ספר של בינונים (SSB)

• 001 ספר של בינונים דף השער
• 002 ספר של בינונים הסכמות
• 003 ספר של בינונים הקדמת המלקט שיעור 01
• 004 ספר של בינונים הקדמת המלקט שיעור 02
• 005 ספר של בינונים פרק 01 שיעור 01
• 006 ספר של בינונים פרק 01 שיעור 02
• 007 ספר של בינונים פרק 01 שיעור 03
• 008 ספר של בינונים פרק 01 שיעור 04
• 009 ספר של בינונים פרק 01 שיעור 05
• 010 ספר של בינונים פרק 01 שיעור 06
• 011 ספר של בינונים פרק 01 שיעור 07
• 012 ספר של בינונים פרק 02 שיעור 01
• 013 ספר של בינונים פרק 02 שיעור 02
• 014 ספר של בינונים פרק 02 שיעור 03
• 015 ספר של בינונים פרק 03 שיעור 01
• 016 ספר של בינונים פרק 03 שיעור 02
• 017 ספר של בינונים פרק 04 שיעור 01
• 018 ספר של בינונים פרק 04 שיעור 02
• 019 ספר של בינונים פרק 04 שיעור 03
• 020 ספר של בינונים פרק 04 שיעור 04
• 021 ספר של בינונים פרק 05 שיעור 01
• 022 ספר של בינונים פרק 05 שיעור 02
• 023 ספר של בינונים פרק 06 שיעור 01
• 024 ספר של בינונים פרק 06 שיעור 02
• 025 ספר של בינונים פרק 06 שיעור 03
• 026 ספר של בינונים פרק 06 שיעור 04
• 027 ספר של בינונים פרק 06 שיעור 05
• 028 ספר של בינונים פרק 06 שיעור 06
• 029 ספר של בינונים פרק 07 שיעור 01
• 030 ספר של בינונים פרק 07 שיעור 02
• 031 ספר של בינונים פרק 07 שיעור 03
• 032 ספר של בינונים פרק 07 שיעור 04
• 033 ספר של בינונים פרק 07 שיעור 05
• 034 ספר של בינונים פרק 07 שיעור 06
• 035 ספר של בינונים פרק 08 שיעור 01
• 036 ספר של בינונים פרק 08 שיעור 02
• 037 ספר של בינונים פרק 09 שיעור 01
• 038 ספר של בינונים פרק 09 שיעור 02
• 039 ספר של בינונים פרק 09 שיעור 03
• 040 ספר של בינונים פרק 09 שיעור 04
• 041 ספר של בינונים פרק 10 שיעור 01
• 042 ספר של בינונים פרק 10 שיעור 02
• 043 ספר של בינונים פרק 11 שיעור 01
• 044 ספר של בינונים פרק 11 שיעור 02
• 045 ספר של בינונים פרק 12 שיעור 01
• 046 ספר של בינונים פרק 12 שיעור 02
• 047 ספר של בינונים פרק 12 שיעור 03
• 048 ספר של בינונים פרק 12 שיעור 04
• מוח שליט על הלב (ספר של בינונים 48)
• 049 ספר של בינונים פרק 12 שיעור 05
• 050 ספר של בינונים פרק 12 שיעור 06
• למה למחול (ספר של בינונים 50)
• 051 ספר של בינונים פרק 13 שיעור 01
• 052 ספר של בינונים פרק 13 שיעור 02
• בא אל התיבה ספר של בינונים 52
• 053 ספר של בינונים פרק 13 שיעור 03
• 054 ספר של בינונים פרק 13 שיעור 04
• 055 ספר של בינונים פרק 13 שיעור 05
• 056 ספר של בינונים פרק 14 שיעור 01
• 057 ספר של בינונים פרק 14 שיעור 02
• 058 ספר של בינונים פרק 14 שיעור 03
• 059 ספר של בינונים פרק 14 שיעור 04
• 060 ספר של בינונים פרק 14 שיעור 05
• 061 ספר של בינונים פרק 15 שיעור 01
• 062 ספר של בינונים פרק 15 שיעור 02
• 063 ספר של בינונים פרק 15 שיעור 03
• 064 ספר של בינונים פרק 16 שיעור 01
• 065 ספר של בינונים פרק 16 שיעור 02
• 066 ספר של בינונים פרק 17 שיעור 01
• 067 ספר של בינונים פרק 17 שיעור 02
• 068 ספר של בינונים פרק 17 שיעור 03
• 069 ספר של בינונים פרק 18 שיעור 01
• 070 ספר של בינונים פרק 18 שיעור 02
• גיהנום נשרף-ספר של בינונים36

שער היחוד והאמונה (SHV)

• שער היחוד והאמונה 01 חינוך קטן שיעור 01
• שער היחוד והאמונה 02 חינוך קטן שיעור 02
• שער היחוד והאמונה 03 חינוך קטן שיעור 03
• שער היחוד והאמונה 04 פרק 01 שיעור 01
• שער היחוד והאמונה 05 פרק 01 שיעור 02
• שער היחוד והאמונה 06 פרק 01 שיעור 03
• שער היחוד והאמונה 07 פרק 02
• שער היחוד והאמונה 08 פרק 03 שיעור 01
• שער היחוד והאמונה 09 פרק 03 שיעור 02
• שער היחוד והאמונה 10 פרק 04 שיעור 01
• שער היחוד והאמונה 11 פרק 04 שיעור 02
• שער היחוד והאמונה 12 פרק 04 שיעור 03
• שער היחוד והאמונה 13 פרק 05 שיעור 01
• שער היחוד והאמונה 14 פרק 05 שיעור 02
• בגדים צבעוניים שער היחוד והאמונה שיעור 15
• שער היחוד והאמונה 15 ביאור פרק 4-5 שיעור 01
• שער היחוד והאמונה 16 ביאור פרק 4-5 שיעור 02
• שער היחוד והאמונה 17 ביאור פרק 4-5 שיעור 03
• שער היחוד והאמונה 18 ביאור פרק 4-5 שיעור 04
• שער היחוד והאמונה 19 ביאור פרק 4-5 שיעור 05
• שער היחוד והאמונה 20 ביאור פרק 4-5 שיעור 06
• שער היחוד והאמונה 21 ביאור פרק 4-5 שיעור 07
• שער היחוד והאמונה 22 פרק 06 שיעור 01
• שער היחוד והאמונה 23 פרק 06 שיעור 02
• שער היחוד והאמונה 24 פרק 06 שיעור 03
• שער היחוד והאמונה 25 פרק 07 שיעור 01
• שער היחוד והאמונה 26 פרק 07 שיעור 02
• שער היחוד והאמונה 27 פרק 07 שיעור 03
• שער היחוד והאמונה 28 פרק 07 שיעור 04
• שער היחוד והאמונה 29 פרק 07 שיעור 05
• שער היחוד והאמונה 30 פרק 07 שיעור 06
• שער היחוד והאמונה 31 פרק 07 שיעור 07
• שער היחוד והאמונה 32 פרק 07 שיעור 08
• שער היחוד והאמונה 33 פרק 08
• שער היחוד והאמונה 34 פרק 09 שיעור 01
• שער היחוד והאמונה 35 פרק 09 שיעור 02
• שער היחוד והאמונה 36 פרק 10 שיעור 01
• שער היחוד והאמונה 37 פרק 10 שיעור 02
• שער היחוד והאמונה 38 פרק 10 שיעור 03
• שער היחוד והאמונה 39 ביאור פרק 10
• שער היחוד והאמונה 40 פרק 11 שיעור 01
• שער היחוד והאמונה 41 פרק 11 שיעור 02
• שער היחוד והאמונה 42 פרק 12 שיעור 01
• שער היחוד והאמונה 43 פרק 12 שיעור 02
• שבועות – הקדמה ל שער היחוד והאמונה

לקוטי תורה / תורה אור

• תורה אור 2 נח הרב דוד אופן
• תשע״א 12 הרב דוד אופן תורה אור ויחי
• לקוטי תורה 46 עקב הרב דוד אופן
• לקוטי תורה 47 ראה אני לדודי הרב דוד אופן
• לקוטי תורה 47 ראה הרב דוד אופן
• לקוטי תורה 50 כי תבוא הרב דוד אופן
• לקוטי תורה 51 ניצבים הרב דוד אופן

פרשת השבוע / חגים

• תשע״א 04 וירא
• תשע״א 24 מגילת אסתר
• תשע״א 25 מגילת אסתר 2
• תשע״א 27 תזריע
• תשע״א 30 קדושים
• תשע״א 32 בהר
• תשע״א 39 חוקת
• תש״ע 39 חוקת

שונות

• מלאכים במונית
• about the שיעורs

 

 

 

 

 

 

בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ו בהלכות תלמוד תורה סעיף ד' מובא כך:

(ד) חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו: הגה וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):

באר היטב על הסימן כותב כך:

בפרדס. כתב הש"ך יש שכתבו שלא ללמוד קבלה עד שיהא בן ארבעים שנה באשר שצריך קדושה וטהרה וזריזות ונקיות לזה ורוב המתפרצים לעלות בחכמה זו קודם הזמן הראוי קומטו בלא עת כמ"ש כל זה בדברי חכמי האמת עכ"ל:

והפתחי תשובה כתב כך:

(ד) שאר חכמות. עיין בתשובת חות יאיר סימן ר"י שיש לרחק לימוד הקבלה כי ידיעתנו קצרה ואונס רחמנא פטריה ע"ש באורך ועיין בזה בתשובת מהראנ"ח סימן ח' ובתשובת שמש צדקה חי"ד סימן ס"א באמצע התשובה ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א ועיין בנו"ב חי"ד סי' צ"ג:

בגמרא בחולין דף פ"ד עמוד א':

״לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ״ – לַחְמְךָ קוֹדֶם לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ. ״וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ״ – אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: תֵּן חַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ, מִיכָּן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ בָּשָׂר וְיַיִן.

רש"י שם:

תן חיים לנערותיך – לבני ביתך למד דרכי חיים להסתפק במזונות קלים:

בן יהוידע שם:

"לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ", לַחְמְךָ קוֹדֵם לְלֶחֶם בֵּיתְךָ (משלי כז, כז). רמז כאן על לחם המוציא של סעודת שבת קודש דתחילה יבצע פרוסה שלו שהיא כנגד אות יו"ד דשם הוי־ה ואחר כך פרוסה של אשתו שהיא כנגד אות יו"ד דשם אדנ־י וגם רמז דרך ארץ על הסעודה של כל יום שהיא נקראת בשם לֶחֶם כמו שנאמר עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א) וּמַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם (שמואל א' כ, כז) שיביאו תחלה את התבשיל לפני בעל הבית לאכול תחלה ואחר כך יאכלו אשתו ובניו כי כן היה הדרך ארץ לפי מנהג הקדמונים שלא היו אוכלים כולם ביחד על השלחן.

חברותא על הדף מביאים כך:

נאמר "ללחמך ללחם ביתך", וכיון שלא נאמר "ו" החיבור משמע ש"לחמך" – קודם ל"לחם ביתך"!, ולפיכך אם בחלב העיזים די ללחם ביתו, יזון עצמו תחילה, כדי שיהא לו כח לצאת לעבוד ולפרנסם, אבל לגבי מלבושים, מבואר להלן שבני ביתו קודמים לו.
נאמר "וחיים לנערותך". אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: כך ביאור הכתוב: תן חיים לנערותיך! למד את בני ביתך דרכי חיים שיסתפקו במזונות קלים. מכאן לימדה תורה דרך ארץ, שלא ילמד אדם את בנו לאכול בשר ויין.

 

---

וראיתי גם את הרב מוצפי עונה כך:

שאלה:
שלום כבוד הרב, במחילה, בהקדמת עץ חיים נאמר שאדם לא ייכנס לחכמת הקבלה אם לא מילא כרסו בש״ס ופוסקים, האם לימוד הזוהר נכלל במאמר שנאמר? שהרב יזכה לשנים רבות נעימות וטובות.

תשובה:
לימוד הזוהר בלי סודותיו חשוב מאוד ומותר לכל אדם.

והרב שרקי ענה כך:

שאלה :

מי הוא האיש שנקרא שמילא את כרסו בש"ס ופוסקים והאים יש כזה בדורנו?

תשובה:

הרמב"ם מסביר את הביטוי הזה כמתייחס למי שיודע את האסור והמותר. יש ב"ה רבים בדורנו שמתאימים להגדרה הזו.

ולעומתם ראיתי תשובה באתר כיפה:

שאלה:

שלום וברכה,

ברצוני לדעת בבקשה מה היא ההגדרה של אחד שמלא בש"ס ופוסקים מתי אדם נקרה מלא בש"ס ופוסקים כלומר האם יש מדד לזה או רמה מסוימת.

וברצוני לשאול עוד שאלה שהיא קשורה לשאלה הראשונה, האם אחד שסיים את כל הש"ס בבקיאות ואחרי זה ילמד מסכת שבת , עבודה זרה וסוכה בעיון עם פוסקים ראשונים ואחרונים נקרא שהוא מילא כרסו בש"ס ופוסקים?

תשובה:

בס"ד

שלום וברכת ד',

מי שעונה בכל מקום בש"ס הוא זה שמילא כרסו מש"ס ופוסקים.
תלוי ברמת הידיעה שלו את הש"ס והפוסקים. כמפורט לעיל.

בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ
כפר דרום אשקלון

אם דומה הרב למלאך ה' – מוסר למלמדי התורה – אתר הסיפורים של אליעזר

---

הרב הקדוש בעל ה'הפלאה' זכותו יגן עלינו העלה בספריו ביאור נוסף במאמר זה, ונעתיק לשונו בהקדמת ספר 'המקנה' (אות מ"ג):

"עוד אמרו חכמינו זכרונם לברכה 'אמר ר' יוחנן: תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו' וכו'.

נראה, זה שדימה אותו למלאך, עניינו: דכתיב (זכריה ג, ז) 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה', כי האדם נקרא 'מהלך'. שעל ידי עסקו בתורה הוא מתעלה בכל יום ממדרגה למדרגה… והמלאכים נקראים 'עומדים' – שעומדים במדרגה אחת כבשעה שנבראו…

וכוונת ר' יוחנן, שהרב בשעה שמלמד לתלמידיו ישים כל מגמת פניו להעלות את תלמידיו ולהסבירם בפנים יפות, ולא יחשוב באותה שעה תועלת התעלות עצמו, כי חשבון התעלות עצמו הוא מונע התעלות תלמידיו; וצריך להיות באותה שעה כ'מלאך' הנקרא 'עומד', ולא יחשוב הרב כי בזה תתמעט חכמתו"

(וראה עוד בספרו 'פנים יפות' פרשת וירא בפסוק "וירא וירץ לקראתם", ובפרשת כי תשא בפסוק "כי לא יראני", ובפרשת האזינו בפסוק "כי לא ריק הוא מכם").

דף מקורות להדפסה

PDF: ולפני עור לא תתן מכשול – ומנדים על כך

DOCX: ולפני עור לא תתן מכשול – ומנדים על כך

ויקרא י״ט:י״ד

לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה׃

רש"י

לא תקלל חרש. אֵין לִי אֶלָּא חֵרֵשׁ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל אָדָם? תַּ"ל בְּעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות כ"ב), אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר חֵרֵשׁ? מַה חֵרֵשׁ מְיֻחָד שֶׁהוּא בַחַיִּים, אַף כָּל שֶׁהוּא בַחַיִּים, יָצָא הַמֵּת שֶׁאֵינוֹ בַחַיִּים (ספרא):

ולפני עור לא תתן מכשול. לִפְנֵי הַסּוּמָא בְדָבָר לֹא תִתֵּן עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, אַל תֹּאמַר מְכֹר שָׂדְךָ וְקַח לְךָ חֲמוֹר, וְאַתָּה עוֹקֵף עָלָיו וְנוֹטְלָהּ הֵימֶנּוּ (שם):

ויראת מאלהיך. לְפִי שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה אֵינוֹ מָסוּר לַבְּרִיּוֹת לֵידַע אִם דַּעְתּוֹ שֶׁל זֶה לְטוֹבָה אוֹ לְרָעָה, וְיָכוֹל לְהִשָּׁמֵט וְלוֹמַר לְטוֹבָה נִתְכַּוַּנְתִּי, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ הַמַּכִּיר מַחְשְׁבוֹתֶיךָ; וְכֵן כָּל דָּבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם הָעוֹשֵׂהוּ וְאֵין שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת מַכִּירוֹת בּוֹ, נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ:

ספורנו

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ. וְאַחַר כָּךְ הִזְהִיר שֶׁלֹּא יִגְרֹם בִּנְזָקָיו, וְזֶה בְּאָמְרוֹ.

וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תַזִּיק בְּיָדַיִם, הִנֵּה תִּגְרֹם הַנֵּזֶק. וְאַחַר כָּךְ בֵּאֵר חֵלֶק הַמִּשְׁפָּט הַנּוֹפֵל בֵּין הַשּׁוֹפְטִים לְהָמוֹן, וְאָמַר.

ביאור יש"ר

לא תקלל, לפי שדרך בני אדם להקל בקללת החרש שאינו שומע, ולא יוכל לריב עמו, לכן פרטו הכתיב, וכל שכן שאסור לקלל שאר בני אדם השומעים ומצטערים בה:

ולפני עור לא תתן מכשל, אינו מדבר בעור ממש, אלא שאסור להכשיל שום אדם באיזו דבר שיהיה, בהיותו כעור בדבר ההוא שאינו מרגיש שמכוין להרע לו, והעושה אינו ירא ממנו, שיוכל לומר לטובה נתכוונתי, והרי הדבר מסור ללב, לכך נאמר ויראת מאלהיך השומע כל ורואה כל, וכאן מדבר ביראת העונש כפי הכלל שכל יראה שאחריו מ"ם הוא יראת העונש:

שטיינזלץ

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל. על עצם הדין נוספת האזהרה – וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'. במקרים רבים, הנפגע איננו יודע מי פגע בו, ובקלות הפוגע יכול להימלט מאחריות – בפרט כאשר הנפגע הוא חירש, עיוור או חסר ישע שאין מי שיילחם למענו. יתר על כן, יכול אדם לפגוע בזולתו באופן שאינו ניכר גם לסובבים. לפיכך מדגיש הכתוב, שגם אם אין לאדם סיבה להתיירא מתגובת הקרבן או החברה – עליו לפחד מאלוקים, שלפניו גלויים כל המעשים וכל הכוונות.

בכור שור

ולפני עור. מי שהוא עור בדבר ואפילו מזיד, אבל אינו יכול לעשות אלא על ידי זה, כגון מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, בקאי בתרי עברי נהרא:

ויראת מאלהיך אני ה'. שאעפ"י שזה אינו שומעך וזה עד בדבר זה ניחא ליה, ויראת מאלהיך ממי (שיודע) שרואה ושומע ויודע הכל:

העמק דבר

לא תקלל חרש וגו׳. הוא ג״כ ענין לשמירת שלום וחשיבות בני אדם זה לזה כמש״כ דכמו שהאדם מחשיב את חבירו כך חבירו מחשיב אותו. ותניא בת״כ פ׳ זו פ״ד הי״ב ב״ע אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול בתורה. ופי׳ הראב״ד היינו סיפא דקרא בדמות אלהים עשה אותו את מי אתה מבזה את מי אתה מקלל דיוקנו של מקום ב״ה. ומי שאינו חושב כזה הוא בתואר מי שאין עליו צלם אלהים. ודבר זה גורם העדר שלום כי נעשה הפקר כבהמה וחיה:

חת"ם סופר

לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול י"ל כי כל המקלל חבירו ישראל הרי הוא מקולל כדכתיב אורריך ארור וכדי להציל את זה שנתקלל כדי שלא יכשל במה שאחז"ל כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה (גמרא שבת דף קמ"ט ע"ב) נמצא שאעפ"י שהקללה לא תחול עליו אלא על המקלל מ"מ גם הוא לא ינצל מקצת עונש ולהנצל מזה אנו מתפללים ולמקללי נפשי תדום כדי שאמחול מיד ולא יארע תקלה עי"ז למי שנתקלל אך המקלל חרש שאינו שומע ולא ידע למחול נכשל החרש בהנ"ל נמצא זה המקלל חרש עובר על ולפני עור לא תתן מכשול:

רבנו בחיי

לא תקלל חרש. הזכיר הכתוב חרש כדי ללמוד ק"ו אם החרש שלא ישמע כשהוא מקלל אותו הזהירה עליו תורה אין צ"ל מי שישמע והתקצף ונתבייש וכל זה שיהיה האדם גדור בדבורו ושלא ירגיל את נפשו בתכונה רעה ואין האיסור מצד חברו השומע אלא מצד עצמו ואם הוא גדור בזה אצל החרש כל שכן אצל השומע ולכך הזכיר הכתוב חרש והוא בנין אב לכל השאר ועוד מפני שדבר הכתוב בהווה שבני אדם מקללים החרש ומכשילים העור ולא ייראו מהם, ועל זה אמר ויראת מאלהיך שכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך וכן הזכיר שלמה ע"ה (משלי כ״ד:י״ב) כי תאמר הן לא ידענו זה הלא תוכן לבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו, וזהו שאמרו רז"ל דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים.

רשב"ם

לא תקלל חרש – בהווה דבר הכתוב. וטעמו ברי"ש כי משקל דגש הוא. כמו עִוֵּר גִּבֵּן.

שד"ל

לא תקלל חרש וגו': אזהרה למזיק בסתר ואומר לא יראני אדם.

מועד קטן י״ז א

שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי מַאי הִיא? דְּאַמְּתָא דְבֵי רַבִּי חֲזֵיתֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מָחֵי לִבְנוֹ גָּדוֹל, אֲמַרָה: לֶיהֱוֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא, דְּקָעָבֵר מִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״. דְּתַנְיָא: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״ — בְּמַכֶּה לִבְנוֹ גָּדוֹל הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

רש"י

דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול – דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו:

שטיינזלץ

ושואלים: אותו סיפור שהזכיר רבי שמואל בר נחמני בענין שפחה של בית רבי מאי היא [מה הוא]? ומסופר, דאמתא דבי [שהמשרתת, השפחה, של בית] רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי [ראתה אדם אחד שהיה מכה] לבנו הגדול אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא [שיהא אדם זה המכה בנידוי], דקעבר [שהרי הוא עובר] משום "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד). וכעין מה דתניא [ששנינו בברייתא], מה שנאמר: "ולפני עור לא תתן מכשל" — במכה לבנו גדול הכתוב מדבר, שכן אם מכה בן גדול עלול הבן להתרגז ולהכות את אביו ויעבור עבירה חמורה, ולכן אסור לאדם להכות בן גדול.

ריטב"א

במכה בנו הגדול הכתוב פי' אף בזה הכתוב מדבר אע"פ שמתכוין ליסרו. ונראי' דברים דלא גדול גדול ממש אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו בדבור או במעשיו כי אפי' לא יהא בר מצוה אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו שלא ישתדלנו בדברים ומשום דאורחא דמילתא דבגדול שכיח כי הוא נקט גדול:

רמב"ם הלכות ממרים פרק ו' הלכה ט'

וְהַמַּכֶּה בְּנוֹ גָּדוֹל מְנַדִּין אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל:

שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ספר ויקרא, תורה אור, קדושים ל'

דרך פרט, נקשה מתחילה מה זה תיראו, תירא הוה ליה למימר, דקאי אאיש. על דרך הפשט מזהיר את שלשתן דהיינו האיש שהוא הבן, והאב, והאם, מזהיר כולן על יראת אב ואם. דהיינו הבן כפשוטו, ואזהרת אב ואם שלא יגרמו שיבעוט, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מו"ק יז, א) המכה בנו הגדול כו':

אנסה להביא קישורים למאמרים או שיעורים בנושא זה:

שוטנשטיין שטיינזלץ ומתיבתא

 

אבות א', י"א: אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְדִבְרֵיכֶם,
שֶׁמָּא תָחוּבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים,
וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

 

 

 

 

המקור ב HEBREW BOOKS:

טור – יורה דעה ב – יעקב בן אשר (בעל הטורים), 1270-1340 (page 360 of 682)

סימן רמ"ה: הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה – הלכות מלמדים.

מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיְּלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". וְכָל הַמְּלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי. וְאֵינוֹ חַיָּב לְלַמֵּד לִבִּתּוֹ, דְּדָרְשִׁינַן: "לִבְנֵיכֶם" – וְלֹא לִבְנוֹתֵיכֶם, וְאִשָּׁה אֵינָהּ חַיֶּבֶת לְלַמֵּד לִבְנָהּ. לֹא לִמְּדוֹ אָבִיו – חַיָּב לְלַמֵּד לְעַצְמוֹ.

הוּא הָיָה צָרִיךְ לִלְמֹד וְיֵשׁ לוֹ בֵּן לִלְמֹד, וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לְהַסְפִּיק לִשְׁנֵיהֶם – אִם שְׁנֵיהֶם שָׁוִין, הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ; וְאִם בְּנוֹ נָבוֹן וּמַשְׂכִּיל מַה שֶׁיִּלְמֹד יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, בְּנוֹ קוֹדְמוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּנוֹ קוֹדֵם, לֹא יְבַטֵּל הוּא, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לְלַמֵּד לִבְנוֹ, כָּךְ הוּא מֻצְוֶה לִלְמֹד לְעַצְמוֹ.

כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לְלַמֵּד לִבְנוֹ, כָּךְ מִצְוָה לְלַמֵּד לְבֶן בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". וְלֹא לְבֶן בְּנוֹ לְבַד, אֶלָּא מִצְוָה עַל כָּל חָכָם מִיִּשְׂרָאֵל לְלַמֵּד לַתַּלְמִידִים, שֶׁגַּם הֵם נִקְרָאִים בָּנִים, אֶלָּא שֶׁמִּצְוָה לְהַקְדִּים בְּנוֹ לְבֶן בְּנוֹ, וּבֶן בְּנוֹ לְבֶן חֲבֵרוֹ. וְחַיָּב לִשְׂכֹּר מְלַמֵּד לִבְנוֹ לְלַמְּדוֹ, אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב לְלַמֵּד לְבֶן חֲבֵרוֹ אֶלָּא בְּחִנָּם.

וּמֵאֵימָתַי מַתְחִיל לְלַמֵּד לִבְנוֹ? מִשֶּׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר, מַתְחִיל לְלַמְּדוֹ "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" וּפָסוּק רִאשׁוֹן מִפָּרָשַׁת שְׁמַע. וְאַחַר כָּךְ מְלַמְּדוֹ מְעַט מְעַט מֵהַפְּסוּקִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּבֶן שֵׁשׁ אוֹ כְּבֶן שֶׁבַע, וְאָז מוֹלִיכוֹ אֵצֶל מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת. הָיָה מִנְהָג בָּעִיר שֶׁלּוֹקֵחַ מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שָׂכָר – נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר, וְחַיָּב לְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר עַד שֶׁיִּקְרָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כֻּלָּהּ. וְאֵינוֹ חַיָּב לְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר מִשְׁנָה וְתַלְמוּד. וְכָתַב הרמ"ה[***]: הָנֵי מִילֵּי דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ דְּדָחֵיקָא לֵיהּ שַׁעְתָּא, אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לֵיהּ – חַיָּב לְאַגְמוֹרֵיהּ מִשְׁנָה וְתַלְמוּד, הֲלָכוֹת וַאֲגָדוֹת.

מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בְּכָל עִיר וָעִיר. וְכָל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ מְלַמֵּד – מַחֲרִימִין אַנְשֵׁי הָעִיר עַד שֶׁיּוֹשִׁיבוּ מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת; וְאִם לֹא הוֹשִׁיבוּ – מַחֲרִיבִין הָעִיר, שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן.

מַכְנִיסִין הַתִּינוֹקוֹת לְהִתְלַמֵּד כְּבֶן שֵׁשָׁה וּכְבֶן שִׁבְעָה, וְכָל אֶחָד כְּפִי כֹּחוֹ, וּבְפָחוֹת מִכָּאן אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ. וַאֲפִילוּ תִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ מֵבִין לִקְרוֹת – לֹא יְסַלְּקוּהוּ מִשָּׁם, אֶלָּא יֵשֵׁב עִם הָאֲחֵרִים, אוּלַי יָבִין. וְהַמְּלַמֵּד יַכֶּה אוֹתָם לְהַטִּיל עֲלֵיהֶם אֵימָה, וְלֹא יַכֶּה אוֹתָם מַכַּת אוֹיֵב מוּסָר אַכְזָרִי, לְפִיכָךְ לֹא יַכֶּה אוֹתָם לֹא בַּשּׁוֹטִים וְלֹא בַּמַּקֵּל, אֶלָּא בִּרְצוּעָה קְטַנָּה.

וְיוֹשֵׁב וּמְלַמְּדָן כָּל הַיּוֹם וּקְצָת מֵהַלַּיְלָה, כְּדֵי לְחַנְּכָם לִלְמֹד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. וְלֹא יְבַטְּלוּ הַתִּינוֹקוֹת כְּלָל, חוּץ מֵעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים, וּבְסוֹף הַיּוֹם. וְאֵין מְבַטְּלִין הַתִּינוֹקוֹת אֲפִילוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אֵין קוֹרִין לַתִּינוֹקוֹת בַּתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת מַה שֶּׁלֹּא לָמְדוּ, מִשּׁוּם טֹרַח שַׁבָּת, אֲבָל מַה שֶׁקָּרְאוּ כְּבָר פַּעַם אַחַת – שׁוֹנִים אוֹתוֹ לָהֶן בַּשַּׁבָּת.

עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה תִּינוֹקוֹת צְרִיכִין לִמְלַמֵּד אֶחָד. כָּתַב הָרַמְבַּ"ם: הָיוּ יוֹתֵר עַל עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה עַד אַרְבָּעִים – מוֹשִׁיבִין אֶחָד לְסַיְּעוֹ בְּלִמּוּדָם, הָיוּ יוֹתֵר עַל אַרְבָּעִים – מַעֲמִידִין שְׁנַיִם. וַאֲדֹנִי אָבִי הָרֹא"שׁ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב, שֶׁעַד אַרְבָּעִים יַסְפִּיק בִּמְלַמֵּד אֶחָד בְּלֹא שׁוּם סִיּוּעַ, וּמֵאַרְבָּעִים עַד חֲמִשִּׁים – מוֹשִׁיבִין אֶחָד לְסַיֵּעַ, וּכְשֶׁהֵם חֲמִשִּׁים – מוֹשִׁיבִין לָהֶם שְׁנַיִם.

עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁצְּרִיכִין לְהַשְׂכִּיר לָהֶם מְלַמֵּד, וְיֵשׁ עִיר אַחֶרֶת אֶצְלָהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי מְלַמְּדִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲמִשִּׁים תִּינוֹקוֹת – אֵין בְּנֵי הָעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה יְכוֹלִים לוֹמַר: "נִשְׁלְחָה לָעִיר הָאַחֶרֶת וְנַחֲלְקֵם לִפְנֵי אוֹתָם שְׁנֵי הַמְּלַמְּדִים וַהֲרֵי מַסְפִּיקִין לְכֻלָּם", אֶלָּא צְרִיכִין לִשְׂכֹּר לָהֶם מְלַמֵּד בְּעִירָם. אֲבָל בְּעִיר אַחַת, מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַחֶרֶת – מוֹלִיכִים אוֹתָם, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא נָהָר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, שֶׁאִם נָהָר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם – לֹא יַעֲבִירוּ עָלָיו מִשּׁוּם סַכָּנָה; אֲבָל אִם יֵשׁ עָלָיו גֶּשֶׁר חָזָק – יָכוֹל לְהַעֲבִירָם עָלָיו.

לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם: מוֹלִיכִין הַקָּטָן מִמְּלַמֵּד לִמְלַמֵּד אַחֵר שֶׁהוּא מָהִיר מִמֶּנּוּ, בֵּין בַּמִּקְרָא בֵּין בַּדִּקְדּוּק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּעִיר אַחַת וְאֵין נָהָר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, אֲבָל מֵעִיר לְעִיר אוֹ מִצַּד הַנָּהָר לְצִדּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר – אֵין מוֹלִיכִין אוֹתָן, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה עָלָיו גֶּשֶׁר בִּנְיָן בָּרִיא שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִנְפֹּל מְהֵרָה.

מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁהִנִּיחַ הַתִּינוֹקוֹת וְיוֹצֵא, אוֹ שֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה אַחֶרֶת עִמָּהֶם, אוֹ שֶׁמִּתְרַשֵּׁל בְּתַלְמוּדוֹ – הֲרֵי זֶה בִּכְלַל "אָרוּר עֹשֵׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה". לְפִיכָךְ אֵין רָאוּי לְהוֹשִׁיב מְלַמֵּד אֶלָּא בַּעַל יִרְאָה, מָהִיר לִקְרוֹת וּלְדַקְדֵּק. אִם יֵשׁ כָּאן מְלַמֵּד שֶׁלּוֹמֵד לַתִּינוֹקוֹת וּבָא אַחֵר טוֹב מִמֶּנּוּ – מְסַלְּקִים הָרִאשׁוֹן מִפְּנֵי הַשֵּׁנִי. וְאִם יֵשׁ כָּאן שְׁנַיִם: הָאֶחָד קוֹרֵא הַרְבֵּה וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק עִמָּהֶם לַהֲבִינָם עַל נָכוֹן, וְהָאֶחָד אֵינוֹ קוֹרֵא כָּל כָּךְ אֶלָּא שֶׁמְּדַקְדֵּק עִמָּהֶם לַהֲבִינָם – לוֹקְחִין אוֹתוֹ שֶׁמְּדַקְדֵּק יוֹתֵר.

מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה לֹא יְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאִמּוֹתֵיהֶן מְבִיאוֹת בְּנֵיהֶם. וְאִשָּׁה לֹא תְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, מִפְּנֵי אֲבִיהֶם שֶׁמְּבִיאִים בְּנֵיהֶם.

אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר אוֹ מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת – אֵין שְׁכֵנָיו יְכוֹלִין לִמְחוֹת בְּיָדוֹ. וְכֵן מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁבָּא חֲבֵרוֹ וּפָתַח בַּיִת לִלְמֹד תִּינוֹקוֹת בְּצִדּוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּבֹאוּ לוֹ תִּינוֹקוֹת אַחֲרִים, אוֹ כְּדֵי שֶׁיָּבֹאוּ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁאֵצֶל זֶה לָזֶה – אֵין יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".