ירושלמי פרק קמא דראש השנה – באור המדרש "שמות המלאכים עלו בידם מבבל"
תוכן
ר' צדוק

[א] אין להתווכח עם האפיקורסים הטוענים שלמדנו שמות המלאכים מהבבליים.

[ב] קריאת השם היא בסיבת מה, ושם המלאכים על פי שליחותם.

[ג] המדרש על המלאך שאינו יכול לומר את שמו כי הוא פלאי, לפי השליחות נקרא השם.

[ד] הכוחות שבבריאה אינם משתנים מטבעם, וכשמשתנים זהו פלא.

[ה] נס הוא תזמון כוחות הטבע ברגע הנכון, נס בתוך נס הוא שכח משתנה מטבעו כגון שאש לא תשרוף.

[ו] נס בתוך נס נקרא פלא ודרכו אף הגויים מכירים בהש"י, וישראל גם בהנהגה הטבעית רואים יד ה' שמזמן הכל בהשגחה.

[ז] על פי זה מובן מה שענה המלאך ששמו פלאי, לפי פלא ופלא שנשלח לעשות.

[ח] עפ"י ברא"ר ע"ח מפרש שכאשר ההנהגה טבעית שמות המלאכים קבועים, וכשההנהגה ניסים טיבעם מתחלף וממילא גם שמותם.

[ט] אפשר לפרש עוד שבבריאה לכל המלאכים היה שם אחד כללי, שהתנה עמהם שיוכלו להשתנות, ואח"כ בהנהגה הטבעית יש לכל מלאך שם מיוחד.

[י] מבאר שכן כוונת המדרש בשמו"ר ע"ח ואין סתירה.

[יא] נס חנוכה הוא נס נסתר ולכן לא ניתן להיכתב, ופורים סוף כל הניסים, שיש בו צד נסתר וצד נגלה, ומזה שגם הגויים הרגישו בו, שרבים מתייהדים, סימן שהוא נס גלוי בשינוי הטבע, וזה טעם מאן דאמר ניתנה להיכתב.

[יב] נס בשינוי הטבע נקרא שינוי סדרי בראשית, ולאדם שנעשה נס כזה מנכים מזכויותיו.

[יג] כי כל הכוחות מסודרים ומזדככים על ידי התורה, ואותו כח שנשתנה בשבילו כבר אינו יכול להזדכך בשבילו.

[יד] לילה הוא יציאה מן הסדר שאז ההנהגה הרגילה נסתרת, ולכן הן הניסים והן הגלות נקראים לילה, ולפני החורבן שינה שמות המלאכים ונגרם החורבן.

[טו] שינוי סדרי עולם על ידי השכינה, בין לטוב בניסים בין לרע בגלות.

[טז] במקדש שני לא היה גילוי שכינה ולא היו ניסים גלויים ונבואה.

[יז] הנבואה הסתלקה כשבטלו יצרא דע"ז שלא יכלו לו, וזה היה בימי אסתר ולכן היא סוף הניסים הגלויים.

[יח] גם מי שאמר שאסתר לא ניתנה להכתב ורק מדרבנן כתבוה, היינו שמצד הש"י לא היה שינוי טבע, אולם מצד חכמי ישראל היה ניכר איך תפילתם פעלה, ויש כאן גילוי כי השכינה דבוקה בישראל להושיעם.

[יט] הואיל ונפסקו הניסים כבר לא נשתנו שמות המלאכים, וזהו שאמרו ששמות המלאכים עלו מבבל.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות א'

[א] אמר רבי שמעון בן לקיש שמו של הקב"ה משותף עם כל מלאך, שנאמר כי שמי בקרבו, עד כאן. על דרך הפשט רומז על שמות המלאכים מיכאל גבריאל ודומיהם שמשותף שם אל בהם. ואמנם מה נעשה אל שמות מלאכים שונים בדברי רז"ל אשר לא נרכבו אותיות משם השי"ת תוך שמם. ואולי הרבה שמות יש לה', וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, כמו שאיתא [ברכות כא, א] פסוק כי שם ה' אקרא על התורה שכולה הוא שם ה'. כאשר כבר אמרנו כי השם רומז על הכח, ולפי שהשי"ת הוא בעל הכחות כולם, אם כן יש לו הרבה שמות מאוד כפי התגלות כחותיו אל נפשות בני אדם. כמו שאמרו ז"ל (פרקי דר"א ג) מתחלה עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו אחד, היינו שגם השם היה אחד, שהיה כח פשוט בתכלית הפשיטות, רק כשרצה לברוא העולם רצה שיתגלו בעולם כחות שונים, והוא הבוראם והמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, שהוא המחיה את כולם ומקיימם בכל יום. ונמצא שכל הויות וקיום הכחות המשונים הוא מאתו יתברך. ואם כן על צד הדמיון לשכל האדם המרגיש ומכיר רבונו יתברך, מכיר הרבה כחות נמשכים ממנו יתברך, אעפ"י שבאמת בשרשם הכל אחד יחיד ומיוחד כאשר עד שלא נברא העולם, רק להרגשת הנברא יש כאן הרגשת כחות שונים, וכפי כל כח וכח כך הוא נקרא. ולכך כל התורה שהיא הכוללת סדר כל הכחות הנמצאים בבריאה כמו שנתבאר לעיל היא כולה שמותיו של השי"ת, שהוא מקור החיים והקיום לכל אלה הכחות. ובכל כח אנו מכירים שהשי"ת הוא בעל הכח ההוא, והרי השי"ת נקרא אצלינו בשם בעל הכח ההוא, וכן בכל פרט, והדברים עמוקים ומבוארים למשכיל.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ב'

[ב] ולהיות שם המלאך מכונה על כח פעולתו, גם שם של השי"ת משותף בקרבו, כי כח זה הוא גם כן שמו של השי"ת, כי הבעל הכח ההוא ושמו משותף עם כל מלאך. שבשיתוף שמו, רוצה לומר בשיתוף כח זה שאצל השי"ת הוא עושה. לפי שהמלאך אינו בעל בחירה ורצון בעצמו כלל, רק רצון השי"ת הוא העושה בו, שלכל אשר יהיה רוח החיה שבו, רוצה לומר חיותו וקיומו הקבוע בו מהשי"ת לקיום כחו, לשם ילכו האופנים, הם הרומזים לעצם הכח עצמו שאינו הולך מעצמו כלל רק על ידי שם ה' שמשותף בו. והיינו לפי שאין לו שום בחירה כלל, מה שאין כן האדם הוא בעל בחירה. וכמו שנאמר [תהילים קטו] השמים שמים לה', כולו לה' ואין בלתו דבר שאינו משותף בו, אבל הארץ נתן לבני האדם, שנתן הבחירה בידם, כמו שאיתא [יומא לח, ב] הבא לטמא פותחין לו ומניחין לו, ואין השי"ת משתף שמו, רוצה לומר שיהיה נעשה רק בכחו, שזהו סילוק הבחירה, וזהו רק למלאכים.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ג'

[ג] והוא גם כן הנרמז בדברי רז"ל [שמות רבה ס"פ ל"ב] כל מקום שהמלאך נראה שם השכינה נראית, שנאמר וירא מלאך ה', ומיד ויקרא אליו אלקים, עד כאן. רוצה לומר השכינה רומז בכל מקום על שכונת השי"ת אצל הנבראים ומחיים ומקיימם, וכל מקום שיש ראיית והשגת מלאך הוא גם כן ראיית השי"ת השוכן בקרבו, כי אין לו שום כח ורצון עצמו כלל. וביאור זה שבכל כח מכחות העולם הנראים שם השכינה נראית כי אין כח זה פועל מעצמו כלל. שאעפ"י שיסד השי"ת כחות נפרדים מעצמותו יתברך, והכחות הם הפועלים, מכל מקום אין פועלים מצד עצמם ורצונם ובציווי השי"ת כמו פעולת האדם השומר מצות ה', שמעולם לא ברא השי"ת הכחות ההם נפרדים רק שסרים למשמעתו, אלא אינם נפרדים כלל ממנו, שרק הוא העושה כחו ורצונו יתברך שמו, כי הכח והרצון ברוחניות הכל אחד, כי כאשר ירצה הוא עושה. וכיון שאינם בעלי רצון אינם בעלי כח, רק כח השי"ת נעלם בתוכם ובכחו ורצונו הם עושים.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ד'

[ד] וזהו כונת הכתוב [בשמות כג, כא] אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו, ודרשו רז"ל [שמו"ר לב, ד, ותנחומא שם]^[1] אל תמירוני בו. וזהו נתינת הטעם כי שמי בקרבו שנדרש על שיתוף השם כמו שנתבאר. וענין התמורה לעבוד להמלאכים הוא כאשר יחשבום לכחות בפני עצמם, וכמו שכתב הרמב"ם [בפרק א' מהל' ע"ז] שטעות דור אנוש לעבוד לכחות העליונים, שחשבו שהשי"ת נתן להם כח וממשלה בפני עצמם. ואמר שאינו כן, כי באמת שמי משותף בהם ואין להם שום בחירה ורצון בפני עצמם כלל. וזהו גם כן כי לא ישא לפשעכם, כי נשיאות הפשע הוא למעלה מן טבע ההנהגה שיסד השי"ת בבריאת העולם, כי ההנהגה המיוסדת היא אשר רשעים תרדף רעה והנפש החוטאת היא תמות, וכמו שאיתא [ירושלמי פרק ב' דמכות] שאלו לחכמה כו' שאלו להקב"ה אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו.^[2] שענין נשיאת החטא על ידי תשובה אינו מצד החכמה והתורה שהם הנהגות העולם, רק מצד השי"ת שהוא המשדד הנהגה הנהוגה, והמלאך שהוא כח קבוע ואין בידו להשתנות אין בידו להיות נושא לפשעכם. ובשמות רבה שם איתא עוד דבר אחר, כי שמי בקרבו, לפי שאין מלאכי השרת ניזונין אלא מזיו השכינה, שנאמר ואתה מחיה את כולם, עד כאן. והוא מכוון גם כן לדברי התנחומא בענין שיתוף השם בהם, כי המזון הוא נותן כח בגוף וקיום החיים שיוכל להשתמש אל מה שנברא לו.

[1] שמות רבה לב, ד: "השמר מפניו, אמר הקב"ה לישראל הזהרו בשליח שאינו חוזר בשליחותי, מדת הדין הוא אל תמר בו, לשעבר הוא אומר ממרים הייתם עם ה' והייתי מקבל מכם אבל עכשיו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם. דבר אחר: אל תמר בו, אל תמירוני בו ואל תעשוני תמורתו, שמא תאמרו הואיל והוא השר שלנו לו אנחנו עובדים והוא נושא את פשעינו, לאו, אלא כי לא ישא לפשעכם, לא כמותי שכתוב בי (מיכה ז): נושא עון ועובר על פשע, אבל הוא לא ישא לפשעכם. ולא עוד אלא שאתם גורמים לו שישמט שמי מקרבו, שנאמר: כי שמי בקרבו. דבר אחר: כי שמי בקרבו לפי שאין מלאכי השרת ניזונין אלא מזיו שכינה, שנאמר (נחמיה ט): ואתה מחיה את כולם".

[2] ירושלמי מכות פ"ב ה"ו: "שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשה תשובה ויתכפר לו, היינו דכתיב: על כן יורה חטאים בדרך, יורה לחטאים דרך לעשות תשובה".

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ה'

[ה] ועוד יש לפרש ענין שיתוף שמו רומז אל יכולת השידוד והשתנות השם. והיינו שאינו כח קבוע וקיים בפני עצמו, רק כח השי"ת משתתף עמו, וכח השי"ת הוא כח השידוד, כי השי"ת הוא בעל הכחות כולם, ואם כן אין שום כח נפרד בו בפני עצמו, שהרי הוא אחד יחיד ומיוחד וכולם כלולים אחד. ולכך כאשר כחו חוזר למקורו שהוא כח השי"ת שמשותף בו, שם כל הכחות כלולים כאחד ואינו כלל כח מיוחד. ולכך יוכל להשתנות לכל כח שירצה, וכמו שנתבאר לעיל בדברי המדרש שמות רבה^[1] שקורא לשידוד והשתנות הכחות שקורא לכולם יחד ואז קוראם בשם אחד, והיינו התייחדות הכחות אצלו יתברך שהם כולם יחד ובשם אחד. וכח זה של השידוד והתייחדות כולם ביחד הוא משותף עם כל מלאך, ובכל מקום שהוא נראה שם השכינה [שזה מורה כמו שנתבאר לעיל על דברי התיקונים] נראית. כי כאשר משיג עצם כל כח מכחות הנבראים, משיג שאינו כח קיים וקבוע כלל ויכול להשתנות כרצון השי"ת שמשותף בו תמיד, שלכן אמר המלאך למה זה תשאל לשמי וגו' כדרשת רז"ל שיכול להשתנות לעולם, שבשמו משותף גם כן שם השי"ת המורה שאין זה שמו המיוחד לו כלל, כי אין שום כח מכחות העולמיים כח עומד וקבוע כלל, ולכך אל תמר בו.

[1] בדבריו על פירוש הירושלמי ר"ה אות י' עמוד 63, הזכיר המדרש משמות רבה ר"פ מ"ח. עיין שם.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ו'

[ו] ועוד דברים בגו בענין שיתוף השי"ת עם כל מלאך, כאשר אמרנו כי השם מורה על כח הדבר, והנה הכחות כולם אינם מעצמם רק מהשי"ת כמו שנתבאר, מכל מקום נתייחדו בשמות מפני שהשי"ת עשה אותם הכחות מנהיגים ומסר לכל כח להנהיג בכח ההוא. והנה מזה נצמח טעות אנוש ודורו כמו שכתב הרמב"ם [פ"א מהל' ע"ז], שחשבו שמאחר שהשי"ת מסר העולם לכחות, חשבו שראוי לעבוד לכחות ההם, שהשי"ת מסר ההנהגה והשגחת הברואים להם לבדם ולהם ראוי לעבוד ולבקש רצונם ולמנוע מקצפם. וזהו כל ענייני העבודה הזרה שהיו אז, שלא כפרו בעצם השי"ת, וכמו שאיתא [מנחות קי, א] דקרו ליה אלקא דאלקא. היינו שגם הכחות ההם מושלים ולהם שליטה בפני עצמם תחת שליטת השי"ת. וזה גם כן ענין להעלם שמות המלאכים, וכמו שכתב הרמב"ן [פ' וישלח] דרוצה לומר שאין היכולת באלו ואם תקראני לא אענך עיין שם.^[1] ועל דרך זה כתב רבינו בחיי שם שלא רצה ליטול העטרה לעצמו. ובספר העקרים [מאמר ב' פרק כ"ח] כתב שלא יטעה לחשוב שהוא בעל הכח ולו ראוי העבודה עיין שם.^[2] והיינו כי ידיעת השמות הוא כדי לקרוא לו בשם זה, וזה מורה לטעות ולחשוב שהוא בעצמו בעל הכח ולו ראוי לקרוא.

[1] רמב"ן בראשית לב, ל: "למה זה תשאל לשמי – אמר: אין לך בידיעת שמי תועלת, כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו, אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך". רבינו בחיי שם: "למה זה תשאל לשמי – אין דרכנו לגלותו שלא ליטול עטרה וכבוד לאמר נס זה עשה לפלוני כאלו תלוי בו הדבר ואינו אלא כעבד עושה שליחותו. וזהו שאמר המלאך למנוח: למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, כלומר מכוסה, אין אנו רוצים לגלותו שלא ליטול עטרה וכבוד שאין הכבוד כי אם להקב"ה, כענין שנאמר: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, וכתיב: הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז".

[2] בספר העיקרים מאמר ב' פרק כ"ח מבאר שפעמים המלאך שבא לגלות דבר ה' לנביא נקרא בשם ה', והוא מדבר בשם ה' בגוף ראשון, ומביא ראיות רבות מהפסוקים. והנביאים אף שידעו שהגילוי על ידי מלאך קראו לו בשם ה' מפני שזו כוונת הגילוי. והטעם בכל זה, מפני שהמלאך לא ימרה פי ה' ולא יחליף שליחותו, ולכן אינו רשאי לעשות שתי שליחויות, ולכן לא גילה שמו ולא הסכים שמנוח יקריב לו קרבן, וכאילו אמר "ולזה לא יועיל לך ידיעת שמי והכח המיוחד לי מעצמי, כי זה יביא אותך לטעות ולחשוב שיש לי שום כח בשליחות הזה מעצמי, ואינו כן. ועל כן אם תעלה עולה לה' תעלנה, שהכח בא מצידו והשליחות בא ממנו. ובעבור זה המשתחווה למלאך מצד עצמו וכוחו הוא מקצץ בנטיעות והוא עובד עבודת אלילים… אבל המשתחווה לו מצד  שהוא שליח ה' הוא מותר…"

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ז'

[ז] וזהו ענין שמות המלאכים עלו מבבל. כמו שאמרו ז"ל [יומא סט, ב] שבטלו אז יצרא דעבודה זרה,^[1] פירוש מחשבת הלב לטעות אחר כחות העליונים לחשוב שהם אלקות, רק ידעו שאין להם שום כח מעצמם. ולכך עלו עמהם שמות המלאכים, רוצה לומר ענין כל הכחות העליונים בשמם המורה על כח המיוחד להם, ולא נעלם מהם כאשר בתחלה, כי לא היה מאז והלאה מקום לטעות. ומן הזמן ההוא והלאה נסתלקה הנבואה מישראל והתחילו החכמים, שחגי זכריה מלאכי היו מכלל אנשי כנסת הגדולה והם סופן של נביאים. ושמעון הצדיק משירי אנשי כנסת הגדולה ראש לחכמי המשנה והם חכמי תורה שבעל פה, מה שאין כן הנביאים דבריהם נתנו לכתוב.

[1] יומא סט, ב: ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול. אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: צעקו על כך שיצר הרע של ע"ז גרם לחורבן המקדש ולשריפת ההיכל ולהרג כל הצדיקים ולגלות ישראל מארצם, ועדיין מרקד ביניהם להחטיאם. אמרו: הרי קבלנוהו לקבל שכר – לא אותו אנו רוצים ולא את שכרו… ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות ומסרוהו להם. יצא כגור אש מבית קדשי הקדשים, אמר להם הנביא: זהו יצר עבודה זרה. הטילוהו בדוד של עופרת שלא יישמע קולו. התפללו גם על יצר עריות ונמסר בידם. הזהירם הנביא שאם יהרגוהו יכלה העולם, כלאוהו שלושה ימים ולא מצאו ביצה חיה בכל ארץ ישראל (כיון שבוטל יצר פריה ורביה)… נקרו את עיניו ושחררוהו, והועיל שלא יחשוק אדם בקרובותיו.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ח'

[ח] וביאור זה כי כלל התעות היצר הם שנים: יצרא דעבודה זרה ויצרא דעריות, כמו שאיתא שם ביומא וכמו שאיתא בשיר השירים רבה על פסוק אעלה בתמר. ורוצה לומר ההשתקעות בכל חמודות העולם השפל והשכחה לגמרי מהשי"ת ועניינים העליונים והוא כח השפלות והדבוק בעניינים החומריים שבאדם. ומצד כח הנפשיי וההדבק בעליונים שבאדם הוא יצרא דעבודה זרה שנדבק בכחות עליונים זרים אשר לא לרצון ה' המה. כי כל מה שיש בעולם הגדול יש באדם המכונה בפי חכמי קדם עולם קטן, וכמו שנאמר בראשית הבריאה [בראשית א] ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ששני אלה הם הכוללים כל הבריאה, ודרשו רז"ל [ברא"ר א, יד] את לרבות הטפל וצבא השמים וצבא הארץ. וכן אלה שני הכחות הם באדם שיוכל לשמש בהם לטוב וכן להיפך, שבכח שמיימי ידבק לכל צבא השמים לעבדם, ובכח ארציי ידבק לכל תענוגי הארץ, ושאר היצרים הם טפלים להם ומצבאם.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ט'

[ט] ונגד אלו שנים אמרו ז"ל [מכות כד, א] שתים אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. אנכי הוא האזהרה מיצרא דעבירה המשכיח זכרון השי"ת מן הלב, ולא יהיה אזהרת יצרא דעבודה זרה. ושני אלו הכוללים הכל שמענו מפי הגבורה, כמו שאמרו ז"ל [תמיד לב, א, ובאבות ד, א] איזהו גבור הכובש את יצרו, שמצד שצריך להם גבורה שמענום מפי גבורת השי"ת שהיא הגבורה הראויה לכבישתם.