שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יח'

[יח] ואיזה הם גבורי כח עושי דברו שיכולים להשמיע כל תהלתו, וכדמפרש שם בויקרא רבה[ויקרא רבה פרק א', מדרש א'] הפסוק גבורי וגו' בשומרי שביעית שהוא כל השנה כולה.^[1] וכאשר ביארתי הטעם שאמרו [ס"פ ב' דעדיות \משנה עדויות פרק ב', משנה ה' ] "משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש", כי ניצוח היצר הוא בי"ב חודש, כי היצר הוא הטבע שבו נולד, כמו שנאמר [בראשית פרק ח', פסוק כא'] "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". וכפי התחלפות העתים בעולם קור וחום קיץ וחורף כך הוא התחלפות הטבע באדם כידוע לחכמי הטבע, כי כל שינוי אויר בעולם מוליד שינוי טבע באדם הניזון מן האויר. החום יוליד חמימות [אשר היא תולדות הרבה מידות רעות בטבע כידוע], והקור קרירות, וכן כל שינוי אויר. ובשנה תמימה אז עובר עליו כל מיני השינויים שהם במציאות, וכאשר המה לא שינוהו ממצבו אז הוא הניצוח. וכמו שאמרו הקדמונים בטעם טריפה אינה חיה י"ב חודש [חולין דף מב', עמוד א' \ חולין דף נז', עמוד ב'], לפי שבי"ב חודש יעברו כל מיני עניינים שונים באויריהם וטבעיהם, ואם בכל זה תתקיים הוא לאות כי בריאה היא, ולא הוליד החסרון שיש בה המשכת חסרון בכל גופה וכח חיותה. וכן הנפש מתבררת, כאשר חיה י"ב חודש אז הוא סימן על בריאותה שכבר נצח כח חיותו את כח המחסיר החיות, שאין לו מקום להתפשט להעדיר החיים. ולכך בכל ראש השנה הוא יום הדין לבאי עולם, כי כל שנה הוא היקף שלם מזמן הראוי לנצוח היצר, וכל באי עולם עוברים כבני מרון לראות אם השלימו חוקם בהיקף הזה. ולכך שומרי שביעית שהם גבורי כח לכבוש היצר כל השנה כולה, זה תשלום הניצוח, והם משמיעים כל תהלתו. וזהו שדרש שם עושי דברו על שביעית שנאמר וזה דבר השמיטה, כי דבר ה' מוליד עשייה, כמו שנאמר [תהילים פרק לג', פסוק ו'] "בדבר ה' שמים נעשו", ועשייה הוא גמר התיקון כמו שכתב הרד"ק במכלול שורש ברא[], וכן שמירת שביעית הוא גמר תיקון האדם כאשר אמרנו, ויש עוד דברים בגו ואין כאן מקומו להאריך.

[1] תחילת המדרש מויקרא רבה פרק א', מדרש א', מצוטט באות ט"ו, וזה ההמשך: "גבורי כח עושי דברו. במה הכתוב מדבר? א"ר יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד לשבת אחת לחודש אחד שמא לשאר ימות השנה?! ודין חמי חקליה ביירה, כרמיה ביירה, ויהבי ארנונא ושתיק,  (וזה רואה שדה וכרמו שאינם מעובדים ומשלם ארנונא ושותק) יש לך גבור גדול מזה?! ואם תאמר: אינו מדבר בשומרי שביעית? נאמר כאן עושי דברו ונאמר להלן (דברים פרק טו') וזה דבר השמיטה, מה דבר שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר אף דבר האמור כאן בשומרי שביעית הכתוב מדבר".

בראשית פרק ח', פסוק כא': וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי.

חולין דף מב', עמוד א': "זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה מכלל דטרפה אינה חיה מנא לן דכתיב (ויקרא יא, ב) וזאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תיכול מכלל דטרפה לא חיה"
רש"י ולמ"ד טרפה חיה – לקמן בפרקין (חולין דף נז, עמוד ב') אמרו לו והלא הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים?.
חולין דף נז', עמוד ב': אמר רב הונא סימן לטרפה י"ב חדש.

תהילים פרק לג', פסוק ו' :בִּדְבַ֣ר יְ֭הוָה שָׁמַ֣יִם נַעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝֗יו כָּל־צְבָאָֽם.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יז'

[יז] ויתכן עוד שהם נקראים מלאכיו על אותה שעה שהוא עושה השליחות, והנה כבר אמרו בשילהי חגיגה [חגיגה דף כז', עמוד א'] שאפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ובשעת עשיית המצוה הוא מלאך ה'. רק שמכל מקום הברכה לה' אינו עולה ממנו, על דרך שאיתא [הוריות דף יג', עמוד ב'] "מי ימלל גבורות ה'… מי שיכול להשמיע כל תהלתו", שיהיה בקי בכולי ש"ס אחת לא נעדר עיין שם [הוריות דף יג', עמוד ב']. והיינו כי הברכה והתהלה לה' יתברך נמשכת מן הנפש העושה רצונו, שניכר שהוא אדון ומושל בכל כאשר אמר ונעשה רצונו. ומן ההיפך נמשך ההיפך, כמו שאיתא [סנהדרין דף מו', עמוד א'] שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.^[1] פירוש נגד שני אלה הנזכרים בכתוב שזכרנו גבורות ה' ותהלתו, הגבורה היא אל הזרוע והתהלה היא אל החכמה, כי התהלה היא הכבוד למתהלל, ונאמר כבוד חכמים ינחלו, והחכמה היא מן הראש במוח. כי בעושי רצונו יש גבורת ה', שהגבורה היא כבישת היצר, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו ונמצא היא גבורת ה'. והתהלה כמו שנאמר [ישעיהו פרק מט', פסוק ג'] "ישראל אשר בך אתפאר", וישראל עלו במחשבה שהיא חכמתו יתברך, ולכך מתפאר בהם כאשר עושים רצונו. וזהו ימלל אצל הגבורות, שהגבורה ניכרת אצל המדבר שאצלו היא הגבורה של ה' שהוא הגבור וכובש את יצרו, וההשמעה לזולת היא בתהלה שהיא הנשמעת לזולת. וכל תהלתו הוא כאשר בכל פרטי מעשיו הוא בלתי לה' לבדו אז הוא נקרא השמעת כל תהלתו, רוצה לומר כל מה שירצה ה' יתברך בבריאת העולם כדי לספר תהלתו, הנה כל התהלה שאפשר שתגיע על ידי אדם הגשמי לו יתברך כבר מגעת על ידי זה שהוא בשלימות הראוי אל התכלית שנברא לו, והוא ימלל בפיו גבורות ה'. כמו שנאמר [תהילים פרק עא', פסוק ח'] "ימלא פי תהלתך", ולמדו מזה בברכות [ברכות דף נא', עמוד א'] שלא יהיה שום דבר בפיו, רוצה לומר שלא יהא דבר אחר בפיו המעכב את הברכה, שבאותו צד מקום אין הפה מדבר הברכה, רק צריך שיהיה כל הפה כולו מדבר הברכה. וזהו רק ממי שיכול להשמיע כל תהלתו, ולכך לא נאמר ברכו ה' כל מלאכיו רק מלאכיו.

[1] סנהדרין דף מו', עמוד א'(במשנה בסוף העמוד והגמרא בדף מו' עמוד ב' " אמר ר' מאיר כו': מאי משמע…"), הגמרא שואלת מה משמעות הביטוי "כי קללת אלקים תלוי" שהוזכר בתליית חייבי מיתות בית דין, ועונה: "אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי! אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך – קל וחומר על דמן של צדיקים". רש"י: "שאדם מצטער – שפורענות באה עליו בעוונו. מה לשון אומרת – באיזו לשון היא קובלת ומתנודדת עליו. קלני מראשי – כמו שהאדם שיגע ועיף אומר: ראשי כבד עלי, וזרועי כבד עלי, והיינו קללת קל , לית – אני איני קל".

חגיגה דף כז', עמוד א': אמר ריש לקיש אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל קל וחומר ממזבח הזהב מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב כמה שנים אין האור שולטת בו פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון דכתיב (שיר השירים ד, ג) כפלח הרמון רקתך אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך על אחת כמה וכמה.

הוריות דף יג', עמוד ב': אמר ליה רבי מאיר לרבי נתן אנא חכם ואת אב בית דין נתקין מילתא כי לדידן מאי נעביד ליה נימא ליה גלי עוקצים דלית ליה וכיון דלא גמר נימא ליה (תהלים פרק קו', פסוקו ב') "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו", למי נאה למלל גבורות ה'? מי שיכול להשמיע כל תהלותיו.

ישעיהו פרק מט', פסוק ג': "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי־אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בְּךָ אֶתְפָּאָר".

תהילים פרק עא', פסוק ח': "יִמָּ֣לֵא פִ֭י תְּהִלָּתֶ֑ךָ כָּל־הַ֝יּ֗וֹם תִּפְאַרְתֶּֽךָ".

ברכות דף נא', עמוד א':,מתחיל בדף נ', עמוד ב', א"ר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד א' ומברך תניא חדא בולען ותניא אידך פולטן ותניא אידך מסלקן ל"ק הא דתניא בולען במשקין והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס והא דתניא מסלקן במידי דממאיס ,דף נא' עמוד א' ,במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד וליברך תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דרבי יוסי בר אבין משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר (תהלים עא, ח) ימלא פי תהלתך בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושתה ולא ברך מהו שיחזור ויברך אמר להו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף
אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי.

הארה על הגמרא ברכות דף נא', עמוד א': בדיון שם מובאת השאלה, מה יעשה אדם שהכניס אוכל לפיו והתחיל לאכול, מתי יברך? והאם מתאים שיוציא את האוכל מפיו כדי לברך לאחר הלעיסה? שהרי האוכל כשהוא לעוס הוא בעל צורה נמאסת\מאוסה? ועל גבי כל הדיון וההתלבטות הזאת אחד מהצדדים בנושא הוא שהאדם צריך לברך "בכל פיו" היינו כשאין אוכל בפיו שכך ברכה צריכה להאמר. ומתוך כך לומדים על ההבדל שבין עשיית דבר בצורה מושלמת כגון שליחות תוך קבלת השליחות לעומת עשיית דבר בצורה שאינה מושלמת בזה שהמעשה נעשה אבל לא מתוך קבלת מעשה השליחות.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות טז'

[טז] הנה לפי פירוש הראשון [בויקרא רבה?] יאמר מלאכיו על כל הנפשות כולם, והיינו כי כולם שלוחים הם לעולם לעשות רצון קונם. והשליח אף על פי שלא עשה דעת משלחו מכל מקום כיון שהלך בשליחות כלפי המשלח נקרא שלוחו שהוא שלחו, רק שלגבי השליח נתבטל השם שליחות מאחר שאין רוצה להיות שליח. ולכך בתואר מלאכיו של ה' יתברך שפיר כל ברואי מטה הם מלאכיו, רק אותם שאין עושים תפקידו אין השבח וההודיה יוצא מהם אל ה' יתברך. וזה ההבדל בין מלאכיו לצבאיו, כי צבאיו יאמר על העסק בענין העבודה השייך אל הצבא, מה שאין כן תואר מלאכיו הוא אל הענין השליחות עצמה לא על עשיית העסק הנרצה בשליחות.

מקורות?

הנקודה מהרכזית היא חידוד ההבדל שבין שליח לבין שליח שמקבל עליו את עול\משא השליחות. שכל בני האדם הם ברואיו ושלוחיו של הבורא אבל יש הבדל גדול בין שליח בעל רצון לקיים את השליחות לעומת שליח שאין לו את הרצון לקיים את השליחות.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות טו'

[טו] ובויקרא רבה [ריש פ"א \ ויקרא רבה פרק א', מדרש א'] ברכו ה' מלאכיו, במה הכתוב מדבר כו' בתחתונים^[1], עליונים על ידי שהן יכולים לעמוד בתפקידיו של הקדוש ברוך הוא נאמר כל צבאיו, אבל תחתונים שאין יכולים לעמוד בתפקידיו של הקדוש ברוך הוא לכן נאמר מלאכיו ולא כל מלאכיו. דבר אחר נקראים הנביאים מלאכים, הדא הוא דכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, וכי מלאך היה והלא משה היה, ולמה קורא אותו מלאך, אלא מכאן שהנביאים נקראים מלאכים. ודכותיה ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים, וכי מלאך היה והלא פנחס היה, ולמה קורא אותו מלאך, אלא אמר ר' סימון פנחס בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים. ורבנן אמרי אשתו של מנוח מה היתה אומרת הנה איש אלקים בא ומראהו כמראה מלאך האלקים, כסבורה בו שהוא נביא ואינו אלא מלאך. אמר רבי יוחנן מבית אב שלהן נקראים הנביאים מלאכים, הדא הוא דכתיב ויאמר חגי מלאך וגו', הא על כרחך אתה למד שמבית אב שלהן נקראים הנביאים מלאכים, עד כאן.

[1] ויקרא רבה א, א, להשלמת ההבנה הציטוט המלא של תחילת המדרש: "רבי תנחום בר חנילאי פתח (תהלים קג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו', במה הכתוב מדבר אם בעליונים הכתוב מדבר והלא כבר נאמר ברכו ה' כל צבאיו, הא אינו מדבר אלא בתחתונים…"

האות הזאת היא ציטוט כמעט מלא של המדרש בויקרא רבה.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יד'

[יד] ובמסכת דרך ארץ זוטא [סוף פרק השלום \ דרך ארץ זוטא, פרק השלום, סימן יח'] "אמר רבי יהושע הנביא נקרא מלאך, והחכם נקרא מלאך. הנביא נקרא מלאך שנאמר ויאמר חגי מלאך ה', והחכם נקרא מלאך שנאמר מלאך ה' צבאות הוא, יכול יהא כהן עם הארץ, תלמוד לומר ותורה יבקשו מפיהו", עד כאן. והקדים נביא לחכם אף על פי שמצד קדימות המעלה החכם קודם כמו שאיתא בהוריות [הוריות דף יג', עמוד א'], רק בענין מלאכות ה' הנביא קודם. כי יש שני מיני מלאכות, מי שהוא שליח בפרט שנשלח להגיד לפלוני איזה דבר או לעשות לו, ומי שהוא פועל העוסק בעבודתו. וזהו החילוק על דרך הפשט בפסוק [תהילים פרק קג', פסוק כ' ופסוק כא'] "ברכו ה' מלאכיו… ברכו ה' כל צבאיו", שצבא הם העוסקים בעבודתו, ושם מלאך ביחוד הוא על השליח. ואולי על כן לא אמר אצל מלאכיו כל, כי על ידי הכל הקב"ה עושה שליחותו, ובשעת השליחות הם נקראים מלאכים וכמו שנתבאר למעלה. מה שאין כן צבאיו העוסקים בעבודתו, וזהו מדריגת מלאכות החכם, ולכך נאמר אצל החכם מלאך ה' צבאות ולא מלאך ה', שהוא מצבאיו. ולכך דייק גם כן בלישנא דספרי[] וגמרא נדרים[] וקידושין שם[] מלאכי השרת שעוסקים בשירות. אבל הנביא הוא מלאך ה', ועליו יצדק שם מלאך ביחוד יותר.

דרך ארץ זוטא, פרק השלום, סימן יח': א״ר יהושע הנביא נקרא מלאך והחכם נקרא מלאך. הנביא נקרא מלאך שנאמר (חגי א) ויאמר חגי מלאך יי׳. והחכם נקרא מלאך שנאמר (מלאכי ב) מלאך יי׳ צבאות הוא: יכול יהא כהן עם הארץ ת״ל (שם) ותורה יבקשו מפיהו.

הוריות דף יג', עמוד א': ת"ר היה הוא ואביו ורבו בשבי, הוא קודם לרבו ורבו קודם לאביו, אמו קודמת לכולם. חכם קודם למלך ישראל, חכם שמת אין לנו כיוצא בו מלך ישראל שמת כל ישראל ראוים למלכות.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יב'

[יב] ובזה נתפארו בני יששכר [דברי הימים א, פרק יב', פסוק לג'] "יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל", שהם יודעים בכל עת כפי הראוי לאותה עת והרפואה המועלת לטבעי הדור ההוא, ולפיכך הם הראוים להיות מורים מה יעשו ישראל. וכן שבט לוי הם מסוגלים ונבחרים לזה לדעת המעשה הראוי לכל נפש ולכל דור ביחוד, כי דבר זה הוא על ידי הדביקות הגמור בה' יתברך, כמו שאיתא סנהדרין [סנהדרין דף צג', עמוד ב'] "וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום". דהיינו "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" שאמרו ביומא שם (יומא דף כו', עמוד א') הוא על ידי מה שה' עמו תמיד, כמו שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד", וכל מגמת לבו רק היות שלוחי דרחמנא לעבודתו, ולא נמשכים אחר שום עניין מענייני העולם. על זה נאמר (שמואל א' פרק ב', פסוק ט') "ורגלי חסידיו ישמור". חסיד נקרא מי שהוא פרוש מכל מיני חמדות העולם, כמו שפירשו זכרונם לברכה בברכות [ברכות דף ד', עמוד א'] שזהו שם הפרישות מן שלושת ראשי תשוקות העלמיות שהם הקנאה והתאוה והכבוד כאשר יראה המבין שם.^[1] ולכן אמרו בזוהר הקדוש (זוהר פרשת נשא דף קמה', עמוד ב' \ מהדורת ויקיפדיה דף קמד' עמוד א') דחסיד איקרי מלאך ה' ומפיהו יבקשו תורה, שהוא הנשמר מן המכשול למעשה ומכוין אל האמת. ונראה שלכך נקרא מלאך ה' צבאות ולא מלאך ה' לבד, כי השם צבאות מורה על חלוקות צבאות שונות וכמו שאיתא בברכות [ברכות דף לא', עמוד ב'], והוא מלאכו ויש לו דביקות ושייכות עמו כמו שיש שייכות והצטרפות לשליח עם משלחו בענין זה שהוא שלוחו, ולכך גם כן תורה יבקשו מפיהו לצבאות שונים. ונקרא עוד מלאך אלקים, כמו שנאמר [דברי הימים ב, פרק לו', פסוק טז'] "ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים", ורצונו לומר תלמידי חכמים וכמו שאיתא בשבת [שבת דף קיט', עמוד ב'] [שהרי הנביאים זכר אחר כך ומתעתעים בנביאיו], ומייחסם לשם אלקים לשון דיין ושופט, וכן הם מלאכיו בענין זה מה שיורו משפטיך ליעקב.

[1] ברכות דף ד', עמוד א': "לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני – לוי ורבי יצחק: חד אמר: כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך. ואידך: כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד: אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו: מפיבשת רבי, יפה דנתי, יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי. אמר רבי יהושע בריה דרב אידי: מאי קרא – ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש".
הערה: כל מלכי העולם קמים בשעה מאוחרת ואילו דוד מלך ישראל שעליו נאמר חסיד לא יכול לישון מתוך דאגה לעם ישראל.

דברי הימים א, פרק יב', פסוק לג': וּמִבְּנֵ֣י יִשָּׂשכָ֗ר יוֹדְעֵ֤י בִינָה֙ לַֽעִתִּ֔ים לָדַ֖עַת מַה־יַּעֲשֶׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֑ל רָאשֵׁיהֶ֣ם מָאתַ֔יִם וְכָל־אֲחֵיהֶ֖ם עַל־פִּיהֶֽם׃

סנהדרין דף צג', עמוד א': אמר רבי תנחום דרש בר קפרא בציפורי, מאי דכתיב (רות ג, יז) "שש השעורים האלה נתן לי" מאי שש השעורים? אילימא שש שעורים ממש וכי דרכו של בועז ליתן מתנה שש שעורים? ,צג' עמוד ב', אלא שש סאין. וכי דרכה של אשה ליטול שש סאין? אלא רמז [רמז] לה שעתידין ששה בנים לצאת ממנה שמתברכין בשש [שש] ברכות, ואלו הן דוד ומשיח דניאל חנניה מישאל ועזריה. דוד דכתיב (שמואל א פרק טז', פסוק יח') "ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו" וגו' ואמר רב יהודה אמר רב כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע: יודע נגן שיודע לישאל, גבור שיודע להשיב, איש מלחמה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, איש תואר שמראה פנים בהלכה ונבון, דבר שמבין דבר מתוך דבר, וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום.

יומא דף כו', עמוד א': תנא מעולם לא שנה אדם בה מאי טעמא? אמר רבי חנינא מפני שמעשרת אמר לי רב פפא לאביי מאי טעמא? אילימא משום דכתיב (דברים פרק לג', פסוק י') "ישימו קטורה באפך" וכתיב בתריה (דברים פרק לג', פסוק יא') "ברך ה' חילו" אי הכי עולה נמי הכתיב (דברים פרק לג', פסוק י) "וכליל על מזבחך" אמר ליה: הא שכיחא והא לא שכיחא. אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר. לוי דכתיב (דברים פרק לג', פסוק י') "יורו משפטיך ליעקב" יששכר דכתיב (דברי הימים א פרק יב', פסוק לג') "(ובני) יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל" ואימא יהודה נמי דכתיב (תהלים פרק ס', פסוק ט') "יהודה מחוקקי" אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא.

שמואל א' פרק ב', פסוק ט': רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי־לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר־אִישׁ.

זוהר כרך ג, פרשת נשא, דף קמד', עמוד א': תָּאנָא, כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲסִידוּת, נִקְרָא מַלְאַךְ, דף קמד', עמוד ב', א יְיָ צְבָאוֹת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלאכי פרק ב', פסוק ז') "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא". מִפְּנֵי מַה זָכָה כֹּהֵן לְהִקָרֵא מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת? אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַה מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת, כֹּהֵן לְמַעְלָה, אַף כֹּהֵן מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת לְמַטָּה.

ברכות דף לא', עמוד ב': תדר נדר ותאמר ה' צבאות אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו בא עני אחד ועמד על הפתח אמר להם תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו דחק ונכנס אצל המלך א"ל אדוני המלך מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת.

שבת דף קיט', עמוד ב': אמר רבי יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר (דברי הימים ב פרק לו', פסוק טז') ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד [ל]אין מרפא מאי עד לאין מרפא אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו. אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (דברי הימים א טז, כב) אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן ובנביאי אל תרעו אלו ת"ח אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן.
הארה: גמרא זאת מובאת בהמשך ובהקשר לסיבות רבות שאומרים חכמים שונים את סיבת חורבן ירושלים. יש מטרה לסיבות השונות והיא גם ללמד שצריך להקפיד על מספר רחב של דברים בהתנהגות האדם ובקיום התורה והמצוות.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יא'

[יא] ובחגיגה [חגיגה דף טו', עמוד ב'] "מאי דכתיב שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו". אמר זה על בקשת ולימוד התורה מפיו, כמו שנאמר [דברים פרק לג', פסוק י'] "יורו משפטיך ליעקב", וביומא [יומא דף כו', עמוד א'] "לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא מלוי או מיששכר". והיינו כי בכל הוראת משפט יש ספיקות וצדדים שווים לכאן ולכאן, וכבר אמרו בעירובין [עירובין דף יג', עמוד ב'] וחגיגה [חגיגה דף ג', עמוד ב'] "שאעפ"י שהללו אוסרין והללו מתירין אלו ואלו דברי אלקים חיים וכולם מרועה אחד ניתנו". וביאור זה כי הדבר ידוע שיש חילוקים בנפשות, וכמו שאיתא [ברכות דף נח', עמוד א'] "ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומין כו' ". ובמשנה [סנהדרין דף לז', עמוד א'] שאין בני אדם דומין זה לזה, ושם מייתי עלה בגמרא [סנהדרין דף לח', עמוד א'] ברייתא דבשלושה דברים משתנין, בקול ומראה ודעת, רומזים לשלושת כחות האדם, מחשבה הוא הדעת, ודבור בקול, ומעשה במראה ותכונת עשיית הפרצוף וחיתוך איברי הגוף וכלי המעשה, שבשלשתן(בקול במראה ובדעת) אין אחד דומה לחבירו כלל. ולפיכך רובה של תורה – בעל פה כמו שאיתא [גיטין דף ס', עמוד ב'], כי מה שבכתב הוא כולל כל ישראל וכל הנפשות שוות בה, וזהו הכללים, אבל בפרטים מתחלקים כמו פרטי הנפשות. וכמו שיש ברפואת הגוף חילוקים בין טבעי גופים ובין השתנות הדורות, שלא מה שיועיל לגוף זה ודור זה יועיל לאחר כן ברפואות הנפש. ומזה נצמחו כל המחלוקת בתורה שבעל פה, שכל אחד אמר כפי מדרגת נפשו מה שראוי לתיקונה ולרפואתה. ולפיכך אלו ואלו דברי אלקים חיים, ששניהם ניתנו מרועה אחד, כפי חלוקת הנפשות כך הם חלוקת המשפטים, ובמקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין בשבת, במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב [שבת דף קל', עמוד א']. ולא היו חוטאין ח"ו, וכדמסיים שם במעשה דעיר אחת,^[1] דאדרבה כפי מדריגת אותם הנפשות דבר גדול עשו בזה וקבלו שכרן משלם על חיבוב המצוה כל כך, ואף על פי שאחרים אילו עשו כן היו נענשים ומחוייבים מיתה למקום על חילול שבת.

[1] בשבת דף קל', עמוד א': מבואר כי לדעת ר' אליעזר מותר לחלל שבת אף לצורך מכשירי מילה, ולכן היו כורתין במקומו עצים לעשות פחמים להכין איזמל למילה. ושם: "אמר רבי יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר, והיו מתים בזמנן. ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה, ועל אותה העיר לא גזרה".

חגיגה דף טו' עמוד ב': ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (מלאכי ב, ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו.

דברים פרק לג' פסוק י': יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃

יומא דף כו', עמוד א': אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר לוי דכתיב (דברים פרק לג', פסוק ח' עד פסוק י') "יורו משפטיך ליעקב" יששכר דכתב (דברי הימים א, פרק יב', פסוק לג') "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל" ואימא יהודה נמי דכתיב (תהלים פרק ס', פסוק ט') "יהודה מחוקקי" אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא.

עירובין דף יג', עמוד ב': א"ר אבא אמר שמואל, שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב"ה. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי ב"ש.
הערה: הגדולה שהגמרא מעידה בבית הלל היא שכשלמדו או "שנו" לא הביאו רק את דעתם בלימוד ובדיון אלא גם את הדעה של בית שמאי.

חגיגה דף ג', עמוד ב':(המשך דרבי ר' יהושע לתמידיו שהקבילוהו)  ואף הוא פתח ודרש (קהלת פרק יב', פסו' יא') דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד למה נמשלו דברי תורה לדרבן לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין ת"ל מסמרות אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין ת"ל נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב (שמות  פרק כ', פסוק א') "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.
הערה: המרכ בדברי הגמרא הוא "עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב" כאשר מה שמסביב הוא תיאור שתי התכונות הטובות הללו.

ברכות דף נח', עמוד א': ואמר רב המנונא הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, אוכלוסי עובדי כוכבים אומר (ירמיהו פרק נ', פסוק יב') "בושה אמכם וגו' ". ת"ר הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה, בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני.

סנהדרין דף לז' עמוד א': להגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם.

סנהדרין דף לח' עמוד א': תנו רבנן להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו שנא' (איוב פרק לח', פסוק יד') "תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ" ומפני מה אין פרצופיהן דומין זה לזה שלא יראה אדם דירה נאה ואשה נאה ויאמר שלי היא שנאמר (איוב פרק לח', פסוק טו') "וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר" תניא היה רבי מאיר אומר בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו בקול במראה ובדעת. בקול ובמראה משום ערוה ובדעת מפני הגזלנין והחמסנין.
רש"י: משום ערוה – שלא יתחלף לאשה בבעלה לא ביום מפני המראה ובלילה מפני הקול:
ובדעת מפני הגזלנים – אם יודע מה בלב חבירו יחפש מצפוניו וידע היכן ממונו:

גיטין דף ס', עמוד ב': א"ר אלעזר תורה רוב בכתב ומיעוט על פה שנא' (הושע פרק ח', פסוק יב') "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ־זָר נֶחְשָׁבוּ" ור' יוחנן אמר רוב על פה ומיעוט בכתב שנא' (שמות פרק לד', פסוק כז') "כי על פי הדברים האלה" ואידך נמי הכתיב אכתוב לו רובי תורתי ההוא אתמוהי קא מתמה אכתוב לו רובי תורתי הלא כמו זר נחשבו ואידך נמי הכתיב כי על פי הדברים האלה ההוא משום דתקיפי למיגמרינהו דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כתיב (שמות פרק לד', פסוק כז') "כתוב לך את הדברים האלה" וכתיב (שמות פרק לד', פסוק כז') "כי על פי הדברים האלה" הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב דבי רבי ישמעאל תנא אלה אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות א"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר (שמות פרק לד', פסוק כז') "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל":

ר' צדוק מביא דוגמא מעולם בריאות הגוף לעולם בריאות הנפש. הוא מביא את הטענה שמעשית יש פעולת רפואה כגון תרופה שמועילה לאדם אחד אבל לא לאדם אחר ומנגד למה שאנחנו מכירים היום הוא מביא תפיסה שדבר מסויים יכול היה להועיל בתקופה מסויימת בעבר ולעומת זאת אנחנו בהווה ובעתיד נראה שיש דברים שהיוו תרופה בתקופה מסויימת ובתקופה אחרת אינם מהווים תרופה. ואם לרגע נתבונן במדע הרפואה במשך המאה האחרונה אנחנו רואים שאכן יש דברים שמועילים כיום שלא ידעו עליהם בעבר אבל מכיוון שאין לנו הוכחה שקבילה על עולם הרפואה המודרנית, לא ניתן להוכיח להם שדבר מסויים עזר בעבר אבל לא עוזר עכשיו ושדבר שעוזר היום אולי לא היה עוזר בעבר. מה שכן, בעולם הרפואה היום מכירים בזאת שיש אדם שתרופה מסויימת תועיל לו ולאדם אחר לא תועיל ובמקרים רבים אפילו תזיק. ואם כל זאת הרופאים נותנים תרופות ומבצעים בכל פעם סוג של "ניסוי" על בני אדם ממש מכיוון שזאת הדרך היחידה שלהם לדעת האם התרופה מועילה. ועל זה נאמר "טוב שברופאים לגהינם" וכן כונו רופאים ומדענים בתור "מחקרים" על שם שמלאכתם היא מחקר, ניסוי וטעיה. לכן על הרופאים לוודא עם המטופל דברים מסויימים לפני נטילת תרופה או ביצוע תהליך ריפוי כחלק מההתכוננות שלהם לגרוע מכל, שהתרופה לא תפעל או תפעל פעולה פוגעת. לצערי נתקלתי אישית בזה שרופא לא מדריך את המטופל בצורה מספקת ואז כאשר הרוקח נותן את התרופה למטופל הוא ממלא חלק נכבד מתפקיד שמיועד לרופא מלכתחילה אבל מכיוון שהרוקח חייב לוודא מספר נקודות עם המטופל הוא "מכסה" על הרופא.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות י'

[י] וזה שאמר במתאי שמאי (שבת דף קמה', עמוד ב')[*]. שם מורה על הנפש, כמו שנאמר [בראשית פרק ב', פסוק יט'] "כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", שהשם רומז על כח הנפש ההוא. וכמו שנאמר [קהלת פרק ז', פסוק א'] "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו", שם רומז לטוהר הנפש דוגמת יום המות שהנפש נפרדת מן הגוף ואינה צריכה למעשה המצות שהם הנרמזים בשמן הטוב כמו שאיתא בויקרא רבה [ויקרא רבא  פרק ג', סעיף ז'], והם מתייחסים לאיברי הגוף שזהו יום הולדו התלבשות הנפש באיברי הגוף, וטוב הוא השם שהוא התגברות הנפש על הלבוש. וזהו רק במתאי, כי במקומו של אדם יש לו שם המספיק לתת לו כבוד בעבור שמו. וכן שם של הנפש שיהיה מפורסם ונודע להשיג כבוד על ידו, שהוא למנוע מקלון חמדות הגוף, הוא רק במקומו המיוחד לו לנפש בהכרת האלקות שהוא בארץ ישראל. אבל בלא מתאי אין לנו לנצח הלבוש ולהתגבר עליו על ידי השם שיחפה על גנות הלבוש, רק צריך לציין הלבוש שיהיה נאה ומהודר דוגמת מלאכי השרת. והדברים ארוכים ועמוקים, ולפי שאין כאן מקומם להאריך קצרנו, רק המובן כי כאשר החכמים מצויינים במעשיהם וכל ענייניהם שהם רק שלוחי ה' לעשות רצונו ולא שום רצון אחר כלל, אז הם נקראים מלאכי שרת.

שבת דף קמה', עמוד ב': מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני מקומן דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי.
רש"י: שאינן במקומם – שמא"י גלו לשם והגולה למקום נכרי מציין עצמו במלבושים שיהא חשוב:
במתא שמאי – בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי שאני ניכר בו:
בלא מתא – במקום שאינה עירי:
תותבאי – כבודי תלוי בשמלתי שמלתו מתרגמינן תותביה (שמות כב):

בראשית פרק ב' פסוק יט': וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל־הָאָדָם לִרְאוֹת מַה־יִּקְרָא־לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ׃

ויקרא רבה פרק ג' סעיף ז': שְׁתֵּי מְנָחוֹת הֵן, (ויקרא ב, ה): אִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת, וּמִנְחַת מַרְחֶשֶׁת, וּבִשְׁתֵּיהֶן הוּא אוֹמֵר (ויקרא ב, ח): וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה, מַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת, שֶׁזּוֹ תִּבָּלֵל בַּשֶּׁמֶן וְזוֹ תֵּעָשֶׂה בַּשֶּׁמֶן כָּל צָרְכָּהּ, וְאָמְרוּ חֲכָמִים בַּמִּשְׁנָה (גמרא מנחות סג-א): מַרְחֶשֶׁת עֲמוּקָה, מַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁין. מַחֲבַת צָפָה, מַעֲשֶׂיהָ קָשִׁין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם אֵלֵךְ וְאֶעֱשֶׂה דְבָרִים מְכֹעָרִים וּדְבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין וְאָבִיא מִנְחָה עַל מַחֲבַת וְאֶהְיֶה אָהוּב לִפְנֵי הַמָּקוֹם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּנִי מִפְּנֵי מָה לֹא בָּלַלְתָּ מַעֲשֶׂיךָ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁאֵין שֶׁמֶן אֶלָּא תוֹרָה, וְאֵין שֶׁמֶן אֶלָּא מַעֲשִׂים טוֹבִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים א, ג): לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן וגו', שְׂכָרֵנוּ שֶׁבָּאנוּ לִלְמֹד תּוֹרָה שָׁפַכְתָּ לָנוּ תּוֹרָה כְּשֶׁמֶן הַמּוּרָק מִכְּלִי לִכְלִי וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע, לְכָךְ נֶאֱמַר: שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן וגו', וַאֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מַכִּירִין בְּחָכְמָה וּבְבִינָה וּבְדֵעָה וְהַשְׂכֵּל מַגִּיעִים לְגוּפָהּ שֶׁל תּוֹרָתֶךָ הָיוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ אַהֲבָה גְמוּרָה בֵּין כְּשֶׁהוּא טוֹב בֵּין כְּשֶׁהוּא רַע לָהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר: עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. קָרָא אָדָם וְלֹא שָׁנָה עֲדַיִן בַּחוּץ עוֹמֵד, שָׁנָה וְלֹא קָרָא, עֲדַיִן בַּחוּץ עוֹמֵד, קָרָא וְשָׁנָה וְלֹא שִׁמֵּשׁ עֲדַיִן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, דּוֹמֶה לְמִי שֶׁנֶּעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ סִתְרֵי תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, יח): כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי, אֲבָל קָרָא אָדָם תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וְשָׁנָה מִשְׁנָה מִדְרָשׁ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אֲפִלּוּ מֵת עָלָיו אוֹ נֶהֱרַג עָלָיו, הֲרֵי הוּא בְּשִׂמְחָה לְעוֹלָם, לְכָךְ נֶאֱמַר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. מַרְחֶשֶׁת עֲמוּקָה מַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁין, כֵּיצַד, יֵשׁ בּוֹ בְּאָדָם תּוֹרָה יִהְיֶה נִזְהָר שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי עָוֹן וְחֵטְא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרוּךְ אַתָּה וְתִהְיֶה לְךָ קוֹרַת רוּחַ וְיִטָּמְנוּ דִבְרֵי תוֹרָה בְּפִיךָ לְעוֹלָם, אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וּשְׁמוּרִים בְּיָדוֹ וְיוֹדֵעַ לְהָשִׁיב בָּהֶן תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה בִּמְקוֹמָהּ, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי כ, ה): מַיִם עֲמוּקִים עֵצָה בְּלֶב אִישׁ, וְאוֹמֵר (תהלים קל, א): מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'. וְאוֹמֵר(תהלים קב, א): תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף, בָּרוּךְ מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, אָמֵן, אָמֵן, אָמֵן.

– הסיבה שחכמי בבל היו לובשים בגדים שמייצגים אותם הוא מפני שזה הדבר היחיד שמייצג אותם. לעומת זאת תושבי וחכמי ארץ ישראל לא צריכים להתלבש במיוחד כדי שיהיה משהו שייצג את ייחודם כיהודים או כחכמי ישראל, עצם המצאותם בארץ ישראל מעיד עליהם. ארץ ישראל משמשת להם כ"בגד" שמעיד על מעלתם. וזה מבוסס על העיקרון בעולם החכמה שאם עיר מסויימת מפורסמת בזה שהיא שכל תושביה הם חכמים, כאשר אדם יגיע לאותה העיר והוא צפוי לראות חכמים וגם אם הוא יראה אדם שנראה לא "משהו מיוחד" עדיין הוא יחשב תושב העיר ויחשב כחכם בעיניו. לעומת זאת בעיר שבה יש אנשים מסוגים שונים כאשר תבקר בה, לא בכל אדם תמצא שהוא חכם אלא רק שמי שיפגין חכמה בדיבורו ומעשיו. כך הם חכמי ותושבי ארץ ישראל, עצם זה שהם בארץ ישראל היא מעידה עליהם שיש בהם חכמה.
ואם יבוא ויטען מישהו שאין בכך הוכחה, יוכיחו עמים רבים במשך הדורות שלחיות בארץ ישראל כעם ישראל זה לא דבר שמובן מאליו. וכמובן שכאשר על ארץ ישראל שורה כבר הברכה מי שבא לגור בה "מתקדש" גם אם הוא גוי אבל צריך לסייג שכל אדם גם אם הוא בארץ ישראל, אם הוא יבצע חטאים ומעשים רעים יש בו את הכוח להוציא שם רע על תושבי ארץ ישראל. וכנגד זה צריך להיות ברור שאת הקדושה שהקב"ה הבטיח לאבות בנוגע לארץ ישראל לא ניתן לבטל אלא בדומה לשמן שצף על פני המים ואין בכוחם להתערב, כך חוטא ורשע מעידים על דבר שתלוי בהם עצמם ולא בארץ ישראל עצמה. ולזה גם קשורה ההצהרה\הכרעה בגמרא [חגיגה דף ג', עמוד ב'] "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא".

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות ט'

[ט] וזהו שאלת מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין.^[1] והטעם כמו שאיתא [כתובות דף קי', עמוד ב'] שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים. והלשון 'דומה' רוצה לומר שבדמיון הוא כן, כי באמת חס ושלום הלא מלא כל הארץ כבודו, רק שהדמיון מטעה לאדם ואינו משיג זה שה' יתברך עומד נכחו בכל מקום שהוא. ובארץ ישראל גם הדמיון הוא נקי, וכמו שאיתא [בבא בתרא דף קנח', עמוד ב'] "אוירא דארץ ישראל מחכים"[*], ונאמר [איוב פרק כח', פסוק כח'] "הן יראת ה' היא חכמה", דהחכמה היא רק הדעת וההכרה [כתרגום חכים לשון הכרה][?איזה תרגום?] אותו יתברך שמו, שזהו יראת ה' כאמור. וזהו גורם אוירא דארץ ישראל, כמו שאיתא [בראשית רבה פרק לד', סימן טו'] ברית חלוק לאוירות, שיש לכל אויר ענין מסוגל בפני עצמו מה שבטבע אותו אויר להכניס בטבע מי שנולד ונתגדל באותו אויר, ומסגולת אוירא דארץ ישראל להכניס בלבבנו הכרה שיש לו אלוה.[*] והוא גם כן על ידי רוב הברכה שבארצה, כמו שאיתא בשילהי כתובות^[2] [כתובות דף קיב', עמוד א'] שזה פלא תמידי מעיד על עושה הפלא וכיוצא [וזהו גם כן ענין רבוי העבודה זרה שהיו עושים אז בארץ ישראל וכמו שכתבתי במקום אחר]. ולכך נקרא ה' יתברך רק אלקי הארץ[] וכמו שכתב הרמב"ן [רמב"ן דברים, פרשת וילך פרק לא', פסוק טז'] ושאר מקומות הרבה, והיינו ששם הוא הכרת אלקותו ביחוד. וזה שאמר לפי שאינן בני מקומן, כי מקום ישראל הוא בארץ, שלכן נקרא ארץ ישראל, שהוא הארץ ומקום המגביל ומכיל לישראל בתוכה וזהו מקומם, שלכן נקרא ה' אלקי ישראל שהם המכירים אלקותו, ואלקי הארץ שזהו מקומם להכרה זו.

[1] שבת דף קמה', עמוד ב': "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין? – לפי שאינן בני מקומן. דאמרי אינשי: במתא – שמאי, בלא מתא – תותבאי". במקומי שמי מכבדני, שלא במקומי על ידי בגדי אני מתכבד.

[2] כתובות דף קיב', עמוד א': "אמר רב חסדא, מאי דכתיב: ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי? למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך: מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה… תלמוד לומר: זבת חלב ודבש, שמנים מחלב ומתוקים מדבש". ועוד מדרשים בשבח הארץ עיין שם.

כתובות דף קי', עמוד ב':  ת"ר לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. שנאמר (ויקרא כה, לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים.

בבא בתרא דף קנח', עמוד ב': חזקת מי ר' אילא אמר בחזקת יורשי האם ר' זירא אמר בחזקת יורשי הבן כי סליק רבי זירא קם בשיטתיה דרבי אילא קם רבה בשיטתיה דרבי זירא אמר רבי זירא שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים וטעמא מאי אמר אביי הואיל והוחזקה נחלה באותו שבט:

איוב פרק כח', פסוק כח': וַיֹּ֤אמֶר ׀ לָֽאָדָ֗ם הֵ֤ן יִרְאַ֣ת אֲ֭דֹנָי הִ֣יא חָכְמָ֑ה וְס֖וּר מֵרָ֣ע בִּינָֽה׃

בראשית רבה פרק לד', סימן טו': וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּרִית נֶחְלְקָה לָאֲוִירוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה יָתֵיב לָעֵי בְּאוֹרָיְתָא בַּחֲדָא אִילְטִיס דִּטְבֶרְיָה, נְפַקּוּן תַּרְתֵּין נָשִׁין מִן תַּמָּן אָמְרָה חָדָא לַחֲבֶרְתָּהּ בְּרִיךְ דְּאַפְקִין מִן הָדֵין אֲוִירָא בִּישָׁא, צְוַח לְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן מָה הָן אַתּוּן אָמְרִין מִן מְזָגָא, אָמַר אֲנָא חָכֵם מִן מְזָגָא, וְלֵית בָּהּ אֶלָּא תַּרְתֵּין עַמּוּדִין, אָמַר בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן לַמָּקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו. חַד תַּלְמִיד מִן דְּרַבִּי יוֹסֵי הֲוָה יָתֵיב קֳדָמוֹי, הֲוָה מַסְבַּר לֵיהּ וְלָא סְבַר לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ לְמָה לֵית אַתְּ סָבַר, אֲמַר לֵיהּ דַּאֲנָא גָּלֵי מֵאַתְרָאי. אֲמַר לֵיהּ מֵהֵיכָן אֲתַר אַתְּ, אֲמַר לֵיהּ מִן גּוֹבַת שַׁמַּאי. אֲמַר לֵיהּ וּמָה אִינוּן אֲוִירָא דְתַמָּן, אֲמַר לֵיהּ כַּד יָנוֹקָא מִתְיְלִיד אֲנָא גָבְלִין לֵיהּ אֲדַמְדְּמָנֵי וְטוֹשִׁין מוֹחֵיהּ דְּלָא יֵכְלוּנֵיהּ יַתּוּשַׁיָּה, אֲמַר בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן מָקוֹם בְּעֵינֵי יוֹשְׁבָיו. אַף לֶעָתִיד לָבוֹא כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וגו' לֵב בָּשָׂר, לֵב בּוֹסֵר שֶׁל חֲבֵרוֹ.

רמב"ן דברים, פרשת וילך פרק לא', פסוק טז': אלהי נכר הארץ גויי הארץ לשון רש"י ואיננו כן אבל האלהים שהוא נכר בארץ הזאת כי השם הנכבד נקרא אלהי הארץ כענין שנאמר (מלכים ב יז כו) כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ וכן וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב לב יט) וכתיב (הושע ט ג) לא ישבו בארץ ה' והזכיר זה רבי אברהם וכבר פירשתיו (ויקרא יח כה) וטעם אשר הוא בא שמה בקרבו שהוא בא בקרב עמו ועבדיו או "בקרבו" בקרב הארץ כמו ולא נשא אותם הארץ (בראשית יג ו) נעתם ארץ (ישעיהו ט יח) כדברי רבי אברהם.

– בדיון במסכת בבא בתרא מסביר רש"י שר' זירא שינה את שיטתו שהגה בבל לאחר שעלה לארץ ישראל וזאת בזכור ש"אווירה" של ארץ ישראל מחכים. זאת אומרת שלמקום יש השפעה על צורת החשיבה שהיא משולבת על הדמיון.

– התורה ניתנה להתקיים בארץ ישראל על ידי עם ישראל מאת הקב"ה והתורה היא מורשת מאבותינו. כאשר התורה מקויימת בארץ ישראל מתגלה למקיים התורה והמצוות גודל ועוצמת גדולת ואלוקות התורה. לעומת זאת כאשר האדם ינסה לקיים את התורה ואת המצוות במקום אחר הוא יצטרך לבנות מחדש דרך חיים אחרת שמתאימה יותר לאותה הארץ כגון חיים באלסקה והיא לא תיהיה מורשת אבותינו אלא דרך חדשה. חכמי בבל שלא חיו בארץ ישראל טרחו רבות כדי ללמוד את תורת ישראל שהיא מורשה לנו מאבותינו ואפילו באותו הזמן הם ראו את גדולת התורה. ואם הם טרחו כל כך ללמוד את תורת אבותינו בגלות כאשר לא זכו לממש אותה בשלימותה מכיוון שלא חיו בארץ ישראל אני שואל את עצמי וגם אחרים: אין זה פלא שלמרות שחכמים אדירים כל כך שראו את חכמת וגדולת בבל ואומות רבות אחרות טרחו ללמוד דווקא את תורתינו ולשמרה ולא הפסיקו את המסורת?

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות ח'

[ח] וזה היה החילוק בין בני בבל לבני ארץ ישראל כאשר כתבתי במקום אחר[], כי בני בבל היו שקדנים ביותר בדברי תורה, כמו שיראה בכתובות [כתובות דף קו', עמוד א'] דאמרי במערבא קמו ליה ממתיבתא דרב הונא בבלאה,^[1] נראה שלא היו בארץ ישראל שוקדים כל כך בבתי מדרשות כמו בבבל, ומעט שהיו עוסקים בשביל כך בהשגת היראה כמו שיראה ממאמר רבא לרבנן [יומא דף עב',עמוד ב'].^[2] מה שאין כן בני ארץ ישראל, וכידוע דכל ספרי דאגדתא המצויים בידינו הם מבני ארץ ישראל, ואמרו באבות דרבי נתן [אבות דרבי נתן פרק כט', משנה ז'] "כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם יראת חטא". כי ההגדות[?האגדות?] הם המביאים יראה אל לב האדם, כמו שאיתא (ספרי דברים עקב פסקה מט' \ בגרסה שבויקיפדיה פסקה לג' סעיף א') שמתוכם אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, שהוא ההכרה וההשויה ה' יתברך נגד עיניו, והם נתעסקו בכך יותר מן העסק בהלכות.[*]

[1] כתובות קו, א: "רב הונא הוה דריש בתליסר אמוראי כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו, הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא, ואמרי במערבא: קמו ליה ממתיבתא דרב הונא בבלאה". כשהיה רב הונא אומר את דרשתו, שלושה עשר דרשנים בעלי קול רם היו עומדים בכיוונים שונים ומשמיעים אותה לכל הקהל הרב. כאשר היו קמים מישיבתו, והיו מנערים גלימתם, היה עולה אבק ומאפיל החמה, והיה ניכר בארץ ישראל, והיו יודעים שקמו מישיבתו של רב הונא.

[2] יומא דף עב', עמוד ב': "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין? – אוי להם לשנאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה, ואין בהן יראת שמים… אמר להו רבא לרבנן: במטותא מיניכו, לא תירתון תרתי גיהנם".

ספרי דברים עקב פסקה מט' \ בגרסה שבויקיפדיה פסקה לג' סעיף א': והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. למה נאמר? לפי שהוא אומר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך", איני יודע: באיזה צד אוהבים את הקב"ה? ת"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך". והיו הדברים האלה על לבבך – שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו.

אבות דרבי נתן פרק כט', משנה ז': ר׳ יצחק בן פנחס אומר כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה. כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא. הוא היה אומר כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות זה גבור ואינו מזויין. כל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש חלש וזיין בידו. יש בידו זה וזה גבור ומזויין. הוא היה אומר הוי זהיר בשאילת שלום בין אדם לחבירו ואל תבוא לבין המחלוקת ואל תשתדל לראותו. שב במקום חברים והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים.

– אני אישית חשבתי במשך תקופה שהצגת ההבדל בין חכמי ארץ ישראל לבבל מטרתו היא בין שתי גישות למציאות אבל בפועל התיאור הוא פשוט מציאות אחרת. כמו שבבית הורי הנושאים כמו : חשמל, פיזיקה ומיזוג אוויר היו משהו שאבי חי אותם אז יש המון ידע שהועבר אלי מאבא שלי ולא הייתי צריך לעמול על לימודם כמו שאבי עמל עליו אלא קיבלתי את ה"יסודות הכללים וההלכות" בתחומים הללו ובדומה לזה ההבדל בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל. חכמי ארץ ישראל חיו את התורה בארץ ישראל וכל הכללים ההלכות והמסורות היו דבר של יום יום ואילו לרוב חכמי בבל לא הייתה את הזכות פשוט לקבל את התורה וליישם אותה מכיוון שהם היו בגלות. וחכמי בבל עמלו על התורה מה שאין כן חכמי ארץ ישראל. וכשמשווים אדם שקיבל במסורת לעומת אדם שעמל כדי להגיע לתוצאה התפיסה שלהם בנושא תיהיה שונה. אין זה מוסיף ממעלתו של זה על זה אלא פשוט לאדם אחד יש איכות אחת חזקה יותר ולאחר איכות אחרת חזקה יותר.

– מה שאומר רבא לחכמים(רבנן) לגבי לימוד תורה הוא שחשוב שיעסקו בתורה כדי שלא ירשו גהינם אבל חשוב להדגיש שיש מספר דרכים לעסוק בתורה כאשר המטרה הסופית היא לימוד לשם קיום ואלו שלומדים שלא על מנת לקיים אלא על מנת "להחכים" בלבד הם נחשבים כ"סוג ב" של לימוד ויש להם ערך אבל זאת לא הדרך שחכמים הדריכו אותנו ועל זה אומר רבא לחכמים לפני כן "רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" ז"א שבמובן מסויים התורה צריכה להגיע למצב שבו היא גם ממומשת במציאות ולא רק "עוברת" דרך האדם אבל לא משפיעה על פועלו בעולם.