שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כד'

[כד] והם שלושה עולמות הנפשיות הראשונים שראה דוד. האחד במעי אמו שם גובר כח הנפש שהוא הדם ואיברי הגופנים לבד, כי אין לו עדיין שום הרגשה גם בלב, ולכן אמרו [נידה ל, ב] פיו סתום, שהפה וכח הדבור מתייחס ללב כמו שנתבאר לעיל [פרק ב'], רק חיותו על ידי הדם והנפש לבד. ומיד שיוצא לאויר העולם נפתח הסתום ומרגיש כח הלבבי, וההסתכלות [שמסתכל למעלה ועינו לשמים נטל שהמלאכים מכונים לשמים] בכוכבים ומזלות הוא נגד זה העולם הלבבי כמו שיתבאר להלן. והיניקה אז הוא נגד הנשמה שבמוח, כמו שכתבתי במקום אחר על מאמר רז"ל [ברכות ג, א] שלוש משמורות הוי הלילה שהם נגד שלושה כחות אלו שבעולם הזה המשול ללילה [פסחים ב, ב], ומשמר שלישי שהוא נגד החכמה שבמוח תינוק יונק משדי אמו אז כמבואר שם בדברינו, כי התעוררות החכמה הוא רק על ידי המאכל, וביחוד יניקת החלב שדם נעכר ונעשה חלב [בכורות ו, ב]. וכך המשפט שסוף מעשה במחשבה תחלה קשורים זה בזה, והמאכל שהוא גופני ומוליד דם שהיא הנפש הוא המוליד גם כן החכמה שבמוח, וכדרך שאיתא [ב"ק עב, א] דלא אכלי בשרא דתורא ולא היתה חכמתו ברורה עיין שם. וזהו ההסתכלות בדדיה שהם במקום בינה, שלא יינק במקום הטינופות ולא יסתכל בערוה עיין שם.^[1] שהנשמה היא ביחוד חלק אלקי, וכמו שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, ולפיכך היא זכה ונקיה ביותר, ואין בה פסולת כמו בלב שהוא העולה ויורדת כמו שנתבאר לעיל, וכמו שאיתא [ברכות סא, א] יצר הרע יושב על שני מפתחי הלב, ומפורש בכתוב [בבראשית ח, כא] יצר לב האדם רע, מה שאין כן הנשמה, כמו שתקנו לומר בכל יום [ברכות ס, ב] נשמה שנתת בי טהורה היא וגו', אתה נפחת וגו' שהיא חלק אלקי, לכך טהורה שאינה יונקת מן הטינופת והטומאה ולא מסתכלת בערוה. והם שלושה עולמות ראשונים לנפש, שהם על ידי שלושה כחות דומם צומח חי שבעולם.

[1] ברכות י, א: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב (משלי לא): פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, שדר בחמשה עולמים ואמר שירה; דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכו ה' מלאכיו גברי כח עושי דברו לשמע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו וגו'. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. מאי כל גמוליו? אמר רבי אבהו: שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי? אמר רב יהודה: כדי שלא יסתכל במקום ערוה; רב מתנא אמר: כדי שלא יינק ממקום הטנופת. ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר (תהלים קד): יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה. נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קד): ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא: מסיפא דעניינא, דכתיב (תהלים קד): תסתיר פניך יבהלון תסף רוחם יגועון וגו' ".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כה'

[כה] ועוד יש חלוקה רביעית והוא המדבר, שהיא מעלת הנפש האדם הכוללת הכל, שהיא חוץ לעולם, שהיא רוחנית וחלק אלקי, רק מכל מקום היא נרגשת גם כן בברואי העולם. ואם כן יש בנפש האדם גם כן כח זה, והוא כח הנפש שבנפש-רוח-נשמה, ונשמה לנשמה. כמו שהמדבר הוא נפש העולם כמו שנתבאר לעיל, והוא גם כן מכלל כחות העולם, אם כן על כרחך יש גם בנפש כח זה. וזה אין לו מקום מיוחד באברים הגוף הנראים לפועל, כמו שאין הנפש בעולם נראה בפועל. והוא התייחדות הנפש עם מאצילה ובוראה, כמו שנפש האדם בעולם הוא התחברותו עם בוראם כמו שנתבאר לעיל. וכח זה, רצונו לומר החכמה המרובה ועמוקה שבנפש עד שמתייחדת על ידו עם המאציל, הם שני השמות 'חיה' ו'יחידה' שלנפש. וביאור זה, כי נשמה לנשמה, רצונו לומר כח וחיות של הנשמה, גם זה הכח הוא בנשמה עצמה, כמו האדם שהוא נפש העולם וגם הוא מכלל העולם. וחיות הנשמה שהיא חלק מהכל הוא על ידי דביקותה עם הכל יתברך שמו, שהוא אחד יחיד ומיוחד. וכמו שכח המדבר בעולם הוא כלול משנים, דהיינו חומר וצורה, גוף ונפש, כך כח זה שבנפש הוא כלול משני אלו. וחומר הנשמה לנשמה הוא ענין שהוא חלק אלקי ממעל, שדבר זה הוא הנותן קיום וחיות לנשמה כאשר הוא אדוק ודבוק במחשבה בזה שכל כחותיו הם מחלק אלקי וה' שוכן בקרבו, דבר זה הוא החומר של כח וחיות נשמתו. לזה נקרא 'חיה', שהכל מתים והיא חיה, כי השי"ת נקרא אל חי ואלקים חיים שהוא החיים אמיתים הנצחיים שאין לה ביטול [המכונה מיתה] עולמית. ומצד הזה שבחיות הנשמה, שהוא מה שהיא חלק אלקי, היא נקראת חיה כמו הכל. והצורה לזה, שהוא ההעמקה יותר בדביקות נפשו ביוצרה עד שהם מתאחדים כאחד. ורצונו לומר מדרגת יחוד כל הכחות בעצם המאציל ששם הכל אחד ביחוד גמור והוא דביקת החלק עם הכל, שאין כאן חלק אלקי נפרד, דבר זה כמו הצורה לחומר שמדבקת החומר בעילתו, והיא קשר הגופני ברוחני, כך מעלת ומדרגת זו שנקראת 'יחידה', שזו היא יחידה ביחוד גמור שאין כאן פירוד כלל רק הכל אחד וה' אחד ומיוחד לגמרי, וכך נפשו מיוחדת בו יתברך.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כז'

[כז] וכנגד חמשה עולמות הכללים האלו שבנפש אמר דוד חמשה ברכי נפשי. ואמר בחמישתם נפשי ולא שם אחר, והשם נפש הוא כולל החלק התחתון שבנפש לבד כמו שנתבאר לעיל. היינו כמו שכבר ביארנו כי מאחר שכל כח פרטי הוא חלק אלקי, גם בכל כח פרטי כלול כל הכחות כולם, וגם כל כח פרטי חלוק בכללות לחמשה אלו, וגם בעולם הנפש בעצמו יש חמשה עולמות אלו. ודרך משל הנפש היא נגד שלימות המעשים, ומעשה מצות גולמים הוא נגד מדרגת נפש שבנפש, וכל מה שמוסיף לעשותם בחכמה ובתבונה ובדעת ולעשות נחת רוח להשי"ת וכיוצא הם מתעלים ממדרגה למדרגה, עד שכאשר עושים המעשים ביחוד גמור להשי"ת עד שידמה אצלו שאין הוא העושה רק השי"ת ממוזג בכחות נפשו ואיבריו לעשותם זהו מדרגת יחידה שבנפש. ונמצא עולם הנפש לבדו גם כן חלוק לחמשה עולמות אלו. [ותפס דוד הנפש שהיא מדרגתו כידוע לחכמי האמת הבאים בסוד ה', שדוד המלך ע"ה הוא נגד הפרצוף החמישי שבעולם האצילות שהוא חלק הנפש [כמו שיתבאר לקמן], וכמו שאיתא בזוהר [וארא כז, א] על פסוק בכל נפשך דא דוד, ואין כאן מקומו לבאר זה באריכות.]

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כו'

[כו] ושני אלו הכחות הם כחות נפשיות שחוץ לאברי הגוף הנגלים ומורגשים לגוף, כמו המחשבה שבמוח שמורגשת לגוף על כל פנים שמחשב מצד שהמוח גם הוא מאיברי הגוף ומשכן הנשמה והמחשבה בו. אבל אלו השני כחות הם כחות בנפש חוץ לגוף, והם הנקראים בשו"ע או"ח [ריש סימן צ"ח] התפשטות הגשמיות.^[1] שכאשר הוא מגיע למדרגות שני כחות אלו אז אינו מרגיש כלל בענייני גופו ואיבריו כלל, כדרך שאיתא ברבי אלעזר בן פדת [עירובין נד, ב] שקיים באהבתה תשגה תמיד.^[2] והם שני העולמות האחרים שראה נפש דוד,^[3] האחד הרגשת הכחות העולמיים הכלולים בנפש בהגיעה למדרגת חיה, שהוא דבקותה באלקים חיים מצד שהוא חלק אלקי. וזהו מפלתן של רשעים, שכבר תמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם בהרגשה זו לבד בכל כחות העולמיים שהם כולם חלק אלקי, ואין כאן עוד חוץ ממנו שהוא המכונה בשם רשעות וחטא במציאות כלל. והעולם השני, שהוא הרגשות התאחדות הגמור ודביקות החלק בהכל, וכל הכחות נכללים במקורם ומתייחדים בו, זהו הרגשת כחות העולמים בענין זה, הוא בהסתכלות ביום המיתה, שהוא הסתלקות ענין החלק הנפרד ותשוב הרוח אל אלקים אשר נתנה ותתייחד בו. והעת ההוא הוא ההגעה למעלה זו היותר עליונה אשר אין עוד לצאת ולבוא ומת בנשיקה כמשה רבינו ע"ה, רצונו לומר שכאשר נפשו מתייחדת במקורה לא תשוב עוד למקומה. ועל זה נאמר ה' אלקי גדלת מאוד כמו שאיתא שם בגמרא, והיינו כי מאוד הוא על הגידול היותר אפשרי והוא במדרגת עולם הזה.

[1] שולחן ערוך אורח חיים צ"ח, א: "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".

[2] עירובין נד, ב: "באהבתה תשגה תמיד – כגון רבי אלעזר בן פדת. אמרו עליו על רבי אלעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. אמר רבי יצחק בן אלעזר: פעם אחת בא אדם ליטלו (את הסדין) ומצא בו שרף (נחש ששומר עליו)".

[3] ברכות י, א: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב (משלי לא): פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, שדר בחמשה עולמים ואמר שירה; דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכו ה' מלאכיו גברי כח עושי דברו לשמע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו וגו'. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. מאי כל גמוליו? אמר רבי אבהו: שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי? אמר רב יהודה: כדי שלא יסתכל במקום ערוה; רב מתנא אמר: כדי שלא יינק ממקום הטנופת. ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר (תהלים קד): יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה. נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קד): ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא: מסיפא דעניינא, דכתיב (תהלים קד): תסתיר פניך יבהלון תסף רוחם יגועון וגו' ".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כח'

[כח] והנה מאחר שהנפש היא חלק אלקי, אם כן גם הכל שכולל כחות כל העולם שהוא עולם האצילות קדשו יתברך שמו כמו שנתבאר לעיל גם הוא כלול מכל המוני העולמות הנזכרים. ובכלל הוא כלול מחמשה עולמות הנזכרים, והן הם החמשה פרצופים הידועים לחכמי אמת המקובלים האר"י ז"ל וכל קדושיו עמו, שכל אחד הוא פרצוף אדם שהוא עולם שלם בפני עצמו כמו שנתבאר. ואין כאן מקומו להאריך בפרטי פרטות, רק בדרך כלל שיש כך מדרגות עולמות במחשבתו של השי"ת ורצונו לברוא עולמות יש חמשה מיני עולמות, רצונו לומר בחמשה מיני כחות שיסד השי"ת לסדר העולם. והנה אנו רואים בנפש ששלושה כחות הם נשענים וסמוכים על איברי הגוף שהם הנראים בפועל, ואם כן גם אצל הכל יתברך שמו שלושה כחות מהם נסמכים על הפעולה היוצאת לפועל. והתחתון שבהם והוא הנפש היא ממזיגת בדם ובאיברי המעשה, וזהו כח השי"ת בעולם הנראה לעינינו משמים והארץ וכל ברואיהם, שהנהגתם וחיותם וקיומם הוא רק על ידי השי"ת. וזה מתואר כח הנפש אצל עולם האצילות, שהאציל יתברך שמו מזיו אחדות כבודו להיות נראה ככחות חלוקים, והוא הנקרא עולם העשיה בפי המקובלים [ועולם הגלגלים בפי הפילוסופים], רצונו לומר עולם הרוחני שבעשיה בפעולת המעשים של השי"ת. והכח השני שבנפש אינו נראה לפועל, אבל מורגש בכל האיברים, ומשכנו בלב. ואם כן גם בכח הכל יתברך שמו צריך שימצא כח כזה, רצונו לומר עולם גמור כולל כל הכחות כולם ולא בפועל במעשה רק בהרגשה בלבד, והוא עולם הלבביי שטמון בגוף ואינו נראה גם הגוף הלב לחוץ כלל, וכן הוא משכן כח רוחניי של הרוח. ועולם הלבביי הזה הוא המכונה בפי המקובלים עולם היצירה. וביאורו כי הנה מצאנו במקרא שלוש לשונות על הבריאה – ברא יצר ועשה, ופירשו רוב הקדמונים מדורשי הלשון כי ברא רצונו לומר תחלת ההתחדשות יש מאין, ויצר הוא הצורה, ועשה הוא גמר התיקון החומריי. ונמצא גם בבריאה העולמית היו שלושה עניינים אלו, אלא שאצל אומן בשר ודם אותו דבר שברא אותו יצר ואותו עשה ואחר העשיה אין מקום עוד לכלי שנברא ונוצר, אבל אצל השי"ת גם אחר העשיה מכל מקום יש מקום ותפיסה להבריאה ויצירה הקודמים לה, כי לא נאפסו מן העולם עדיין.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כט'

[כט] והנה אלו השלושה הם מכוונים נגד השלושה כחות שבאדם. הנפש נגד העשיה כמו שכתבתי. והיצירה שהוא הצורה בישות רק בהעדר תיקון החומר הוא נגד הלב, שכבר הוא מורגש בכל האיברים, שהוא כענין הצורה לחומרו, רק שעדיין לא יצא בפועל למעשה. והבריאה שהוא התחדשות יש מאין הוא המחשבה שבמוח, שמתחלה היה אין ונתחדש על כל פנים לישות במחשבה אע"פ שאינו מורגש כלל. והנה כח השי"ת השוכן ביצירה, שרצונו לומר כל הכחות העולמיים שלעינינו קודם שנתקנו במעשה, רק היה גופם גם כן נעלם כמו הלב בגוף שהיה רק בשלימות צורת העולם, כח השי"ת באופן זה להחיותו ולקיימו הוא מכונה כח הרוח שבנפש האדם, והוא עולם היצירה. ועולם הבריאה, והוא כח השי"ת להחיות הכחות העולמיות בתחלת יציאתם יש מאין, והוא כנשמה שבמוח.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ל'

[ל] ושלשה אלו הכחות נשענים ושוכנים על גופי הנבראים שהם מוח ולב ואברי הגוף, ולכן הם אלו שלושה כחות העולם הזה הנגלה גם כן שהם דומם צומח חי, כי כל הבעלי חיים במותם יאבד הכל, ונמצא החיות שלה הוא רק הנגלה ממנה לבד, מה שאין כן במדבר החיות שלו נעלם, שהרי גם במותו הנפש חיה ואם כן אין החיות הנראה לבד. אבל מכל מקום מצד התחברותו בחומר ניכר החיות על ידי החומר, וחלק זה מהחיות שבחומר אעפ"י שגם כן אינו נגלה לגמרי, שהרי במותו גם זה החלק נעלם, מכל מקום יש בו הכרה, ונגדו החלק חיה שבנפש שיש בו הכרה יותר. וחלק יחידה הכרתו הוא יום המיתה שהוא הפירוד מן החומר וההעלם הגמור, והבן זה. ונגד אלה השלשה כחות שבנפש הם בכל יתברך שמו עולם האצילות שביארנו לעיל שהוא כאלו נאצל מן הכל יתברך שמו חלק הכולל כל הכללים [והוא לבדו כלול מחמשה פרצופים מהטעם שנתבאר לעיל כי גם כל אחד כלול מחמשה] ממש דוגמת מדרגת החיה שנתבאר. ובחלק זה עדיין יש לנו מקום להתבונן בו, אבל נגד כח היחידה שהוא התאחדות פרטי הכחות במאציל יתברך שמו, בחלק הזה בכח שאצלו יתברך שמו בענין זה אסור להתבונן, כמו שאיתא בספר יצירה ולפני אחד מה אתה סופר. וזה הוא בכלל מה שאמרו [בפ"ב דחגיגה] בשואל מה למעלה כו',^[1] כי זה הוא התבוננות במקור אחדות השי"ת. ועל דבר זה נאמר (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי, ואמרו ז"ל (במדב"ר יד, כב) הא במיתתו רואה, שהוא על ידי הסתכלות ביום המיתה כמו שנתבאר לעיל, שאז מגיע למדרגה זו כאשר מתאחדת גם נפשו במאציל וכמו שנתבאר לעיל. והוא הנקרא בפי האריז"ל עולם 'אדם קדמון', שגם הוא עולם גמור ודמות אדם לו שהוא הכולל כל כחות העולמיות. וגם הוא מחודש, שהרי קודם שעלה ברצונו לחדש גילוי כחות נפרדים לא היה מקום כלל להתאחדות כחות הפרטיים כאחד, רק שהוא קדמון וראשית לכל ההתחדשות כולו, שזה הוא הקשר והאיחוד שבין עולם האצילות לעצמות אין סוף יתברך שמו. ולכך אסר האריז"ל ההתבוננות בעולם זה, רק בעולמות האורות היוצאות ממנו, והדברים עמוקים ומובנים למבין.

[1] חגיגה יא, ב, במשנה: "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות לא'

[לא] ובזה יובן מה שנתבאר לעיל שה'ש' הוא מכחות העולם הזה הנגלים, הוא שלוש מאות נגד שלושה עולמות הנגלים. ומאה הוא מספר שלם בתכלית השלימות, כי עשר הוא מספר שלם כמו שנתבאר לעיל, וכאשר הוא שלם בתכלית הוא שכל אחד מאלו העשר גם כן שלם בתכלית עד שמגיע למספר עשר, והוא ק'. ועל דרך שנאמר [בתהילים יב, ז] מזוקק שבעתים, כי הזיקוק בכל מקום שבע פעמים, והזיקוק השלם בתכלית הוא שבע פעמים שבע. וכן דרכם בכל מקום לומר על השלימות היותר גמור ושלם מספר ק', כמו [שבת כה, ב] איזהו עשיר כו' שיש לו ק' כרמים ק' שדות ק' עבדים [וכן דרכם לתפוס מאה למספר מרובה בכמה מקומות כמו [פסחים פט, ב] מאה פפא, [חגיגה ט, ב] שונה פרקו מאה פעמים, [סוטה מב, ב] בר מאה פפי, [ב"ק כז, ב] מאה פנדי בפנדא ושאר דוכתי, והוא לטעם הנ"ל] ובכמה מקומות. ושלושה עולמות הנגלים לעין ולחוש שהוא האי עלמא בשלימות הם ה'ש', אבל 'ת' הוא מן עולם האמת, שמכיר גם עולם הרביעי שאינו נגלה. אמנם עולם החמישי שהוא מספר ת"ק, לא נמצא כלל במספר האותיות אות שיורה עליו, לפי שאי אפשר כלל להתבונן בו כמו שנתבאר.