שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ח'

[ח] וזה ביאור בדבר ה' שמים נעשו ולעולם דברו נצב בשמים, כי הדבור של השי"ת הוא עצמו הכח ההוא של השי"ת בהתגלות [וכמו שניכר גם כן על הדבור איכותו של הכח המדובר אודותיו, כמו שהדבור לנקום וללחום ולהתגבר ידובר בקול וזעף עד שניכר מקול הדבור שהוא על ענין ההוא, וכיוצא בו כידוע למבין] והוא הבורא והוא הנותן קיום וחיות לאותו כח שבבריאה. ונמצא שהשי"ת כולל את כל העולם, רצונו לומר כל כחות הנבראים שזהו עולם הרוחניי, והוא כמו נפש ונשמה לכל כחות פרטיות שבעולם הגשמיי. וכמו שהכל יודעים שיש נפש לאדם, והנפש היא ממש דוגמת הגוף הגשמיי בכל פרטי כחותיו, רק שהם רוחניים בלתי נתפשים בגשם והיא המחייה ומקיימת את הגוף, כך יש נפש לכל גשם, רצונו לומר כחו הרוחני אשר בו הוא מוגדר וכמו שנתבאר לעיל. ונשמת הכל הוא השי"ת, ונמצא השי"ת כולל עולם מלא רוחניי כזה הגשמיי הנראה לנו. ועולם זה הוא הנקרא בפי המקובלים חכמי האמת בלשונם המשליי עולם האצילות, וכמו שאיתא בתיקונים דעשר ספירות דאצילות בהון מלכא איהו וגרמיה חד איהו וחיוהי חד. והיינו שהיא מאחדות השי"ת ולכך קראוהו נאצל ולא נברא, והם אותם הכחות כולם שאצל השי"ת, שדבר זה נאצל בעת הבריאה, רצונו לומר שהשי"ת אחד יחיד ומיוחד ואין שייך אצלו כלל חלוק כחות כלל, שכל הכחות גם כן מיוחדים בו.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ז'

[ז] ולפיכך נבין אמרינו חיות כל גשם, רצונו לומר חיות כחו וסגולתו ביחוד הכח שהוגבל בו בצורכי הבריאה, קיום אותו כח הוא על ידי השי"ת. רצונו לומר שהשי"ת הוא בעל הכחות כולם, כמו שאיתא [בטור או"ח סי' ה'] בפירוש שם אלקים, שהוא יש בידו ובכחו כל אותם כחות הפרטיות שבבריאה כולם אחד לא נעדר, ועל ידי הכח ההוא שאצל השי"ת יש קיום וחיות [כל קיום דבר מה נקרא חיות כדרך שאיתא [ב"ק נד, א] שבירתן של כלים זהו מיתתן] לאותו הכח הגשמיי הפרטי. ואלו יצוייר העדר איזה כח מה מהשי"ת כבר היה העדר אותו כח מן הבריאה, והיה נאפס הגשם המתייחד באותו כח ונעדר מן העולם ויבוקש ואיננו במציאות, רק כמו שהיה קודם הבריאה. כי תחלת הבריאה היתה רק על ידי כחו יתברך שנמצאו אותם עניינים בכחו, ודבור הוא גלוי הרצון שבלב, וכל הכחות החיונות כולם בלב כמו שנאמר [במשלי ד, כג] כי ממנו תוצאות חיים. וכל רצון לאיזה כח פרטי נמשך מאותו כח, כמו הרצון ללחום ולהתגבר הוא מכח הגבורה שבלב, ונמצא הרצון לאיזה כח הוא עצמו הכח ההוא. והדבור הוא התגלות אותו הרצון והכח שבלב, ולכך הדבור מתייחס ללב, שהוא יוצא מקנה הלב וכמו שנתבאר לעיל [פרק ב'].

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ו'

[ו] אמנם גם התבנית הגשמיות אשר כל גשם מוגדר על ידו מגשם זולתו, גם הוא עצם הבדלת התבניות הוא הבדלה כחניות. ודרך משל אין כח הסגוליי שיש לגשם כדורי או עגולי כלמרובע או משולש, וכיוצא כל מיני ההבדלים הם מיני הבדלים כחניים אשר נוכל להבינם גם בהעדר הגופני. [וכמו ברוחניי אשר נרגישו ונוכל לדבר ממנו, והוא הנפש שבקרבנו שהיא המחשבה שבמוח ולב, שאינה נראית ולא נרגשת לשום חוש ולא נתפשת בגשם, והיא בריאה רוחנית שמסר השי"ת לאדם מורגשת אליו כדי שממנה יתבונן על בריאות הרוחניות. כי אין האדם שליט להבין אלא במה שעיניו שולטות, והאלקים עשהו ישר להשכיל ולהבין כל הבריאה כולה. ולפיכך יוכל בעין שכלו לשלוט על בריאה רוחנית אשר הוא מרגיש בה ויוכל להתבונן עליה, והיא הנפש אשר בקרבו, וממנה יתבונן על המון צבא הרוחניים הנעלמים ממנו.] כי כלל גדול בידינו [שבת עז, ב] כל מה שברא הקב"ה לצורך בראו, והכל לצורך האדם, כדתנן [סנהדרין לז, א] כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, ובברכות [ו, ב] כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ושם [נח, א] וברא כל אלו לשמשני. וגם הוא מבואר מסברא שאין ממדת אומן בשר ודם חכם גם כן לעשות דבר לבטלה וליגע לריק, ואלו היה די באחד לא יעשה שנים. כל שכן הבורא יתברך, בהכרח שכולם צריכים ובוראם יודע צורכם של כל פרט ופרט, והצורך הוא לאיזה תשמיש מה, ועל כרחך שהתשמיש שישמש תבנית גשם זה לא ישמש תבנית זולתו. וכח השימוש הנה הוא כח רוחניי, כאלו תאמר דרך משל תשמיש הכדורי או עגולי להתגלגל, מה שאין כן בעל הקצות אין לו כח המתנועע מעצמו והוא ינוח במקום שיפול, הנה כחות המתנועעי והמנוחי הם כחות רוחנים ובלתי נתפשים בגשם, שהרי כבר מצינו תנועה ומנוחה בנפש גם כן. וכללות הבריאה עגולות או כדורית ויש להם כח התנועי, וכן הנפש ומחשבת המוח לא ישקוט ולא ינוח, אם לא במותו אז נקרא בפי רז"ל ובלשונם הצחה דנח נפשיה שקנה כח המנוחה. וכיוצא באלה כל מיני שינויי הברואים כאשר נתבונן על טיב השינוי ההוא בענין צורך הבריאה אשר בעבורו חייבה הבריאה בתבנית כך וכך לצורך השלמת כח ההוא על ידי הגשם ההוא, הנה אותו הכח הנרצה הוא כח פרטי עומד בפני עצמו בזולת הגשם. ואין צריך לומר בהבדליהם הרוחנים, כמו הקשיות לדוממים והבדלי הקשיות והחיזוק בינם, וההזנה והצמיחה לצומחים והבדלי איכות הזנתם, והחיות ושארי כחות הבעלי חיים להחיים וכיוצא באלה. וכן הבדלי גווניהם, שיש לכל גוון סגולה וענין מיוחד כידוע קצת לחכמי הטבע המעמיקים. ובוראן יודען על בוריין, וכן חכמי האמת ז"ל המשתמשים ברוח הקודש בידיעות המצטרכות להם להשלמת הנפשות אל הענין אשר הוסדו. [כמו שתמצא בדברי רז"ל בקיאיות בחכמת הטבע מופלאת מאוד בעיני כל חכמי הטבע מאין זה להם, כי לא למדו מעולם בבתי מדרשיהם חכמות טבעיות, אבל ידעו זה על ידי ידיעתם בסודות הבריאה מסוד ה' ליראיו וכמו שנתבאר אצלינו במקום אחר.]

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ה'

[ה] וביאורו כי כל גוף נבדל מזולתו, אם על ידי הבדל גוף הגשם במראהו ובתבנית שטחו, ואם על ידי כחם וסגולתם. בבעלי חיים יש לכל בעל חי כח וטבע מיוחד, וכן בצומחים ודוממים, והבדל הכוחניי הנה הוא הבדל רוחניי. ונוכל ודאי לציירו אל הרוחני בדרך משל, טבע האריה הגבורה, ולדבורה טבע המתיקות, ולאבנים טובות היופי והבהירות, וכיוצא באלה בכל המינים ובאופנים שונים. הנה אלה הכחות הטבעיות הם בלתי נתפשות בגשם ביחוד, שהרי נקרא גם כן גבור הכובש את יצרו כמו שאמרו ז"ל [תמיד לב, א], שזהו גבורתו במחשבות מוחו ולבו לעצרם ולכובשם לבל להרהר בהרהורים זרים, וזהו גבורה רוחניית, רצונו לומר שאינה נראה לעין הגשמיי וכיוצא בזה. וכן נרגיש מתיקות בלב כאשר נשכיל איזה דבר חכמה והמצאה נפלאה, שיומתק כענין האמור במגילת יחזקאל [יחזקאל ג, ג] ותהי בפי כדבש למתוק, ובתורה [תהילים יט, יא] מתוקים מדבש ונופת. וכן נרגיש יופי ובהירות באיזה מחשבה ורעיון צח, וכיוצא באלה בכל מיני כחות וסגוליות הברואים יש להם תפיסה גם חוץ לגשם.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ד'

[ד] והנה הדבר ידוע לכל קהל המאמינים שהשי"ת ברא את העולם והוא כלול בו, וכמו שכתב הרמב"ם [יסודי התורה ב, י] שידיעתו הכל אינו מחמת הברואים אלא מצד עצמו, מפני שיודע את עצמו יודע את הכל, עיין שם. וביאור זה כמו שנאמר [בתהילים לג, ו] בדבר ה' שמים נעשו, שלא ברא השי"ת את העולם כאומן העושה דבר, רק על ידי דבורו לבד. והיינו שדבורו יהיה דבר זה, אותו דבור הוא הכח של הדבר ההוא וחיותו וקיומו, וכמו שנאמר [בנחמיה ט, ו] ואתה מחיה את כולם, וכמו שנאמר [בתהילים קיט, פט] לעולם ה' דברך ניצב בשמים, שדבורו שעל ידו נעשה השמים הוא ניצב שם לעולם להחיותו ולקיימו.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ג'

[ג] ונאמר שהגיעה שאלה זו להם מפני סכלותם בענין הבריאה, ואין מאמינים אלא במה שעיניהם רואה ובבריאה שנוכח עיניהם. אמנם רז"ל פירשו בכמה מקומות מציאות עולמות שונים, אשר הם ברורים וניכרים לעיני המבינים ולא לעיני בשר של הכסילים. והפליגו במספרם בכמה מקומות, כמו מה שאיתא [ויק"ר פרשה י"ח ועי' שבת קנ"ב] על פסוק כי הולך אדם לבית עולמו, כל צדיק יש לו עולם בפני עצמו.^[1] ויותר מופלגתן בשילהי עוקצין (ג, יב) ובפרק חלק (סנהדרין ק, א), דעתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר להנחיל אוהבי יש. ואמרם [ע"ז ג, ב] בלילה רוכב על כרוב קל שלו ושט בי"ח אלף עולמות, שנאמר רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, אל תקרי שנאן אלא שאינן. ועוד הרבה מאמרים אשר לבארם יארך כדי קונטרס שלם בפני עצמו, ואין כאן מקומם, רק בדרך כלל ענין עולמות הללו. כי מה שאנו קורין 'עולם' הוא הבריאה הנראית לנו, הכוללת השמים וכל צבאיו והארץ וכל אשר עליה מדוממים צומחים וחיים ומדברים ומכל מיני כלים מכלים שונים כל הגופות שבה מכל מה שהפה יוכל לדבר ועין לראות, קיבוץ כל זה הוא הנקרא עולם מלא.

[1] שבת קנב, א: "כי הלך האדם אל בית עלמו, אמר רבי יצחק: מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו. משל למלך שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהן נכנסין – כולן בשער אחד נכנסין, כשהן לנין – כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ב'

[ב] אפס בזה ראיתי להשיב על מה ששאלו מה הוא ההכרח והצורך לדת בהאמנה הזאת, וכי מה חסרון יש באמונה כאשר נאמין שהשי"ת בעצמו הוא העושה את הכל, ומה צורך לבריאות מלאכים רוחניים. והגם כי גם זו שאלת הבל לעדת ישראל המאמינים בה' ובתורתו ובחכמיו, שמאחר שהדבר אמת כאשר העידה עליו התורה האמיתית וחכמי האמת, אם כן על איזה צד יפול השאלה. אם על ההאמנה בזה, הרי מי שאינו מאמין הוא כמי שאינו מאמין שיש ירושלים וארץ ישראל נמצא בעולם מפני שלא ראם, שהמכחיש זה ומתווכח נחשבהו למשוגע ואויל, וכן כל כיוצא בו. ואם השאלה על גוף הבריאה של השי"ת לאיזה צורך בראם, הנה על זה די בתשובת החקר אלוק תמצא. והשב נא לי צורך בריאת כמה מיני שרצים ורמשים, ומהם מזיקים ומסוכנים, ומהם הקטנים ביותר אשר ילאה עין היותר חדה הראות מעיני בני אדם לראותה אם לא על ידי כלים המגדילים הראות, וכן כמה מיני צמחים אשר לא לעזר ולא להועיל וכיוצא. אשר כבר חכמים הגידו עליהם [ברא"ר פרשה י' ובויק"ר וקהלת רבה על פסוק ויתרון ארץ בכל] שכולם לצורכו של עולם, וכן אמרו בשבת [עז, ב] וברכות [לא, ב].^[1] ואנחנו לא נדע מדוע לא היה די לעולם בלעדם, וכבר היה אפשר כפי הנראה לקוצר שכלינו שיהיה עולם קיים ומסתפק בכל צרכיו זולתם. אלא שהחוש המעיד לנו על בריאתם שאי אפשר להכחישם מכריחנו לסכל שכלינו ולעשותו לואה מהשיג חכמת האלוק בבריאתם, ואע"פ שהם ברואים הנראים לעינינו. וכל שכן בריאת המלאכים שהם ברואים גדולים ומועילים ביותר וגם נעלמים מעינינו הגשמיים להשיגם, אם אך נאמין לעדות התורה וחכמי האמת כלעדות חושינו כראוי לזרע אברהם יצחק ויעקב מאמינים בני מאמינים, אין עוד מקום לשאול על צורך הבריאה. כל שכן שיש מקום למצוא צרכים שונים בהם על צד התשובה לשואל וההתוכחות [אם שגם הם אמיתים]. מצורף שגם הפילוסופים וחכמי האומות הראשונים הודו ממחקר שכלם במציאותם, וכמו שכתוב בעקרים [מאמר ב' ר"פ י"ג].^[2]  אמנם אנחנו לא באנו לידי מדה זו להשיב בדרך ויכוח וראיות ניצוחיות, שזה אסור כמו שכתבתי, וגם לא להסתפק בטעמי פילוספי הקדמונים שהם הבל ורעות רוח לבעלי התורה, ועוד שדעת התורה אינו כדעתם וכמו שכתב בעקרים שם. אבל רצונינו לברר למאמינים האמת כפי מה שהוא האמת כפי מה שיורו לנו מאמרי חז"ל חכמי האמת, ולפיכך ראינו לבאר גם תשובת שאלה זו על דעתינו.

[1] שבת עז, ב: "אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה. ברא שבלול לכתית, ברא זבוב – לצירעה, יתוש – לנחש, ונחש – לחפפית, וסממית – לעקרב" (תרופות למיני פצעים ועקיצות). ברכות לא, ב: "וחנה היא מדברת על לבה – אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: על עסקי לבה. אמרה לפניו: רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן; דדים הללו שנתת על לבי למה, לא להניק בהן? תן לי בן ואניק בהן".

^[2] ספר העקרים מאמר שני פרק יג: "במציאות המלאכים יש מחלוקת בין הפילוסופים וחכמי התורה וזה שעם שהכל מודים במציאותם הנה הם מתחלפים במהותם (במספרם) הפילוסופים יאמרו…"

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות א'

[א] ענין מציאות מלאכים רוחניים הוא דבר מבואר ומסופר בתנ"ך בהרבה מקומות, אשר מהם ימצאון מבוארים אף לכל מתעקש לפרש בהרבה מקומות על נביאים ושלוחים גשמיים מה' נגד דברי חז"ל, עם כל זה ימצא הרבה אשר אי אפשר להתעקש עוד בהם מלומר שעל מלאכים רוחניים כיון האומר. ואין רצוני להאריך בזה ולפרשם, כי לא באנו להשיב לאותם המלעיגים על דברי חז"ל ובלתי מאמינים בחכמת החכמים ז"ל בשני התלמודים והמדרשות אשר קיימו וקבלו עליהם כל היהודים. כי אסור להשיב לאפיקורס ישראל דכל שכן דפקר טפי, כמו שאמרו חז"ל שאנו מאמינים בדבריהם ומקיימים אזהרותיהם [בסנהדרין ל"ח ב] עיין שם ברש"י,^[1] כי לא יקובלו תשובתינו להם. וכן הוא מבואר נגלה לעין, כי אין קץ לדברי רוח שלהם, ויוכלו לעקם את הישרה הגמורה בדברי הבל ורוח. ואנחנו לא באנו אלא לפרש דעת חז"ל בעניינים, שהיא דעת האמתות למאמינים בהם, ואין אנו אחראים לשוטים שקלקלו וכפרו בתורה שבעל פה, שכבר אירע כן בימי בית שני בכת הצדוקים, ועדיין מרקד בינינו, ה' ישלח עזרו מקודש ויכלה קוצים מכרמו. ובדברי חז"ל כבר מפורש באר היטב ממציאותם דברים הרבה מאוד אשר עליהם נוסד הקונטרס הזה, והם פירשו לנו כל מקום שנאמר בכתוב על מלאך הרוחניי לא על נביא גשמיי וכיוצא.

[1] רש"י סנהדרין לח, ב: "כל שכן דפקר טפי – שהרי הכיר וכפר, ומתוך כך מדקדק ולא תוכל להשיבו דבר המקובל לו".

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות מג'

[מג] וראיתי להרב אבן עזרא [בראשית א, א] כתב ואל תשים לבך אל דברי הגאון שאמר שהאדם נכבד מהמלאכים, וכבר בארתי בספר היסוד שכל ראיותיו הפוכות, וידענו שאין בבני אדם נכבד כמו הנביאים, ויהושע נפל על פניו לפני מלאך ה' והשתחוה ואמר מה אדוני מדבר אל עבדו, וכן זכריה ודניאל, עד כאן לשונו. ואני אומר אל תשים לבך אל דברי החכם, ודברי הגאון הם דברי רז"ל אשר כל דבריהם דברי אלקים חיים [ולפלא בעיני על החכם הזה שהביא הדברים בשם גאון ולא בשם רז"ל, ואם בעבור ההעלם, והלא דרכו לבלתי נשוא פנים גם לחז"ל בכל מקום שלא נראו בעיניו, שארי ליה מאריה] ודעת התורה והחכמה האמיתית. וראיות החכם ההפכיות אינם כלום, כי כל אלו ההכנעות והדבורים ההכנעיים הוא מצד החומר בעוד הנפש קשורה בגוף, והחומר באמת הוא עפר מן האדמה ופחות הרבה ממדרגת המלאכים וכמו שנתבאר לעיל. ודברי הגאון שרירים וקיימים על הנפש וצורת האדם, שזהו עצם האדם והבדלו מן הבהמה, ובזה הכי נכבד הוא גם מן המלאכים בכל מיני המעלות שזכרנו, ובזה נשלם עניין הפרק.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות מב'

[מב] לפי שמעלת האדם על המלאכים הוא רק מצד צורתו שהוא הנפש שהיא חלק אלוק ממעל, ולא מצד החומר שהוא פחות המעלה. [זולת אצל אליהו שנזדכך חומרו גם כן להיות כמלאך, וזהו מעלתו על שאר הצדיקים, שאעפ"י שכולם נכבדים מכל שרי מעלה היינו מצד צורתם וכן אליהו מצד צורתו, אבל מצד חומרם פחותים מהם, אבל אליהו נשתנה חומרו להיות כמלאכים.] ולכן מצינו יהושע השתחוה למלאך, שההשתחויה מיוחסת אל החומר ביחוד, שלכן אמרו [ב"ק טז, א, ע"ש ב' בתוס' ד"ה והוא] דמאן דלא כרע במודים עונשו קלקול החומר עיין שם^[1] וכמו שכתבתי במקום אחר, ומצד החומר בעוד הנפש בגוף החומרי מעלת המלאך גדולה. [ולכך משה רבנו ע"ה בא מלאך ודחפו,^[2] שהוא נזדכך חומרו ביותר עד כי קרן עור פניו וכמו שיתבאר זה במקום אחר.] והמעשה מיוחסת אל החומר, רוצה לומר אל הנפש בהתקשרות בחומר, כי אי אפשר למעשה אלא על ידי איברי הגוף החומרי, והנפש אל המחשבה שהוא צורת האדם ויתרונו על הבהמה על ידי החכמה, ולכך סידר המעלות ממעלה למטה.

[1] בבא קמא טז, א: "שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים". ובתוספות שם עמוד ב: "… ויש מפרשים משום דאמרינן במדרש שיש עצם בשדרו של אדם שממנו נוצר לעתיד לבא, ואותו עצם חזק וקשה כל כך שאין האש יכול לשורפו, והשתא כשאותו עצם נעשה נחש אינו חי לעתיד לבא, ואין סברא לומר שיהא עונש גדול כל כך בשביל עון זה דהא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

[2] דברים רבה יא: "באותה שעה אמר הקב"ה לגבריאל: גבריאל צא והבא נשמתו של משה, אמר לפניו: רבש"ע מי שהוא שקול כנגד ששים רבוא איך אני יכול לראות במותו, ומי שיש בו דברים אלו איך אני יכול לעשות לו קצף… ואחר כך אמר לסמאל הרשע: צא והבא נשמה של משה, מיד לבש כעס וחגר חרבו ונתעטף אכזריות והלך לקראתו של משה. כיון שראה אותו שהוא יושב וכותב שם המפורש וזוהר מראהו דומה לשמש והוא דומה למלאך ה' צבאות היה מתיירא סמאל מן משה, אמר: ודאי שאין המלאכים יכולין ליטול נשמתו של משה… אמר לו: אני בן עמרם… לך רשע מכאן אין לך לומר כן לך ברח מלפני איני נותן נשמתי לך. מיד חזר סמאל והשיב דבר לפני הגבורה. א"ל הקב"ה לסמאל: בא והבא נשמתו של משה. מיד שלף חרבו מתערו ועמד על משה מיד קצף עליו משה ונטל את המטה בידו שחקוק בו שם המפורש ופגע בו בסמאל בכל כחו עד שנס מלפניו ורץ אחריו בשם המפורש ונטל קרן הודו מבין עיניו ועיור את עיניו". ולבסוף טפלו בו המלאכים והקב"ה נטל נשמתו בנשיקה.