ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות ד'

[ד] ביאור זה מה שכתבו לפי פלא ופלא, כי לפרש לשון פלאי היה די כפשטו, שעל כרחך השם נעלם ומכוסה מאחר שאין לו שם מיוחד. אבל רצה בזה כפי מה שידענו שהמלאכים הם כחות מיוחדים על כל פרטי הדברים הנמצאים בבריאה המחודשת אשר המציא השי"ת, והנה כפי הנהגה הטבעית אי אפשר לכח שישנה אל כח אחר, כי כחות הטבע לא ישנו מהלכם, כמו כח השריפה והחמום לא ישתנה להיות מקרר או מלחלח או מזריע או כיוצא בזה, כי כאשר נתייחד כל כח לעניינו כן הוא חוק ולא יעבור כל ימי השמים על הארץ ואין משתנה לעולם. אבל השתנות כח זה להיות משתמש אל ענין אחר הוא רק על צד הפלא, כאשר הוא בענייני הגופניים שעל צד הפלא מי שאמר לשמן וידליק הוא אומר לחומץ וידלק.^[1] וכח השמש להלוך ולהתנועע בלי שום מנוחה, נשתנה להיות נדממת. כך הוא ברוחניות הכחות, מי שאמר לכח האשיי ושורפיי להיות שורף הוא משנהו אח"כ להיות אותו כח עצמו מקרר.

[1] בתענית כה, א, מסופר על ר' חנינא שהיה עני ומלומד בניסים, יום אחד בערב שבת ראה את אשתו עצובה, אמר לה: בתי: מדוע התעצב? ענתה לו: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה: בתי, מה אכפת לך? "מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא: היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה".

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות ה'

[ה] וכמו שאיתא [פסחים קיח, א] אמר לו גבריאל אין גבורתו של הקב"ה שאתה שר של ברד והכל יודעים שהמים מכבין את האש, אלא אני שר של אש ארד ואקרר בפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס, עד כאן.^[1] ורוצה לומר שכח הממונה על הברד היה רוצה להוריד ברד ומבול מים לקרר, וזהו הנהגה טבעיית, שהכל יודעים שהמים מכבין, רק שמכל מקום היה נס שיהיה מזדמן אז ירידת המים. וכדרך שאיתא כן [חולין קכז, א] בנחש שבא על הצב ויצא מהם ערוד, דהוא נס בתוך נס לפורעניות, דהיציאה עצמה גם אִלו היו ראויים על פי הטבע להתעבר זה מזה קרוי נס שיזדמן כן שיצא אז, וההשתנות ויציאה מסדר הטבע הנהוגה הוא הקרוי נס בתוך נס. וכן בסוטה [מז, א] נס בתוך נס דלא הוי דובים ולא הוי יער,^[2] כי כאשר הוי יער אין יציאת הדובים נס נגלה בשינוי הטבע, כי דרך דובים לצאת מיער, רק מכל מקום הוא נס שנזדמן אז יציאת הדובים אעפ"י שלא הוה כלל דובים מעיקרא [כמו בברד דלא הוי ברד מעיקרא], ונס בתוך נס הוא כאשר הוא יוצא מסדר הטבע. ועל זה אמר גבריאל שאעשה נס בתוך נס, שאני שר של אש רוצה לומר כח השורפיי של אש, ועם כל זה אקרר, היינו שיהיה האש כאשר הוא ולא יכבה, ומכל מקום הם לא ישרפו, שישתנה האש מכח שנתייסד עליו להיות שורף ואותם לא ישרוף, ודבר זה יציאה מגדר הטבע זה נס בתוך נס.

[1] פסחים קיח, א: "דרש רבי שמעון השלוני: בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, עמד יורקמו שר הברד לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: רבונו של עולם, ארד ואצנן את הכבשן, ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש. אמר לו גבריאל: אין גבורתו של הקדוש ברוך הוא בכך, שאתה שר ברד, והכל יודעין שהמים מכבין את האש, אלא אני שר של אש, ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ, ואעשה נס בתוך נס".

[2] בסוטה מו, ב, על הנערים שאמרו לאלישע "עלה קרח", והעניש אותם אלישע: "ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים", נחלקו רב ושמואל: "חד אמר: נס, וחד אמר: נס בתוך נס. מאן דאמר נס – יער הוה, דובים לא הוו; מאן דאמר נס בתוך נס – לא יער הוה ולא דובים הוו".

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות ו'

[ו] ודבר זה הוא הנקרא פלא, שעניינו דבר מופלא ומופרש מעניינים אחרים, כי כאשר הנס אינו יוצא מגדר הטבע אז אין אותה ההנהגה מופרשת ומובדלת מכל ההנהגות חברותיה שלפניה ושל אחריה, מה שאין כן כאשר יוצאת מסדר ההנהגה המורגלת אז הנהגת אותה שעה מופרשת משאר ההנהגה כולה והיא פלא. וכן שמעתי על דרך זה גם כן לפרש מה שאיתא [פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ב] שמי כמוכה (באלים ה' מי כמוכה נאדר בקדש נורא תהילות) עושה פלא אמר פרעה, וכי דברי נביאות הוא, רק הרגישו שהכרה מי כמוך ה' על עשיית פלא ודבר יוצא מגדר הטבע זה מאמר הראוי לפרעה, שאינו מרגיש גדלות השי"ת רק על ידי הדברים היוצאים מן הטבע, אבל בהנהגה הטבעיית אינו מרגיש שרק השי"ת הוא המנהיגה [וכמו שכתב הרמב"ן על התורה כי כל הנהגות הטבע הוא נסים נסתרים] ושמי כמוכה וגו'. מה שאין כן בני ישראל גם בזולת פלאות הם מתבוננים על הנהגה הטבעיית המתמדת איך לא נפל דבר ממנו במקרי והזדמן, רק הכל בכונה מכוונת כל דבר במועדו ובזמנו. ודבר זה נקרא נס אף כאשר הוא על פי ההנהגה התמידית, רק שיהיה מזדמן בעת הצורך, שהוא הרגשה שאינו מקרה שקרה רק הכל מאת רצון השי"ת המנהיג את הנהגת הטבע, ולכך הם מרגישים מי כמוכה ה' וגו' אף בזולת עושה פלא.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות ז'

[ז] וזהו שאמר לפי פלא ופלא כו', רוצה לומר שבכל עת השתנות כחות הטבעים שרוצה השי"ת לעשות אז משתנה כחו ממה שהוא לכח אחר, ואם כן גם השם המתייחס אל כח וענין הדבר משתנה אז מאחר שנשתנה כחו. אבל כל זמן שאין הקב"ה עושה פלא ומתנהג בהנהגה הטבעית, שאין שום דבר משתנה ממה שהוא, אז כחו עומד על מקום ומדרגה ראשונה.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות ח'

[ח] ובבראשית רבה [עח, ד]: כתוב אחד אומר (תהלים קמז) מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא, וכתוב אחד אומר (ישעיה מ) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא. אלא מלמד שיש שם שינוי, לא כשם שנקרא עכשיו כך הוא נקרא לאחר זמן, שנאמר ויאמר לו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, איני יודע לאיזה שם אני מתחלף, עד כאן. והנה עדיין השאלה במקומה עומדת, למה אמר כאן בשמות שיש לכל אחד כמה שמות, וכאן משמע שיש לכל אחד רק שם אחד, [כי דחוק לפרש שהדיוק להיפך דשמות לא משמע שמות הרבה, דהא על רבוי הצבא קאמר שיש לכל אחד על כל פנים שם מיוחד, ובשם משמע שכולם בשם אחד הכוללם דהיינו מלאכים] ומדוע נשתנה הלשון בין הכתובים. אבל ביאור זה כי פסוק דהמוציא וגו' [ישעיה מ] סיומו למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה', היינו שהיו צווחים שיש כאן הסתרת פנים, בעבור שלא ראו נסים והשגחות פרטיות נגלות חשבו כי הסתיר ה' פניו מהם ומסרם להנהגת הטבע. ועל זה צווח שאו מרום עיניכם, רוצה לומר אל עומק רום המעלות שהוא המעלה העליונה ועלת כל העלות. מי ברא אלה, הנהגה הטבעיית, הלא הוא הבוראה והוא גם כן המוציא וגו', עכשיו בכל יום הוא המנהיגה. ולכולם בשם יקרא, כל אחד בשמו המיוחד, שמאחר שבהנהגה הטבעית אנו מדברים הנה כל אחד מיוחד בשמו, כל כח וכח אל מה שנתייחד אליו בו בשם הוא נקרא. והוכיחם שיתבוננו שגם ההנהגה הטבעית היא מלאה ניסים נסתרים, רוצה לומר שהכל מהשגחת השי"ת להיות כל כח וכח משמש בעתו כפי הראוי לו, ולא נפל השתמשות כל כח אף למה שהוא מוכן אליו במקרה וכמו שנתבאר לעיל. אמנם מקרא דתהילים המדבר בעת אשר נדחי ישראל יכנס ויהיה שידוד הטבע ביותר, הנה אז לכולם שמות יקרא, שישתנו שמות כל כח לכמה שמות, פעם ישמש אותו כח כך ופעם הפכו.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות ט'

[ט] ואפשר לפרש עוד כדברי המפרשים דמשמות דייק שיש לכל אחד שם מיוחד בפני עצמו, ובשם משמע שאין לכל אחד שם מיוחד רק שם אחד כוללם. ודייק בקרא דישעיה כתיב המוציא דמשמע לשעבר כמו שאיתא בעירובין [יט, א], והיינו בתחלת הבריאה, וכמו שנאמר שם מי ברא אלה, וכבר אמרו ז"ל [ברא"ר פרשה ה', ובפרשת בשלח פרשה כ"א] תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית על הים שיקרע כו', כי בתחלת בריאת הכחות כולם התנה עמהם שאינם כחות קבועים, שלא בראם להיות קביעא וקיימא כן רק שישתנו ולא יהיה להם שם קבוע שלא ישתנה, ולכן אז לכולם בשם אחד יקרא. אבל מונה מספר שהוא בהווה ובהנהגה התמידית שהיא הנהגה הטבעית, אז לכולם שמות יקרא, כל אחד שם קבוע שלא נשתנה.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות י'

[י] ובשמות רבה [ר"פ מ"ח] לכולם בשם יקרא, וכתוב אחד אומר לכולם שמות יקרא, כיצד יתקיימו שני כתובים אלו, אלא כשהקב"ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד, וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל, לכן נאמר לכולם שמות יקרא. עד כאן. ונראה שאין כאן סתירה בין המדרשות, והיינו כי הנהגה הטבעית היא כאשר כל כח וכח משמש למה שנתייסד אליו, וזהו ענין שקורא לכל אחד ואחד בפני עצמו. אבל שידוד הטבע הוא כאשר יתמזגו כחות הפכיים ושונים בנושא אחד, כענין אש המחמם יקרר וכיוצא, וזה נקרא לקרותם כאחד, שכאשר קורא לכח מחמם ועושהו כח מקרר הרי קרא לשני כחות, כח המחמם וכח המקרר. ואז לכולם בשם יקרא, בשם אחד, כי אינו מייחד להם שמות שיהיו לשני הכחות הנפרדים בשמותם, רק בשם אחד יקרא, שהכח המחמם עצמו משנהו לכח מקרר וכאשר אמרנו.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יא'

[יא] והנה אמרו [יומא כט, א] למה נמשלו אסתר לשחר, לומר מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים. והאיכא חנוכה, ניתנה לכתוב קאמינא. הניחא למאן דאמר מגילת אסתר ניתנה לכתוב, אלא למאן דאמר לא ניתנה לכתוב מאי איכא למימר. מוקי לה כרבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר, דאמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: למה נמשלה תפילתן של צדיקים לאילה, מה אילה קרניה מפוצלות אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלתן תפלתן נשמעת, עד כאן. ביאורו כי הכתב הוא הפרסום הדבר לכל באי עולם בדורות הבאים, כמו שנאמר [בירמיה לב, מד] וכתוב בספר וגו' למען יעמדו ימים רבים. ודבר זה אינו אלא בנס שהוא שידוד הכחות והשתנותם מטבעם, שדבר זה הוא פלא נרגש. וגם דבר זה נקרא נס בתוך נס כמו שכתבתי לעיל, והרי זה על דרך שאמרו [חולין עה, ב] תרי תמיהי דכירי אינשי. וזה ענין שנס חנוכה לא ניתן לכתוב, כי לא היה נס מופלא בשידוד הטבע, שבכח הניצוח אשר ברא השי"ת לנצח ולהתגבר על זולתו נצחו החשמונאים לבני יון, ועם היותם מועטים, כבר יארע זה על דרך המקרה שינצחו מועטים למרובים וגם בהיות המעט גבורים. ואינו אלא נס נסתר, שאינו נגלה ונתפרסם לכל באי עולם שלא יוכלו להכחיש ובעל כרחם יודו כי ה' אלקים חיים הוא מלך עולם, וכדרך ניסי מצרים ודור המדבר שנאמר [יהושע ב] כי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם. ובנס אסתר נחלקו בו אם לא ניתנה לכתוב למה שלא נראה בו שידוד הטבע כל כך, כי אפשר הוא על דרך הטבע שאשה תטה לב בעלה לשנות משפטיו ולהטותו לטובת אומתה. או כדברי האומר שניתנה לכתוב בעבור מה שמצאנו גם שם [אסתר ח] ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם, נראה ממה שגם האומות שאין מרגישים כח השי"ת אלא על ידי פלא כמו שנתבאר לעיל הרגישו אז להתיהד, זה יורה כי היה גם אותו נס שידוד טבע גמור, כי על ידי ההנהגה הטבעית לא היה אפשר להשתנות הגזירה אחר מה שהיה בחוקי פרס שכל מה שנחתם בטבעת המלך אין להשיב. ועוד שעל כל פנים לא היה להיות נהפוך שישלטו המה בשונאיהם וכיוצא מדברים הידועים לדור הרואים הנס שהיה ניכר בהם שידוד טבע ופלא, ולכך סובר דנתנה לכתוב.  ולדבריו אמר דאסתר סוף כל הנסים הללו שניתנו לכתוב, רוצה לומר נסים נגלים לא היה עוד יותר [לכל האומה].

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יב'

[יב] והיינו כי אמרו [שבת לב, א] שאם עושים לאדם נס מנכין מזכיותיו, שנאמר קטונתי מכל החסדים וגו'. וביאורו כי כל נס בשידוד הטבע הוא יוצא מסדר עולם, כמו שאיתא [בע"ז] עולם כמנהגו נוהג.^[1] שהוא נברא במנהג וסדר ידוע שיתנהג, וכאשר ישתנה נקרא שנשתנה העולם, כדרך שאיתא [שבת נג, ב] שנשתנו עליו סדרי בראשית.^[2] וסדרי בראשית הוא עת בריאת העולם להנהגתו והוא הנקרא עולם שהוא כולל כל כחות הנהגתו רוחניים וגשמיים. וזהו שאמרו [תענית כה, א] ניחא לך דאהפכיה לעלמא דלמא איברת בשעתא דמזוני,^[3] פירושו שיעשה נס היוצא מדרך הטבע שהוא הנקרא היפוך העולם, וכולי האי ואולי איבראת, פירוש שיהיה כאלו ראה עולם חדש וכאלו נעשה בריה חדשה בעולם חדש.

[1] עבודה זרה נד, ב: "ת"ר, שאלו פלוסופין את הזקנים ברומי: אם אלהיכם אין רצונו בעבודת כוכבים, מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה, הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולם מפני השוטים? אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר: הרי שגזל סאה של חטים [והלך] וזרעה בקרקע, דין הוא שלא תצמח, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר: הרי שבא על אשת חבירו, דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין".

[2] שבת נג, ב: "תנו רבנן: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית! אמר רב יהודה: בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם, שנשתנו עליו סדרי בראשית".

[3] בתענית כה, א, מסופר כי רבי אלעזר בן פדת היה עני מאוד, ופעם נחלש והתעלף, ובחזיונו שאל את הקב"ה: עד מתי אצטער בזה העולם? וענה לו: "אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא? אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני". נוח לך שאהפוך העולם כדי שאולי תיוולד במזל של עושר ומזונות. לבסוף כששמע שכבר עברו עליו רוב שנותיו הסכים לסיים את חייו במזל העוני.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יג'

[יג] והנה התורה הוא סדר הנהגת העולם, כמו שאיתא [ברא"ר א, א] בי נסתכל הקב"ה וברא את העולם. והיינו שהיא הנהגת העולם קטן שהוא האדם, כמו שאיתא [זוה"ק פנחס רנז, ב, ובמורה נבוכים ח"א פרק ע"ב] שהוא הכולל דוגמת כל מה שיש בעולם גדול, כמו שנאמר [בראשית ט] בצלם אלקים ברא את האדם. ופירוש שם אלקים בעל הכחות כולם כמו שאיתא בטור [או"ח סי' ה'], וכך האדם כולל כל הכחות הנבראים בעולם. ולכך הנהגתו היא התורה שהיא סדר הנהגת כל הכחות כולם, והזדככותם על ידי כל מצות התורה להיות כולם מיוחדים לה', וסדורה הוא כפי סדר הנהגת הכחות המסודרים בטבע הבריאה שהוא הנקרא עולם. אבל כאשר נשתנה כח אחד ממה שהוא בשבילו, נמצא נתנכה מזכיותיו, רוצה לומר הזדככותו השייך לאותו כח שהוא רק כפי סדר אותו הכח שהיה מסודר ולא כפי מה שנשתנה סדורו, והדברים ארוכים ועמוקים ואין כאן מקומו להאריך.