בס"ד קונטרס קראתיו שיחת מלאכי השרת,
והוא ידבר על אודות מציאות מלאכי מעלה וענייניהם כפי מה שנמצא אודותם
בדברי רז"ל בשני התלמודים והמדרשות שבידינו ובזוהר הקדוש
ובדברי שאר חכמי קדם חכמי אמת אשר דבריהם מקובלים אצל כל ישראל המאמינים בה' ובתורתו.
וביאור הדברים באורך למען יובנו לכל אוזן שומעת.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות ו'

[ו] ולפיכך צריך לומר גם כן שתורה יבקשו מפיהו (של) בעל תורה, כמו שנתבאר מהגמרא דברכות[] שבית המדרש של הלכה ודברי תורה נקרא שערי ציון שערים המצויינים בהלכה, כמו שאיתא בקידושין [קידושין דף ל', עמוד ב'] "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כו' ", ובבבא בתרא [בבא בתרא דף טז', עמוד א'] "ברא הקב"ה יצר הרע ברא תורה תבלין". וענין יצר הרע הוא הפחיתות הנמשך לאדם מצד הגוף, כמו שאיתא בסנהדרין יעוין שם^[1] [סנהדרין דף צא', עמוד ב'] דשאל רק אשעת יצירה ולא אשעת פקידה, אף על פי שכבר ישנה לנפש, כל זמן שאינה מלובשת בגוף אין מקום ליצר. והתורה היא התבלין ללבוש זה, לעשות לבוש בד דוגמת מלאכי השרת[*], והיינו על ידי שיהיו מצויין בהלכה, שההלכה היא המציינת ומסמנת לו הדרך, והוא מצויין בלבוש נאה וזהו דמצייני. וזהו גם כן ענין הציצית, כי גם הם ציון והיכר לומר זה הדרך לכו בה, כמו שנאמר וראיתם אותם וזכרתם וגו'. ולכך הוא על כנפי בגדיהם מלמעלה ששם הוא ניכר, שהלבוש הוא הנגלה כאמור, ולכך לבישת בגדים המצוייצים רומז שהלבוש מצויין כראוי, ורק התלמידי חכמים היו לובשים אותן, שרק התורה היא המציינת לאדם. והנה תבלין של התורה[*] ליצר הרע, מבואר בדברי הרמב"ם [רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כב', הלכה כא'] שהיא מסיעה את הלב מהרהורי עולם הזה ותענוגיו וחמדותיו עיין שם, וכך שנינו באבות (מסכת אבות פרק ב', משנה ב') שיגיעת שניהם משכחת עון. וכן הכהנים, תורה עם מלאכת העבודה, יגיעת שניהם משכחה לגמרי מהם כל טינופות הלבוש והוא זך ונקי כשל מלאכי השרת אשר אין אצלם כלל אותם טינופות, שהרי גם אצלו נשכחים כאלו אינם.

[1] סנהדרין צא, ב: "אמר ליה אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה? אמר ליה: משעת יצירה. אמר ליה: אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ

יש פה נקודה מאד חשובה לגבי החשיבות של שילוב לימוד התורה לעצמו ולאחרים ועיסוק במלאכה(דרך ארץ). כאשר אצל כהני בית המקדש מלאכתם הייתה מלאכת העבודה בקודשים השונים אבל כהונה יש לה פירוש שמבטא תפקיד כגון "איש פלוני מכהן כיושב ראש…" וזאת מלאכתו, הכהנים מלאכתם בקודש ואנשים אחרים מלאכתם היא לאו דווקא בקודש בבית המקדש אלא בשדה או כל מלאכה שיש בידו.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כט'

[כט] ובתנחומא [ר"פ שלח] ובבמדבר [רבה טז, א] גם כן בקצור, אמר לה פנחס אני כהן והכהנים נמשלו למלאכים שנאמר שפתי כהן וגו', והמלאך רוצה נראה רוצה אינו נראה, וכן הנביאים נמשלו למלאכים שכן הוא אומר כו' [הביא כל אותם הראיות שבויקרא רבה כסדרן בשינוי קצת בלשון וגם מימרת ר' סימון על פנחס ביחוד נשמטה שם עי' שם]. וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים [נראה דמפרש מקרא זה אנביא ולא אתלמידי חכמים כדברי רז"ל] לפיכך אמר לה פנחס אני כהן ונביא [כצ"ל], כשאני רוצה נראה וכשאני רוצה איני נראה, עד כאן לשונו.^[1] ביאור, נראה אצל המלאך רוצה לומר נרגש אל לב האדם כאלו קול מדבר עמו ומעוררו, וכשרוצה אינו נראה. וכן כהן ונביא שנקרא מלאך ה' על היותו דבוק בתמידות רק לעשות רצון השי"ת ושליחותו, וכפי גודל הדבקות בעשיית רצון השי"ת כן תגדל השגחת השי"ת עליו להצילו בכל דרכיו, וכמו שכתוב במורה הנבוכים [חלק ג, נא]. ולכך כשרוצה אינו נראה, רוצה לומר אינו נרגש כלל אל הרואים היותו מרגל הארץ, כי ברצון השי"ת והשגחתו החופפת מן התדבקותו בו עד שקנה שם פרטי מלאך ה', ברצותו ישים לעין הרודפים מסוה שלא ירגישו כלל בו. מה שאין כן מי שלא הגיע עדיין למדרגת ההדבקות הגמורה להיות כל מחשבות לבו רק לה' כל היום, גם ההשגחה איננה דבקה עמו וכמו שכתוב במורה הנבוכים שם, ואיננו בטוח מן השמירה בכל עת שירצה שיהיה אינו נראה לרודפיו, ולכך הוצרכה להטמינו לשני. והנה למדנו מדברינו כי ביד האדם כאשר ירצה להיות דומה לאחד מצבא המרום במרום ובשם מלאך ה' צבאות יקרא, והוא נמשל נדמה בכל ענייני המלאך כאשר למדו, שאם רוצה אינו נראה, והיקש אל כל הדומה מכחות המופלאות שיש למלאך הרוחניי, יכול האדם להגיע אליהם גם הוא.

[1] תנחומא שלח א': "וישלח יהושע בן נון וגו', ומי היו? שנו רבותינו אלו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותם… וילכו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה, עמדה וקבלה אותן, הרגיש בהן מלך יריחו ושמע שבאו לחפור את כל הארץ, שנאמר: ויאמר למלך יריחו לאמר הנה אנשים וגו'. כיון שהלכו לבקשם מה עשתה רחב? נטלה אותם להטמינם. אמר לה פנחס: אני כהן והכהנים נמשלו למלאכים, שנאמר (מלאכי ב): כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, והמלאך רוצה נראה רוצה אינו נראה. וכן הנביאים נמשלו למלאכים, שכך הוא אומר במשה וישלח מלאך ויוציאנו (במדבר כ), וכי מלאך היה והלא משה היה, אלא מכאן שהנביאים נקראו מלאכים. וכן הוא אומר (שופטים ב): ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים ויאמר אעלה אתכם ממצרים וגו' והלא פנחס היה, אלא מכאן שנקראו הנביאים מלאכים. וכן את מוצא באשתו של מנוח שאמרה איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא (שופטים יג). וכן הוא אומר (חגי א): ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' לעם לאמר, הא למדת שנקראו הנביאים מלאכים. וכן הוא אומר (ד"ה ב לו): ויהי מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו. לפיכך אמר לה פנחס: כשאני רוצה נראה וכשאני רוצה איני נראה. ומנין שלא הטמינה אלא לכלב, שנאמר (יהושע ב): ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, ותצפנם אינו אומר כאן אלא ותצפנו. ללמדך כמה נתנו עצמן שני צדיקים אלו לעשות שליחותן…"

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כח'

[כח] ומה שאמר רבי יוחנן מבית אב כו', רוצה לומר מעיקר ענינם של הנביאים הם בדין שיקראו מלאכים, שעיקר עניינם הוא מלאכות ה' להגיד לעם דברי השליחות, ואם כן עיקר עניינם הוא המלאכות ונקראו מלאכים. וזה שהביא קרא דחגי, דשם פירש אותו הטעם שקרא לחגי מלאך ה' מפני שבא במלאכות לה'. [ופירוש המתנות כהונה בזה אין לו שחר,^[1] וחכם אחד הגיה בית אב כו' ורוצה לומר מקור הלימוד שהם כו' הוא מקרא דחגי, וגם כן דחוק.]

[1] מתנות כהונה ויקרא רבה א, א: "במלאכות ה' – משמע שמלאכיות שלו היו מקדם מבית אב שלו". והחכם אחד שהביא רבינו כוונתו ש"בית אב" בא כאן במשמעות של צורת הלימוד "בנין אב".

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כז'

[כז] וענין ראיית רבנן מאשת מנוח, כי לא הונח להם בראיות הראשונות, שלא נתפרש שם הטעם שלא היה מלאך ממש, ולכך הביאו מאשת מנוח. כי ראיית המלאכים הנה הוא בעין השכל, כי לא גשם המה להראות בעין הגשמי. והנה היא אמרה ומראהו כמראה מלאך האלקים, נראה שהרגישה מראהו רק בעין השכלי וכמראה מלאך שלא נראה גשמי ממש, ועם כל זה היתה סבורה שהוא נביא. והיינו מפני שאז לא ידעו מנביא זולת פנחס, כי עד שמואל לא היה חזון נפרץ כלל, והוא בעת ששרתה עליו הנבואה היה באמת נדמה למלאך. ולכך עד שלא ראתה שגם אחר שריית הנבואה ורוח הקודש עלה בלהב השמימה, שהוא העדר החומר לגמרי ולא בעת הנבואה לבד, היתה סבורה שהוא איש אלקים לבדו. ולמדו מכאן על פנחס והנביאים המוחזקים אצל בני ישראל היה תוארם כתואר מלאך האלקים עד שהיו יכולים לטעות ביניהם, ולפיכך בדין הוא שיקראו הנביאים מלאכים. אלא שלפי זה אין ראיה לכל הנביאים. ונראה שרבנן באו להוכיח כדברי רבי סימון שהיו פניו בוערות כלפידים דוגמת מלאך ולא על הקודם, וענין הנרצה בענין הִקרא הנביאים מלאכים באו.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כו'

[כו] והנה יש לשאול לפי זה איך מביא מפנחס ראיה על שכל הנביאים נקראו מלאכים, והוא נשתנה מכולם במעלתו. והגם שזה לטעם על שנקרא סתם מלאך או מלאך ה' כמו שנתבאר, מכל מקום אין לנו מעתה ראיה גם על ההִקרא בשם מלאך כל עיקר. ואולי כי ודאי הלא הנביא הוא מלאך ה' ושלוחו, רק שהיינו סבורים כי עיקר שם מלאך הסתמיי הוא על הכחות הרוחניים שברא השי"ת, ואם כן אין נפש האדם דוגמתם, כי אינה שום כח פרטיי בפני עצמה כלל וכמו שנתבאר למעלה. ואחר שהביא מפנחס שעם היותו נפש אדם נקרא מלאך אם כי לא היה בעל כח פרטי, נלמד גם כן לכל הנביאים השלוחים מה' שעל צד שליחותם הרי מבואר שהם מלאכי ה'.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כה'

[כה] אמנם יש שני מיני אש, כי גם היצר הרע משול לאש כמו שאיתא [קידושין פא, א], וכן הגיהנם כתיב באש ה' נשפט, ובפסחים [נד, א] עיין שם מענין אש של גיהנם, ונאמר [ישעיה סו] ואשם לא תכבה. ויש אש של מעלה הטובה כמו שכתבתי לעיל, וכן התורה [ירמיה כג] הלא כה דברי כאש. ורוצה לומר שיש שני מיני כליונות לגוף חומריי, האחת כאשר יהיה לחרפות ולדראון עולם, והשניה כאשר ישוב כולו צורה. וזה הם שני מיני הקנאות, קנאה הרעה שהיא מכלה הגוף בקבר כמו שאיתא [שבת קנב, ב], ומרקבת העצמות שם על ידי תולעתם אשר לא תמות ואשם לא תכבה, וקנאה הטובה שהיא של פנחס ואליהו שהבעירו האש בגופם לשם ה' לקנאות בעושי רשע ועוברי רצונו, גם הם כלה חומרם אבל שב להיות כולו צורה. ולפי שבהגיע הנבואה לאדם היא משולה גם כן לאש, כמו שנאמר [בירמיה כ, ט] כאש עצור בעצמותי, והיינו שהנבואה הוא דבקות נפשו אל בוראה, ובהתגבר כח הנפש יכלה כח הגוף שהוא הפכו. ולכך אז היא להיות פרי יגיעתו שכר שיתבטל ויכלה הכרת הכחות הגופניים מכל וכל עד שהיו פניו בוערות כלפידים.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כד'

[כד] וזהו כדעת האומר [ב"מ קיד, ב, עי' שם ברש"י ועי' שם בתוס' ובתוס' ב"ב קכא, ב] פנחס זה אליהו,^[1] שנזדכך אח"כ חומרו מכל וכל שנכלה ונתבטל הגשמי ממנו ונעשה כולו רוחני. ומזה למדו בעת ששרתה עליו רוח הקודש הגיע למדריגה זו, כי לולי כן לא זכה לכך, כי דבר זה שהוא כליון החומר לגמרי הוא מרצון ה' בלבד ולא על ידי יגיעו וסגול מעשיו. וכמו שנאמר [מלכים ב, ג] היום ה' לוקח את אדוניך, וכן אליהו אומר [שם] בטרם אלקח מעמך, לשון אלקח מורה שלא היתה על ידי טוב בחירתו רק בחסד ה'. וזכה לכך על ידי יגיעתו בכליון החומר בקנאו את קנאתו, שבזה הושוו פנחס ואליהו [עי' שם ברש"י ב"מ]. ונאמר [במשלי יד, ל] ורקב עצמות קנאה, שהקנאה היא כליון הגוף. כי כל הגוף מכונה עצם שהוא תוקפו של גוף, כמו [בתהילים לה, י] כל עצמותי תאמרנה, כי הקנאה שהוא הכעס משול לאש בכמה מקומות, כמו שנאמר [בתהילים פט, מז] ותבער כאש חמתו, וכיוצא הרבה, שהוא מרתיחת חלק האשיי שבאדם. וכאשר מתגבר האשיי הנה הוא כליון הגוף החומריי מעצם עד בשר יכלה.

[1] בבבא מציעא קי"ד מסופר שרבה בר אבוה ראה את אליהו בבית קברות של נכרים, ושאל אותו האם אינו כהן, ומפרש רש"י "דאיכא למאן דאמר דאליהו הוא פינחס, דכתיב ביה קנא קנאתי וכן בפינחס בקנאו את קנאתי". ובתוס' הראשון שם מובאת תשובת גאון שכתב בשם סדר אליהו רבה שאליהו מבניה של רחל, וכן מובא בבראשית רבה, ולפי זה אינו כהן. ובתוס' שם ד"ה 'אמר', "תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה, דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו'. ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש". ובבבא בתרא קכא, ב, מביאה הגמרא שבעה שקפלו את העולם, שסיבבוהו והקיפוהו עד שנתקפל העולם ביניהם, וחיברו את העולם מתחילתו, אדם הראשון, מתושלח, שם, יעקב, עמרם, אחיה השילוני, אליה. וכתב התוס', שתנא זה אינו סובר פנחס זה אליהו, שאם כן היה אומר ששה קפלו את העולם, שפנחס ראה את עמרם ואין צורך באחיה השילוני.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כג'

[כג] ואמנם השאלה ולמה קורא אותו מלאך, הוא בלתי מובן שהוא כלפי מה שדן ומביא ראיה, שהוא רוצה להוכיח שהנביאים נקראו מלאכים, ושואל עליו ביחוד למה נקרא מלאך. ואולי השאלה בעבור שנקרא מלאך סתם, ומבלי שנדע גם כן ממה שנתפרש במקום אחר כי הוא הנביא מבני אדם, נראה כי היה לו התדמות גמור למלאכי מעלה. או בעבור שקראו מלאך ה', וידוע דברי הפשטנים כי בכל מקום אשר יסמיך דבר אל השם יורה על תוקפו, כמו עצי ה', הררי אל, ארזי אל ודומיהם [וחגי הוא בעבור הסיום במלאכות ה']. ולכן פירש שהיה באמת מתבטל חומרו ממנו לגמרי בעת הנבואה עד שהיה נדמה ממש למלאך ה'. וזה על דרך הדמיון פניו בוערות כלפיד אש, כי המלאכים נמשלו לאש, משרתיו אש לוהט [תהילים קד], וכן השי"ת עצמו, ה' אלקיך אש אוכלה [דברים ד כד]. כי האש הוא העליון שביסודות הנרגשים לעין האדם, וגם טבעו לעלות למעלה, ופעולתו רוחנית שהוא מכלה הגשמיים ומסיר הגשמיי מהיות נמצא בגשם כלל, וזה ענין הרוחני שהוא ההיפך והכליון לגשמי. וכך פנחס היו פניו, שהוא הכרת האדם הוא הפנים וכן כל דבר ההכרה הוא בפנים, כמו [בראשית מא] והרעב היה על כל פני הארץ. ונתבטלה ממנו בעת הנבואה ההכרה הגשמיות, שלא היה ניכר כלל שהוא גשמיי ובזה העולם, רק כאחד מצבא המרום במרום עומד ומשמש, וזהו הנקרא בוערות כלפידים שהם המכלים לכל גשם מגשמי העולם הזה.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כב'

[כב] והשאלה וכי מלאך היה, אצל פנחס, נראה שהוא מן המקובל בידם שהיה פנחס, וכמו שכתב רש"י שם [בשופטים ב] בשם הסדר עולם. והרלב"ג שם כתב כי לא יתכן שידבר מלאך ה' אל כל העם ביחד באופן ההוא. וגם זה נכון, כי התגלות המלאך לאדם הוא חלק מחלקי הנבואה [ובמעילה [יז, ב] התאונן ר"ש בן יוחאי על שלא זכה להתגלות מלאכים, וכי נגרע ערכו משפחה של בית אבא (הגר), שראיית השפחה המלאכים הוא בזכותו של אבא, כי צריך לזה שיהיה בעל מעלה.] וכמו שיתבאר בדברינו אודות הנבואה, ואינו נראה שיהיה לכל העם ביחד וכמו שיתבאר במקומו.