[יא] ובחגיגה (חגיגה דף טו', עמוד ב')[1]"מאי דכתיב שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו". אמר זה על בקשת ולימוד התורה מפיו, כמו שנאמר (דברים פרק לג', פסוק י')[2]"יורו משפטיך ליעקב", וביומא (יומא דף כו', עמוד א')[3]"לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא מלוי או מיששכר".
והיינו כי בכל הוראת משפט יש ספיקות וצדדים שווים לכאן ולכאן, וכבר אמרו בעירובין (עירובין דף יג', עמוד ב')[4] וחגיגה (חגיגה דף ג', עמוד ב')[5]"שאעפ"י שהללו אוסרין והללו מתירין אלו ואלו דברי אלקים חיים וכולם מרועה אחד ניתנו".
וביאור זה כי הדבר ידוע שיש חילוקים בנפשות, וכמו שאיתא (ברכות דף נח', עמוד א')[6]"ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומין כו'". ובמשנה (סנהדרין דף לז', עמוד א')[7] שאין בני אדם דומין זה לזה, ושם מייתי עלה בגמרא (סנהדרין דף לח', עמוד א')[8] ברייתא דבשלושה דברים משתנין, בקול ומראה ודעת, רומזים לשלושת כחות האדם: מחשבה הוא הדעת, ודבור בקול, ומעשה במראה ותכונת עשיית הפרצוף וחיתוך איברי הגוף וכלי המעשה, שבשלשתן אין אחד דומה לחבירו כלל.
ולפיכך רובה של תורה – בעל פה כמו שאיתא (גיטין דף ס', עמוד ב')[9], כי מה שבכתב הוא כולל כל ישראל וכל הנפשות שוות בה, וזהו הכללים, אבל בפרטים מתחלקים כמו פרטי הנפשות. וכמו שיש ברפואת הגוף חילוקים בין טבעי גופים ובין השתנות הדורות, שלא מה שיועיל לגוף זה ודור זה יועיל לאחר כן ברפואות הנפש.
ומזה נצמחו כל המחלוקת בתורה שבעל פה, שכל אחד אמר כפי מדרגת נפשו מה שראוי לתיקונה ולרפואתה. ולפיכך אלו ואלו דברי אלקים חיים, ששניהם ניתנו מרועה אחד, כפי חלוקת הנפשות כך הם חלוקת המשפטים, ובמקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין בשבת, במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב (שבת דף קל', עמוד א')[10]. ולא היו חוטאין ח"ו, וכדמסיים שם במעשה דעיר אחת, דאדרבה כפי מדריגת אותם הנפשות דבר גדול עשו בזה וקבלו שכרן משלם על חיבוב המצוה כל כך, ואף על פי שאחרים אילו עשו כן היו נענשים ומחוייבים מיתה למקום על חילול שבת.
[י] וזה שאמר "במתאי שמאי" (שבת דף קמה', עמוד ב')[1]. שם מורה על הנפש, כמו שנאמר (בראשית פרק ב', פסוק יט')[2]"כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", שהשם רומז על כח הנפש ההוא. וכמו שנאמר (קהלת פרק ז', פסוק א') "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו", שם רומז לטוהר הנפש דוגמת יום המות שהנפש נפרדת מן הגוף ואינה צריכה למעשה המצות שהם הנרמזים בשמן הטוב כמו שאיתא בויקרא רבה (ויקרא רבה פרק ג', סימן ז')[3], והם מתייחסים לאיברי הגוף שזהו יום הולדו – התלבשות הנפש באיברי הגוף, וטוב הוא השם שהוא התגברות הנפש על הלבוש.
וזהו רק במתאי, כי במקומו של אדם יש לו שם המספיק לתת לו כבוד בעבור שמו. וכן שם של הנפש שיהיה מפורסם ונודע להשיג כבוד על ידו, שהוא למנוע מקלון חמדות הגוף, הוא רק במקומו המיוחד לו לנפש בהכרת האלקות שהוא בארץ ישראל.
אבל בלא מתאי אין לנו לנצח הלבוש ולהתגבר עליו על ידי השם שיחפה על גנות הלבוש, רק צריך לציין הלבוש שיהיה נאה ומהודר דוגמת מלאכי השרת. והדברים ארוכים ועמוקים, ולפי שאין כאן מקומם להאריך קצרנו, רק המובן כי כאשר החכמים מצויינים במעשיהם וכל ענייניהם שהם רק שלוחי ה' לעשות רצונו ולא שום רצון אחר כלל, אז הם נקראים מלאכי שרת.
[ט] וזהו שאלת מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין (שבת דף קמ"ה, ע"ב)[1]. והטעם כמו שאיתא (כתובות דף ק"י, ע"ב)[2] שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ויקרא כ"ה, ל"ח) "לָתֵת לָכֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֶאֱלֹקִים". והלשון "דומה" רוצה לומר שבדמיון הוא כן, כי באמת חס ושלום הלא מלא כל הארץ כבודו, רק שהדמיון מטעה לאדם ואינו משיג זה שה' יתברך עומד נכחו בכל מקום שהוא.
ובארץ ישראל גם הדמיון הוא נקי, וכמו שאיתא (בבא בתרא דף קנ"ח, ע"ב)[3]"אוירא דארץ ישראל מחכים", ונאמר (איוב כ"ח, כ"ח)[4]"הן יראת ה' היא חכמה", דהחכמה היא רק הדעת וההכרה (כתרגום חכים לשון הכרה) אותו יתברך שמו, שזהו יראת ה' כאמור.
וזהו גורם אוירא דארץ ישראל, כמו שאיתא (בראשית רבה פרק ל"ד, סימן ט"ו)[5] ברית חלוק לאוירות, שיש לכל אויר ענין מסוגל בפני עצמו מה שבטבע אותו אויר להכניס בטבע מי שנולד ונתגדל באותו אויר, ומסגולת אוירא דארץ ישראל להכניס בלבבנו הכרה שיש לו אלוקה.
והוא גם כן על ידי רוב הברכה שבארצה, כמו שאיתא בשילהי כתובות (דף קי"ב, ע"א)[6] שזה פלא תמידי מעיד על עושה הפלא וכיוצא (וזהו גם כן ענין רבוי העבודה זרה שהיו עושים אז בארץ ישראל וכמו שכתבתי במקום אחר). ולכך נקרא ה' יתברך רק "אלקי הארץ" וכמו שכתב הרמב"ן (דברים פרשת וילך ל"א, ט"ז)[7] ושאר מקומות הרבה, והיינו שֶׁשָּׁם הוא הכרת אלקותו ביחוד.
וזה שאמר לפי שאינן בני מקומן, כי מקום ישראל הוא בארץ, שלכן נקרא ארץ ישראל, שהוא הארץ ומקום המגביל ומכיל לישראל בתוכה וזהו מקומם, שלכן נקרא ה' "אלקי ישראל" שהם המכירים אלקותו, ו"אלקי הארץ" שזהו מקומם להכרה זו.
[ח] וזה היה החילוק בין בני בבל לבני ארץ ישראל כאשר כתבתי במקום אחר, כי בני בבל היו שקדנים ביותר בדברי תורה, כמו שיראה בכתובות (דף ק"ו, ע"א)[1] דאמרי במערבא "קָמוּ לֵיהּ מִמְּתִיבְתָּא דְּרַב הוּנָא בַּבְלָאָה", נראה שלא היו בארץ ישראל שוקדים כל כך בבתי מדרשות כמו בבבל, ומעט שהיו עוסקים בשביל כך בהשגת היראה כמו שיראה ממאמר רבא לרבנן (יומא דף עב', ע"ב)[2]. [כמו שמסופר שהיו במאות האחרונות בני ירושלים עוסקים בעיקר בספר יראים ועוסקים במלאכה]
מה שאין כן בני ארץ ישראל, וכידוע דכל ספרי דאגדתא המצויים בידינו הם מבני ארץ ישראל, ואמרו באבות דרבי נתן (פרק כט', משנה ז')[3]"כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם יראת חטא".
כי ההגדות הן המביאים יראה אל לב האדם, כמו שאיתא (ספרי דברים עקב, פיסקא מ"ט)[4] שמתוכם [הגדות וסיפורים] אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, שהוא ההכרה וההשויה ה' יתברך נגד עיניו, והם נתעסקו בכך יותר מן העסק בהלכות.
[ז] אמנם יש דרך אחר ישר לפני איש, מה שאיתא בתמיד (דף ל"ב, ע"א) ובאבות (פרק ד', א') "איזהו גבור – הכובש את יצרו". וכבישה הוא על ידי יגיעה ומלחמה כדרך הגבורים המנצחים, ולא על ידי ההסעה מן הלב שאין זה ניצוח, שהרי זה אינו כלל לפניו להלחם עמו.
וזהו אינו דוגמת מלאכי השרת, שהם אין להם כלל יצר הרע לנצחו ו"לבושם כתלג חוור". וכן למי ש"יגיעת שניהם משכחת עון", והיינו שכוחה היינו אִבּוּדָהּ, שאינם אצלו כלל. מה שאין כן זה המנצח במלחמה כבר ישנו אצלו, רצונו לומר שהלבוש אינו נקי, כי הלבוש הוא היצר, כמו שנתבאר שהחומר הוא בעצמו היצר, שלכן המלאכים אין להם יצר מפני שאינם בעלי חומר.
וכן מי ששוקד בתורה ועבודה, הרע וחומרו נשכח, וכאלו אינו חומר מתאווה. אבל הנלחם הוא שחומרו הוא רע, רק שהוא מגביה הנפש על המלבישה, שאינה מנחת עצמה להתלבש בו, ונמצא שאינה מצויינת בלבוש זך דוגמת מלאכי השרת.
וענין מלחמה זו היא על ידי תוקף היראה, כמו שאיתא (ברכות דף כ"ח, ע"ב)[1] שעל ידי מורא שמים כמורא בשר ודם מניח מלעשות עבירה. והוא על ידי הבושה מפני ה' יתברך, שזהו תוקף היראה, וכמו שאמרו בנדרים (דף כ', ע"א)[2]"למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו – זו הבושה". ומפורש בריש אורח חיים בהג"ה (שולחן ערוך אורח חיים סימן א', סעיף א')[3]"שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול כו' ".
וזה ביאור מה שאיתא קידושין (קידושין דף ל', ע"ב)[4]"אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא היה יכול לו", עזר השם יתברך הוא רוצה לומר על ידי ההכרה שה' יתברך נוכח עיניו, וכאשר ה' יתברך מאיר עיניו בזה ואז ממילא הוא עזר לו לנצחו שלא יוכל למשול מפני הבושה מפחד ה' והדר גאונו.
וזה ענין שתי מדרגות הנזכרים (שבת דף לא', ע"ב)[5] תורה ויראת חטא, שנחלקו איזה מהם עדיפא עיין שם, ואין כאן מקומו להאריך בזה.
[ה] וביאור זה כי האדם מחובר בגוף ונפש, הגוף לבוש לנפש כמו שנאמר (איוב י', יא') "עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי". כמו שהאדם המלובש אין עצם האדם נגלה רק במלבושו, שהמלבוש נגלה ואנו מבינים שמלובש בו אדם [רעיון דומה מוזכר לגבי מלך בתניא פרק ד']. וכן הנפש אינה נראית כמו שאיתא (ברכות דף י', ע"א), רק המלבוש מעיד שיש בו דבר נלבש.וזה ענין לשון מצויין אמלבוש, שציון הוא להיכר כמו שאיתא "מְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת" (ריש מועד קטן דף ה', ע"א), וזהו במלבוש שניכר בו לזולתו, בו שייך הציון.
והנה כל חסרונות האדם הוא על ידי הלבשת הגוף החומריי לנפש, כמו שאיתא בסנהדרין (דף צ"א, ע"ב) וביותר ביאור בויקרא רבה (דברים רבה ויקרא פרשה ד', פיסקא ה') במשל דחגר וסומא.[1]
ולכך מלאכי מעלה [השמש והירח הם גם שלוחי הקב"ה ובדימוי הם למעלה בשמים] שאינם בעלי גוף חומרי נקראו על דרך משל "לבוש הבדים", רוצה לומר בגד פשתן לבן ונקי, שזה היה כסות יקר וחשוב אצלם כמו שאיתא בפסחים (פסחים דף קט', ע"א) יעויין שם בתוספות (פסחים דף קט', ע"א, ד"ה: "בא"י בכלי פשתן המגוהצין"), שלכן נצטוו הכהנים וכהן גדול במקדש בבגדי בד שהם בגדים החשובים שם.
ועוד יש רמז בדבר ואין כאן מקומו, ועיין בדברי הבונה[?] בזבחים (זבחים דף י"ח, ע"ב)[2]. ועל כל פנים בגד בד מורה על זכות וחשיבות הלבוש שהוא אצלם. וכן אצל הכהנים שקרויים מלאכים, כמו שנתבאר שהיו בעלי עבודה, ועבודה הוא תיקון הלבוש שהוא הגוף על ידי העבודה באיברי הגוף.
לא הבאתי את מדרש רבה מכיוון שמובאת הגמרא עם אותו התוכן והרעיון.
[ד] ורש"י ז"ל פירש שעטופים בציצית [ואולי היתה בגרסתו "דמצייצי"], ונראה שנתכוין ז"ל לגמרא דשבת (שבת דף כ"ה ע"ב) ברבי יהודה בר אילעי היה מתעטף בסדינים המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות.[1]ושוב ראיתי כן לו בקדושין (קידושין דף ע"ב ע"א) על מה שאיתא שם: "הראיני תלמידי חכמים שבבבל, אמר ליה דומים למלאכי השרת",[2] פירש שם (רש"י קידושין דף ע"ב ע"א): "לבושים לבנים ועטופים כמלאכי השרת, דכתיב והאיש לבוש הבדים, והכי נמי אמרו בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ה ע"ב) על ר' יהודה כו', ובנדרים (נדרים דף כ' ע"ב) נמי כו' דמצויינין כמלאכי השרת במלבושים נאים", עד כאן.[3]
ונראה שלמד לפרש שם (קידושין דף ע"ב ע"א) מדיוק הלשון "שבבבל" ולא "שבארץ ישראל", והוא על פי הגמרא (שבת דף קמ"ה ע"ב): "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין? מפני שאינן בני מקומן, כדאמרי אינשי: במתאי שמאי, בלא מתאי תותבאי".[4]
[ג] ולפיכך אמרו (נדרים דף כ' ע"ב): "מאן מלאכי השרת? רבנן",[1] וכמו שכתב הרמב"ם שם (הלכות שמיטה ויובל י"ג, י"ג): "ולא שבט לוי בלבד כו' ", יעויין שם נועם לשונו.[2]
ביאור "דמציינו": כמו שאיתא בברכות (דף ח' ע"א): "שערים המצויינים בהלכה".[3] וכן התלמיד חכם – כל דרכיו וענייניו מצויינים ומסומנים על פי ההלכה, עד כי גם "עלהו לא יבול"; שלא יעשה שום מעשה כל שהוא מענייני עולם הזה ולא ירפרף בעניניו אם לא על פי התורה ורצון ה' יתברך, ואך אל המטרה הזאת יְכֻוְּנוּ כל זיקי מחשבתו דבורו ומעשיו. הנה זה ממש דוגמת מלאכי השרת כאמור.
ועיין שם (נדרים דף כ' ע"ב) בהרא"ש והר"ן מה שפירשו, שבכלל דבריהם דבריי.[1]
[ב] וכן מצינו: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (מלאכי פרק ב', פסוק ז').
ביאור זה: כמו שאיתא: "הני כהני שלוחי דרחמנא" (נדרים דף לה ע"ב) לעבוד עבודתו יתברך שמו, ולכך נקרא "מלאך ה' צבאות", שהמה הובדלו ומיוחדים לכך. וכמו שנאמר: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" (דברים פרק יז', פסוק ט'); "לְלֹא כֹהֵן מוֹרֶה" (דברי הימים ב' פרק טו', פסוק ג'); ושם (פרק יז) בהעמדת יהושפט את השופטים, ובשאר מקומות – כי הם נתייחדו רק ללמד תורת ה'. וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק יג, הלכה יב) יעוין שם, שהם הובדלו לכך להיות עבדי ה' ומשרתיו[1].
ובספרי קרח (פיסקא קיט)[2]: "והנה מלאכי אלקים – אלו כהנים המשרתים כו'; חביבין כהנים כשהוא מכנן אין מכנן אלא במלאכי השרת, שנאמר: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת… כי מלאך ה' צבאות הוא'. ובזמן שהתורה יוצאה מפיו – הרי הם כמלאכי השרת, ואם לאו – הרי הם כחיה וכבהמה שאינה מכרת את קונה", עד כאן.
ביאור זה: שלא תחשוב שהבדלת שבט הלוי היא חוקה – שנבראו כך כמלאכים שאין בידם שלא להיות מלאכים, שאם כן תסולק הבחירה מהם. רק "כאשר התורה יוצאה מפיו"; ואמר "יוצאה" – כאילו יוצאה מעצמה! שכל כך נעשה פיו נִרְתַּק לדברי תורה, עד שדברי תורה יוצאים מעצמם מפיו, כי אין שפתותיו דובבות אלא דברי תורה, וגם שלא במתכוון.
ועל דרך שאיתא: "ועלהו לא יבול – אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד" (סוכה דף כא ע"ב), כי אין שפתותיהם רוחשות כלל דברים שאינם דברי תורה. אז הוא כמלאכי השרת שמתייחד בשליחות השי"ת, שכל מחשבות לבבו בעולם הזה הן רק לזה; ואם לאו – כו'.
[א] מלאך – הוראת השם הזה בלשון הקודש [היא] על השליח הנשתלח לעשות שליחות המשלח, כמו שנאמר: "וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ" (מלכים א' י"ט, ב'); "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים… מַלְאֲכֵי מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן… וַיָּשׁוּבוּ הַמַּלְאָכִים" (מלכים ב' א', ב'–ה'); וכן "וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ" (שם ה', י').והנה, כפי מה שאיתא: "על ידי הכל עושה הקב״ה שליחותו" (בראשית רבה בפרשת ויגש – י', ז') – היה ראוי שיקראו כולם מלאכים. אמנם לא יִקָּרֵא השליח "מלאך" אלא בעת שליחותו, ואחר הסתלקות השליחות שוב אינו קרוי מלאך.וכל הברואים – לצורך האדם ולתשמישו של אדם נבראו, כמו שנאמר: "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ…" (בראשית א, כח), ובברכות: "כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לִצְווֹת לָזֶה" (ברכות דף ו' ע"ב), ושם: "בָּרוּךְ … [חֲכַם הָרָזִים וּבָרוּךְ …] שֶׁבָּרָא כׇּל אֵלּוּ לְשַׁמְּשֵׁנִי" (שם דף נ"ח ע"א).[1]והאדם – הלא הבחירה בידו, וברצותו נוטה מעניין שליחותו. ואמנם האדם השלם, אשר יודע שכל תכליתו מה שנברא בעולם הזה היא לעשות רצון ה' ואל זה נשתלח – הנה עליו יוכל ליפול שם התואר "מלאך" באמת ובתמידות, בהיות תמידות מגמת לבבו ופניו מועדות רק למלאכות ה' ועשיית שליחותו ורצונו יתברך. כמו שייקרא אדם "חייט" או "רופא" וכיוצא בזה על שם אומנותו אשר בה כל עסקיו – כך ייקרא זה בשם התואר "מלאך".