רוב תלמידי הישיבה לא ממש לוקחים בחשבון את זה שיש להם תקופה מסויימת של לימוד בבית המדרש ולאחר מכן הם יוצאים לחיים. למען האמת הגישה החינוכית של עולם הישיבות הוא לא להציף את זה מול התלמיד בשלבים הראשונים של הלימוד. זה מאד נכון לטעמי שלא לחשוף למשל ילדים או צעירים למורכבויות החיים כאשר אין להם את הכלים להתמודד איתם מבלי להכנס לחרדה.

אני כבר לא צעיר כמו שהייתי בעבר אם כי כבר מגיל צעיר אמרו לי שאני מתנהג כמו זקן בן 70 פלוס ובאמת הרבה מאד מהחברים שלי הם המבוגרים יותר. וכשנמצאים עם מבוגרים רואים מה ההבדל בין "מודל" או "תבנית" בית המדרש לבין תבניות ודפוסים אחרים לעולמו הפנימי של האדם.

בגיל צעיר כאשר האדם ללא מטען כבד הוא יכול עדיין לבנות את נפשו ורוחו ולהכין אותה לקראת שלבים יותר מתקדמים בהמשך החיים. והמטרה של מודל בית המדרש בתהליך הלימוד של האדם הוא להכיר את עצמך ואת הסביבה ולדעת איך למזג בין השניים. יש מקום לבית המדרש בכל דור ודור מכיוון שכל דור ודור שונה מקודמו ותמיד צריך הצעיר ללמוד ולהכיר את עצמו ואת הסביבה.

בעם ישראל יש לנו את המשנה ואת הגמרא שהם כלים להכיר את מסורת בית המדרש ועולם הלימוד. יש שוני בין אדם שכל הזמן מחדש לעומת אדם שלומד על בסיס העבר. מי שכל הזמן מחדש ולא לומד מהעבר בכלל הוא "חוקר" ובדרך כלל המרחק שהוא יוכל להגיע הוא מאד קצר ביחס לקבוצה שלימה. לא רק מבחינת ההישגים שהם משניים אלא באיכות ההישג.

שאלת ה"טמא" מול "טהור" היא שאלה תמידית שתמיד יהיה ניתן לדון עליה ולכן כל הכרעה בנושא היא "זמנית" וניתנת להפרכה ורואים את זה לפי הדיון בגמרא על כך שאדם צריך לשמור רשימות של אכילת דבר איסור או דבר טומאה כדי שאם יעלה בית דין שישנה את הדין והם יכריעו שעל כמות של חלב שהוא אכל נניח בטעות הוא צריך להתחייב בקורבן אז שידע שהוא צריך להקריב קורבן.

יש הישג מסויים שצריך להשיג מבית המדרש והוא שהאדם יהיה "מוכן ומבוסס" לחיים של בית מדרש "עצמאי".

אם היה אפשר להגיד שאדם הוא "מחשב" אז יש נושא שהיום מאד פופלרי שנקרא "בינה מלאכותית" שעל ידי תהליך "לימוד" של המחשב בכל מיני חכמות הוא ידע ליישם כל מיני דברים. אז אל מול ה"בינה המלאכותית" עומד מול "בית המדרש" במובן מסויים. בית המדרש מלמד את התלמיד שהעולם רחב מיני ים ושיש הרבה סוגיות שמחשב פשוט(נגד מתוכנת) לא מסוגל להתמודד איתן מכל מיני סיבות. החכמה הגדולה היא לא להגיע לירח אם כי גם זאת גדולה ואין לזלזל בה אבל החכמה הגדולה יותר הוא תהליך ה"הורשה" והמשמעות בפועל היא שגם אם תהליך הלמידה יהיה יותר איטי מאשר בעולם המדע והמחקר עדיין האיכות של הלימוד בהורשה היא הרבה יותר גבוהה. העובדה הפשוטה שלא ניתן לבנות בית מדרש על ידי אדם אחד בודד אלא רק על ידי שיתוף פעולה מראה גם את העוצמה הבסיסית והסגולית שיש בבית המדרש. משאבי החשיבה והרגש שיש לאדם בודד הם מאד מצומצמים ביחס לנניח 20 אנשים. כאשר קבוצה של 10 אנשים לומדת ביחד כקבוצה גם אם לא הגיעו למסקנה אחידה עדיין תהליך הלימוד תורם כשלעצמו.

הבאתי את סוגיית תנורו של עכנאי בתור דוגמא. האם המטרה מלימוד הסוגיה היא להגיע למסקנה הלכתית מעשית כמו האם הכלי טהור או טמא? ברור שלא. טהור וטמא הוא דבר תלוי מציאות ולכן לא ניתן להכריע מראש וצריך להתייעץ עם חכם או כוהן. הבעיה המרכזית אצל תלמידים צעירים היא שהם לא מצליחים להבין בכוחות עצמם ש"חכם" ו"כוהן" ו "פוסק" הן דמויות להבדיל אלף אלפי הבדלות אבל כמו במשחקי מבוכים ודרקונים שיש בהם קוסם, לוחם, מכשף ועוד דמויות אחרות רבות.

כאשר תלמיד רואה איך בית מדרש מתנהל הוא לאט לאט מתחיל להבין שבית המדרש של חכמים מול רבי אליעזר נראה קצת שונה מהתפיסה שהוא תפס מלכתחילה וממילא צריך להחיות את "בית המדרש". בית המדרש הוא לא נחלת העבר והאקדמיה היא לא נחלת העתיד. אלו "שני אורים" שכל אחד מהם קיים מבריאת העולם. אחרי שאדם חווה את בית המדרש הוא יצא ידי חובתו בשלב מסויים של תלמוד תורה תוך כדי ניסיון ואז הוא יכול להגיע לבחירה אמיתית כאשר ייתקל עם "בית מדרש" אחרים מאשר מה שהוא כבר מכיר. אבל לפחות בית מדרש אחד שלם יש לו בידו כך שהוא לא "עני" ולעומת עמים אחרים שלהם יש בתי עבודה זרה שמלאים בטומאה (דבר לא טהור) היהודי יכול עכשיו להסתכל לרגע ולחשוב, רגע, נניח שהילד שלי ישאל אותי שאלה בענייני העולם או יהדות או כל נושא שהוא, האם אני אהיה "פוסק" ומכריע בשבילו? האם הוא צריך כרגע הכרעה או שהוא צריך שאקשיב לו?

אפשר להגיע למצב הזה גם על ידי חכמה אבל הדרך היותר "גדולה" היא דרך בית המדרש.

חשוב מאד לדעת שיש כמה דמויות שהתורה כבר מלמדת אותנו: משה לעומת בלעם וכן פרעה לעומת יעקב ועם ישראל בכלל.

כמובן שצריך כל אדם לדעת שגם אם לו מתאים דבר מסויים ובית מדרש מסויים לא לכל אחד מתאים אותו בית המדרש. לדוגמא את אדם אחד מחייה בית מדרש פלפלני ואחר בית מדרש קופצני ולעומת זאת לאחר בית המדרש המדעי או האוניברסיטאי מתאים יותר.

בית המדרש צריך לתת לאדם את מה שטוב לו. בתקופה שלנו בית המדרש הוא גם זמן של איכות ופינוק שמתוך שלווה ושמחה התורה נכנסת בלב ומשתרשת. אחרי הרבה שנות גלות עם ישראל מלמד את העולם שבית המדרש של עם ישראל הוא המתקדם ביותר. עצם זה שעם ישראל חזר לארצו ושמר על תורתו מוכיח גם את גדולת התורה וממילא גם על נותן התורה. ז"א שגם אם למישהו היה ספק בעבר היום ברור שאת התורה נתן הקב"ה.

כמובן שלכל דבר יהיו מתנגדים וצריך לדעת איך להתייחס אליהם, חשוב לי להדגיש שלא לכל מתנגד צריך לתת כבוד אם כי היום אנחנו סלחנים מאד וגם מה שהתורה אוסרת אנחנו מוצאים פתחים להתיר בחכמה למקרים מסויימים מאד.

כמו שיש שלבי התקדמות בהכרות של שפה כך אפשר להתייחס לבית המדרש, יש הרבה דוגמאות בבית המדרש וככל שיש יותר דוגמאות כך ממילא אפשר יותר להבין את הנושא אם כי מידי פעם זה יכול לבלבל אבל יש מקום גם לבקיאות וגם לעיון או ללימוד בגרסא ללא העמקה וכן ללימוד עם העמקה ברמות שונות ויש גם חשיבות מאד מיוחדת לקריאה ללא הבנה "כמו תוכי" אם כי האידאל הוא שלא רק לעסוק בדברים כמו "תוכי" בנוסף לכל זה חשוב להבין שיש הבדל בין יכולות הניתוח של אדם אחד לאחר, למשל אדם מבוגר ומנוסה בעולם הלימוד מבין דברים מסויימים תוך זמן קצר לעומת אדם צעיר שלוקח לו הרבה יותר זמן כך שיכול להיות שלאדם צעיר נראה שהאדם המבוגר קורא כמו "תוכי" אבל בפועל הוא לומד ומספיק ללמוד בקצב מאד מהיר שאדם צעיר לא מסוגל לתפוס אם זה מכיוון שהוא מכיר את הנושא או את הטקסט או אם בגלל שיכולות הלימוד שלו הרבה יותר מפותחות מאדם צעיר.

אז, איך לוקחים את סיפור של תנורו של עכנאי וממחישים אותו כמו בסוג של "תאטרון פלייבק"?

צריך לדעת איך לספר סיפורים כך שהשומע ירותק לסיפור ויקבל חוויה מאד עשירה ומשמעותית ביחס לנשמתו האישית.

תענית כ״ד ב

רַב יְהוּדָה חֲזָא הָנְהוּ בֵּי תְרֵי דַּהֲווֹ קָא פָּרְצִי בְּרִיפְתָּא, אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ אִיכָּא שִׂבְעָא בְּעָלְמָא, יְהֵיב עֵינֵיהּ — הֲוָה כַּפְנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב כָּהֲנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּנְיָא שַׁמָּעֵיהּ: מָר דִּשְׁכִיחַ קַמֵּיהּ, נִיעַשְּׂיֵיהּ דְּלִיפּוֹק בְּפִתְחָא דְּסָמוּךְ לְשׁוּקָא. עַשְּׂיֵיהּ וּנְפַק לְשׁוּקָא, חֲזָא כִּנּוּפְיָא, אֲמַר לְהוּ: מַאי הַאי? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַכּוּסְפָּא דְתַמְרֵי קָיְימִי דְּקָא מִזְדַּבַּן. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ כַּפְנָא בְּעָלְמָא, אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: שְׁלוֹף לִי מְסָאנַיי. שְׁלַף לֵיהּ חַד מְסָאנָא וַאֲתָא מִיטְרָא.

שטיינזלץ

א ובענין כוח תפילתו של רב יהודה מסופר: רב יהודה חזא הנהו בי תרי דהוו קא פרצי בריפתא [ראה שני אנשים שהיו מזלזלים בלחם], שהיו זורקים לחם מאחד לשני, אמר: שמע מינה איכא שבעא בעלמא [מכאן נראה שיש שובע בעולם] שאנשים נוהגים כך בלחם, יהיב עיניה [נתן עיניו] והקפיד על כך — הוה כפנא [ונהיה רעב]. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב כהנא בריה [בנו] של רב נחוניא שמעיה [שמשו] של רב יהודה: מר דשכיח קמיה, ניעשייה דליפוק בפתחא דסמוך לשוקא [אדוני שמצוי לפניו, לפני רב יהודה, יכפה עליו שיצא בפתח סמוך לשוק] שיראה בעיניו את הרעב בעולם. עשייה ונפק לשוקא, חזא כנופיא [כפה אותו ויצא לשוק, ראה קבוצה של אנשים], אמר להו [להם]: מאי האי [מה זה] שאתם מתקבצים יחד? אמרו ליה [לו]: אכוספא דתמרי קיימי דקא מזדבן [על כלי של תמרים אנחנו עומדים, שמוכרים אותם עכשיו]. אמר: אם קבוצה גדולה של אנשים עומדים סביב כלי אחד של תמרים לקנותו לאכילה, שמע מינה כפנא בעלמא [מכאן שרעב בעולם], אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: שלוף לי מסאניי [חלוץ לי את נעליי] לאות צער, שרצוני להתענות על כך. שלף ליה חד מסאנא ואתא מיטרא [חלץ לו נעל אחת ובא גשם], כי מטא למישלף אחרינא [כאשר בא לחלוץ את השניה] אתא [בא] אליהו ואמר ליה [לו]: אמר הקדוש ברוך הוא עכשיו: אי שלפת אחרינא [אם חולץ אתה נעל אחרת] — מחריבנא לעלמא [מחריב אני את העולם], שלא יהא לך כל צער בו.

בן יהוידע על ברכות דף סג/א

שם (אבות ב', ב') "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה": יש להקשות מאי מרבה בתיבת לעולם? ונראה לי בס"ד על דרך המעשה בעשיר אחד שהיה לו בן יחיד, וכשהיה בן י"ח(18) שנה קודם שנשא אשה רצה אביו ללמדו מלאכה, ובחר במלאכת הצורף, והביא לו לביתו צורף אחד אומן גדול אשר מלאכתו שוה פי שלשה על שאר צורפין לרוב יופיה, והבן לא רצה ללמד מפני הטורח, ויאמר לאביו וכי למלאכה זו אני צריך הלא יש בבתינו עושר גדול ויש כמה בני אדם נזונים בחינם, ומה לי לצרה הזאת להטריח עצמי בלימוד המלאכה הקשה הזאת. א"ל אביו בני כך הוא רצוני ודעתי שתלמוד מלאכה. וימאן הבן והוכרח אביו לשחד אותו בממון ויתן לו בעד כל יום חמשה זהובים כדי שישב וילמוד, והואיל וזה האומן יודיע בזה המלאכה חכמה גדולה הוצרך לעסוק בה עם הבן שנה אחת עד שלמד אותה בכל הצורך. ובאותם הימים שהיה האב נותן לבנו חמשה דינרים ליום, ולאומן שני דנרי זהב בכל יום, היה הבן אומר בלבבו כי אביו שוטה הוא בזה הדבר לפזר ממון זה בשביל המלאכה בחינם מאחר שאין לו צורך בה. אחר כך השיאו אביו אשה, ואחר כך נפטר אביו, ויכנס הבן לאוצר הממון של אביו ויפתח התיבות המלאים צרורות זהובים ויסירם משם ויביאם אל חדר שלו ואשתו היתה עמו בכל זאת. אחר שנים אבד העושר כולו מיד הבן, וגם מטלטליו מכר ונשאר הוא ואשתו ובניו בחוסר כל. ויזכיר(נזכר) הבן אשר אביו למדו מלאכה הנזכרת והכלים של המלאכה היו מונחים בחדר אחד. ויפתח הבן החדר ויוציא את הכלים בשמחה גדולה כי בהם יתפרנס עתה בריוח. וכשהוציא הכלים בירך את אביו ויאמר תהיה מנוחתו כבוד ונשמתו בצרור החיים, ואשתו היתה גם כן עמו ושמעה דבריו. אחר כך ישב ועסק במלאכה ובכל פעם שמכה בפטיש על הסדן היה אומר על אביו מנוחתו כבוד, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים בגן עדן ואשתו שומעת כל זה. והנה יום אחד אמרה לו אשתו פליאה גדולה יש לי עליך, הלא בעת שנכנסת לאוצר הממון שהוריש לך אביך ולקחת הממון הרב ההוא, הייתי אני עמך ולא שמעתי שברכת את אביך? ועתה בעת אשר לקחת כלים של העמל ויגיעה האלה מן החדר ברכת לאביך? ובכל עת שאתה עוסק בהם ויגיע אתה מברך לאביך, מה זה ועל מה זה? אמר לה כשהייתי קטן בשנים בא אבי ללמדני מלאכה זו מאומן חשוב, וסרבתי והוכרח לפזר ממון הרבה ולשחד אותי בממון עד שלמדתי, ובכל יום הייתי חושב בלבי ששטות היתה בו בדבר זה דלמאי אצטריך לי אומנות זו? ועתה שנהפך הגלגל וכל אותו הממון שהניח הלך לו ולא נשאר דבר וסיבה להתפרנס ממנה כי אם רק מלאכה זו אשר למדני אבי בעל כרחי, הנה לעת עתה ידעתי שאבי חכם היה וטובה גדולה עשה עמי בלימוד המלאכה, כי זו היא תעמוד לנצח קרן קיים להתפרנס ממנה, ולולי היא הייתם מתים ברעב כולכם, על כן אני מזכירו לשבח ומברך אותו ומכבדו בדברים תמורת מה שהייתי מבזהו בלבבי בעת שלמדתי האומנות, בחשבי דבר זה לשטות חס וחלילה. עד כאן, ובזה יובן דברי בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות וכו', פירוש אפילו אם רואה שיש לו עושר רב אשר יוכל לפרנס מאה בני אדם בכל יום מן העושר שלו, לא יסמוך על עושרו אלא ילמדהו אומנות, אולי יצטרך לה באיזה זמן וכמו ענין המעשה הנזכר:

בתלמוד בבלי מסכת מגילה דף יט/ב

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר? מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש. ומאי ניהו? מקרא מגילה:

שטינזלץ:

ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר" (דברים ט, י) — מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה בהר גם דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים שעתידים לדקדק ולעיין בה וגם מה שהסופרים עתידים לחדש, ומאי ניהו [ומה הוא] הדבר שהסופרים (חכמים) עתידים לחדש? הוא מקרא מגילה.

איך היה הדבר שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה וסופרים? משה כותב ובתוך כך מראה לו הקב"ה מה עתיד לצאת מכתיבתו.
הרעיון מובע במדרשים בכמה מקומות ושניים מהם מובאים פה למטה. האם נקט הקב"ה בשמו של רבי אליעזר או רבי עקיבא? כנראה שלא, אבל, הביע ככל הנראה את תוכן הדברים ולכן משה היה שואל את ששאל. לפי הרמב"ם במורה נבוכים ככל הנראה עליית משה למרום אינה בהכרח דבר כפשוטו כמו דברים אחרים כגון "ותפתח האתון את פיה" איננו כפשוטו אלא דיבר הכתוב בלשון בני אדם. מה שכן, איננו יודעים להיכן הלך משה כאשר עלה למרום אבל אנחנו יודעים שיצא מן המחנה ושיהושוע ליווה אותו, המתין לו וקיבל את פניו מהיכן שהלך.

מדרש רבה במדבר – פרשה יט פסקה ז

(ז) ר' אחא בשם ר' חנינא אמר בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו רבון העולמים יהי רצון שיהא מחלצי אמר לו חייך שהוא מחלציך הה"ד (שמות יח) ושם האחד אליעזר שם אותו המיוחד:

מדרש תנחומא חקת – פרק ח

רבי אחא בשם רבי יוסי בר חנינא אמר בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפרשת פרה אדומה הלכה בשם אומרה רבי אלעזר בני אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר משה לפניו רבש"ע העליונים ותחתונים שלך הן ואתה אומר הלכה בשמו של בשר ודם א"ל צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה אדומה תחלה

ספר קול מבשר ח"א – פרשת עקב

ז. את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע (דברים י' כ). ובגמרא (פסחים כב ע"ב), את ה' אלקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים. פירוש, התלמידי חכמים מרבים את יראת ה', והבן. בעת שהיה הר"ר בונים מפרשיסחא זצ"ל, בעיר דאנציג עוד טרם שהיה רבי, וידעו ממנו כי הוא נוסע לצדיקי הדור, שאלו אותו שם ה'דייטשען' שהיו עמו באכסניה אחת, שאינם יכולים להבין, כי איש כמוהו אשר מלא וגדוש בתורה וחסידות, ויודע הרבה ספרים, וכל רז לא אניס ליה, צריך עוד להוציא הוצאות גדולות ולנסוע לצדיקים? הלא יוכל ללמוד הכל מתוך הספרים, ולמה לו לנסוע אליהם! והשיב להם כל מיני תירוצים, ולא נתקבלו אצלם. אך פעם אחת, בקשו הם ממנו כי ילך עמהם לטיאטרון, ובודאי לא רצה ללכת עמהם למקום כזה. וכאשר חזרו ה'דייטשען' לאכסניה, סיפרו לו מה שהיה שם בטיאטרון, וכי היו שם הרבה דברים נפלאים שעין לא ראתם מקודם. והשיב להם הרר"ב זי"ע, כי גם הוא יודע את כל הדברים הנפלאים שהיה שמה. ושאלוהו מהיכן הוא יודע? הלא הוא לא היה בטיאטרון, ואיך יודע מה הולך שם! והשיבם, כי ראה את ה'תכניה' של אותו המחזה, ומשם הבין את הכל. ולהמחישם – צייר להם את כל המחזה ממש כאילו היה שם. והשיבו לו ה'דייטשען', כי אין כל דמיון בין הציור לבין המחזה עצמו, כי ההבדל הוא כרחוק מזרח ממערב. ואז אמר להם הרר"ב זי"ע, אם כן, אתם מודים עכשיו שאין דומה למי שרואה את הצדיק בעצמו, למי שרק מכיר אותו על ידי הספרים, כי ההבדל הוא גדול מאד. [שיח שרפי קודש החדש, פ' עקב]:

עירובין דף נ"ג עמוד ב'

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָא, אַשְׁכְּחַהּ לִבְרוּרְיָה אֲמַר לַהּ: בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לְלוֹד? אֲמַרָה לֵיהּ: גָּלִילִי שׁוֹטֶה, לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה?! הָיָה לְךָ לוֹמַר: ״בְּאֵיזֶה לְלוֹד״.

בְּרוּרְיָה אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְהַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה קָא גָרֵיס בִּלְחִישָׁה. בְּטַשָׁה בֵּיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: לֹא כָּךְ כָּתוּב ״עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמוּרָה״, אִם עֲרוּכָה בִּרְמַ״ח אֵבָרִים שֶׁלְּךָ — מִשְׁתַּמֶּרֶת, וְאִם לָאו — אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת. תָּנָא: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ, לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ.

תָּנָא, תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּתְחַיֵּיב בִּשְׂרֵיפָה לַמָּקוֹם. אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ אָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ.

אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, פְּתַח פּוּמָּיךְ קְרִי, פְּתַח פּוּמָּיךְ תְּנִי, כִּי הֵיכִי דְּתִתְקַיַּים בָּיךְ וְתוֹרִיךְ חַיֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״, אַל תִּקְרֵי ״לְמֹצְאֵיהֶם״ אֶלָּא ״לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה״.

אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, חֲטוֹף וֶאֱכוֹל חֲטוֹף וְאִישְׁתִּי, דְּעָלְמָא דְּאָזְלִינַן מִינֵּיהּ כְּהִלּוּלָא דָּמֵי.

שטיינזלץ:

ג ומשום שמדובר בלשון חכמה, ובחכמתן של נשי ישראל, מביאים את המעשה: ר' יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא, [היה מהלך בדרך] אשכחה [מצא] את ברוריה אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה ליה [לו]: גלילי שוטה, וכי לא כך אמרו חכמים: אל תרבה שיחה עם האשה?! היה לך לומר בקיצור, כדי לא להרבות שיחה: "באיזה ללוד". ועוד מדברי חכמתה של ברוריה: ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס [מצאה תלמיד אחד שהיה לומד] בלחישה, ולא הרים קולו בלימודו. בטשה ביה, [בעטה בו] אמרה ליה [לו]: לא כך כתוב "ערוכה בכל ושמרה" (שמואל ב' כג, ה), משמע אם ערוכה התורה במאתים ארבעים ושמונה איברים שלך — כלומר שאתה מתאמץ בה גם בגופך משתמרת, ואם לאו — אינה משתמרת. ומעין זה תנא [שנה]: תלמיד אחד היה לר' אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו. ואגב מעשה זה בתלמיד ר' אליעזר מסופר גם: תנא [שנה], תלמיד אחד היה לר' אליעזר שנתחייב בעונש שריפה למקום (שכינה) בגלל חטאיו אך אמרו: הניחו לו ולא תענישוהו כדינו משום שאדם גדול שמש. ומעין אותה הוראה של ברוריה אמר שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השינים], פתח פומיך קרי [פיך וקרא], פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי [פיך ושנה כדי שתתקיים התורה בך ותאריך ימים] שנאמר "כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא" (משלי ד, כב) אל תקרי [תקרא] "למצאיהם" אלא "למוציאיהם בפה". ועוד הוראה אמר שמואל לרב יהודה תלמידו החביב עליו: שיננא [גדול השינים], חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי [ושתה, שהעולם שאנו הולכים ממנו כמשתה חתונה הוא] ששמחתו רק לפי שעה, ואם אינו נהנה עכשיו לא יוכל ליהנות לאחר מכן.

אפשר ללמוד כמה דברים מהסיפורים הן לזכות והן לגנאי מדרך חכמתה של ברוריה אשת רבי מאיר.

מקובל מאד שאדם חכם יש בו תכונות טובות שהופכות אותו לאדם "מעולה". אצלי במשפחה יש משפט מפורסם מאד "גאון גובל בשיגעון" מכיוון שלא כל חכם וחכמה בהכרח מועילים לאדם. לדוגמא, אם האדם גאון יש סיכוי שנקודת ההסתכלות שלו היא רחוקה מאד מהאדם שאיתו הוא נפגש ולכן מעבר לחכמה צריך גם ענווה ויראת ה'. חכמה לבדה היא דבר שיש בו חסון. לדוגמא מהסיפור של ברוריא שחכמים מביאים אותה חצי לגנאי חצי לשבח, ברוריה "בטשה ביה" בעטה בתלמיד, האם ראוי שיבעטו בתלמיד? האם זאת דרך נכונה ללמד תלמיד? אפשר לדון האם ברוריה הכירה את התלמיד או כל מיני זכויות אחרות שהובילו אותה למעשה המדוייק הזה.

במקרה הראשון שברוריה אומרת "גלילי שוטה" מדובר על ביטוי מאד חריף. האם כך היא דרכה של תורה? האם התורה מלמדת את האדם להתבטא בדרך קשה וחריפה כזאת שפוגעת? האם חכמה מביאה לידי התנהגות בוטה כזאת?

אלו שאלות ששאלתי את עצמי וחשוב להבין שאלו שאלות שנובעות מתוך ניסיון להבין את הנלמד. אני יודע שיש תלמידי חכמים שלא מגיעים למצב שבו הם שואלים את עצמם שאלות כאלו ולדעתי משהו חסר בהם. הם לא מסוגלים לראות את הכתוב מהסתכלות מעט שונה. ואני אשאל נניח את הרב הראשי לישראל: הרב, וכי היית תלמיד חכם מאש שיצאת מרחם אמך? איך הפכת לתלמיד חכם? האם שתקת ולא שאלת שאלות על הכתוב? האם הכתוב פשוט היה מובן לך במצבו הגולמי?

יש אנשים שאוהבים להבדיל בצורה גורפת בין נשים לגברים והטענה שלי היא שכל אדם הוא מיוחד בפני עצמו. יש גם כאלה שאומרים שהשם הוא זה שקובע את תכונות האדם, אז מה? כל ברוריה היא כמו אשר רבי מאיר? חשוב ללמוד מברוריה אשת רבי מאיר על היחס לחכמה וחכמים בכלל. ומנגד לזה חשוב מאד ללמוד חכמה מחכם בעולם האמיתי ולא רק מהכתובים. בנוסף לזה יש גם סוגים של חכמים והאדם יכול לראות מספר חכמים ולהכריע למי הוא רוצה להיות דומה יותר. אמנם יש יחודיות בכל אדם אבל יש לנו היום את היכולת לראות דוגמאות רבות ולהכריע בכוחות עצמינו לאילו אנחנו מרגישים חיבור נשמתי עמוק ומאילו נשמתנו סולדת וממילא לא נרצה לבטא בעצמינו חכמה כזאת. אני אישית רואה חכמה בברוריה אבל במציאות ראיתי נשים שאני רואה בהן ביטוי של חכמה הרבה יותר מושלם מאשר מה שהגמרא מספרת על ברוריה אשת רבי מאיר, אז לאיזה סגנון של חכמה אני מתחבר? כתוב או חי במציאות של ימינו?

קידושין דף ל"ב עמוד א':

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר רַב חִסְדָּא הָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל וְרַב יוֹסֵף אָמַר אֲפִילּוּ הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל שֶׁנֶּאֱמַר וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם אָמַר רָבָא הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלְמָא דִּילֵיהּ הוּא וְתוֹרָה דִּילֵיהּ הִיא מָחֵיל לֵיהּ לִיקָרֵיהּ הָכָא תּוֹרָה דִּילֵיהּ הִיא הֲדַר אָמַר רָבָא אִין תּוֹרָה דִּילֵיהּ הִיא דִּכְתִיב וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה אִינִי וְהָא רָבָא מַשְׁקֵי בֵּי הִלּוּלָא דִּבְרֵיהּ וְדַל לֵיהּ כָּסָא לְרַב פָּפָּא וּלְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ וְקָמוּ מִקַּמֵּיהּ לְרַב מָרִי וּלְרַב פִּנְחָס בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא וְלָא קָמוּ מִקַּמֵּיהּ אִיקְּפַד וַאֲמַר הָנוּ רַבָּנַן רַבָּנַן וְהָנוּ רַבָּנַן לָאו רַבָּנַן  וְתוּ רַב פָּפָּא הֲוָה מַשְׁקֵי בֵּי הִלּוּלָא דְּאַבָּא מָר בְּרֵיהּ וְדַלִּי לֵיהּ כָּסָא לְרַבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה וְלָא קָם מִקַּמֵּיהּ וְאִיקְּפַד אֲפִילּוּ הָכִי הִידּוּר מֶיעְבַּד לֵיהּ בָּעוּ אָמַר רַב אָשֵׁי אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל מֵיתִיבִי מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עֲלֵיהֶם נָתַן הַכּוֹס לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלֹא נְטָלוֹ נְתָנוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְקִיבְּלוֹ אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מָה זֶה יְהוֹשֻׁעַ אָנוּ יוֹשְׁבִין וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרִיבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ אֲמַר לֵיהּ מָצִינוּ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שֶׁשִּׁמֵּשׁ אַבְרָהָם גָּדוֹל מִמֶּנּוּ וְשִׁמֵּשׁ אַבְרָהָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה וְכָתוּב בּוֹ וְהוּא עָמַד עֲלֵיהֶם וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִדְמוּ לוֹ לֹא נִדְמוּ לוֹ אֶלָּא לְעַרְבִיִּים וְאָנוּ לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרִיבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ אָמַר לָהֶם רַבִּי צָדוֹק עַד מָתַי אַתֶּם מַנִּיחִים כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם וְאַתֶּם עוֹסְקִים בִּכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵשִׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה נְשִׂיאִים וּמוֹרִיד מָטָר וּמַצְמִיחַ אֲדָמָה וְעוֹרֵךְ שׁוּלְחָן לִפְנֵי כׇּל אֶחָד וְאֶחָד וְאָנוּ לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרִיבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר אָמַר רַב אָשֵׁי אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל שֶׁנֶּאֱמַר שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ.

שטיינזלץ:

ג אמר רב יצחק בר שילא, אמר רב מתנה, אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו — כבודו מחול, ואין בנו נחשב כעובר על המצוה אם אינו נוהג בו כבוד. אבל הרב שמחל על כבודו — אין כבודו מחול. ואילו רב יוסף אמר: אפילו הרב שמחל על כבודו — כבודו מחול. שנאמר: "וה' הולך לפניהם יומם" (שמות יג, כא), הרי שהקדוש ברוך הוא, אף שהוא רבם של ישראל, מוחל על כבודו, וטורח לפני ישראל. אמר רבא: הכי השתא [איך אתה משווה]?! התם [שם], הקדוש ברוך הוא עלמא דיליה [העולם שלו] הוא, ותורה דיליה [שלו] היא, מחיל ליה ליקריה [יכול הוא למחול על כבודו], שהרי הוא גזר איך צריך לנהוג והוא יכול לשנות מגזירות עצמו, הכא [כאן] וכי תורה דיליה [שלו] היא שיכול הרב למחול על כבודה?! הדר [חזר] ואמר רבא: אין [כן], תורה דיליה [שלו] היא, של החכם הלומד אותה, דכתיב [שכן נאמר] "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א, ב), לומר כי מתחילה התורה היא "תורת ה'", ולאחר שהגה בה היא נעשית "תורתו". ושואלים: איני [כך הוא]?! והא [והרי] רבא משקי בי הלולא דבריה [היה משקה את האורחים בשמחת החתונה של בנו] ודל ליה כסא [ומזג לו כוס] לרב פפא ולרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע וקמו מקמיה [ועמדו לפניו] כשהתקרב אליהם. וכן השקה לרב מרי ולרב פנחס בריה [בנו] של רב חסדא ולא קמו מקמיה [עמדו מפניו]. איקפד [הקפיד] ואמר: הנו רבנן רבנן, והנו רבנן לאו רבנן [חכמים אלה שלא קמו מפני הם חכמים, וחכמים אלה שקמו מפני אינם חכמים]? כלומר, סבורים אתם שאתם חכמים גדולים כל כך שאינכם צריכים לכבד חכם? ותו [ועוד] מעשה היה, שרב פפא הוה משקי בי הלולא [היה משקה את האורחים במשתה החתונה] של אבא מר בריה [בנו] ודלי ליה כסא [ומזג לו כוס] לר' יצחק בריה [בנו] של רב יהודה ולא קם מקמיה [עמד מפניו] ואיקפד [והקפיד] רב פפא על כך. וגם מכאן משמע שאף שמחל על כבודו (והשקה לאורחים) אין כבודו מחול! ומשיבים: אפילו הכי [כך] שהרב מוחל על כבודו — הידור מיעבד ליה בעו [לעשות לו איזה עניין של הידור, כמבקשים לעמוד לפניו, צריכים היו]. אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הרב שמחל על כבודו — כבודו מחול, אולם נשיא שמחל על כבודו — אין כבודו מחול. מיתיבי [מקשים]: מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' צדוק שהיו מסובין בבית המשתה של בנו של רבן גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם. נתן הכוס לר' אליעזר ולא נטלו, נתנו לר' יהושע וקיבלו. אמר לו ר' אליעזר: מה זה יהושע? אנו יושבין ורבן גמליאל ברבי (הגדול), עומד ומשקה עלינו?! אמר ליה [לו]: מצינו גדול ממנו ששמש את אורחיו, שאברהם אבינו גדול ממנו — ושמש אורחים. שהרי אברהם גדול הדור היה, וכתוב בו "והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בראשית יח, ח), ושמא תאמרו: כמלאכי השרת נדמו לו ומשום כך כיבד אותם — הרי לא נדמו לו אלא לערביים. ואנו, לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?! אמר להם ר' צדוק: עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום שאפשר להביא ראיה מהקדוש ברוך הוא עצמו ואתם עוסקים בכבוד הבריות? הלא הקדוש ברוך הוא משיב רוחות, ומעלה נשיאים (עננים), ומוריד מטר, ומצמיח אדמה, ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו? משמע שאף נשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול! אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] נשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול, מכל מקום מלך שמחל על כבודו — אין כבודו מחול, שמה שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) כוונתו: שתהא אימתו עליך, שמצוה היא לירוא ממנו, ומצוה זו אף המלך עצמו אינו יכול למחול עליה.

בשני מקומות מוזכרת אמרתו של רבי מאיר על כך שצריך אדם לשנות לתלמידו בדרך קצרה:

פסחים דף ג' עמוד ב': . כִּדְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה.

חולין דף ס"ג עמוד ב': אמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה

בגמרא בפסחים מובא במשך דיון על דיוקי לשון ואיך לדבר שדעתו של רבי ישמאל היא שצריך בדרך נקיה ובהמשך מוזכר בהקשר הזה בשם רבי מאיר שצריך ללמד בדרך קצרה. וכל זה תוך ניסיון ללמוד זאת גם מהתורה ולא כסברא ורעיון עצמאי בנושא חינוך ולימוד.

אמירתו של רבי מאיר שמובאת במסכת חולין מובאת דווקא בהקשר לנושא טומאה וטהרה. ובדיוק מיוחד על הדרך שבה התורה מלמדת אותנו על הבהמות והעופות הטמאים והטהורים. וכל הרעיון מבוסס על "הרוב קובע". התורה מלמדת שהרוב קובע איך אנחנו מבטאים ומתמללים את הכללים ולא בהכרח שהרוב קובע האם דבר מותר או אסור. ורבי מאיר לומד מהתורה שכשיש דבר מרובה ומועט מזכירים את המועט כדי שלתלמידים יהיה יותר קל לזכור ולקלוט את הנושא.

הרמב"ם ביד החזקה, הלכות דעות פרק ב' הלכה ד': לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו וזו היא שיחת רוב כל אדם ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים ועל זה צוו חכמים ואמרו כל המרבה דברים מביא חטא ואמרו לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים ועניניהם מרובים והוא שצוו חכמים ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה אבל אם היו הדברים מרובין והענין מועט הרי זו סכלות ועל זה נאמר כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים:

וכמו בכל עניין יש דעות לפה ולשם. יש דברים שבאמת דברי הרמב"ם ורבי מאיר וכן עוד חכמים אחרים יהיו שצרך לצמצם ולתמצת כדי שלתלמיד יהיה קל. אבל לא כל נושא ולא כל דבר מצריך אור ישיר ומכוון ויש מקרים שבהם נצרכת גישה קצת יותר מקיפה של הנושא כדי שהנקודה תובן בצורה טובה. ואת זה כל הגמרא מלמדת אותנו. אם כל גדולתה של המשנה ראו מחברי הגמרא שיש הרבה דברים שנכתבו ונאמרו בתמצית אבל מעט זמן אחר כך יש צורך בהרחבה על הנושא. ואז על כך עולה השאלה, אז למה מראש לא נכתבו או נאמרו הדברים בהרחבה? ועל זה ניתן בפשטות לענות שיש הבדל בין ישיבה או לימוד שהוא סוג של מפעל ייצור המוני של תלמידים לעומת ישיבה או לימוד שהוא מתקיים בצורה פרטנית. בצורה פרטנית קל יותר להתייחס אל כל אחד מהתלמידים בהרחבה ולהתייחס אל השאלות האישיות שלו. וחשוב מאד לשים לב שגם אם מגיעה שאלה משני תלמידים התשובה היא לא אותה התשובה לשני התלמידים. כל תלמיד צריך את התשובה המיוחדת שמתאימה לו. ובהכרח שתשובה לתלמיד אחד לא מתאימה לתלמיד אחר אם כי יש מקרים חריגים שבהם תשובה אחת מספיקה לשני תלמידים. הכלל הזה מבוסס על כך שכל אדם הוא עולם מלא.

ונזכיר גם את הגמרא הראשונה במסכת סוכה דף ב' עמוד א': וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּדְאוֹרָיְיתָא נָמֵי תָּנֵי תַּקַּנְתָּא, מִיהוּ סוּכָּה דִּנְפִישִׁי מִילָּתַהּ — פָּסֵיק וְתָנֵי פְּסוּלָה, מָבוֹי דְּלָא נְפִישׁ מִילֵּיהּ — תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.

ובגמרא שם מביאים את הפסוק ויקרא כ״ג, מ״ג: ״לְמַעַן יֵדְעוּ דוֹרוֹתֵיכֶם כִּי בַסּוּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ ובהקשר לפסוק הזה רוצים להסביר כשיש מטרה שידעו שבסוכות הושבתי את בני ישראל צריך לצמצם ולדייק את ההלכות כדי שידעו מה היא ההלכה. לעומת זאת יש נושאים רבים וביניהם גם בהלכה שיש חשיבות גדולה מאד שתיהיה אריכות בלימוד כדי שהתלמיד יקנה את דרך הלימוד וילמד עם חזרה ובצורות שונות את אותה דרך הלימוד. לדוגמא כדי להמחיש את יג' מידות שהתורה נדרשת אפשר להביא דוגמא אחת או יותר אבל ככל שיש יותר דוגמאות כך הנושא יותר ברור ומתקבלת תמונה ברורה יותר בעיני רוחו של התלמיד על דרך הלימוד ועל ההבדל בין לימוד ללימוד. ההבדל בסופו של דבר הוא האם אנחנו רק רוצים ללמד את התלמיד שיש מידה מסויימת או יג' מידות או שאנחנו רוצים שהוא גם ידע בעצמו "ליצור" לימוד באמצעות יג' מידות. וכמובן גם הנושא משתנה בין תלמיד לתלמיד ובין נושא לנושא אבל ככלל לא סתם טרח הרמב"ם והטור והשולחן ערוך לכתוב את ההלכות בסיכום לעומת האריכות שיש בגמרא.

@יצחק, הלוי בדרך כלל רבינו נח מוזכר בהקשר להלכה ולאו דווקא לטובה.
יצא לי לעיין מעט על רבי מאיר ועל מאמרו שלעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה ונראה שלא תמיד זאת הדרך הנכונה.
בנוסף לכך גם בזהר חדש פרשת נח מוזכר דבר מאד יפה:
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מִדַּת הַצַּדִּיק, קָשֶׁה לִכְעוֹס, וְנֹחַ לִרְצוֹת. וְזוֹ הַמִּדָּה גְּדוֹלָה מִכּוּלָּם, וּבָא הַכָּתוּב לְהוֹרוֹת, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ, נֹחַ בְּדַעְתּוֹ, נֹחַ בְּדִיבּוּרוֹ, נֹחַ בְּמַהֲלָכוֹ. וּמִי עוֹשֶׂה זֶה. אִישׁ צַדִּיק. וּכְשֶׁמֵּת, אוֹמְרִים עָלָיו, אֵי עָנָיו, אֵי חָסִיד. תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו, וּלְמַאי יִזְכֶּה, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, לְמַעְלָה עַל כָּל הַמַּעֲלוֹת.

ומנגד לזה אספר מעשה קונדס שראיתי: היה יום בישיבה שהתלמידים החליטו לפתוח כיתה על לא פחות מאשר "העץ שליד חלון הישיבה".
בבוקר הגיע הרב לכיתה וראה שיש מספר כסאות ומספר שולחנות על ענפי העץ העבים(הכיתה הייתה בגובה 4+ מטר, קומה שניה)
הכעס היה מאד גדול וניסו למצוא את התלמידים הסוררים מכמה סיבות.

אני לא חושב שמעשה הקונדס הזה מצחיק וגם לא חשבתי על זה אז אבל היום אחרי הרבה שנים למרות חומרת המעשה אני מאמין שתלמיד חכם צריך להבין שגם הוא לא תמיד היה תלמיד חכם וגם הוא לא תמיד עשה את הדברים בצורה שקולה והקב"ה מוחל וסולח אם התלמיד לא מבין גם בפעם ה 100, בפעם ה 400 זה באמת חריג אבל בדרך כלל בפעם ה 20 התלמיד כבר מבין ואם לא אז בפעם ה 30 בטוח הוא מבין לאחר הרחבה ובירור של הרקע. אני מאמין שאם תלמיד לא הבין אחרי 5 פעמים צריך לנסות בנוחות להבין מה הוא לא הבין ולא לכעוס עליו שהוא בן אדם. אמנם אנחנו לא בפרשת נח אבל באמת אם התלמיד שוכח שלא בכוונה צריך להיות איתו נוח וגם לצחוק איתו לא מזיק.

יש מקרה אחד בלבד שבו לא מצופה מהאדם שיהיה נוח ורגוע וזה כשהוא … חולה או לחלופין לא במיטבו ולא בשיא כוחו.
אני משתדל עם התלמידים שלי להיות סבלני אם כי לפעמים אני מאבד את הסבלנות אבל למדתי מאבי הצדיק שחשוב להיות בכוונה להיות נח גם אם אתה לא תמיד נינוח והקב"ה ישלם שכרך על המאמץ אם לא בעולם הזה אז בבא.

שמות רבה פרשה נ"ב אות ג':

מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שֶׁיָּצָא חוּצָה לָאָרֶץ וּבָא עָשִׁיר, וְהָיוּ הַתַּלְמִידִים רוֹאִין אוֹתוֹ וּמְקַנְּאִין בּוֹ וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים הֵן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְיָדַע רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹצִיאָן לְבִקְעָה אַחַת שֶׁל פְּנֵי מֵרוֹן, וְנִתְפַּלֵּל וְאָמַר בִּקְעָה בִּקְעָה מִלְּאִי דִּינָרֵי זָהָב, הִתְחִילָה מוֹשֶׁכֶת דִּינָרֵי זָהָב לִפְנֵיהֶן. אָמַר לָהֶם אִם זָהָב אַתֶּם מְבַקְּשִׁים הֲרֵי זָהָב, טְלוּ לָכֶם, אֶלָּא הֱיוּ יוֹדְעִין כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹטֵל עַכְשָׁו חֶלְקוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא הוּא נוֹטֵל, שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכַר הַתּוֹרָה אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא שֶׁבָּא עֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא הָיָה לוֹ מֵאָן לְהִתְפַּרְנֵס, יָצָא לוֹ חוּץ מִן הָעִיר וְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וְנִתַּן לוֹ אֶבֶן טוֹבָה מִן הַשָּׁמַיִם, נְתָנָהּ לְשֻׁלְחָנִי וּפִרְנֵס אוֹתָהּ שַׁבָּת, אָמְרָה אִשְׁתּוֹ מֵהֵיכָן אֵלּוּ, אָמַר לָהּ מִמַּה שֶּׁפִּרְנֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה אִם אֵין אַתָּה אוֹמֵר לִי מֵהֵיכָן הֵן אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם. הִתְחִיל מְסַפֵּר לָהּ, אָמַר לָהּ כָּךְ נִתְפַּלַּלְתִּי לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְנִתַּן לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמְרָה לוֹ אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם עַד שֶׁתֹּאמַר לִי שֶׁתַּחֲזִירָהּ מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר לָהּ לָמָּה, אָמְרָה לוֹ אַתָּה רוֹצֶה שֶׁיְהֵא שֻׁלְחָנְךָ חָסֵר וְשֻׁלְחַן חֲבֵירֶךָ מָלֵא. וְהָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹדִיעַ מַעֲשֶׂה לְרַבִּי. אָמַר לוֹ לֵךְ אֱמֹר לָהּ אִם שֻׁלְחָנֵךְ חָסֵר אֲנִי אֲמַלְּאֶנּוּ מִשֶּׁלִּי. הָלַךְ וְאָמַר לָהּ. אָמְרָה לוֹ לֵךְ עִמִּי לְמִי שֶׁלִּמֶּדְךָ תּוֹרָה, אָמְרָה לוֹ רַבִּי וְכִי רוֹאֶה אָדָם לַחֲבֵרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, לֹא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק הֲוָה לֵיהּ עוֹלָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יב, ה): כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים, עוֹלָמִים אֵין כְּתִיב אֶלָּא עֹלָמוֹ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כֵּן הָלַךְ וְהֶחֱזִיר. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ הַנֵּס הָאַחֲרוֹן הָיָה קָשֶׁה מֵהָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ לְהַחֲזִירוֹ מִיָּד יָרַד הַמַּלְאָךְ וּנְטָלָהּ הֵימֶנּוּ, לָמָּה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא, לְיוֹם אַחֲרוֹן, הֱוֵי: