שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות א'

[א] עירובין [יח, ב] כל אותן כו'.^[1] נראה לי כידוע שבכל דבר יש עשר ספירות שזה הוא קומה שלימה, וקו האמצעי הוא כתר תפארת יסוד מלכות. ועשר ספירות דעשיה של הקליפות, תפארת יסוד מלכות של קו האמצעי הוא רוחין ושדין ולילין. רוחין הוא גופא, וכידוע שתפארת הוא נגד יסוד הרוח. וכן רוחין הם כל מיני היזיקות שיש על ידי הרוח, וכמו שאיתא בבבא מציעא [קז, ב] הכל ברוח.^[2] וההיזקות שבו הוא מצד הקליפה והסטרא אחרא ששם משכנן, ומקור ההיזק זה נקרא רוח רעה בלשון הכתוב דשמואל (א, טז, יד), ובדברי רז"ל במשנה [שבת כט, ב], עיין שם ברש"י ובערוך ערך רוח, ועירובין [מא, ב] עיין שם ברש"י ובתוספות^[3] ושאר דוכתי.

[1] עירובין יח, ב: "אמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר: ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד".

[2] בבא מציעא קז, ב: "והסיר ה' ממך כל חלי וכו'. שמואל אמר: זה הרוח. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הכל ברוח (רש"י – כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין, הכל לפי השעה והאדם, יש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ובשעה פלוני). והא איכא הרוגי מלכות? – הנך נמי, אי לאו זיקא – עבדי להו סמא וחיי".

[3] שבת כט, ב: "המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים, מפני רוח רעה, מפני החולה שיישן – פטור". רש"י: "ומפני רוח רעה – הבאה עליו, וכשאינו רואה נוח לו". ערוך: "מפני רוח רעה, פירש: שידה, ויש אומרים: מחשבות רעות שמעלה לו מרירה שחורה". עירובין מא, ב: "מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה – אין לו אלא ארבע אמות". רש"י: "או רוח רעה – שנכנס בו שד, ונטרפה דעתו, ויצא חוץ לתחום, ואחר כך נשתפה, והרי הוא חוץ לתחום". עירובין מא, ב: "תנו רבנן: שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן: עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות". תוספות: "ואע"ג דאיכא נמי כשפים שמכחישין פמליא של מעלה נראה דהוי בכלל רוח רעה".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות ח'

[ח] ולכן תבין מה שאיתא בפרק חלק [קט, א] שאותן שאמרו נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופין ורוחין שדין ולילין.^[1] הוסיף קופין. אבל דע כי כל דבר מתחלק לשלושה קוין, שני קצוות ואמצעי כנודע, והם בספירות חסד גבורה תפארת, ונגדם בקליפה עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים. עבודה זרה הוא קו אמצעי והוא תפארת דקליפה הנמשך מן הכתר, שהוא השורש שרצה השי"ת שיהיה נמצא שירצה להתדמות לו וזהו עבודה זרה. וקצה הימיני גילוי עריות, שהוא תאוה ואהבה רעה, וכנודע מה שנאמר באחותו חסד.^[2] וגבורה רעה הוא לשפוך דם נקי בגבורתו. ומצינו שתי פעמים בדברי רז"ל כך דרכו של יצר הרע היום כו' עד כו', האחד בשבת [קה, ב'] גבי משבר כליו בחמתו דהיינו אביזרייהו דשפיכות דמים, והשני בנידה [יג, ב] גבי מביא עצמו לידי הרהור שהוא אביזרייהו דגילוי עריות.^[3] והם קצה הידות, והידות הם ענפים מהגוף, ועל ידו יבוא למעלה עד הגוף שהוא עבודה זרה.

[1] סנהדרין קט, א: "דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא. מאי עבוד? אמר רבי ירמיה בר אלעזר: נחלקו לשלש כיתות, אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה. זו שאומרת נעלה ונשב שם – הפיצם ה', וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה – נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין, וזו שאומרת נעלה ונעבוד עבודה זרה – כי שם בלל ה' שפת כל הארץ".

[2] ויקרא כ, יז: "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו, וראה את ערותה והיא תראה את ערותו, חסד הוא, ונכרתו לעיני בני עמם, ערות אחתו גלה עונו ישא".

[3] שבת קה, ב: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד". נדה יג, ב: "רבי אמי אמר: (המקשה עצמו לדעת) נקרא עבריין, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך עבוד עבודת כוכבים – והולך ועובד".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות י'

[י] והנה שני שרשים חסד וגבורה דרע בקו יושר הם חכמה ובינה דרע כנ"ל הנמשך מכתר דקליפה. והיינו שני מיני טעותים דעבודה זרה שנתבאר בתיקונים [תיקון ס"ט] כופר בעיקר ומקצץ בנטיעות עיין שם. ונגדם הוא אזהרת אנכי ולא יהיה לך ששמענו מפי הגבורה, שהיא היפך חכמה ובינה דרע, כידוע חכמה הוא תורה שבכתב ובינה תורה שבעל פה, שחכמי ישראל מבינים דבר מתוך דבר מתוך מושכלות ראשונות דתורה שבכתב שלמדו מהשי"ת. וכן דברות אנכי ולא יהיה לך הם שורש לתורה שבכתב ושבעל פה כמו שכתבתי במקום אחר. והם לשרש שני מיני טעותים הנ"ל. אנכי נגד כופר בעיקר, דפירשו בתיקונים שם מאן דנטל תשע ספירות בלא מלכות, רוצה לומר שאומר לית דין ולית דיין זהו מכחיש במדת מלכותו יתברך שבכל משלה ושליט בעולמו, ואנכי אלקיך מנהיגך ומשגיח ועושה כרצונו. ומקצץ בנטיעות היינו מלכות בלא תשע ספירות, היינו אמונת אל אחר, הנהגה וממשלה בעולם הזה שאינה נמשכת ממקור חיות העליון יתברך שזהו תשע ספירות המשכת הויה כולה וסדר ההשתלשלות מן האין סוף. וכן אמרו בחגיגה [טו, א] אחר קיצץ בנטיעות, שאמר שתי רשויות הם. ולכן אמרו בסנהדרין [לח, ב] על אדם הראשון כופר בעיקר היה מלשון ברית עיין שם,^[1] ומאותו לשון דריש התם משוך בערלתו, והיינו קלקול הברית ביצרא דעבירה מזה נמשך כופר בעיקר, שהוא מצד הרע שבחכמה שממנו נמשך רע שבחסד. שהחכמה הטובה הוא אנכי וגו' שמשיג בחכמתו דאית דין ואית דיין ויש לעולם מנהיג, והוא יסוד כל התורה שבכתב כמו שכתבתי לעיל, וכמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה (פרשה מ"ד) נובלות חכמה שלמעלה – תורה. וזו מדרגת משה רבינו ע"ה, וזה לעומת זה היה בלעם, כמו שאמרו ז"ל אבל באומות העולם קם כו',^[2] והוא פרץ גדרן של עריות, שמן הרע שבחכמה נמשך תאות רעות. וגם ידוע בשרשי הפגמים דעל ידי הוצאת זרע לבטלה ממשיך השפע מיסוד לחיצונים ולא למלכות דקדושה, והיינו כי האדם הוא מעין דוגמא שלמעלה, וכידוע דרשת רז"ל על פסוק ה' צילך, שכמו שהוא עושה כך נעשה למעלה ח"ו, וזהו לקיחת תשע ספירות בלא מלכות.

[1] סנהדרין לח, ב: "רבי יצחק אמר: אדם הראשון מושך בערלתו היה, כתיב הכא: והמה כאדם עברו ברית, וכתיב התם: את בריתי הפר. רב נחמן אמר: כופר בעיקר היה, כתיב הכא: עברו ברית, וכתיב התם: ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהיהם".

[2] במדבר רבה יד, כ: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר: אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה. ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות יא'

[יא] והנה ענין שלוש כתות דדור הפלגה^[1] הם תלת רישין שברע. האומרים נעלה ונשב שם הם כופרים בעיקר, דאומרים שאין מי שיושב שם. והאומרים נעלה ונלחם שהם למעלה מהכל, הוא נגד כתר דסטרא אחרא שנתבאר לעיל. וכמו שכתבתי במקום אחר כי הם היו הקליפה המסבבת לפרי לאברהם אבינו ע"ה, שהוא היה הפרי הטוב בדור ההוא והם היו ברע זה לעומת זה. והוא התחלת בנין הקדושה וממנו נבנה גוי אחד בארץ, וכן בקשו הם להתדמות כקוף בפני אדם גם כן שפה אחת ודברים אחדים. וגם התחלת הארת השגת מקום בית המקדש היות משכן קבוע לקדושה בארץ היה באברהם אבינו ע"ה, כמו שאמרו ז"ל שקראו הר, שהוא הראשון שהרגיש בדבר זה. וכן הם לעומת זה רצו לבנות מגדל מקום קבוע להם, וזה היה בבבל שהוא ממש אחוריים דארץ ישראל ולעומתה, כמו שכתבתי מזה במקום אחר בסוד התרגום, ובבלאי טפשאי לעומת אוירא דארץ ישראל המחכים. ומקום המגדל משכח כמו שאמרו ז"ל, הוא היפך אויר בית המקדש שהיה מוסיף כח בזכרון. כי עליה לבית המקדש נקרא בכתוב ראיית את פני אדון ה', והרי בראיית דוד המלך ע"ה אמרו ז"ל (ויקרא רבה כ, א) על פסוק טוב רואי כל הרואהו נזכר לתלמודו, כל שכן פני האדון ה'. ובזוהר הקדוש איתא מאן פני כו' דא רבי שמעון בן יוחאי^[2] דבאמת היינו הך, וביחוד הוא דוד המלך ע"ה כידוע, דמדתו נקרא כן שם האדנות. וכמו שכתבתי במקום אחר גם כן דקדושת בית המקדש בעולם הוא ממש דוגמת קדושת דוד המלך ע"ה בנפשות, והיה גם ראייתו ואוירו מזכיר היפך ראיית המגדל.

[1] תנחומא נח יח: "… ונחלקו לג' כתות: אחת אומרת נעלה ונשב שם, ואחת אומרת נעשה עמו מלחמה, ואחת אומרת נעלה ונעבוד שם עבודת כוכבים ומזלות. זו שאמרו נעלה ונשב שם, משם הפיצם ה', וזו שאמרו נעלה ונעשה עמו מלחמה נעשו קופין רוחין ושדין, וזו שאומרת נעבוד שם עבודת כוכבים ומזלות בלע ה' פלג לשונם, שנאמר ויפץ ה' אותם משם".

[2] זהר שמות ל"ח, א, תרגום הסולם: "וכתוב: יראה כל זכורך את פני האדון ה'. מי הוא פני האדון ה'? זהו רשב"י, שמי שהוא זכר מן הזכרונות. כלומר, שהוא בחינת זכר ממוחין העליונין הנקראים זכרונות, שהם מוחין שאבא ואמא, צריך להראות פניו".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות יב'

[יב] ולהיות אברהם אבינו ע"ה יסוד בנין בית המקדש, ולכן נתחבר גם כן ללוט שממנו תוצאות משיח בן דוד, וכמו שאמרו ז"ל היכן מצאתיו בסדום.^[1] וכנודע על פסוק בחכמה יבנה בית, אבא יסד ברתא והוא אברהם אבינו ע"ה. כי בסדר הארבעה פרצופים שהם גם כן נגד שלושה אבות ודוד המלך ע"ה רגל רביעי, נקרא אברהם אבינו ע"ה פרצוף אבא. ואז זה לעומת זה נתעוררו הם גם כן ליסד המגדל, רק שאצל השי"ת הוא במתינות ואצלם במהירות, ועד ארגיעה לשון שקר כלה ענן וילך כצל יעוף, לפיכך התחילו מיד להוציא לפועל ועל ידי ההוצאה לפועל נתבטל כנ"ל דקידש היום, ואמר השי"ת הבה נרדה וגו', וזרח ביותר אורו של אברהם אבינו ע"ה. כי לעולם כשהקב"ה מתחיל לחדש דבר אז הוא מתפשט בכל העולמות, ועד שמגיע גם לעץ הדעת טוב ורע ולעולם הזה. וגם כחות הרע שיסד השי"ת להיות להם מציאות דמיוני קולטים גם כן אותו דבר התחדשות ועושים גם כן כן, רק להיותו זה לעומת זה הוא ממש להיפך, ולהיותו מפעולת השי"ת להיות כן ברישא חשוכא והדר נהורא, כי יתרון האור ניכר רק מן החושך, לכן הם מתחילים לפעול קודם. ומזה זורח האור כטעם ישת חושך סתרו, כי שם הוא נסתר. וכמו שכתבתי כי התחלת הכרת אברהם אבינו ע"ה את בוראו היה מצד הפלא דחלוק הלשונות שראה, ותיכף יתפרדו כל פועלי און ותרוממנה קרנות צדיק, על דרך ושפת אמת תכון לעד, כמו שאיתא בזוהר הקדוש כוננת לא כתיב רק לשון עתיד, כי פעולת השי"ת במתינות, מה שאין כן הם להיפך הם בהוה רק שאין לו קיום רק עד ארגיעה.

[1] בראשית רבה פרשה מא: "א"ר יצחק: מצאתי דוד עבדי. היכן מצאתיו? בסדום".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות יד'

[יד] ולכן כתב בפרי עץ חיים [שער חג המצות] כי אלו רוחין ושדין ולילין דאדם הראשון הם נפשות גלות מצרים, כי הם ממש נפש רוח ונשמה דאדם. וכיוצא בו כתב על עשר טיפין שיצאו מיוסף שהם נפשות עשרת הרוגי מלוכה, ובודאי היו גם כן מקודם איזה כח מרוחין שדין ולילין, רק שאלו הם קדושות כל כך עד שנברא מהם נפשות קדושות כל כך אחר כך. ונראה דזה ענין שידין נוכראין ויהודאין הנזכרים ברעיא מהימנא [פנחס רנג, א. תצא רעז, א] יעויין שם, שמהטיפין של בני ישראל נברא שידין יהודאין, ושל גוים נוכראין. שיש באותו כח גם בהיותו מכונה רוחין שדין ולילין איזה כח יהדות וניצוץ קדוש, שאח"כ בא באיזה נפש מישראל ובזה הוא מתתקן, מה שאין כן בנוכראין שבאים אח"כ בנפש הגוי.

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות טו'

[טו] והחלוק הוא רק בשידין, כמו שאיתא בנדרים (לא, ב) שאין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם, שכל החילוק בין ישראל לאומות העולם הוא רק באות ברית, שזהו החילוק בגופם בין גוף זה לזה, ונעשה על ידי פעולת האדם, שהשתדלות הוא הגורם, ועל ידי פעולתו והשתדלותו נעשה השתנות בגוף ביסוד. רוצה לומר שזה היסוד שקר וזה היסוד שלו הוא אמת וקדוש, וזה על ידי שנתגלה הלבוש שעליו מערלה וקליפה החופפת, שזהו עיקר האמת כאשר מתגלה הפרי מן הקליפה המכסית ומאפילה. וכבר נתבאר לעיל שענין האומות נגד ישראל כקוף בפני אדם, כמו ישראל נגד הקב"ה כקוף בפני אדם. וכך בשורש שהוא גם כן מחיות השי"ת כנ"ל, ההבדל ביסוד שהוא המשכתו למידת מלכותו יתברך. ומדת המלכות היא עצמית נתינת הכח לתחתונים, והוא עטרת היסוד בדכורא, ומשם הוא ההבדל הנעשה על ידי ההמשכה, שבזה ההמשכה לרע ולטומאה ובזה לקדושה ולטוב, ועל ידי כחות ההמשכה נעשה הכרה ביסוד בין חיות (דקדושה) לחיות זה, והבן זה היטב כי דבר ברור הוא בחכמה. ועל דרך מאמר העולם על מאמר ז"ל באבות, מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. ולכך בשידין שהוא יסוד דסטרא אחרא דעשיה ניכר ההבדל (בין) יהודאין ונוכראין, ועמך כולם צדיקים אפילו ערלי ישראל נקראים מולים כדאיתא בנדרים, שאין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם. כי שם צדיק הוא ביסוד, דשם צדיק ורשע לא קאמר, דשם הוא הבחירה ביצרא דעבירה והמשכת סוף המעשה. ומכל מקום יעקב בחר לו וגו', ומכבר הם מלידה בטן והריון כולם צדיקים, ואומות העולם כולם ערלים, ואין בחירה באמת. ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה.

שיחת שדים פרק ב'
רבי צדוק
אות ב'

[ב] וביאור זה, כי מעקרי אמונת חכמי ישראל האמיתים, והיא אמונת כל ישראל בדרך כלל באמונה פשוטה בלי חקירה בפרטי הדבר, כי הנהגה הטבעית כולה הנגלית בעולם מסודרת כל דבר על אופניו חק ולא יעבור כל ימי עולם. דרך משל שהאש ישרף וייבש, והמים ילחלחו וינקו ויכבו וכדומה, הוא הכל מהשי"ת בייחוד באותו עת ורגע פרטית שהוא נעשה, כענין שנאמר ואתה מחיה את כולם. ותקנו אנשי כנסת הגדולה המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ונאמר בורא השמים וגו' ולא ברא, וכן הרבה פסוקים מעידים על זה, שכל ענייני הטבע שכבר הוטבעו כן בתחלת הבריאה, מכל מקום בכל רגע השי"ת הוא השופע כח לדבר זה שיפעול כך. ולו יצוייר ח"ו העדר השפעתו ברגע אחד, היו כל העולמות והברואים כלא היו, ונמצא שורש כל הפעולות הוא עצם השי"ת. ואמונה זו היא פינת אמונה הישראלית, כי אין שום דבר מקרה. לא כאותם האומרים שאחר שברא השי"ת את העולם הרי הוא נבדל ממנה ויכול להתקיים גם בהסרת השגחתו. ומהם יודו בהשגחתו רק שהוא כרצונו, כשרוצה משגיח ופעמים לא ירצה ויסיר השגחתו, ומכל מקום העולם מתקיים. ומהם יחלקו השגחתו ויאמרו כי ישגיח רק בברואים נכבדים כאדם ודומיו ולא בשפלים, או בכלל ולא בפרט, וכהנה יתנו תנאים בזה כרצונם. ובכלל יקראו כל ענין השי"ת אצל הנבראים רק בלשון השגחה, שהוא הבטה והסתכלות במעשיו וכאלו הם נפרדים ח"ו ממנו וענין זולתו. אמנם אמונה האמיתית של מאמינים בני מאמינים הבאים בסוד ה' הוא, כי השי"ת כח עצמו כביכול הוא טמון וגנוז בהעלם עצום בכל פרט היותר קטן מפרטי הבריאה. רוצה לומר שכחו יתברך שופע בהעלם והשתלשלות לבושים שונים, ומכל מקום בתוך הלבוש נמצא גם כן עצם המלובש, אלא שהוא מלובש בלבושים שונים זה על גב זה, ומכל מקום התקיימות כולם הוא רק מצד עצם המלובש יתברך, ולו יצוייר כח עצמותו יתברך (נפרד) מן איזה נברא היותר קטן רגע אחד תיכף היה כלא היה אין ואפס מוחלט לגמרי, כי הכל רק התפשטות מן העצם יתברך שמו. ולכך כל מה שנראה ברואים ופעולות שונות בעולם, ואנו רואים הפעולות ההם נפעלים מצד איזה עצם חומריי הפועלם, נדע להפשיטם ממלבושם הגשמיי שנלבשום בו, ונבין כי רק חיות השי"ת שבו ורצונו הקדום שיהיה נברא זה בעולם הוא הגנוז בו גם בו עתה לקיימו ולפעול.

זהר הקדוש ויקרא ב, ב
תוכן
ר' צדוק

[א] ככל שכח גבוה יותר הוא יותר כללי ואחדותי ושמו הכללי אינו משתנה.

[ב] מבחינת למעלה אין שום שינוי, וגם הניסים חקוקים בטבע, והשינוי נראה רק למטה.

בזוהר הקדוש ויקרא ב, ב
ר' צדוק
אות ב'

[ב] עוד יש לפרש כי למעלה אין שינוי לעולם כטבע אני ה' לא שניתי, וכפי מה שיסד השי"ת הכחות בתחלת הבריאה כך הם מיוסדים ועומדים, רק השינויים הם למטה, שהרי אפילו על הניסים אמרו ז"ל תנאי התנה הקב"ה עם כו'.^[1] ונמצא היה שינוי הכח רק למטה למראית עיני בני אדם ולא באמיתות הכח בהיותו למעלה, שם אינו משתנה לעולם.

[1] בראשית רבה ה, ה: "אמר ר' יוחנן: תנאין התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיהא נקרע לפני ישראל, הדא הוא דכתיב: וישב הים לאיתנו לתנאו שהתנה עמו. אמר רבי ירמיה בן אלעזר: לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, מידי נטו שמים וכל צבאם צויתי – צויתי את הים שיהיה נקרע לפני ישראל. צויתי את השמים ואת הארץ שישתקו לפני משה, שנאמר: האזינו השמים וגו'. צויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, שנאמר: שמש בגבעון דום. צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו, שנאמר: והעורבים מביאים לו וגו'. צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה. צויתי את האריות שלא יזיקו את דניאל. צויתי את השמים שיפתחו לקול יחזקאל, שנאמר: נפתחו השמים וגו'. צויתי את הדג שיקיא את יונה, שנאמר: ויאמר ה' לדג ויקא את יונה".