שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות לז'

[לז] ויעקב אבינו ע"ה אעפ"י שכבר היה שלם בשלשת המעלות כמו שנתבאר לעיל, מכל מקום לפי שהיה קודם מתן תורה לא היה עדיין קישור המעלות בפרט שיהיה המעשים והדבורים רק כפי הוראת החכמה ושיהיה נגלה התאחדותם עם החכמה, אעפ"י שהיה שלם במעלת החכמה גם כן כמו שנתבאר לעיל, מכל מקום עדיין לא ירדה תורה לארץ שהוא הקישור בפועל שגם בחלק הארץ שהוא חלק המעשיי שם משכן התורה, שכל מעשיו שלימים עפ"י התורה ומיוחדים סוף המעשה בתחלת המחשבה. זה הקישור בשלימותו והתאחדותו הגמור נשלם על ידי משה רבינו ע"ה שנאמר עליו ויהיה בישורון מלך. ובזוהר הקדוש פירש דראשי תיבות 'מלך' – מוח לב כבד, והוא הראשון שנקרא מלך, שהוא הממשלה השלימה על כל שלשת הכחות שמקושרים בקשר אחד ומיוחדים, כענין המלך שהוא המייחד העם וכאילו כולם כלולים באיש אחד. וקודם שנתנה תורה, שהוא קישור החכמה שבמוח עמהם, היה רק הקישור והתאחדות גמור אצל הנפשות השלימות בלב וכבד. רוצה לומר ששלימות המעשים היו נמשכים מצד כשרון הלב שלא היה בו שום נטיה, לא עפ"י החכמה והתורה, אעפ"י שהיה גם כן שלם בחכמה וידיעה, מכל מקום המעשים לא היו נמשכים על פיה להיות מקושרים ומאוחדים, תדע שהרי לא נתנה תורה שהוא ידיעת מעשה המצות עפ"י התורה אז. וזהו מעלת יעקב אבינו ע"ה שנטל שר הגדול שהוא שלימות המעופף האוירי ורפשו בארץ שהוא חלק התחתון. והוא על דרך הכתוב [במשלי כב] עקב ענוה יראת ה', כי ענוה הוא שלימות המעשים, כמו שנאמר [תהילים לז] וענוים ירשו ארץ. ולכן אמרו [פאה א, ב] ולפי רוב הענוה, ששלמות המעשה והגמילות חסדים הוא כרוב הענוה, שהוא היורש חלק המעשיי על השלימות, שהוא חלק התחתון והיותר פחות. ומי שפחות יותר בעיניו, שכרו לירש אותו חלק הפחות ותחתון על השלימות. והיראה הוא מיוחס לשלימות הלב כמו שנתבאר לעיל, ושלימות המעשים הוא רק בקישורם והתאחדם עם שלימות הלב, עד שהמעשים מעידים על הלב שהוא המולידם כי הוא שלם גם כן, באופן ששלימות הלב נרפש בעקב שלימות המעשים. רוצה לומר שיחוד הלב ניכר מתוך המעשים עד שהלב נראה בעקב המעשים, כמו סוף מעשה במחשבה תחלה, וסוף מעשה מעיד על תחלת המחשבה, והבן זה. ונמצא כתר שר הגדול שעל ראשו נרפש בארץ אצל יעקב אבינו ע"ה, ושלימות המעשיי [שהיא שליחת שליחות שהוא ענין מעשה ופעולה] היה אצלו על ידי שלימות הלב ומקושרים יחד.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות לו'

[לו] ובתנחומא [ר"פ וישלח] כי עצום עושי דברו^[1] ומי עצום מהם עושי דברו, אמר רבי הונא בשם רבי חייא אלו ישראל שהקדימו עשיה לשמיעה ואמרו כו', ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת. תדע לך שבשעה שאמר ישעיה כי איש טמא שפתים כו', גחלת שלא יכול השרף ליטול בידו אלא בשתי מלקחות נתן על פי ישעיה ולא נכוה, הוי כו'. וכן אתה מוצא במשה כשירדה האש במתאוננים כו', היה עומד משה ומשקיע ציפי צמר באותה האש והיא משתקעת בארץ שנאמר ותשקע האש, ללמדך שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. וכן יעקב נטל לשר הגדול ורפשו שנאמר ויאבק איש עמו, וכשהוצרך נטל מחנות של מלאכים ושלחן בשליחותו, עד כאן. והנה הראיה הראשונה כבר פירשנוה לעיל, שהיא אותה שזכרה התנחומא בריש פרשת ויקרא, וזהו שהוסיף כאן מה שהקדימו נעשה לנשמע כמו שנתבאר לעיל. פירוש זה ההקדמה שהיא מעלה אצל ישראל ולא אצל המלאכים, אעפ"י שהוא רז שהם משתמשים בו כמו שנתבאר לעיל, כי העבודה היא מעלה מיוחדת לישראל לבד. וזכר שלוש נפשות יקרות, והם יעקב מובחר שבאבות קודם מתן תורה, ומשה רבינו ע"ה שהוריד התורה לארץ, וישעיה מובחר שבנביאים כמו שאמרו רז"ל (אגדת בראשית יד, א). שאלה השלושה השלימו בעבודתם שלוש מעלות שיש לישראל על המלאכים, על ידי העבודה שתכליתה הוא קישור והתאחדות כל כחותיו מחשבה ודבור ומעשה להיות מכוונם אחד, לגלות אמתות אחדות השי"ת, עד כי כולם מאוחדים לאותו התכלית המכוון.

[1] להשלמת ההבנה הציטוט המלא שלת תחילת המדרש בתנחומא וישלח ב: "כי רב מאד מחנהו, אלו המלאכים שמלמדין זכות וחובה, כי עצום עושה דברו, מי עצום מהם?  עושה דברו. אמר רבי הונא בשם רבי חייא: אלו ישראל שהקדימו עשיה לשמיעה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, בא ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת".

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות לה'

[לה] ונקבצו באו השלש מעלות ביעקב, מעלת השליחות מפורש בכתוב, ומעלת הנשיאות נדרש בשוחר טוב שם (הובא באות א') על ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ומעלת השמירה נדרש בבראשית רבה [עה, י] שנתנו לו ד' אלף רבוא מלאכי השרת כו', עיין שם.^[1] והוא כמו שנתבאר אצלי במקום אחר, כי ענין שלושה עמודי עולם [אבות א, ב] תורה עבודה וגמילות חסדים, שהם מוח ולב [כמו שנאמר ולעבדו בכל לבבכם] ומעשה, זכו שלושת אבות העולם ונטלום, ולכך הם עמודים שהעולם נשען עליהם ומזכירים תמיד זכותם. אברהם נטל גמילות חסדים כידוע בדברי רז"ל בכמה מקומות, ולכן אמר [בראשית יב, ה] את הנפש אשר עשו בחרן, ייחס לו תואר עשייה וגם נפש שהוא כח המעשים כמו שנתבאר לעיל. ויצחק נטל עבודת הלב, וזה ענין שנעקד לקרבן מיוחד לה', כמו שאיתא [סנהדרין קו, ב] קוב"ה לבא בעי, ובירושלמי [ברכות פ"א ה"ה] אי את יהיב לבא לי אנא ידע דאת דילי, ונאמר [פרשת ויצא] פחד יצחק, שהיה דבוק בפחד ויראה להשי"ת, וזהו עבודת הלב כמו שדרשו [יומא עב, ב] על פסוק ולב אין. והתורה נטל יעקב, כמו שנאמר [במיכה ז, כ] תתן אמת ליעקב, והתורה נקראת אמת כמו שאיתא [ברכות ה, ב]. שזהו מעלת יעקב ביחוד מצד החכמה, שכבר נשלם במעשה ובלב בתולדה מצד אבותיו, והוספתו עליהם מצד החכמה, שלכן אמרו [שבת קיח, ב] דנחלת יעקב בלי מצרים. כי המעשה הוא על כרחך בעלת גבול, שאי אפשר להיות מעשה נעשית באין קץ, וכן הלב בעל גבול, שכבר יש בו גילוי קצת כמו שנתבאר לעיל. מה שאין כן החכמה שבמוח שאין בו גילוי אין בו גבול, כי כל דבר שיש בו גילוי כבר יש בו גבול כפי כח הגילוי וההתגלות למי שנגלה לו שהוא בעל גבול, מה שאין כן דבר הנעלם, וכמו שנאמר בתורה ארוכה מארץ מידה וגו'. ולכך יעקב אבינו ע"ה מיטתו שלימה, כי בעל גבול בהכרח יש גם כן חוץ לגבול, מה שאין כן מי שאין לו גבול, ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה. ולכך זכה יעקב לכל השלוש מעלות. ומעלת השליחות נתפרשה בכתוב שהיא מעלתו המיוחדת לו ביחוד, אבל בדרש יש גם על המעלות אחרות שגם כן באו לו ממילא מצד אבותיו.

[1] שלוש המעלות שנזכרו: מי משלח את מי – מפורש ביעקב "שלחני כי עלה השחר", מי נושא את מי – במדרש שוחר טוב על יעקב שהמלאכים נשאוהו כשהיה בדרכו מבאר שבע לחרן, מי שומר על מי – במדרש בראשית רבה על יעקב שנתנו לו ארבעת אלפים רבוא מלאכים לשומרו מפני עשו.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות לד'

[לד] וזהו בקשת המלאך שלחני כי עלה השחר, ופירשו רז"ל [חולין שם] הגיע זמני לומר שירה, רוצה לומר זמן הכרת התחדשות השגת השי"ת והשפעתו על הנבראים כולם. וההכרה הזו נמשכת מהידיעה שהיא אצל בני אדם ונפשות ישראל [ויעקב ביחוד כמו שיתבאר]. ולכן אמר שלחני, שכאשר תשלחני אז אלך לאמר שירה, שהכרת הלב נמשכת מן ידיעת המוח, והלב כמו שליח המוח, שכל מה שהוא מתבונן במוחו אח"כ נמשכת ממנו ההרגשה ללב, וזהו שלחני והבן. וזהו דברי האומר השלישי שבמדרש (הובא בתחילת הפרק) מי גדול המשלח או המשתלח, שהוא מצד המעלה השלישית שהמלאכים הם המשתלחים מנפשות ישראל, שתורה וישראל אחד כמו שאיתא [ברא"ר א] שישראל נקראו ראשית וכן התורה, ששניהם אחד מצד התדבקות ישראל בתורה עד שכאלו הם גוף אחד, ושניהם הם הראשית לכל, שהחכמה והידיעה הוא הראשית, כי המוח הוא בראש בגוף. ולכך המלאכים שמדרגתם מדרגת הלב בגוף כמו שנתבאר לעיל הם שלוחי המוח, והמשלח גדול מן המשתלח, וזה מבואר.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות לג'

[לג] והמעלה השלישית מצד הידיעה, שהוא התחלת ההתעוררות לדעת מעלת השי"ת. ההתחלה הוא על ידי החכמה והידיעה, וכמו שכתב הרמב"ם [הל' יסודי התורה ב, ב] וכיצד הוא הדרך לאהבתו ויראתו כו', עיין שם.^[1] וגם בהתחלה מתעלים ישראל ממלאכים כמו שאמרנו, ולכך אין מלאכים אומרים שירה עד שיאמרו ישראל, שמצד ההתחלה הם מתעלים ולכך הם המתחילים, שההתחלה מיוחדת להם על ידי התורה שניתנה להם ולא לעליונים. והוא החכמה והנותנת הידיעה להם, ומהם נצמחה התחלת ההכרה שהם המולידים אותה מצד הידיעה והחכמה בהתבוננות בהנהגות הבריאה וכמו שנתבאר לעיל מדברי הרמב"ם יעויין שם בלשונו. ואח"כ נמשכת ההכרה גם למלאכים, שאין ההכרתם מצד ההתחלה מידיעה שהוא במוח רק מצד הכרת הלב שהוא אחר ידיעת המוח, ולכך בעלי הידיעה קודמים להם.

[1] רמב"ם יסודי התורה ב, ב: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלהים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו".

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות לב'

[לב] והמעלה השניה כאשר מרגישים הרגשת הלב בנפשות ישראל יתירה מהרגשת המלאכים, שהם שומעים ונבהלים כמו שנתבאר לעיל. כי קשיות הבנת הלב ידוע שהוא לשלושה דברים – עומק המושג וקוצר המשיג ואורך ההצעות. פירוש כבדות ענין הדבר הנישג מצד האמצעי שהיא עצם ההשגה וההכרה להשי"ת שיש בה עומק המושג. וקוצר המשיג מצד שהשי"ת בורא והמשיגים נבראים. וזהו הנרמז אצלם בענין שתי תיבות של ישראל, רוצה לומר שהזכרת השם שהוא ההכרה שהשי"ת הוא נכחו אחר שתי תיבות, רוצה לומר שני העלמים מקודם פרגודים ומחיצות. [והם שמע ישראל, שמע הוא מאמר המצווה שהוא השי"ת, וישראל הוא שם הנברא המשיג, אלו שני ההעלמים קודמים להזכרת והכרת השי"ת שהוא אלקינו.] אבל המלאכים יש להם עוד פרגוד שלישי, שהוא מה ששומעים ונבהלים שההכרה עצמה שבלב שהוא מצד עולם האמצעי, שהוא כאמצעי בין המשיג והמושג, שהיא ענין ההשגה עצמה, דבר זה גם כן אצלם קשה. לכך יש להם שלושה פרגודים, כי קדוש בכל מקום לשון הבדלה – מובדל ומופרש מהשגתם, ואומרים שלש פעמים קדוש. וזה דפריך שם בגמרא מברוך כבוד ה' ממקומו, ומשני ההוא אופנים שהם מכסא הכבוד [יעויין שם בתוספות ועיין עוד מה שכתבתי לקמן פרק ד' בזה] מעולם העליון מקום שנפשות ישראל חצובה, ולכך מתדמים במעלתם לישראל. והתירוץ השני כיון דאתיהיב רשותא, היינו מאחר שהגיעה ההכרה כבר גם הם קרוים מכירים, והבן זה.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות לא'

[לא] אבל על כל פנים כבר ידענו כללם ז"ל כי אלו ואלו דברי אלקים חיים [עירובין יג, ב; חגיגה ג, ב], דודאי מדרגות יש במעלות הכחות העליונים ואופני הרגשתם. [פירוש שיש כח מורגש בו התחדשות השי"ת בכל שנה, כמו כח הצמיחה שהוא מתחדש בכל שנה על דרך משל, וכיוצא בזה מובן למשכיל ובכל חילופי הזמנים.] אבל בכללם אין השירה היוצאת מפיהם אלא מצד התחלפות הזמן וההכרה מזולתם, מה שאין כן בישראל ההכרה מצד השינוי שבעצמם, לכך יכולים לומר בכל זמן שירצו. וזהו המעלה הראשונה שהיא מצד היצר הרע שבהם ומצד מה שהם בעולם התחתון ובשפלות המעלה, שדבר זה גורם להם שיהיו בעלי יצר הרע דבר זה עצמו הוא להם מעלה, ומצד הזה נקראו עושי דברו וכמו שנתבאר.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות ל'

[ל] וזהו ענין המחלוקות בזמן שירת המלאכים, כי מצאו כל חלוקות כללי הזמנים שבעה. [כי שבעה בכל מקום הוא היקף שלם לכל ענין, כמו שהיה בכלל הבריאה כולה שבעת ימי הבריאה היקף לכל הבריאה, כן דוגמתו בכל הנבראים, וכן היקף בריאת חלוקת הזמנים בכלל הם שבעה חלוקות.] והאומר הראשון היה סבור כי בכל חלוקת זמן היותר פרטי שהוא היום, מאחר שהשי"ת מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית אם כן יש לכל הכחות הנבראים הכרה מחודשת על ידי התחדשות מעשי בראשית, ונמצא נאמר מפיהם שיר להשי"ת. והשני סבור כי התחדשות שב לטבעיי מאחר שהוא בתמידות, רק התחדשות זמני השבתות, כי התחדשות היומיי ניכר לכל באי העולם הוא טבעיי, והתחדשות מעשי בראשית הוא בהעלם, מה שאין כן התחדשות זמן השבתיי שאין בו הכרה לעין ולטבע, והרגשת התחדשות הזמן שהוא התחדשות כח השי"ת כפי אותו הזמן הוא התחדשות הכריי למלאכים וכל כחות הנבראים. והשלישי סבור כי שבת קביעא וקיימא מראש הבריאה ושב לטבעיי התחדשות ההוא להתמדתו, רק הכרת ההתחדשות בכל חודש, שזהו ישראל דמקדשי לחדשים, והתחיל רק מעת מתן תורה והוא משתנה כרצון ישראל המקדשים, בזה ניכר יותר החדוש. והרביעי סבור כי זה אינו התחדשות לכל הנבראים רק ללבנה ונמשכים אחריה לבד, ולכן אמר התחדשות השנה שהוא התחדשות לכל הנבראים. והאומר החמישי סובר שהשנה היא כבר זמן קבוע מתחילת הבריאה, וניכר לכל באי עולם השתנות הזמן קור וחום קיץ וחורף ושב מנהג טבעיי וההתחדשות נעלם, רק הרגשת ההתחדשות בשמיטה. והששי סובר כי גם זו להתמדתה כטבעית, רק ההתחדשות ביובל שאינו מתמיד ותלוי רק בישראל ביחוד כשיהיו כולם ביחד כל השבטים לתולדותם, שדבר זה נראה שהתחדשות הזמן ההוא הוא הרגשת השי"ת בהשגחתו ביותר, עד שלבעבור שהשגחת השי"ת חופפת ביחוד בזה העולם על בני ישראל צריך שיהיה להתחדשות השגחה זו כולם במקום אחד בארץ המיוחדת להם שהוא ארץ ישראל. והשביעי סבור כי אין בכל אלה חילופי הזמנים התחדשות הכרה לכחות עומדים כמלאכי השרת, רק לנבראים בעלי נטייה להם מעורר כל חילוף זמן כי השי"ת הוא המחליפו ופועל חדשות, אבל לכחות עומדים אין להם חידוש, רק החידוש הכללי שהוא עיקר בריאתם בעולם, אבל אחר שנבראו הרי הם קבועים וקיימים כמו שנבראו בלא שום חלוף והשתנות, ולכך אין השיר יוצא מפיהם אלא פעם אחת בעולם כולו. ועוד דברים בגו ואין כאן מקומם.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כט'

[כט] ובגמרא [חולין צא, ב] חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם אחת בחודש, ואמרי לה פעם אחת בשנה, ואמרי לה פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעם אחת ביובל, ואמרי לה פעם אחת בעולם. וישראל מזכירים את השם אחר שתי תיבות, שנאמר שמע ישראל ה' וגו', ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר שלוש תיבות, כדכתיב קדוש קדוש קדוש  ה' צבאות. ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר ברן יחד כוכבי בוקר והדר ויריעו כל בני אלקים, עד כאן. ביאר אלו השלוש מעלות שאמרנו. כי ענין השירה להשי"ת הוא ההכרה שהשי"ת הוא המנהג בחסדו כל דור ומחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית ליתן חיים לכל חי, וכאשר הנברא מכיר ענין זה על בוריו דבר זה הוא שיר ותהלה להשי"ת. ולכך באו השירות על הנסים, שהם העידו תוקף השגחת השי"ת לעין כל רואה, כי כאשר נשתנו סדרי בראשית נתוספה הכרה חדשה אצל כל בריה שאין עולם כמנהגו נוהג מעצמו, שהרי ברצון השי"ת נשתנה מטבעו הנהוג, ונתחדשה ההכרה אצל הנבראים. וכל חדוש מעורר התחדשות בלב, וממנו ימלא פיהם תהלתו יתברך שמו ולומר לפניו שירה חדשה. ולכך ישראל אשר להם נטייה בטבע אל ההיפך מרצון השי"ת, וכאשר כופים ומשנים טבעם בשביל רצון השי"ת הרי יש כאן התחדשות בגופם בשביל רצון השי"ת, ומעורר בכל מעשה ממעשיהם שיר ושבח להשי"ת. מה שאין כן המלאכים שאין להם יצר לכופו, כי טבעם מסור ביד השי"ת ומשועבדים לעשות רצונו בלי שום נטייה כלל, לכך אין יכולים לומר שירה כל שעה רק מצד התחלפות הזמנים שיסד השי"ת. כי כל חילוף זמן מוליד התחדשות, כמו שנאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד, לפי שכל יום הוא זמן בפני עצמו יש בכל יום חדוש בפני עצמו, והוא הזמן היותר פרטי הניכר, וכללי יותר הם שבת וחודש כו'.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כח'

[כח] והיתה תשובתו מטענה זו כי התורה היא הכוללת כל בריאת מדות שונות שברא השי"ת, ולפיכך היא מיוחדת אלינו שאנו מקבלי השינויים ההם. ולפיכך אנו מונהגים מה שאין כן אתם, כלום למצרים ירדתם כו', שאין אתם מקבלים שינוי רק קבועים וקיימים בכח הנהגה אחת שנבראתם, ומה לכם מקום לתורה שהיא הכוללת כל הנהגות כולם וכל מיני כחות שבבריאה. וכן אנו מצד מעלת נפשותינו האצולה מתחת כסא הכבוד, שהיא כוללת כל הכחות כולם שבבריאה, לכך מבשרינו נחזה אלוק להחכים ולדעת מדותיו והנהגותיו יתברך שמו.  ונמצאו בני אדם מעולים מהמלאכים מצד שלושה כחות שבהם. כח המעשה שהם עושי דברו. וכח הדבור והגלוי, דבור וקול ה' שבלב, ועולם הדבור מן השי"ת נשמע ללבבם יותר. וכח המחשבה והחכמה שבמוח. שהידיעה וההרגשה והמעשה, בשלשתם מתעלים בני אדם מהמלאכים.