שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ג'

[ג] וביאור הדברים, כבר ידוע דברי חכמי קדם כי כל נברא מורכב מארבעה יסודות – אש רוח עפר מים, והחזיקו בדבריהם כל חכמי האמת ז"ל. רק שהם ז"ל בספר יצירה מנו רק שלוש אמות [ויסודות] אמ"ש, שהם אויר מים אש, שמקורם ושרשם אלו האותיות 'א' 'מ' ו'ש'. ויסוד העפר לא נחשב שם כי הוא החומר של כל דבר, כענין הנאמר [בבראשית ג, יט] כי עפר אתה ואל עפר תשוב, והוא הגוף הנראה ועצם הדבר. אבל אלו השלושה יסודות הם הנעלמים בכל דבר, וכל נעלם הוא כחניי לדבר ההוא וכצורה לו, כי לעולם החומר הוא הנגלה והצורה נעלמת, ולכך אין להביא בחשבון רק שלושה אלו. וביאור זה כמו שנתבאר לעיל [פרק ג'] כי סדרי הבריאה כולם הולכים אל מקום אחד וסדר אחד, וכמו שבאדם שהוא העולם הקטן יש בו חומר גוף האדם, והצורה שהם שלושה כחות – נפש רוח נשמה שנתבארו שם, והן הם שלושה יסודות הנ"ל בעולם, אשר מקורן שלוש אותיות אלו. אשר עם היות אותיות אלו הם נכללות בשמותן, אבל כבר נתבאר לעיל [פרק ג'] כי לא כלשונות המצריות העבריות, כי חיות הנה האותיות משם כל דבר לקיום וחיות הדבר ההוא. וכל שכן כאן שביארו בספר יצירה כי אלו האותיות הן הם עצמן של שלושה יסודות אלו, לא לסימן בלבד נאמרו.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ד'

[ד] והנה ה'א' ראש לכל האותיות, ולכן אמרו [ירושלמי פ"ק דסנהדרין] שהוא מורה על הראשית לכל.^[1] והוא האויר ורוח החיוני שבלב שהוא ראשית הכל, כמו שנאמר [במשלי ד, כג] כי ממנו תוצאות חיים, כי הוא ראשית החיים, שגם המוח מקבל עיקר החיות מן הלב, וכמו שמבואר דבר זה אצלינו ביותר ביאור במקום אחר. כי עומק ראשית הרצון מן המחשבה שבמוח הוא בלב [וביארנו בזה מאמר הכתוב [במשלי ט, י] ראשית חכמה יראת ה', שהיראה היא בלב כמו שאיתא [יומא עב, ב] על פסוק ולב אין, כי מן ההרגשה בלב נמשכה היראה, והוא הנרצה בדברי חז"ל [אבות ג, יז] אם אין יראה אין חכמה כו', ואין כאן מקומו להאריך.] וממנו נמשך עיקר החיים אל המוח ואל כל איבריו וכחותיו, והוא בלתי נרגש במבטא כמו שהאויר בלתי נרגש להזולת. וכן עקוב הלב מן הכל, כי האש אעפ"י שהוא למעלה מיסוד האויר מכל מקום הוא נראה לעין רואה, אבל האויר אינו נראה. וכן החכמה היותר עמוקה שבמוח יוכל האדם להסבירה לזולתו, מה שאין כן הרגשה שבלב אי אפשר ביד האדם כלל להסביר לזולתו ולהטעים לו מהרגשתו מנעימותה ומתיקותה וכיוצא, שזה אינו אלא דבר הנרגש ללב המרגיש, ואי אפשר להיות נראה ומובן לזולתו בשום פנים כידוע ומבואר זה למבין. ולכך פתחה התורה בהר סיני ב'א' אנכי וגו', כי ענין התורה היא לדבר בם בשבתך וגו', ונאמר לא ימוש וגו' מפיך, והוא המתייחס ללב כמו שנתבאר לעיל, ולרוח כמו שתרגם לנפש חיה לרוח ממללא. וכן הוא אומר בתורה כי היא חייך, שהיא מקור החיים דוגמת הלב. וכן הרוח הוא חיי דברייתא כמו שאיתא במדרש תמורה עיין שם ובתנחומא [פ' בראשית] באורך, ובבבא מציעא [קז, ב] הכל ברוח,^[2] שכמו שהרוח הוא מחיים כך בהעדר הוא על ידי הקלקול החיים שהוא קלקול הרוח. ונקרא בפי חז"ל הכחות הרוחניים של כחות העולמיים – רוחות, וכן נקרא הנפשות רוחות [ברכות יח, ב] מעשה בשני רוחות, ובכמה מקומות. כי הרוח הוא עיקר כח החיות, וזהו עושה מלאכיו הם שלוחיו הנשלחים לצורך קיום וחיות הברואים העולמים, שכחם וחיותם הוא הלב והרוח חיוני שבו, והם רוחות.

[1] ירושלמי פ"א ה"א: חותמו של הקב"ה אמת. "אמר ריש לקיש: 'א' רישיה דאלפא ביתא, 'מ' באמצעיתה, 'ת' בסופה, לומר אני יי ראשון שלא קיבלתי מאחר, ומבלעדי אין אלקים שאין לי שותף, ואת אחרונים אני הוא שאיני עתיד למוסרה לאחר". פני יהושע: "ורמז היה הוה ויהיה".

[2] תנחומא בראשית סימן ה: "שאל אדריאנוס לעקילס: על מה העולם עומד? אמר לו: על הרוח, רצונך לידע, הבא גמל. והביא גמל, ונתן משאו עליו. אמר לו: עמוד! ועמד. שב! וישב. נתן עליו יותר ממשאו, ונתן חבל על צוארו, אמר לו למשוך, משך זה מכאן וזה מכאן חנקו את הגמל, אמר לו: אמור לגמל שיעמוד, אמר לו אדריאנוס אתה חנקתו והוא יעמוד? אמר לו: ומה הרגתי אותו או שמא חסר אחד מאיבריו? אמר לו: הוצאת את רוחו, אמר לו: ומה אם הגמל לא היה סובלו ולא סבל את משאו אלא הרוח שבו, מלך מלכי המלכים הקב"ה אין רוחו סובל את העולם כולו? שתק אדריאנוס". רש"י בבא מציעא קז, ב: "הכל ברוח – כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין, הכל לפי השעה והאדם, יש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ובשעה פלוני".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ה'

[ה] וה'מ' היא אמצע האותיות [בהדי מנצפ"ך שהם כ"ז, וה'מ' היא אות הי"ד, י"ג מכאן וי"ג מכאן. ועיין בתפארת יונתן ריש פרשת בראשית דלא דק בזה.^[2] וענין הי"ג הוא מספר שלם, כידוע מספר י"ג דרך רז"ל לתפוס בכל מקום כשצריכים לתפוס איזה מספר כמו שכתבו התוספות [ברכות כ, א, ורש"י שבת קיט, א], שכן מספרו עולה 'אחד', שכן מדת המספר השלם שחוזר להתאחד, ואין כאן מקומו.] ומורה על ההוה בפי דברי רז"ל בירושלמי סנהדרין שם.^[1] והוא קיום יסוד המים שהוא קיום ההוה, כי ההוה הוא חלק המעשים של אברי הגוף החומריי שזהו הנרצה בכל זמן ההוה. כי הראשית הוא הלב, והתכלית הוא המקווה, וההוה הנרצה הוא השתלמות המעשים בהוה. והשתלמות הגוף העפרי הוא כאשר הוא נגבל במים, כמו שאיתא [סנהדרין לח, ב] שעה ראשונה הוצבר עפרו, שנייה נעשה גולם, שלישית נמתחו איבריו, רביעית נזרקה בו נשמה כו'. אשר בלתי ספק סדר ארבע שעות הללו הוא נגד ארבעת יסודותיו הללו המורכבים, שהם הגוף החומריי ושלושת כחות הנפש. והוצבר עפרו הוא החומר העפר, ונעשה גולם הוא נגד גבלו האמור בתנחומא [בראשית כה], כי עפר בעצמו אי אפשר להיעשות גולם אלא כשיגבל במים, והמים הם המשלימים את העפר שיהיה גולם שלם. ומתיחת איבריו הוא על ידי הרוח חיים שבלב, כי המתיחה הוא שיהיה כל אחד על צד השלימות הראוי לו, בלי תוספת ובלי גרעון כל אחד מקביל לפי ענין הגוף, דבר זה הוא על ידי הרוח שבלב שהוא מקור חיי כל האיברים, ועל ידו כולם מתייחדים במקור אחד, שלכן מקורו הוא אות ה'א' המורה במספרו ועניינו על האחדות. וכך הלב הוא התאחדות כל הכחות הגופניים כולם בו, ונמצא על ידי התאחדותם כולם במקור אחד הרי החיים הנשלח להם מתוך אותו מקור הרי נשלח כפי הסדר הראוי לכולם כל אחד מקביל כלפי חבירו מאחר שהם יוצאים ממקור אחד. וזהו ענין מתיחת איבריו כפי היושר והסדר הראוי ביניהם, וזה מובן. וברביעית הוא נתינת הנשמה שבמוח, שהוא נגד חלק יסוד האשיי כמו שיתבאר. וסדר שארי חשבון השעות שבגמרא שם אין כאן מקומו להאריך.

[1] ירושלמי פ"א ה"א: חותמו של הקב"ה אמת. "אמר ריש לקיש: 'א' רישיה דאלפא ביתא, 'מ' באמצעיתה, 'ת' בסופה, לומר אני יי ראשון שלא קיבלתי מאחר, ומבלעדי אין אלקים שאין לי שותף, ואת אחרונים אני הוא שאיני עתיד למוסרה לאחר". פני יהושע: "ורמז היה הוה ויהיה".

[2] כתב בתפארת יהונתן על אות מ': "ולכאורה קשה הא אינו אמצעי היא". ולכן כותב שיש להוריד מהחשבון את אותיות הוי"ה שהם היו לפני העולם. וממשיך: "ואם תחשוב אותיות מנצפ"ך גם כן ממנין אותיות א"ב מכל מקום לא תהא מ' אמצעי, ולכך באו לומר מנצפ"ך צופים אמרו". ונלענ"ד שר' יהונתן אייבשיץ בספרו חישב אותיות מנצפ"ך בסוף כל האותיות ולכן לא היתה המ' אמצעית, אבל רבנו חשבן כל אחת במקומה, ולכן המ' אמצעית.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ו'

[ו] ולכך היא התחלת המשניות באות 'מ' מאימתי כו', וכן סיומו. כי יסוד תורה שבעל פה הוא השלמת המעשים, שהוא הדבר הלכה כיצד להתנהג בכל הליכותיו ודרכיו בענייני המעשים. וחלק הדם הוא הנפש, שהוא בריש כל מרעין כמו שאיתא [ב"ב נח, ב],^[1] והיינו כמו שנתבאר לעיל [פרק ג], כי הלב הוא שקול מחצה זכאי ומחצה חייב, רוצה לומר שיש בו נטיה לטוב ונטיה לרע מוטבעים בו, והם הנקראים בפי החכמים יצר טוב ויצר הרע וכמו שאיתא [ברכות סא, ב], כי לב חכם לימינו בחלל ימין שבלב ולב כסיל לשמאלו. וחלק הנשמה הוא כולו לה', כמו שתקנו אנשי כנסת הגדולה לומר נשמה שנתת בי טהורה. וחלק הנפש הוא להיפך, כי הוא הממוסך ומגובל עם הגוף החומרי ולכך נטייתו אחריו ביחוד, והוא בריש כל מרעין. ובריש  כל אסוון אנא חמר, היין הוא תורה שבעל פה שהוא המשקין היוצא מן הגפן, וכבר אמרו ז"ל [חולין צב, א] גפן אלו ישראל. וכמו שכתבתי במקום אחר על מה שאיתא [תענית ז, א] שנמשלו דברי תורה לשלושה משקין הללו – מים ויין וחלב, שהיין ביחוד רומז לבד על תורה שבעל פה שהוא דוגמתו, שהוא הנובע מלב חכמי ישראל והיוצא מתוך מוחם ודעתם. וזהו בריש אסוון לכל מרעין היוצאין מדם הרע, כי הוא המדריך לחלקי המעשים כולם שיהיו מונהגים כפי רצון ה'.

[1] בבא בתרא נח, ב: "בראש כל מרעין אנא דם, בראש כל אסוון אנא חמר". רשב"ם: "בריש כל מרעין אנא דם – כל תחלואי האדם על הדם הם שמתרבה עליו. בריש כל אסוון אנא חמר – שאם ישתה יין כהלכה וכראוי לא יבא לידי חולי".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ז'

[ז] ולכך פתח וסיים ב'מ' שהוא כח חלק המעשיי, שהוא חלק ההוה בשנה וזמן, כמו שאיתא בספר יצירה שכל דבר מסודר בעולם ושנה ונפש. ומחשבה דבור ומעשה שהם נפש רוח ונשמה שבנפש – הם צומח חי דומם או אש רוח מים שבעולם, והם שלושת חלקי הזמן הוה עבר ועתיד, וכל זה מבואר מתוך דברינו שכבר נאמרו ושעתידים להאמר. כי כל דבר נחלק לראש וסוף ואמצע, כי כן הוא כל דבר בעל גבול, שעל כרחו יש לו קצבה וסוף ועל כרחו יש לו אמצע, זה הוא חוק קבוע לכל הנבראים בהכרח. ואם כן כלל הבריאה מחולק לשלושה אלו, והוא בשנה העבר ועתיד וההוה, ובנפש ראשית המחשבה וסוף המעשה וההתבוננות שבכחות הלב [שהוא אמצע הגוף, וכמו שכתבו הקדמונים על פסוק עד לב השמים, בלב ים, בלב האלה [שמואל ב, יח], שהושאל שם לב על כל אמצעות דבר, וכן הוא אמצעות כחות הנפש] ובעולם. ולכך לא נחשבו אצל חכמי האמת רק שלושה יסודות אלו, וכמו שכתב הר"י גיקטליא ע"ה בספר הניקוד, כי יסוד העפר הוא חומר הדבר כמו שאמרנו. ואין תנועות מחולקות אלא שלוש, האש תנועתו למעלה, והמים תנועתו למטה, והאויר בסביב שהוא באמצע.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ח'

[ח] וכן הוא גם כן באותיות שהם הדפוס של הבריאה, 'א' ראשם [ולכך פתחה בו תורה ולא סיימה, לומר כי רק ראשית חכמה יראת ה', והוא הפתח לדברי תורה היראה שבלב, אבל עצם התורה מתייחס אל החכמה שבמוח. מה שאין כן המשנה מתחלת ומסיימת ב'מ', לומר שהיקף כל עניינה הוא לברר המעשים שיהיו על השלימות הראוי, שזהו ענין תורה שבעל פה שאין אתה רשאי לאומרם בכתב כמו שאמרו ז"ל [גיטין ס, ב]. כי דברי תורה והנהגת החכמה העליונה הוא היפך הנגלה לעיני בשר, שנראה שחלק המעשים הוא הנגלית, וזכות המוח ולב מן הנסתרות, והכתב הוא הגלוי ומה שבעל פה נעלם. וחכמת השי"ת הוא להיפך, שהנסתרות נגלות והנגלות נסתרות, כי המעשה הוא דמיון באמת, והנסתר הוא הבלתי דמיון. ולכך לימוד המתייחס אל המוח ולב הוא בכתב, ואל המעשים בעל פה, ודבר זה עמוק בחכמה ואין כאן מקום להאריך.] וה'מ' אמצען, וה'ש' סופן מצד ברואי זה העולם כמו שנתבאר לעיל [פרק ג'].

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ט'

[ט] וכמו שאיתא בהקדמת הזוהר [ב, ב] דה'ש' הוא מאתוון דקשוט, והוא יסודא דקשוט דנטל שקר בקדמיתא. פירוש כמו שאיתא שם כי אין מקום לשום טומאה וקלקול לנשמה שבמוח מצד עצמה, כמו שאיתא נשמה שנתת בי טהורה וגו'. והוא גם כן נמשך לחלוקת מעלה ומטה ואמצע שאמרנו, כי כלל הגוף והוא המטה מושרש במקום טומאה, והלב יש לו שני מפתחים לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, כי שני היצרים טוב ורע מיוחסים גם שניהם ללב, כי היצר הוא מחשבות הלב כמו שנאמר [בבראשית ח, כא] יצר לב האדם והוא האמצע, ונשמה שבמוח הוא המעלה שמושרש במקום טהרה. וזהו מאתוון דקשוט שה'ש' שהוא יסוד האש הוא קשוט, והיינו יסודא דקשוט דנטל שקרא בקדמיתא, כמו שאיתא [סנהדרין קב, א] שמכל מקום גם הנשמה נענשת אע"פ שהיא צווחת שרק הגוף חטא ממשל דהרכבת חגר על הסומא,^[1] כי מכל מקום כח הגוף והלב לחטוא הוא על ידי החכמה שבו. וכמו שנאמר [בהושע יד, י] ופושעים יכשלו בם, ואמרו ז"ל [שבת פח, ב] למשמאילים בה סמא דמותא, שבחכמה עצמה ועל ידה הוא נכשל ומת, כי לולי היא לא היה הגוף חוטא כל כך, שאי אפשר לומר שקר אלא אם כן אומר דבר אמת בתחלתו. פירוש שדבר שכולו דמיון אינו כלום, וכמו שאין חטא לבהמה כי אין בה חכמה והיא כולה רק דמיון, ומה שהוא רק דמיון גמור אין מקום לחטא, רק מי שיש לו יסודא דקשוט בקדמיתא אח"כ יכול לומר דבר שקר, ודבר ברור הוא למבין.

[1] סנהדרין צא: "אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני – הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו – הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה, אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס. אמר להן: בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה – הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות י'

[י] ודבר זה הוא הסוף של ברואי העולם, רוצה לומר כמו שנתבאר שם כי הנשמה יש לה תפיסה ומשכן באבר המיוחד לכסא ומקום לה שהיא אבר נברא מברואי העולם, מה שאין כן הכחות שלמעלה שהוא הנשמה לנשמה אינם מכחות זה העולם, שאין להם משכן מיוחד במקום נגלה בעולם, ולכך הוא סוף ברואי העולם. והבן בעומק חכמת סדר האותיות, שנתהפך סדר מעלה ומטה ואמצע, שהאש שהוא המעלה והראש, נתהפך לסוף שהוא ה'ש', וממילא עלתה ה'א' הרומזת לאמצע להיות בראש, וה'מ' שהיא מקור הסוף מעשה, הוא באמצע. והיינו כי האותיות הוא סדר ודפוס כל מעשה בראשית כמו שאיתא בבראשית רבה [פרשה א], שהתורה דהיינו הכ"ב אותיות שהם כלל התורה צירופם והרכבתם לתיבות שונות וכמו שנתבאר לעיל [פרק ג]. ומאחר שבכלל מעשה בראשית הוא גם כן הנעלם, שהוא החזרת כל הברואים למקורם וההתבוננות כי הכל שב למקום אחד שהוא היחוד האמתי, שזה ענין הנשמה לנשמה כמו שנתבאר שם. וגם זה הוא ממעשה בראשית ומכלל הבריאה, שלולי הבריאה לא היה מקום וכח החזרה של הברואים והנראים נפרדים להיות מיוחדים כקודם שנברא העולם, שכח זה הוא מצד הבריאה שנברא הגלוי והפירוד נברא גם כן כח זה של החזרה להתאחד. ודפוס כח זה באותיות היא אות ה'ת' שהיא נגד עולם הבא כמו שנתבאר לעיל [פרק ג'], שהוא החזרת היחוד למקורו, כמו שנאמר והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ואמרו ז"ל [פסחים נ, א] לא כהעולם הזה העולם הבא כו', העולם הבא נכתב ב'י' 'ה' ו נקרא ב'י' 'ה'.^[1] היינו כי שם הויה מורה על היחוד הגמור אחר שנברא העולם כקודם, כי שם הויה מורה היה הוה ויהיה כמו שאיתא בטור [או"ח סי' ה]. והכל בתיבה אחת כלול כאחד, לומר שהכל כאחד ההוה ויהיה כמו ההיה, וכן אותיותיו הוראתם ביחוד על זה כמו שכתבתי במקום אחר באורך.

[1] פסחים נ, א: "אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה – נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת (שם הוי"ה נקרא כשם אדנות), אבל לעולם הבא כולו אחד – נקרא ביו"ד ה"י, ונכתב ביו"ד ה"י".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יא'

[יא] ודבר זה בעולם הזה נכתב ולא נקרא, פירוש שאעפ"י שדבר זה גלוי לכל שהכל מיוחד גם עכשיו כקודם הבריאה, שזהו ענין הכתיבה שהיא הגלוי הגמור, מכל מקום אינו נגלה לכל אחד בפרט בגלוי מפורש שאי אפשר להכחישו, שהרי הגלוי לעין הוא ההיפך, שהוא הפירוד והבחירה לאנוש במעשיו שהוא היפוך היחוד הגמור, וזהו ואינו נקרא. מה שאין כן בעולם הבא נכתב ונקרא, וכמו שאיתא [ברכות יז, א] העולם הבא צדיקים יושבים,^[1] פירוש ישיבה בכל מקום מנוחה והעדר העבודה, כי מצות בטלות לעתיד לבוא [נידה סא, ב], כי העבודה הוא מצד ההעלם שאז מקום לבחירה ולעבודה, אבל מצד הגלוי הגמור מה מקום לעבודה. ועטרותיהם בראשיהם, הוא הנשמה לנשמה, כי הראש הוא הנשמה שבמוח, והעטרה שבראשו הוא ידיעת שחכמה זו אינה משלו רק משל השי"ת ויחודה במקורה. ודבר זה הוא תכלית כל הבריאה, ולכך יהיה זה בסוף הכל שהוא בעולם הבא, כי כל תכלית הוא בסוף. ולכך ה'ת' שהיא סוף האותיות הוא נגדו ודפוס שלו, כי הוראת 'ת' הוא רושם דבר, כענין [ביחזקאל ט, ד] והתוית תיו וגו' אשר עליו התיו, ורז"ל דרשוהו [שבת נה, א] על אות ה'ת'. והיינו שאות ההוא הוא לרושם וסימן דבר, שזהו העולם הבא וכח ההתאחדות הנברא בכלל מעשה בראשית שיש בו רשימו ממאציל ומנאצל. פירוש זה שכח היחוד של מאציל בנאצל ונברא, דבר זה הוא לבדו ובפני עצמו כח נברא שאין בו מגוף המאציל ולא מגוף הנאצל, רק הרשימו משניהם כמו רושם וסימן שאינו גוף הדבר רק רושם. כך בזה הכח ההתאחדיי משלושה כחות שונים הרי יש בו סימן על שני הכחות השונים, והוא דוגמת האמצע שיש בו רושם על ההתחלה והסוף. ולכן אמרו [שם בשבת] 'ת' תחיה 'ת' תמות, שהחיות הוא מצד יחוד השי"ת והמיתה מצד הפירוד ממנו חס ושלום, וה'ת' יש בו רשימו של שני דברים אלו שזהו מדרגת ה'ת' וכמו שנתבאר שהוא מדרגת האמצע, כאשר כבר אמרנו כי זהו בכל דבר יש ראש ותוך וסוף, וכן הוא הולך ומתחלק כל חלק וחלק לשלושה אלו כמו שהוא מבואר וכמו שנתבאר גם כן על דרך זה לעיל פרק ג' יעויין שם.

[1]ברכות יז, א: "מרגלא בפומיה דרב: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו".

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות יב'

[יב] וכל מה שבפרט הוא גם כן בכלל שממנו נמשך כן גם אל הפרט, וכלל הענין הוא שלושה עניינים, רוצה לומר הנעלם הקדמון, והנעלם הנברא ומחודש, והנברא הנגלה, שהסוף הוא ממש היפך הראש, והאמצע יש בו צד אחד מן הראש וצד אחד מן הסוף. וכן הוא בכל האמצעים כשתתבונן, כמו האש חם ויבש, והמים קר ולח, ורוח האמצעי חם ולח, כמו שאיתא בזוהר [וארא כד, א] דאחיד בתרין סטרין עיין שם. וכן האדם אמצעי בין העליונים והתחתונים, כמו שאיתא [ברא"ר פרשה ח ופרשה יב] שיש בו מן העליונים ומן התחתונים.^[1] ולעולם בכל שני דברים יש למצוא אמצעים, והאמצעי בין הבורא לנברא הוא הנשמה לנשמה, שהוא כח התאחדותם כמו שנתבאר. ודבר זה אי אפשר להבינו על בוריו, אלא מי שזכהו השי"ת לכך להשיג גם הנשמה לנשמה ולהגיע למדריגה זו, אבל אנחנו את צל הדברים נראה כפי מה שיורו לנו דברי התורה המלמדת גם לפתאים ערמה.

[1] בראשית רבה ח, יא: "רבי יהושע בר נחמיה בשם רבי חנינא בר יצחק ורבנן בשם ר"א אמרי: ברא בו ארבע בריות מלמעלה וארבעה מלמטן, אוכל ושותה כבהמה, פרה ורבה כבהמה, ומטיל גללים כבהמה, ומת כבהמה, מלמעלה, עומד כמלאכי השרת, מדבר כמלאכי השרת, יש בו דעת כמלאכי השרת, ורואה כמלאכי השרת. ר' תפדאי בשם ר' אחא: העליונים נבראו בצלם ובדמות ואינן פרין ורבין, והתחתונים פרים ורבים ולא נבראו בצלם ובדמות, אמר הקב"ה הריני בורא אותו בצלם ובדמות מן העליונים, פרה ורבה מן התחתונים. רבי תפדאי בשם ר' אחא אמר: אמר הקב"ה אם בורא אני אותו מן העליונים הוא חי ואינו מת, מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא הרי אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים אם יחטא ימות ואם לא יחטא יחיה". שם יב, ח: "וייצר ה' אלהים את האדם וגו', עפר מן האדמה מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים".