שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יג'

[יג] ולכך הוא במספר ארבע מאות, כי לעולם ארבע הוא מספר האמצעי, כמו שאיתא [ב"ב ק, ב, ועיין בתוספות שבת צב, א, ועירובין מח, א] דאורך אדם ארבע אמות, וכן 'מ' ארבע עשרות ו'ת' ארבע מאות. כי כל שטח מוגדר בארבע קצוות, שזהו סדר הבריאה שהוא נגדר בארבע כארבע רוחות השמים, שדבר זה מוכרח בכל גשם נברא להיות בעל ארבע קצוות. וכלל הבריאה הוא ההוה האמצעי בין הראשית והאחרית, כמו שנאמר [בישעיה מד, ו] אני ראשון ואני אחרון, שהראשית הוא השי"ת וכן האחרית יהיה השי"ת לבדו הוא אחרון, והבריאה הוא האמצעי. שלכן אמרו [חגיגה יא, ב] שאסור לאדם שהוא האמצעי להתבונן (אלא רק) בהוה שהוא האמצעי ולא לשאול מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, שזהו הראשית והאחרית ואינו מגדר האדם שהוא האמצעי. ולכך גם כן הבריאה מדתה ארבע, שהם ארבעה עולמות הידועים למקובלים, וארבעה יסודות, וארבעה חלקי דומם צומח חי מדבר, וארבע תקופות בשנה, וכיוצא הרבה שכללותם נמשך גם כן מתוך מדת ארבע רוחות של כל שטח, שזה נמשך להיות יסוד בבריאה בכלל שהיא בעלת ארבע, והוא מן הצד הזה שהיא אמצעית. והיינו כי כל אמצעית בהכרח כלולה משתים שהם ארבע, כי בהכרח שיש לכל קצה שתי מדות שונות כמו שנתבאר לעיל, והאמצעי כלול אחת מקצה הראשון ואחת מקצה האחרון כמו שנתבאר, ואם כן הרי הוא כלול משתים שהן ארבע בהכרח. כי הרי כל אחת גם הוא כלול משתיהן, שהרי בקצה האחד הרי הם מיוחדים בו שני הכחות, וכל אחד כלול גם כן משני ומיוחדים בו, ואם כן כאשר האמצעי כולל אותו הכח הרי נכלל בו גם הכח השני, והרי הוא כלול מכל ארבעה הכחות ההפכיות זה מזה שנים נגד שנים, והבן דבר זה כי עמוק הוא בחכמת הבריאה.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יד'

[יד] ולכן כל אמצעי כלול מארבע, ולכך שיעור מדתו ארבע, כי לעולם שיעור אותו דבר בגשמי כפי כחותיו הרוחניים כך נחשב שיעור אותו דבר ברוחנית וכך הוא מדתו בגשמית, ולכך שיעור אמצעי האותיות גם כן בני ארבעה. והוא במספר המאות, כי הם שלוש מדרגות: יחידות עשירות מאות, שהם גם כן נגד השלוש החלוקות הכלליות ראש תוך סוף שאמרנו. שהיחידות הוא הראש, והמאות הוא הסוף, כי אלף חוזר ליחידות כידוע מחכמת המספר, שבלשון הקודש ביחוד ה'אלף' הוא אותיות אלף מטעם זה. ולכך ה'מ' שהוא אמצע הכללי מן האותיות הוא ארבע עשירות שהוא גם כן המספר האמצעי, אבל 'ת' שהוא אמצעי היותר עליון שבאמצעים מספרו ארבע מאות, שהוא המספר היותר עליון.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות טו'

[טו] ולכך ה'ש' סמוכה ל'ת', שהיא הקצה אחד מן ה'ת' שהוא האמצעי. והראש מן הנבראים הוא הנשמה שבמוח והחכמה עליונה שנברא קודם שנברא העולם כמו שאיתא [ברא"ר פרשה א' ופסחים נד, א] על פסוק ה' קנני ראשית דרכו שהוא ראשית הבריאה, ולכך הוא הקצה מן ה'ת', כי לעולם סוף מדרגה הוא ראש מדרגה שניה וסוף של מדרגות 'ראש תוך סוף' של בורא ונברא, ואמצעי הוא ראש לסדר השני של ראש תוך סוף שבנבראים.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות טז'

[טז] ולפי שהאותיות מסודרים על ה'ת' שהוא התכלית, ביחס אל ה'ת' שהוא הבירור הגמור ביחוד האמיתי, ביחס הזה הוא האחרית החכמה, שזהו התחלה למדרגת ה'ת' למי שהולך ממטה למעלה. כי סוף מעשה במחשבה תחלה, והשתלמות ראשית ומקור המחשבה שבמוח הוא על ידי סוף המעשה. ולכך אז בסוף הוא השתלמות החכמה בהתייחסו אל ההתאחדות הגמור העולם הבא, אז יהיה החכמה הבאה בסוף אחר שלימות המעשה. שבסדר זה הוא היחוד המבורר, שהמעשים שהם הנברא היותר נגלה כאשר הם שלימים רק כרצון השי"ת ומעידים על השי"ת שמלכותו בכל משלה, גם בבריאה היותר שפלה שהוא חלק הנגלה לעין שבבריאה, הם המביאים אל התכלית הנרצה בבריאה שהוא רק זה לבדו לגלות כח מלכותו ושלטונותו גם בברואים השפלים. ומזה משתלמת החכמה ונשמה שבמוח ומגיע ליחוד הגמור ודבקות בבורא יתברך. וכמו שנאמר [משלי י] ויד חרוצים תעשיר, שהיד רומז בכל מקום על כלי המעשה כמו שנאמר [בתהילים קיט, עג] ידיך עשוני וגו', וחריצותו במעשה מעשרתו בחכמה. שהעשירות בכל מקום בספר משלי מורה על החכמה והעניות אל העדרו, כמו שאיתא [נדרים מא, א] אין עני אלא בדעת. ושם דדא קני מה חסר, כמו שנתבאר לעיל על נשמה שנתת בי טהורה היא שאין בה חסרון. זהו (קניית החכמה) על ידי המעשה, ולכך המעשה הוא האמצעית בין הלב שהוא הראשית כנ"ל, דראשית חכמה יראת ה', והחכמה הוא הסוף. וזהו ביחס אל התכלית המקווה, אבל מצד עצם הבריאה הראשית הוא החכמה והאחרית המעשה. ולכך בסדר הבריאה המוח הוא בראש בראשית איברי הגוף, והלב באמצע כמו שנתבאר לעיל.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יז'

[יז] וכן הם סדר היסודות אש ורוח ומים שהם כנגדם כמו שנתבאר לעיל, שהאש ורוח הם חמים, ששם שייך תוקף הזריזות והתבערה לאהבת ה'.  אבל במעשה אדרבא אמרו [ברכות כ, א] מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא. [הבן מספר ארבע מאות, שרוצה לומר שזה הוא השלמת המעשה המביאה אל התכלית המקווה, מה שאין כן המעשה המבוהלת הנעשית מתוקף החום והזריזות, הגם שגם היא טובה כמו שאיתא שם קדמאי הוי מסרי נפשייהו על קידוש השם, מכל מקום אינה משלמת את ראשית המחשבה שהוא החכמה, כי מעשה מבוהלת אינה באה מצד החכמה, ונתפרש דבר זה אצלינו במקום אחר. וכן בכל מקום מספר ארבע מאות הנתפש בדברי חז"ל למספר גוזמיי, תמצאהו כשתתבונן בו מורה אל התכלית המקווה, ואין כאן מקומו להאריך בהם כי רבו. וכן עשו כשבא לטעון על עולם הבא עם יעקב שבררו לחלקו נאמר וארבע מאות איש עמו.] והרב מנחם עזריה במאמר חקור דין [ח"ג פרק י"א] פירש שומר מצוה וגו' לשון המתנה, מן ואביו שמר את הדבר עיין שם.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יח'

[יח] ורוח ומים הם לחים, רוצה לומר בלתי מנוקים מפסולת, כי הלחיות מצד הרכבת הפסולת ודבר אחר באוכל שאין חלקיו נקבצים ונאדקים זה בזה. ובכלל כל לחלוח מורה על תאוה, כענין המים מצמיחים כל מיני תאוה וחשקות, כי החשק והתאוה באדם הוא מצד הלחות שבו, כי מצד היובש אין לו שום תאוה כידוע גם כן כל זה בחכמת הטבע. אבל החכמה שבמוח היא טהורה ונקיה, ומצד הזה גם כן אין שם תאוה שהוא מצד תערובות הפסולת, כי התאוה היא לעולם לדבר הנגלה לעין, כמו שאיתא עין רואה ולב חומד. ולכך אין שייך תאוה אלא במורגשות בלב ומעשה, והיינו שהתאוה הוא בדבר שהבחירה שם, שלכן נברא התאוה לבחור בטוב וכן תאות היצר רע. מה שאין כן במחשבה שבמוח, שהיא ראשית המחשבה שמהשי"ת ונשמה שנתת בי ולכך טהורה היא, ואין שם מקום לבחירה ולא לתאוה, ולכך הוא יבש [וקצרנו בביאור דברים אלו מענין הלחות והיובש שהם ארוכים ורחבים אצלינו במקום אחר ויאריך הענין מה שאין מן המכוון בקונטרס זה] כאש.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יט'

[יט] והבן בדברינו אלו ואל תחשבם רמזי דרשיים, אבל הם דברים אמיתיים מסודות הבריאה למבין בחכמה, שהאש רוח ומים שבעולם, ו'אמש' באותיות, ונפש רוח נשמה בנפש, הם אחד ממש, רק שבכל אחת נקרא בשם אחר, אבל הם ענין אחד, שכל הבריאה נסדר בסדר אחד וכמו שקדם. ולכך מלאכיו שהם כחות העולם הלבביי שבכללות העולמיים, כמתבאר ממה שקדם בפרק ג' שיש עולם הלבביי הכולל כל כחות העולמיים, והוא בכללות העולם כלב בגוף שהוא המנהיג לכל איברי הגוף. ולכך נקראים אותם כחות מלאכיו שהם שלוחי השי"ת להנהגת הגוף ואברי המעשה הם רוחות ממדרגת הרוח בעולם. אבל משרתיו המתייחסים רק בשירות להשי"ת ומשכן לכסא כבודו ולא בהתנהגות לזולת, והם עולם המוחיי שבעולם שהם כל הכחות העולמיים בהיותם במחשבה שבמוח כמו שנתבאר לעיל, שם הם מאש לוהט כמו שנתבאר לעיל, כי המוח הוא יסוד האש שבעולם.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כ'

[כ] וענין מה שהוסיף גם כן בזוהר ויקרא (ט, ב, הובא לעיל אות ב') מלאכי מים, הוא כמו שקדם, כי אברי המעשה הם חלוקים לשנים – חומר וצורה, רוצה לומר גוף האיברים והנפש שהוא כח המעשים, וכן הם חלוקים ביסודות העולם – מים ועפר. ואינו דומה להתחלקות הרוח והנשמה שמשכנם בלב ומוח לחומר וצורה, כי חומר הלב ומוח הוא כחומר כל הגוף עפר מן האדמה. והיינו כי תכלית הבריאה היא העשיה גופנית, כי אין תכלית בריאת המלאכים והשכלים הנבדלים מצד עצמם רק מצד צורכם על התכלית המכוון שהוא האדם הגופני שבעשיה הגופנית. ואם כן גם העולם המלאכיי הלבביי והמוחיי שהם נבראים מחודשים ולא נאצלים הם שכונים על הגופניי ונשענים ששם הוא משכנם, שרק לתכלית זה היה בריאתם, ולולי הגופניי לא היה שום מקום ומשכן להם. והעשיה הגופנית הנראית לעינינו משמים והארץ וכל צבאיהם זהו חומר הבריאה, אבל הנפש שבבריאה הם רוחניות כחות העולמיים כולם. הכח המעשיי של גמר המעשה שעל ידו יוצא המעשה לפועל הוא הנקרא בפי המקובלים עולם העשיה הרוחני, וכחותיו הרוחניים הם מלאכי מים שבזוהר, שהם כחות השלמת המעשה הנזכר לעיל.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כא'

[כא] והם הנרמזים בדברי רז"ל [ברא"ר י, ו] אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל [כו', ספרים אחרים מלאך ונכון, ומיהו גם מזל פירושו מלאך עיין בב"ק [ב, ב] וברש"י. ומה שאיתא שם בהמה לית לה מזלא וכאן אמרו דגם לכל עשב יש מזל, אינו סותר. כי ודאי אינו סבור שענייני הבהמה מיקרים, וכמו שאיתא בירושלמי [פ"ט דשביעית] וברא"ר [עט, ו] בעובדא דרבי שמעון בן יוחאי שגם הם בהשגחה,^[1] רק רוצה לומר כשבטבע להיות ניזוק וצריך נס קל לדבר אין להם מלאך המליץ, כדיוק לשון רש"י ז"ל, שהוא הנקרא בלשון חכמים גם כן מזל רוצה לומר הצלחה טובה, ואין נעשה להם הצלה נסיית. ויעויין מה שכתבתי במקום אחר על לשון מזל שבדברי רז"ל שבת קנ"ו ושאר דוכתי.] שמכה אותו ואומר לו גדל, הדא הוא דכתיב הידעת חקות שמים כו', שהנרצה גם כן על אותם כחות הנפשיים של כל עשב פרטי, שיש לכל אחד כח פרטי בפני עצמו שלולי כן לא היו נבראים שנים, על כרחך שכל אחד יש לו איזה כח וצורך השתמשות פרטי שבעבורו נברא כמו שנתבאר לעיל [פרק ג']. וכח הרוחני של אותו כח, רוצה לומר כח הנפשיי שבו, הוא הנקרא מזל ברקיע. שלעולם הרוחניי מכונה עליון והגשמי תחתון, והרקיע הוא המבדיל בין עליונים לתחתונים, רוצה לומר בין נעלמים לנגלים הוא הרקיע, שהוא כפי הסכמת כל החכמים מראה הרקיע הוא מרחק האויר שאין יכול העין לראות עוד מרחק יותר. ורוצה לומר שההבדל הוא המרחק הגדול עד שאין כח בעין לראותו, והוא נעלם מעתה משם והלאה, ומשם ואליו הוא נראה, ואותו המפסיק נקרא רקיע. ואמרו שיש לכל עשב כח נעלם שמכה וגו' והוא מה שאמרנו.

[1] מסופר שם שרשב"י ראה אדם צד ציפורים ושמע בת קול שמכריזה על צידת הציפור, ואמר שאפילו ציפור בלעדי שמיא אינה ניצודה.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות כב'

[כב] ואל תתמה על דברינו כי עדיין מי הוא המכריח לברואים זולת השי"ת, מאחר שגם בנפש הכחות נפש רוח נשמה הם מעצם הנפש, ומנהיגים את הגוף משכנם באיברי הגוף שהם מוח לב וכבד, שהם כולם חומרים גופנים שוים, אם כן על כרחך משכן כל הכחות אצל השי"ת גם כן בחומריים גופניים ממש, ועצמי הכחות הם מעצם השי"ת המשתלשל ממחשבה לדבור ולמעשה בדרך משל.