עירובין דף נ"ג עמוד ב'

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָא, אַשְׁכְּחַהּ לִבְרוּרְיָה אֲמַר לַהּ: בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לְלוֹד? אֲמַרָה לֵיהּ: גָּלִילִי שׁוֹטֶה, לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה?! הָיָה לְךָ לוֹמַר: ״בְּאֵיזֶה לְלוֹד״.

בְּרוּרְיָה אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְהַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה קָא גָרֵיס בִּלְחִישָׁה. בְּטַשָׁה בֵּיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: לֹא כָּךְ כָּתוּב ״עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמוּרָה״, אִם עֲרוּכָה בִּרְמַ״ח אֵבָרִים שֶׁלְּךָ — מִשְׁתַּמֶּרֶת, וְאִם לָאו — אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת. תָּנָא: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ, לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ.

תָּנָא, תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּתְחַיֵּיב בִּשְׂרֵיפָה לַמָּקוֹם. אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ אָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ.

אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, פְּתַח פּוּמָּיךְ קְרִי, פְּתַח פּוּמָּיךְ תְּנִי, כִּי הֵיכִי דְּתִתְקַיַּים בָּיךְ וְתוֹרִיךְ חַיֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״, אַל תִּקְרֵי ״לְמֹצְאֵיהֶם״ אֶלָּא ״לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה״.

אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, חֲטוֹף וֶאֱכוֹל חֲטוֹף וְאִישְׁתִּי, דְּעָלְמָא דְּאָזְלִינַן מִינֵּיהּ כְּהִלּוּלָא דָּמֵי.

שטיינזלץ:

ג ומשום שמדובר בלשון חכמה, ובחכמתן של נשי ישראל, מביאים את המעשה: ר' יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא, [היה מהלך בדרך] אשכחה [מצא] את ברוריה אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה ליה [לו]: גלילי שוטה, וכי לא כך אמרו חכמים: אל תרבה שיחה עם האשה?! היה לך לומר בקיצור, כדי לא להרבות שיחה: "באיזה ללוד". ועוד מדברי חכמתה של ברוריה: ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס [מצאה תלמיד אחד שהיה לומד] בלחישה, ולא הרים קולו בלימודו. בטשה ביה, [בעטה בו] אמרה ליה [לו]: לא כך כתוב "ערוכה בכל ושמרה" (שמואל ב' כג, ה), משמע אם ערוכה התורה במאתים ארבעים ושמונה איברים שלך — כלומר שאתה מתאמץ בה גם בגופך משתמרת, ואם לאו — אינה משתמרת. ומעין זה תנא [שנה]: תלמיד אחד היה לר' אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו. ואגב מעשה זה בתלמיד ר' אליעזר מסופר גם: תנא [שנה], תלמיד אחד היה לר' אליעזר שנתחייב בעונש שריפה למקום (שכינה) בגלל חטאיו אך אמרו: הניחו לו ולא תענישוהו כדינו משום שאדם גדול שמש. ומעין אותה הוראה של ברוריה אמר שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השינים], פתח פומיך קרי [פיך וקרא], פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי [פיך ושנה כדי שתתקיים התורה בך ותאריך ימים] שנאמר "כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא" (משלי ד, כב) אל תקרי [תקרא] "למצאיהם" אלא "למוציאיהם בפה". ועוד הוראה אמר שמואל לרב יהודה תלמידו החביב עליו: שיננא [גדול השינים], חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי [ושתה, שהעולם שאנו הולכים ממנו כמשתה חתונה הוא] ששמחתו רק לפי שעה, ואם אינו נהנה עכשיו לא יוכל ליהנות לאחר מכן.

אפשר ללמוד כמה דברים מהסיפורים הן לזכות והן לגנאי מדרך חכמתה של ברוריה אשת רבי מאיר.

מקובל מאד שאדם חכם יש בו תכונות טובות שהופכות אותו לאדם "מעולה". אצלי במשפחה יש משפט מפורסם מאד "גאון גובל בשיגעון" מכיוון שלא כל חכם וחכמה בהכרח מועילים לאדם. לדוגמא, אם האדם גאון יש סיכוי שנקודת ההסתכלות שלו היא רחוקה מאד מהאדם שאיתו הוא נפגש ולכן מעבר לחכמה צריך גם ענווה ויראת ה'. חכמה לבדה היא דבר שיש בו חסון. לדוגמא מהסיפור של ברוריא שחכמים מביאים אותה חצי לגנאי חצי לשבח, ברוריה "בטשה ביה" בעטה בתלמיד, האם ראוי שיבעטו בתלמיד? האם זאת דרך נכונה ללמד תלמיד? אפשר לדון האם ברוריה הכירה את התלמיד או כל מיני זכויות אחרות שהובילו אותה למעשה המדוייק הזה.

במקרה הראשון שברוריה אומרת "גלילי שוטה" מדובר על ביטוי מאד חריף. האם כך היא דרכה של תורה? האם התורה מלמדת את האדם להתבטא בדרך קשה וחריפה כזאת שפוגעת? האם חכמה מביאה לידי התנהגות בוטה כזאת?

אלו שאלות ששאלתי את עצמי וחשוב להבין שאלו שאלות שנובעות מתוך ניסיון להבין את הנלמד. אני יודע שיש תלמידי חכמים שלא מגיעים למצב שבו הם שואלים את עצמם שאלות כאלו ולדעתי משהו חסר בהם. הם לא מסוגלים לראות את הכתוב מהסתכלות מעט שונה. ואני אשאל נניח את הרב הראשי לישראל: הרב, וכי היית תלמיד חכם מאש שיצאת מרחם אמך? איך הפכת לתלמיד חכם? האם שתקת ולא שאלת שאלות על הכתוב? האם הכתוב פשוט היה מובן לך במצבו הגולמי?

יש אנשים שאוהבים להבדיל בצורה גורפת בין נשים לגברים והטענה שלי היא שכל אדם הוא מיוחד בפני עצמו. יש גם כאלה שאומרים שהשם הוא זה שקובע את תכונות האדם, אז מה? כל ברוריה היא כמו אשר רבי מאיר? חשוב ללמוד מברוריה אשת רבי מאיר על היחס לחכמה וחכמים בכלל. ומנגד לזה חשוב מאד ללמוד חכמה מחכם בעולם האמיתי ולא רק מהכתובים. בנוסף לזה יש גם סוגים של חכמים והאדם יכול לראות מספר חכמים ולהכריע למי הוא רוצה להיות דומה יותר. אמנם יש יחודיות בכל אדם אבל יש לנו היום את היכולת לראות דוגמאות רבות ולהכריע בכוחות עצמינו לאילו אנחנו מרגישים חיבור נשמתי עמוק ומאילו נשמתנו סולדת וממילא לא נרצה לבטא בעצמינו חכמה כזאת. אני אישית רואה חכמה בברוריה אבל במציאות ראיתי נשים שאני רואה בהן ביטוי של חכמה הרבה יותר מושלם מאשר מה שהגמרא מספרת על ברוריה אשת רבי מאיר, אז לאיזה סגנון של חכמה אני מתחבר? כתוב או חי במציאות של ימינו?

קידושין דף ל"ב עמוד א':

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר רַב חִסְדָּא הָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל וְרַב יוֹסֵף אָמַר אֲפִילּוּ הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל שֶׁנֶּאֱמַר וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם אָמַר רָבָא הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלְמָא דִּילֵיהּ הוּא וְתוֹרָה דִּילֵיהּ הִיא מָחֵיל לֵיהּ לִיקָרֵיהּ הָכָא תּוֹרָה דִּילֵיהּ הִיא הֲדַר אָמַר רָבָא אִין תּוֹרָה דִּילֵיהּ הִיא דִּכְתִיב וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה אִינִי וְהָא רָבָא מַשְׁקֵי בֵּי הִלּוּלָא דִּבְרֵיהּ וְדַל לֵיהּ כָּסָא לְרַב פָּפָּא וּלְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ וְקָמוּ מִקַּמֵּיהּ לְרַב מָרִי וּלְרַב פִּנְחָס בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא וְלָא קָמוּ מִקַּמֵּיהּ אִיקְּפַד וַאֲמַר הָנוּ רַבָּנַן רַבָּנַן וְהָנוּ רַבָּנַן לָאו רַבָּנַן  וְתוּ רַב פָּפָּא הֲוָה מַשְׁקֵי בֵּי הִלּוּלָא דְּאַבָּא מָר בְּרֵיהּ וְדַלִּי לֵיהּ כָּסָא לְרַבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה וְלָא קָם מִקַּמֵּיהּ וְאִיקְּפַד אֲפִילּוּ הָכִי הִידּוּר מֶיעְבַּד לֵיהּ בָּעוּ אָמַר רַב אָשֵׁי אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל מֵיתִיבִי מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עֲלֵיהֶם נָתַן הַכּוֹס לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלֹא נְטָלוֹ נְתָנוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְקִיבְּלוֹ אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מָה זֶה יְהוֹשֻׁעַ אָנוּ יוֹשְׁבִין וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרִיבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ אֲמַר לֵיהּ מָצִינוּ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שֶׁשִּׁמֵּשׁ אַבְרָהָם גָּדוֹל מִמֶּנּוּ וְשִׁמֵּשׁ אַבְרָהָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה וְכָתוּב בּוֹ וְהוּא עָמַד עֲלֵיהֶם וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִדְמוּ לוֹ לֹא נִדְמוּ לוֹ אֶלָּא לְעַרְבִיִּים וְאָנוּ לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרִיבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ אָמַר לָהֶם רַבִּי צָדוֹק עַד מָתַי אַתֶּם מַנִּיחִים כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם וְאַתֶּם עוֹסְקִים בִּכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵשִׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה נְשִׂיאִים וּמוֹרִיד מָטָר וּמַצְמִיחַ אֲדָמָה וְעוֹרֵךְ שׁוּלְחָן לִפְנֵי כׇּל אֶחָד וְאֶחָד וְאָנוּ לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרִיבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר אָמַר רַב אָשֵׁי אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל שֶׁנֶּאֱמַר שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ.

שטיינזלץ:

ג אמר רב יצחק בר שילא, אמר רב מתנה, אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו — כבודו מחול, ואין בנו נחשב כעובר על המצוה אם אינו נוהג בו כבוד. אבל הרב שמחל על כבודו — אין כבודו מחול. ואילו רב יוסף אמר: אפילו הרב שמחל על כבודו — כבודו מחול. שנאמר: "וה' הולך לפניהם יומם" (שמות יג, כא), הרי שהקדוש ברוך הוא, אף שהוא רבם של ישראל, מוחל על כבודו, וטורח לפני ישראל. אמר רבא: הכי השתא [איך אתה משווה]?! התם [שם], הקדוש ברוך הוא עלמא דיליה [העולם שלו] הוא, ותורה דיליה [שלו] היא, מחיל ליה ליקריה [יכול הוא למחול על כבודו], שהרי הוא גזר איך צריך לנהוג והוא יכול לשנות מגזירות עצמו, הכא [כאן] וכי תורה דיליה [שלו] היא שיכול הרב למחול על כבודה?! הדר [חזר] ואמר רבא: אין [כן], תורה דיליה [שלו] היא, של החכם הלומד אותה, דכתיב [שכן נאמר] "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א, ב), לומר כי מתחילה התורה היא "תורת ה'", ולאחר שהגה בה היא נעשית "תורתו". ושואלים: איני [כך הוא]?! והא [והרי] רבא משקי בי הלולא דבריה [היה משקה את האורחים בשמחת החתונה של בנו] ודל ליה כסא [ומזג לו כוס] לרב פפא ולרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע וקמו מקמיה [ועמדו לפניו] כשהתקרב אליהם. וכן השקה לרב מרי ולרב פנחס בריה [בנו] של רב חסדא ולא קמו מקמיה [עמדו מפניו]. איקפד [הקפיד] ואמר: הנו רבנן רבנן, והנו רבנן לאו רבנן [חכמים אלה שלא קמו מפני הם חכמים, וחכמים אלה שקמו מפני אינם חכמים]? כלומר, סבורים אתם שאתם חכמים גדולים כל כך שאינכם צריכים לכבד חכם? ותו [ועוד] מעשה היה, שרב פפא הוה משקי בי הלולא [היה משקה את האורחים במשתה החתונה] של אבא מר בריה [בנו] ודלי ליה כסא [ומזג לו כוס] לר' יצחק בריה [בנו] של רב יהודה ולא קם מקמיה [עמד מפניו] ואיקפד [והקפיד] רב פפא על כך. וגם מכאן משמע שאף שמחל על כבודו (והשקה לאורחים) אין כבודו מחול! ומשיבים: אפילו הכי [כך] שהרב מוחל על כבודו — הידור מיעבד ליה בעו [לעשות לו איזה עניין של הידור, כמבקשים לעמוד לפניו, צריכים היו]. אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הרב שמחל על כבודו — כבודו מחול, אולם נשיא שמחל על כבודו — אין כבודו מחול. מיתיבי [מקשים]: מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' צדוק שהיו מסובין בבית המשתה של בנו של רבן גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם. נתן הכוס לר' אליעזר ולא נטלו, נתנו לר' יהושע וקיבלו. אמר לו ר' אליעזר: מה זה יהושע? אנו יושבין ורבן גמליאל ברבי (הגדול), עומד ומשקה עלינו?! אמר ליה [לו]: מצינו גדול ממנו ששמש את אורחיו, שאברהם אבינו גדול ממנו — ושמש אורחים. שהרי אברהם גדול הדור היה, וכתוב בו "והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בראשית יח, ח), ושמא תאמרו: כמלאכי השרת נדמו לו ומשום כך כיבד אותם — הרי לא נדמו לו אלא לערביים. ואנו, לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?! אמר להם ר' צדוק: עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום שאפשר להביא ראיה מהקדוש ברוך הוא עצמו ואתם עוסקים בכבוד הבריות? הלא הקדוש ברוך הוא משיב רוחות, ומעלה נשיאים (עננים), ומוריד מטר, ומצמיח אדמה, ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו? משמע שאף נשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול! אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] נשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול, מכל מקום מלך שמחל על כבודו — אין כבודו מחול, שמה שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) כוונתו: שתהא אימתו עליך, שמצוה היא לירוא ממנו, ומצוה זו אף המלך עצמו אינו יכול למחול עליה.

בשני מקומות מוזכרת אמרתו של רבי מאיר על כך שצריך אדם לשנות לתלמידו בדרך קצרה:

פסחים דף ג' עמוד ב': . כִּדְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה.

חולין דף ס"ג עמוד ב': אמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה

בגמרא בפסחים מובא במשך דיון על דיוקי לשון ואיך לדבר שדעתו של רבי ישמאל היא שצריך בדרך נקיה ובהמשך מוזכר בהקשר הזה בשם רבי מאיר שצריך ללמד בדרך קצרה. וכל זה תוך ניסיון ללמוד זאת גם מהתורה ולא כסברא ורעיון עצמאי בנושא חינוך ולימוד.

אמירתו של רבי מאיר שמובאת במסכת חולין מובאת דווקא בהקשר לנושא טומאה וטהרה. ובדיוק מיוחד על הדרך שבה התורה מלמדת אותנו על הבהמות והעופות הטמאים והטהורים. וכל הרעיון מבוסס על "הרוב קובע". התורה מלמדת שהרוב קובע איך אנחנו מבטאים ומתמללים את הכללים ולא בהכרח שהרוב קובע האם דבר מותר או אסור. ורבי מאיר לומד מהתורה שכשיש דבר מרובה ומועט מזכירים את המועט כדי שלתלמידים יהיה יותר קל לזכור ולקלוט את הנושא.

הרמב"ם ביד החזקה, הלכות דעות פרק ב' הלכה ד': לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו וזו היא שיחת רוב כל אדם ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים ועל זה צוו חכמים ואמרו כל המרבה דברים מביא חטא ואמרו לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים ועניניהם מרובים והוא שצוו חכמים ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה אבל אם היו הדברים מרובין והענין מועט הרי זו סכלות ועל זה נאמר כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים:

וכמו בכל עניין יש דעות לפה ולשם. יש דברים שבאמת דברי הרמב"ם ורבי מאיר וכן עוד חכמים אחרים יהיו שצרך לצמצם ולתמצת כדי שלתלמיד יהיה קל. אבל לא כל נושא ולא כל דבר מצריך אור ישיר ומכוון ויש מקרים שבהם נצרכת גישה קצת יותר מקיפה של הנושא כדי שהנקודה תובן בצורה טובה. ואת זה כל הגמרא מלמדת אותנו. אם כל גדולתה של המשנה ראו מחברי הגמרא שיש הרבה דברים שנכתבו ונאמרו בתמצית אבל מעט זמן אחר כך יש צורך בהרחבה על הנושא. ואז על כך עולה השאלה, אז למה מראש לא נכתבו או נאמרו הדברים בהרחבה? ועל זה ניתן בפשטות לענות שיש הבדל בין ישיבה או לימוד שהוא סוג של מפעל ייצור המוני של תלמידים לעומת ישיבה או לימוד שהוא מתקיים בצורה פרטנית. בצורה פרטנית קל יותר להתייחס אל כל אחד מהתלמידים בהרחבה ולהתייחס אל השאלות האישיות שלו. וחשוב מאד לשים לב שגם אם מגיעה שאלה משני תלמידים התשובה היא לא אותה התשובה לשני התלמידים. כל תלמיד צריך את התשובה המיוחדת שמתאימה לו. ובהכרח שתשובה לתלמיד אחד לא מתאימה לתלמיד אחר אם כי יש מקרים חריגים שבהם תשובה אחת מספיקה לשני תלמידים. הכלל הזה מבוסס על כך שכל אדם הוא עולם מלא.

ונזכיר גם את הגמרא הראשונה במסכת סוכה דף ב' עמוד א': וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּדְאוֹרָיְיתָא נָמֵי תָּנֵי תַּקַּנְתָּא, מִיהוּ סוּכָּה דִּנְפִישִׁי מִילָּתַהּ — פָּסֵיק וְתָנֵי פְּסוּלָה, מָבוֹי דְּלָא נְפִישׁ מִילֵּיהּ — תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.

ובגמרא שם מביאים את הפסוק ויקרא כ״ג, מ״ג: ״לְמַעַן יֵדְעוּ דוֹרוֹתֵיכֶם כִּי בַסּוּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ ובהקשר לפסוק הזה רוצים להסביר כשיש מטרה שידעו שבסוכות הושבתי את בני ישראל צריך לצמצם ולדייק את ההלכות כדי שידעו מה היא ההלכה. לעומת זאת יש נושאים רבים וביניהם גם בהלכה שיש חשיבות גדולה מאד שתיהיה אריכות בלימוד כדי שהתלמיד יקנה את דרך הלימוד וילמד עם חזרה ובצורות שונות את אותה דרך הלימוד. לדוגמא כדי להמחיש את יג' מידות שהתורה נדרשת אפשר להביא דוגמא אחת או יותר אבל ככל שיש יותר דוגמאות כך הנושא יותר ברור ומתקבלת תמונה ברורה יותר בעיני רוחו של התלמיד על דרך הלימוד ועל ההבדל בין לימוד ללימוד. ההבדל בסופו של דבר הוא האם אנחנו רק רוצים ללמד את התלמיד שיש מידה מסויימת או יג' מידות או שאנחנו רוצים שהוא גם ידע בעצמו "ליצור" לימוד באמצעות יג' מידות. וכמובן גם הנושא משתנה בין תלמיד לתלמיד ובין נושא לנושא אבל ככלל לא סתם טרח הרמב"ם והטור והשולחן ערוך לכתוב את ההלכות בסיכום לעומת האריכות שיש בגמרא.

@יצחק, הלוי בדרך כלל רבינו נח מוזכר בהקשר להלכה ולאו דווקא לטובה.
יצא לי לעיין מעט על רבי מאיר ועל מאמרו שלעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה ונראה שלא תמיד זאת הדרך הנכונה.
בנוסף לכך גם בזהר חדש פרשת נח מוזכר דבר מאד יפה:
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מִדַּת הַצַּדִּיק, קָשֶׁה לִכְעוֹס, וְנֹחַ לִרְצוֹת. וְזוֹ הַמִּדָּה גְּדוֹלָה מִכּוּלָּם, וּבָא הַכָּתוּב לְהוֹרוֹת, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ, נֹחַ בְּדַעְתּוֹ, נֹחַ בְּדִיבּוּרוֹ, נֹחַ בְּמַהֲלָכוֹ. וּמִי עוֹשֶׂה זֶה. אִישׁ צַדִּיק. וּכְשֶׁמֵּת, אוֹמְרִים עָלָיו, אֵי עָנָיו, אֵי חָסִיד. תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו, וּלְמַאי יִזְכֶּה, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, לְמַעְלָה עַל כָּל הַמַּעֲלוֹת.

ומנגד לזה אספר מעשה קונדס שראיתי: היה יום בישיבה שהתלמידים החליטו לפתוח כיתה על לא פחות מאשר "העץ שליד חלון הישיבה".
בבוקר הגיע הרב לכיתה וראה שיש מספר כסאות ומספר שולחנות על ענפי העץ העבים(הכיתה הייתה בגובה 4+ מטר, קומה שניה)
הכעס היה מאד גדול וניסו למצוא את התלמידים הסוררים מכמה סיבות.

אני לא חושב שמעשה הקונדס הזה מצחיק וגם לא חשבתי על זה אז אבל היום אחרי הרבה שנים למרות חומרת המעשה אני מאמין שתלמיד חכם צריך להבין שגם הוא לא תמיד היה תלמיד חכם וגם הוא לא תמיד עשה את הדברים בצורה שקולה והקב"ה מוחל וסולח אם התלמיד לא מבין גם בפעם ה 100, בפעם ה 400 זה באמת חריג אבל בדרך כלל בפעם ה 20 התלמיד כבר מבין ואם לא אז בפעם ה 30 בטוח הוא מבין לאחר הרחבה ובירור של הרקע. אני מאמין שאם תלמיד לא הבין אחרי 5 פעמים צריך לנסות בנוחות להבין מה הוא לא הבין ולא לכעוס עליו שהוא בן אדם. אמנם אנחנו לא בפרשת נח אבל באמת אם התלמיד שוכח שלא בכוונה צריך להיות איתו נוח וגם לצחוק איתו לא מזיק.

יש מקרה אחד בלבד שבו לא מצופה מהאדם שיהיה נוח ורגוע וזה כשהוא … חולה או לחלופין לא במיטבו ולא בשיא כוחו.
אני משתדל עם התלמידים שלי להיות סבלני אם כי לפעמים אני מאבד את הסבלנות אבל למדתי מאבי הצדיק שחשוב להיות בכוונה להיות נח גם אם אתה לא תמיד נינוח והקב"ה ישלם שכרך על המאמץ אם לא בעולם הזה אז בבא.

שמות רבה פרשה נ"ב אות ג':

מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שֶׁיָּצָא חוּצָה לָאָרֶץ וּבָא עָשִׁיר, וְהָיוּ הַתַּלְמִידִים רוֹאִין אוֹתוֹ וּמְקַנְּאִין בּוֹ וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים הֵן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְיָדַע רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹצִיאָן לְבִקְעָה אַחַת שֶׁל פְּנֵי מֵרוֹן, וְנִתְפַּלֵּל וְאָמַר בִּקְעָה בִּקְעָה מִלְּאִי דִּינָרֵי זָהָב, הִתְחִילָה מוֹשֶׁכֶת דִּינָרֵי זָהָב לִפְנֵיהֶן. אָמַר לָהֶם אִם זָהָב אַתֶּם מְבַקְּשִׁים הֲרֵי זָהָב, טְלוּ לָכֶם, אֶלָּא הֱיוּ יוֹדְעִין כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹטֵל עַכְשָׁו חֶלְקוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא הוּא נוֹטֵל, שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכַר הַתּוֹרָה אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא שֶׁבָּא עֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא הָיָה לוֹ מֵאָן לְהִתְפַּרְנֵס, יָצָא לוֹ חוּץ מִן הָעִיר וְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וְנִתַּן לוֹ אֶבֶן טוֹבָה מִן הַשָּׁמַיִם, נְתָנָהּ לְשֻׁלְחָנִי וּפִרְנֵס אוֹתָהּ שַׁבָּת, אָמְרָה אִשְׁתּוֹ מֵהֵיכָן אֵלּוּ, אָמַר לָהּ מִמַּה שֶּׁפִּרְנֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה אִם אֵין אַתָּה אוֹמֵר לִי מֵהֵיכָן הֵן אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם. הִתְחִיל מְסַפֵּר לָהּ, אָמַר לָהּ כָּךְ נִתְפַּלַּלְתִּי לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְנִתַּן לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמְרָה לוֹ אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם עַד שֶׁתֹּאמַר לִי שֶׁתַּחֲזִירָהּ מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר לָהּ לָמָּה, אָמְרָה לוֹ אַתָּה רוֹצֶה שֶׁיְהֵא שֻׁלְחָנְךָ חָסֵר וְשֻׁלְחַן חֲבֵירֶךָ מָלֵא. וְהָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹדִיעַ מַעֲשֶׂה לְרַבִּי. אָמַר לוֹ לֵךְ אֱמֹר לָהּ אִם שֻׁלְחָנֵךְ חָסֵר אֲנִי אֲמַלְּאֶנּוּ מִשֶּׁלִּי. הָלַךְ וְאָמַר לָהּ. אָמְרָה לוֹ לֵךְ עִמִּי לְמִי שֶׁלִּמֶּדְךָ תּוֹרָה, אָמְרָה לוֹ רַבִּי וְכִי רוֹאֶה אָדָם לַחֲבֵרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, לֹא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק הֲוָה לֵיהּ עוֹלָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יב, ה): כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים, עוֹלָמִים אֵין כְּתִיב אֶלָּא עֹלָמוֹ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כֵּן הָלַךְ וְהֶחֱזִיר. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ הַנֵּס הָאַחֲרוֹן הָיָה קָשֶׁה מֵהָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ לְהַחֲזִירוֹ מִיָּד יָרַד הַמַּלְאָךְ וּנְטָלָהּ הֵימֶנּוּ, לָמָּה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא, לְיוֹם אַחֲרוֹן, הֱוֵי:

שלוש המתנות מאליהו הנביא
(המקור)

סיפור עם מפי יהודי טנג'יר (מרוקו)

פעם אחת שמע אליהו הנביא שיחתם של שלושה אנשים, שהיו מביעים משאלות-ליבם זה באוזניו של זה.

אמר האחד:- בעושר טמון האושר. אילו נתעשרתי, הייתי מסייע במצוות: משיא בני עניים ודואג ליתומים וּמְסַיֵיעַ לכל נצרך.

אמר השני:- אין דבר טוב מן החוכמה. אילו חָכַמתי, הייתי מקים בתי ספר ובתי-אולפנא ומלמד חינם את בני האביונים, שאין בידם לשלם.

אמר השלישי:- ואני, – אישה טובה אני מבקש.

פנה אליהו הנביא לראשון ואמר:- ואם תתמלא משאלתך, האם תעמוד בדיבורך ?

ענה זה ואמר:-בוודאי.

נתן לו אליהו הנביא אגורה.

תמה זה ושאל:- ומה אעשה בה ?

אמר לו אליהו:- שים אותה במגירה, שבה אתה נוהג לטמון את כספך

פנה אליהו הנביא לאיש השני ושאל:- ואתה, אם יעלה מבוקשך בידך, האמנם תעשה כפי שאמרת ?

אמר לו:- וודאי וודאי.

נתן לו אליהו הנביא דף כתוב פנים ואחור.

תמה ושאל:- ומה אעשה בזה הדף?

אמר לו אליהו:- שים אותו תחת הכר אשר למראשותיך.

נפנה אליהו לאיש השלישי ושאל:- ואתה, מה רצית?

אמר לו:- אשת חיל ביקשתי.

– גש לבית הזה – אמר אליהו – ובקש את ידה של הנערה התמה המתגוררת בו.

אמר ונעלם. הרגיש האיש מעין דגדוג בכף ידו; פְתחהּ ומצא בה טבעת.

*   *   *

למחרת התעורר הראשון, פתח את המגירה ומצא אותה מלאה כסף וזהב. התחיל מחלק נדבות ועושה מעשי-צדקה. עד מהרה נתעייף מן הצדקה ונסחף אחרי ההנאות. נשתכחה ממנו הבטחתו וחדל.

הרים השני ראשו מן הכר – והנה הוא חכם. בנה בתי ספר וקיבל תלמידים הרבה, עד שעשה לו שם בכל הארץ. החל מקבל בני טובים בלבד ואת בני העניים היה פוטר ב"אין מקום".

והשלישי נשא אותה נערה לאישה והקים עמה בית בישראל.

*     *     *

פעם אחת אמר אליהו הנביא בליבו: אלכה נא ואראה, אם מקיימים הללו את הבטחותיהם.

מה עשה ? התחפש כעני, בא אל פתח ביתו של הראשון ודפק בדלת. יצא משרת והושיט לו אגורה. אמר לו אליהו:- אמור לאדונך: עני אחד מבקש לחוג את החג על שולחנך. ציווה בעל הבית על המשרת לגרש את הֶעָנִי מעל פניו. אמר לו אליהו:- אמור לאדונך: לא אלך עד שיחזיר לי אותה אגורה, שנתתי לו פעם. שאל בעל הבית ברוגזה:- איזו אגורה היא זו והיכן אמצאנה

לו עכשיו ?! אמר לו אליהו:- במגירה שבה טמון כספך, שם היא.

נטל אליהו את אגורת המזל, לחש עליה לחישה והלך אל בית הֶחכם. בדרך לקח עמו ילד לבוש בלויים. הקיש בדלת. יצא המשרת. אמר לו אליהו:- אמור לאדונך: מבקש אני שתקבל את הילד הזה לבית הספר. קרא החכם מתוך הבית ואמר:- שאל אותו, אם יש בידו לשלם. אמר לו אליהו:- עני הילד בממון אך עשיר בשכל טוב. ענה הֶחכם בקול גדול:- בית הספר שלנו כבר מלא ואין בו מקום.

אמר אליהו למשרת:- לך ואמור לו, לאדונך, שיחזיר לי את הדף שקיבל ממני. אמר זה:- וכי מניין יימָצא לי הדף ההוא ? ענה אליהו ואמר:- מתחת לכר תמצא אותו. נטל אליהו את דף המזל, לחש עליו לחישה והלך אל השלישי. בדרכו התחפש לֶעני שבעניים, קרוע ובלוי ומלוכלך בבוץ ונוטף מים. הגיע אל הבית והקיש בדלת. יצאה האישה, הטבעת על אצבעה, וראתה אותו במצבו.

-היכנס, היכנס נא – קראה – עוד מעט ישוב בעלי.

– אבל אני מלוכלך ורטוב – אמר כמתנצל – ועלול אני ללכלך את כל ביתך.

– אין דבר, מהר והיכנס; ואל תאמר מאומה. תתרחץ ותאכל ואחר תדבר. מַכִּירה אני בך שאתה רעב. התקינה לו האישה אמבט חם והוציאה אליו מבגדי בעלה וערכה את השולחן לכבודו.

– והיכן בעלך ? – שאל בטרם יסעד.

– בעבודה – ענתה לו.

– אם כן, נחכה עד שובו ונסעד יחדיו.

– לא! – התעקשה – שב אתה וסעד את לבך; ובבואו תארח לו לשיחה.

אכל אליהו ושתה. אמר לה :- רוצה אני לנוח מעט. פתחה האישה את חֲדָר השינה לפניו והִציעה לו את המיטה ויצאה על בהונות רגליה מן הבית.

כאשר חזר בעלה הביתה, שאל אותה בתימהון:- מה את עושה בחוץ, עומדת כעני בפתח ? מדוע אינך בפנים ?

ענתה לו ואמרה:- בא אלינו פלוני אלמוני, קרוע ובלוי ורעב. הכנסתיו הביתה, רחצתיו, הלבשתיו והאכלתיו. ואחר כך ביקש לישון.

אמר לה:- ברוך האל, שהעניק לי אשת-חיל מרבה במצוות ובמעשים טובים.

שמע אליהו הנביא, בְּשכבו על מיטתו, את כל הדברים האלה. יצא אל בני הזוג ואמר להם:- ברוכה תהיי אישה טובה, וברוך תהיה גם אתה, שביקשת לך אשת-חיל במקום לבקש ממון וחכמה. מעתה יהיו בידיך גם ממון וגם חכמה. אני אליהו הנביא המברך אתכם.

אמר ונעלם.

ניסיון תרגום למאמר:
Coming to terms with mental illness in Judaism and in our communities

PDF Version

להשלים עם מחלות נפש ביהדות ובקהילותינו

'זכור כי תפילה היא עבודה שבלב, ולבם של אנשים מסוימים עסוק רק במציאת הרצון לקום בבוקר'

מאת אלן רוזנבאום 25 בספטמבר 2020 09:32

אחד הסיפורים החסידיים האהובים ביותר בתקופת החגים מספר על ילד רועים יתום שלא ידע דבר על מורשתו היהודית. יום לפני יום כיפור הוא הצטרף לקבוצת אנשים שנסעה למז'יבוז כדי לבלות את היום הקדוש ביותר בתפילה עם הבעל שם טוב הקדוש. תוך כדי שהוא עומד בבית הכנסת בין המתפללים המסורים, הילד רצה נואשות להתפלל, אך לא הצליח לקרוא את אותיות האלף-בת הוא נשם נשימה עמוקה ופלט שריקה חדה, את אותו הצליל שהיה משמיע בכל ערב כדי לאסוף את הכבשים שלו מהשדות.

האנשים בבית הכנסת נדהמו מההפרעה, אך הבעל שם טוב הרגיע את חסידיו ואמר: "שריקת הילד הזה חדרה לשמיים, וביטלה את הצו הנורא של הקב"ה. זה הגיע מעומק ליבו." סיפור זה לא רק מדגיש את חשיבות הכוונה בתפילה, אלא את חשיבות הסובלנות וההבנה למי שעשוי להיות שונה במקצת מאחרים."מישהו אמר לי פעם שהסיפור תמיד מפריע לו", אומר הרב יוני רוזנצוויג מבית הכנסת נצח מנשה בבית שמש. "הוא אמר, 'אם הילד הזה היה נכנס לבית הכנסת שלנו, היינו משתיקים אותו. לא היינו הבעל שם טוב – היינו האנשים שמשתיקים אותו. אנחנו מתפעלים מהסיפור, אבל בכנות, אם מישהו נכנס לתפילת נעילה ומתחיל לשרוק, היינו מגרשים אותו החוצה.' " "אנחנו אוהבים את הסיפור," ממשיך רוזנצוויג, "אבל אנחנו אוהבים את הסדר שלנו ואנחנו אוהבים את המבנה החברתי שלנו. הימצאותו של אדם לא יציב מבחינה נפשית בקהילה שלנו תמיד משבש את המבנה החברתי הזה. האם אתה באמת יכול להשלים עם מישהו שיש לו אלצהיימר או דמנציה שמגיע לבית הכנסת ומדבר בקול רם או מתנהג בצורה מוזרה? האם אתה יכול להשלים עם מישהו עם אוטיזם או עם ילד שמגיע עם הפרעת קשב וריכוז וצריך שיהיה לו ספינר כדי להעסיק את עצמו בבית הכנסת? זו לא רק שאלה הלכתית.

"אם איננו מוכנים לקבל את אותם אנשים, אז אנחנו לא צריכים להיות מופתעים אם הם לא רוצים להודיע ​​לנו מה הם עושים ומה קורה איתם. הם לא רוצים לחשוף את עצמם או , רק להיסגר או ולהתרחק מכל סוג של פעילות קהילתית. אבל אם אנחנו באמת מוכנים לתת להם מקום, אז אנשים יהיו מוכנים יותר לצאת, להגיד מה קורה איתם ולבקש את העזרה שהם צריכים."

רוזנצוויג, שמכהן כרב קהילת נצח מנשה מאז 2010, אומר כי בשלוש השנים האחרונות חלה עלייה במספר השאלות המופנות אליו בנוגע לבריאות הנפש. כיום, הוא מציין, בין 30% ל -50% מהשאלות שהוא מקבל מדי שבוע בנושא זה.

רוזנצוויג מזכיר שאלה שקיבל. מישהו הסובל מחרדות ודיכאון יכול לשלוט בחרדותיו במהלך השבוע על ידי האזנה למוזיקה או רחצה. בשבת, הוא בדרך כלל נמנע מהפעילויות הללו ובמקום זה מקיא או חותך את עצמו כדי לשחרר לחצים, ובזה מסכן את עצמו. האם מותר לו להאזין למוזיקה בשבת?

משיב רוזנצוויג, "אם ההלכה עומדת באתגר ואומרת, 'אוקיי, אולי נוכל לאפשר לך להאזין למוזיקה בנסיבות אלה', אז מה שאתה בעצם אומר לאדם הוא: 'אני מאמין שאתה חולה, וכמו שהייתי מרשה למישהו שחולה פיזית לעשות דברים מסוימים בשבת, אני הולך לאפשר זאת גם עבורך.' אבל אם אני אומר לאדם 'לא, אתה לא יכול לעשות את הדברים האלה, ותצטרך להתמודד בדרך אחרת,' אני שולח את המסר שאומר 'אתה לא באמת חולה'. "לא היית אומר לאדם עם חום פשוט 'תשרוד את הכאבים.' היית אומר לאותו אדם לקחת כדור כדי להוריד את החום – לא רק 'תתעלם מזה' פסיכולוגית. במחלת נפש, אנחנו לפעמים מזלזלים יותר, לא בגלל שאנחנו מנסים להזיק. אנחנו חושבים שאנחנו נותנים עצות טובות, אבל אנחנו שולחים את המסר, 'אין לי שום דבר שאני יכול לעשות בשבילך כי אני לא באמת רואה בזה מצב חירום.' " רוזנצוויג מרגיש שהיהדות בלא כוונה מצמידה סטיגמות למחלות נפש. אחת הסיבות, לדבריו, נובעת מהיעדר מקורות במסגרת ההלכה בנושא, והשנייה קשורה לחוסר התגובה החיובית[=חיונית] הלא נדיר כאשר רב נתקל בשאלות של בריאות הנפש.

כאשר חכמי התלמוד תיארו עניינים הנוגעים לבריאות, הוא מסביר, הם תיארו תופעות שהיו מודעים אליהן.

"אם אתה מבין שהנושאים והדברים שהם מתארים הם דברים שהיו ברורים להם כמחלות, נוכל גם להבין שהדברים שיש לנו במקורות הקלאסיים שלנו הם בדרך כלל המקרים הקיצוניים יותר, מכיוון שניתן היה לזהות אותם בצורה ברורה מאוד. זה ברור שדברים עליהם הם מדברים קרובים יותר לפסיכוזה[=קל יותר] מאשר לנוירוזה[=חמור יותר, פוגע באיכות החיים]," הוא אומר.

"כשאתה אומר לילד בישיבה או בקהילה שיש לו הפרעת אישיות ועליו לדבר עם רב, והרב אומר לאדם שהוא צריך לעבוד על עצמו ועל מידותיו (תכונות התנהגותיות) – זה לא שלא טוב לשמוע את ההדרכה הזאת – אבל עבור אדם הסובל באמת, זה כאילו מישהו סובל מסרטן ואתה שם פלסטר על זה. זה לא הולך לעזור." רוזנצוויג אומר כי אנשים רבים זקוקים לעזרה והכוונה בשינוי התנהגותם, ובמקרים מסוימים זקוקים לתרופות.

"זה לא רק עניין של כוח רצון ועידוד כמו: 'אתה יכול לעשות את זה אם אתה באמת תתאמץ.' "

פרופסור שטראוס מנהל אגב פסיכיאטריה במרכז הרפואי מעייני הישועה ופרופסור לפסיכיאטריה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, אומר כי התקלה אינה טמונה בדת[=תורה] אלא באלו שמחזיקים בה[=רבנים].

"אנחנו חושבים שהיהדות סטיגמטית", אומר שטראוס, "אבל זו הסטיגמה שלנו." לדעת שטראוס אנשים מצמידים סטיגמות ולא הדת היהודית. שטראוס מציע כי חוסר ההבנה לגבי מחלות נפש וסיבותיה יוצר סטיגמה.

"יש בזה מיסטיקה" הוא אומר. "מכיוון שאנחנו לא מבינים את זה, אנחנו מרגישים שיש לנו פחות שליטה על זה. לכן זה מאיים ומפחיד ואנשים מתרחקים מזה. ההפך הוא הנכון. היהדות מאוד נגד סטיגמות של מחלות נפש." נעמי רז, פסיכותרפיסטית ירושלמית אומרת שהסטיגמה הקשורה למחלות נפש קשורה לבושה ולפחד לאבד שליטה. "אני חושבת שזה גורם לכולנו תחושה של חוסר שליטה ותחושה של חוסר אונים. כשאנחנו רואים את זה, זה מפחיד אותנו. היינו יכולים להיות כאלה? האם זה יכול לקרות גם לנו – האם נוכל לאבד קשר עם המציאות ולהתנהג בצורה מוזרה ומשונה?" נוירולוג, מציין שטראוס, יכול לאבחן ולהסביר את הגורם למחלה, אך בהתאם לנסיבות, ייתכן שלא יוכל לטפל במחלה. פסיכיאטריה, הוא מסביר, היא ההפך.

"איננו יודעים מה גורם למחלה, אך ניתן לטפל ברוב המכריע של המחלות הפסיכיאטריות. הפסיכיאטריה נמצאת בממשק של התנהגות, פילוסופיה וטבע אנושי – בשורה התחתונה הכל הביולוגיה. זה לא אומר שאתה לא יכול לטפל בחלק מזה בשיחות. דיבורים יכולים לשנות את הביולוגיה שלך. פשוט אין לנו את הטכנולוגיה להבין את זה, כי המוח הוא המערכה האחרונה[The Last Frontier]. אנחנו עדיין לא שם." שני שליש מהאוכלוסייה, בשלב כלשהו בחייהם, סובלים ממחלה נפשית כלשהי, אומר שטראוס, אך רק שליש מקבלים טיפול בגלל הסטיגמות שמוצמדות ומלוות לאבחון וטיפול. הוא טוען שהסטיגמות הקשורות למחלות נפש באות לידי ביטוי באיכות מתקני בריאות הנפש בישראל. מרבית בתי החולים בישראל קיבלו תרומות ממשפחות עשירות, אך לעתים רחוקות אנשים תורמים לבתי חולים פסיכיאטריים.

"סכום כסף מדהים הולך לסוכרת ולניוון שרירים וזה חשוב, אבל מה עם פסיכיאטריה? מחלות נפש – דיכאון וסכיזופרניה, למשל – שכיחות הרבה יותר, אך יש עליהן סטיגמה. אם אתה נכנס לאחד מבתי החולים הגדולים, אתה יכול לקנות פרחים ממכונה. ב 25 השנים שאני בעולם הפסיכיאטריה מעולם לא ראיתי מישהו מביא פרחים לאף אחד בבית חולים פסיכיאטרי. למה? בגלל הסטיגמה." שטראוס תוהה גם מדוע יש מעט מאוד מבקרים בחולים בבתי חולים פסיכיאטריים. הוא מוסיף כי היעדר הקצאת הכספים לבריאות הנפש אינו ספציפי לישראל, אלא הוא תופעה עולמית. לדעתו, בארצות הברית יש הרבה פחות סטיגמות הקשורות למחלות נפש ולכן מגיעות יותר השקעות ותרומות פרטיות בתחום.

הדרך שהתלמוד מתאר התנהגות חריגה הוא של השוטה, אותו מגדיר התלמוד כמי שיוצא לבדו בלילה, מבלה את הלילה בבית העלמין, קורע את בגדיו או הורס את כל מה שניתן לו.

שטראוס, שהוא גם עורך כתב העת הישראלי לפסיכיאטריה ויו"ר ועדת האתיקה של האגודה הישראלית לפסיכיאטריה, מסביר כי הביטוי המוצג בתלמוד נתפס כיום ביותר כמבטא תסמינים אופייניים לחוסר שפיות, או מה במונחים קליניים מוכר בתור אדם פסיכוטי. כיצד התייחסו רבני התלמוד לשוטה?

שטראוס אומר כי לשוטה חסרה יכולת השיפוט הקריטית הדרושה לביצוע משימות בסיסיות בחיי היומיום ולהסתגלות החברתית, וכן את היכולת להעריך נכון את המצב ולפעול כראוי. לכן, הוא פטור מקיום מצוות התורה חיוביות ושליליות כאחד. יתר על כן, מציין שטראוס, השוטה פטור גם מאחריות אם הוא פוגע באדם אחר. בנוסף, בתי הדין מחויבים למנות אפוטרופוס שיגן על זכויותיו.

"על פי ההלכה היהודית, אינך רשאי לדחות[=אולי לנדות] אותם," מציין שטראוס. "אתה אמור להפוך אותם לחלק מהקהילה".

בעוד שחכמי התלמוד היו מודעים היטב להתנהגותו החריגה של השוטה, הם לא היו מודעים לרבים מהנושאים שמתמודדים האנשים בחברה של ימינו. כיצד מתמודדים היהדות וההלכה בנושאים כמו דיכאון, הפרעות חרדה, הפרעות כפייתיות והפרעות אכילה? OCD, למשל, יכול להיות מאתגר במיוחד בדת המדגישה טקסים ויכול ליצור התנהגויות מייסרות וקפדניות מדי סביב נושאי הכשרות או טהרת המשפחה.

ככל שמספר השאלות ההלכתיות שקיבל בנושאי בריאות הנפש גדל, הרב רוזנצוויג מצא שיש מחסור בחומר כתוב בנושא.

"אני בטוח שאני לא האדם הראשון ששואל את השאלות האלה," הוא מאשר. "לא משנה מה התשובות שניתנו בצורה פרטית. היה קשה מאוד למצוא תשובות להרבה מהשאלות הללו."

רוזנצוויג למד מדי שבוע אצל חבר פסיכיאטר כדי להרחיב את הבנתו בתחום בריאות הנפש וקרא את המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות (DSM) של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. לאחר שנתיים של מחקר, הוא בילה שנה בכתיבת ספר על ההלכה ובריאות הנפש. בנוסף הוא התייעץ עם רבנים אורתודוכסים מובילים בארץ ובחו"ל.

כותרת ספרו, "נפשי בשאלתי", היא חלק מפסוק ממגילת אסתר. המונח 'נפשי' במובן רחב יותר מתייחס לסוגיות נפשיות, והמילה 'שאלתי' מתייחסת לשאלות ובכך משמעותה שאלות על בריאות הנפש. רוזנצוויג מצפה להוציא את הספר עד סוף 2020 בעברית עם תרגום מקוצר לאנגלית. כמה שאלות לדוגמא מהספר כוללות:

• האם מישהו עם דיכאון יכול לשמוע מוזיקה בשבת?
• האם מישהו עם אנורקסיה צם ביום כיפור?
• האם ניתן לתרגל תודעה למרות ההיסטוריה האלילית שלה?
• האם צריך לכבד הורה פוגעני?

האמפתיה של רוזנצווייג לסובלים מבעיות נפשיות מתגלמת בפוסט האחרון שלו בפייסבוק, שהופיע לפני ראש השנה:

" 'מה אם אני לא מצליח להביא את עצמי להתפלל בראש השנה?' שאל אותי אדם הסובל מדיכאון וחרדה. כפי שאני בטוח שאתה מבין, כל מקרה שונה, וכל אדם צריך ללכת בדרך הטובה ביותר עבורו. לחלקם יהיה יותר טוב לקבל עידוד להשתתף בתפילות בציבור, ואחרים עדיף שיתפללו ביחיד, ואחרים אולי שלא יתפללו בכלל.

"מה שחשוב הוא לנסות להתנער מתחושת האשמה הזו, שאתה איכשהו לא עושה את הדבר הנכון בכך שאתה לא מתפלל. צריך לזכור שהתפילה היא עבודה שבלב, ולבם של אנשים מסוימים עסוק רק במציאת הרצון לקום בבוקר. יתכן שיהיה זה יותר מדי לבקש מהם להוסיף את העבודה הרוחנית המלאה והמיקוד שראש השנה דורש. אז מה שהכי חשוב להגיד לאדם כזה זה שזה בסדר. שהוא בסדר. שאין על מה להרגיש אשמה. שהם יתמקדו בבריאותם השנה, והשם מבין, וברוך השם הם יהיו טובים יותר בשנה הבאה, ויוכלו להשתתף באופן מלא, כפי שהם משתוקקים לעשות." רוזנצוויג מוסיף שכאשר אנשים למדו על התעניינותו בנושא מחלות נפש והלכה יהודית, הוא החל לקבל זרם קבוע של שיחות והודעות.

"אתה מגלה שכל העולם סביבך מלא בזה."

הוא מספר שחבר בקהילה אמר לו שלבתו יש הפרעת אכילה. האב נסע לבקר את בתו במחלקת בית החולים ונדהם לראות אנשים רבים מהקהילה אותם הכיר.

רוזנצוויג היה תלמידו של הרב נחום רבינוביץ המפרוסם, ראש הישיבה המנוח במעלה אדומים, וככזה, מרבית הקהל שלו הוא מהקהילה הדתית-לאומית. שטראוס, מנהל המרכז הרפואי לבריאות הנפש במעייני הישועה בבני ברק, עוסק בעיקר בבני העדה החרדית.

אף שלרוב טוענים כי בציבור החרדי נוטים להסתיר מחלות נפש, המרכז לבריאות הנפש הוא אחד המתקנים המודרניים והמתקדמים ביותר בתחום בריאות הנפש במדינה. שטראוס מסביר כי חברי הקהילה החרדית הזקוקים לטיפול פונים תחילה לעסקנים (מנהיגי שכבות קהילתיות) ולרבנים, ואז דואגים לפנות לבית החולים, המציע מגוון רחב של טיפולים הכוללים טיפול בבעלי חיים, מוזיקה וריקוד. בית החולים מקבל אנשים מכל הרקעים, אך שטראוס אומר כי המרכז מושך אוכלוסייה חרדית ברובה, בגלל המיקום, רובם מבית שמש, ירושלים, קריית ספר וצפת.

שטראוס מסביר כי לרוב רבנים הם שומרי הסף מהשורה הראשונה כאשר אנשים מתקשים.

"כאשר לאדם יש כאב גרון, הוא לא הולך לרב. כשאדם מרגיש תחושה מרה, לעתים קרובות הוא ילך לרב. רבנים טובים יידעו מתי עליהם לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש."

בשלב זה, הוא מסביר, העסקן שמתעסק בנושאי בריאות הנפש יוודא כי האדם המדובר רואה פסיכיאטר או איש מקצוע מתאים אחר בתחום בריאות הנפש.

בגלל זה, אומר שטראוס, הוא מקבל לעתים קרובות הפניות מרבנים חרדים מובילים, שמבינים שדיכאון אינו דבר שניתן לטפל בו רק באמצעות תפילה. שטראוס מוסיף כי השבועה הרפואית הבינלאומית כוללת כעת שלושה מרכיבים חדשים – כיבוד האוטונומיה של החולים; לדאוג למטופל כרופא במטרה להתייחס אל המטופלים בצורה הטובה ביותר; והחובה האתית לצאת לקהילה ולשתף את הידע.

לשם כך, שטראוס נפגש מדי חודש עם קבוצות של רבנים ופעילים בקהילה החרדית ודן במחלות נפש, מלמד אותם על דיכאון, פסיכוזה, מאניה דיפרסיה והתנהגות כפייתית קשה והדרכת כיצד לזהות את הסימפטומים והסימנים.

דר' סימון הופמן, שהיה הפסיכולוג המפקח במרכז לבריאות הנפש "מעייני הישועה" במשך 11 שנים ופרסם לאחרונה תקנים של צניעות מינית, הפרדת מגדרים[=מינים] והומוסקסואליות: סקירה רבניות ופסיכולוגית, מציעה כי ייתכן שיש סטיגמה גדולה יותר על מחלות נפש בקרב הקהילה החרדית.

"הקהילה החרדית היא קהילה קרובה מאוד, ולעתים קרובות הם מנסים להסתיר דברים מסוג זה."

בעוד שהוא מכיר בשינוי שקורה לאט לאט, הוא אומר שכאשר הם מארגנים שידוך לילד, "הם לעתים קרובות מסתירים הרבה דברים, כי הם יודעים שאם יש להם בעיות נפשיות יש להם סיכוי נמוך למצוא בן זוג מתאים – או הם יקבלו בן זוג פחות טוב או מדרגה שנייה. אני חושב שהעולם הדתי-לאומי פתוח יותר לזה ומציאותי יותר, ואילו הקהילה החרדית מתגוננת ומסתירה זאת במידה רבה, עד כדי הפליה. "הופמן מוסיף כי בניין המרכז הרפואי לבריאות הנפש ב"מעייני הישועה" בבני ברק היה צעד מכריע בכיוון הנכון.

"עכשיו לאנשים יש מקום ללכת שבו הם לא מאוימים על ידי הסביבה," אומר הופמן, "ולמקום שאנשים מבינים את רגישות התרבות והערכים. זה קידם רבות את הדרך לעזור לאנשים להתמודד."

הופמן אומר שמבחינת בריאות הנפש, לאנשים דתיים יש ייתרון בגלל תחושת הקהילה, הערכים והמבנה שלהם.

"מחקרים הראו כי אנשים דתיים בדרך כלל בריאים יותר מבחינה נפשית מאלה שאינם. המבנה, התמיכה והדגש על עזרה לאנשים ולקהילה, בית כנסת ושמחות, משפחה ואכילה משותפת בשבתות ובחגים – כל זה תורם לאדם להיות סתגלני יותר." האם ההלכה היהודית סובלנית ומקבלת יותר את בריאות הנפש יותר מכפי שהייתה בעבר? האם פסיכיאטרים ואנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש יכולים להצליח להסיר את הסטיגמה סביב מחלות נפש? אם ילד היה נכנס לבית הכנסת ביום כיפור ושורק כביטוי לתפילה, איך היינו מגיבים?

התשובות לשאלות אלו חיוניות לכולנו – למשפחות, ליחידים ולקהילה.

זהו המאמר הראשון בסדרה בנושא בריאות הנפש

• חלק א' – עותק מקומי
• חלב ב' – עותק מקומי
• חלק ג' – עותק מקומי
• חלק ד' – עותק מקומי

קישור למאמר המקורי באתר "שפע למד את עמי"
של מוסדות הרב עדין אבן שטיינזלץ

מתוך השיעור
האם לחז"ל היה חוש הומור?
מאת גיל קופטש

סאטיריקן, תסריטאי, מחזאי, קומיקאי ישראלי, שעוסק רבות בטקסטים מהמקורות, ויו"ר מפלגת עלה ירוק לשעבר.
סיפורים על תלמידים המנסים ללמוד מרבם גם ברגעיוו האינטימים ביותר.

האם לחז"ל היה חוש הומור?

נאמר בברייתא: אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא (לשירותים), ולמדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין מתפנים בכיוון מזרח או מערב אלא בכיוון צפון או דרום, ולמדתי שאין מתפשטים בעמידה אלא בישיבה (על מנת לשמור על צניעות), ולמדתי שאין מקנחין בד ימין אלא ביד שמאל. אמר בן עזאי לרבי עקיבא : 'עד כאן (עד כדי כך) העזת פנים (התחצפת לחדור ולהתבונן בדברים כאלו) ברבך!' – אמר לו רבי עקיבא לבן עזאי: תורה היא וללמוד אני צריך.

בברייתא נוספת שנינו שבדיוק כך עשה בן עזאי לרבי עקיבא רבו: "בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא, ולמדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל. אמר לו רבי יהודה (תלמידו של בן עזאי): עד כאן העזת פניך ברבך! – אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך.

סיפור דומה מסופר על רב כהנא תלמידו של רב: רב כהנא נכנס ושכב תחת מיטתו של רב. רב נכנס עם אשתו כדי לשמש מיטתו (לקיים עמה יחסים), ושמע רב כהנא שהוא משוחח עמה, משחק עמה ואחר כך משמש עמה. אמר רב כהנא: פיו של רב דומה לאדם שלא אכל תבשיל, כלומר רב מתנהג בחמדנות כאדם רעב מאוד המתאווה לאוכל. שמע רב את רב כהנא ואמר: כהנא אתה כאן? צא מכאן אין זה דרך ארץ להיות במקום בו איש ואשתו מזדווגים. אמר לו רב כהנא: תורה היא וללמוד אני צריך.

ההסבר לסיפורים אלו נעוץ בהבנה שהתורה כוללת כל דבר, ואף בעניינים אישיים, פרטיים ומוצנעים נוהגים החכמים הגדולים באופן המדויק והמדוקדק בו יש לנהוג. מצד שני לא מספיק לשאול ולברר בעל פה כיצד יש לנהוג אלא בכל דבר יש לראות כיצד נוהגים הלכה למעשה. הראייה של הדברים הלכה למעשה נותנת אפשרות לדייק יותר ולהגיע לברור שלם של האופן בו על הדברים להיות.

מצוות לשכר ניתנו!

עמלתי מזה תקופה על עיון ומחשבה בצדדים השונים ל"שכר מצוות" שהאדם מקיים. ישנם מספר כיוונים\זוויות\נקודות שמהן ניתן להביט על הנושא כאשר כל אחד מהם הוא בעל אופי ותכונה אחרת כך שממילא המסקנה בהקשר לקורבנות וקודשים במקרים מסויימים היא אחת ולעומת זאת בנושאי ממונות, קידושין וכתובות היא אחרת לגמרי.

בעולם ההלכתי מקובל מאד להכריע או לפחות לנסות להכריע כדי לענות על צורך אבל בעולם המחשבתי\אמוני\רוחני נראה שבעיני חלק מהאנשים אין צורך בהבנה וממילא גם לא נצרכת הכרעה מכיוון שבעיני רוחם אין מדובר על נושא מהותי. אבל, לשמחתי רוב רובם של מכרי וחברי כן מאמינים ופועלים מתוך תפיסה שיש חשיבות מאד גדולה לעיון ובמקרים רבים גם הכרעה ולא רק בנושאים הלכתיים אלא גם בנושאים מחשבתיים ואמוניים.

אני אישית מאמין וחושב שגם אם יש תשובה כללית שניתן לענות באופן גורף עדיין חשוב מאד בכל מקרה כשלעצמו לשים לב ליחודיות של השאלה, ההרהור או הספק וממילא גם לתשובה. את הגישה הזאת למדתי ממספר אישים חשובים בחיי וממספר גדולי ישראל כמו הרמב"ם בתשובותיו השונות. הרמב"ם ורבים אחרים טרחו לענות תשובות מפורטות מאד לשאלות שבמבט ראשון יכולות להיראות תמוהות.

יש ברשותי כרך עתיק של תשובות הרמב"ם שקיבלתי במתנה מאחד מרבותי ולא טרחתי לעיין בו רבות מכיוון שכבר לאחר קריאה של דף אחד או שניים ניתן לראות את יחסו המדהים של הרמב"ם לשואל, לשאלה וממילא גם לחשיבות התשובה. ניתן לראות בטקסט קצר מאד שלמרות שהרמב"ם לא נוכח פיזית כאשר הוא קרא את השאלה וכתב את התשובה הוא העמיק במחשבתו לתוך עולמו של השואל וניסה לתת לו מענה כאילו השואל הוא אחד מבני ביתו ויוצאי חלציו. יש בתשובותיו סבלנות, רגישות אהבה ועוד מטענים רבים אחרים שמעידים לי אישית (אולי אחרים לא יראו זאת כמוני) על תכונות של חכם מכובד מחכמי ישראל שמקיים "ושננתם לבניך ודברת בם" ומרחיב את המצווה לכל אחד מישראל.

ומה שלמדתי מהרב שלמה בורשטיין זכרונו לברכה "כל מי שרוצה יבוא וילמד תורה" ולא רק דרש כך אלא יישם זאת במשך שנים רבות מצעירותו עד זקנותו ופטירתו, גם בבית המדרש וגם מחוצה לו כאשר פנה אליו אדם תמיד ענה לו בסבר פנים יפות, בכבוד, בנחת ובסבלנות.

• ויקיפדיה – מצווה
• מצוות לאו להנות ניתנו* / הרב אהרן ליכטנשטיין
• ספר: שכרן של מצוות הרב איתן כהן – (מייגע)
• ויקי ישיבה – מצוות תלמוד תורה
• ויקי ישיבה – מצוות לאו להנות ניתנו
• טעמי המצוות – ישראל וונדי – באתר הדף היומי
• טעמי המצוות – ישראל וונדי – עותק מקומי
• הרב וינשטוק – "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" אלו מצוות מקבלים עליהן שכר כבר בעולם הזה?
• שכר המצוות – גשמי או רוחני? – חבד.אורג
• משרד החינוך – טעמי המצוות – מחשבת ישראל – תוכנית הלימודים לחטיבת הביניים בבית הספר הממלכתי דתי

קישור למאמר המקורי באתר "שפע למד את עמי"
של מוסדות הרב עדין אבן שטיינזלץ

מתוך השיעור
האם סבלי הוא עונשי או נסיוני  מאת ד"ר יאיר כספי

הקלטה של השיעור ביוטיוב

יסורי רבי אלעזר בן רבי שמעון ורבי

במסכת בבא מציעא מסופר על היסורים שקיבל על עצמו רבי אלעזר בן רבי שמעון ככפרה על מעשה שגרם מיתה לאדם מסוים. רבי אלעזר קיבל על עצמו את היסורים למרות שברור שהוא נהג כשורה באותו מעשה. בהמשך ראה רבי את המקרה של רבי אלעזר והחליט לקבל על עצמו יסורים בעיקבותיו. הגמרא מתייחסת גם לפעולות שגרמו היסורים שלהם על האנושות כולה.

"לאחר שאגב הדברים עסקנו בנושאים שונים אנו חוזרים למעשה הראשון של ר' אלעזר בר' שמעון שגרם לאותו כובס מחוצף למות, ובדק בעצמו ונוכח שצדיק הוא. ואֲפִילּוּ הָכִי [כך] לאחר נסיון זה לֹא סָמַךְ ר' אֶלְעָזָר בְּר' שִׁמְעוֹן אַדַּעְתֵּיהּ [על דעתו], קַבֵּיל עֲלֵיהּ יִסּוּרֵי [וקיבל על עצמו יסורים] לכפר על עוונו. בְּאוֹרְתָא הָווּ מָיְיכִי לֵיהּ שִׁיתִּין נַמְטֵי [בערב היו מקפלים לו שישים מצעות של לבד], לְצַפְרָא נַגְדֵי מִתּוּתֵיהּ שִׁיתִּין מְשִׁיכְלֵי דְּמָא וְכִיבָא [בבקר היו מוציאים מתחתיו, למרות הלבד, שישים כלים של דם ומוגלה]. לְמָחָר, כלומר, בכל בוקר, עֲבַדָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ שִׁיתִּין מִינֵי לִפְדָּא וְאָכֵיל לְהוּ וּבָרֵי [עשתה לו אשתו שישים מיני ליפתן ואכל אותם והבריא]. וְלָא הֲוַת שָׁבְקָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ לְמֵיפַּק לְבֵי מִדְרָשָׁא כִּי הֵיכִי [הניחה לו אשתו ללכת לבית המדרש כדי] שלֹא לִדְחַקוּהוּ רַבָּנַן [ידחקוהו חכמים] משום שחששה לבריאותו. והוא היה ממשיך לנהוג באותו אופן, בְּאוֹרְתָא [בערב] אָמַר לְהוּ [להם] ליסוריו: אַחַיי וְרֵעַי, בּוֹאוּ! בְּצַפְרָא [בבוקר] אָמַר לְהוּ [להם]: זִילוּ [לכו] מִפְּנֵי בִיטּוּל תּוֹרָה. יוֹמָא חַד [יום אחד] שָׁמְעָה דְּבֵיתְהוּ [אשתו] מה הוא אומר, אָמְרָה לֵיהּ [לו]: אַתְּ קָא מַיְיתֵית לְהוּ עִילָּוֵיךְ [אתה הוא שמביא אותם עליך]! כִּלִּית מָמוֹן שֶׁל בֵּית אַבָּא במחלתך זו שאתה הוא הגורם לה אִימְרְדָה, אָזְלָה לְבֵית נָשָׂא [מרדה בו והלכה חזרה לבית אביה] והוא נשאר בלא מי שיטפל בו, ובלא כסף. סְלִיקוּ וְאָתוּ הָנָךְ שִׁיתִּין סְפוֹנָאֵי עַיְילוּ לֵיהּ שִׁיתִּין עַבְדֵי כִּי נְקִיטֵי שִׁיתִּין אַרְנָקֵי [באו ששים ספנים, והכניסו, הביאו, לו ששים עבדים כשהם מחזיקים בידם ששים ארנקים], וַעֲבַדוּ לֵיהּ שִׁיתִּין מִינֵי לִפְדָּא וְאָכֵיל לְהוּ [ועשו לו שישים מיני ליפתן ואכל אותם] שהיו אותם ספנים בסכנת טביעה, ונדרו שאם ינצלו בזכותו יביאו לו מתנות אלה. ונמצא שגם אחרי שהלכה אשתו היה מי שיטפל בו ברווחה. יוֹמָא חַד [יום אחד] אָמְרָה לָהּ אשתו לִבְרַתָּהּ [לבתה]: זִילִי בָּקִי בַּאֲבוּךְ מַאי קָא עָבֵיד הָאִידָּנָא [לכי בדקי באביך מה הוא עושה כעת]? אָתְיָא [באה] אליו, אָמַר לָהּ: זִילִי [לכי] ואִמְרִי לְאִמֵּךְ: שֶׁלָּנוּ, רכושנו שלנו בבית כעת, גָּדוֹל מִשֶּׁלָּהֶם משל בית משפחת אמך. קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ [קרא על עצמו] פסוק זה: "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ" (משלי לא, יד). אָכַל וְשָׁתֵי וּבָרֵי נְפַק לְבֵי מִדְרָשָׁא [ושתה והבריא ויצא לבית המדרש], שהרי בזמן זה לא היתה אשתו שם שתמנע אותו. אַיְיתוּ לְקַמֵּיהּ שִׁיתִּין מִינֵי דְּמָא [הביאו לפניו שישים מיני דם] שהביאו נשים כתמי דם, שהיה ספק בידן אם זה דם נדה והן אסורות לבעליהן, או היה זה דם מסוג אחר טַהֲרִינְהוּ [וטיהר אותם] את כולם. הֲוָה קָא מְרַנְּנֵי רַבָּנַן וְאָמְרִי [והיו חכמים מרננים אחריו ואומרים]: סָלְקָא דַּעֲתָךְ לֵית בְּהוּ חַד [עולה על דעתך שאין בהם אחד] שיש בו סָפֵק?! ומן הסתם טעה במשהו. אָמַר לְהוּ [להם]: אִם כְּמוֹתִי הוּא יִהְיוּ כּוּלָּם כל הילדים שיוולדו עכשיו מנשים אלה שטהרתי לבעליהן זְכָרִים, וְאִם לָאו [לא] תְּהֵא נְקֵבָה אַחַת בֵּינֵיהֶם. ואכן נתברר כי הָיוּ כּוּלָּם זְכָרִים. ומספרים: וְאַסִּיקוּ לְהוּ [וקראו להם] "אֶלְעָזָר" עַל שְׁמֵיהּ [על שמו] לזכרון אותו מעשה. תַּנְיָא [שנויה ברייתא] אָמַר רַבִּי: כַּמָּה פְּרִיָּה וּרְבִיָּה בִּיטְּלָה רְשָׁעָה זוֹ אשתו של ר' אלעזר בר' שמעון מִיִּשְׂרָאֵל, שהרי כשלא הניחה אותו לבוא לבית המדרש, כמה וכמה נשים לא היו טהורות לבעליהן מחמת הספק, שלא היה איש בקיא כמותו לטהרן.

…. אָמַר רַבִּי, כיון ששמע דברים אלה בשבח ר' אלעזר, משמע שחֲבִיבִין יִסּוּרִין. קִבֵּל עֲלֵיהּ תְּלֵיסַר שְׁנֵי [עליו שלוש עשרה שנה] של יסורים, שִׁית בִּצְמִירְתָא [שש שנים בחולי הכליות] וְשֶׁבַע שנים בִּצְפַרְנָא [בצפירנא]. וְאָמְרִי לָהּ [ויש אומרים]: שִׁבְעָה בִּצְמִירְתָא [בחולי הכליות], וְשִׁית בִּצְפַרְנָא [ושש בצפירנא]. מספרים: אַהוּרִיָּירֵיהּ דְּבֵי [שומר האורוות של בית] רַבִּי הֲוָה עֲתִיר [היה עשיר יותר] מִשָּׁבוֹר מַלְכָּא [מלך פרס], שכן היו לרבי בהמות רבות כל כך ברפת, שאפילו מפסולתן אפשר היה להתעשר, ומכאן נבין כמה בהמות היו. כַּד הֲוָה רָמֵי כִּיסְתָּא לְחֵיוָתָא הֲוָה אָזֵיל קָלָא בִּתְלָתָא מִילֵּי [כאשר היה שם תבן לפני הבהמות היה הולך הקול של געייתם בשלושה מילין]. הֲוָה מְכַוֵּין דְּרָמֵי בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּעָיֵיל [והיה מכוון לתת להם באותה שעה שנכנס] רַבִּי לְבֵית הַכִּסֵּא שלא ישמע קול צעקותיו, מפני הכאבים שהיה סובל, וַאֲפִילּוּ הָכִי [כך] מַעֲבַר לֵיהּ קָלֵיהּ לְקָלַיְיהוּ וּשְׁמַעוּ לֵיהּ נָחוֹתֵי יַמָּא [היה קולו מתגבר על קולם עד שהיו שומעים אותו יורדי הים], שכל כך היו רבים יסוריו. ומעירים: וַאֲפִילּוּ הָכִי [כך], יִסּוּרֵי [היסורים] של ר' אֶלְעָזָר בְּר' שִׁמְעוֹן עֲדִיפִי [עדיפים] מאלו של רַבִּי. שאִילּוּ יסורי ר' אֶלְעָזָר בְּר' שִׁמְעוֹן מֵאַהֲבָה בָּאוּ עליו היסורים וּמֵאַהֲבָה הָלְכוּ, ואילו יסורי רָבִּי עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה שגרם הוא עצמו בָּאוּ, וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה אחר הָלְכוּ. ומפרטים: עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה בָּאוּ מַאי הִיא [מה הוא, מה היה הדבר]? דְּהַהוּא עֶגְלָא דְּהָווּ קָא מַמְטוּ לֵיהּ [עגל אחד שהיו מוליכים אותו] לִשְׁחִיטָה. אֲזַל תַּלְיָא לְרֵישֵׁיהּ בִּכְנָפֵיהּ [הלך תלה העגל ראשו בתוך כנף בגדו] של רַבִּי וְקָא בָּכֵי [ובכה]. אָמַר לֵיהּ [לו] לעגל: זִיל [לך] לְכָךְ נוֹצַרְתָּ לשחיטה. אָמְרִי [אמרו] משמים: הוֹאִיל וְלָא קָא [ואינו] מְרַחֵם על הבריות לֵיתוּ עֲלֵיהּ [שיבואו עליו] יִסּוּרִין. ועַל יְדֵי מַעֲשֶׂה אחר הָלְכוּ יסוריו, ומספרים: יוֹמָא חַד הֲוָה קָא כָּנְשָׁא אַמְּתֵיהּ [יום אחד היה מטאטאה שפחתו] של רַבִּי בֵּיתָא [את הבית], הֲוָה שַׁדְיָא בְּנֵי כַּרְכּוּשְׁתָא וְקָא כָּנְשָׁא לְהוּ [היו מונחים שם בני חולדה והיתה מטאטאה אותם]. אָמַר לָהּ: שִׁבְקִינְהוּ [הניחי אותם], הרי כְּתִיב [נאמר]: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט). אָמְרוּ משמים: הוֹאִיל וּמְרַחֵם נְרַחֵם עֲלֵיהּ [עליו], ואז פסקו יסוריו. מספרים: כּוּלְּהוּ שְׁנֵי יִסּוּרֵי [כל שנות היסורים] של ר' אֶלְעָזָר לֹא שָׁכֵיב אִינִישׁ [מת אדם] בְּלֹא זִמְנֵיהּ [זמנו], שכיון שיסורים שקיבל עליו היו כפרה לעוונות הדור. כּוּלְּהוּ שְׁנֵי יִסּוּרֵי [כל שנות היסורים] של רַבִּי לֹא אִיצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִיטְרָא [הוצרך העולם לגשם] והיתה רטיבות מספקת מחמת הטל. שאָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: קַשֵּׁי יוֹמָא דְּמִיטְרָא כְּיוֹמָא דְּדִינָא [קשה יום המטר כיום הדין], שירידת הגשמים גורמת הרבה פורענויות, מחמת ברקים ורעמים ושטפונות. וְאָמַר אַמֵימָר: אִי לָאו [אם לא] היה צָרִיךְ לְעָלְמָא [לעולם] לגשם בָּעוּ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וּמְבַטְּלִי לֵיהּ [היו חכמים מבקשים רחמים עליו ומבטלים אותו]. ואֲפִילּוּ הָכִי [כך] שלא היה גשם, כִּי הָווּ עָקְרִי פּוּגְלָא מִמִּשְׁרָא הֲוָה קַיְימָא בֵּירָא מַלְיָא מַיָּא [כאשר היו עוקרים צנון מן הערוגה היתה נשארת גומה מלאה מים] מרוב הרטיבות שבארץ". (בבא מציעא פד,ב-פה,א)