הדור הבא טכנולוגיה

מחבר: elico

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות כא'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות כא'

    [כא] והמעלה השלישית היא מצד החכמה שהיא הידיעה, היא נודעת לישראל יותר מצד התורה שהיא נקראת חכמה, שהיא המודעת ומורה את האדם בהנהגת השי"ת, כמו שנאמר [תהילים יט, ח] מחכימת פתי, שנותנת בו חכמה וידיעה ממדות השי"ת והנהגותיו. כי כל הנהגותיו יתברך הם מצד הבריאה, כי קודם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד ביחוד גמור, רק התפשטות המדות וההנהגות שיהיו נראים לרואים מדות והנהגות שונות, זה נעשה בעת הבריאה שעלה ברצונו הפשוט לברוא ברואים שונים ושיהיו הנהגות שונות. והתורה היא דפוס של כל מעשה בראשית כמו שאיתא [ברא"ר פ' א'], ולכך כל ההנהגות שונות שנתחדשו בעת הבריאה הרי הם רמוזים בדפוס וציור שלהם שהיא התורה, ולכך היא מחכימת לבני אדם. ולפי שכל הבריאה המחודשת היא לצורך הנהגת האדם, כדי שיהיה אדם בעל בחירה ויבחר בטוב לעבוד למלך הכבוד, שבזה ניכר הכבוד כאשר יש בידו לבחור בהיפך ומואס בו, והוא תכלית המכוון בבריאה כולה. ואם כן כל ההנהגות נתחדשו לצרכו, ולכך שייך לו החכמה שהוא ידיעת ההנהגות, כי כל הנהגות השי"ת המה רק כאשר יהיה נטייה לכמה צדדים שונים, שאז יש מקום לשינוי ההנהגה לכל צד, וזהו אצל נפשות בני אדם. אבל המלאכים שאין להם נטייה אין מקום להנהגות שונות ואין שייכות התורה להם, ולכך נעלם החכמה מהם ולא בשמים היא, רק בא משה והורידה לארץ.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות כ'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות כ'

    [כ] וזו המעלה השניה של נשמע היא הרמוזה בדברי האומר מי גדול הנושא או הנישא, כאשר אמרנו כי הנפשות נשאים על כנפי נשרים, רוצה לומר על המלאכים שהם למעלה מהם. וזהו על כפים ישאונך פן תגוף באבן, כי זו הנשיאות הוא העלה השומר לפרי פן תגוף באבן ותתקלקל כמו שנתבאר לעיל. והנשיאות היא המעלה שזה מנושא על זה, וכיון שהם נישאים על המלאכים אם כן ודאי הם גדולים. ואלו שני המעלות הם הראשונה מצד המעשים והשניה מצד הרגשת הלב והבינה שבלב.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות יט'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות יט'

    [יט] ועוד יש לומר כאשר אמרנו כבר, כי כאשר הגיע למדרגת נשמע אז הנעשה הוא משומר ממילא, כי איך יעשה נגד רצון קונו העומד עליו ורואה במעשיו, וכמו שכתב בהג"ה דריש אורח חיים. ואם כן אז שניהם נמשכים כאחד [כי הנשמע גם הוא נמשך מן הנעשה, על ידי זה זוכה לנשמע כמו שנתבאר לעיל, ואח"כ נמשך הנעשה מן הנשמע] והם שליחות אחד שני הכתרים. מה שאין כן בפריקה הרי הם שני עניינים נפרדים, שמתחלה נפרק הנשמע ואח"כ הנעשה, ולכך היו ק"כ.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות יח'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות יח'

    [יח] וזהו שאיתא [שבת פח, א] שבשעת מתן תורה ירדו ששים רבוא מלאכי השרת ועטרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע, וכשעשו העגל ירדו ק"כ רבוא מלאכי חבלה ופרקום. פירוש כי הכתר הוא הוראת המעלה והאדנות, ולכך עטרום שני כתרים הרומזים על שתי המעלות שיש להם, כנגד נעשה שהם עושי דברו וכנגד נשמע שהם השומעים בקולו. שכבר הם מלכים ואדונים בשתי מעלות אלו, היינו שכבר נעקר מהם היצר הרע בשעת מתן תורה, שנעקר מהם הכח להתבטל ולהתהפך, ואם כן כבר נשארו בהם שתי מעלות אלו קביעות כתרים. אבל כיון שחטאו בעגל [ואין זה קושיא אם נעקר מהם יצר הרע איך יכלו לחטוא בעגל כמו שכתבתי על דרך האמת במקום אחר ישוב זה באורך] נסתלק מהם שתי שלימיות אלו מלהיות קבועים וקיימים בהם. וזהו שהמלאכים פרקום, וקראם מלאכי חבלה שכאשר הם מחבלים ומריעים בעניינם למעלת האדם נקראים מלאכי חבלה. וענין הפריקה על ידיהם שכבר הם מעלתם גדלה עליהם, שכאשר הם ממרים במעשה, המלאכים – אעפ"י שאינם בעלי בחירה להיות מתעלים ובעלי מעלה על ידי המעשים שעושים רצונו, על כל פנים אינם ממרים וגדולים מהם. וכן בשמיעה המלאכים גם כן שומעים אלא שנבהלים, רוצה לומר שיש להם הרגשה אלא שנבהלים, שמיד צועקים זה לזה איה מקום כבודו כמו שנתבאר לעיל, ועדיין מעלתם גדולה על מי שאינו שומע כלל. ולפי שמלאכים הם בעלי כחות מיוחדים, וכמו שאיתא [ברא"ר נ, ב] שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, פירוש שכל אחד הוא כח מיוחד, כי מלאך הוא תואר לכח המשולח מהשי"ת, וכל כח הוא מלאך בפני עצמו. ואם כן כח העשייה וכח השמיעה הם שני כחות, והם שני מלאכים, רוצה לומר הכח הזה שיש לכל כח להרגיש בבהלה שהשי"ת עומד עליו ומדבר עמו זה כח בפני עצמו. ולכך טעינת הכתרים שהוא מעלת הבני אדם יש להם על כל כח פרטי שתי המעלות ורק אחד הכתיר שני הכתרים, אמנם בפריקה שמורה על מעלת המלאכים אצלם יש לשתי המעלות שני כחות שונים, לכן אמרו מאה ועשרים רבוא.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות יז'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות יז'

    [יז] ולכך אמרו ז"ל בשעת מתן תורה (עירובין נד, א) אל תקרי חרות אלא חירות, חירות מיצר הרע. והיינו כמו שנאמר [בפ' יתרו] ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, הנשר הוא המגביה לעוף באויר שהוא האמצעי בין השמים לארץ, ואתם נשואים למעלה מכנפי נשרים שאתם מובאים אלי אל העליון. ולכן אמרו בשעת מתן תורה נעשה ונשמע שזכו גם לנשמע, ולכך היו חירות מיצר הרע וממלאך המות ומכל אומה ולשון כמו שאיתא [ע"ז ה, א], והיינו על ידי היחוד הגמור שאז מתבטל כל מיני ההיפוך והמונע לו, כי במקום יחוד גמור אין מקום כלל לפירוד.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות יז'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות יז'

    [יז] ולכך אמרו ז"ל בשעת מתן תורה (עירובין נד, א) אל תקרי חרות אלא חירות, חירות מיצר הרע. והיינו כמו שנאמר [בפ' יתרו] ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, הנשר הוא המגביה לעוף באויר שהוא האמצעי בין השמים לארץ, ואתם נשואים למעלה מכנפי נשרים שאתם מובאים אלי אל העליון. ולכן אמרו בשעת מתן תורה נעשה ונשמע שזכו גם לנשמע, ולכך היו חירות מיצר הרע וממלאך המות ומכל אומה ולשון כמו שאיתא [ע"ז ה, א], והיינו על ידי היחוד הגמור שאז מתבטל כל מיני ההיפוך והמונע לו, כי במקום יחוד גמור אין מקום כלל לפירוד.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות א'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות א'

    [א] וראוי לבאר בפרק זה שעוד האדם כאשר יגיע לשלימות מעלתו שגבה מעלתו ממעלת המלאך הרוחני, ולא יקרא בשמו אלא להיות עולה עמו ולא להיות יורד עמו. והדבר מבואר אצל רבותינו ז"ל במדרש [שוח"ט מזמור צא]: רבי יהודא אומר מי גדול הפוטר או הנפטר, הוי אומר הפוטר גדול מן הנפטר, אם כן גדול היה יעקב אבינו שמשפירש [כצ"ל] מן המלאך מה המלאך אמר לו שלחני כי עלה השחר, הרי יעקב פוטר למלאך. רבי יוסי אומר מי גדול הנושא או הנישא, הוי אומר הנישא גדול, הדא הוא דכתיב על כפים ישאונך כו', המלאכים טענו אותו כו', עד כאן. ובבראשית רבה [עח, א] ניתוסף עוד ראיה אחת, וגם אלו הוא שם בלשון אחר ובשינוי שמות התנאים. וזה לשונו: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון, ר' מאיר אומר מי גדול השומר או הנשמר, מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך הוי הנשמר גדול מן השומר. רבי יהודה אומר מי גדול הנושא או הנישא, מן מה דכתיב על כפים ישאונך הוי הנישא גדול מן הנושא. ר' שמעון אומר מי גדול השולח או המשתלח, מן מה דכתיב ויאמר שלחני הוי המשלח גדול מן המשתלח, עד כאן. וביאור סדר הלשון על אופניו דחוק מאוד, ונכון להגיה הנוסח כך: "הצדיקים גדולים ממלאכים, ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון [פירוש נחלקו בראיה על זה], ר' מאיר אומר מן מה דכתיב כו' לשמרך, מי גדול כו' הנשמר, הוי הנשמר כו'. ר' יהודה אומר מן מה דכתיב על כפיים ישאונך, מי גדול כו' הנישא, הוי כו'. ר' שמעון אומר מן מה דכתיב ויאמר שלחני, מי גדול כו' המשתלח, הוי כו'" כן צריך לומר. שוב מצאתי בהרשב"א בעין יעקב [פ"ב דסוכה סי' ז'] שהביא הנוסחא כן.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב – ר' צדוק – אות יד'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב
    רבי צדוק
    אות יד'

    [יד] וכבר אמרו ז"ל [אבות ה, כ] לפום צערא אגרא, שהנשמע וההשגה להשי"ת הוא השכר, כמו שאמרו [ברכות יז, א] בעולם הבא שהוא הזמן לקבול השכר, מה שכרם, צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה, שהוא השמיעה בקול דברו, והוא שכר המעשה. ולפום הצער במעשה, רוצה לומר כפי גודל כפיית היצר במעשה דעושי דברו, כך הוא השכר הבא אח"כ בענין לשמוע קול דברו. וכמו שאיתא [סוכה נב, א] כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, והוא כאשר אמרנו כי הביאה נמשכת אל היציאה והמעלה אל החסרון. כמו שתאמר שהון רב ויקר צריך שמירה יותר מדבר מועט, כי יותר מועד לקלקל שיותר משתדלים עליו. וכן בנפש, שכל שמעלתה גדולה, והיינו שיותר יש בה כח אלקיי, והנה כבר אמרנו שגם הכח הרצון אל ההיפך הוא כח אלקיי שלכן דוקא האדם שהוא בצלם אלקים יש בו הרצון והנטייה אל ההיפך, ולכן גם כח זה של הנטיה הוא גדול אצלו וצריך שמירה שהוא מעלת עושי דברו ביתר תוקף. ולאות הוא לפום צערא שגם האגרא הוא גדול, שמעלת נפשו גדולה גם כן לענין השמיעה הבאה אח"כ היא אצלו ביתר שאת, כאשר אמרנו כי תוקף החסרון שצריך שיהיה נשמר הוא מעיד על תוקף המעלה. ולכך המלאכים שאינם נקראים עושי דברו כמו שנתבאר לעיל, אין להם גם כן המעלה של לשמוע בקול דברו שהוא השכר של עושי דברו.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב – ר' צדוק – אות יג'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב
    רבי צדוק
    אות יג'

    [יג] ובגמרא [שבת פח, ב] מה תפוח זה פריו קודם לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע. רוצה לומר כי העלה הוא שומר לפרי שלא יתקלקל הפרי, וכך השמיעה וההרגשה באמיתות השי"ת ושהוא המצוהו הוא השומר למעשה שאי אפשר להתקלקל ולנטות. וכדרך שאמר ההוא מינא שם איבעי לכו למשמע ברישא אי מציתו קבליתו, כי השמיעה הוא הקבלה בלב, וכאשר מרגיש אמיתות השי"ת בלב אז כל הנטיות לתאות העולם כאבק יפרחו ונתבטלים ונאפסים לפני פחד והדר גאונו יתברך, וכמו שאיתא בהג"ה דריש אורח חיים. וזה שהיה טענתו של המין שהם קבלו עבודה חזקה כל כך להיות הפרי קודם לעלין שלא יהיה כלל מכוסה העלין השומרין אותו ולא יהיה ניזוק, ודבר זה עבודה קשה להיות העלה קודם לפריו, והיה לכם למשמע ברישא אי מציתו שתרגישו כבוד ה' ותשמעו קול דברו – קבליתו. והשיבו אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם, שכאשר הולכים בדרך הישר שלא לנטות ימין ושמאל, רק להיות עושי דברו מקודם ושומרים הפרי בלא העלה, שהוא כאשר נשמר מעצמו על ידי העלה בלא שמירתם דבר זה תנחם אל מחוז חפצם להשיג גם העלה ולשמוע אח"כ בקול דברו. אבל זולת זה אי אפשר כלל לשמוע בקול דברו להשיג ההשגה הראויה מהשויתי ה' לנגדו תמיד, אם לא בהיות מקודם עושי דברו בכפיית היצר, וקראוהו רז"ל [שם בשבת] רז שמלאכי השרת משתמשין בו. והיינו שאצלם העשייה הוא תיכף כשעלה ברצונו יתברך שיעשו הם עושים, שהרי אינם בעלי בחירה ורצון לעצמם כלל, רק לכל אשר יהיה רוח החיים של השי"ת שבהם המחיים ומקיימם ללכת שם ילכו תיכף, ואח"כ ישתדלו לשמוע בקול דברו להשיג אמיתות השי"ת וקול דברו להם. וכך הם נתגלה להם רז זה כי צריך להיות עשייה קודם.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב – ר' צדוק – אות יב'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב
    רבי צדוק
    אות יב'

    [יב] והמעלה השניה הוא מצד המעלה, שיש לו יותר מעלה והתקרבות אל ה', וכאשר זכרנו כי מי שיש לו מיחוש מחסרון הוא לאות שהוא בעל מעלה יותר. והיינו שעצם נפשותם מעולה יותר ממעלת המלאכים, שהיא ממקום גבוה מעצם כח האב, וכמו שאיתא בזוהר מאן דנפח מתוכו נפח, ולכך זכו להקרא בנים וכמו שנתבאר לעיל. וזהו המעלה שזכרו [תנחומא ר"פ ויקרא קודם למאמר שהבאנו לעיל] ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אין יכולים לשמוע קולו, שנאמר וה' נתן קולו לפני חילו, אלא עומדין ונבהלים. והצדיקים יכולים לשמוע קולו, שנאמר וה' נתן קולו כי רב מאוד מחנהו כו', כי עצום עושי דברו זה צדיק שעושה רצון יוצרו, ואיזהו זה משה כו', ויקרא אל משה, הוי קשה כחן של צדיקים שיכולים לשמוע קולו. וכן בשמואל כתיב ויבוא ה' ויתייצב ויקרא וגו', לפיכך אמר דוד גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, עד כאן. פירוש שעל ידי שהם עושי דברו בכפיית היצר על ידי זה זכו אח"כ לשמוע בקול דברו. והשמיעה היא ההרגשה בלב, כמו [מלכים א, ג] ונתת לעבדך לב שומע, ובדברי רז"ל בכמה מקומות לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי [ועי' בתוספות חגיגה ג' א ד"ה מלמען]. ורוצה לומר שמרגיש קול דברו יתברך שמו שהוא המדבר אליו ומצוהו בכך, כי דבר זה שהוא ההרגשה בלב אמיתות השי"ת ושהוא המצווהו ומדבר עמו הוא יקר מאוד, כמו שנאמר [ש"א ג] ודבר ה' יקר. שזהו נקרא דבר ה' שהוא הנבואה לנביא כך הוא מדרגתו שמרגיש דבר ה', והוא הבא אחר עושי דברו בכפיית היצר וניצוחו שהוא ההיפך מהשגת השם.