שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות לא'

[לא] אבל על כל פנים כבר ידענו כללם ז"ל כי אלו ואלו דברי אלקים חיים [עירובין יג, ב; חגיגה ג, ב], דודאי מדרגות יש במעלות הכחות העליונים ואופני הרגשתם. [פירוש שיש כח מורגש בו התחדשות השי"ת בכל שנה, כמו כח הצמיחה שהוא מתחדש בכל שנה על דרך משל, וכיוצא בזה מובן למשכיל ובכל חילופי הזמנים.] אבל בכללם אין השירה היוצאת מפיהם אלא מצד התחלפות הזמן וההכרה מזולתם, מה שאין כן בישראל ההכרה מצד השינוי שבעצמם, לכך יכולים לומר בכל זמן שירצו. וזהו המעלה הראשונה שהיא מצד היצר הרע שבהם ומצד מה שהם בעולם התחתון ובשפלות המעלה, שדבר זה גורם להם שיהיו בעלי יצר הרע דבר זה עצמו הוא להם מעלה, ומצד הזה נקראו עושי דברו וכמו שנתבאר.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות ל'

[ל] וזהו ענין המחלוקות בזמן שירת המלאכים, כי מצאו כל חלוקות כללי הזמנים שבעה. [כי שבעה בכל מקום הוא היקף שלם לכל ענין, כמו שהיה בכלל הבריאה כולה שבעת ימי הבריאה היקף לכל הבריאה, כן דוגמתו בכל הנבראים, וכן היקף בריאת חלוקת הזמנים בכלל הם שבעה חלוקות.] והאומר הראשון היה סבור כי בכל חלוקת זמן היותר פרטי שהוא היום, מאחר שהשי"ת מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית אם כן יש לכל הכחות הנבראים הכרה מחודשת על ידי התחדשות מעשי בראשית, ונמצא נאמר מפיהם שיר להשי"ת. והשני סבור כי התחדשות שב לטבעיי מאחר שהוא בתמידות, רק התחדשות זמני השבתות, כי התחדשות היומיי ניכר לכל באי העולם הוא טבעיי, והתחדשות מעשי בראשית הוא בהעלם, מה שאין כן התחדשות זמן השבתיי שאין בו הכרה לעין ולטבע, והרגשת התחדשות הזמן שהוא התחדשות כח השי"ת כפי אותו הזמן הוא התחדשות הכריי למלאכים וכל כחות הנבראים. והשלישי סבור כי שבת קביעא וקיימא מראש הבריאה ושב לטבעיי התחדשות ההוא להתמדתו, רק הכרת ההתחדשות בכל חודש, שזהו ישראל דמקדשי לחדשים, והתחיל רק מעת מתן תורה והוא משתנה כרצון ישראל המקדשים, בזה ניכר יותר החדוש. והרביעי סבור כי זה אינו התחדשות לכל הנבראים רק ללבנה ונמשכים אחריה לבד, ולכן אמר התחדשות השנה שהוא התחדשות לכל הנבראים. והאומר החמישי סובר שהשנה היא כבר זמן קבוע מתחילת הבריאה, וניכר לכל באי עולם השתנות הזמן קור וחום קיץ וחורף ושב מנהג טבעיי וההתחדשות נעלם, רק הרגשת ההתחדשות בשמיטה. והששי סובר כי גם זו להתמדתה כטבעית, רק ההתחדשות ביובל שאינו מתמיד ותלוי רק בישראל ביחוד כשיהיו כולם ביחד כל השבטים לתולדותם, שדבר זה נראה שהתחדשות הזמן ההוא הוא הרגשת השי"ת בהשגחתו ביותר, עד שלבעבור שהשגחת השי"ת חופפת ביחוד בזה העולם על בני ישראל צריך שיהיה להתחדשות השגחה זו כולם במקום אחד בארץ המיוחדת להם שהוא ארץ ישראל. והשביעי סבור כי אין בכל אלה חילופי הזמנים התחדשות הכרה לכחות עומדים כמלאכי השרת, רק לנבראים בעלי נטייה להם מעורר כל חילוף זמן כי השי"ת הוא המחליפו ופועל חדשות, אבל לכחות עומדים אין להם חידוש, רק החידוש הכללי שהוא עיקר בריאתם בעולם, אבל אחר שנבראו הרי הם קבועים וקיימים כמו שנבראו בלא שום חלוף והשתנות, ולכך אין השיר יוצא מפיהם אלא פעם אחת בעולם כולו. ועוד דברים בגו ואין כאן מקומם.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כט'

[כט] ובגמרא [חולין צא, ב] חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם אחת בחודש, ואמרי לה פעם אחת בשנה, ואמרי לה פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעם אחת ביובל, ואמרי לה פעם אחת בעולם. וישראל מזכירים את השם אחר שתי תיבות, שנאמר שמע ישראל ה' וגו', ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר שלוש תיבות, כדכתיב קדוש קדוש קדוש  ה' צבאות. ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר ברן יחד כוכבי בוקר והדר ויריעו כל בני אלקים, עד כאן. ביאר אלו השלוש מעלות שאמרנו. כי ענין השירה להשי"ת הוא ההכרה שהשי"ת הוא המנהג בחסדו כל דור ומחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית ליתן חיים לכל חי, וכאשר הנברא מכיר ענין זה על בוריו דבר זה הוא שיר ותהלה להשי"ת. ולכך באו השירות על הנסים, שהם העידו תוקף השגחת השי"ת לעין כל רואה, כי כאשר נשתנו סדרי בראשית נתוספה הכרה חדשה אצל כל בריה שאין עולם כמנהגו נוהג מעצמו, שהרי ברצון השי"ת נשתנה מטבעו הנהוג, ונתחדשה ההכרה אצל הנבראים. וכל חדוש מעורר התחדשות בלב, וממנו ימלא פיהם תהלתו יתברך שמו ולומר לפניו שירה חדשה. ולכך ישראל אשר להם נטייה בטבע אל ההיפך מרצון השי"ת, וכאשר כופים ומשנים טבעם בשביל רצון השי"ת הרי יש כאן התחדשות בגופם בשביל רצון השי"ת, ומעורר בכל מעשה ממעשיהם שיר ושבח להשי"ת. מה שאין כן המלאכים שאין להם יצר לכופו, כי טבעם מסור ביד השי"ת ומשועבדים לעשות רצונו בלי שום נטייה כלל, לכך אין יכולים לומר שירה כל שעה רק מצד התחלפות הזמנים שיסד השי"ת. כי כל חילוף זמן מוליד התחדשות, כמו שנאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד, לפי שכל יום הוא זמן בפני עצמו יש בכל יום חדוש בפני עצמו, והוא הזמן היותר פרטי הניכר, וכללי יותר הם שבת וחודש כו'.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כח'

[כח] והיתה תשובתו מטענה זו כי התורה היא הכוללת כל בריאת מדות שונות שברא השי"ת, ולפיכך היא מיוחדת אלינו שאנו מקבלי השינויים ההם. ולפיכך אנו מונהגים מה שאין כן אתם, כלום למצרים ירדתם כו', שאין אתם מקבלים שינוי רק קבועים וקיימים בכח הנהגה אחת שנבראתם, ומה לכם מקום לתורה שהיא הכוללת כל הנהגות כולם וכל מיני כחות שבבריאה. וכן אנו מצד מעלת נפשותינו האצולה מתחת כסא הכבוד, שהיא כוללת כל הכחות כולם שבבריאה, לכך מבשרינו נחזה אלוק להחכים ולדעת מדותיו והנהגותיו יתברך שמו.  ונמצאו בני אדם מעולים מהמלאכים מצד שלושה כחות שבהם. כח המעשה שהם עושי דברו. וכח הדבור והגלוי, דבור וקול ה' שבלב, ועולם הדבור מן השי"ת נשמע ללבבם יותר. וכח המחשבה והחכמה שבמוח. שהידיעה וההרגשה והמעשה, בשלשתם מתעלים בני אדם מהמלאכים.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כז'

[כז] ועל ידי זה היה יכול להשיב להם שיש לו דביקות בתורה שהיא החכמה שמעולם העליון שהוא למעלה מהם. ועל זה רמזו [ב"ב קלד, א] על יונתן בן עוזיאל שבשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף הפורח היה נשרף. עוף רומז לעולם האמצעי המעופף באויר, וכמו שאיתא [בדברים רבה ו, י] עוף השמים אלו המלאכים, וכמו שנתבאר לעיל הבראשית רבה על ועוף יעופף. וכשהיה דבוק בתורה שהוא העולם העליון, היה נשרף ונתבטל [כענין שנתבאר לעיל על שמא ישרפוני] העולם האמצעי שתחתיו, לפי שהוא למעלה ממנו וכלא חשוב קמיה האויריים.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כו'

[כו] ואמר שפירש כו', השם 'שדי' מבואר אצלינו במקום אחר שמורה על הצמצמות גלוי שכינת השי"ת אל האדם, כמו שאיתא [חגיגה יב, א] על שאמרתי לעולם די, פירוש שלא יתפשט כמדתו יתברך בהתפשטות יתירה שאז הוא נעלם מעיני המקבלים, והשם הזה רומז אל הכח שאמר השי"ת שיהיה די ומצומצם ומוגדר בהשגת הנפש האדם וכפי כחו שזהו תכלית הבריאה. וזהו מקום לתורה המגדרת ומצמצמת האדם שלא יהיה בהתפשטות, וזה הוא הנקרא גם כן שכינה בכל מקום, שרומז על כי אני ה' שוכן בקרבכם, שכינת השי"ת בקרב איש ולב עמוק, כפי השגת לבו ומוחו כך השי"ת שוכן מצומצם להשגתו. כי אלו היה אור השגתו יתברך בהתפשטות כאשר הוא, לא היה אפשר כלל לנברא להשיגו, לכך פעל השי"ת כח המצמצם השגתו והוא הנקרא 'שדי', וההשגה המצמצמת היא הנקרא שכינה, ועל ידו אדם דבק בהשי"ת עצמו שהוא עולם העליון למעלה ממלאכי השרת. וזהו שפירש כו' שכינתו עליו. ונקרא זיו כענין תנה הודך, שכל השגת השי"ת מכונה זיו והוד ואור וכל לשון של בהירות לגבי האדם המשיג האור, אבל לגבי השי"ת נקרא ענן וחושך שהוא העדר האור, שאור השי"ת הוא מתפשט עד אין קץ, וזה נעדר מזה להתצמצם שיושג אף לשפל אנשים, וזהו ועננו עליו.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כה'

[כה] וזהו שאמר שמתיירא שישרפו, השריפה הוא הבטול והכליון על ידי הבל שבפיהם, רוצה לומר כח שבפיהם. כי האדם הוא מעולם התחתון שהוא עולם המעשה מצד גופו, ואם כן הם למעלה ממנו מצד כחם ומעלתם בפיהם, ואם כן אין לי תשובה עליהם מצד מעלתם שגדולה ממני ואין לי מעלה עליהם.  והשיבו אחוז בכסא כבודי, רוצה לומר אל תסתכל בשפלות גופך שהוא מעולם התחתון, רק מצד מעלת נפשך שאתה אחוז בה ועל ידה בכסא כבודי שהיא אצולה מתחת כסא הכבוד שהוא עולם העליון כאשר אמרנו למעלה, שהוא נישא למעלה ממלאכי השרת, ועולם ההוא הוא מן המחשבה והחכמה של השי"ת, ומצדו יגיע לך התורה שהיא החכמה כמו שנתבאר לעיל, ואז תוכל להשיב להם.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כד'

[כד] ואלו השלוש מדרגות שבאדם שהוא עולם הקטן הן גם כן בעולם הגדול. עולם העליון והוא הנעלם לגמרי. והאמצעי והוא האויר שבין השמים לארץ שיש בו גלוי יותר, וזהו שאמר [תהילים קד] עושה מלאכיו רוחות, שהם מתייחסים נגד הרוח שבאדם והוא נגד הלב באדם. פירוש שכאשר חשב השי"ת בריאת העולם אז נברא עולם המחשבה שהוא עולם הכסא, וכאשר הגיע [בדרך משל מבשרינו נחזה אלוק] המחשבה מן המוח אל הלב, שהוא מדרגת גלוי יותר הרצון בבריאת עולם, נעשה עולם המלאכים שהוא גלוי יותר. וכאשר הגיע למעשה נעשה עולם העשייה, שהוא התחתון הגשמיי לגמרי, שיצא בפועל למעשה. וזהו המכוון בדברי רז"ל [סנהדרין קה, ב] וישם ה' דבר בפי בלעם, רבי אלעזר אומר מלאך, עיין שם במהרש"א,^[1] רוצה לומר שהמלאך הוא נקרא דבר ה' שהוא עולם הדבור של השי"ת.

[1] מהרש"א שם: "שהמלאך נברא בדיבורו של השי"ת".

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כג'

[כג] והשיב מתיירא כו', ענין הבל פה הוא האויר היוצא מן הנשימה מפנימיות האיברים שהם הריאה והלב, וכמו שכתבתי במקום אחר כי הדבור הוא מיוחס גם ללב, כמו שנאמר [תהילים טו] ודובר אמת בלבבו [ועיין ברש"י נזיר י, א]. כי שלשה כחות באדם – מחשבה דבור ומעשה, המחשבה במוח הוא החכמה שבו, והדבור בלב שהוא הכולל כל איברים הפנימים שמהם הדבור יוצא. וכן אצל המחשבה שבלב שייך דבור, שהוא גלוי קצת, שכבר הוא מגולה יותר אצל איברי גופו, והיינו על ידי ההרגשה שבלב הוא כח ההרגשה וכל איברים מרגישים, כמו שכשיחשוב בלבו ענין צער כל האיברים מצטערים, מה שאין כן המחשבה והחכמה שבמוח הוא בהעלם שאינו מגולה אף לאיברי הגוף רק למוח בלבד. והמעשה הוא באיברים החיצונים כלי המעשה שבגוף, שמקורם הכבד שהוא מקור הדם כמו שאיתא [חולין קט, ב], והדם הוא עיקר חיות איברי הגוף, כמו שנאמר [דברים יב] כי הדם הוא הנפש. והם גם כן שלושת כחות הנפש שבאדם, כמו שכתב הרב אבן עזרא סוף פרשת משפטים שמשכן הנשמה במוח והרוח בלב והנפש בכבד, יעויין שם. וכל דברים אלו מבוארים אצלינו במקומן באורך.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כב'

[כב] ובשבת [פח, ב] אמרו מלאכי השרת כו' תנה הודך על השמים, אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה, אמר לו רבונו של עולם מתיירא אני שלא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו, ואמר רבי נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, אנכי וגו', למצרים ירדתם, לפרעה נשתעבדתם כו', עיין שם.²³ קראו לדברי תורה הוד, שידיעת הנהגות השי"ת הוא הודו והדרו וזהו כבודו. שתכלית הבריאה למען כבודו, והוא על ידי גילוי ההנהגות שונות שעשה וגלה, שעל ידי זה ניתן מקום לאדם שהוא בצלם אלקים להיות לו נטייה לצדדים שונים, ויבחר רק דרך המלך, ויכיר מתוך רבוי ההנהגות שונות יחוד האמיתי איך כולם מתייחדות כאחד והוא ושמו אחד גם עכשיו כמו עד שלא נברא העולם. ואמר השי"ת שמשה יחזיר תשובה, רוצה לומר שאין התשובה להם מצד השי"ת, כי מצד יחודו הרי הכל שוים, רק מצד מעלת משה יש חזרת תשובה להם, שמעלת משה יש לה שייכות לתורה.