שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות יז'

[יז] ולכך אמרו ז"ל בשעת מתן תורה (עירובין נד, א) אל תקרי חרות אלא חירות, חירות מיצר הרע. והיינו כמו שנאמר [בפ' יתרו] ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, הנשר הוא המגביה לעוף באויר שהוא האמצעי בין השמים לארץ, ואתם נשואים למעלה מכנפי נשרים שאתם מובאים אלי אל העליון. ולכן אמרו בשעת מתן תורה נעשה ונשמע שזכו גם לנשמע, ולכך היו חירות מיצר הרע וממלאך המות ומכל אומה ולשון כמו שאיתא [ע"ז ה, א], והיינו על ידי היחוד הגמור שאז מתבטל כל מיני ההיפוך והמונע לו, כי במקום יחוד גמור אין מקום כלל לפירוד.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות יז'

[יז] ולכך אמרו ז"ל בשעת מתן תורה (עירובין נד, א) אל תקרי חרות אלא חירות, חירות מיצר הרע. והיינו כמו שנאמר [בפ' יתרו] ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, הנשר הוא המגביה לעוף באויר שהוא האמצעי בין השמים לארץ, ואתם נשואים למעלה מכנפי נשרים שאתם מובאים אלי אל העליון. ולכן אמרו בשעת מתן תורה נעשה ונשמע שזכו גם לנשמע, ולכך היו חירות מיצר הרע וממלאך המות ומכל אומה ולשון כמו שאיתא [ע"ז ה, א], והיינו על ידי היחוד הגמור שאז מתבטל כל מיני ההיפוך והמונע לו, כי במקום יחוד גמור אין מקום כלל לפירוד.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות א'

[א] וראוי לבאר בפרק זה שעוד האדם כאשר יגיע לשלימות מעלתו שגבה מעלתו ממעלת המלאך הרוחני, ולא יקרא בשמו אלא להיות עולה עמו ולא להיות יורד עמו. והדבר מבואר אצל רבותינו ז"ל במדרש [שוח"ט מזמור צא]: רבי יהודא אומר מי גדול הפוטר או הנפטר, הוי אומר הפוטר גדול מן הנפטר, אם כן גדול היה יעקב אבינו שמשפירש [כצ"ל] מן המלאך מה המלאך אמר לו שלחני כי עלה השחר, הרי יעקב פוטר למלאך. רבי יוסי אומר מי גדול הנושא או הנישא, הוי אומר הנישא גדול, הדא הוא דכתיב על כפים ישאונך כו', המלאכים טענו אותו כו', עד כאן. ובבראשית רבה [עח, א] ניתוסף עוד ראיה אחת, וגם אלו הוא שם בלשון אחר ובשינוי שמות התנאים. וזה לשונו: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון, ר' מאיר אומר מי גדול השומר או הנשמר, מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך הוי הנשמר גדול מן השומר. רבי יהודה אומר מי גדול הנושא או הנישא, מן מה דכתיב על כפים ישאונך הוי הנישא גדול מן הנושא. ר' שמעון אומר מי גדול השולח או המשתלח, מן מה דכתיב ויאמר שלחני הוי המשלח גדול מן המשתלח, עד כאן. וביאור סדר הלשון על אופניו דחוק מאוד, ונכון להגיה הנוסח כך: "הצדיקים גדולים ממלאכים, ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון [פירוש נחלקו בראיה על זה], ר' מאיר אומר מן מה דכתיב כו' לשמרך, מי גדול כו' הנשמר, הוי הנשמר כו'. ר' יהודה אומר מן מה דכתיב על כפיים ישאונך, מי גדול כו' הנישא, הוי כו'. ר' שמעון אומר מן מה דכתיב ויאמר שלחני, מי גדול כו' המשתלח, הוי כו'" כן צריך לומר. שוב מצאתי בהרשב"א בעין יעקב [פ"ב דסוכה סי' ז'] שהביא הנוסחא כן.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות יד'

[יד] וכבר אמרו ז"ל [אבות ה, כ] לפום צערא אגרא, שהנשמע וההשגה להשי"ת הוא השכר, כמו שאמרו [ברכות יז, א] בעולם הבא שהוא הזמן לקבול השכר, מה שכרם, צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה, שהוא השמיעה בקול דברו, והוא שכר המעשה. ולפום הצער במעשה, רוצה לומר כפי גודל כפיית היצר במעשה דעושי דברו, כך הוא השכר הבא אח"כ בענין לשמוע קול דברו. וכמו שאיתא [סוכה נב, א] כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, והוא כאשר אמרנו כי הביאה נמשכת אל היציאה והמעלה אל החסרון. כמו שתאמר שהון רב ויקר צריך שמירה יותר מדבר מועט, כי יותר מועד לקלקל שיותר משתדלים עליו. וכן בנפש, שכל שמעלתה גדולה, והיינו שיותר יש בה כח אלקיי, והנה כבר אמרנו שגם הכח הרצון אל ההיפך הוא כח אלקיי שלכן דוקא האדם שהוא בצלם אלקים יש בו הרצון והנטייה אל ההיפך, ולכן גם כח זה של הנטיה הוא גדול אצלו וצריך שמירה שהוא מעלת עושי דברו ביתר תוקף. ולאות הוא לפום צערא שגם האגרא הוא גדול, שמעלת נפשו גדולה גם כן לענין השמיעה הבאה אח"כ היא אצלו ביתר שאת, כאשר אמרנו כי תוקף החסרון שצריך שיהיה נשמר הוא מעיד על תוקף המעלה. ולכך המלאכים שאינם נקראים עושי דברו כמו שנתבאר לעיל, אין להם גם כן המעלה של לשמוע בקול דברו שהוא השכר של עושי דברו.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות יג'

[יג] ובגמרא [שבת פח, ב] מה תפוח זה פריו קודם לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע. רוצה לומר כי העלה הוא שומר לפרי שלא יתקלקל הפרי, וכך השמיעה וההרגשה באמיתות השי"ת ושהוא המצוהו הוא השומר למעשה שאי אפשר להתקלקל ולנטות. וכדרך שאמר ההוא מינא שם איבעי לכו למשמע ברישא אי מציתו קבליתו, כי השמיעה הוא הקבלה בלב, וכאשר מרגיש אמיתות השי"ת בלב אז כל הנטיות לתאות העולם כאבק יפרחו ונתבטלים ונאפסים לפני פחד והדר גאונו יתברך, וכמו שאיתא בהג"ה דריש אורח חיים. וזה שהיה טענתו של המין שהם קבלו עבודה חזקה כל כך להיות הפרי קודם לעלין שלא יהיה כלל מכוסה העלין השומרין אותו ולא יהיה ניזוק, ודבר זה עבודה קשה להיות העלה קודם לפריו, והיה לכם למשמע ברישא אי מציתו שתרגישו כבוד ה' ותשמעו קול דברו – קבליתו. והשיבו אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם, שכאשר הולכים בדרך הישר שלא לנטות ימין ושמאל, רק להיות עושי דברו מקודם ושומרים הפרי בלא העלה, שהוא כאשר נשמר מעצמו על ידי העלה בלא שמירתם דבר זה תנחם אל מחוז חפצם להשיג גם העלה ולשמוע אח"כ בקול דברו. אבל זולת זה אי אפשר כלל לשמוע בקול דברו להשיג ההשגה הראויה מהשויתי ה' לנגדו תמיד, אם לא בהיות מקודם עושי דברו בכפיית היצר, וקראוהו רז"ל [שם בשבת] רז שמלאכי השרת משתמשין בו. והיינו שאצלם העשייה הוא תיכף כשעלה ברצונו יתברך שיעשו הם עושים, שהרי אינם בעלי בחירה ורצון לעצמם כלל, רק לכל אשר יהיה רוח החיים של השי"ת שבהם המחיים ומקיימם ללכת שם ילכו תיכף, ואח"כ ישתדלו לשמוע בקול דברו להשיג אמיתות השי"ת וקול דברו להם. וכך הם נתגלה להם רז זה כי צריך להיות עשייה קודם.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות יב'

[יב] והמעלה השניה הוא מצד המעלה, שיש לו יותר מעלה והתקרבות אל ה', וכאשר זכרנו כי מי שיש לו מיחוש מחסרון הוא לאות שהוא בעל מעלה יותר. והיינו שעצם נפשותם מעולה יותר ממעלת המלאכים, שהיא ממקום גבוה מעצם כח האב, וכמו שאיתא בזוהר מאן דנפח מתוכו נפח, ולכך זכו להקרא בנים וכמו שנתבאר לעיל. וזהו המעלה שזכרו [תנחומא ר"פ ויקרא קודם למאמר שהבאנו לעיל] ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אין יכולים לשמוע קולו, שנאמר וה' נתן קולו לפני חילו, אלא עומדין ונבהלים. והצדיקים יכולים לשמוע קולו, שנאמר וה' נתן קולו כי רב מאוד מחנהו כו', כי עצום עושי דברו זה צדיק שעושה רצון יוצרו, ואיזהו זה משה כו', ויקרא אל משה, הוי קשה כחן של צדיקים שיכולים לשמוע קולו. וכן בשמואל כתיב ויבוא ה' ויתייצב ויקרא וגו', לפיכך אמר דוד גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, עד כאן. פירוש שעל ידי שהם עושי דברו בכפיית היצר על ידי זה זכו אח"כ לשמוע בקול דברו. והשמיעה היא ההרגשה בלב, כמו [מלכים א, ג] ונתת לעבדך לב שומע, ובדברי רז"ל בכמה מקומות לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי [ועי' בתוספות חגיגה ג' א ד"ה מלמען]. ורוצה לומר שמרגיש קול דברו יתברך שמו שהוא המדבר אליו ומצוהו בכך, כי דבר זה שהוא ההרגשה בלב אמיתות השי"ת ושהוא המצווהו ומדבר עמו הוא יקר מאוד, כמו שנאמר [ש"א ג] ודבר ה' יקר. שזהו נקרא דבר ה' שהוא הנבואה לנביא כך הוא מדרגתו שמרגיש דבר ה', והוא הבא אחר עושי דברו בכפיית היצר וניצוחו שהוא ההיפך מהשגת השם.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות יא'

[יא] וזה שהוכיח ממה דכתיב כי מלאכיו יצוה שהמצות הם ככח המלאכים, למדנו שהנשמר גדול מן כח השומר כגודל מעלת הפועל על הנפעל. שמאחר שיש בכח האדם להיות פועל ועושה כח זה שהוא כח השומר שאין לו שום נטיה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה [בתהילים קט, כב] ולבי חלל בקרבי ואמרו ז"ל (ירושלמי סוף ברכות) שהרגו ליצר הרע, שיש כח באדם להיות פועל כחות קבועות, אם כן כחו גדול מכח הנפעל שהוא הכח הקבוע בל ינטה. שהרי בכח הפועל הוא כח הנפעל, שהרי הוא פעלו, וגם כח הפועל שזה אינו בנפעל שהרי הוא נפעל ולא פועל. וכן נפש האדם היא יכולה לבוא לידי מדרגת המלאך להרוג ליצר. ולכן נקראו הנביאים והכהנים והתלמידי חכמים מלאכים כאשר הגיעו למדרגה זו שהתגברו על כחות הנטיה שבהם עד שיהיה לבם ברשותם להטותו לכל אשר יחפצו, וגם יש בידם כח הפועל זה. והוי אומר שכח הנשמר גדול, שעל ידי זה שהוא נשמר ושאינו כח קבוע וקיימא הוא גדול, שהוא הפועל לכח השומר, והבן זה.  וזהו המעלה הראשונה לאדם במה שיש לו החסרון הנטיה אל הרע והוא נשמר ממנו.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות י'

[י] ובזה אין סתירה מגמרא דמכות הנזכר לגמרא קידושין [לג, ב] דבעי מהו לעמוד מפני ספר תורה, וקאמר מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן, ועיין שם בהר"ן מה שדחק.^[1] אבל לומדיה הוא רק הלומדים דברי תורה [ולמדו דצריך לעמוד גם ממנו מדברי רבי יוסי הגלילי [שם לב, ב], דפלגינהו לתרתי, זקן היינו שקנה חכמה שהתורה אצלו לקנין, והיינו כאשר נקראת על שמו שהיא קניינו, כמו קנין שמים וארץ להשי"ת שהוא מעשה ידיו [שם בכתובות] כך התורה מעשה ידי הצדיק והיא קניינו. ושיבה גם כן רוצה לומר חכם, אבל אין נקרא זקן שעדיין אין התורה אצלו בקנין.] ולאו גברא רבא נינהו להיות בצרי מדברי תורה ושתהיה התורה קניינם. וכמו שאיתא בעבודה זרה שם לעולם ילמוד אדם ואח"כ יהגה, שנאמר ובתורת ה' והדר ובתורתו יהגה, והיינו שהלימוד הוא שלומד דבר אחר, וזהו כאשר התורה תורת ה' והוא למדו. אבל כאשר היא תורתו אז נקרא יהגה, וכל הגיון בלב כדפירש רש"י [תהילים א], וכמו שנאמר והגיון לבי, והיינו שכבר קבוע דברי תורה בכל לבבו, כדרך שאמרו [בויקרא רבה יז, א] דמסילין דאורייתא כבושין בלבהון, ואז נקרא תורתו. אבל לומדיה הוא רק תורת ה', ובזה יש קל וחומר אליה שעדיין היא חשובה מהם, רק כאשר היא נחשבת לקניינם שכבר הגיע להיות גברא רבא אז הוא חשוב, שהרי הוא הפועל והתורה נפעל ממנו.

[1] הר"ן על קדושין לג מפרש שאמנם התורה גדולה יותר מלומדיה אך כיוון שלולא פרשוה לומדיה היתה מונחת בארון ללא שימוש יש לקום גם מפניהם. והביא שם את התוספות שכתב במסכת מכות שם שאמנם התורה גדולה יותר אלא שאת עצם החיוב לקום מפניה למדנו מקל וחומר מתלמיד חכם, אם כן כיצד יתכן שאדם יקום מפני התורה, ולא יקום מפני תלמיד חכם שהוא מקור הלימוד?.

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות טז'

[טז] ולכן אמרו [ירושלמי פ"ה דיומא] וכל אדם לא יהיה באוהל מועד, אפילו אותם שכתוב בהם דמות פניהם פני אדם. והיינו כמו שאמרו ז"ל [זוה"ק שלח קסא, ב] שהקדשי קדשים נגד הלב, והיינו ששם היא מקור הרגשת אורו של השי"ת. ולכך רק ביום הכיפורים הותר הכניסה לבית קדשי קדשים, שהוא ההרגשה ביחוד הגמור, ואז אין כאן שום חטא כלל. וכמו שאיתא [ירושלמי פ"ב דמכות] שאלו לתורה כו', שאלו להקב"ה ואמר יעשה תשובה כו'.^[1] והיינו שאצל התורה והחכמה על ידי החטא הרי נעשה פגם בנפשו, ובמה יכופר הפגם ההוא, וצריך דבר המכפר. אבל אצל הקב"ה שהוא רומז אל היחוד הגמור והרגשת שרק ה' אחד עכשיו כמו שלא נברא, שהוא ההרגשה הברורה שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, ואין כאן שאלה איה מקום כבודו מאחר שמרגיש בלב היחוד האמיתי. וזהו בבית קדשי קדשים ששם הוא התייחדות החיים כולם בלב שהוא מקור החיים, וכן הרגשת האדם דבר זה הוא בלב ששם הוא התייחדות החיים. ורק כהן גדול יחידי שהוא הכולל מכל ישראל. מאחר שאנו מגיעים אל היחוד האמיתי אם כן אין כאן שום פירוד נפשות כלל. ואז מתכפרים החטאים, כי אצל היחוד אין כאן שום פגם וקלקול על ידי החטאים כלל, כי כל הקלקולים הוא רק כפי המדומה. והוא סדר הבריאה שברא השי"ת להיות נדמה כאלו יש כאן העלם היחוד האמיתי ויש פירוד, וזהו מדרגת התורה שהיא המגדרת את האדם ומצמצמתו, והוא כפי הצמצום וההעלם השי"ת יחודו האמיתי. אבל כאשר נודע היחוד האמיתי שהוא התשובה שהוא בלב, כמו שנאמר [מלכים ב' כג, כה] אשר שב אל ה' בכל לבבו, והוא הרגשה הברורה ביחוד הש"י, אז אין לשום גדרים וחטאים כלל. כאשר אמרנו שדבר זה נקרא עלה השומר לפרי, כי ממילא הפירות הם הגונים וכל מעשיו מתוקנים מאחר שהוא מדובק בה' שמרגיש בלבבו יחוד השי"ת גם עכשיו כקודם שנברא העולם, והרי הוא מיוחד ביחוד גמור עם רצון השי"ת, ואם כן כל מעשיו מעשי השי"ת הוא ורצונו שיעשו. ולכך ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו', כמו לעתיד לבוא דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' שיהיה ההכרה ברור, ואז יהיה בטול היצר הרע כמו שאיתא [סוכה נב, א], שלא יהיה מקום כלל לההיפך שהם החטאים והקלקולים, כך ביום הכיפורים, והדברים הללו ארוכים ומתבארים אצלינו במקום אחר. ולכך המלאכים שאין להם ההכרה הברורה ההוא לדעת שמלא כל הארץ כבודו הוא לנגדם תמיד ושומעים בקולו ולא יצטרכו לשאול איה מקום כבודו, לכך לא יראו באוהל מועד שהוא בית קודש הקדשים, שהוא רומז נגד עולם העליון שהוא למעלה מעולם המלאכים.

[1] ירושלמי מכות ב, ו: "אמר רבי פינחס: טוב וישר, למה הוא טוב? שהוא ישר, ולמה הוא ישר? שהוא טוב, על כן יורה חטאים בדרך, – שמורה דרך תשובה. שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשה תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב: על כן יורה חטאים בדרך, יורה לחטאים דרך לעשות תשובה".

שיחת מלאכי השרת פרק ב
רבי צדוק
אות טו'

[טו] ולכן אמרו שאין יכולים לשמוע קולו רק עומדים ונבהלים, שההרגשה אצלם מבוהלת ברצוא ושוב. שההרגשה היא בלב וכמו שכתבתי לעיל על פסוק לב שומע, ונאמר [במשלי יד, י] לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר, שמי שאין לו מרת לב אין לו שמחה הבאה אח"כ, שלעולם לפני גאון שבר. וכן כל התאות באות מן הלב, כמו שאיתא עין רואה ולב חומד, ועל ידי שמונע לבו מהתאוות לענייני עולם הזה על ידי זה מתדבק להפכו שהוא עולם העליון ונבדל לגמרי. שיש שלושה עולמות – עולם הכסא ועולם המלאכים ועולם הגלגלים [כפי דעת הפילוסופים הקדמונים, וגם ל דעת המקובלים יציבא מלתא אף שהם חושבים ארבעה עולמות אבי"ע הידועים וכמו שכתבתי במקום אחר]. פירוש עולם העליון מכסא כבודו של השי"ת, ועולם התחתון הגשמיי, והאמצעי שביניהם. והם השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם, והאויר שביניהם. וכמו שאמרו ז"ל [ברא"ר ג] ועוף יעופף, על מלאכי השרת, שהם המעופפים באויר שהוא האמצעי. ואמרו חכמי האמת שנפש האדם חצובה מתחת כסא הכבוד, רוצה לומר מעולם הכסא שהוא העליון. והיינו לפי שיש לה נטייה אל הקצוות, כמו שיש לה נטיה אל קצה התחתון לגמרי והוא מצד הגוף החומריי, כך יש לה נטייה אל העליון לגמרי מצד הנפש שהיא משם. מה שאין כן המלאכים שאין להם נטייה אין נוטים לשום צד, ואין דבוקים בעליון לגמרי והוא ההרגשה הברורה שהשי"ת נוכח עיניו שדבר זה הוא הדביקות בעולם העליון. ושמיעת הקול רוצה לומר ההרגשה על בוריו בהרגשה מבוררת בלב שהשי"ת נצב לקראתו ומדבר עמו ומצוהו, רק הוא אצלם כנחלה מבוהלת שאינה מבוררת, שכל דבר מבוהל ונחפז אינו מבורר רק נראה ואינו נראה, כמו שאיתא שהמלאכים צועקים איה מקום כבודו.