שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות יא'

[יא] וזה שהוכיח ממה דכתיב כי מלאכיו יצוה שהמצות הם ככח המלאכים, למדנו שהנשמר גדול מן כח השומר כגודל מעלת הפועל על הנפעל. שמאחר שיש בכח האדם להיות פועל ועושה כח זה שהוא כח השומר שאין לו שום נטיה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה [בתהילים קט, כב] ולבי חלל בקרבי ואמרו ז"ל (ירושלמי סוף ברכות) שהרגו ליצר הרע, שיש כח באדם להיות פועל כחות קבועות, אם כן כחו גדול מכח הנפעל שהוא הכח הקבוע בל ינטה. שהרי בכח הפועל הוא כח הנפעל, שהרי הוא פעלו, וגם כח הפועל שזה אינו בנפעל שהרי הוא נפעל ולא פועל. וכן נפש האדם היא יכולה לבוא לידי מדרגת המלאך להרוג ליצר. ולכן נקראו הנביאים והכהנים והתלמידי חכמים מלאכים כאשר הגיעו למדרגה זו שהתגברו על כחות הנטיה שבהם עד שיהיה לבם ברשותם להטותו לכל אשר יחפצו, וגם יש בידם כח הפועל זה. והוי אומר שכח הנשמר גדול, שעל ידי זה שהוא נשמר ושאינו כח קבוע וקיימא הוא גדול, שהוא הפועל לכח השומר, והבן זה.  וזהו המעלה הראשונה לאדם במה שיש לו החסרון הנטיה אל הרע והוא נשמר ממנו.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות י'

[י] ובזה אין סתירה מגמרא דמכות הנזכר לגמרא קידושין [לג, ב] דבעי מהו לעמוד מפני ספר תורה, וקאמר מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן, ועיין שם בהר"ן מה שדחק.^[1] אבל לומדיה הוא רק הלומדים דברי תורה [ולמדו דצריך לעמוד גם ממנו מדברי רבי יוסי הגלילי [שם לב, ב], דפלגינהו לתרתי, זקן היינו שקנה חכמה שהתורה אצלו לקנין, והיינו כאשר נקראת על שמו שהיא קניינו, כמו קנין שמים וארץ להשי"ת שהוא מעשה ידיו [שם בכתובות] כך התורה מעשה ידי הצדיק והיא קניינו. ושיבה גם כן רוצה לומר חכם, אבל אין נקרא זקן שעדיין אין התורה אצלו בקנין.] ולאו גברא רבא נינהו להיות בצרי מדברי תורה ושתהיה התורה קניינם. וכמו שאיתא בעבודה זרה שם לעולם ילמוד אדם ואח"כ יהגה, שנאמר ובתורת ה' והדר ובתורתו יהגה, והיינו שהלימוד הוא שלומד דבר אחר, וזהו כאשר התורה תורת ה' והוא למדו. אבל כאשר היא תורתו אז נקרא יהגה, וכל הגיון בלב כדפירש רש"י [תהילים א], וכמו שנאמר והגיון לבי, והיינו שכבר קבוע דברי תורה בכל לבבו, כדרך שאמרו [בויקרא רבה יז, א] דמסילין דאורייתא כבושין בלבהון, ואז נקרא תורתו. אבל לומדיה הוא רק תורת ה', ובזה יש קל וחומר אליה שעדיין היא חשובה מהם, רק כאשר היא נחשבת לקניינם שכבר הגיע להיות גברא רבא אז הוא חשוב, שהרי הוא הפועל והתורה נפעל ממנו.

[1] הר"ן על קדושין לג מפרש שאמנם התורה גדולה יותר מלומדיה אך כיוון שלולא פרשוה לומדיה היתה מונחת בארון ללא שימוש יש לקום גם מפניהם. והביא שם את התוספות שכתב במסכת מכות שם שאמנם התורה גדולה יותר אלא שאת עצם החיוב לקום מפניה למדנו מקל וחומר מתלמיד חכם, אם כן כיצד יתכן שאדם יקום מפני התורה, ולא יקום מפני תלמיד חכם שהוא מקור הלימוד?.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות טז'

[טז] ולכן אמרו [ירושלמי פ"ה דיומא] וכל אדם לא יהיה באוהל מועד, אפילו אותם שכתוב בהם דמות פניהם פני אדם. והיינו כמו שאמרו ז"ל [זוה"ק שלח קסא, ב] שהקדשי קדשים נגד הלב, והיינו ששם היא מקור הרגשת אורו של השי"ת. ולכך רק ביום הכיפורים הותר הכניסה לבית קדשי קדשים, שהוא ההרגשה ביחוד הגמור, ואז אין כאן שום חטא כלל. וכמו שאיתא [ירושלמי פ"ב דמכות] שאלו לתורה כו', שאלו להקב"ה ואמר יעשה תשובה כו'.^[1] והיינו שאצל התורה והחכמה על ידי החטא הרי נעשה פגם בנפשו, ובמה יכופר הפגם ההוא, וצריך דבר המכפר. אבל אצל הקב"ה שהוא רומז אל היחוד הגמור והרגשת שרק ה' אחד עכשיו כמו שלא נברא, שהוא ההרגשה הברורה שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, ואין כאן שאלה איה מקום כבודו מאחר שמרגיש בלב היחוד האמיתי. וזהו בבית קדשי קדשים ששם הוא התייחדות החיים כולם בלב שהוא מקור החיים, וכן הרגשת האדם דבר זה הוא בלב ששם הוא התייחדות החיים. ורק כהן גדול יחידי שהוא הכולל מכל ישראל. מאחר שאנו מגיעים אל היחוד האמיתי אם כן אין כאן שום פירוד נפשות כלל. ואז מתכפרים החטאים, כי אצל היחוד אין כאן שום פגם וקלקול על ידי החטאים כלל, כי כל הקלקולים הוא רק כפי המדומה. והוא סדר הבריאה שברא השי"ת להיות נדמה כאלו יש כאן העלם היחוד האמיתי ויש פירוד, וזהו מדרגת התורה שהיא המגדרת את האדם ומצמצמתו, והוא כפי הצמצום וההעלם השי"ת יחודו האמיתי. אבל כאשר נודע היחוד האמיתי שהוא התשובה שהוא בלב, כמו שנאמר [מלכים ב' כג, כה] אשר שב אל ה' בכל לבבו, והוא הרגשה הברורה ביחוד הש"י, אז אין לשום גדרים וחטאים כלל. כאשר אמרנו שדבר זה נקרא עלה השומר לפרי, כי ממילא הפירות הם הגונים וכל מעשיו מתוקנים מאחר שהוא מדובק בה' שמרגיש בלבבו יחוד השי"ת גם עכשיו כקודם שנברא העולם, והרי הוא מיוחד ביחוד גמור עם רצון השי"ת, ואם כן כל מעשיו מעשי השי"ת הוא ורצונו שיעשו. ולכך ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו', כמו לעתיד לבוא דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' שיהיה ההכרה ברור, ואז יהיה בטול היצר הרע כמו שאיתא [סוכה נב, א], שלא יהיה מקום כלל לההיפך שהם החטאים והקלקולים, כך ביום הכיפורים, והדברים הללו ארוכים ומתבארים אצלינו במקום אחר. ולכך המלאכים שאין להם ההכרה הברורה ההוא לדעת שמלא כל הארץ כבודו הוא לנגדם תמיד ושומעים בקולו ולא יצטרכו לשאול איה מקום כבודו, לכך לא יראו באוהל מועד שהוא בית קודש הקדשים, שהוא רומז נגד עולם העליון שהוא למעלה מעולם המלאכים.

[1] ירושלמי מכות ב, ו: "אמר רבי פינחס: טוב וישר, למה הוא טוב? שהוא ישר, ולמה הוא ישר? שהוא טוב, על כן יורה חטאים בדרך, – שמורה דרך תשובה. שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשה תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב: על כן יורה חטאים בדרך, יורה לחטאים דרך לעשות תשובה".

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות טו'

[טו] ולכן אמרו שאין יכולים לשמוע קולו רק עומדים ונבהלים, שההרגשה אצלם מבוהלת ברצוא ושוב. שההרגשה היא בלב וכמו שכתבתי לעיל על פסוק לב שומע, ונאמר [במשלי יד, י] לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר, שמי שאין לו מרת לב אין לו שמחה הבאה אח"כ, שלעולם לפני גאון שבר. וכן כל התאות באות מן הלב, כמו שאיתא עין רואה ולב חומד, ועל ידי שמונע לבו מהתאוות לענייני עולם הזה על ידי זה מתדבק להפכו שהוא עולם העליון ונבדל לגמרי. שיש שלושה עולמות – עולם הכסא ועולם המלאכים ועולם הגלגלים [כפי דעת הפילוסופים הקדמונים, וגם ל דעת המקובלים יציבא מלתא אף שהם חושבים ארבעה עולמות אבי"ע הידועים וכמו שכתבתי במקום אחר]. פירוש עולם העליון מכסא כבודו של השי"ת, ועולם התחתון הגשמיי, והאמצעי שביניהם. והם השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם, והאויר שביניהם. וכמו שאמרו ז"ל [ברא"ר ג] ועוף יעופף, על מלאכי השרת, שהם המעופפים באויר שהוא האמצעי. ואמרו חכמי האמת שנפש האדם חצובה מתחת כסא הכבוד, רוצה לומר מעולם הכסא שהוא העליון. והיינו לפי שיש לה נטייה אל הקצוות, כמו שיש לה נטיה אל קצה התחתון לגמרי והוא מצד הגוף החומריי, כך יש לה נטייה אל העליון לגמרי מצד הנפש שהיא משם. מה שאין כן המלאכים שאין להם נטייה אין נוטים לשום צד, ואין דבוקים בעליון לגמרי והוא ההרגשה הברורה שהשי"ת נוכח עיניו שדבר זה הוא הדביקות בעולם העליון. ושמיעת הקול רוצה לומר ההרגשה על בוריו בהרגשה מבוררת בלב שהשי"ת נצב לקראתו ומדבר עמו ומצוהו, רק הוא אצלם כנחלה מבוהלת שאינה מבוררת, שכל דבר מבוהל ונחפז אינו מבורר רק נראה ואינו נראה, כמו שאיתא שהמלאכים צועקים איה מקום כבודו.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות ט'

[ט] וכבר אמרו [מכות כב, ב] כמה טפשאי הנך דקיימי מקמי אורייתא ולא קיימי מקמי גברא רבא, דבדאורייתא כתיב המספר ארבעים ואתו רבנן ובצרי חדא. והיינו כי כל המצות הם מעשה האדם, וכמו שאיתא [כתובות ה, א] על בית המקדש שנקרא מעשה צדיקים ופעולתם. וכן כל מעשה המצות הם פעולת האדם, ואם כן ודאי שיש לפועל מעלה על הנפעל. ודבר זה מבואר שכח הפועל גדול מן כח הנפעל ממנו, שהרי זה פעלו והוא נפעל על ידו וממנו, והיתפאר יציר על היוצרו. ואמנם התורה שהיא מן השמים ומעשה ה' היינו סבורים שיש לה מעלה על האדם. ואמר שגם היא נקראת מעשה ידי אדם, כי כל מעשה הוא תיקון הדבר והשלמתו, והחכמים הם המשלימים אותה והיא קרויה על שמם שהיא פעולתם. וכמו שאיתא [ע"ז יט, א] בתחלה נקראת התורה על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שם שלו, שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה. והיינו לבסוף כשנעשה גברא רבא ובידו להשלים להחסיר ולהעדיף לגדור ולתקן את דברי התורה היא נקראת התורה שלו שהיא פעולתו.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות ח'

[ח] ויש לקיים הגירסא שלפנינו שממקרא זה הוא שלמד שגדולה מעלת הנשמר על השומר. והיינו ממה שנאמר יצוה לך שנתבאר לעיל פירוש רז"ל בו על המצות שיצוה ה', שהם מלאכיו שיש להם כח המלאך מבלי לנטות, וכמו שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע. ובפסחים [ח, ב] שלוחי מצוה אינן ניזוקין, כי המצוה יש לה כח זה שהיא כח השומר שאין נפגע בה שום דבר רע ומזיק.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות ז'

[ז] ולכן אמר [זכריה ג] ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שנקראים המלאכים שאין יכולים להלך, מאחר שאין יכולים לצאת – גם לבוא אין יכולים, ונפשות הצדיקים נקראים מהלכים. וזהו שאמר רבי מאיר במעלה הראשונה של ישראל במה שהם נשמרים, והמלאכים הם השומרים שאין צריכים להיות נשמרים, ודבר זה מעלה כאשר צריך להיות נשמר, מה שאין כן המלאכים שהם שומרים ולא נשמרים. ואין הראיה ממה שהם שומרים לישראל כאלו טפלים להם, שהרי מצינו גם כן [תהילים קכא, ה] ה' שומרך, ונאמר [פ' ויצא] ושמרתיך בכל אשר תלך. רק רוצה לומר ממה שיש בהם כח השומר, שאין להם יראה שיצטרכו להיות גם כן נשמרים, כמו שכל נברא בעל מעלה מושך אחריו חסרון שממנו הוא מתיירא וצריך להיות נשמר, וממה שאצלם כח השומר שאין להם יציאה אל ההיזק כלל דבר זה הוא חסרון, מה שאין שייך זה אצל השי"ת.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות ו'

[ו] ולכך מעלה היא זו מה שהאדם צריך להיות נשמר, וכמו שמנהגו של העולם שהעשיר מתיירא וצריך להיות נשמר מן הלסטים, אבל עני אינו מתיירא ואין צריך שמירה. וכן היין נשמר שלא יחמיץ ולא יתקלקל ולא המים. והיינו שכל דבר שיש לו מעלה צריך שמירה ומי שאין צריך שמירה הוא לאות שאין לו שום מעלה, שכך יסד השי"ת בטבעי הבריאה שברא, בכל דבר שיש לו מעלה ויכול להתעלות הוא יכול להתחסר ולהשתפל גם כן. כי רק השי"ת הוא בעל מעלה אמיתית שאינו מושך אחריו שום חסרון. אבל כל בעל מעלה מושך אחריו גם כן חסרון, ואם אינו מושך אחריו חסרון אינו בעל מעלה. וכמו שאיתא על פסוק [דברים לא, ב] לא אוכל עוד לצאת ולבוא, ופירש רש"י שנסתמו ממנו שערי הלכה. ותינח לבוא אבל לצאת אמאי לא, אבל הם נמשכים זה מזה, כי מי שאפשר לו היציאה אפשר לו הביאה, וכאשר הוא עומד במדרגתו ואי אפשר לו הביאה גם היציאה אי אפשר לו. והדברים אלו עמוקים ומבוארים במקום אחר.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות ה'

[ה] ובתנחומא שם מסיים ומי הן המלאכים, אלו שמשמרין אותו מן המזיקין כו', מכריז לפניו ואומר תנו כבוד לצלמו של הקב"ה, לפי שכל העולם כולו מלא רוחות ומזיקים, עד כאן. פירוש שכל ענייני העולם הם מליאים דברים המזיקים לנפש מכל צד, כל חמדה וכל חפץ הנמצא בבריאת העולם הוא מעורב טוב ברע, הטוב כאשר ישתמש בו רק לרצון השי"ת והרע להיפך, וזהו שמלא מזיקין. והגדר לזה היא התורה, כמו שאיתא [ב"ב טז, א] בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין שהיא השמירה, שעל ידי כל מצוה ממצות התורה שמקיים נמסר לו מלאך אחד. רוצה לומר כח הקבוע ועומד שאין יכול לנטות כלל אל הרע, והוא משמרו מהם ומכריז ואומר תנו כבוד כו'. שלפי שהוא צלמו של הקב"ה שעל כן יש בו כל הכחות כולם גם להנזק, ותחפצו להזיק, אדרבא תנו כבוד, רוצה לומר כחות המזיקים המנעו ממנו. וענין ההכרזה הוא הפרסום לכל תאות וחמודות העולם שזה הוא בצלם אלקים וראוי שימנעו, ולא יכנס ללבו כלל חמדת ותשוקות ההם. שעל ידי המצוה הוא בתואר עושי דברו, שבזה הוא עצום מן המלאכים, רוצה לומר בעל כח יותר מהם, לפי שהוא בעל הכחות כולם עד שקיום המצות שייך אצלו להיות נקרא על ידו בשם עושי דברו, והוא צלם אלקים כמו שנתבאר. והיינו שצלם אלקים הוא שיש בידו גם הרצון הזה אבל אינו נמשך אחריו, מה שאין כן המלאכים שאין להם אותו רצון כלל.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות ד'

[ד] ולכך הוא ראוי לקבל החמדה גנוזה שהיא המגדרת את האדם ומנהיגתו לבוא לידי כך. כמו שאיתא (מכות כג, ב) רצה הקב"ה לזכות את ישראל, פירוש לזככם ולטהר נפשותם, לפיכך הרבה להם תורה ומצוה, שהם המזככים הנפש. וכמו שאיתא [סוטה כא, א] דתורה ומצות אצולי מצלי מן הלסטים והמזיקים, רוצה לומר כח הנוטה אל החומריי שהם חמדות עולם הזה. שחמדה גנוזה של השי"ת היא היפך מהם, שהיא חמדה של אמת ומצלת מחמדת השקר. וכמו שאיתא [שמות רבה לב, ו, ותנחומא ס"פ משפטים] עשה אדם מצוה אחת מוסרין לו מלאך אחד, עשה שתי מצות מוסרין לו שני מלאכים, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, ועיין עוד שם.^[1]

[1] שמות רבה לב, ו: "הנה אנכי שולח מלאך, הדא הוא דכתיב: חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, עושה אדם מצוה אחת הקב"ה נותן לו מלאך אחד לשמרו, שנאמר: חונה מלאך ה', עושה שתי מצות הקב"ה נותן לו שני מלאכים לשמרו, שנאמר: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, עשה הרבה מצות נותן לו הקבה חצי מחנהו, שנאמר: יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, והוא חצי מחנהו שנאמר: רכב אלהים רבותים אלפי שנאן".