מחבר: elico

  • שיחת מלאכי השרת פרק ג' – ר' צדוק – אות ד'

    שיחת מלאכי השרת פרק ג'
    רבי צדוק
    אות ד'

    [ד] והנה הדבר ידוע לכל קהל המאמינים שהשי"ת ברא את העולם והוא כלול בו, וכמו שכתב הרמב"ם [יסודי התורה ב, י] שידיעתו הכל אינו מחמת הברואים אלא מצד עצמו, מפני שיודע את עצמו יודע את הכל, עיין שם. וביאור זה כמו שנאמר [בתהילים לג, ו] בדבר ה' שמים נעשו, שלא ברא השי"ת את העולם כאומן העושה דבר, רק על ידי דבורו לבד. והיינו שדבורו יהיה דבר זה, אותו דבור הוא הכח של הדבר ההוא וחיותו וקיומו, וכמו שנאמר [בנחמיה ט, ו] ואתה מחיה את כולם, וכמו שנאמר [בתהילים קיט, פט] לעולם ה' דברך ניצב בשמים, שדבורו שעל ידו נעשה השמים הוא ניצב שם לעולם להחיותו ולקיימו.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ג' – ר' צדוק – אות ג'

    שיחת מלאכי השרת פרק ג'
    רבי צדוק
    אות ג'

    [ג] ונאמר שהגיעה שאלה זו להם מפני סכלותם בענין הבריאה, ואין מאמינים אלא במה שעיניהם רואה ובבריאה שנוכח עיניהם. אמנם רז"ל פירשו בכמה מקומות מציאות עולמות שונים, אשר הם ברורים וניכרים לעיני המבינים ולא לעיני בשר של הכסילים. והפליגו במספרם בכמה מקומות, כמו מה שאיתא [ויק"ר פרשה י"ח ועי' שבת קנ"ב] על פסוק כי הולך אדם לבית עולמו, כל צדיק יש לו עולם בפני עצמו.[1] ויותר מופלגתן בשילהי עוקצין (ג, יב) ובפרק חלק (סנהדרין ק, א), דעתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר להנחיל אוהבי יש. ואמרם [ע"ז ג, ב] בלילה רוכב על כרוב קל שלו ושט בי"ח אלף עולמות, שנאמר רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, אל תקרי שנאן אלא שאינן. ועוד הרבה מאמרים אשר לבארם יארך כדי קונטרס שלם בפני עצמו, ואין כאן מקומם, רק בדרך כלל ענין עולמות הללו. כי מה שאנו קורין 'עולם' הוא הבריאה הנראית לנו, הכוללת השמים וכל צבאיו והארץ וכל אשר עליה מדוממים צומחים וחיים ומדברים ומכל מיני כלים מכלים שונים כל הגופות שבה מכל מה שהפה יוכל לדבר ועין לראות, קיבוץ כל זה הוא הנקרא עולם מלא.

    [1] שבת קנב, א: "כי הלך האדם אל בית עלמו, אמר רבי יצחק: מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו. משל למלך שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהן נכנסין – כולן בשער אחד נכנסין, כשהן לנין – כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו".

  • שיחת מלאכי השרת פרק ג' – ר' צדוק – אות ב'

    שיחת מלאכי השרת פרק ג'
    רבי צדוק
    אות ב'

    [ב] אפס בזה ראיתי להשיב על מה ששאלו מה הוא ההכרח והצורך לדת בהאמנה הזאת, וכי מה חסרון יש באמונה כאשר נאמין שהשי"ת בעצמו הוא העושה את הכל, ומה צורך לבריאות מלאכים רוחניים. והגם כי גם זו שאלת הבל לעדת ישראל המאמינים בה' ובתורתו ובחכמיו, שמאחר שהדבר אמת כאשר העידה עליו התורה האמיתית וחכמי האמת, אם כן על איזה צד יפול השאלה. אם על ההאמנה בזה, הרי מי שאינו מאמין הוא כמי שאינו מאמין שיש ירושלים וארץ ישראל נמצא בעולם מפני שלא ראם, שהמכחיש זה ומתווכח נחשבהו למשוגע ואויל, וכן כל כיוצא בו. ואם השאלה על גוף הבריאה של השי"ת לאיזה צורך בראם, הנה על זה די בתשובת החקר אלוק תמצא. והשב נא לי צורך בריאת כמה מיני שרצים ורמשים, ומהם מזיקים ומסוכנים, ומהם הקטנים ביותר אשר ילאה עין היותר חדה הראות מעיני בני אדם לראותה אם לא על ידי כלים המגדילים הראות, וכן כמה מיני צמחים אשר לא לעזר ולא להועיל וכיוצא. אשר כבר חכמים הגידו עליהם [ברא"ר פרשה י' ובויק"ר וקהלת רבה על פסוק ויתרון ארץ בכל] שכולם לצורכו של עולם, וכן אמרו בשבת [עז, ב] וברכות [לא, ב].[1] ואנחנו לא נדע מדוע לא היה די לעולם בלעדם, וכבר היה אפשר כפי הנראה לקוצר שכלינו שיהיה עולם קיים ומסתפק בכל צרכיו זולתם. אלא שהחוש המעיד לנו על בריאתם שאי אפשר להכחישם מכריחנו לסכל שכלינו ולעשותו לואה מהשיג חכמת האלוק בבריאתם, ואע"פ שהם ברואים הנראים לעינינו. וכל שכן בריאת המלאכים שהם ברואים גדולים ומועילים ביותר וגם נעלמים מעינינו הגשמיים להשיגם, אם אך נאמין לעדות התורה וחכמי האמת כלעדות חושינו כראוי לזרע אברהם יצחק ויעקב מאמינים בני מאמינים, אין עוד מקום לשאול על צורך הבריאה. כל שכן שיש מקום למצוא צרכים שונים בהם על צד התשובה לשואל וההתוכחות [אם שגם הם אמיתים]. מצורף שגם הפילוסופים וחכמי האומות הראשונים הודו ממחקר שכלם במציאותם, וכמו שכתוב בעקרים [מאמר ב' ר"פ י"ג].[2]  אמנם אנחנו לא באנו לידי מדה זו להשיב בדרך ויכוח וראיות ניצוחיות, שזה אסור כמו שכתבתי, וגם לא להסתפק בטעמי פילוספי הקדמונים שהם הבל ורעות רוח לבעלי התורה, ועוד שדעת התורה אינו כדעתם וכמו שכתב בעקרים שם. אבל רצונינו לברר למאמינים האמת כפי מה שהוא האמת כפי מה שיורו לנו מאמרי חז"ל חכמי האמת, ולפיכך ראינו לבאר גם תשובת שאלה זו על דעתינו.

    [1] שבת עז, ב: "אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה. ברא שבלול לכתית, ברא זבוב – לצירעה, יתוש – לנחש, ונחש – לחפפית, וסממית – לעקרב" (תרופות למיני פצעים ועקיצות). ברכות לא, ב: "וחנה היא מדברת על לבה – אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: על עסקי לבה. אמרה לפניו: רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן; דדים הללו שנתת על לבי למה, לא להניק בהן? תן לי בן ואניק בהן".

    [2] ספר העקרים מאמר שני פרק יג: "במציאות המלאכים יש מחלוקת בין הפילוסופים וחכמי התורה וזה שעם שהכל מודים במציאותם הנה הם מתחלפים במהותם (במספרם) הפילוסופים יאמרו…"

  • שיחת מלאכי השרת פרק ג' – ר' צדוק – אות א'

    שיחת מלאכי השרת פרק ג'
    רבי צדוק
    אות א'

    [א] ענין מציאות מלאכים רוחניים הוא דבר מבואר ומסופר בתנ"ך בהרבה מקומות, אשר מהם ימצאון מבוארים אף לכל מתעקש לפרש בהרבה מקומות על נביאים ושלוחים גשמיים מה' נגד דברי חז"ל, עם כל זה ימצא הרבה אשר אי אפשר להתעקש עוד בהם מלומר שעל מלאכים רוחניים כיון האומר. ואין רצוני להאריך בזה ולפרשם, כי לא באנו להשיב לאותם המלעיגים על דברי חז"ל ובלתי מאמינים בחכמת החכמים ז"ל בשני התלמודים והמדרשות אשר קיימו וקבלו עליהם כל היהודים. כי אסור להשיב לאפיקורס ישראל דכל שכן דפקר טפי, כמו שאמרו חז"ל שאנו מאמינים בדבריהם ומקיימים אזהרותיהם [בסנהדרין ל"ח ב] עיין שם ברש"י,[1] כי לא יקובלו תשובתינו להם. וכן הוא מבואר נגלה לעין, כי אין קץ לדברי רוח שלהם, ויוכלו לעקם את הישרה הגמורה בדברי הבל ורוח. ואנחנו לא באנו אלא לפרש דעת חז"ל בעניינים, שהיא דעת האמתות למאמינים בהם, ואין אנו אחראים לשוטים שקלקלו וכפרו בתורה שבעל פה, שכבר אירע כן בימי בית שני בכת הצדוקים, ועדיין מרקד בינינו, ה' ישלח עזרו מקודש ויכלה קוצים מכרמו. ובדברי חז"ל כבר מפורש באר היטב ממציאותם דברים הרבה מאוד אשר עליהם נוסד הקונטרס הזה, והם פירשו לנו כל מקום שנאמר בכתוב על מלאך הרוחניי לא על נביא גשמיי וכיוצא.

    [1] רש"י סנהדרין לח, ב: "כל שכן דפקר טפי – שהרי הכיר וכפר, ומתוך כך מדקדק ולא תוכל להשיבו דבר המקובל לו".

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות מג'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות מג'

    [מג] וראיתי להרב אבן עזרא [בראשית א, א] כתב ואל תשים לבך אל דברי הגאון שאמר שהאדם נכבד מהמלאכים, וכבר בארתי בספר היסוד שכל ראיותיו הפוכות, וידענו שאין בבני אדם נכבד כמו הנביאים, ויהושע נפל על פניו לפני מלאך ה' והשתחוה ואמר מה אדוני מדבר אל עבדו, וכן זכריה ודניאל, עד כאן לשונו. ואני אומר אל תשים לבך אל דברי החכם, ודברי הגאון הם דברי רז"ל אשר כל דבריהם דברי אלקים חיים [ולפלא בעיני על החכם הזה שהביא הדברים בשם גאון ולא בשם רז"ל, ואם בעבור ההעלם, והלא דרכו לבלתי נשוא פנים גם לחז"ל בכל מקום שלא נראו בעיניו, שארי ליה מאריה] ודעת התורה והחכמה האמיתית. וראיות החכם ההפכיות אינם כלום, כי כל אלו ההכנעות והדבורים ההכנעיים הוא מצד החומר בעוד הנפש קשורה בגוף, והחומר באמת הוא עפר מן האדמה ופחות הרבה ממדרגת המלאכים וכמו שנתבאר לעיל. ודברי הגאון שרירים וקיימים על הנפש וצורת האדם, שזהו עצם האדם והבדלו מן הבהמה, ובזה הכי נכבד הוא גם מן המלאכים בכל מיני המעלות שזכרנו, ובזה נשלם עניין הפרק.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות מב'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות מב'

    [מב] לפי שמעלת האדם על המלאכים הוא רק מצד צורתו שהוא הנפש שהיא חלק אלוק ממעל, ולא מצד החומר שהוא פחות המעלה. [זולת אצל אליהו שנזדכך חומרו גם כן להיות כמלאך, וזהו מעלתו על שאר הצדיקים, שאעפ"י שכולם נכבדים מכל שרי מעלה היינו מצד צורתם וכן אליהו מצד צורתו, אבל מצד חומרם פחותים מהם, אבל אליהו נשתנה חומרו להיות כמלאכים.] ולכן מצינו יהושע השתחוה למלאך, שההשתחויה מיוחסת אל החומר ביחוד, שלכן אמרו [ב"ק טז, א, ע"ש ב' בתוס' ד"ה והוא] דמאן דלא כרע במודים עונשו קלקול החומר עיין שם[1] וכמו שכתבתי במקום אחר, ומצד החומר בעוד הנפש בגוף החומרי מעלת המלאך גדולה. [ולכך משה רבנו ע"ה בא מלאך ודחפו,[2] שהוא נזדכך חומרו ביותר עד כי קרן עור פניו וכמו שיתבאר זה במקום אחר.] והמעשה מיוחסת אל החומר, רוצה לומר אל הנפש בהתקשרות בחומר, כי אי אפשר למעשה אלא על ידי איברי הגוף החומרי, והנפש אל המחשבה שהוא צורת האדם ויתרונו על הבהמה על ידי החכמה, ולכך סידר המעלות ממעלה למטה.

    [1] בבא קמא טז, א: "שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים". ובתוספות שם עמוד ב: "… ויש מפרשים משום דאמרינן במדרש שיש עצם בשדרו של אדם שממנו נוצר לעתיד לבא, ואותו עצם חזק וקשה כל כך שאין האש יכול לשורפו, והשתא כשאותו עצם נעשה נחש אינו חי לעתיד לבא, ואין סברא לומר שיהא עונש גדול כל כך בשביל עון זה דהא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

    [2] דברים רבה יא: "באותה שעה אמר הקב"ה לגבריאל: גבריאל צא והבא נשמתו של משה, אמר לפניו: רבש"ע מי שהוא שקול כנגד ששים רבוא איך אני יכול לראות במותו, ומי שיש בו דברים אלו איך אני יכול לעשות לו קצף… ואחר כך אמר לסמאל הרשע: צא והבא נשמה של משה, מיד לבש כעס וחגר חרבו ונתעטף אכזריות והלך לקראתו של משה. כיון שראה אותו שהוא יושב וכותב שם המפורש וזוהר מראהו דומה לשמש והוא דומה למלאך ה' צבאות היה מתיירא סמאל מן משה, אמר: ודאי שאין המלאכים יכולין ליטול נשמתו של משה… אמר לו: אני בן עמרם… לך רשע מכאן אין לך לומר כן לך ברח מלפני איני נותן נשמתי לך. מיד חזר סמאל והשיב דבר לפני הגבורה. א"ל הקב"ה לסמאל: בא והבא נשמתו של משה. מיד שלף חרבו מתערו ועמד על משה מיד קצף עליו משה ונטל את המטה בידו שחקוק בו שם המפורש ופגע בו בסמאל בכל כחו עד שנס מלפניו ורץ אחריו בשם המפורש ונטל קרן הודו מבין עיניו ועיור את עיניו". ולבסוף טפלו בו המלאכים והקב"ה נטל נשמתו בנשיקה.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות מא'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות מא'

    [מא] ואלה השלש מעלות הם מיוחדים באדם על ידי העבודה שהיא מסורה לו לבד ולא למלאכים וזה כל פרי העבודה במחשבה דבור ומעשה כמו שיתבאר זה במקום אחר. וסדרם היפך סדר זמנים, רק כסדר השתלשלות המדרגות ממעלה למטה, קשר מחשבה בדבור, ומחשבה במעשה, ודבור במעשה. [וגם לפי שרצה לסיים ביעקב שהוא נושא הדרוש שם בענין הפרשה וכדרך המדרשות כן בכל מקום.]

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות מ'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות מ'

    [מ] והמעלה השלישית הבאה על ידי העבודה היא קישור המוח עם הלב ביחד. והוא מעלת הנבואה. שידוע ששורש מלת נביא מן ניב שפתים, שרוצה לומר דברן, והיינו שלימות כח הדיבור המתייחס אל הלב כמו שנתבאר לעיל. ולכן לנביא יקראו לפנים בישראל הרואה [שמואל א' ט, ט], כמו שנאמר [בקהלת א, טז] ולבי ראה הרבה חכמה, שהראיה גם היא מתייחסת אל הלב כאשר היא מתקשרת ומתאחדת עם החכמה שבמוח. והיינו שהרגשת הלב באחדות השי"ת הוא מצד החכמה והידיעה, והם מיוחדים כענין [אבות ג, יז] אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה. והשתלמות הדבור הנבואיי היה אצל ישעיה ע"ה ביחוד, כמו שנאמר [ישעיה נ] ה' אלקים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר. ומשה רבנו ע"ה אעפ"י שהיה אדון הנביאים אמר [בשמות ד, י] לא איש דברים אנכי, לפי שמדרגתו היתה מדרגת החכמה המיוחסת למוח, שהוא למעלה ממדרגת הדבור מיוחס ללב, ולכך הוא רק הוריד התורה לארץ, לפי שסוף המעשה ותחלת המחשבה הם אחד. אבל האמצעיי שהוא הלב שהוא למטה ממדרגתו של משה, תכלית יחודו וקישורו היה על ידי ישעיה, שהוא הגדול שבנביאים והשלם בשלימות דבור הלב על האופן היותר שלם כמו שנתבאר. ולפיכך כשחטא בשפתיו היה מרפא לשון עץ חיים, כמו שאיתא [ערכין טו, ב] מאי תקנתיה יעסוק בתורה,[1] והיינו סמא דחיי שבאש של תורה, כאשר מתקשר עם דבור הוא רפואת הדבור. ולכך נגע בגחלת מעל המזבח [שהוא עולם העליון כמו שאיתא בתוספות [מנחות קי, א] בשם מדרש שמיכאל שר הגדול רוצה לומר שר יקשר כל נפשות ישראל, כמו שנאמר ומיכאל שרכם עומד ומקריב בו נשמותיהן של צדיקים, והם לקוחות מתחת כסא הכבוד שהוא עולם העליון המחשביי כמו שנתבאר לעיל] על שפתיו ועל ידי זה סר עונו. ואמר שהוא לא נכוה בזה ההתאחדות האש עם שפתיו, אבל המלאך הוצרך שני מלקחיים שהם שני הפסקות, האחד מצד מעלת האש שהוא למעלה ממנו, שהוא בעולם האמצעי כמו שנתבאר לעיל, והשני מצד חסרון השתלמות מעלתו גם באותו עולם אמצעי, שהוא אינו שלם כמו האדם כמו שנתבאר לעיל. ואחר שתי הפסקות אלו נכוה, שהוא כענין שומעין ונבהלין שנתבאר לעיל. אבל ישעיה הוא בעבודתו היה בידו לקשר ולאחד כח המחשביי וכח הלב והדבור הנמשך ממנו, שיהיה כל דבורו בתורה ונמשך מצד החכמה.

    [1] ערכין טו, ב: "אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר: מרפא לשון עץ חיים, ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר: חץ שחוט לשונם, ואין עץ אלא תורה, שנאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה".

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות לט'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות לט'

    [לט] ומשה רבינו ע"ה בא והשקיעה לארץ. פירוש שריפא הדבר על ידי שהשקיע כל כחות האש של תורה וחכמה שמטבעם לעלות למעלה למרום שבתה בא והורידה לארץ והשקיעה שם, פירוש עשאה שקועה וטבועה שם, בכל חלקי מעשי איש הישראלי שקוע וקשור בהם מצות התורה. וזה על ידי ציפי צמר שהשקיע, כי הצמר מכוויץ ואין נעשה שלהבת כמו שאיתא [שבת כ, ב], ולכן נמשלו נפשות החכמים לצמר בפי חז"ל [חגיגה טו, ב] כל עמר דנחית ליורה כו', לפי שאין אור של גיהנם שהוא סמא דמותא שבקללות שבתורה שולטת בהם כמו שאיתא [שם כז, א].[1] ומשה רבינו ע"ה הוא היה נפש הכוללת כל החכמה כולה, שהם כל נפשות חכמי ישראל כידוע, שלכן אמרו משה שפיר קאמרת [ביצה לח, ב ושאר דוכתי], שחלק החכמה הכלולה בנפש כל חכם לב הוא חלק מחכמתו של משה רבנו ע"ה שהוא היה המוריד החכמה לברואי הארץ, ולכן קראו משה על שם חכמתו. ולכן הוא השקיע ציפי צמר באש של מעלה ההוא ועל ידיהם השקיעו בארץ, שרוצה לומר כלל חלק המעשים מבני ישראל, כמו שאיתא [כתובות קיא, ב] מצאתי להם רפואה מן התורה על ידי התלמידי חכמים, עיין שם.[2] שעל ידי כח החכמה השקועה בעצם החכמה האמיתית שהוא התורה, נשתקע על ידי חלק החכמה והתוריי בכלל חלק המעשים עד שאי אפשר ללהטם עוד אש היום הבא, וכמו שאיתא [שם בשילהי חגיגה] שאין אש של גיהנם מכלה גם בפושעי ישראל שאינם תלמידי חכמים,35 לפי שמליאים מצות שהוא שלימות המעשיי הנעשה על פי התורה, והרי כאלו אור תורה קבוע בהם גם כן והוא המחיים. וזה נעשה על ידי האמצעיים, שהם נפשות התלמידי חכמים שהם המלמדים לעמי הארץ, ועל ידי התקרבותם להם אור תורה מחייהם, כמו שאיתא שילהי כתובות שם שעל ידיהם נשקע הסדר התוריי במעשה המצות בתוך סדר מעשיהם. וזהו המעלה השניה מן עבודת האדם, התקשרות המעשים והתאחדותם גם עם המחשבה שבמוח, וזה על ידי משה רבינו ע"ה.

    [1] חגיגה כז, א: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא. ומה סלמנדרא שתולדת אש היא – הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב: הלוא כה דברי כאש נאם ה' – על אחת כמה וכמה. אמר ריש לקיש: אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב, מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, כמה שנים אין האור שולטת בו, פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון, דכתיב: כפלח הרמון רקתך, אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך – על אחת כמה וכמה".

    [2] כתובות קיא, ב: "אמר ר' אלעזר: עמי הארצות אינן חיים (בתחית המתים), דכתיב: כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל, כל המשתמש באור תורה – אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה – אין אור תורה מחייהו". כיון שראה שרבי יוחנן מצטער על דבריו, "א"ל: רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום – וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: כי ה' אלהיך אש אוכלה! אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה".

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות לח'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות לח'

    [לח] ומשה רבינו ע"ה בא והוריד גם התורה לארץ, והוא תכלית שלימות המעשים וקשורם גם עם התורה. ולכך נאמר והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וגו', כי התורה היא המעלה היותר העליונה, והיא החכמה שבמוח. ולכך משולה לאש כמו שנאמר [ירמיה כג] דברי כאש, שהוא המדרגה היותר עליונה. והיא המדרגה הראשונה שלפני כבוד ה' הנגלה לבריות כמו שנאמר [מלכים א, יט, יב],[1] שהוא העליון שביסודות הגשמיים, וכן הוא עליון בכחותם הרוחנים. ולכן אמר [תהילים קד] משרתיו המיוחדים לו, והם מעולם הכסא ועיין בפרקי דרבי אליעזר [פרק ד].[2] וכן תלמידי חכמים נקראים מלאכי השרת כמו שנתבאר לעיל [פרק א], הם אש לוהט. והוא ממש דוגמת מאש שמלהטת הרשעים, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. וכן התורה [שבת פח, ב] למיימינים בה סמא דחיי ולמשמאילים בה סמא דמותא, מלהטת אותם, כי היא סדר הבריאה כולה, וכמו שיש טוב ורע בבריאה, כך כלול בה ברכות וקללות וסמא דמותא לעוברים. ולכך מתאוננים שהוא נגד התורה, כמו שנאמר [באיכה ג, לט] מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, ופירשו רז"ל [בתנחומא] מה יתאונן אדם על חי העולמים כו'.[3] וזהו שניתנה תורה ונתחדשה הלכה שאין אדם צדיק בארץ שלא יחטא לרבוי הצוויים והאזהרות, ואין שייך להתאונן לחי העולמים על רע המגיע רק על חטאיו, שהכל במשפט התוריי. וההתאוננות על ה' הוא נגד התורה והחכמה, ולכך נענשו באש התורה.

    [1] מלכים א', יט, יא-יב: "ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עבר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש לא ברעש ה', ואחר הרעש אש לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה".

    [2] פרקי דרבי אליעזר פרק ד: "המלאכים שנבראו ביום השני כשהן נשלחין בדברו הן נעשין רוחות, שנאמר עושה מלאכיו רוחות, וכשהן משרתין לפניו נעשין אש, שנאמר: משרתיו אש לוהט".

    [3] בתנחומא לא מצאנו, ובאיכה רבה פרשה ג: "א"ר ברכיה מה יתאונן על חי העולמים, אם מבקש הוא להתאונן – גבר על חטאיו".