[כא] אבל אמיתות הדברים כי המלאך הוא כח כל דבר, שכח המכה הוא המלאך הממונה אל ההכאה, וכח המציל הוא המלאך הממונה על ההצלה. כל כח רוחני אשר הוא נברא בעת בריאת העולם להיות אותו כח משמש בעולם הוא הנקרא מלאך, רוצה לומר כח שלוח מה', כי כל הכחות שלוחים מה' כאשר אמרנו.

רק הכחות הנגלים והם התחתונים כל ברואי דצח"מ (דומם, צומח, חי, מדבר) הם מתייחדים לעניינים אחרים, ועיקרן לתשמיש האדם השלם כמו שנתבאר למעלה. ונפש האדם אינה כח תשמיש מה, שהרי הוא גוש עפר מן האדמה, רק שנפח באפיו נשמת חיים, ואמרו בזוהר מאן דנפח מתוכו נפח ומפנימיותו, וכמו שנאמר (דברים פרק לב', פסוק ט')^[1] "חלק ה' עמו". וזהו ענין (בראשית פרק א', פסוק כו') "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", (בראשית פרק ט', פסוק ו')^[2] "כי בצלם אלקים עשה את האדם", שכל כח האדם הוא מכח ה' אשר בו, ולכך הוא כולל כל הכחות כולם. ודברים אלו עמוקים ויתבארו עוד להלן ביאור ארוך אי"ה.

ולכך יציאת מצרים שהוא לקיחת נפשות ישראל והתייחדותם לו לעם, שהם נתייחדו להיות לעם, בלתי לה' לבדו. ולא לעבוד לכל צבא השמים, שהם כל מיני כחות הנעלמים מעיני האדם, ככל העמים אשר סביבותיהם, שכל אחת היתה עובדת כח מיוחד שבאותו כח נתייחדה אותה אומה. מה שאין כן ישראל הם כוללים כל הכחות כולם דוגמת השי"ת אשר הוא צילם לבד.

ולכך ההתייחדות הזה לו, ומאסו בכל כחות אחרים, (והצלתם) לא היתה על ידי כחות אחרים מאחר שמאסו בהם, רק היה על ידי השי"ת בעצמו, כמו שהיתה תחלת הבריאה על ידי השי"ת בעצמו, שהוא בעל הכחות כולם בוראם ויוצרם. וכן ההצלה ממצרים לא היה על ידי שום כח, כמו שתאמר מיתת הבכורות על ידי כח הממית המכונה מלאך המות. וכן שאר כל הפעולות שנעשו אז לא נעשו כי אם על ידי הכחות שכבר היו מסודרים בסדר הבריאה, [כי מצד אותם הכחות לא היו ראויים באמת לפעול כמו שאמרו רז"ל (ויקרא רבה פרשה כג', פסקה ב')^[3] "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה"] רק מעצמות השי"ת, לפי שהם באו להיות עם מיוחד לעצם השי"ת ועושים רצונו ולא רצון כח פרטי, לכך עצמותו ירד להצילם.

ואין טענה מ"וישלח מלאך" שהוא משה רבינו ע"ה, כי הוצאת משה רבינו ע"ה הוא עצמו הוצאת עצמות השי"ת, כי משה אינו שום כח מכחות הפועלים דברים, רק כח נפשו שהוא חלק אלקי ממעל, וכל אשר הוא עושה הכל מצד כח עצמות השי"ת אשר בו, אשר הוא מתייחד אליו ולא לשום כח אחר, ורק כח ה' הוא היה עושה. כי עצם משה לבדו הלא אין לו שום כח כמו המלאכים שכל אחד הוא כח נברא, מה שאין כן האדם אינו כח נברא כלל, שאין לו שום כח פרטי על שום דבר כלל, אבל הוא בעל הכחות כולם על ידי כח השי"ת השופע בו על ידי נפשו שנעשה בצלם אלקים. ונמצא הוצאת משה הוא עצמו הוצאת ה' אותם ואין כאן סתירה, ולכך הוכיחו ד"וישלח מלאך" – זה משה.

[יג] וגם הנביאים מצינו שנקראו מלאכים: "ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה'" (חגי פרק א', פסוק יג')^[1]. ולא זכר כאן צבאות ולא אלקים, רק שם הוי"ה שמורה היה הוה ויהיה כמו שכתוב בטור (טור אורח חיים סימן ה').

ובענין זה הם נבואות הנביאים – בענין מה שהיה ומה שיהיה ותוכחות ההוה, ולא הוראות ומשפטים בענין פרטי מעשים הראויים לנפשות מבית ישראל.

ומה שלא מצינו תואר זה על הנביא רק במקום זה, אולי כי היות הנביא מלאך ושליח ה' הדבר מבואר שהרי זה עניינו, וכמו שנאמר (ישעיה פרק ו', פסוק ח') "אֶת־מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ־לָ֑נוּ, וָאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי".

רק בעבור ששם היתה דבר נבואתו לכל ישראל "אני אתכם נאם ה'", וכפי מה שכתבתי כאשר ה' עמו בכל פרטי מעשיו אז תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אבל באמת הרבה פרטות מדרגות יש בזה, ולכך נתייחד בכאן חגי בשם מלאך ה', לומר שמכל מקום אין כולם עדיין שוין לו.

[כ] והביאו ראיה ממשה ופנחס, והשאלה "וכי מלאך היה", אצל משה, הוא ממה שדרשו בסדר ההגדה של פסח "אני ה' – ולא מלאך ולא שרף, ולא השליח". ועיין באבודרהם בפירושו לסדר ההגדה שהקשה מ"וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים", ותירץ דזה משה שהיה שלוחן של ישראל לפרעה, עד כאן.

ומלבד שהוא דחוק דהרי מעולם לא שלחו ישראל את משה, ולא היה שלוחן רק שליח ה' אל פרעה, עוד מהמדרש דכאן שפירש מלאכיו כו' מבואר דמלאך רוצה לומר מלאכו של ה', וגם התכת לשון הכתוב אינו נכון כדבריו עיין שם.

ועיין בספר תניא רבתי (סימן מח) שהביא בשם רבינו ישעיה לתרץ דמשה היה שליח רק לדבר אל פרעה, וזה פלא דהרי תשובתו בצידו "ויוציאנו ממצרים" (וראיתי להמחבר אח"כ שהרגיש ודחק לפרשו יעו"ש)^[1].

ובשם אחיו רבי בנימין הביא שני תירוצים, ועל הראשון כתשובה הקודמת, שהרי כאן אומר "ויוציאנו ממצרים" ושם במקרא דאתי עלה בעל ההגדה נאמר "ויוציאנו ה' ממצרים" לשון אחד, ומאין הרגלים לחלק. ותירוץ השני מה שאמרו מצינו הנביאים שנקראו מלאכים, לא ידעתי במאי תירץ קושייתו, שענין הנביא נקרא מלאך שגם הוא שליח ה', ועל כל פנים הרי אומר שאותו המלאך הוציא.

ואין בידי לכוין דבריהם, אלא כאשר יהיה סכינא חריפא מפסקא קראי, ולומר ש"ויוציאנו" חוזר אל השם, ואינו במשמע בפשטות הלשון.

[יט] ולפי הדבר אחר דמפרש רק אנביאים, צריך טעם למה לא אמר "כל מלאכיו". ונראה שהוא על דרך אותה פלוגתא (סנהדרין דף עח', עמוד א')^[1] אי "כל נפש" או "כל דהוא נפש", ויש כזה בהרבה מקומות בש"ס, ועיין בכורות (בכורות דף ג', עמוד א') ומנחות (מנחות דף יא', עמוד ב') ובתוספות שם עיין שם.

וכן כאן לפי הדבר אחר "כל" משמע כל דהוא, שאפילו רק כל דהוא מצבאיו שלא נשתמשו בו אלא בפעם אחת, ההודיה נמשכת ממנו לה' יתברך. מה שאין כן אצל מלאכיו בעינן מלאכים שלימים שהם הנביאים ולא כל דהוא ממלאכיו, שאז גם הפושעי ישראל שמלאים מצות, שאז לפי השעה ההוא הוא מלאכו של ה', הם היו גם כן בכלל.

וצבא הוא המיוחד לשירות המלך, מה שאין כן מלאך הוא רק שלוחו ולא המיוחד לשמשו. וכך ההבדל שבין עליונים לתחתונים, כמו שנאמר (תהילים פרק קטו', פסוק טז')^[2] "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", שכוחות העליונים הם נעלמים מעין האדם, ואם כן אין בריאתם אלא לצורך תשמיש ה' בלבד שגם הוא נעלם מעיני בשר.

מה שאין כן הארץ שהיא המגושמת ונראת לעין ולא בדוגמת של ה' יתברך שאינו נראה, ולכך עיקר שימושה לבני אדם, ולא משמשת לה' רק שהוא עשיית רצונו שכך רצה ה' שתהיה ארץ מוגלמת נתונה לבני אדם. ונמצא אין ניכר בתחתונים שימוש פרטי לה' רק בכלל עושה שליחותו שנשתלח לכך שיהיה על תבנית כך עושה רצון ה', אבל לא בשירות מיוחד לה' הניכר לעין זהו רק בעליונים, שגם על הגוון הם רק משרתי ה' לא זולת, ולכך נקראים צבאיו מיוחדים לצבוא צבא ולעבוד עבודה בהיכלי מלך.

[יח] ואיזה הם "גבורי כח עושי דברו" שיכולים להשמיע כל תהלתו, וכדמפרש שם בויקרא רבה (פרשה א', פסקה א')^[1] הפסוק "גבורי כח עושי דברו" בשומרי שביעית שהוא כל השנה כולה.

וכאשר ביארתי הטעם שאמרו (משנה עדיות פרק ב', משנה ה')^[2] "משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש", כי ניצוח היצר הוא בי"ב חודש, כי היצר הוא הטבע שבו נולד, כמו שנאמר (בראשית פרק ח', פסוק כא')^[3] "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". וכפי התחלפות העתים בעולם: קור וחום, קיץ וחורף, כך הוא התחלפות הטבע באדם כידוע לחכמי הטבע, כי כל שינוי אויר בעולם מוליד שינוי טבע באדם הניזון מן האויר. החום יוליד חמימות (אשר היא תולדות הרבה מידות רעות בטבע כידוע), והקור קרירות, וכן כל שינוי אויר. ובשנה תמימה אז עובר עליו כל מיני השינויים שהם במציאות, וכאשר המה לא שינוהו ממצבו אז הוא הניצוח.

וכמו שאמרו הקדמונים בטעם טריפה אינה חיה י"ב חודש (חולין דף מב', עמוד א'; חולין דף נז', עמוד ב')^[4], לפי שבי"ב חודש יעברו כל מיני עניינים שונים באויריהם וטבעיהם, ואם בכל זה תתקיים הוא לאות כי בריאה היא, ולא הוליד החסרון שיש בה המשכת חסרון בכל גופה וכח חיותה. וכן הנפש מתבררת, כאשר חיה י"ב חודש אז הוא סימן על בריאותה שכבר נצח כח חיותו את כח המחסיר החיות, שאין לו מקום להתפשט להעדיר החיים.

ולכך בכל ראש השנה הוא יום הדין לבאי עולם, כי כל שנה הוא היקף שלם מזמן הראוי לנצוח היצר, וכל באי עולם עוברים כבני מרון לראות אם השלימו חוקם בהיקף הזה. ולכך שומרי שביעית שהם גבורי כח לכבוש היצר כל השנה כולה, זה תשלום הניצוח, והם משמיעים כל תהלתו.

וזהו שדרש שם "עושי דברו" על שביעית שנאמר "וזה דבר השמטה", כי דבר ה' מוליד עשייה, כמו שנאמר (תהילים פרק לג', פסוק ו')^[5] "בדבר ה' שמים נעשו", ועשייה הוא גמר התיקון כמו שכתב הרד"ק בספר השרשים (שורש ברא), וכן שמירת שביעית הוא גמר תיקון האדם כאשר אמרנו, ויש עוד דברים בגו ואין כאן מקומו להאריך.

[יז] ויתכן עוד שהם נקראים מלאכיו על אותה שעה שהוא עושה השליחות, והנה כבר אמרו בשילהי חגיגה (חגיגה דף כז', עמוד א')^[1] שאפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ובשעת עשיית המצוה הוא מלאך ה'. רק שמכל מקום הברכה לה' אינו עולה ממנו, על דרך שאיתא (הוריות דף יג', עמוד ב')^[2] "מי ימלל גבורות ה'… מי שיכול להשמיע כל תהלתו", שיהיה בקי בכולי ש"ס אחת לא נעדר עיין שם.

והיינו כי הברכה והתהלה לה' יתברך נמשכת מן הנפש העושה רצונו, שניכר שהוא אדון ומושל בכל כאשר אמר ונעשה רצונו. ומן ההיפך נמשך ההיפך, כמו שאיתא (סנהדרין דף מו', עמוד א')^[3] שכינה מה לשון אומרת: "קלני מראשי קלני מזרועי".

פירוש נגד שני אלה הנזכרים בכתוב שזכרנו: גבורות ה' ותהלתו. הגבורה היא אל הזרוע והתהלה היא אל החכמה, כי התהלה היא הכבוד למתהלל, ונאמר "כבוד חכמים ינחלו", והחכמה היא מן הראש במוח. כי בעושי רצונו יש גבורת ה', שהגבורה היא כבישת היצר, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו ונמצא היא גבורת ה'. והתהלה כמו שנאמר (ישעיהו פרק מט', פסוק ג')^[4] "ישראל אשר בך אתפאר", וישראל עלו במחשבה שהיא חכמתו יתברך, ולכך מתפאר בהם כאשר עושים רצונו.

וזהו ימלל אצל הגבורות, שהגבורה ניכרת אצל המדבר שאצלו היא הגבורה של ה' שהוא הגבור וכובש את יצרו, וההשמעה לזולת היא בתהלה שהיא הנשמעת לזולת. וכל תהלתו הוא כאשר בכל פרטי מעשיו הוא בלתי לה' לבדו אז הוא נקרא השמעת כל תהלתו, רוצה לומר כל מה שירצה ה' יתברך בבריאת העולם כדי לספר תהלתו, הנה כל התהלה שאפשר שתגיע על ידי אדם הגשמי לו יתברך כבר מגעת על ידי זה שהוא בשלימות הראוי אל התכלית שנברא לו, והוא ימלל בפיו גבורות ה'.

כמו שנאמר (תהילים פרק עא', פסוק ח')^[5] "ימלא פי תהלתך", ולמדו מזה בברכות (ברכות דף נא', עמוד א')^[6] שלא יהיה שום דבר בפיו, רוצה לומר שלא יהא דבר אחר בפיו המעכב את הברכה, שבאותו צד מקום אין הפה מדבר הברכה, רק צריך שיהיה כל הפה כולו מדבר הברכה. וזהו רק ממי שיכול להשמיע כל תהלתו, ולכך לא נאמר ברכו ה' כל מלאכיו רק מלאכיו.

[טז] הנה לפי פירוש הראשון (בויקרא רבה פרשה א', פסקה א')^[1] יאמר "מלאכיו" על כל הנפשות כולם, והיינו כי כולם שלוחים הם לעולם לעשות רצון קונם. והשליח אף על פי שלא עשה דעת משלחו מכל מקום כיון שהלך בשליחות כלפי המשלח נקרא שלוחו שהוא שלחו, רק שלגבי השליח נתבטל השם שליחות מאחר שאין רוצה להיות שליח.

ולכך בתואר מלאכיו של ה' יתברך שפיר כל ברואי מטה הם מלאכיו, רק אותם שאין עושים תפקידו אין השבח וההודיה יוצא מהם אל ה' יתברך.

וזה ההבדל בין מלאכיו לצבאיו, כי צבאיו יאמר על העסק בענין העבודה השייך אל הצבא, מה שאין כן תואר מלאכיו הוא אל הענין השליחות עצמה לא על עשיית העסק הנרצה בשליחות.

[טו] ובויקרא רבה (ויקרא רבה פרק א', מדרש א')^[1] "ברכו ה' מלאכיו", במה הכתוב מדבר כו' בתחתונים, עליונים על ידי שהן יכולים לעמוד בתפקידיו של הקדוש ברוך הוא נאמר "כל צבאיו", אבל תחתונים שאין יכולים לעמוד בתפקידיו של הקדוש ברוך הוא לכן נאמר "מלאכיו" ולא כל מלאכיו.

דבר אחר נקראים הנביאים מלאכים, הדא הוא דכתיב "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים", וכי מלאך היה והלא משה היה, ולמה קורא אותו מלאך, אלא מכאן שהנביאים נקראים מלאכים. ודכותיה "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים", וכי מלאך היה והלא פנחס היה, ולמה קורא אותו מלאך, אלא אמר ר' סימון פנחס בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים.

ורבנן אמרי אשתו של מנוח מה היתה אומרת "הנה איש אלקים בא ומראהו כמראה מלאך האלקים", כסבורה בו שהוא נביא ואינו אלא מלאך. אמר רבי יוחנן מבית אב שלהן נקראים הנביאים מלאכים, הדא הוא דכתיב "ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' וגו'", הא על כרחך אתה למד שמבית אב שלהן נקראים הנביאים מלאכים, עד כאן.

[יד] ובמסכת דרך ארץ זוטא (פרק השלום, סימן יח')^[1] "אמר רבי יהושע: הנביא נקרא מלאך, והחכם נקרא מלאך. הנביא נקרא מלאך שנאמר 'ויאמר חגי מלאך ה", והחכם נקרא מלאך שנאמר 'מלאך ה' צבאות הוא', יכול יהא כהן עם הארץ – תלמוד לומר 'ותורה יבקשו מפיהו'", עד כאן.

והקדים נביא לחכם אף על פי שמצד קדימות המעלה החכם קודם כמו שאיתא בהוריות (הוריות דף יג', עמוד א')^[2], רק בענין מלאכות ה' הנביא קודם. כי יש שני מיני מלאכות: מי שהוא שליח בפרט שנשלח להגיד לפלוני איזה דבר או לעשות לו, ומי שהוא פועל העוסק בעבודתו.

וזהו החילוק על דרך הפשט בפסוק (תהילים פרק קג', פסוקים כ'–כא') "ברכו ה' מלאכיו… ברכו ה' כל צבאיו", שצבא הם העוסקים בעבודתו, ושם מלאך ביחוד הוא על השליח. ואולי על כן לא אמר אצל מלאכיו כל, כי על ידי הכל הקב"ה עושה שליחותו, ובשעת השליחות הם נקראים מלאכים וכמו שנתבאר למעלה.

מה שאין כן צבאיו העוסקים בעבודתו, וזהו מדריגת מלאכות החכם, ולכך נאמר אצל החכם "מלאך ה' צבאות" ולא "מלאך ה'", שהוא מצבאיו. ולכך דייק גם כן בלישנא דספרי וגמרא נדרים וקידושין שם "מלאכי השרת" שעוסקים בשירות. אבל הנביא הוא מלאך ה', ועליו יצדק שם מלאך ביחוד יותר.

[יב] ובזה נתפארו בני יששכר (דברי הימים א' פרק יב', פסוק לג')^[1] "יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל", שהם יודעים בכל עת כפי הראוי לאותה עת והרפואה המועלת לטבעי הדור ההוא, ולפיכך הם הראוים להיות מורים מה יעשו ישראל.

וכן שבט לוי הם מסוגלים ונבחרים לזה לדעת המעשה הראוי לכל נפש ולכל דור ביחוד, כי דבר זה הוא על ידי הדביקות הגמור בה' יתברך, כמו שאיתא בסנהדרין (סנהדרין דף צג', עמוד ב')^[2] "וה' עמו – שהלכה כמותו בכל מקום". דהיינו "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" שאמרו ביומא שם (יומא דף כו', עמוד א')^[3] הוא על ידי מה שה' עמו תמיד, כמו שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד", וכל מגמת לבו רק היות שלוחי דרחמנא לעבודתו, ולא נמשכים אחר שום עניין מענייני העולם.

על זה נאמר (שמואל א' פרק ב', פסוק ט')^[4] "רגלי חסידיו ישמור". חסיד נקרא מי שהוא פרוש מכל מיני חמדות העולם, כמו שפירשו זכרונם לברכה בברכות (ברכות דף ד', עמוד א')^[5] שזהו שם הפרישות מן שלושת ראשי תשוקות העולמיות שהם הקנאה והתאוה והכבוד כאשר יראה המבין שם. ולכן אמרו בזוהר הקדוש (זוהר פרשת נשא דף קמד', עמוד ב')^[6] דחסיד איקרי מלאך ה' ומפיהו יבקשו תורה, שהוא הנשמר מן המכשול למעשה ומכוין אל האמת.

ונראה שלכך נקרא "מלאך ה' צבאות" ולא מלאך ה' לבד, כי השם צבאות מורה על חלוקות צבאות שונות וכמו שאיתא בברכות (ברכות דף לא', עמוד ב')^[7], והוא מלאכו ויש לו דביקות ושייכות עמו כמו שיש שייכות והצטרפות לשליח עם משלחו בענין זה שהוא שלוחו, ולכך גם כן תורה יבקשו מפיהו לצבאות שונים.

ונקרא עוד מלאך אלקים, כמו שנאמר (דברי הימים ב' פרק לו', פסוק טז')^[8] "ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים", ורצונו לומר תלמידי חכמים וכמו שאיתא בשבת (שבת דף קיט', עמוד ב') (שהרי הנביאים זכר אחר כך: "ומתעתעים בנביאיו"), ומייחסם לשם אלקים לשון דיין ושופט, וכן הם מלאכיו בענין זה מה ש"יורו משפטיך ליעקב".