מחבר: elico

  • שיחת מלאכי השרת פרק ד' – ר' צדוק – אות כג'

    שיחת מלאכי השרת פרק ד'
    רבי צדוק
    אות כג'

    [כג] התשובה לזה על כל פנים אנו רואים שיש שלושה מקומות שבהם נכללו כל הכחות העולמיים כולם, ובכל אחד בגילוי יותר, ויאמרו נא אנה הם השלושה מקומות של מוח ולב וגמר המעשה, שהרי בלב כלול כל מה שבמעשה רק שהוא בכח ולא בפועל מעשיי כמו הם כלי המוח והלב. ואמנם כן השי"ת בעצמו הוא באמת המנהיג, כמו שהנפש אחת כן השי"ת אחד, שזהו היחוד האמיתי הידוע למאמינים. ונתבאר אצלינו בכמה מקומות בביאור ארוך על מאמר אתה הוא משנברא העולם ואתה הוא עד שלא נברא העולם, שממש כמו עד שלא נברא העולם כן הוא משנברא, ואין ההבדל רק למראה עיני הברואים המסתכלים בלבוש שהוא הבריאה, שהוא דוגמת לבוש המעלת הגוף ומראה שיש שני דברים בורא ונברא, והנברא כאלו הוא בפני עצמו ונבדל מן הבורא. ומצד ההעלם יש גם כן אל הנפש שעם היות בהיותה חוץ לגוף היא אחת לבד, כאשר באה תוך הגוף שהוא הלבוש היא מתחלקת בתוך הלבוש לשלושה, שכל אחד כולל כל כחותיה וכל אחד בגילוי יותר. והכל מצד הלבוש הנראה כדבר מחולק מן העצם, שזהו תכלית ענין מהות הבריאה שהוא נתינת מקום להראות שיש דבר מובדל מן העצם. ואם כן כמו שבנפש כשהיא מלובשת בגוף, שהוא הנפש מצד שהיא בבריאה שהגוף עכשיו נברא בעת ההולדה, היא שלושה כחות, ונמצא אלו השלושה כחות של מחשבה דבור ומעשה הם באמת כמו לבושים לעצם הנפש היחידה וכוללת כולם. כן כביכול השי"ת בבריאה שרצה וחשב לעשות, שהוא כמו הולדה שנולד גוף שלם מחולק לשלושה כחות כל אחד מגלה יותר הכחות שבו, ועצמות כח הכחות ההם הוא מן הנפש היחידה. אבל מכל מקום הכחות בהתפשטות הם מחולקים לשלושה חלקים שונים, שהם: האחד בהעלם, והשני גם כן בהעלם אבל בגילוי קצת יותר לכחות האיברים על כל פנים, והשלישי בגילוי יותר גמור. ואנה מצאנו גם כן בבריאת העולם כן, שאנחנו רואים רק הגלוי, ועל כרחך שיש עוד נעלם ונעלם לנעלם.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ד' – ר' צדוק – אות כד'

    שיחת מלאכי השרת פרק ד'
    רבי צדוק
    אות כד'

    [כד] וגם בגלוי עצמו הלא ידענו כי כח האיברים אינו עצם האיברים, וזהו בזולת הנפש שהיא בעצמה יחידה וכחותיה מיוחדים בה ונעלמים לגמרי, וכח זה של גילוי כחותיה באיברים הוא כח בפני עצמו נעלם כולל גם הוא כל כחות הנפשיים כולם, ובתוכה הנפש מתלבשת ומגלה כחותיה על ידי האיברים בפועל, שהנפש עצמה יחידה, ובמה נשתנו הכחות שבאבר זה פועלת הראיה ובאבר זה השמיעה. ואם מצד הגוף, הרי הגוף הוא גוש עפר מן האדמה ואין לו שום כח בסבוב שינויים האלה, על כרחך שיש עוד איזה כח נושא הגוף המכה כל אבר פרטי ממנו ואומר לו גדל. ההכאה רוצה לומר ההנהגה על צד הכפיה וההכרח, שהגוף בהכרח נוטה אחריו שאין לו בחירה בזה. [כי בדברים שבהם הבחירה אין שם מלאכים שהם בלתי בעלי בחירה, והכח הבחיריי הוא רק לעצם הנפש לבדה מצד שהיא חלק אלקי]. וכח זה הוא המחולק לכל אותם חלקים שונים, ואחריו נמשך המעשיי, והנפש היא ממילא נראית כפי המושג שנתפשת בו. וכח זה הוא המחלק את הנפש כפי חלקי הלבוש ההוא שהיא מתלבשת בו.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ד' – ר' צדוק – אות כה'

    שיחת מלאכי השרת פרק ד'
    רבי צדוק
    אות כה'

    [כה] וכן הם חלוקת המוני מעלה מכללות הבריאת עולם גדול, שמלאכי עולם העשיה הם כחות הפרטיים והעצמים של כל נברא פרטי. ומלאכיו רוחות הם השלוחים שלהנהגת העולם, שהם כוללים כל הכחות העולמיים אבל לא מתלבשים בהם ממש רק דוגמת הלב באדם, שכאשר השי"ת שולחם אז עושים השליחות דוגמת כאשר הלב נתפעל כל האיברים מרגישים, ומהם נמשך בהעלם כל כחות האיברים. והמוח הוא למעלה משרתיו כמו כסא לעצם הנפש היחידה וכמו שקדם.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ד' – ר' צדוק – אות כו'

    שיחת מלאכי השרת פרק ד'
    רבי צדוק
    אות כו'

    [כו] ובתיקונים [תיקון מג] אילין נשמתין דאתגזרון מכורסיה יקירא, ואילין רוחין דאתגזרון ממלאכין, ואילין נפשין דאתגזרון מאופנים כו' עיין שם. והם השלושה עולמות, עולם הכסא, עולם המלאכים, עולם הגלגלים, שקדם לנו פרק ב' שהם נגד נפש רוח נשמה שבאדם. ואמר שגזורים וחצובים מהם, שהאופנים הם כחות עולם העשיה, וכמו שנאמר במרכבת יחזקאל איך השי"ת רוכב על הכסא ונשוא על החיות הנשואות על האופנים אשר רוח החיה באופנים לכל אשר ירצו ללכת ילכו. והוא דוגמת הנמצא בזה העולם, כמו שאיתא [ברכות נח, א] מלכותא דארעא  כעין מלכותא דרקיע. ומהלך המלך הוא כך, הכסא שהוא נישא עליו, והחיות נושאות את הכסא, והאופנים נמשכות אחר החיות דוגמת איברי הגוף אחר הלב, וזהו רוח החיה באופנים, שזהו כח הרוח כמו שכתבתי. ומה שאמרו [חולין צב, א] ההוא אופנים דקאמרי לה,[1] ונתבאר בדברינו לעיל [פרק ב'] שהם מן הכסא, דבר זה יתבאר אי"ה להלן כי יש מרכבה ומרכבה למרכבה, ומרכבת יחזקאל כולה מן הכסא והם אופנים דכסא.

    [1] המשך המדרש שהביא רבינו בעמוד 24 על מעלת ישראל שמזכירים השם אחר שתי תיבות ואילו המלאכים אחר שלוש תיבות, ושואלים: "והאיכא ברוך?" (כבוד ה' ממקומו – מזכירים השם אחר שתי תיבות) ועונים: "ברוך – אופנים הוא דאמרי ליה". רש"י: "שהם מכסא הכבוד עצמו, וכי אמרינן אנן במלאכים".

  • שיחת מלאכי השרת פרק ד' – ר' צדוק – אות כז'

    שיחת מלאכי השרת פרק ד'
    רבי צדוק
    אות כז'

    [כז] ועוד דברים בגו לפרש בדרך אחר זולת פירוש רש"י שם, כי הם שני חלוקות דשיר וקדושה שהם קדוש וברוך, ואמרו ז"ל [ברכות כא, ב] שאין היחיד אומר קדושה. כי הקדושה הוראתו רוממות ה' וגדולתו שהאדם מכיר בה, ודבר זה הוא תכלית הידיעה של הנבראים שלא נדע, רוצה לומר שהם מגיעים לידיעה שהשי"ת מובדל ומופרש ומרומם מאוד מהשכל הנברא, זהו ההשגה הגמורה, אשר על כן אמרו ז"ל [מגילה לא, א] כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו. שבאותו מקום שהגדולה והרוממות של השי"ת נמצאת מושגת לנברא, שם הוא הענותנות להיות מושג אף לשפל בריה, מאחר שהוא משיג הרוממות הרי הוא משיג את השי"ת שזהו תכלית ההשגה לנברא. ולכך בקדושת קדוש כו' מסיים מלא כל הארץ כבודו, שהכבוד מושג בכל הארץ ומלי את כל שפלי הבריאה. ודבר זה הוא בעשרה מישראל, דכל בי עשרה שכינתא שריא, ואמרו [ברכות ו, א] דקדמיא ואתיא. וכבר דרשו רז"ל על ובמורא גדול זה גילוי שכינה, כמו שכתוב בהג"ה דריש אורח חיים וכשמשים אל לבו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה.[1] היראה וההכנעה הוא מצד הכרת הרוממות, כמו שנאמר [מלאכי א] אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי, שמגיע הכבוד והיראה מצד הכרת שהוא אב ואדון. וזהו הקדושה, ומתוך כך מלא כל הארץ כבודו, שהכבוד שמים מתמלא בכל הברואים השפילים על ידי הכרת קדושתו ואדנותו על בירורה. שכך המשפט להיות חוזר חלילה, על דרך שאיתא [באבות ג, יז] אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה. יראה היא אמירת קדוש והכרת הרוממות, וחכמה הוא ההשגה שמלא כל הארץ כבודו, והחכמה באה מתוך היראה, ואמנם היראה גם כן הוא רק מתוך החכמה וההשגה שהוא בעשרה מישראל כנזכר. כי דבר זה הוא תכליתה של בריאה שיהיו רבים ועדה שלימה מנבראים מכירים שיש השי"ת המרומם ומנושא בתכלית הרוממות, ואין תכלית המכוון בהכרה זו נשלם אלא כשיהיה עדה שלימה מעידים כן לא ביחידי, שזהו רצון השי"ת ברבוי הנבראים שיהיו מעידים גם הם על העדר הרבוי והיחוד אמיתי לא בנברא יחידי, ולכך אין אומרים קדושה ביחיד. וזהו יחוד של שמע ישראל, שאין אומרים ביחידות רק להשמיע קיבוץ כל האומה ישראלית שהיחוד ברור ואמיתי שמצד קיבוץ כולם המכירים יחוד שמים אז מלא כל הארץ כבודו וההכרה ברורה.

    [1] שו"ע או"ח סימן א: "הגה: שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב)".

  • שיחת מלאכי השרת פרק ד' – ר' צדוק – אות כח'

    שיחת מלאכי השרת פרק ד'
    רבי צדוק
    אות כח'

    [כח] אבל יחוד ברוך שם כבוד מלכותו הוא ענין הברכה שביארה הרשב"א בפרק קמא דברכות, שרוצה לומר תוספת ורבוי השגחה לטובה על ברואיו. וביאור זה מצד העלם ההשגה הברורה, ומבקש וחפץ שיתברך ויתרבה שפע השגת השי"ת במקורו, ונהרא מכיפיה מבריך עד שיגיע גם אליו ההשגה. וזהו כבוד מלכותו ולא כבוד ה', שכבוד ה' אינו מלא הארץ רק במקומו. ושיהיה ברוך ממקומו ויתברך כבוד מלכותו הניכר בארץ, שהוא מצד השגת ה' הנעלמת להיות מושגת הבירור מצד היראה הברורה שבלב, רק תפשפש באפילה ובדרך אמוניי כדרך שנאמר [תהילים צב] ואמונתך בלילות, בעת חשכת ליל, שאין אומרים קדושה בלילה שאז הוא חושך והעדר ההכרה הברורה, ומשכה אז האמונה הטמונה בלב כל איש ישראל, שיש מלך אעפ"י שאינו עומד לפניו, שאז הוא כאדון העומד על עבדו ואב על בנו, רק כמלך יושב בהיכלו. ומצד השגה באופן זה שהוא המכונה בזוהר ובפי חכמי האמת יחודא תתאה והשגה נעלמת ושפילה, היא הברוך והבקשה ממקומו, שיהיה בזה תוספת ורבוי עד שיהיה ניכר ומושג לשפילים.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ד' – ר' צדוק – אות כט'

    שיחת מלאכי השרת פרק ד'
    רבי צדוק
    אות כט'

    [כט] ולכן אמרו [פסחים נו, א] שיעקב אמרו ולא משה,[1] כידוע מה שאיתא בזוהר (בלק קפז, ב, תקו"ז י"ג כט, א) דמשה מלגאו הוא יעקב מלבר. כי יעקב הוא הכולל כל נפשות ישראל בפרט, שלכן נקראו כולם על שמו. ומשה רבנו ע"ה הוא נותן התורה והחכמה לישראל, שלכן נקראו חכמי ישראל בשם משה ברז"ל [ביצה לח, ב, וסוכה לט, א], שהוא הכולל כל כחות הדעת שבישראל, שהוא הידיעה וההכרה הברורה, כמו שנאמר [בדברי הימים א כח, ט] דע את אלקי אביך. וזה הוא הפנימית כמו שהלב פנימית האברים והם חיצונים לו, כי ההכרה הברורה הוא בלב ששם היראה כדברי רז"ל [יומא עב, ב]. ולכן נאמר כי כל לבבות דורש ה', ואמרו ז"ל [סנהדרין קו, ב] רחמנא לבא בעי, מקביל למה שנאמר [בדברים י, יב] מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואמרו ז"ל [ברכות לג, ב] שדבר זה לגבי משה שהוא ההכרה הברורה מילתא זוטרתא. והחיצונות הם כללות נפשות ישראל שהם חיצונות לכח החכמה, כמו שאיתא [חולין צב, א] שהם כעליא לאתכליא (כעלים לאשכולות), והם מונהגים על פיהם. ולכך יעקב אבינו ע"ה תיקן תפלת ערבית שהיא התפלה וההכרה גם בעת החושך והעדר החכמה וההכרה ברורה רק הכרה מצד האמונה הכללית, שדבר זה הוא כטבע מוטבע בכל נפשות ישראלי האמונה בדרך כלל שיש מנהיג ומשגיח.

    [1] פסחים נו, א: "אמר רבי שמעון בן לקיש: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו – לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו – אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר – יש לה גנאי, לא תאמר – יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי".

  • שיחת מלאכי השרת פרק ד' – ר' צדוק – אות ל'

    שיחת מלאכי השרת פרק ד'
    רבי צדוק
    אות ל'

    [ל] ודבר זה הוא מצד חצונות הנפש הנגלית, שכח הנפש יש לכל נברא, שגם בבעלי חיים נאמר נפש וכמו שאמרו ז"ל [נזיר מח, א] והוא הכולל הכל. מה שאין כן הדעת והכרה הוא רק לנפשות מיוחדות בלבד שהם נפשות התלמידי חכמים, וכמו שאיתא בזוהר (משפטים צד, ב) זכה יתיר יהבין ליה רוח, זכה יתיר כו'. מה שאין כן הנפש הוא מיום הולדו שהוא מצד יעקב הכולל הכל, כל האומה כולה. וכן האמונה טבועה בו מיום הולדו, והוא גם כן בלילה, רוצה לומר בגלות כמו שאיתא [ע"ז ב, ב], שעל דבר זה הובטח יעקב ביחוד [בבראשית כח, טו] אנכי עמך ושמרתיך וגו', ונאמר [שם מו, ד] אנכי ארד עמך מצרימה, ולמדו רז"ל מזה [מגילה כט, א] שבכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם. שהשכינה מה שהשי"ת שוכן בתוך טומאותם, רוצה לומר טמון בלב כל איש ישראל אף בעת היותו בתכלית המרחק מן השי"ת, דבר זה הוא אף בגלות. ולכך הוא האומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ולא משה, שמצד הרוח דעת ויראת ה' שבלב השגה זו אפילה וקטנה ואינו ממדרגתה, אבל מצד הנפש שבכללות האיברים השגה זו גדולה. וזהו תכלית ההשגה אצלה שיכולה להשיג, שיהיה האמונה ברורה ומתברכת בכל עת שפע השגת האמונה ממקורה, והיחוד מצד כבוד מלכותו שבארץ דבר זה הוא מצד יעקב. ולכן ברוך אופנים שהם נגד הנפש הוא דאמרי לה, שהברכה ממקומו ולא מלא כל הארץ. ומצד השגה זו של השי"ת מצד ההעלם ולא מצד גלוי הרוממות, שהוא השגת הנפש והאופנים, מצד הזה שפיר יכולים לומר ה' לאחר שתי תיבות, שאין ההשגה עצמה [שבזה רומז הפרגוד השלישי כאמור בפרק ב'] מצד ואופן הזה של השגת האופנים קשה. [ולכן לא יקשה מה שהקשו התוספות שם, עיין שם שאין תירוצם עדיין מספיק במאי דנקיט גמרא רק אופנים ולא חיות.[1] אבל כפי דברינו עיקר השגת ברוך מיוחדת לאופנים, ומה שהחיות גם כן אומרים הוא מצד השגת האופנים, כי רוח החיה באופנים, כי חיי האיברים כולם כפי כחם נמשך גם כן מן הלב. ומצד כח אופנים שבחיות, רוצה לומר כח המנהיג האופנים, מצד הזה הוא השגת ברוך.]

    [1] בבאור הגמ' חולין שהובאה לעיל אות כ"ה, ושם בהערה הוזכרו דברי רש"י, מובא בתוספות חולין צב, א, תירוץ אחר: "ברוך אופנים הוא דאמרי ליה – אבל קדוש אומרים שרפים כדכתיב (ישעיה ו) שרפים עומדים ממעל לו וגו' וכתיב בתריה וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש וכו'. ומה שאנו אומרים בתפלת יוצר והאופנים וחיות הקדש כו', דחיות נמי אומרים ברוך, דעדיפי משרפים. וקרא נמי מוכח דחיות ואופנים אומרים ברוך, דבתר קרא דברוך כתיב וקול כנפי החיות משיקות אשה אל אחותה וקול האופנים לעומתם קול רעש גדול, ובכל דוכתא משמע דהאופנים בתר חיות גרירי דכתיב (יחזקאל א) ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם ובהנשא החיות מעל הארץ ינשאו האופנים, וכתיב נמי כי רוח החיה באופנים…" כלומר לתוס' אכן האופנים והחיות אומרים ברוך וכו', ורבנו פרש שאמירת ברוך שייך לאופנים שמדרגתם נמוכה יותר, ורק מפני שרוח החיות באופנים אף החיות שותפים באמירתם.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ד' – ר' צדוק – אות לא'

    שיחת מלאכי השרת פרק ד'
    רבי צדוק
    אות לא'

    [לא] וענין החויא וההבדל שביניהם הנזכר לעיל (בריש הפרק הזה) בשם הזוהר הקדוש פרשת תרומה[1] הוא מובן עם מה שקדם, כי הנשמה טהורה, רק משכן היצר רע בלב ששם הרוח. ולכך נקרא הטומאה רוח בכל מקום בגמרא רוח טומאה רוח רעה, וכן בזוהר הקדוש רוח מסאבו, שברוח שם משכן היצרים. והיינו שהשי"ת בסדר הבריאה כך יסד שיהיה העלם ודבר המעלים שהשי"ת המנהיג ושהכל מצוי מאחדותו יתברך ושאין כאן נפרד, רק שידמה לנפרד ושאינו מיוחד בכח השי"ת, ודמיון זה הוא היפוך מרצון השי"ת, שהרי מפרידים כל הבריאה מהשי"ת וחושבים שהוא מנהג טבעיי וכיוצא. רק שהשי"ת רצה שיהיה מקום לדמיון זה כדי שיהיה מקום לבחור ברע ובטוב ויהיה מקום לעבודה והשתדלות בני אדם שיבחרו בטוב להכיר באמת שהם דביקים בה' אלקיהם ולא בדמיון, ועל ידי זה יושלם כח מלכותו שהוא מלך על עם. מה שאין כן כשלא יהיה בחירה והכל מוכרחים להכיר כן שהשי"ת אחד לא שייך תואר מלך כלל, ודבר זה ידוע. והנה כח הזה של העלם יחוד השי"ת בכל כחות העולם בפרטי פרטות הוא הנקרא בכל השמות של גנאי – טומאה ואיסור ושיקוץ ותיעוב וכיוצא, שהרי דבר זה הוא היפוך רצון השי"ת שהוא היפוך כל זה, וגם הדבק בו, מה שאין כן הדבק באלו. והנה נאמר (תהילים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, שהשי"ת יסד כך שיהיה שמים ועולמות עליונים ששם ניכר כבוד השי"ת ואין שם יצר רע. וארץ לבני אדם כאלו נתונה להם לבחירה ולא לה', ואם כן הוא נראה נפרד מהשי"ת, רק שהם צריכים להכיר זה שמלא כל ארץ כבודו ולהשרותו יתברך בארץ, אבל השי"ת נתן הארץ לבני אדם שיהיה נראה כאלו נפרד ממנו.

    [1] זהר תרומה קעג, תחילה מבואר שם שאי אפשר להידבק בקדושה בלא לדחות את הס"א (וז"ל בתרגום הסולם) משל "למלך שהיו לו אבנים יקרות בתיבה אחת נעולה במבצרו. ומלך ההוא היה חכם, וכדי שלא יקרב כל מי שרוצה אל התיבה ההיא של אבנים טובות ומרגליות אשר שם, לקח בחכמתו נחש אחד חזק, וכרך אותו מסביב תיבה ההיא. כל מי שרצה לשלוח יד אל התיבה, היה הנחש דולג עליו והרגו. אוהב אחד היה אל המלך, אמר לו המלך: בכל עת שתרצה להכנס ולהשתמש בתיבה, תעשה כך וכך אל נחש ההוא ותפתח התיבה ותשמש באוצרות שלי. כך הקב"ה כרך נחש סביב הקדושה, ובאים מלאכים עליונים להכנס אל הקדושה, הרי הנחש שם, ויראים להטמא בו. בוא וראה, כתוב: עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, עושה מלאכיו רוחות, אלו הם המלאכים העומדים בחוץ. משרתיו אש לוהט, אלו הם המלאכים העומדים בפנים. הם רוח, ורוח ברוח אינם נכנסים זה בזה. רוח הטומאה  ברוח הקדושה אינם מתערבים זה בזה. ומשום זה, אלו הנקראים רוח, שהם מלאכים החצונים, אינם יכולים להכנס בפנים משום רוח הטומאה ההוא. והם דוחים אותה למטה כנ"ל. ואלו המלאכים שבפנים שהם אש, אש ההוא דוחה את טומאה ההיא שלא תכנס לפנים. ומשום זה הכל דוחים את הטומאה  לחוץ, שלא תתערב עמהם. ועל כן מלאכים עליונים משבחים להקב"ה רק אחר שדחו את הטומאה לחוץ".

  • שיחת מלאכי השרת פרק ד' – ר' צדוק – אות לב'

    שיחת מלאכי השרת פרק ד'
    רבי צדוק
    אות לב'

    [לב] והנה כל שני קצוות אי אפשר בלא אמצעי, וכידוע בסדר הבריאה שעניינה הגבול, שיהיה כל דבר מוגבל בראש וסוף, על כן יש גם כן אמצעי, שאי אפשר לבעל גבול בלא שלוש נקודות אלו ראש ותוך וסוף. ודבר זה ידוע לכל כי אין כלל שני הפכים שלא יהיה להם וביניהם אמצעי, והנה האמצעי בין השמים והארץ הוא האויר. והאמצעי הוא שיש בו מן העליונים ויש בו גם כן מן התחתונים, כמדת כל האמצעי שיש בו מן הראש ומן הסוף ועל ידו הוא התחברות הראש בסוף. וכך האויר יש ממנו מה שנתן לבני אדם, וכן ממנו מה שלה'. ולכך באויר שם משכן שני הכחות הטומאה והקדושה, ולכך יש רוח טומאה ורוח קדושה. וכן בנפש האדם המתלבשת בתוך הגוף ויש בה ראש ותוך וסוף, הראש הוא הנשמה שבמוח והיא טהורה נופה נוטה למקום טהרה שהוא הדביקות בהשי"ת. והסוף שכחות הפעולה שבו על ידי הנפש הוא הסוף של כח הנשמה ושם הוא ההכרה לנפרד מהשי"ת, ולכך הרע אינו אלא במעשה, כמו שאמרו ז"ל [קידושין מ, א] מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה רק עיקר הרע הוא במעשה ששם התגלות הרע, ושם נאמר אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו במעשה דוקא.