שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כז'

[כז] ועל ידי זה היה יכול להשיב להם שיש לו דביקות בתורה שהיא החכמה שמעולם העליון שהוא למעלה מהם. ועל זה רמזו [ב"ב קלד, א] על יונתן בן עוזיאל שבשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף הפורח היה נשרף. עוף רומז לעולם האמצעי המעופף באויר, וכמו שאיתא [בדברים רבה ו, י] עוף השמים אלו המלאכים, וכמו שנתבאר לעיל הבראשית רבה על ועוף יעופף. וכשהיה דבוק בתורה שהוא העולם העליון, היה נשרף ונתבטל [כענין שנתבאר לעיל על שמא ישרפוני] העולם האמצעי שתחתיו, לפי שהוא למעלה ממנו וכלא חשוב קמיה האויריים.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כו'

[כו] ואמר שפירש כו', השם 'שדי' מבואר אצלינו במקום אחר שמורה על הצמצמות גלוי שכינת השי"ת אל האדם, כמו שאיתא [חגיגה יב, א] על שאמרתי לעולם די, פירוש שלא יתפשט כמדתו יתברך בהתפשטות יתירה שאז הוא נעלם מעיני המקבלים, והשם הזה רומז אל הכח שאמר השי"ת שיהיה די ומצומצם ומוגדר בהשגת הנפש האדם וכפי כחו שזהו תכלית הבריאה. וזהו מקום לתורה המגדרת ומצמצמת האדם שלא יהיה בהתפשטות, וזה הוא הנקרא גם כן שכינה בכל מקום, שרומז על כי אני ה' שוכן בקרבכם, שכינת השי"ת בקרב איש ולב עמוק, כפי השגת לבו ומוחו כך השי"ת שוכן מצומצם להשגתו. כי אלו היה אור השגתו יתברך בהתפשטות כאשר הוא, לא היה אפשר כלל לנברא להשיגו, לכך פעל השי"ת כח המצמצם השגתו והוא הנקרא 'שדי', וההשגה המצמצמת היא הנקרא שכינה, ועל ידו אדם דבק בהשי"ת עצמו שהוא עולם העליון למעלה ממלאכי השרת. וזהו שפירש כו' שכינתו עליו. ונקרא זיו כענין תנה הודך, שכל השגת השי"ת מכונה זיו והוד ואור וכל לשון של בהירות לגבי האדם המשיג האור, אבל לגבי השי"ת נקרא ענן וחושך שהוא העדר האור, שאור השי"ת הוא מתפשט עד אין קץ, וזה נעדר מזה להתצמצם שיושג אף לשפל אנשים, וזהו ועננו עליו.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כה'

[כה] וזהו שאמר שמתיירא שישרפו, השריפה הוא הבטול והכליון על ידי הבל שבפיהם, רוצה לומר כח שבפיהם. כי האדם הוא מעולם התחתון שהוא עולם המעשה מצד גופו, ואם כן הם למעלה ממנו מצד כחם ומעלתם בפיהם, ואם כן אין לי תשובה עליהם מצד מעלתם שגדולה ממני ואין לי מעלה עליהם.  והשיבו אחוז בכסא כבודי, רוצה לומר אל תסתכל בשפלות גופך שהוא מעולם התחתון, רק מצד מעלת נפשך שאתה אחוז בה ועל ידה בכסא כבודי שהיא אצולה מתחת כסא הכבוד שהוא עולם העליון כאשר אמרנו למעלה, שהוא נישא למעלה ממלאכי השרת, ועולם ההוא הוא מן המחשבה והחכמה של השי"ת, ומצדו יגיע לך התורה שהיא החכמה כמו שנתבאר לעיל, ואז תוכל להשיב להם.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כד'

[כד] ואלו השלוש מדרגות שבאדם שהוא עולם הקטן הן גם כן בעולם הגדול. עולם העליון והוא הנעלם לגמרי. והאמצעי והוא האויר שבין השמים לארץ שיש בו גלוי יותר, וזהו שאמר [תהילים קד] עושה מלאכיו רוחות, שהם מתייחסים נגד הרוח שבאדם והוא נגד הלב באדם. פירוש שכאשר חשב השי"ת בריאת העולם אז נברא עולם המחשבה שהוא עולם הכסא, וכאשר הגיע [בדרך משל מבשרינו נחזה אלוק] המחשבה מן המוח אל הלב, שהוא מדרגת גלוי יותר הרצון בבריאת עולם, נעשה עולם המלאכים שהוא גלוי יותר. וכאשר הגיע למעשה נעשה עולם העשייה, שהוא התחתון הגשמיי לגמרי, שיצא בפועל למעשה. וזהו המכוון בדברי רז"ל [סנהדרין קה, ב] וישם ה' דבר בפי בלעם, רבי אלעזר אומר מלאך, עיין שם במהרש"א,^[1] רוצה לומר שהמלאך הוא נקרא דבר ה' שהוא עולם הדבור של השי"ת.

[1] מהרש"א שם: "שהמלאך נברא בדיבורו של השי"ת".

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כג'

[כג] והשיב מתיירא כו', ענין הבל פה הוא האויר היוצא מן הנשימה מפנימיות האיברים שהם הריאה והלב, וכמו שכתבתי במקום אחר כי הדבור הוא מיוחס גם ללב, כמו שנאמר [תהילים טו] ודובר אמת בלבבו [ועיין ברש"י נזיר י, א]. כי שלשה כחות באדם – מחשבה דבור ומעשה, המחשבה במוח הוא החכמה שבו, והדבור בלב שהוא הכולל כל איברים הפנימים שמהם הדבור יוצא. וכן אצל המחשבה שבלב שייך דבור, שהוא גלוי קצת, שכבר הוא מגולה יותר אצל איברי גופו, והיינו על ידי ההרגשה שבלב הוא כח ההרגשה וכל איברים מרגישים, כמו שכשיחשוב בלבו ענין צער כל האיברים מצטערים, מה שאין כן המחשבה והחכמה שבמוח הוא בהעלם שאינו מגולה אף לאיברי הגוף רק למוח בלבד. והמעשה הוא באיברים החיצונים כלי המעשה שבגוף, שמקורם הכבד שהוא מקור הדם כמו שאיתא [חולין קט, ב], והדם הוא עיקר חיות איברי הגוף, כמו שנאמר [דברים יב] כי הדם הוא הנפש. והם גם כן שלושת כחות הנפש שבאדם, כמו שכתב הרב אבן עזרא סוף פרשת משפטים שמשכן הנשמה במוח והרוח בלב והנפש בכבד, יעויין שם. וכל דברים אלו מבוארים אצלינו במקומן באורך.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כב'

[כב] ובשבת [פח, ב] אמרו מלאכי השרת כו' תנה הודך על השמים, אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה, אמר לו רבונו של עולם מתיירא אני שלא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו, ואמר רבי נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, אנכי וגו', למצרים ירדתם, לפרעה נשתעבדתם כו', עיין שם.²³ קראו לדברי תורה הוד, שידיעת הנהגות השי"ת הוא הודו והדרו וזהו כבודו. שתכלית הבריאה למען כבודו, והוא על ידי גילוי ההנהגות שונות שעשה וגלה, שעל ידי זה ניתן מקום לאדם שהוא בצלם אלקים להיות לו נטייה לצדדים שונים, ויבחר רק דרך המלך, ויכיר מתוך רבוי ההנהגות שונות יחוד האמיתי איך כולם מתייחדות כאחד והוא ושמו אחד גם עכשיו כמו עד שלא נברא העולם. ואמר השי"ת שמשה יחזיר תשובה, רוצה לומר שאין התשובה להם מצד השי"ת, כי מצד יחודו הרי הכל שוים, רק מצד מעלת משה יש חזרת תשובה להם, שמעלת משה יש לה שייכות לתורה.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כא'

[כא] והמעלה השלישית היא מצד החכמה שהיא הידיעה, היא נודעת לישראל יותר מצד התורה שהיא נקראת חכמה, שהיא המודעת ומורה את האדם בהנהגת השי"ת, כמו שנאמר [תהילים יט, ח] מחכימת פתי, שנותנת בו חכמה וידיעה ממדות השי"ת והנהגותיו. כי כל הנהגותיו יתברך הם מצד הבריאה, כי קודם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד ביחוד גמור, רק התפשטות המדות וההנהגות שיהיו נראים לרואים מדות והנהגות שונות, זה נעשה בעת הבריאה שעלה ברצונו הפשוט לברוא ברואים שונים ושיהיו הנהגות שונות. והתורה היא דפוס של כל מעשה בראשית כמו שאיתא [ברא"ר פ' א'], ולכך כל ההנהגות שונות שנתחדשו בעת הבריאה הרי הם רמוזים בדפוס וציור שלהם שהיא התורה, ולכך היא מחכימת לבני אדם. ולפי שכל הבריאה המחודשת היא לצורך הנהגת האדם, כדי שיהיה אדם בעל בחירה ויבחר בטוב לעבוד למלך הכבוד, שבזה ניכר הכבוד כאשר יש בידו לבחור בהיפך ומואס בו, והוא תכלית המכוון בבריאה כולה. ואם כן כל ההנהגות נתחדשו לצרכו, ולכך שייך לו החכמה שהוא ידיעת ההנהגות, כי כל הנהגות השי"ת המה רק כאשר יהיה נטייה לכמה צדדים שונים, שאז יש מקום לשינוי ההנהגה לכל צד, וזהו אצל נפשות בני אדם. אבל המלאכים שאין להם נטייה אין מקום להנהגות שונות ואין שייכות התורה להם, ולכך נעלם החכמה מהם ולא בשמים היא, רק בא משה והורידה לארץ.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כ'

[כ] וזו המעלה השניה של נשמע היא הרמוזה בדברי האומר מי גדול הנושא או הנישא, כאשר אמרנו כי הנפשות נשאים על כנפי נשרים, רוצה לומר על המלאכים שהם למעלה מהם. וזהו על כפים ישאונך פן תגוף באבן, כי זו הנשיאות הוא העלה השומר לפרי פן תגוף באבן ותתקלקל כמו שנתבאר לעיל. והנשיאות היא המעלה שזה מנושא על זה, וכיון שהם נישאים על המלאכים אם כן ודאי הם גדולים. ואלו שני המעלות הם הראשונה מצד המעשים והשניה מצד הרגשת הלב והבינה שבלב.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות יט'

[יט] ועוד יש לומר כאשר אמרנו כבר, כי כאשר הגיע למדרגת נשמע אז הנעשה הוא משומר ממילא, כי איך יעשה נגד רצון קונו העומד עליו ורואה במעשיו, וכמו שכתב בהג"ה דריש אורח חיים. ואם כן אז שניהם נמשכים כאחד [כי הנשמע גם הוא נמשך מן הנעשה, על ידי זה זוכה לנשמע כמו שנתבאר לעיל, ואח"כ נמשך הנעשה מן הנשמע] והם שליחות אחד שני הכתרים. מה שאין כן בפריקה הרי הם שני עניינים נפרדים, שמתחלה נפרק הנשמע ואח"כ הנעשה, ולכך היו ק"כ.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות יח'

[יח] וזהו שאיתא [שבת פח, א] שבשעת מתן תורה ירדו ששים רבוא מלאכי השרת ועטרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע, וכשעשו העגל ירדו ק"כ רבוא מלאכי חבלה ופרקום. פירוש כי הכתר הוא הוראת המעלה והאדנות, ולכך עטרום שני כתרים הרומזים על שתי המעלות שיש להם, כנגד נעשה שהם עושי דברו וכנגד נשמע שהם השומעים בקולו. שכבר הם מלכים ואדונים בשתי מעלות אלו, היינו שכבר נעקר מהם היצר הרע בשעת מתן תורה, שנעקר מהם הכח להתבטל ולהתהפך, ואם כן כבר נשארו בהם שתי מעלות אלו קביעות כתרים. אבל כיון שחטאו בעגל [ואין זה קושיא אם נעקר מהם יצר הרע איך יכלו לחטוא בעגל כמו שכתבתי על דרך האמת במקום אחר ישוב זה באורך] נסתלק מהם שתי שלימיות אלו מלהיות קבועים וקיימים בהם. וזהו שהמלאכים פרקום, וקראם מלאכי חבלה שכאשר הם מחבלים ומריעים בעניינם למעלת האדם נקראים מלאכי חבלה. וענין הפריקה על ידיהם שכבר הם מעלתם גדלה עליהם, שכאשר הם ממרים במעשה, המלאכים – אעפ"י שאינם בעלי בחירה להיות מתעלים ובעלי מעלה על ידי המעשים שעושים רצונו, על כל פנים אינם ממרים וגדולים מהם. וכן בשמיעה המלאכים גם כן שומעים אלא שנבהלים, רוצה לומר שיש להם הרגשה אלא שנבהלים, שמיד צועקים זה לזה איה מקום כבודו כמו שנתבאר לעיל, ועדיין מעלתם גדולה על מי שאינו שומע כלל. ולפי שמלאכים הם בעלי כחות מיוחדים, וכמו שאיתא [ברא"ר נ, ב] שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, פירוש שכל אחד הוא כח מיוחד, כי מלאך הוא תואר לכח המשולח מהשי"ת, וכל כח הוא מלאך בפני עצמו. ואם כן כח העשייה וכח השמיעה הם שני כחות, והם שני מלאכים, רוצה לומר הכח הזה שיש לכל כח להרגיש בבהלה שהשי"ת עומד עליו ומדבר עמו זה כח בפני עצמו. ולכך טעינת הכתרים שהוא מעלת הבני אדם יש להם על כל כח פרטי שתי המעלות ורק אחד הכתיר שני הכתרים, אמנם בפריקה שמורה על מעלת המלאכים אצלם יש לשתי המעלות שני כחות שונים, לכן אמרו מאה ועשרים רבוא.