שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות לג'

[לג] והלב הוא האמצעי, ושם בשני חלליו משכן שני היצרים שיש בו משני הכחות יצר טוב ויצר רע. ולכך השי"ת משול לאש, כמו שנאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה, כי האש הוא הכח העליון למעלה משכן להשי"ת. ואמרו ז"ל [סנהדרין לט, א] דקוב"ה טביל בנורא, וביאור כל לשון הגמרא דשם אין כאן מקומו, רק בקיצור שלוש תיבות אלו. כי בהיות המיתה היא נגזרה לאדם מצד החטא והעברת רצון הבורא שהוא הטומאה, ולכך העונש שמגיע על זה הוא גם כן מן הצד (הטומאה). כי מצד הטהרה לא היה העונש, שהרי העונש הוא רק לעוברים ודבוקים בדמיון, אבל מצד האמת הרי השי"ת יחיד ומיוחד ואם כן אין כאן דמיון כלל ואיך אפשר לעבור על דבריו כלל ואיך יגיע עונש, רק העונש הוא גם כן מאותו צד הדמיון וההעלם שיסד השי"ת. ולכך המת מטמא, לפי שיש בו טומאה על כרחך, שלולי כן לא היה מת שהוא היפך הדביקות באלקים חיים. וכאשר אמרו ז"ל שהגיש משפט מיתת (משה רבינו ע"ה) על ידי השי"ת בעצמו, על כרחך נתלבש השי"ת באותם כחות הדמיון, ואם כן במה קביל ונטהר מהם אח"כ. לזה אמר בנורא, שמצד האש נבדל כל ענין הדמיון ואיננו כלל, וכשמגיע לשם אין כאן דמיון כלל ואין צריך טהרה. ולכך האש מכלה הכל, כי מצידו הוא כליון כל מה שהוא בדמיון נברא, שהגוף הנברא נראה כאלו הוא נבדל מאחדות השי"ת, שהרי הוא גוף נברא ומוגבל בפני עצמו, אבל מצד האש הוא חוזר ליסודו ומקומו, ואין כאן מקום להאריך.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות לד'

[לד] והנה הנחש הוא היה מחטיא הראשון לאדם הראשון כמו שספרה התורה, מסתמא יש באותו בעל חי מקור אותו כח ההפרד והדמיוני שיסד השי"ת בעולם, שמאותו כח הוא שפעות אותו בעל חי הפרטי המזיק לברואים, וביאור דבר זה יתבאר אי"ה באורך בקונטרס שיחת שדים אשר לי. אבל בכלל הוא דבר הלמד מכח סיפור התורה, שכח הטומאה וההסתה והתעות מרצון השי"ת הוא הנחש, ולכן אמרו דכריך חויא סחרניה דקדושה. פירוש שהשי"ת יסד דבר המונע להגיע אל הקודש, שאותו דבר אין מניחו ליכנס שם רק שיטה לדרך אחר ולא ליכנס שם, דוגמת המשל בנחש הכרוך סביב התיבה של אבנים טובות ומרגליות שבזוהר הקדוש שם (תרומה קעג).^[1] היינו שהשי"ת עשה מחשבת דמיון שידמה שלא זו הדרך הראויה ויטה לדרך אחר לחשוב שאינו מהשי"ת. והיא כרוכה סביב הקדושה, רוצה לומר סביב כולה, שאי אפשר ליכנס רק דרך עליה, והיא אין מנחת שנושבת בכח טומאתה מכנסת ארסה לתוך בשר הנוגע, וזה מכלה הבשר ההוא, רוצה לומר אותם מחשבות של קדושה ליכנס שם היא מכלתו. רק אשא לא מקבלא מסאבו וכנ"ל, שדבר זה הוא מדרגה העליונה שהוא ההכרה באמת ושזה דמיון. ולכך אמרו דמלאכי אש קיימין לגאו ודחיין למסאבו, פירוש שמדרגתם הוא בפנים ונופם במקום טהרה וכנ"ל. אבל מלאכי רוח, פירוש המלאכים שהם בעולם האמצעי ששם יש משכן גם לרוח דמסאבו, שהוא בשני חללי הלב זה לעומת זה, ולכך אין בידו יכולת כלל לדחותו. רוצה לומר שכח המגלה אמיתות השי"ת וכח המעלים האמיתות ומראה הפרידה שניהם שוים, ואין לזה התגברות על זה, ולכך דחלי לאסתאבא וביאור זה.

[1] זהר תרומה קעג, תחילה מבואר שם שאי אפשר להידבק בקדושה בלא לדחות את הס"א (וז"ל בתרגום הסולם) משל "למלך שהיו לו אבנים יקרות בתיבה אחת נעולה במבצרו. ומלך ההוא היה חכם, וכדי שלא יקרב כל מי שרוצה אל התיבה ההיא של אבנים טובות ומרגליות אשר שם, לקח בחכמתו נחש אחד חזק, וכרך אותו מסביב תיבה ההיא. כל מי שרצה לשלוח יד אל התיבה, היה הנחש דולג עליו והרגו. אוהב אחד היה אל המלך, אמר לו המלך: בכל עת שתרצה להכנס ולהשתמש בתיבה, תעשה כך וכך אל נחש ההוא ותפתח התיבה ותשמש באוצרות שלי. כך הקב"ה כרך נחש סביב הקדושה, ובאים מלאכים עליונים להכנס אל הקדושה, הרי הנחש שם, ויראים להטמא בו. בוא וראה, כתוב: עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, עושה מלאכיו רוחות, אלו הם המלאכים העומדים בחוץ. משרתיו אש לוהט, אלו הם המלאכים העומדים בפנים. הם רוח, ורוח ברוח אינם נכנסים זה בזה. רוח הטומאה  ברוח הקדושה אינם מתערבים זה בזה. ומשום זה, אלו הנקראים רוח, שהם מלאכים החצונים, אינם יכולים להכנס בפנים משום רוח הטומאה ההוא. והם דוחים אותה למטה כנ"ל. ואלו המלאכים שבפנים שהם אש, אש ההוא דוחה את טומאה ההיא שלא תכנס לפנים. ומשום זה הכל דוחים את הטומאה  לחוץ, שלא תתערב עמהם. ועל כן מלאכים עליונים משבחים להקב"ה רק אחר שדחו את הטומאה לחוץ".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות ט'

[ט] והנה אברהם אבינו וכן יצחק אבינו לא היתה מיטתן שלימה, רק יעקב אבינו. והיינו כמו שאמרו ז"ל [סנהדרין סג, ב] לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להן עריות בפרהסיא. כי יעקב היה מנוקה ולא נמצא בו שום פסולת ויצרא דעבודה זרה כלל. ולכן אמרו ז"ל [חולין צא, ב] שמלאכי השרת עולין ויורדין בו ומסתכלין, שדמות יעקב הוא כדמות שלמעלה. והיינו כידוע שרומז לשם הויה שהוא שם העצם יתברך, וכולל כל פרצוף זעיר אנפין כנודע. והיה יעקב ממש קוף בפני אדם, שתיקן השורש והכתר. ומאחר שהמשכתו בקו ישר מן הכתר שהוא השורש מהשי"ת, אי אפשר שיהיה בו רע גמור אצל ישראל רק על ידי הענפים כדי להתיר עריות כנ"ל, כך דרכו כו' עד כו', שזהו נקרא יצר רע בכל מקום. והיינו דשם רע רוצה לומר יצרא דעבירה כמו שאיתא [בר"פ כל היד], ויצרא דשפיכות דמים כמו שאיתא בערכין [טז, א] המצורע המוציא רע, ונאמר (יא ,י) הסר כעס מלבך והעבר רעה וגו', וכן מפסוק לא יגורך רע דרשו רז"ל על שניהם. ושני אלה הם מקור היצר רע שבאדם בשני חללי הלב לב כסיל לשמאל, כמו שנאמר (קהלת ז, ט) כי הכעס בחיק כסילים ינוח, ואין בו טוב כלל רק לתלמידי חכמים, היינו חייבי מיתות בית דין בסנהדרין והוא רתחא דרבנן דטב. וזהו גם כן רק מצד שנמצא כסילות בעולם, דלולי כן אין מקום לרתחא, ומצד החכמה אין בו צד טוב וראוי כלל, ולכן נקרא כסיל לעולם. ולימינו הוא לב חכם כידוע, דהחסד נמשך מן החכמה בקו יושר, וכן טיפי הזרע מן המוח. לכן אמרו בזוהר הקדוש דאין מועיל תשובה להוצאת זרע לבטלה, כי תשובה בבינה כנודע, וכמו שנאמר ולבבו יבין ושב, שעיקרה רק המרירות שבלב, ופגמו הוא בחכמה שלמעלה מבינה. לכך אין תיקונו אלא בתורה שהוא גם כן מצד החכמה וכמו שכתבתי במקום אחר. והגבורה מן הבינה וכמו שנאמר כעס מלבך, ואין הגבורה טובה אלא אצל התלמיד חכם כנ"ל, היינו כשנמשכת מן החכמה דהיינו מחלל הימיני שבלב, אבל לשמאלו הוא לעולם לב כסיל. ולימינו הוא לב חכם נמשך מהחכמה, ולכך משכן התאוה שבחלק ימין בלב ויש בו טוב, ועיקר קיום המין והולדת נפשות על ידו, ועל זה אמרו טוב מאוד זה יצר רע, ולכן אמרו ביומא (סט, ב) שלא יכלו לבטלו מהאי טעמא. [ויצרא דכעס לא נזקקו לבטל דלא שכיח כלל בישראל, כמו שכתבתי במקום אחר בסוד עשו וישמעאל, דעשו נקרא בקידושין [יח, א] ישראל מומר, דמיצחק התחיל שם ישראל, וכמו שאיתא במצורע משתלח חוץ למחנה ישראל, מה שאין כן זבים בפרט בארץ ישראל אז, וכמו שאיתא בנדרים [כב, א] דונתן לך לב רגז בבבל הוא דכתיב. ולבטל יצר רע הוצרך זכותא דארץ ישראל כדאיתא בערכין, דלכן לא ביטל משה, ובארץ ישראל שהוא שורש ישראל שם אין שליטה כל כך ליצרא דלב רגז שהוא ממש ההיפך.] וכן אמרו במדרש הנעלם [פ' חיי קכח,  ב] שאין בטל גם לעתיד, ועל זה נאמר אשר הרעות ואתה הסבות וגו', שהוא התחלת היצר 'רע' שבפועל בלב האדם, כידוע שהתחלת היציאה לפועל הוא חסד ואחריו גבורה, ואין כאן מקומו להאריך עוד.

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות יג'

[יג] ומיד בהתחלת ראשית בנין התגלות קדושת השי"ת ופירסום שמו על ידי אברהם אבינו ע"ה, שזהו מדת מלכותו יתברך שמו להיות התגלות ופרסום קדושתו בתחתונים. וממידה זו הוא יניקת הרע, כי מצד מדה זו צריך להיות גם כן חשוכא והעלם, כי לולי זה לא נקרא מלוכה וממשלה. והיו אז גם כן ראשית בנין פרצוף הרע והתגלותו ביותר. ואותם שאמרו נעלה ונלחם הם ראשית עמודא דאמצעיתא כנ"ל, לכך נעשה מהם כל הקו אמצעי דרע, דהיינו רוחין ושדין ולילין וקופין. והיינו דאעפ"י שהכתר והראשית הוא מפעולת השי"ת כנ"ל, מכל מקום מאחר שבקדושה מדת השי"ת כאשר האדם מגיע לשלימות מדרגתו, היינו שמשלים כל העשר ספירות שלו בקדושה עד שמגיע לשלימות מדת הכתר, דהיינו מדרגת אין וענוה כנודע ומרגיש שהוא כקוף בפני אדם. וזהו מצד הדבוק במדותיו, שאהבה ויראה הם נמשכים מחכמה ובינה שבמוח ולב, ואמונה דהיינו מלכות שהוא סוף מעשה נמשך ממחשבה תחלה, דהיינו דביקות, והוא על ידי ענוה שהוא קו האמצעי מדת יעקב. וכשאדם נשלם כך, אז הקב"ה קוראו תאומתי ששניהם שוים, ולא זז מחבבה עד שקראה אמי כמו שאמרו ז"ל [בשהש"ר רבה ג'], דהיינו שעוד גדול כביכול ממנו, וכאלו הוא המוליד ראשית המחשבה שהוא של השי"ת גם זה הוא הוליד. כך זה לעומת זה, מי שהשלים ח"ו עצמו לרע בתכלית מסוף מעשה עד תחלת המחשבה, אז מעלין עליו ח"ו כאלו הוא המוליד ראשית המחשבה של רע גם כן, כי נעקר ח"ו לגמרי מן השורש, וכאלו שורשם ועומק ראשית שלהם הוא רק רע. ולכך נעשו מהם גם כן קופין שהוא שורש וראשית הרע של זה לעומת זה כנזכר לעיל, והבן זה היטב. והיינו שהגוף שלהם נשתנה לקוף, והגוף הוא סוף מעשה, וקוף הוא כח הבריאה של מחשבה תחלה דסטרא אחרא. ובאמת סוף מעשה גם כן דהשי"ת, וכמו שנאמר מה' מצעדי גבר וגו'. פירוש מצעד הוא עקבו של אדם שהוא סוף צורת אדם, רק הרשעים מהפכים כו' ועד שנקרא הכל על שמם לרע. ובכל אדם יש גוף החי על ידי כח גופני ונפש הבהמית שבזה דומה לבהמה, וגם נפש הכלולה מנפש רוח נשמה, שהיא כח הנפש שבאדם הנתונה במוח ולב וכבד, כמו שכתבתי בקונטרס שיחת מלאכי השרת שהם נגד ארבעה פרצופין. והגוף נשתנה לקוף, כנבוכדנצר לאריה, שכך מטבע האדם כשיהיה זמן בין הבעלי חיים ויסתלק דעתו ממנו. וחלקי נפש רוח נשמה שלהם שהוא השתנות של אדם מן הקוף, זה ניטל מהם ונעשה מזה רוחין ושדין ולילין, והיינו כי רוחין ושדין ולילין הם ממש דוגמת נפש רוח נשמה של האדם, ולכך הם נעשים מהטיפי זרע כמאמרם ז"ל בעירובין (יח, ב). שהרי גם בהם יש כח נפש רוח נשמה של האדם, שאלו באו בנוקבא היו נולד מזה אדם חי בנפש רוח נשמה.

שיחת מלאכי השרת

פרק ראשון – באור השם מלאך

[א] הוראת השם מלאך היא שליח, וכלל הברואים והאדם נקראים מלאכים לה' בעת שעושים שליחות אלוקית.

[ב] הכהנים נקראו מלאכים כשממלאים את תפקידם והתורה יוצאת מפיהם.

[ג] לכן גם החכמים נקראו מלאכים, ובזה הם מצויינים ונבדלים משאר העם.

[ד] לרש"י יחודם כמלאכים מתבטא בבגד הציצית.

[ה] הגוף לבוש לנפש, והחטא בגוף, לכן הרמז לתיקון הוא בלבוש, ולזה רומזים בגדי כהונה הלבנים, שע"י עבודת הכהנים נתקן הגוף.

[ו] גם ת"ח על ידי תורתם מתקנים היצה"ר ומזככים הלבוש והגוף, ולזה רומז בגד ציצית.

[ז] עוד דרך ישנה לתקן הגוף, והוא על ידי מלחמה והתגברות על היצה"ר מכח יראת ה', וזהו גיבור הכובש יצרו. מה שאין כן בדרך של תורה ועבודה – הרע מסתלק.

[ח] בני ארץ ישראל התגברו על יצה"ר בעזרת היראה, ואילו בני בבל – בשקידת לימוד התורה.

[ט] ארץ ישראל היא המקום המתאים להכרת ה' שאווירה מחכים ליראת ה'.

[י] בא"י מתגלה שמו האמיתי של ישראל, אבל בחו"ל צריך להצטיין מאוד בבגדו בתלמוד תורה, ועל ידי כך מתגבר על יצה"ר. וחוזר לעניין המלאך, שכאשר כל מעשי החכמים רק לה', הם נקראים מלאכים

[יא] רב נקרא מלאך ה' צבאות כי צריך להורות לכל אחד כפי המתאים לשורש, שיש הבדלים בין הנפשות, וזה שורש המחלוקות בתושבע"פ.

[יב] וזו היתה סגולת בני יששכר ולוי, שידעו להורות לכל אחד לפי שורשו. וזוכים לזה על ידי החסידות.

[יג] נביא נקרא מלאך ה' שהוא שליח לנבא מה היה, יהיה ולהוכיח על ההוה.

[יד] מצד מלאכות ה' הנביא קודם לחכם, שהנביא שליח, והחכם בבחינת פועל.

[טו] מצטט מדרש מויקרא רבה על הנביאים שנקראים מלאכים, ומכאן ועד סוף הפרק (אות כ"ט) עוסק בביאורו.

[טז] מתחיל להסביר המדרש  שבאר תחילה שמלאכיו הם התחתונים, והכוונה שכל הנפשות נשלחו לעשות רצון ה', אלא שלא כולם לקיים שליחותם. משא"כ המלאכי מרום שנקראים צבאו – כולם מקיימים שליחותם.

[יז] אפשרות נוספת – בעת קיום רצון ה' אפילו פושעי ישראל נקראים מלאכים – שליחים, אך התהילה יוצאת רק ממי שכל הזמן עושה רצון ה'.

[יח]  וזו מעלת שומרי שביעית שבמשך שנה שלמה, הכוללת כל סוגי המזגים, עושים רצונו, ולכן נקראים גיבורי כח.

[יט] אח"כ בדבר אחר, מבאר המדרש שהנביאים נקראים מלאכים, שהם עוסקים רק בשליחותו, כעליונים שנבראו רק לשמשו.

[כ] כיוון שנאמר "אני ה'" שה' הוציאנו ממצרים שלא על ידי מלאך, ומאידך נאמר "וישלח מלאך" – מבאר המדרש שזה משה, ומבאר מה שהתקשו בזה והנסיונות לתרץ.

[כא] מבאר שבישראל מתגלה צלם אלקים הכולל כל הכוחות, ולכן פעולת משה שמכח הש"י נחשבת לפעולת הש"י שלא על ידי מלאך, שהמלאך הוא כח פרטי ואין עצמותו יתברך מתגלה דרכו.

[כב] "ויעל מלאך ה" – מסורת חז"ל שהיה פנחס, ועוד שדיבר אל כל העם ולא יתכן שהתנבאו כולם.

[כג] פנחס נקרא מלאך ה' סתם, מפני שנדמה מאוד למלאכי מרום, שהתפשט מגשמיות לגמרי.

[כד] גם אליהו זכה לרוחניות גמורה על ידי הקנאה הבוערת באש התורה שכילתה הגוף לגמרי, ויש אומרים פנסח זה אליהו.

[כה] שני סוגי אש, האחת טובה ומכלה הפחיתות שבגוף ומגלה הרוחניות, והשנייה של גיהנם ויצה"ר שמכלה הגוף בחרפה.

[כו] הראיה מפנחס שאף שהוא אדם ואינו כח פרטי בפני עצמו, מפני נביאותו נקרא מלאך.

[כז] ממשיך לבאר הראיה מאשת מנוח למה מכוונת.

[כח] ממשיך לבאר מבית אב הנביאים קרויים מלאכים.

[כט] נביא וכהן הדבקים בתמידות בהש"י נקראים מלאכים, עד שכשרוצים אינם נראים שיכולים להשתמש בכוחות המופלאים שיש למלאך רוחני.

פרק  שני – מדרגת האדם מול מדרגת המלאך

[א] מביא מדרש שהוזכר בשני מקומות על גדולת האדם על המלאך, ומברר גרסתו. ומתבארים בו שלוש מעלות של ישראל על המלאכים, ועד אות י"א מבאר המעלה הראשונה שהמלאכים שומרים על ישראל. ומאות י"ב עד כ' מבאר המעלה השניה, שהמלאכים נושאים את ישראל. ומאות כ"א עד כ"ח המעלה השלישית ששייכים לחכמה ולתורה. וחוזר לבאר את שלוש המעלות מאות ל"ד.

[ב] התורה שייכת לאדם שיש לו בחירה ויכול לבחור לעשות רצון ה'.

[ג] האדם בצלם אלוקים שכולל בתוכו כל הכוחות, ויש בו גם יצר רע, וכשכופהו הרי הוא עושה דברו של הש"י.

[ד] ולכן הוא ראוי לקבל התורה והמצוות שעל ידם דבק וחומד בטוב.

[ה] על ידי התורה ומצוות זוכה שהמלאכים שומרים עליו, ומכריזים תנו כבוד לצלמו של הקב"ה.

[ו] השמירה מבטאת מעלת הנשמר, שרק על דבר יקר צריך לשמור, ורק דבר שיכול לרדת יש לו מעלה שיכול לעלות.

[ז] והמלאכים אינם צריכים שמירה, וזו המעלה הראשונה של ישראל שעליה דיבר ר' מאיר במדרש (באות א').

[ח] על ידי המצוות המלאכים מצטווים לשמור האדם.

[ט] מעשה הצדיקים מפעיל את המלאכים, ואף התורה נשלמת על ידי ת"ח ולכן נחשבת שלו.

[י] אמנם ת"ח שעדיין לומד נחשב לפחות מהתורה, אך מי שזכה שהתורה שלו, נחשב ליותר.

[יא] מסכם המעלה הראשונה, הנובעת מזה שיש לאדם חסרון של נטייה לרע, ולכן צריך שמירה, ובזכות מעשיו נעשים המלאכים שומרים עליו.

[יב] המעלה השניה – מתוך האפשרות לבחור ברע כשבוחר טוב זוכה למעלה גדולה יותר בשמיעת קול ה'.

[יג] וזה על ידי שמקבלים המצוות וכופים היצר אף שעדיין לא זוכים לשמוע קול ה', ובזכות הכפייה זוכים אח"כ לשמוע קול ה', וממילא שומרים המצוות בלא הפרעות.

[יד] וזהו לפום צערא אגרא, וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, שבזכות כפיית היצה"ר זוכים למעלה.

[טו] ולכן ישראל זוכים לשמוע קולו של הש"י היינו להידבק בו, ואילו המלאכים לא.

[טז] ולכן רק כהן גדול נכנס לקדש הקדשים, ושם מקום היחוד הגמור, שהוא מעל מדרגת החטאים והגדרים, ששם מרגישים שהכל דבוק בהש"י, ובזה מתכפרים החטאים, והמלאכים אינם שייכים לזה.

[יז] ולזו המעלה זכו במתן תורה שנעשו בני חורין מיצה"ר.

[יח]  מבאר עניין שכשאמרו נעשה ונשמע ירדו ששים ריבוא מלאכים ועיטרו כל אחד בשני כתרים, וכשחטאו ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכים ונטלום, שאז מעלת המלאכים מעל בני אדם.

[יט] עוד ביאור לזה.

[כ] אם כן המעלה השניה מצד השמיעה לדבר ה', שעל ידי כך המלאכים נושאים אותם ובזה נשמרים מהחטא.

[כא] המעלה השלישית מצד חכמת התורה, ששייכת לאדם בלבד, שיש לו נטיות שונות והתורה מדריכתו. אבל למלאכים אין נטיות ואין צורך בהדרכת התורה.

[כב] מבאר הגמ' שבת פח, ב, בויכוח המלאכים על שהתורה ניתנת למשה, ומדוע אמר הש"י למשה להשיב. כי מצד ה' והיחוד הכל שווים, אבל מצד התחתונים יש הבדל, ואותו צריך משה להסביר.

[כג] ומשה התיירא להשיב, ומתחיל לבאר שלושת הכוחות שבאדם, מחשבה במוח, דיבור מהלב, מעשה מהכבד.

[כד] וכנגד זה בעולמות, עולם המחשבה לברוא הוא כסא הכבוד, עולם הדיבור שם המלאכים, ועולם המעשה הגשמי.

[כה] ונתיירא שישרפוהו בהבל פיהם שכוחם בדיבור והוא מעולם הגשמי, וענה לו ה' שיאחוז בכסא כבודו, שעל ידי מעלת נפשו מגיע עד עולם המחשבה.

[כו] ופרש ש-די זיו שכינתו ועננו עליו, שעל ידי הצמצום שבשם זה יכול אדם להשיג שכינתו.

[כז] ומכח זה יכל להתעלות על המלאכים ולענות להם. עד שהם צריכים להתיירא שלא ישרפו, ולזה רמזו באומרם שכל עוף שהיה פורח מעל יונתן בן עוזיאל בשעה שלמד היה נשרף.

[כח] והשיב להם שהתורה כוללת נטיות ושינויים ולכן היא מתאימה לאדם שיש בו נטיות שונות, ומסכם שלוש המעלות של ישראל על המלאכים, במחשבה דיבור ומעשה.

[כט] מצטט הגמ' חולין צא, ב, בחביבות ישראל על המלאכים בשלושה דברים, ומתחיל לבאר שישראל אומרים שירה בכל שעה כי בכל עת שכופים יצרם יש חידוש ושייך לומר שירה, ואילו אצל המלאכים רק כאשר יש חידוש בעולם אפשר לומר שירה.

[ל] מבאר שבע הדעות מתי יש התחדשות בעולם עד שהמלאכים אומרים שירה, אם בכל יום, שבוע חודש וכו'.

[לא] מסכם המעלה הראשונה, שדווקא מפני היצה"ר שבעולם המעשה, יכול האדם להתגבר עליו ולחדש שירה בכל שעה.

[לב] המעלה השנייה, בהרגשת הלב עניין האלוקות, שאצל ישראל רק שתי מחיצות, ואצל המלאכים שלוש.

[לג] המעלה השלישית מצד הידיעה וההכרה שבמוח,שרק מתוך שישראל זוכים לה גם המלאכים זוכים.

[לד] וזו הראיה מיעקב ששלח את המלאך לומר שירה, שהמוח משלח את הלב, שישראל במדרגת מוח לעומת מלאכים שבמדרגת לב. וחוזר לבאר בזה המעלה השלישית שבמדרש שהובא בתחילת הפרק.

[לה] שלוש המעלות כנגד שלושה אבות ושלושתן ביעקב בפרט, וכנגד זה גמ"ח באברהם, עבודה ביצחק, תורה ביעקב.

[לו] מצטט מדרש תנחומא וישלח, שמבאר מעלת הצדיקים על המלאכים, ומזכיר שלושת המובחרים שהשלימו בעבודתם מעלת ישראל שעל המלאכים, יעקב, משה וישעיה.

[לז] יעקב גילה שלמות המעשה הקשור לענוה, והיא המעלה הראשונה של צדיקי ישראל על המלאכים.

[לח] משה גילה התורה, והיא כאש, לטובים מרפא וחיים, ורעים שריפה וכליון, ועל זה התאוננו המתאוננים.

[לט] ומשה גילה בחינת המחשבה שבמוח, והשקיע התורה בארץ שבכל מעשה אפשר לקיים תורה, ועל ידי כך אין אש גיהנם שולטת אפילו בעמי הארץ ופושעי ישראל המלאים מצוות. וזו המעלה השנייה.

[מ] המעלה השלישית גילה ישעיה, והיא מדרגת הנבואה, שעניינה קישור הלב לחכמה.

[מא] סדר המדרש תנחומא המובא באות ל"ו היפך הזמנים, ישעיה, משה, יעקב, ומבאר משמעותו.

[מב] מעלת הצדיקים על המלאכים מצד נפשם, אבל מצד חומרם המלאכים נעלים יותר. זולת אליהו ומשה שזככו חומרם.

[מג] דוחה דברי האב"ע שסובר שהמלאכים נעלים מבני אדם, ובאר שכל ראיותיו מהפסוקים מתייחסים לחומר, שבזה המלאך נעלה, אבל מצד העיקר שהוא הנפש והצורה ישראל נעלים.

פרק שלישי – ההכרח להאמין במציאות מלאכים רוחניים.

[א] מציאות מלאכים רוחניים הוא דבר מבואר בתנ"ך ובחז"ל.

[ב] בפרק זה ישיב מה צורך במלאכים, אע"ג שלכאורה לישראל המאמינים זו שאלת הבל.

[ג] אין לצמצם האמונה רק למה שרואים, ודוגמא לכך העולמות.

[ד] דבר ה' הקיים בכל דבר הוא המחיה אותו.

[ה] משמעות הדבר היא שלכל דבר יש יחוד רוחני בטבע אופיו.

[ו] גם הצורה הגשמית המבדילה בין הדברים נובעת מהשורש הרוחני שלו, כפי היעוד המיוחד שלו בבריאה.

[ז] כל כח רוחני הקיים בדבר כלשהו בעולם הוא כח ה' שבאותו דבר.

[ח] דבר ה' הוא נשמתו של העולם וכל כחותיו, ואצלו הכחות מאוחדים וזה עולם אצילות.

[ט] בעולם הבריאה הכחות נפרדים והוא נפרש מעולם האצילות.

[י] האדם תכלית הבריאה וכולל כל כחות העולם, ותכליתו להכיר כבוד השי"ת.

[יא] האדם נפש העולם ולכן לולא קבלו ישראל תורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו.

[יב] מצד התחושה האישית של כל אדם העולם נקלט אצל כל אחד באופן שונה, ולכן כל אחד הוא עולם בפני עצמו.

[יג] כל נפש יש בה את כל הכחות אלא שכח אחד מובלט ועל ידי כך תפיסתו שונה ויש לו עולם משלו.

[יד] מחצב הנפשות הוא עולם שבו כלולות כל הנפשות, ושם שורש חלוקת הנפשות למעלתם.

[טו] באור עליית האדם ממעלה למעלה, שהואיל ונפשו כלולה מכל הכוחות שבעולם, ככל שמגלה בעצמו כח עליון יותר כך זוכה לעוד עולם, וזהו ריבוי העולמות לכל נפש.

[טז] העולמות הרוחניים הם הקיימים באמת ואילו העולם הנראה לעיניים הוא עולם שקר העתיד לפסוק.

[יז] רשעים מדמים שהעולם הזה אמת ועולם האמת דמיון, ועל כן קרויים בחייהם מתים, והצדיקים מרגישים שהעולם הזה דמיון ודבוקים באלקים חיים ולכן קרויים חיים.

[יח] רק מי שטעם פעם אחת מן האמת מבין שהעולם הזה דמיון ועולם המחשבה אמת.

[יט] הגמטריא של המלה היא המרת האותיות שהן חיות הדבר במספרים, ולכן הצדיק זוכה ליש האמיתי, היינו ש"י עולמות.

[כ] שלוש מאות הוא המספר הגדול ביותר בעולם הזה, ועשר הוא שלמות, ולכן המתקשר לאמת זוכה לש"י עולמות שזה תחילת הת' שהיא מעולם האמת.

[כא] ענין ח"י אלף עולמות, שהם כנגד ח"י אלף שעומדים לפני הקב"ה, והם כמנין תרומה ותרומת מעשר מס' ריבוא.

[כב] כל עולם כולל כמה עולמות כמו הנפש הכוללת כמה מדרגות, ובדרך כלל הם חמישה, וכנגדן אמר דוד שירה.

[כג] כוחות האדם בדרך כלל מחולקים לשלושה, נפש רוח ונשמה – מעשה הרגשה ומחשבה, והם כנגד דומם צומח חי.

[כד] כנגד זה הם שלושה עולמות ראשונים שראה דוד ואמר שירה, מעי אימו, שהסתכל בכוכבים, וכשינק.

[כה] שתי המדרגות העליונות, חייה ויחידה, הם מחברים הנר"ן להש"י, והם כחומר וצורה, החיה היא חומר החיבור, ע"י התפישה שהש"י מחייה הכל, והיחידה היא הצורה, שעל ידה היחוד הגמור.

[כו] כוחות אלו אינם נגלים בגוף, וכנגדן אמר דוד שירה בשני עולמות, בראיית מפלתן של רשעים ויום המיתה.

[כז] כל חמשת המדרגות כלולים בכל מדרגה, ודוד אמר חמש שירות כנגד חמש המדרגות שבנפש כפי ענינו באצילות.

[כח] חמישה עולמות ופרצופים, ומבאר משמעות עולם העשיה, היצירה והבריאה.

[כט] והם כנגד נפש רוח ונשמה.

[ל] עולמות אצילות ואדם קדמון כנגד חיה ויחידה וביאור עניינם.

[לא] חוזר לבאר המספרים, ועשר הוא מספר שלם, ומאה שלם בתכלית. שלוש מאות רומז לשלושת העולמות הנתפשים בעוה"ז, ות' לעולם הרביעי, וחמש מאות כנגד עולם חמישי הנסתר שאין אות הרומזת לו.

[לב] מבאר עניין חמשת העולמות, חיה יחידה ששם מתגלה אורו העצמי, בריאה – עולם הכסא כנגד המוח, יצירה – עולם המלאכים כנגד הלב, ועשיה – עולם הנגלה.

[לג] מבאר הכרח מציאות העולמות, שרק על ידי העולמות הגבוהים, יכול להתגבר על היצה"ר, שברוח שכנגד עולם המלאכים המצב שקול, והנשמה טהורה, ומכוחה יכול להתגבר על הרע.

פרק רביעי – מיני המלאכים השונים.

[א] שני מיני עולמות רוחניים – בריאה המיוחס יותר לעילה, ויצירה המיוחס לתחתונים.

[ב] הם מלאכים מרוח ומשרתים מאש, ומצטט מהזוהר.

[ג] אויר מים אש – אמ"ש – היסודות השורשיים של העולם כנגד נפש רוח נשמה, ויסוד העפר כנגד החומר והגוף.

[ד] הא' ראשית האותיות כנגד הלב שבו הרצון הנעלם הקודם למחשבה, וכנגד האויר שהוא הנסתר יותר, והכוחות הרוחניים שבעולמים נקראים רוחות.

[ה] המ' מבטאת את האמצע שהוא ההוה – זמן המעשה, ואת המים שבעזרתם הפך העפר לגוף פועל בעולם המעשה, והיא כנגד הנפש שמתבטאת במעשה. (ומבאר הגמ' סנהדרין על ארבע שעות שנברא האדם כנגד ארבעת היסודות.)

[ו] ולכן המשנה שהיא הוראת המעשים פותחת ומסיימת במ', שהיא עוסקת בתיקון הרע, ורמוזה ביין שמתקן הדם הרע.

[ז] כל דבר מסודר בעולם שנה ונפש, וכל אחד מאלו מתחלק לשלושה ויש הקבלה ביניהם, וה'מ' שהיא מים בעולם כנגד ההווה בזמן וכנגד המעשה בנפש. ולכן הראשונים החשיבו ג' יסודות, שרק בהם יש תנועה, מים יורדים, אויר באמצע ואש עולה.

[ח] וכנגד זה האותיות, 'א' רומזת לאויר לרצון הקודם לכל, 'מ' למים היורדים ולעולם המעשה, 'ש' לאש העולה ורומזת לתכלית שהיא החכמה שבמח.

[ט] הש' היא יסוד האמת בעולם הזה, ורומזת לנשמה ולחכמה שבמח ואף שהיא טהורה אם האדם חוטא אף היא נענשת עימו.

[י] ת' רומזת לעולם הבא, למדרגה של החזרת הנפרדים למקורם בהכרה ביחוד.

[יא] מדרגתה ממוצעת בין המאציל לנאצל, ובה מתגלה האחדות שבין המאציל לנאצל.

[יב] כל דבר בעולם מחולק לשלוש, ושורשו במאציל ובנאצל ובמדרגה האמצעית המאחדת ביניהם, והיא הנשמה לנשמה.

[יג] לעולם מספר ארבע הוא אמצעי, והוא מבטא את המציאות הגשמית שכולה במספר ארבע, והיא ההוה שה' ראשון ואחרון ובאמצע – בהווה – המציאות נבראת.

[יד] אותיות ד' מ' ת' מבטאות אמצעי, והאמצעי הגדול ת'.

[טו] ש' ראש מדרגת הנבראים.

[טז] סדר הבריאה המוח ראשון ואחריו הלב והמעשה. ומצד התכלית המקווה, ההתחלה ביראה שבלב ואח"כ במעשים ומשם לחכמה שבראש, וכנגדה ה'ת'.

[יז] וכן סדר היסודות שכנגדם. המים כנגד המעשה קרים שצריך לעשות במתינות.

[יח] המים והרוח שכנגד הלב לחים, שיש בהם פסולת ותאווה, והאש שכנגד המוח יבשה ונקיה מפסולת ותאווה.

[יט] סיכום, ועפי"ז מובן שהמלאכים כנגד הלב ושליחים להנהגת העולמות, ומדרגתם רוח, ומשרתיו מאש, כי הם מיוחסים אליו, וכנגד המוח שבעולמות.

[כ] מלאכי מים הם הכח הרוחני שבמעשה כנגד עולם העשיה הרוחני.

[כא] ונרמזו בדברי חז"ל כמזל או מלאך שממונה על כל עשב ואומר לו גדל.

[כב] ואם תשאל מדוע יש שוני בחומר סוגי המלאכים, הרי ממילא חילוק תפקידם ועצם כוחם מהש"י.

[כג] כמו שהנפש אחת ובהכנסה בגוף מתלבשת בנפש רוח ונשמה – ופועלת דרכם, כן השי"ת אחד ובהתגלותו בעולם מתלבש בשלוש מדרגות: נעלם גמור, קצת נעלם, וגלוי.

[כד] בין עצם הנפש לגילויה בשלושת כוחותיה ישנו כח אמצעי שמחבר את הנפש לגוף ומכריחו לבטא את הנפש.

[כה] וכנגד כוחות הנפש יש שלושה סוגי מלאכים.

[כו] אופנים – כנגד הנפש, חיות – כנגד הרוח, והכסא – כנגד הנשמה. ומקשה מהאופנים שאומרים ברוך וכו' ומתרץ רש"י שאופנים אלו הם בכסא.

[כז] מתחיל לתרץ באופן אחר, שקדושה היא הכרה ברוממותו ואדנותו, וזה נעשה בעשרה מישראל, ובזה מתבטאת גדולת ישראל.

[כח] אבל ברוך שם כבוד מלכותו, היא אמונה בלא הכרה ברורה, יחוד תחתון, ולכן אף האופנים שמדרגתם מצד הנפש יכולים לומר בו את השם אחר שתי תיבות.

[כט] ולכן בשכמל"ו אמר יעקב הכולל כל נפשות ישראל, שהוא מלבר, ולא משה שמלגאו שהוא כולל כחות הדעת.

[ל] השגה זו מצד הנפש ושייכת לכל ישראל, אף כאשר רחוקים ובטומאת הגלות, ולכן באופן זה האופנים יכולים לומר את השם אחר שתי תיבות.

[לא] כדי שתהיה בחירה יסד הקב"ה שיהיה בעולם כח המסתיר אחדותו מבני אדם, ואלו הם כוחות הרע, ומקומם בלב – ברוח, ומשם יצר טוב ויצר רע.

[לב]  האויר -הרוח אמצעי בין השמים לארץ, ולכן יש בו רוח קדושה הנוטה למעלה לראש, ורוח טומאה הנוטה למטה למעשה שבו הרע.

[לג] גם הלב כמו הרוח אמצעי בין המעשה והמחשבה. העונש בא מאותו דמיון המטעה, והאש מטהרת מפני ששורפת הדמיון המטעה.

[לד] בנחש יש כח דמיון המטעה ומסית מהאמונה, והוא מקיף פנימיות הקדושה, ורק מלאכי אש שלא מקבלים טומאה יכולים לעבור דרכו, אבל מלאכי רוח מתרחקים חוצה כדי שלא להיטמא ממנו.

שמות המלאכים
ר' צדוק
(שיחת מלאכי השרת)

אמר המעתיק הנ"ל: גם בכאן שבת הקולמוס של רבינו הקדוש המחבר זי"ע והניח שני שלישי העמוד חלק ואח"כ בעמוד השני מתחיל הכתב יד קדשו בשמות המלאכים כמו שאעתיק בס"ד.
וזה לשון קדשו:

[א] אטמון. שאוטם עונותיהן של ישראל [סנהדרין מד, ב], עיין שם ברש"י דנקרא כן גבריאל, אך בתיקונים [תיקון נ"ז] איתא דהוא משמותיו של מט"ט, עיין שם כל הני דגמרא שם. ומיהו קצת צריך עיון שם דקאמר שלושה שמות יש לו כו' ולמט"ט יש שבעים שמות כמו שכתבו תוספות סוף פרק קמא דיבמות, ועיין בתיקונים שם.^[1] ומיהו אם הוא גבריאל לא קשיא, דלא חשיב נמי גבריאל דהא עליו קאי דקאמר יש לו, דמסתמא קאי ארישא באיזה ברייתא ומימרא המדברת ממנו.

[ב] אכרזיאל. [כצ"ל וט"ס בדפוס שלפני שכתבו אכזריאל כי מסתמא הוא נופל על לשון הכרזה] שם מלאך הממונה על הכרזה [דברים רבה פרשה יא].

[ג] אכתריאל. [בברכות ז, א] דראוהו רבי ישמעאל כהן גדול כשנכנס להקטיר קטורת לפני ולפנים יושב על כסא רם ונשא, ואמר לו יהי רצון מלפניך שיכבשו כו' עיין שם.^[2] נראה מבואר דהוא שם משמות השי"ת עצמו, שהרי ביקש יהי רצון מלפניך וגו' ותתנהג עם בניך וגו', ואומר בנים אתם לה' אלקיכם. וגם אמרו ז"ל לא תצווח לא למיכאל כו'. וגם נוסח תפלה זו איתא שם לפני זה דהקב"ה מתפלל ועלה מייתי הא, עיין שם. וגם שראוהו לפני ולפנים דהיינו בקדשי קדשים בהיותו שם ביום הכפורים, ומפורש בירושלמי [פ"ה דיומא סוף הלכה ב'] ומובא בתוס' ישנים [יומא לט, רע"ב] דכל אדם לא יהיה באוהל מועד אפילו אותם שדמות פניהם פני אדם חוץ מהקב"ה בעצמו. וגם מצירוף שמות השי"ת שם לו יעויין שם בגמרא (ברכות ז, א) שלושה שמות, נראה גם כן דהוא שם השי"ת בעצמו.

[ד] וצריך עיון דבספר התמונה המיוחס לרבי ישמעאל כהן גדול [סוף תמונה א'] איתא שמות המלאכים ששמם כשם רבם כמו אכתריאל כו' עיין שם. זכר גם כן השלושה שמות דבגמרא שם. [ועיין עוד שם סוף הקדמה לתמונה ב' [דף י, סע"א] והיו רואים לבוש הבדים ומביטים באכתריאל כו' יעויין שם ובמפרש. ושם עמוד ב' באות הא' מורה כתר כו' ושם הצורה אכתריאל כו', ובאות הל' [דף יז, ב] האכתריאל הגדול הגבור אשר כל עוף וחיה מצדו כו' כי שמו כשם רבו כו'. ובדף [יח, א] גם כן שם ממנו ושבו צפה בן עזאי כשעלה לפרדס יעו"ש.] מבואר דהוא מלאך. ועיין עוד שם בהקדמה לתמונה ג' [דף לד, רע"א] ושם עמוד ב' באות הא' ובדברי המפרש ממנו, ושנקרא כן לשון כתר שמוכתר בשם רבו, ונקרא גם כן 'שריה' רוצה לומר שר כו', ומזה הכח היוצאים כמה כחות אחרים שהן מלאכים, וזה המלאך נראה לרבי ישמעאל כהן גדול בקדשי קדשים בדמות שכינה, ואמרה לו העטרת היא השכינה ברכני כו', יעויין שם.

[ה] ונראה כי לפעמים בהשגת המלאכים משיגים עצם הכבוד המלובש בהם, והוא רק כמו מלך הלבוש בבגדיו, ולכן נקרא כמה פעמים בתנ"ך המלאך על שם השי"ת, וידבר הוא והמדברים לפנים כדבורם עם השי"ת. ואותן ששמן כשם רבן היינו כי בהתגלותם נגלה שם רבן באמת עמהן, והוא כתר הבריאה. וזהו יושב על הכסא, דהיינו עולם הכסא, והוא הכתר שיושב על הראש, וכתר דבריאה מלביש מלכות דאצילות, ונגלה עצם השכינה בו. ועיין עוד שם ריש אות ל' [דף מט, רע"ב] ושם [דף נב, רע"א ודף נג, סע"א ודף נד סע"א] ממנו יעויין שם.

[ו] ועיין בזוהר הקדוש תרומה [קמו, ב] דרוח אהבה שלימא דסלקא לעילא פגע בחד ממנא רברבא עילאה דממונה על אלף ותתק"צ רקיעין ועל י"ג נהרי אפרסמון כו', והוא רב משיריין דקשיר כתר למאריה רזא אכתריאל מעטר עיטרין למאריה בשמא גליפא מחקקא כו' עיין שם השלושה שמות בגימטריא 'צדיק' כו' על שם הכתר שמעטר למאריה. ונראה דהיינו על ידי תוקף האהבה דבני ישראל לאביהם שבשמים, כי כל כתרים הוא מפעולות בני ישראל והשתדלותם שמכתירים לבוראם, וכמו שאומרים כתר יתנו וגו' עם עמך וגו',^[3] פירוש עמהם יתנו הכתר שהם עיקר הכתר. וכן כתבו התוספות [פרק ב' דחגיגה] על סנדלפון קושר כתרים לקונו היינו מתפלתן של ישראל. וזה הוא על ידי אהבתן, כי המלאכים שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן להעלות האתערותות שלנו. ואמרו ז"ל בשבת [פח, א] מכתרי ישראל דמעמד הר סיני.^[4] והיינו מדה כנגד מדה, על ידי שתי אמירות נעשה ונשמע ודאי הכתירו כתרים לקונם, מדה כנגד מדה השי"ת הכתירן גם כן. כי פירוש כתר הוא הנקרא לגבי דוד עדות שהכתר הולמתו, כי המלך יש לו כתר מלוכה שמוכתר בשבח זה. ומכלל העשר ספירות הכתר הוא עומק ראשית, פירוש דבקומת אדם עומק ראשיתו מהשי"ת זהו כתרו. וכתר דהשי"ת הוא עומק ראשית דישראל עלו במחשבה, ומצד זה נתהוו אצילות העולמות ואח"כ בריאה יצירה עשיה. נמצא ישראל הם העומק ראשית, היינו שהם יכירו כח מלכותו זהו הכתר, וכפי כחות הכרתם כך הם הכתרים, ושורש הכל הוא האהבה שהוא התחלת שבעת ימי הבנין. ולכך שיר השירים קודש קדשים, כי פירוש קדושה כאשר הוא נבדל מדברים אחרים ומתייחד לדבר זה, וכמו קדושי אשה דנאסרה אכולי עלמא כהקדש ומתייחדת לבעלה, וקדשי קדשים הוא תכלית היחוד במטתו של שלמה, ועל זה נתחבר שיר השירים.

[ז] וזהו בית קדשי קדשים במקדש גם כן שאין נכנסים בו רק פעם אחת בשנה ביום הכפורים, כי תוקף אהבה זו היא עד כמו שנאמר על כל פשעים תכסה אהבה, שאין נגלה שום עון – זהו ביום הכפורים, שביום הזה יכפר וגו' על ידי התגלות האהבה. וזהו בהקטרת הקטורה שהוא קשירו דכולא, פירוש שמתקשרים הכל אף פושעי ישראל, כמו שאיתא בכריתות [ו, ב] דלכן הוצרך גם חלבנה. [ולכך הם אחד עשר, כידוע דבפנימיות דעת משלים מקום הכתר. ולפי שעיקר עבודה בפנימיות ומתקשר בדעת. רק העלאת פושעי ישראל שהם בחיצוניות דיבוקם רק מצד הכתר דעל כל פנים שורשם הנעלם ועומק ראשיתם טוב וגם הם כתר יתנו כו' ומצטרפים לכתר, לכך יש י"א, ואין כאן מקומו.] לכך אז ראה אכתריאל כו' פירוש הכתר שהכתיר להשי"ת בתוקף אהבתו בעבודתו ביום הזה.

[ח] והוא ממונה על י"ג נהרי אפרסמון, והוא מתן שכרן של צדיקים, כמו שאמרו ז"ל (תנחומא בראשית) ברבי אבהו.^[5] והיינו לעובדין מאהבה, כמו שכתבתי במקום אחר בסוד רבי אבהו, דלכן אמר ואני אמרתי לריק יגעתי, כי היה מאהבה לבד ולא עלה על לבו קבלת פרס בהרהור בעלמא כלל. ודלא כתשובות חות יאיר [סי' קנ"ב] שטפל דברים בזה במחילת כבודו עיין שם.^[6] כי אפרסמון הוא תכלית העונג עיין זוהר תרומה [קכז, א-ב]. ובפשטיה בעולם הזה הוא קישוט הנשים, וכמו שאיתא בפרק במה מדליקין (כו, א) ובפרק במה אשה (סב, ב) למצוא חן, וזהו תכלית עינוגן. וכן תכלית עונג דבני ישראל למצוא חן בעיני השי"ת, ומתן שכרן שהשי"ת מזמין להם דברים המייפין חנם. והם י"ג, כי כך יסד השי"ת י"ג מדות ושערים של רחמים שמשם ההשפעה יורדת, וחנותי וגו' גם לשאינו הגון וגו', שזהו מצד תוקף האהבה המכסה על כל פשעים כנ"ל. ובזוהר שם דרשו על זה נהרות לא ישטפוה, פירוש כטעם שלש הנה לא תשבענה וגו'. כי באמת יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, דהעיקר הוא החשק ואתערותא דלתתא, ועולם הבא הוא המתן שכר דלעילא, רק באהבה זה לא יושטף גם לעתיד לבוא על ידי השפע דהשפעה מכל מקום לא תשבענה ולא יושטף האהבה והחשק למילוי עדיין באתערותא דלתתא. ולכך הוא ממונה על זה, כי כח העלאת אהבת בני ישראל למעלה [שזהו הממשלה דרקיעין הנ"ל כטעם עושה חסד לאלפים לאוהבי, כי האהבה שני אלפים מדרגות, וביראה אלף כמו שכתבתי במקום אחר. כי שלושה כחות באדם: מחשבה ורצון ודבור או מעשה, כל אחד קומה שלימה כלול מעשר כנודע, הם במוח עשר ובלב מאה ובגמר דבור ומעשה אלף. ויראה היא הראשית, כמו שנאמר ראשית חכמה יראת ה', שלימותה אלף. ואהבה הוא הדביקות עם השי"ת וכבן לפני המלך לא כעבד, ואם כן יש שתי מדריגות, לכך לאלפים. וזה המלאך שהוא הכתר, פירוש העומק ראשית עד שדבוק כמעט ממש בעצמות השי"ת הנאהב, והוא ראשית דאהבת האוהב, לכך הוא פוחת עשרה משני אלפים, פירוש נגד קומת הכתר שבכתר שהוא תכלית העומק ראשית.] והוא הכתר דבריאה [כמו שאיתא במקדש מלך תרומה שם בשם האריז"ל] דתמן מקננת אימא, דהיינו בינה לבא, דתוקף האהבה בלב כנודע. ורבי ישמעאל כהן גדול ראה כתר דאותו תוקף אהבה עצמה החקוק בשלושה שמות אלו המורים על היחוד דמטתו של שלמה, ואין כאן מקומם לבארם.

[ט] ועיין עוד מהרש"א בחדושי אגדות שם^[7] ומה שכתבתי עוד במקום אחר על זה המאמר. ועיין ברית מנוחה [דף יז, ב] מעתיק מלשון החכם [והוא התנא רבי שמעון בן יוחאי יעויין שם בכמה מקומות פירש כן, ובכל מקום הוא כסגנון לשון הזוהר אלא שלא נמצא בספר הזוהר שלפנינו] כדין הוא אכתריאל נמלא טל באילין תושבחתא דחכימי ישראל כו' יעויין שם באורך. תראה כמו שכתבתי דהוא המשמש בעת היחוד דמטתו של שלמה וזיווג דחצות לילה יעויין שם. ועיין עוד שם [דף ה, א] ממנו יעויין שם באורך לשונו. וממשלתו בעציון גבר, וידוע דמ"ב מסעות נגד שם מ"ב, וזו נגד אות השניה דשם הויה, היינו גבורה שביסוד, והיא אות ג' שהוא אות הגבורה שבו נברא יום שני דששת ימי בראשית כמו שאיתא בספר יצירה. ולכך נקרא עציון גבר, על שם גבורת ההשפעה בעת הזיווג, כביכול כאיש גבורתו ומתרגמינן כהך תרנגולא, כטעם שלא יהיו מצויים כתרנגולים, ובפרק הניזקין (גיטין נז, א) אתרנגולא ותרנגולתא כו', ובו כח גבורת היסוד.

[י] וזהו על ידי תוקף אהבה דמיין נוקבין מיין דכרין עולין כנגדו, ואז עולה זה הכח הקושר כתרים למעלה ולמטה. והוא סוד עטרות חתנים וכלות, כי בעת יחוד מתוקף אהבה נעשו עטרות, שיהיו המיין נוקבין ומיין דכרין נמשכין מעומק ראשית דכתר הנעלם להיות פריים מושלים באור פנימי ואור מקיף. ועיין עוד שם [דף ז, רע"א] כי הוא המכתיר לכל צבא מרום, היינו כי כל פעולת בני ישראל נותן שפע לכל העולמות מראש ועד סוף, ועל ידי העלאת העטרות חתנים הוא עולה עטרת בכל עלמין ובכל צבא מרום, כי עבודתן פועלת בכל עלמין וכידוע. ועיין עוד שם [דף כא, עמודים ב ג, ודף כו, ד, ודף ל, סוע"ג] ממנו יעויין שם. וזה ענין ישמעאל בני ברכני, כי הברכה הוא ההוספה ורבוי הנעשה על ידי הזיווג, וכמו שדרשו רז"ל בתמורה (טז, א) על פסוק ברך תברכני בפריה ורביה, והאתערותא דלעילא נולד על ידי האתערותא דלתתא, שזה טעם לא זז מחבבה עד שקראה אמי (כמ"ש בשהש"ר), וזהו ברכני. ואמר לו יהי רצון מלפניך כו', היינו שיולד בך הרצון להשפיע ואז היה היחוד הגמור. ועיין בספר שושן סודות [דף נב, סע"ב] ביאור גמרא זו, ועיין עוד שם דבספרי קבלה הגנוזים כתוב זה השם כתריאל והמוסיפין 'א' בראש ירצה כו' עיין שם. ועיין בעשרה מאמרות מאמר אם כל חי (ח"א כט-ל).

אמר המעתיק הנ"ל עד כאן כתוב בכתב יד קדשו על עמוד שני הנזכר ולא נגמר העמוד וכנראה שהכין רבינו הגדול המחבר זי"ע בדעת קדשו להעריך כל שמות המלאכים על סדר הא"ב ולבארם ברוח קדשו אשר הופיע עליו מן השמים. אבל בעוונותנו הרבים לא זכינו להשתמש לאורם ונשאר הנייר חלק שמונה דפים בכרך הזה. ותהלה ושבח לאל יתברך שמו לעד על המעט הכמות ורב האיכות שעלה בידינו מכתב ידי קדשו.

---

[1] תיקוני זהר תיקון נ"ז: "מטטרון קרא ליה קודשא בריך הוא שמהן סגיאין, לזמנין אתקרי 'מיטטור' בזמנא דממנא על מטרא ולזמנין אתקרי 'פתחון', 'סגרון', 'אטמון', 'אטמון' – בזמנא דאיהו אוטם חובין דישראל, 'סגרון' – בזמנא דסגר תרעין דצלותא, 'פתחון' – בזמנא דפתח תרעא דצלותא, 'פסקון' – בזמנא דפוסק הלכות דמתניתין במתיבתא תתאה, והכי כל שמהן כפום שליחותיה, והכי כל מלאך אשתני שמיה כפום שליחותיה, הדא הוא דכתיב (שופטים יג): למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, וכפום ניסא דעבדין הכי איהו שמייהו".

[2] ברכות ז, א: "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! – אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו".

[3] מתוך קדושה הנאמרת בתפילת מוסף: "כתר יתנו לך ה' אלקינו מלאכים המוני מעלה, עם עמך ישראל קבוצי מטה".

[4] שבת פח, א: "דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום. שנאמר: ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אמר רבי חמא ברבי חנינא: בחורב טענו, בחורב פרקו. בחורב טענו – כדאמרן, בחורב פרקו – דכתיב ויתנצלו בני ישראל וגו'. אמר רבי יוחנן: וכולן זכה משה ונטלן, דסמיך ליה ומשה יקח את האהל. אמר ריש לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר: ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם – שמחה שמעולם על ראשם".

[5] תנחומא בראשית א: "מעשה ברבי אבהו כשהיה מסתלק מן העולם הראה לו הקב"ה שלש עשרה נהרי אפרסמון, התחיל לומר בשעת מיתה לתלמידיו: אשריכם עוסקי התורה. אמרו לו: רבינו מה ראית? אמר להם: שלש עשרה נהרי אפרסמון נתן לי הקב"ה בשכר תורתי. התחיל לומר: ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי, אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי".

[6] חוות יאיר שם מבאר מחלוקת בין ר' זירא שדרכו בעבודת ה' היתה בסיגופים, לבין רבי אבהו שאמר על הנזיר חוטא, ועל פי זה מסביר את דברי ר' אבהו כאן.

[7] מהרש"א בחדושי אגדות ברכות ז, א: "אכתריאל וכו' – בעלי הסוד כתבו, שהוא רומז לכתר עליון, וה'א' שלפניו מורה על אין סוף אשר משם הבריכה העליונה שופעת טל לברכה, וא-ל י-ה ה' צב-אות שמותיו הקדושים על שם מדותיו, ושם הרחמים באמצע, וזה שאמר שיכבשו רחמיך על מדותיך, דהיינו שיכבשו מדת הרחמים על כעסך, ויגולו כו' על שאר המדות".

בס"ד קונטרס קראתיו שיחת מלאכי השרת,
והוא ידבר על אודות מציאות מלאכי מעלה וענייניהם כפי מה שנמצא אודותם
בדברי רז"ל בשני התלמודים והמדרשות שבידינו ובזוהר הקדוש
ובדברי שאר חכמי קדם חכמי אמת אשר דבריהם מקובלים אצל כל ישראל המאמינים בה' ובתורתו.
וביאור הדברים באורך למען יובנו לכל אוזן שומעת.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות ו'

[ו] ולפיכך צריך לומר גם כן שתורה יבקשו מפיהו (של) בעל תורה, כמו שנתבאר מהגמרא דברכות[] שבית המדרש של הלכה ודברי תורה נקרא שערי ציון שערים המצויינים בהלכה, כמו שאיתא בקידושין [קידושין דף ל', עמוד ב'] "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כו' ", ובבבא בתרא [בבא בתרא דף טז', עמוד א'] "ברא הקב"ה יצר הרע ברא תורה תבלין". וענין יצר הרע הוא הפחיתות הנמשך לאדם מצד הגוף, כמו שאיתא בסנהדרין יעוין שם^[1] [סנהדרין דף צא', עמוד ב'] דשאל רק אשעת יצירה ולא אשעת פקידה, אף על פי שכבר ישנה לנפש, כל זמן שאינה מלובשת בגוף אין מקום ליצר. והתורה היא התבלין ללבוש זה, לעשות לבוש בד דוגמת מלאכי השרת[*], והיינו על ידי שיהיו מצויין בהלכה, שההלכה היא המציינת ומסמנת לו הדרך, והוא מצויין בלבוש נאה וזהו דמצייני. וזהו גם כן ענין הציצית, כי גם הם ציון והיכר לומר זה הדרך לכו בה, כמו שנאמר וראיתם אותם וזכרתם וגו'. ולכך הוא על כנפי בגדיהם מלמעלה ששם הוא ניכר, שהלבוש הוא הנגלה כאמור, ולכך לבישת בגדים המצוייצים רומז שהלבוש מצויין כראוי, ורק התלמידי חכמים היו לובשים אותן, שרק התורה היא המציינת לאדם. והנה תבלין של התורה[*] ליצר הרע, מבואר בדברי הרמב"ם [רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כב', הלכה כא'] שהיא מסיעה את הלב מהרהורי עולם הזה ותענוגיו וחמדותיו עיין שם, וכך שנינו באבות (מסכת אבות פרק ב', משנה ב') שיגיעת שניהם משכחת עון. וכן הכהנים, תורה עם מלאכת העבודה, יגיעת שניהם משכחה לגמרי מהם כל טינופות הלבוש והוא זך ונקי כשל מלאכי השרת אשר אין אצלם כלל אותם טינופות, שהרי גם אצלו נשכחים כאלו אינם.

---

[1] סנהדרין צא, ב: "אמר ליה אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה? אמר ליה: משעת יצירה. אמר ליה: אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ

---

יש פה נקודה מאד חשובה לגבי החשיבות של שילוב לימוד התורה לעצמו ולאחרים ועיסוק במלאכה(דרך ארץ). כאשר אצל כהני בית המקדש מלאכתם הייתה מלאכת העבודה בקודשים השונים אבל כהונה יש לה פירוש שמבטא תפקיד כגון "איש פלוני מכהן כיושב ראש…" וזאת מלאכתו, הכהנים מלאכתם בקודש ואנשים אחרים מלאכתם היא לאו דווקא בקודש בבית המקדש אלא בשדה או כל מלאכה שיש בידו.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כט'

[כט] ובתנחומא [ר"פ שלח] ובבמדבר [רבה טז, א] גם כן בקצור, אמר לה פנחס אני כהן והכהנים נמשלו למלאכים שנאמר שפתי כהן וגו', והמלאך רוצה נראה רוצה אינו נראה, וכן הנביאים נמשלו למלאכים שכן הוא אומר כו' [הביא כל אותם הראיות שבויקרא רבה כסדרן בשינוי קצת בלשון וגם מימרת ר' סימון על פנחס ביחוד נשמטה שם עי' שם]. וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים [נראה דמפרש מקרא זה אנביא ולא אתלמידי חכמים כדברי רז"ל] לפיכך אמר לה פנחס אני כהן ונביא [כצ"ל], כשאני רוצה נראה וכשאני רוצה איני נראה, עד כאן לשונו.^[1] ביאור, נראה אצל המלאך רוצה לומר נרגש אל לב האדם כאלו קול מדבר עמו ומעוררו, וכשרוצה אינו נראה. וכן כהן ונביא שנקרא מלאך ה' על היותו דבוק בתמידות רק לעשות רצון השי"ת ושליחותו, וכפי גודל הדבקות בעשיית רצון השי"ת כן תגדל השגחת השי"ת עליו להצילו בכל דרכיו, וכמו שכתוב במורה הנבוכים [חלק ג, נא]. ולכך כשרוצה אינו נראה, רוצה לומר אינו נרגש כלל אל הרואים היותו מרגל הארץ, כי ברצון השי"ת והשגחתו החופפת מן התדבקותו בו עד שקנה שם פרטי מלאך ה', ברצותו ישים לעין הרודפים מסוה שלא ירגישו כלל בו. מה שאין כן מי שלא הגיע עדיין למדרגת ההדבקות הגמורה להיות כל מחשבות לבו רק לה' כל היום, גם ההשגחה איננה דבקה עמו וכמו שכתוב במורה הנבוכים שם, ואיננו בטוח מן השמירה בכל עת שירצה שיהיה אינו נראה לרודפיו, ולכך הוצרכה להטמינו לשני. והנה למדנו מדברינו כי ביד האדם כאשר ירצה להיות דומה לאחד מצבא המרום במרום ובשם מלאך ה' צבאות יקרא, והוא נמשל נדמה בכל ענייני המלאך כאשר למדו, שאם רוצה אינו נראה, והיקש אל כל הדומה מכחות המופלאות שיש למלאך הרוחניי, יכול האדם להגיע אליהם גם הוא.

[1] תנחומא שלח א': "וישלח יהושע בן נון וגו', ומי היו? שנו רבותינו אלו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותם… וילכו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה, עמדה וקבלה אותן, הרגיש בהן מלך יריחו ושמע שבאו לחפור את כל הארץ, שנאמר: ויאמר למלך יריחו לאמר הנה אנשים וגו'. כיון שהלכו לבקשם מה עשתה רחב? נטלה אותם להטמינם. אמר לה פנחס: אני כהן והכהנים נמשלו למלאכים, שנאמר (מלאכי ב): כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, והמלאך רוצה נראה רוצה אינו נראה. וכן הנביאים נמשלו למלאכים, שכך הוא אומר במשה וישלח מלאך ויוציאנו (במדבר כ), וכי מלאך היה והלא משה היה, אלא מכאן שהנביאים נקראו מלאכים. וכן הוא אומר (שופטים ב): ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים ויאמר אעלה אתכם ממצרים וגו' והלא פנחס היה, אלא מכאן שנקראו הנביאים מלאכים. וכן את מוצא באשתו של מנוח שאמרה איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא (שופטים יג). וכן הוא אומר (חגי א): ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' לעם לאמר, הא למדת שנקראו הנביאים מלאכים. וכן הוא אומר (ד"ה ב לו): ויהי מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו. לפיכך אמר לה פנחס: כשאני רוצה נראה וכשאני רוצה איני נראה. ומנין שלא הטמינה אלא לכלב, שנאמר (יהושע ב): ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, ותצפנם אינו אומר כאן אלא ותצפנו. ללמדך כמה נתנו עצמן שני צדיקים אלו לעשות שליחותן…"

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כח'

[כח] ומה שאמר רבי יוחנן מבית אב כו', רוצה לומר מעיקר ענינם של הנביאים הם בדין שיקראו מלאכים, שעיקר עניינם הוא מלאכות ה' להגיד לעם דברי השליחות, ואם כן עיקר עניינם הוא המלאכות ונקראו מלאכים. וזה שהביא קרא דחגי, דשם פירש אותו הטעם שקרא לחגי מלאך ה' מפני שבא במלאכות לה'. [ופירוש המתנות כהונה בזה אין לו שחר,^[1] וחכם אחד הגיה בית אב כו' ורוצה לומר מקור הלימוד שהם כו' הוא מקרא דחגי, וגם כן דחוק.]

[1] מתנות כהונה ויקרא רבה א, א: "במלאכות ה' – משמע שמלאכיות שלו היו מקדם מבית אב שלו". והחכם אחד שהביא רבינו כוונתו ש"בית אב" בא כאן במשמעות של צורת הלימוד "בנין אב".