ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות י'

[י] ובשמות רבה [ר"פ מ"ח] לכולם בשם יקרא, וכתוב אחד אומר לכולם שמות יקרא, כיצד יתקיימו שני כתובים אלו, אלא כשהקב"ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד, וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל, לכן נאמר לכולם שמות יקרא. עד כאן. ונראה שאין כאן סתירה בין המדרשות, והיינו כי הנהגה הטבעית היא כאשר כל כח וכח משמש למה שנתייסד אליו, וזהו ענין שקורא לכל אחד ואחד בפני עצמו. אבל שידוד הטבע הוא כאשר יתמזגו כחות הפכיים ושונים בנושא אחד, כענין אש המחמם יקרר וכיוצא, וזה נקרא לקרותם כאחד, שכאשר קורא לכח מחמם ועושהו כח מקרר הרי קרא לשני כחות, כח המחמם וכח המקרר. ואז לכולם בשם יקרא, בשם אחד, כי אינו מייחד להם שמות שיהיו לשני הכחות הנפרדים בשמותם, רק בשם אחד יקרא, שהכח המחמם עצמו משנהו לכח מקרר וכאשר אמרנו.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יא'

[יא] והנה אמרו [יומא כט, א] למה נמשלו אסתר לשחר, לומר מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים. והאיכא חנוכה, ניתנה לכתוב קאמינא. הניחא למאן דאמר מגילת אסתר ניתנה לכתוב, אלא למאן דאמר לא ניתנה לכתוב מאי איכא למימר. מוקי לה כרבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר, דאמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: למה נמשלה תפילתן של צדיקים לאילה, מה אילה קרניה מפוצלות אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלתן תפלתן נשמעת, עד כאן. ביאורו כי הכתב הוא הפרסום הדבר לכל באי עולם בדורות הבאים, כמו שנאמר [בירמיה לב, מד] וכתוב בספר וגו' למען יעמדו ימים רבים. ודבר זה אינו אלא בנס שהוא שידוד הכחות והשתנותם מטבעם, שדבר זה הוא פלא נרגש. וגם דבר זה נקרא נס בתוך נס כמו שכתבתי לעיל, והרי זה על דרך שאמרו [חולין עה, ב] תרי תמיהי דכירי אינשי. וזה ענין שנס חנוכה לא ניתן לכתוב, כי לא היה נס מופלא בשידוד הטבע, שבכח הניצוח אשר ברא השי"ת לנצח ולהתגבר על זולתו נצחו החשמונאים לבני יון, ועם היותם מועטים, כבר יארע זה על דרך המקרה שינצחו מועטים למרובים וגם בהיות המעט גבורים. ואינו אלא נס נסתר, שאינו נגלה ונתפרסם לכל באי עולם שלא יוכלו להכחיש ובעל כרחם יודו כי ה' אלקים חיים הוא מלך עולם, וכדרך ניסי מצרים ודור המדבר שנאמר [יהושע ב] כי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם. ובנס אסתר נחלקו בו אם לא ניתנה לכתוב למה שלא נראה בו שידוד הטבע כל כך, כי אפשר הוא על דרך הטבע שאשה תטה לב בעלה לשנות משפטיו ולהטותו לטובת אומתה. או כדברי האומר שניתנה לכתוב בעבור מה שמצאנו גם שם [אסתר ח] ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם, נראה ממה שגם האומות שאין מרגישים כח השי"ת אלא על ידי פלא כמו שנתבאר לעיל הרגישו אז להתיהד, זה יורה כי היה גם אותו נס שידוד טבע גמור, כי על ידי ההנהגה הטבעית לא היה אפשר להשתנות הגזירה אחר מה שהיה בחוקי פרס שכל מה שנחתם בטבעת המלך אין להשיב. ועוד שעל כל פנים לא היה להיות נהפוך שישלטו המה בשונאיהם וכיוצא מדברים הידועים לדור הרואים הנס שהיה ניכר בהם שידוד טבע ופלא, ולכך סובר דנתנה לכתוב.  ולדבריו אמר דאסתר סוף כל הנסים הללו שניתנו לכתוב, רוצה לומר נסים נגלים לא היה עוד יותר [לכל האומה].

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יב'

[יב] והיינו כי אמרו [שבת לב, א] שאם עושים לאדם נס מנכין מזכיותיו, שנאמר קטונתי מכל החסדים וגו'. וביאורו כי כל נס בשידוד הטבע הוא יוצא מסדר עולם, כמו שאיתא [בע"ז] עולם כמנהגו נוהג.^[1] שהוא נברא במנהג וסדר ידוע שיתנהג, וכאשר ישתנה נקרא שנשתנה העולם, כדרך שאיתא [שבת נג, ב] שנשתנו עליו סדרי בראשית.^[2] וסדרי בראשית הוא עת בריאת העולם להנהגתו והוא הנקרא עולם שהוא כולל כל כחות הנהגתו רוחניים וגשמיים. וזהו שאמרו [תענית כה, א] ניחא לך דאהפכיה לעלמא דלמא איברת בשעתא דמזוני,^[3] פירושו שיעשה נס היוצא מדרך הטבע שהוא הנקרא היפוך העולם, וכולי האי ואולי איבראת, פירוש שיהיה כאלו ראה עולם חדש וכאלו נעשה בריה חדשה בעולם חדש.

[1] עבודה זרה נד, ב: "ת"ר, שאלו פלוסופין את הזקנים ברומי: אם אלהיכם אין רצונו בעבודת כוכבים, מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה, הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולם מפני השוטים? אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר: הרי שגזל סאה של חטים [והלך] וזרעה בקרקע, דין הוא שלא תצמח, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר: הרי שבא על אשת חבירו, דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין".

[2] שבת נג, ב: "תנו רבנן: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית! אמר רב יהודה: בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם, שנשתנו עליו סדרי בראשית".

[3] בתענית כה, א, מסופר כי רבי אלעזר בן פדת היה עני מאוד, ופעם נחלש והתעלף, ובחזיונו שאל את הקב"ה: עד מתי אצטער בזה העולם? וענה לו: "אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא? אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני". נוח לך שאהפוך העולם כדי שאולי תיוולד במזל של עושר ומזונות. לבסוף כששמע שכבר עברו עליו רוב שנותיו הסכים לסיים את חייו במזל העוני.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יג'

[יג] והנה התורה הוא סדר הנהגת העולם, כמו שאיתא [ברא"ר א, א] בי נסתכל הקב"ה וברא את העולם. והיינו שהיא הנהגת העולם קטן שהוא האדם, כמו שאיתא [זוה"ק פנחס רנז, ב, ובמורה נבוכים ח"א פרק ע"ב] שהוא הכולל דוגמת כל מה שיש בעולם גדול, כמו שנאמר [בראשית ט] בצלם אלקים ברא את האדם. ופירוש שם אלקים בעל הכחות כולם כמו שאיתא בטור [או"ח סי' ה'], וכך האדם כולל כל הכחות הנבראים בעולם. ולכך הנהגתו היא התורה שהיא סדר הנהגת כל הכחות כולם, והזדככותם על ידי כל מצות התורה להיות כולם מיוחדים לה', וסדורה הוא כפי סדר הנהגת הכחות המסודרים בטבע הבריאה שהוא הנקרא עולם. אבל כאשר נשתנה כח אחד ממה שהוא בשבילו, נמצא נתנכה מזכיותיו, רוצה לומר הזדככותו השייך לאותו כח שהוא רק כפי סדר אותו הכח שהיה מסודר ולא כפי מה שנשתנה סדורו, והדברים ארוכים ועמוקים ואין כאן מקומו להאריך.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יד'

[יד] ולכן המשיל כאן הנסים ללילה, נגד מה שבכל מקום אדרבה ממשיל הצרות ללילה, כמו שנאמר [ישעיה כא] שומר מה מלילה. אבל בכל מקום לילה רומז על דבר היוצא מן הסדר הראוי, כי כאשר הולך כפי הסדר המסודר כל דבר ניכר מה הוא ואיה הוא, אבל כאשר יוצא מן הסדר אז אין דבר מבורר וניכר, שהכל נעלם מה הוא ואיך כממשש בחושך, וכענין כסהו כלילה שהלילה הוא כסוי כל הדברים והעלמם, שכאשר אין לדבר סדר הוא נעלם. ולכן אמרו גם כן [באיכה רבתי] ששינה הקב"ה שמות המלאכים בעת החורבן,^[2] והיינו שגלות ישראל היה גם כן כשידוד כחות הטבעים, וכל שינוי נקרא לילה כי הלילה הוא חסרון והעדר, וכן כל שינוי מוליד העדר, שגם שינוי נס מוליד העדר וחסרון שמנכין מזכיותיו. וזה שאיתא [בשבת שם] אדרבה כמה גרוע אדם זה,^[1] פירוש שדבר זה גרעון וחסרון גדול כאשר נשתנו עליו סדרי בראשית.

[1] שבת נג, ב: "תנו רבנן: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית! אמר רב יהודה: בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם, שנשתנו עליו סדרי בראשית".

[2] איכה רבה פרשה ב: "עד שלא באו השונאים היה ירמיה אומר להם: עשו תשובה שלא תלכו בגלות. אמרו לו: אם יבאו השונאים מה יכולין לעשות לנו, חד אמר: אנא מקיף לה חומת מיא, וחרינא אמר: אנא מקיף לה חומת נורא, וחרינא אמר: אנא מקיף לה חומת פרזלא. אמר להו הקב"ה: בדידי אתון משתמשין, עמד הקב"ה ושינה את שמותם של מלאכים דעל מיא עבד על נורא ודעל נורא עבד על פרזלא והיו מזכירין שמותם מלמטה ולא היו עונין להם, הדא הוא דכתיב (ישעיה מג): ואחלל שרי קדש".

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות טו'

[טו] ובריש הקדמת התיקונים [ב, א] דשכינתא אתקריא לילה, פירוש כי כל שינוי סדר הוא על ידי השכינה, שרוצה לומר כבוד ה' השוכן בתוך בני ישראל וכמו שכתבתי במקום אחר בזה. והיינו על ידי שה' שוכן בתוך בני ישראל על ידי זה נעשה שינוי הסדר המוטבע, אם לטוב כאשר ראוים נשתדד הטבע לטוב וכן להיפך. וכמו שאיתא [ילקו"ש תהילים רמז תש"ב] שהעולם הזה יום הוא לאומות העולם ולילה לישראל. והיינו שאצל האומות שאין ה' בתוכם ומסורים להנהגת הטבע העולם הזה קרוי יום, אבל לישראל שה' בתוכם יש כאן שינויים ויציאה מן הסדר כפי מעשיהם והוא לילה כיסוי והעלם סדר בהנהגה. מה שאין כן העולם הבא נמשל ליום כמו שאיתא [פסחים ב, ב], מפני שלא יהיה בו יציאה מן הסדר שהוא נמשך על ידי שינוי המעשים, וכבר אמרו [ע"ז ג, א] היום לעשותם ולא למחר לעשותם. אבל בעולם הזה שהוא יום המעשה שבהם הבחירה ביד האדם, יש שינוי הסדר על ידי המעשים ויציאה אל הרע כצרות וגלות על ידי רוע המעשים, ולטוב על ידי התדבקות בהשי"ת המושל בגבורתו עולם ומלאכים המנהיגים לשנות שמותם וסדרם, והוא על ידי כח מה שה' שוכן בתוך בני ישראל, והוא הנקרא שכינה שבכח זה נשדד להם כח הטבעי.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות טז'

[טז] וזהו שאמרו [יומא כא, ב] דשכינה לא היתה במקדש שני עיין שם,^[1] והיינו כי מאז והלאה נסתלק פרסום ענין זה שה' בתוך בני ישראל כמו שהיה כל ימי בית ראשון אם לטוב ואם לרע תיכף נשתנה ענין ההנהגה אצלם, וזה לתוקף דבקות ההשגחה האלקית עליהם. וכן בגלות בבל, ולכן עד אז היתה הנבואה בישראל גם בעת גלות בבל היו חגי זכריה ומלאכי נביאים. ומשנבנה בית שני נסתלקה הנבואה שהוא הנמשך מן השכינה, שה' שוכן בתוכינו, על ידי זה תנוח הרוח על לבות בני אדם המשלימים להשיג כבוד ה' ביותר ולמדרגת הנבואה. ומתחלת בית שני נעלם הגילוי השכינה, רוצה לומר גילוי דבר זה שה' שוכן תוך בני ישראל, וכמו שאיתא [ברכות ד, א] ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה בימי יהושע אלא שגרם החטא. וכדרך כו' רוצה לומר נס נגלה בשידוד הטבע ולא נס נסתר, אלא שגרם החטא שהוצרך להתעלם ההנהגה הנגלית בשידוד הטבע בכל עת על ידי שם ה' השוכן, כי גם זה היה בהעלם, כי כאשר אין נסים ושידודים נגלים רק בהסתר בהנהגת הטבע, אז אין ניכר שה' שוכן בתוכינו רק הוא בהעלם, וזהו הסתלקות הנבואה אז שגם הוא גילוי שכינת ה'.

[1]יומא כא, ב: "אמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב: וארצה בו ואכבד, וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר 'ה'? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים".

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יז'

[יז] ודבר זה גרם החטא אז שיעלם על ידי בקשת אנשי כנסת הגדולה, לפי ראותם גודל החטאים אמרו [יומא סט, ב] לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן, שבטלו ליצרא דעבודה זרה.^[1] ובשיר השירים רבה [על פסוק זאת קומתך דמתה לתמר, ז, ח] שהיה זה בימי מרדכי ואסתר. ועל ידי כפיית היצר דעבודה זרה שהוא ההיפך מהכרת השי"ת, כאשר כפו לו השיגו גילוי השכינה. וכן כאשר שמעו לו אז הושדד הטבע להרע להם כמדתו יתברך מדה כנגד מדה, לפי שהם אמרו אין ה' רואה לכן הראם כי הוא רואה כל מעשיהם. אבל כאשר נתבטל יצרא דעבודה זרה, שזה גרם החטא שהוצרך להתבטל, אז ממילא נסתלקה הנבואה והשכינה גם כן מבני ישראל, כי לא היה להם דבר שעל ידו ישיגו גילוי שכינת השי"ת אצלם רק היה הכל בהעלם. ולכך אסתר שהיא סוף גלות בבל הוא סוף כל הניסים הנגלים שנתנו לכתוב, שמן אז והלאה היו נסים נסתרים שלא ניתנו לכתוב.

[1] יומא סט, ב: ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול. אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: צעקו על כך שיצר הרע של ע"ז גרם לחורבן המקדש ולשריפת ההיכל ולהרג כל הצדיקים ולגלות ישראל מארצם, ועדיין מרקד ביניהם להחטיאם. אמרו: הרי קבלנוהו לקבל שכר – לא אותו אנו רוצים ולא את שכרו… ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות ומסרוהו להם. יצא כגור אש מבית קדשי הקדשים, אמר להם הנביא: זהו יצר עבודה זרה. הטילוהו בדוד של עופרת שלא יישמע קולו. התפללו גם על יצר עריות ונמסר בידם. הזהירם הנביא שאם יהרגוהו יכלה העולם, כלאוהו שלושה ימים ולא מצאו ביצה חיה בכל ארץ ישראל (כיון שבוטל יצר פריה ורביה)… נקרו את עיניו ושחררוהו, והועיל שלא יחשוק אדם בקרובותיו.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יח'

[יח] ומאן דאמר שגם אסתר לא ניתנה לכתוב, כתבו התוספות [מגילה ז, א] דהיינו ברוח הקודש, אבל מדרבנן נתנו לכתוב. [ומה שכתבו שם פירוש הגמרא דיומא תמוה, דאם כן מאן דאמר לא ניתנה לכתוב דביומא רוצה לומר אף מדרבנן והדרא קושיא לדוכתא איך פליג אסתם משנה ומנו האי מאן דאמר וצ"ע. וראיתי במהרש"א שם שהרגיש בזה]. ופירושו שלגבי השי"ת לא היה כן נס גלוי שהוא שינוי ההנהגה הטבעית, ולכך ברוח הקודש לא ניתנה לכתוב שאין כאן נס גלוי. אבל אצל החכמים ובני הדור היה נס גלוי, מצד זה שהיה נראה תוקף התפלה שפעלה, שהם שלוש התעניות שצמו, וביום התענית השלישי היה גדולתו של מרדכי בהיותו עסוק בשקו ובתעניתו. תכיפות העניינים היו דברים גלויים מאוד לכל באי העולם, שרק כח תפלת מרדכי פעלה כל זה, שלכן רבים מעמי הארץ מתייהדים ונפל פחד מרדכי עליהם. ולכן מדרבנן שהם חכמי בני אדם מצדם ניתן לכתוב. וזהו שמתרץ שם הגמרא (יומא כט, א, כמובא לעיל אות יא) אליביה דהך מאן דאמר מוקי לה כרבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר כו', והוא מופלא לכאורה, דעדיין דרשת שחר מאי עביד, פתח בשחר וסיים באילת. אבל רוצה לומר שמצד התפלה היתה אסתר סוף כל הנסים הנגלים דוגמת השחר, שדבר זה הוא גם כן מעיד על היות השכינה דבוקה בישראל להושיעם שהיא הגורמת שינוי סדר. ואעפ"י שאז לא היה שינוי סדר באמת אצל השי"ת, אבל אצל בני אדם היה ניכר אז שה' בתוך בני ישראל ודבק בהם גם לשנות הסדר. ודבר זה היתה אסתר הסוף, שמן הוא והלאה נפסק גילוי השכינה ושינוי סדר הנגלה לעין מכל וכל.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יט'

[יט] וזהו דברי האומר כי שמות המלאכים עלו מבבל, שעד שלא עלו מבבל והיתה השכינה בתוך בני ישראל בגלוי היה בכל עת המצטרך שינוי סדר ונשתנו שמות המלאכים כמו שנתבאר לעיל. אבל משעלו מבבל והיה סוף כל הניסים והפלאים משינוי הטבע להיות מצויים בישראל, שנסתלקה מהם השכינה והנבואה, אז עלו בידם שמות המלאכים, שהתחילו לקרוא לכל מלאך בשמו המיוחד, לו לפי שאינו שכיח מעתה שישתנה משמו כלל.