פחות ממנו מחשבה שבמוח שאין מורגש ללב גם כן, שדבר זה הוא דמיון ממש ואינו כלום. אבל חז"ל קראו בכמה מקומות להאי עלמא עלמא דשקרא, כי באמת הוא להיפך, שהרי כפי סדר המעלות המוח בעל מעלה יותר מן הלב, והלב מאיברי המעשה, ואנו רואים שהגוף שהוא כלי המעשה מת ועבר ובטל מן העולם, והנפש שהיא המחשבה שבמוח ולב נאמין שנשארת לעד. ונמצא אדרבה באמת המעשה הוא דמיון, כי דמיון ושקר נקרא כל דבר שאין לו קיום, וכמו שנאמר [במשלי יב, יט] שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר. וכן כזב פירוש דבר הפוסק מלשון אשר לא יכזבו מימיו, ולכך כל תאות וחמודות העולם שהוא ההשתקעות בעולם החומרי הנראה לעין נקרא בלשון הכתוב שקר, כמו שנאמר [במשלי כ, יז] ערב לאיש לחם שקר. [וראה צחות לשון הקודש, כי ראש ומקור חטא התאווני שהיה בדור המדבר נקראת האשה שהיא כח התאווני היותר עצמי בשם 'כזבי' להוראת הכזב.] לפי שכל זה דבר הפוסק ואין לו קיום לעד. וכן כל מעשה הנראה בחוש אין לו קיום לעד. וגם העולם בכללו עתיד להבטל, כמו שנאמר [ישעיה נא] שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וגו' וישועתי לעולם תהיה. הבטיח הישועה לנפשות לנצח אבל שמים וארץ יבטלו, ולכך נקרא גם כן עולם השקר שהרי עתיד ליפסוק, ואינו נקרא אמת אלא מה שהוא אמת לעולם. ולכך מליצת לשונם [ויק"ר כו, ז] בעלמא דשקרא לית את שמע מיני אלא מילין דשקרא, ובעלמא דקשוט את שמע מילין דקשוט.^[1] פירוש כי מטבע כל דבר שכמו הוא כן הם כל תולדותיו והנמשכים אליו, ומפני שהוא שקר כך ענייניו.

[1] כך אמר שמואל לשאול שהתגלה לו אצל בעלת האוב.