שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יט'

[יט] והבן בדברינו אלו ואל תחשבם רמזי דרשיים, אבל הם דברים אמיתיים מסודות הבריאה למבין בחכמה, שהאש רוח ומים שבעולם, ו'אמש' באותיות, ונפש רוח נשמה בנפש, הם אחד ממש, רק שבכל אחת נקרא בשם אחר, אבל הם ענין אחד, שכל הבריאה נסדר בסדר אחד וכמו שקדם. ולכך מלאכיו שהם כחות העולם הלבביי שבכללות העולמיים, כמתבאר ממה שקדם בפרק ג' שיש עולם הלבביי הכולל כל כחות העולמיים, והוא בכללות העולם כלב בגוף שהוא המנהיג לכל איברי הגוף. ולכך נקראים אותם כחות מלאכיו שהם שלוחי השי"ת להנהגת הגוף ואברי המעשה הם רוחות ממדרגת הרוח בעולם. אבל משרתיו המתייחסים רק בשירות להשי"ת ומשכן לכסא כבודו ולא בהתנהגות לזולת, והם עולם המוחיי שבעולם שהם כל הכחות העולמיים בהיותם במחשבה שבמוח כמו שנתבאר לעיל, שם הם מאש לוהט כמו שנתבאר לעיל, כי המוח הוא יסוד האש שבעולם.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כ'

[כ] וענין מה שהוסיף גם כן בזוהר ויקרא (ט, ב, הובא לעיל אות ב') מלאכי מים, הוא כמו שקדם, כי אברי המעשה הם חלוקים לשנים – חומר וצורה, רוצה לומר גוף האיברים והנפש שהוא כח המעשים, וכן הם חלוקים ביסודות העולם – מים ועפר. ואינו דומה להתחלקות הרוח והנשמה שמשכנם בלב ומוח לחומר וצורה, כי חומר הלב ומוח הוא כחומר כל הגוף עפר מן האדמה. והיינו כי תכלית הבריאה היא העשיה גופנית, כי אין תכלית בריאת המלאכים והשכלים הנבדלים מצד עצמם רק מצד צורכם על התכלית המכוון שהוא האדם הגופני שבעשיה הגופנית. ואם כן גם העולם המלאכיי הלבביי והמוחיי שהם נבראים מחודשים ולא נאצלים הם שכונים על הגופניי ונשענים ששם הוא משכנם, שרק לתכלית זה היה בריאתם, ולולי הגופניי לא היה שום מקום ומשכן להם. והעשיה הגופנית הנראית לעינינו משמים והארץ וכל צבאיהם זהו חומר הבריאה, אבל הנפש שבבריאה הם רוחניות כחות העולמיים כולם. הכח המעשיי של גמר המעשה שעל ידו יוצא המעשה לפועל הוא הנקרא בפי המקובלים עולם העשיה הרוחני, וכחותיו הרוחניים הם מלאכי מים שבזוהר, שהם כחות השלמת המעשה הנזכר לעיל.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כא'

[כא] והם הנרמזים בדברי רז"ל [ברא"ר י, ו] אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל [כו', ספרים אחרים מלאך ונכון, ומיהו גם מזל פירושו מלאך עיין בב"ק [ב, ב] וברש"י. ומה שאיתא שם בהמה לית לה מזלא וכאן אמרו דגם לכל עשב יש מזל, אינו סותר. כי ודאי אינו סבור שענייני הבהמה מיקרים, וכמו שאיתא בירושלמי [פ"ט דשביעית] וברא"ר [עט, ו] בעובדא דרבי שמעון בן יוחאי שגם הם בהשגחה,^[1] רק רוצה לומר כשבטבע להיות ניזוק וצריך נס קל לדבר אין להם מלאך המליץ, כדיוק לשון רש"י ז"ל, שהוא הנקרא בלשון חכמים גם כן מזל רוצה לומר הצלחה טובה, ואין נעשה להם הצלה נסיית. ויעויין מה שכתבתי במקום אחר על לשון מזל שבדברי רז"ל שבת קנ"ו ושאר דוכתי.] שמכה אותו ואומר לו גדל, הדא הוא דכתיב הידעת חקות שמים כו', שהנרצה גם כן על אותם כחות הנפשיים של כל עשב פרטי, שיש לכל אחד כח פרטי בפני עצמו שלולי כן לא היו נבראים שנים, על כרחך שכל אחד יש לו איזה כח וצורך השתמשות פרטי שבעבורו נברא כמו שנתבאר לעיל [פרק ג']. וכח הרוחני של אותו כח, רוצה לומר כח הנפשיי שבו, הוא הנקרא מזל ברקיע. שלעולם הרוחניי מכונה עליון והגשמי תחתון, והרקיע הוא המבדיל בין עליונים לתחתונים, רוצה לומר בין נעלמים לנגלים הוא הרקיע, שהוא כפי הסכמת כל החכמים מראה הרקיע הוא מרחק האויר שאין יכול העין לראות עוד מרחק יותר. ורוצה לומר שההבדל הוא המרחק הגדול עד שאין כח בעין לראותו, והוא נעלם מעתה משם והלאה, ומשם ואליו הוא נראה, ואותו המפסיק נקרא רקיע. ואמרו שיש לכל עשב כח נעלם שמכה וגו' והוא מה שאמרנו.

[1] מסופר שם שרשב"י ראה אדם צד ציפורים ושמע בת קול שמכריזה על צידת הציפור, ואמר שאפילו ציפור בלעדי שמיא אינה ניצודה.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כב'

[כב] ואל תתמה על דברינו כי עדיין מי הוא המכריח לברואים זולת השי"ת, מאחר שגם בנפש הכחות נפש רוח נשמה הם מעצם הנפש, ומנהיגים את הגוף משכנם באיברי הגוף שהם מוח לב וכבד, שהם כולם חומרים גופנים שוים, אם כן על כרחך משכן כל הכחות אצל השי"ת גם כן בחומריים גופניים ממש, ועצמי הכחות הם מעצם השי"ת המשתלשל ממחשבה לדבור ולמעשה בדרך משל.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כג'

[כג] התשובה לזה על כל פנים אנו רואים שיש שלושה מקומות שבהם נכללו כל הכחות העולמיים כולם, ובכל אחד בגילוי יותר, ויאמרו נא אנה הם השלושה מקומות של מוח ולב וגמר המעשה, שהרי בלב כלול כל מה שבמעשה רק שהוא בכח ולא בפועל מעשיי כמו הם כלי המוח והלב. ואמנם כן השי"ת בעצמו הוא באמת המנהיג, כמו שהנפש אחת כן השי"ת אחד, שזהו היחוד האמיתי הידוע למאמינים. ונתבאר אצלינו בכמה מקומות בביאור ארוך על מאמר אתה הוא משנברא העולם ואתה הוא עד שלא נברא העולם, שממש כמו עד שלא נברא העולם כן הוא משנברא, ואין ההבדל רק למראה עיני הברואים המסתכלים בלבוש שהוא הבריאה, שהוא דוגמת לבוש המעלת הגוף ומראה שיש שני דברים בורא ונברא, והנברא כאלו הוא בפני עצמו ונבדל מן הבורא. ומצד ההעלם יש גם כן אל הנפש שעם היות בהיותה חוץ לגוף היא אחת לבד, כאשר באה תוך הגוף שהוא הלבוש היא מתחלקת בתוך הלבוש לשלושה, שכל אחד כולל כל כחותיה וכל אחד בגילוי יותר. והכל מצד הלבוש הנראה כדבר מחולק מן העצם, שזהו תכלית ענין מהות הבריאה שהוא נתינת מקום להראות שיש דבר מובדל מן העצם. ואם כן כמו שבנפש כשהיא מלובשת בגוף, שהוא הנפש מצד שהיא בבריאה שהגוף עכשיו נברא בעת ההולדה, היא שלושה כחות, ונמצא אלו השלושה כחות של מחשבה דבור ומעשה הם באמת כמו לבושים לעצם הנפש היחידה וכוללת כולם. כן כביכול השי"ת בבריאה שרצה וחשב לעשות, שהוא כמו הולדה שנולד גוף שלם מחולק לשלושה כחות כל אחד מגלה יותר הכחות שבו, ועצמות כח הכחות ההם הוא מן הנפש היחידה. אבל מכל מקום הכחות בהתפשטות הם מחולקים לשלושה חלקים שונים, שהם: האחד בהעלם, והשני גם כן בהעלם אבל בגילוי קצת יותר לכחות האיברים על כל פנים, והשלישי בגילוי יותר גמור. ואנה מצאנו גם כן בבריאת העולם כן, שאנחנו רואים רק הגלוי, ועל כרחך שיש עוד נעלם ונעלם לנעלם.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כד'

[כד] וגם בגלוי עצמו הלא ידענו כי כח האיברים אינו עצם האיברים, וזהו בזולת הנפש שהיא בעצמה יחידה וכחותיה מיוחדים בה ונעלמים לגמרי, וכח זה של גילוי כחותיה באיברים הוא כח בפני עצמו נעלם כולל גם הוא כל כחות הנפשיים כולם, ובתוכה הנפש מתלבשת ומגלה כחותיה על ידי האיברים בפועל, שהנפש עצמה יחידה, ובמה נשתנו הכחות שבאבר זה פועלת הראיה ובאבר זה השמיעה. ואם מצד הגוף, הרי הגוף הוא גוש עפר מן האדמה ואין לו שום כח בסבוב שינויים האלה, על כרחך שיש עוד איזה כח נושא הגוף המכה כל אבר פרטי ממנו ואומר לו גדל. ההכאה רוצה לומר ההנהגה על צד הכפיה וההכרח, שהגוף בהכרח נוטה אחריו שאין לו בחירה בזה. [כי בדברים שבהם הבחירה אין שם מלאכים שהם בלתי בעלי בחירה, והכח הבחיריי הוא רק לעצם הנפש לבדה מצד שהיא חלק אלקי]. וכח זה הוא המחולק לכל אותם חלקים שונים, ואחריו נמשך המעשיי, והנפש היא ממילא נראית כפי המושג שנתפשת בו. וכח זה הוא המחלק את הנפש כפי חלקי הלבוש ההוא שהיא מתלבשת בו.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כה'

[כה] וכן הם חלוקת המוני מעלה מכללות הבריאת עולם גדול, שמלאכי עולם העשיה הם כחות הפרטיים והעצמים של כל נברא פרטי. ומלאכיו רוחות הם השלוחים שלהנהגת העולם, שהם כוללים כל הכחות העולמיים אבל לא מתלבשים בהם ממש רק דוגמת הלב באדם, שכאשר השי"ת שולחם אז עושים השליחות דוגמת כאשר הלב נתפעל כל האיברים מרגישים, ומהם נמשך בהעלם כל כחות האיברים. והמוח הוא למעלה משרתיו כמו כסא לעצם הנפש היחידה וכמו שקדם.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כו'

[כו] ובתיקונים [תיקון מג] אילין נשמתין דאתגזרון מכורסיה יקירא, ואילין רוחין דאתגזרון ממלאכין, ואילין נפשין דאתגזרון מאופנים כו' עיין שם. והם השלושה עולמות, עולם הכסא, עולם המלאכים, עולם הגלגלים, שקדם לנו פרק ב' שהם נגד נפש רוח נשמה שבאדם. ואמר שגזורים וחצובים מהם, שהאופנים הם כחות עולם העשיה, וכמו שנאמר במרכבת יחזקאל איך השי"ת רוכב על הכסא ונשוא על החיות הנשואות על האופנים אשר רוח החיה באופנים לכל אשר ירצו ללכת ילכו. והוא דוגמת הנמצא בזה העולם, כמו שאיתא [ברכות נח, א] מלכותא דארעא  כעין מלכותא דרקיע. ומהלך המלך הוא כך, הכסא שהוא נישא עליו, והחיות נושאות את הכסא, והאופנים נמשכות אחר החיות דוגמת איברי הגוף אחר הלב, וזהו רוח החיה באופנים, שזהו כח הרוח כמו שכתבתי. ומה שאמרו [חולין צב, א] ההוא אופנים דקאמרי לה,^[1] ונתבאר בדברינו לעיל [פרק ב'] שהם מן הכסא, דבר זה יתבאר אי"ה להלן כי יש מרכבה ומרכבה למרכבה, ומרכבת יחזקאל כולה מן הכסא והם אופנים דכסא.

[1] המשך המדרש שהביא רבינו בעמוד 24 על מעלת ישראל שמזכירים השם אחר שתי תיבות ואילו המלאכים אחר שלוש תיבות, ושואלים: "והאיכא ברוך?" (כבוד ה' ממקומו – מזכירים השם אחר שתי תיבות) ועונים: "ברוך – אופנים הוא דאמרי ליה". רש"י: "שהם מכסא הכבוד עצמו, וכי אמרינן אנן במלאכים".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כז'

[כז] ועוד דברים בגו לפרש בדרך אחר זולת פירוש רש"י שם, כי הם שני חלוקות דשיר וקדושה שהם קדוש וברוך, ואמרו ז"ל [ברכות כא, ב] שאין היחיד אומר קדושה. כי הקדושה הוראתו רוממות ה' וגדולתו שהאדם מכיר בה, ודבר זה הוא תכלית הידיעה של הנבראים שלא נדע, רוצה לומר שהם מגיעים לידיעה שהשי"ת מובדל ומופרש ומרומם מאוד מהשכל הנברא, זהו ההשגה הגמורה, אשר על כן אמרו ז"ל [מגילה לא, א] כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו. שבאותו מקום שהגדולה והרוממות של השי"ת נמצאת מושגת לנברא, שם הוא הענותנות להיות מושג אף לשפל בריה, מאחר שהוא משיג הרוממות הרי הוא משיג את השי"ת שזהו תכלית ההשגה לנברא. ולכך בקדושת קדוש כו' מסיים מלא כל הארץ כבודו, שהכבוד מושג בכל הארץ ומלי את כל שפלי הבריאה. ודבר זה הוא בעשרה מישראל, דכל בי עשרה שכינתא שריא, ואמרו [ברכות ו, א] דקדמיא ואתיא. וכבר דרשו רז"ל על ובמורא גדול זה גילוי שכינה, כמו שכתוב בהג"ה דריש אורח חיים וכשמשים אל לבו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה.^[1] היראה וההכנעה הוא מצד הכרת הרוממות, כמו שנאמר [מלאכי א] אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי, שמגיע הכבוד והיראה מצד הכרת שהוא אב ואדון. וזהו הקדושה, ומתוך כך מלא כל הארץ כבודו, שהכבוד שמים מתמלא בכל הברואים השפילים על ידי הכרת קדושתו ואדנותו על בירורה. שכך המשפט להיות חוזר חלילה, על דרך שאיתא [באבות ג, יז] אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה. יראה היא אמירת קדוש והכרת הרוממות, וחכמה הוא ההשגה שמלא כל הארץ כבודו, והחכמה באה מתוך היראה, ואמנם היראה גם כן הוא רק מתוך החכמה וההשגה שהוא בעשרה מישראל כנזכר. כי דבר זה הוא תכליתה של בריאה שיהיו רבים ועדה שלימה מנבראים מכירים שיש השי"ת המרומם ומנושא בתכלית הרוממות, ואין תכלית המכוון בהכרה זו נשלם אלא כשיהיה עדה שלימה מעידים כן לא ביחידי, שזהו רצון השי"ת ברבוי הנבראים שיהיו מעידים גם הם על העדר הרבוי והיחוד אמיתי לא בנברא יחידי, ולכך אין אומרים קדושה ביחיד. וזהו יחוד של שמע ישראל, שאין אומרים ביחידות רק להשמיע קיבוץ כל האומה ישראלית שהיחוד ברור ואמיתי שמצד קיבוץ כולם המכירים יחוד שמים אז מלא כל הארץ כבודו וההכרה ברורה.

[1] שו"ע או"ח סימן א: "הגה: שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב)".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כח'

[כח] אבל יחוד ברוך שם כבוד מלכותו הוא ענין הברכה שביארה הרשב"א בפרק קמא דברכות, שרוצה לומר תוספת ורבוי השגחה לטובה על ברואיו. וביאור זה מצד העלם ההשגה הברורה, ומבקש וחפץ שיתברך ויתרבה שפע השגת השי"ת במקורו, ונהרא מכיפיה מבריך עד שיגיע גם אליו ההשגה. וזהו כבוד מלכותו ולא כבוד ה', שכבוד ה' אינו מלא הארץ רק במקומו. ושיהיה ברוך ממקומו ויתברך כבוד מלכותו הניכר בארץ, שהוא מצד השגת ה' הנעלמת להיות מושגת הבירור מצד היראה הברורה שבלב, רק תפשפש באפילה ובדרך אמוניי כדרך שנאמר [תהילים צב] ואמונתך בלילות, בעת חשכת ליל, שאין אומרים קדושה בלילה שאז הוא חושך והעדר ההכרה הברורה, ומשכה אז האמונה הטמונה בלב כל איש ישראל, שיש מלך אעפ"י שאינו עומד לפניו, שאז הוא כאדון העומד על עבדו ואב על בנו, רק כמלך יושב בהיכלו. ומצד השגה באופן זה שהוא המכונה בזוהר ובפי חכמי האמת יחודא תתאה והשגה נעלמת ושפילה, היא הברוך והבקשה ממקומו, שיהיה בזה תוספת ורבוי עד שיהיה ניכר ומושג לשפילים.