שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כז'

[כז] וכנגד חמשה עולמות הכללים האלו שבנפש אמר דוד חמשה ברכי נפשי. ואמר בחמישתם נפשי ולא שם אחר, והשם נפש הוא כולל החלק התחתון שבנפש לבד כמו שנתבאר לעיל. היינו כמו שכבר ביארנו כי מאחר שכל כח פרטי הוא חלק אלקי, גם בכל כח פרטי כלול כל הכחות כולם, וגם כל כח פרטי חלוק בכללות לחמשה אלו, וגם בעולם הנפש בעצמו יש חמשה עולמות אלו. ודרך משל הנפש היא נגד שלימות המעשים, ומעשה מצות גולמים הוא נגד מדרגת נפש שבנפש, וכל מה שמוסיף לעשותם בחכמה ובתבונה ובדעת ולעשות נחת רוח להשי"ת וכיוצא הם מתעלים ממדרגה למדרגה, עד שכאשר עושים המעשים ביחוד גמור להשי"ת עד שידמה אצלו שאין הוא העושה רק השי"ת ממוזג בכחות נפשו ואיבריו לעשותם זהו מדרגת יחידה שבנפש. ונמצא עולם הנפש לבדו גם כן חלוק לחמשה עולמות אלו. [ותפס דוד הנפש שהיא מדרגתו כידוע לחכמי האמת הבאים בסוד ה', שדוד המלך ע"ה הוא נגד הפרצוף החמישי שבעולם האצילות שהוא חלק הנפש [כמו שיתבאר לקמן], וכמו שאיתא בזוהר [וארא כז, א] על פסוק בכל נפשך דא דוד, ואין כאן מקומו לבאר זה באריכות.]

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כו'

[כו] ושני אלו הכחות הם כחות נפשיות שחוץ לאברי הגוף הנגלים ומורגשים לגוף, כמו המחשבה שבמוח שמורגשת לגוף על כל פנים שמחשב מצד שהמוח גם הוא מאיברי הגוף ומשכן הנשמה והמחשבה בו. אבל אלו השני כחות הם כחות בנפש חוץ לגוף, והם הנקראים בשו"ע או"ח [ריש סימן צ"ח] התפשטות הגשמיות.^[1] שכאשר הוא מגיע למדרגות שני כחות אלו אז אינו מרגיש כלל בענייני גופו ואיבריו כלל, כדרך שאיתא ברבי אלעזר בן פדת [עירובין נד, ב] שקיים באהבתה תשגה תמיד.^[2] והם שני העולמות האחרים שראה נפש דוד,^[3] האחד הרגשת הכחות העולמיים הכלולים בנפש בהגיעה למדרגת חיה, שהוא דבקותה באלקים חיים מצד שהוא חלק אלקי. וזהו מפלתן של רשעים, שכבר תמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם בהרגשה זו לבד בכל כחות העולמיים שהם כולם חלק אלקי, ואין כאן עוד חוץ ממנו שהוא המכונה בשם רשעות וחטא במציאות כלל. והעולם השני, שהוא הרגשות התאחדות הגמור ודביקות החלק בהכל, וכל הכחות נכללים במקורם ומתייחדים בו, זהו הרגשת כחות העולמים בענין זה, הוא בהסתכלות ביום המיתה, שהוא הסתלקות ענין החלק הנפרד ותשוב הרוח אל אלקים אשר נתנה ותתייחד בו. והעת ההוא הוא ההגעה למעלה זו היותר עליונה אשר אין עוד לצאת ולבוא ומת בנשיקה כמשה רבינו ע"ה, רצונו לומר שכאשר נפשו מתייחדת במקורה לא תשוב עוד למקומה. ועל זה נאמר ה' אלקי גדלת מאוד כמו שאיתא שם בגמרא, והיינו כי מאוד הוא על הגידול היותר אפשרי והוא במדרגת עולם הזה.

[1] שולחן ערוך אורח חיים צ"ח, א: "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".

[2] עירובין נד, ב: "באהבתה תשגה תמיד – כגון רבי אלעזר בן פדת. אמרו עליו על רבי אלעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. אמר רבי יצחק בן אלעזר: פעם אחת בא אדם ליטלו (את הסדין) ומצא בו שרף (נחש ששומר עליו)".

[3] ברכות י, א: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב (משלי לא): פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, שדר בחמשה עולמים ואמר שירה; דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכו ה' מלאכיו גברי כח עושי דברו לשמע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו וגו'. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. מאי כל גמוליו? אמר רבי אבהו: שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי? אמר רב יהודה: כדי שלא יסתכל במקום ערוה; רב מתנא אמר: כדי שלא יינק ממקום הטנופת. ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר (תהלים קד): יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה. נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קד): ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא: מסיפא דעניינא, דכתיב (תהלים קד): תסתיר פניך יבהלון תסף רוחם יגועון וגו' ".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כח'

[כח] והנה מאחר שהנפש היא חלק אלקי, אם כן גם הכל שכולל כחות כל העולם שהוא עולם האצילות קדשו יתברך שמו כמו שנתבאר לעיל גם הוא כלול מכל המוני העולמות הנזכרים. ובכלל הוא כלול מחמשה עולמות הנזכרים, והן הם החמשה פרצופים הידועים לחכמי אמת המקובלים האר"י ז"ל וכל קדושיו עמו, שכל אחד הוא פרצוף אדם שהוא עולם שלם בפני עצמו כמו שנתבאר. ואין כאן מקומו להאריך בפרטי פרטות, רק בדרך כלל שיש כך מדרגות עולמות במחשבתו של השי"ת ורצונו לברוא עולמות יש חמשה מיני עולמות, רצונו לומר בחמשה מיני כחות שיסד השי"ת לסדר העולם. והנה אנו רואים בנפש ששלושה כחות הם נשענים וסמוכים על איברי הגוף שהם הנראים בפועל, ואם כן גם אצל הכל יתברך שמו שלושה כחות מהם נסמכים על הפעולה היוצאת לפועל. והתחתון שבהם והוא הנפש היא ממזיגת בדם ובאיברי המעשה, וזהו כח השי"ת בעולם הנראה לעינינו משמים והארץ וכל ברואיהם, שהנהגתם וחיותם וקיומם הוא רק על ידי השי"ת. וזה מתואר כח הנפש אצל עולם האצילות, שהאציל יתברך שמו מזיו אחדות כבודו להיות נראה ככחות חלוקים, והוא הנקרא עולם העשיה בפי המקובלים [ועולם הגלגלים בפי הפילוסופים], רצונו לומר עולם הרוחני שבעשיה בפעולת המעשים של השי"ת. והכח השני שבנפש אינו נראה לפועל, אבל מורגש בכל האיברים, ומשכנו בלב. ואם כן גם בכח הכל יתברך שמו צריך שימצא כח כזה, רצונו לומר עולם גמור כולל כל הכחות כולם ולא בפועל במעשה רק בהרגשה בלבד, והוא עולם הלבביי שטמון בגוף ואינו נראה גם הגוף הלב לחוץ כלל, וכן הוא משכן כח רוחניי של הרוח. ועולם הלבביי הזה הוא המכונה בפי המקובלים עולם היצירה. וביאורו כי הנה מצאנו במקרא שלוש לשונות על הבריאה – ברא יצר ועשה, ופירשו רוב הקדמונים מדורשי הלשון כי ברא רצונו לומר תחלת ההתחדשות יש מאין, ויצר הוא הצורה, ועשה הוא גמר התיקון החומריי. ונמצא גם בבריאה העולמית היו שלושה עניינים אלו, אלא שאצל אומן בשר ודם אותו דבר שברא אותו יצר ואותו עשה ואחר העשיה אין מקום עוד לכלי שנברא ונוצר, אבל אצל השי"ת גם אחר העשיה מכל מקום יש מקום ותפיסה להבריאה ויצירה הקודמים לה, כי לא נאפסו מן העולם עדיין.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כט'

[כט] והנה אלו השלושה הם מכוונים נגד השלושה כחות שבאדם. הנפש נגד העשיה כמו שכתבתי. והיצירה שהוא הצורה בישות רק בהעדר תיקון החומר הוא נגד הלב, שכבר הוא מורגש בכל האיברים, שהוא כענין הצורה לחומרו, רק שעדיין לא יצא בפועל למעשה. והבריאה שהוא התחדשות יש מאין הוא המחשבה שבמוח, שמתחלה היה אין ונתחדש על כל פנים לישות במחשבה אע"פ שאינו מורגש כלל. והנה כח השי"ת השוכן ביצירה, שרצונו לומר כל הכחות העולמיים שלעינינו קודם שנתקנו במעשה, רק היה גופם גם כן נעלם כמו הלב בגוף שהיה רק בשלימות צורת העולם, כח השי"ת באופן זה להחיותו ולקיימו הוא מכונה כח הרוח שבנפש האדם, והוא עולם היצירה. ועולם הבריאה, והוא כח השי"ת להחיות הכחות העולמיות בתחלת יציאתם יש מאין, והוא כנשמה שבמוח.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ל'

[ל] ושלשה אלו הכחות נשענים ושוכנים על גופי הנבראים שהם מוח ולב ואברי הגוף, ולכן הם אלו שלושה כחות העולם הזה הנגלה גם כן שהם דומם צומח חי, כי כל הבעלי חיים במותם יאבד הכל, ונמצא החיות שלה הוא רק הנגלה ממנה לבד, מה שאין כן במדבר החיות שלו נעלם, שהרי גם במותו הנפש חיה ואם כן אין החיות הנראה לבד. אבל מכל מקום מצד התחברותו בחומר ניכר החיות על ידי החומר, וחלק זה מהחיות שבחומר אעפ"י שגם כן אינו נגלה לגמרי, שהרי במותו גם זה החלק נעלם, מכל מקום יש בו הכרה, ונגדו החלק חיה שבנפש שיש בו הכרה יותר. וחלק יחידה הכרתו הוא יום המיתה שהוא הפירוד מן החומר וההעלם הגמור, והבן זה. ונגד אלה השלשה כחות שבנפש הם בכל יתברך שמו עולם האצילות שביארנו לעיל שהוא כאלו נאצל מן הכל יתברך שמו חלק הכולל כל הכללים [והוא לבדו כלול מחמשה פרצופים מהטעם שנתבאר לעיל כי גם כל אחד כלול מחמשה] ממש דוגמת מדרגת החיה שנתבאר. ובחלק זה עדיין יש לנו מקום להתבונן בו, אבל נגד כח היחידה שהוא התאחדות פרטי הכחות במאציל יתברך שמו, בחלק הזה בכח שאצלו יתברך שמו בענין זה אסור להתבונן, כמו שאיתא בספר יצירה ולפני אחד מה אתה סופר. וזה הוא בכלל מה שאמרו [בפ"ב דחגיגה] בשואל מה למעלה כו',^[1] כי זה הוא התבוננות במקור אחדות השי"ת. ועל דבר זה נאמר (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי, ואמרו ז"ל (במדב"ר יד, כב) הא במיתתו רואה, שהוא על ידי הסתכלות ביום המיתה כמו שנתבאר לעיל, שאז מגיע למדרגה זו כאשר מתאחדת גם נפשו במאציל וכמו שנתבאר לעיל. והוא הנקרא בפי האריז"ל עולם 'אדם קדמון', שגם הוא עולם גמור ודמות אדם לו שהוא הכולל כל כחות העולמיות. וגם הוא מחודש, שהרי קודם שעלה ברצונו לחדש גילוי כחות נפרדים לא היה מקום כלל להתאחדות כחות הפרטיים כאחד, רק שהוא קדמון וראשית לכל ההתחדשות כולו, שזה הוא הקשר והאיחוד שבין עולם האצילות לעצמות אין סוף יתברך שמו. ולכך אסר האריז"ל ההתבוננות בעולם זה, רק בעולמות האורות היוצאות ממנו, והדברים עמוקים ומובנים למבין.

[1] חגיגה יא, ב, במשנה: "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות לא'

[לא] ובזה יובן מה שנתבאר לעיל שה'ש' הוא מכחות העולם הזה הנגלים, הוא שלוש מאות נגד שלושה עולמות הנגלים. ומאה הוא מספר שלם בתכלית השלימות, כי עשר הוא מספר שלם כמו שנתבאר לעיל, וכאשר הוא שלם בתכלית הוא שכל אחד מאלו העשר גם כן שלם בתכלית עד שמגיע למספר עשר, והוא ק'. ועל דרך שנאמר [בתהילים יב, ז] מזוקק שבעתים, כי הזיקוק בכל מקום שבע פעמים, והזיקוק השלם בתכלית הוא שבע פעמים שבע. וכן דרכם בכל מקום לומר על השלימות היותר גמור ושלם מספר ק', כמו [שבת כה, ב] איזהו עשיר כו' שיש לו ק' כרמים ק' שדות ק' עבדים [וכן דרכם לתפוס מאה למספר מרובה בכמה מקומות כמו [פסחים פט, ב] מאה פפא, [חגיגה ט, ב] שונה פרקו מאה פעמים, [סוטה מב, ב] בר מאה פפי, [ב"ק כז, ב] מאה פנדי בפנדא ושאר דוכתי, והוא לטעם הנ"ל] ובכמה מקומות. ושלושה עולמות הנגלים לעין ולחוש שהוא האי עלמא בשלימות הם ה'ש', אבל 'ת' הוא מן עולם האמת, שמכיר גם עולם הרביעי שאינו נגלה. אמנם עולם החמישי שהוא מספר ת"ק, לא נמצא כלל במספר האותיות אות שיורה עליו, לפי שאי אפשר כלל להתבונן בו כמו שנתבאר.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות לב'

[לב] והמתבאר כי מהבריאה ומבשרינו נתבונן ונחזה אלקי שממנו נמשך הכל, שגם הוא כלול משני עולמות הכוללים רק עצמותו יתברך, והם אצילות ואדם קדמון, ושלושה עולמות הנשואים על הברואים. והנה אנחנו לא נדע רק עולם אחד נברא, והוא הנראה שהוא העשיה הנגלה. אבל הבריאה והיצירה הם נעלמים במוח ולב, אבל הם גם כן עולמות נבראים והם עדיין בבריאה, וכמו המוח ולב שכל פעולה מתחילה היא במוח ואח"כ בלב ואח"כ יוצא לפועל במעשה, ומכל מקום גם המוח והלב המציירים כל הפעולות במחשבה ורצון גם הם ישנם במציאות הבריאה גם כעת, ולא דוגמת האומן וכמו שנתבאר לעיל. ונמצא הם כוללים כל הכחות, העולם הזה כולו כלול גם כן בבריאה וכן ביצירה, רק שכאן הוא נגלה לפועל ושם הוא בהעלם. וההעלם הראשון העליון הוא הבריאה שהוא דוגמת המוח, וזה נקרא בפי פילסופי קדם עולם הכסא, שאין לו שייכות כל כך למה שתחתיו, כי אין מקור חיי האיברים נמשך מן המוח רק מן הלב, ועיקרו רק משכן לנשמה וחכמה, והוא כסא ומכון לשבת לכבוד השי"ת כביכול בלבד. ומה שאחריו הוא היצירה, הוא דוגמת הלב שהוא מקור חיי האיברים, וכן דוגמתו זה העולם המכונה בפי חכמי קדם עולם המלאכים, אשר הוא כולל כל כחות הבריאה העולמיית כולם. כל כח פרטי שבבריאה מכונה שם בשם מלאך פרטי, שמן הלב משתלח מקור החיים לכל איברי המעשה, וכן שם הם השלוחים לכל כחות המעשיים שבעולם העשיה הגופני, מכל כח פרטי ברוחניותו שבלב אל האברים. וכענין השתמשות הלב באיברי הגוף שמשלח כל כח פרטי שבו אל אותו הכח פרטי שבגוף ומשתמש בו, כך הוא השתמשות אותם עולם היצירה בעולם העשיה על ידי המלאכים והשלוחים הפרטיים שבו, והם נעלמים כמו כחות הלב.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות לג'

[לג] ומעתה התבאר הכרח מציאות עולם המלאכים כפי סדר הבריאה שיסד וסידר השי"ת בבריאת האדם והעולם הנראה, שזהו סדר שרצה בו השי"ת שיהיה לאדם שלושה כחות פועלות כל פעולה, שבזה הוא השלמת העבודה שהוא התכלית הנרצה בבריאה, ושלימות העבודה הוא במחשבה ולב ומעשה. וכיון שכך הוא סדר העבודה התוריית שרצה השי"ת במכוונו בתכלית הבריאה, שלולי כן בנפש בלבד או אפילו בנפש ורוח לא היה אפשר לצאת המכוון בשלימות העבודה לפועל, מצד ההיפוך שברא השי"ת היצר הרע ושהאדם יכופנו זה לא היה אפשר בלא בריאת החכמה שבמוח הנעלמת והיא טהורה לגמרי, והנפש היא נוטה ביותר אל ההיפוך, והלב באמצע נוטה אל שני הקצוות בשני מפתחות שבה, ובזה תשלם העבודה. ואם כן הוצרכה הבריאה להיעשות בדפוס העבודה התוריית, ונברא כן הנפש האדם וכן הבריאה העולמות וכן כלל חידוש הבריאה אצל השי"ת, כי הכל סדר אחד שחדש השי"ת הולך על סדר מסודר ומבורר כמו שאמרנו.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות א'

[א] והנה ביארנו כי יש מציאות שני עולמות ברואים נפרדים מעצמות השי"ת ונעלמים מעינינו, והם בריאה ויצירה של העולם הזה טרם בא אל העשיה. נמצינו למידים שיש שני מיני ברואים רוחניים, זה למעלה מזה, שהרי שניהם עולמות מלאים מכחות שונים כמספרי ברואי העולם הנראה. והראשונים הם המיוחסים אל עילתם ביחוד למשכן עילתם לא לצורך התחתונים כל כך, והאחרונים הם לצורך התחתונים ביחוד כלב שהוא מקור חיי האיברים.

שיחת מלאכי השרת פרק ד'
רבי צדוק
אות ב'

[ב] ענין שתי בריאות הללו נתפרשו בכתוב [תהילים קד] עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט. ובזוהר חדש רות [על פסוק כי פקד ה' את עמו דבור המתחיל רבי נחמיה פתח [דפוס ז' צח, ד], והוא בזוהר גדול פרשת בראשית עמוד קפ"ד] דרשו על מקרא זה אית מלאכין דאינון מן רוחא, ואית מלאכין דאינון מאשא, דא יהיב מדיליה לחבריה בגין דאית שלמא בינייהו, ועל דא אינון דנחתין מתרי יסודי אילין נחתין, עד כאן.^[1] [ובזוהר ויקרא ט, ב, איתא מנהון אישא דלהיט, מנהון מיא, מנהון רוחא, הדא דכתיב עושה מלאכיו כו', עד כאן. הנה הוסיף עוד מלאכי מים שלא נזכרו בכתוב]. ובזוהר [תרומה קעג, א] ביאר וזה לשונו, קוב"ה כריך חויא סחרניה דקדושא, אתאן מלאכין עילאין לאעלא גו קודשא, הוא חויא תמן ודחלא לאסתאבא ביה, ואם תאמר הא כולהו אשא ואשא לא מקבלא מסאבו. תא חזי כתיב עושה מלאכיו רוחות כו' – אילין מלאכין דקיימין לבר, משרתיו אש לוהט – אילין מלאכין דקיימין לגו. איהו רוח מסאבו ואינון רוח, רוח ברוח כו', לא יכלין לאעלא בגו אינון דלגאו כו' אינון אש וההוא אש דחי לההוא מסאבא כו', עד כאן.^[2]

[1] זהר חדש רות דף פא, טור ב (תרגום הסולם): "רבי קסמא בר רבי ינאי פתח, עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. יש מלאכים שהם מרוח, ויש מלאכים שהם מאש, וכל אחד נותן משלו לחבירו, משום שיש שלום ביניהם. ועל כן, אלו המלאכים היורדים, יורדים משני היסודות האלו, המים והאש. כשיורדים לעולם הזה מתלבשים יותר, שמתלבשים באויר העולם הזה, שהוא יסוד הרוח, ונתגלמו".

[2] זהר תרומה קעג, תחילה מבואר שם שאי אפשר להידבק בקדושה בלא לדחות את הס"א (וז"ל בתרגום הסולם) משל "למלך שהיו לו אבנים יקרות בתיבה אחת נעולה במבצרו. ומלך ההוא היה חכם, וכדי שלא יקרב כל מי שרוצה אל התיבה ההיא של אבנים טובות ומרגליות אשר שם, לקח בחכמתו נחש אחד חזק, וכרך אותו מסביב תיבה ההיא. כל מי שרצה לשלוח יד אל התיבה, היה הנחש דולג עליו והרגו. אוהב אחד היה אל המלך, אמר לו המלך: בכל עת שתרצה להכנס ולהשתמש בתיבה, תעשה כך וכך אל נחש ההוא ותפתח התיבה ותשמש באוצרות שלי. כך הקב"ה כרך נחש סביב הקדושה, ובאים מלאכים עליונים להכנס אל הקדושה, הרי הנחש שם, ויראים להטמא בו. בוא וראה, כתוב: עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, עושה מלאכיו רוחות, אלו הם המלאכים העומדים בחוץ. משרתיו אש לוהט, אלו הם המלאכים העומדים בפנים. הם רוח, ורוח ברוח אינם נכנסים זה בזה. רוח הטומאה  ברוח הקדושה אינם מתערבים זה בזה. ומשום זה, אלו הנקראים רוח, שהם מלאכים החצונים, אינם יכולים להכנס בפנים משום רוח הטומאה ההוא. והם דוחים אותה למטה כנ"ל. ואלו המלאכים שבפנים שהם אש, אש ההוא דוחה את טומאה ההיא שלא תכנס לפנים. ומשום זה הכל דוחים את הטומאה  לחוץ, שלא תתערב עמהם. ועל כן מלאכים עליונים משבחים להקב"ה רק אחר שדחו את הטומאה לחוץ".