שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כז'

[כז] וענין ראיית רבנן מאשת מנוח, כי לא הונח להם בראיות הראשונות, שלא נתפרש שם הטעם שלא היה מלאך ממש, ולכך הביאו מאשת מנוח. כי ראיית המלאכים הנה הוא בעין השכל, כי לא גשם המה להראות בעין הגשמי. והנה היא אמרה ומראהו כמראה מלאך האלקים, נראה שהרגישה מראהו רק בעין השכלי וכמראה מלאך שלא נראה גשמי ממש, ועם כל זה היתה סבורה שהוא נביא. והיינו מפני שאז לא ידעו מנביא זולת פנחס, כי עד שמואל לא היה חזון נפרץ כלל, והוא בעת ששרתה עליו הנבואה היה באמת נדמה למלאך. ולכך עד שלא ראתה שגם אחר שריית הנבואה ורוח הקודש עלה בלהב השמימה, שהוא העדר החומר לגמרי ולא בעת הנבואה לבד, היתה סבורה שהוא איש אלקים לבדו. ולמדו מכאן על פנחס והנביאים המוחזקים אצל בני ישראל היה תוארם כתואר מלאך האלקים עד שהיו יכולים לטעות ביניהם, ולפיכך בדין הוא שיקראו הנביאים מלאכים. אלא שלפי זה אין ראיה לכל הנביאים. ונראה שרבנן באו להוכיח כדברי רבי סימון שהיו פניו בוערות כלפידים דוגמת מלאך ולא על הקודם, וענין הנרצה בענין הִקרא הנביאים מלאכים באו.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כו'

[כו] והנה יש לשאול לפי זה איך מביא מפנחס ראיה על שכל הנביאים נקראו מלאכים, והוא נשתנה מכולם במעלתו. והגם שזה לטעם על שנקרא סתם מלאך או מלאך ה' כמו שנתבאר, מכל מקום אין לנו מעתה ראיה גם על ההִקרא בשם מלאך כל עיקר. ואולי כי ודאי הלא הנביא הוא מלאך ה' ושלוחו, רק שהיינו סבורים כי עיקר שם מלאך הסתמיי הוא על הכחות הרוחניים שברא השי"ת, ואם כן אין נפש האדם דוגמתם, כי אינה שום כח פרטיי בפני עצמה כלל וכמו שנתבאר למעלה. ואחר שהביא מפנחס שעם היותו נפש אדם נקרא מלאך אם כי לא היה בעל כח פרטי, נלמד גם כן לכל הנביאים השלוחים מה' שעל צד שליחותם הרי מבואר שהם מלאכי ה'.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כה'

[כה] אמנם יש שני מיני אש, כי גם היצר הרע משול לאש כמו שאיתא [קידושין פא, א], וכן הגיהנם כתיב באש ה' נשפט, ובפסחים [נד, א] עיין שם מענין אש של גיהנם, ונאמר [ישעיה סו] ואשם לא תכבה. ויש אש של מעלה הטובה כמו שכתבתי לעיל, וכן התורה [ירמיה כג] הלא כה דברי כאש. ורוצה לומר שיש שני מיני כליונות לגוף חומריי, האחת כאשר יהיה לחרפות ולדראון עולם, והשניה כאשר ישוב כולו צורה. וזה הם שני מיני הקנאות, קנאה הרעה שהיא מכלה הגוף בקבר כמו שאיתא [שבת קנב, ב], ומרקבת העצמות שם על ידי תולעתם אשר לא תמות ואשם לא תכבה, וקנאה הטובה שהיא של פנחס ואליהו שהבעירו האש בגופם לשם ה' לקנאות בעושי רשע ועוברי רצונו, גם הם כלה חומרם אבל שב להיות כולו צורה. ולפי שבהגיע הנבואה לאדם היא משולה גם כן לאש, כמו שנאמר [בירמיה כ, ט] כאש עצור בעצמותי, והיינו שהנבואה הוא דבקות נפשו אל בוראה, ובהתגבר כח הנפש יכלה כח הגוף שהוא הפכו. ולכך אז היא להיות פרי יגיעתו שכר שיתבטל ויכלה הכרת הכחות הגופניים מכל וכל עד שהיו פניו בוערות כלפידים.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כד'

[כד] וזהו כדעת האומר [ב"מ קיד, ב, עי' שם ברש"י ועי' שם בתוס' ובתוס' ב"ב קכא, ב] פנחס זה אליהו,^[1] שנזדכך אח"כ חומרו מכל וכל שנכלה ונתבטל הגשמי ממנו ונעשה כולו רוחני. ומזה למדו בעת ששרתה עליו רוח הקודש הגיע למדריגה זו, כי לולי כן לא זכה לכך, כי דבר זה שהוא כליון החומר לגמרי הוא מרצון ה' בלבד ולא על ידי יגיעו וסגול מעשיו. וכמו שנאמר [מלכים ב, ג] היום ה' לוקח את אדוניך, וכן אליהו אומר [שם] בטרם אלקח מעמך, לשון אלקח מורה שלא היתה על ידי טוב בחירתו רק בחסד ה'. וזכה לכך על ידי יגיעתו בכליון החומר בקנאו את קנאתו, שבזה הושוו פנחס ואליהו [עי' שם ברש"י ב"מ]. ונאמר [במשלי יד, ל] ורקב עצמות קנאה, שהקנאה היא כליון הגוף. כי כל הגוף מכונה עצם שהוא תוקפו של גוף, כמו [בתהילים לה, י] כל עצמותי תאמרנה, כי הקנאה שהוא הכעס משול לאש בכמה מקומות, כמו שנאמר [בתהילים פט, מז] ותבער כאש חמתו, וכיוצא הרבה, שהוא מרתיחת חלק האשיי שבאדם. וכאשר מתגבר האשיי הנה הוא כליון הגוף החומריי מעצם עד בשר יכלה.

[1] בבבא מציעא קי"ד מסופר שרבה בר אבוה ראה את אליהו בבית קברות של נכרים, ושאל אותו האם אינו כהן, ומפרש רש"י "דאיכא למאן דאמר דאליהו הוא פינחס, דכתיב ביה קנא קנאתי וכן בפינחס בקנאו את קנאתי". ובתוס' הראשון שם מובאת תשובת גאון שכתב בשם סדר אליהו רבה שאליהו מבניה של רחל, וכן מובא בבראשית רבה, ולפי זה אינו כהן. ובתוס' שם ד"ה 'אמר', "תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה, דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו'. ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש". ובבבא בתרא קכא, ב, מביאה הגמרא שבעה שקפלו את העולם, שסיבבוהו והקיפוהו עד שנתקפל העולם ביניהם, וחיברו את העולם מתחילתו, אדם הראשון, מתושלח, שם, יעקב, עמרם, אחיה השילוני, אליה. וכתב התוס', שתנא זה אינו סובר פנחס זה אליהו, שאם כן היה אומר ששה קפלו את העולם, שפנחס ראה את עמרם ואין צורך באחיה השילוני.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כג'

[כג] ואמנם השאלה ולמה קורא אותו מלאך, הוא בלתי מובן שהוא כלפי מה שדן ומביא ראיה, שהוא רוצה להוכיח שהנביאים נקראו מלאכים, ושואל עליו ביחוד למה נקרא מלאך. ואולי השאלה בעבור שנקרא מלאך סתם, ומבלי שנדע גם כן ממה שנתפרש במקום אחר כי הוא הנביא מבני אדם, נראה כי היה לו התדמות גמור למלאכי מעלה. או בעבור שקראו מלאך ה', וידוע דברי הפשטנים כי בכל מקום אשר יסמיך דבר אל השם יורה על תוקפו, כמו עצי ה', הררי אל, ארזי אל ודומיהם [וחגי הוא בעבור הסיום במלאכות ה']. ולכן פירש שהיה באמת מתבטל חומרו ממנו לגמרי בעת הנבואה עד שהיה נדמה ממש למלאך ה'. וזה על דרך הדמיון פניו בוערות כלפיד אש, כי המלאכים נמשלו לאש, משרתיו אש לוהט [תהילים קד], וכן השי"ת עצמו, ה' אלקיך אש אוכלה [דברים ד כד]. כי האש הוא העליון שביסודות הנרגשים לעין האדם, וגם טבעו לעלות למעלה, ופעולתו רוחנית שהוא מכלה הגשמיים ומסיר הגשמיי מהיות נמצא בגשם כלל, וזה ענין הרוחני שהוא ההיפך והכליון לגשמי. וכך פנחס היו פניו, שהוא הכרת האדם הוא הפנים וכן כל דבר ההכרה הוא בפנים, כמו [בראשית מא] והרעב היה על כל פני הארץ. ונתבטלה ממנו בעת הנבואה ההכרה הגשמיות, שלא היה ניכר כלל שהוא גשמיי ובזה העולם, רק כאחד מצבא המרום במרום עומד ומשמש, וזהו הנקרא בוערות כלפידים שהם המכלים לכל גשם מגשמי העולם הזה.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כב'

[כב] והשאלה וכי מלאך היה, אצל פנחס, נראה שהוא מן המקובל בידם שהיה פנחס, וכמו שכתב רש"י שם [בשופטים ב] בשם הסדר עולם. והרלב"ג שם כתב כי לא יתכן שידבר מלאך ה' אל כל העם ביחד באופן ההוא. וגם זה נכון, כי התגלות המלאך לאדם הוא חלק מחלקי הנבואה [ובמעילה [יז, ב] התאונן ר"ש בן יוחאי על שלא זכה להתגלות מלאכים, וכי נגרע ערכו משפחה של בית אבא (הגר), שראיית השפחה המלאכים הוא בזכותו של אבא, כי צריך לזה שיהיה בעל מעלה.] וכמו שיתבאר בדברינו אודות הנבואה, ואינו נראה שיהיה לכל העם ביחד וכמו שיתבאר במקומו.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כא'

[כא] אבל אמיתות הדברים כי המלאך הוא כח כל דבר, שכח המכה הוא המלאך הממונה אל ההכאה, וכח המציל הוא המלאך הממונה על ההצלה. כל כח רוחני אשר הוא נברא בעת בריאת העולם להיות אותו כח משמש בעולם הוא הנקרא מלאך, רוצה לומר כח שלוח מה', כי כל הכחות שלוחים מה' כאשר אמרנו. רק הכחות הנגלים והם התחתונים כל ברואי דצח"מ (דומם צומח חי מדבר) הם מתייחדים לעניינים אחרים, ועיקרן לתשמיש האדם השלם כמו שנתבאר למעלה. ונפש האדם אינה כח תשמיש מה, שהרי הוא גוש עפר מן האדמה, רק שנפח באפיו נשמת חיים, ואמרו בזוהר  מאן דנפח מתוכו נפח ומפנימיותו, וכמו שנאמר [דברים לג] חלק ה' עמו. וזהו ענין [בראשית ב] בצלמינו כדמותינו וגו', בצלם אלקים עשה את האדם, שכל כח האדם הוא מכח ה' אשר בו, ולכך הוא כולל כל הכחות כולם. ודברים אלו עמוקים ויתבארו עוד להלן ביאור ארוך אי"ה. ולכך יציאת מצרים שהוא לקיחת נפשות ישראל והתייחדותם לו לעם, שהם נתייחדו להיות לעם, בלתי לה' לבדו. ולא לעבוד לכל צבא השמים, שהם כל מיני כחות הנעלמים מעיני האדם, ככל העמים אשר סביבותיהם, שכל אחת היתה עובדת כח מיוחד שבאותו כח נתייחדה אותה אומה. מה שאין כן ישראל הם כוללים כל הכחות כולם דוגמת השי"ת אשר הוא צילם לבד. ולכך ההתייחדות הזה לו, ומאסו בכל כחות אחרים, (והצלתם) לא היתה על ידי כחות אחרים מאחר שמאסו בהם, רק היה על ידי השי"ת בעצמו, כמו שהיתה תחלת הבריאה על ידי השי"ת בעצמו, שהוא בעל הכחות כולם בוראם ויוצרם. וכן ההצלה ממצרים לא היה על ידי שום כח, כמו שתאמר מיתת הבכורות על ידי כח הממית המכונה מלאך המות. וכן שאר כל הפעולות שנעשו אז לא נעשו כי אם על ידי הכחות שכבר היו מסודרים בסדר הבריאה, [כי מצד אותם הכחות לא היו ראויים באמת לפעול כמו שאמרו רז"ל (ויק"ר כג, ב) הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה] רק מעצמות השי"ת, לפי שהם באו להיות עם מיוחד לעצם השי"ת ועושים רצונו ולא רצון כח פרטי, לכך עצמותו ירד להצילם. ואין טענה מוישלח מלאך שהוא משה רבינו ע"ה, כי הוצאת משה רבינו ע"ה הוא עצמו הוצאת עצמות השי"ת, כי משה אינו שום כח מכחות הפועלים דברים, רק כח נפשו שהוא חלק אלקי ממעל, וכל אשר הוא עושה הכל מצד כח עצמות השי"ת אשר בו, אשר הוא מתייחד אליו ולא לשום כח אחר, ורק כח ה' הוא היה עושה. כי עצם משה לבדו הלא אין לו שום כח כמו המלאכים שכל אחד הוא כח נברא, מה שאין כן האדם אינו כח נברא כלל, שאין לו שום כח פרטי על שום דבר כלל, אבל הוא בעל הכחות כולם על ידי כח השי"ת השופע בו על ידי נפשו שנעשה בצלם אלקים. ונמצא הוצאת משה הוא עצמו הוצאת ה' אותם ואין כאן סתירה, ולכך הוכיחו דוישלח מלאך זה משה.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יג'

[יג] וגם הנביאים מצינו שנקראו מלאכים, ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' [חגי פרק א', פסוק יג']. ולא זכר כאן צבאות ולא אלקים, רק שם הויה שמורה היה הוה ויהיה כמו שכתוב בטור אורח חיים [סימן ה']. ובענין זה הם נביאות הנביאים, בענין מה שהיה ומה שיהיה ותוכחות ההוה, ולא הוראות ומשפטים בענין פרטי מעשים הראויים לנפשות מבית ישראל. ומה שלא מצינו תואר זה על הנביא רק במקום זה, אולי כי היות הנביא מלאך ושליח ה' הדבר מבואר שהרי זה עניינו, וכמו שנאמר [ישעיה פרק ו', פסוק ח'] "אֶת־מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ־לָ֑נוּ, וָאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי". רק בעבור ששם היתה דבר נבואתו לכל ישראל אני אתכם אמר ה',^[1] וכפי מה שכתבתי כאשר ה' עמו בכל פרטי מעשיו אז תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אבל באמת הרבה פרטות מדרגות יש בזה, ולכך נתייחד בכאן חגי בשם מלאך ה', לומר שמכל מקום אין כולם עדיין שוין לו.

[1] חגי א, יג: "וַ֠יֹּאמֶר חַגַּ֞י מַלְאַ֧ךְ יְהוָ֛ה בְּמַלְאֲכ֥וּת יְהוָ֖ה לָעָ֣ם לֵאמֹ֑ר: אֲנִ֥י אִתְּכֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה".

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כ'

[כ] והביאו ראיה ממשה ופנחס, והשאלה וכי מלאך היה, אצל משה, הוא ממה שדרשו בסדר ההגדה של פסח אני ה' ולא מלאך ולא שרף, ולא השליח. ועיין באבודרהם בפירושו לסדר ההגדה שהקשה מוישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ותירץ דזה משה שהיה שלוחן של ישראל לפרעה, עד כאן. ומלבד שהוא דחוק דהרי מעולם לא שלחו ישראל את משה, ולא היה שלוחן רק שליח ה' אל פרעה, עוד מהמדרש דכאן שפירש מלאכיו כו' מבואר דמלאך רוצה לומר מלאכו של ה', וגם התכת לשון הכתוב אינו נכון כדבריו עיין שם. ועיין בספר תניא רבתי [סי' מח] שהביא בשם רבינו ישעיה לתרץ דמשה היה שליח רק לדבר אל פרעה, וזה פלא דהרי תשובתו בצידו ויוציאנו ממצרים [וראיתי להמחבר אח"כ שהרגיש ודחק לפרשו יעו"ש].^[1] ובשם אחיו רבי בנימין הביא שני תירוצים, ועל הראשון כתשובה הקודמת, שהרי כאן אומר "ויוציאנו ממצרים" ושם במקרא דאתי עלה בעל ההגדה נאמר "ויוציאנו ה' ממצרים" לשון אחד, ומאין הרגלים לחלק. ותירוץ השני מה שאמרו מצינו הנביאים שנקראו מלאכים, לא ידעתי במאי תירץ קושייתו, שענין הנביא נקרא מלאך שגם הוא שליח ה', ועל כל פנים הרי אומר שאותו המלאך הוציא. ואין בידי לכוין דבריהם, אלא כאשר יהיה סכינא חריפא מפסקא קראי, ולומר ש'ויוציאנו' חוזר אל השם[*], ואינו במשמע בפשטות הלשון.

[1] תניא רבתי סימן מ"ח: "ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקב"ה בעצמו. כמה שנאמר: ועברתי בארץ מצרים וגו'. פירש רבינו ישעיה ז"ל, שמשה לא היה שליח אלא לדבר לפרעה. אבל לא היה בידו כח להוציא אלא הקב"ה בעצמו. ואחי רבי בנימין נר"ו פירש, מכת בכורות שהיא המכה האחרונה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים, שעל ידי אותה המכה יצאו לחירות, לא הביא אותה על ידי מלאך ולא על ידי שליח אחר, אלא הוא בעצמו הכה אותם, כדכתיב: ויהי בחצי הלילה וה' הכה. ושאר כל המכות כלן נעשו על ידי משה ואהרן. וזהו שמפרש והולך: ועברתי והכיתי, כלן מעוטין הן. ומה שכתוב: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, משמעו כמו שפירש הרב ז"ל וישלח מלאך לדבר אל פרעה ולעשות האותות ויוציאנו ממצרים. עוד פירש אחי: לא על ידי מלאך וכו', לפי מה שמצינו בכניסתם לארץ נאמר: הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו', יכול אף יציאתן ממצרים על ידי מלאך? לכך נאמר: ויוציאנו ה' ממצרים, הוא בכבודו נגלה עליהן וגאלן, כמו שמפרש לפנינו: או הנסה אלהים לבא לקחת וגו'. ומה שכתוב: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, מצינו שהנביאים נקראו מלאכים, כמה דתימא: ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים – זה פנחס. ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו".

שמות פרק יב', פסוק יג: "וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה"

על הספר תניא רבתי באתר ישיבת בית-אל

קישור לתניא רבתי באתר HEBREWBOOKS

השם: הבורא יתברך. והמיקוד הוא על זה שהיה ניתן לטעות ולהבין שכשאומרים "יוציאינו" ממצרים במשמעות של שליח זה או אחר ועל זה חכמים מדייקים "אני ולא מלאך" במדרשים רבים כל כך משיהיה אפשר להכילם בשורה או שתיים.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יט'

[יט] ולפי הדבר אחר[*] דמפרש רק אנביאים, צריך טעם למה לא אמר כל מלאכיו. ונראה שהוא על דרך אותה פלוגתא [סנהדרין דף עח', עמוד א'] אי כל נפש או כל דהוא נפש,^[1] ויש כזה בהרבה מקומות בש"ס, ועיין בכורות [בכורות דף ג', עמוד א'] ומנחות [מנחות דף יא', עמוד ב'] ובתוספות שם עיין שם. וכן כאן לפי הדבר אחר[*] כל משמע כל דהוא, שאפילו רק כל דהוא מצבאיו שלא נשתמשו בו אלא בפעם אחת, ההודיה נמשכת ממנו לה' יתברך. מה שאין כן אצל מלאכיו בעינן מלאכים שלימים שהם הנביאים ולא כל דהוא ממלאכיו, שאז גם הפושעי ישראל שמלאים מצות, שאז לפי השעה ההוא הוא מלאכו של ה', הם היו גם כן בכלל. וצבא הוא המיוחד לשירות המלך, מה שאין כן מלאך הוא רק שלוחו ולא המיוחד לשמשו. וכך ההבדל שבין עליונים לתחתונים, כמו שנאמר [תהילים פרק קטו', פסוק טז'] "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", שכוחות העליונים הם נעלמים מעין האדם, ואם כן אין בריאותם[*] אלא לצורך תשמיש ה' בלבד שגם הוא נעלם מעיני בשר. מה שאין כן הארץ שהיא המגושמת ונראת לעין ולא בדוגמת של ה' יתברך שאינו נראה, ולכך עיקר שימושה לבני אדם, ולא משמשת לה' רק שהוא עשיית רצונו שכך רצה ה' שתהיה ארץ מוגלמת נתונה לבני אדם. ונמצא אין ניכר בתחתונים שימוש פרטי לה' רק בכלל עושה שליחותו שנשתלח לכך שיהיה על תבנית כך עושה רצון ה', אבל לא בשירות מיוחד לה' הניכר לעין זהו רק בעליונים, שגם על הגוון הם רק משרתי ה' לא זולת, ולכך נקראים צבאיו מיוחדים לצבוא צבא ולעבוד עבודה בהיכלי מלך.

[1] סנהדרין דף עח', עמוד א': "תנו רבנן: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה – פטורין. רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה – האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: "ואיש כי יכה כל נפש אדם". רבנן סברי: "כל נפש" – עד דאיכא כל נפש. ורבי יהודה בן בתירא סבר: "כל נפש" – כל דהוא נפש".

על איזה "דבר אחר" מדבר ר' צדוק?

לא ברור לי מה הקשר בין האות למקורות בבכורות ובמנחות שמזכיר ר' צדוק.

בריאותם: איך מנקדים את זה? האם מדובר על בריאות מלשון בריאות הגוף או מלשון בריאה היינו יצירה?