שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יב'

[יב] וביאור זה כי כל אחד משונה מחבירו בדעת כמו שאיתא [ברכות נח, א, וסנהדרין לח, א], והדעת הוא כלל צורת נפש האדם ויתרונו מן הבהמה. [ולכן משונה עוד זה מזה במראה ובקול כמו שאיתא שם בסנהדרין, שגם אלה השניים הוא יתרון בפרצוף פנים, שהפנים שליח הלב, וכן בדבור, ואין כאן מקומו להאריך.] ובזה הם משונים זה מזה בצורה הנפשיית, והיינו שאין דומות כחות הנפשיות של אדם לחבירו. ומצד זה נמשך גם כן השינויים בידיעת ותפיסת כחות הברואים, כידוע שיש שינויים גדולים בבני אדם בתפיסה והרגשת כחות הברואים בכל מיני כחות והרגשה במראה וטעם ומישוש וכיוצא, אעפ"י שהכל מודים בכללים יש חילוק בפרטים. וכמו שהוא בענין התורה, שהיא כלי אומנות העולם כמו שאיתא בבראשית רבה [פרשה א], שאעפ"י שאין מחלוקת בכלליה, יש מחלוקות שונות בפרטי הדינים כפי חילוקי הדיעות הנפשיות מבעלי המחלוקת ההם. כך בענין העולם הנעשה בדפוסה, ודבר זה גלוי למבין. ויובן לכל בדרך משל בשמיעת כלי זמר או משיר, שיעמדו כמה בני אדם ולא ישתוה אחד לחבירו בהרגשת ההנאה מן השיר ההוא. וכן באכילת איזה מין מעדן, שלא כטעם שטעם זה טעם זה. ואי אפשר להסביר זה אל האדם, שהרי מעולם לא טעם זה טעם של זה, רק יוכל להבינו כשיזכור האדם הטעם שהרגיש באותו המאכל או באותו הקול או באותו היופי והתמונה הנאה או בכל ענייני העולם בימי הילדות, וההרגשה שהוא מרגיש באותו הדבר עצמו בימי העמידה והזקנה, והנה אותו הדבר לא נשתנה, ועל כרחך השינוי מצד דעתו והרגשתו באותו דבר, והרי הוא כאלו נתחדש אצלו עולם חדש. וכך הם משונים מאדם לאדם כפי שינוי הדעות, שאעפ"י שכולם מודים בדמיון שהמתוק הוא טוב והמר הוא רע, הם חלוקים בפרטים שזה יאמר על דבר אחד שהוא מתוק ויאהבנו וזה יאמר שהוא מר וישנאנו. ונמצא העולם משונה אצל זה מאצל זה, והשינוי הוא מכח נפשו שהוא נפש העולם, שעולמו שבו הוא משונה מעולם שאצל האחר. וזהו לכל אחד עולם בפני עצמו, כי לא ימצא כלל שני בני אדם שוים ממש, שאם כן היה נברא אחד ולא שנים, רק כל אחד משונה בשינוי מה ואם כן עולמו הוא משונה ובפני עצמו.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יא'

[יא] ולכן אמרו [ע"ז ה, א] שאלמלא קבלו ישראל התורה היה נחזר העולם לתוהו ובוהו, שנעדר ונאפס כח חיותם שהוא האדם שהוא הנפש שלהם, שלכך יצר השי"ת את האדם שיהיה הוא הנפש העולם, ועל ידי קבלתו התורה והכירו וקבלו עול מלכות שמים בכל כחותיו הרי כל כחות העולמיות שהם הגופות לאותם כחות הנפשיות גם הם מכירים ומקבלים עול מלכות שמים. כי הנפש והגוף אחד, ואלו יצוייר בטול כח אחד בכל מיני האדם כולו, היה גם הגוף של כח ההוא בגופי העולם נאפס ונעדר מן העולם. ולכך יש ביד האדם תפיסה והרגשה בכל הברואים כולם ויכול לעמוד על בוריין ועניינם, מפני שהם כולם כלולים בו. ולכן לא על חנם קראו הקדמונים את האדם עולם קטן, שהוא עולם גמור רוחניי כמו שנתבאר. ודברים אלו עוד עמוקים וארוכים מסודות הנפש, ויתבאר אי"ה במאמרינו בענין הנפש. וכך מפורש בספר יצירה, שכל דבר הוא בעולם שנה ונפש. וזה פירוש שכל אחד יש לו עולם בפני עצמו [אח"כ מצאתי בתיקונים ריש תיקון ס"ט והוא בזוהר דפוס גדול בפרשת בראשית דף ל"ט עמוד ב' שפירשו כן, וזה לשונם, הכי שמענא דכל צדיק וצדיק אית ליה עולם בפני עצמו, ודא גופא דבר נש דאתקרי עולם קטן, עכ"ל. ופירוש מה שקרא העולם הגוף ולא הנפש, דבר זה מובן למשכיל כי גוף ונפש רצונו לומר כח היחוד והפירוד, וכן עולם ואדם, ושבח לאל יתברך המנחני בדרך אמת.]

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות י'

[י] והנה כל נפש ישראלית היא חלק אלקי ממעל, כמו שנתבאר לעיל [פרק א'] וכמו שנאמר [תהילים ח] ותחסרהו מעט מאלקים וגו', ונאמר [שם] אני אמרתי אלקים אתם. וכבר זכרנו דברי הטור או"ח שפירש שם אלקים רצונו לומר כולל כל הכחיות כולם, כי הוראת אלוק על בעל כח, מה שלכן נקראו השופטים והמושלים גם כן בו. ולכן אמר גם באלו שני הכתובים שם אלקים, כי מה שהנפש מתייחסת להתדמות אל השי"ת הוא אל השם הזה של השי"ת, רצונו לומר מצד שהוא בעל הכחות כולם. והיינו בהיות תכלית הבריאה הוא האדם שכל העולם כולו נברא בשבילו, וכמו שנתבאר לעיל מדברי רז"ל, והוא מפורש בכתוב [תהילים ח] כל שתה תחת רגליו וגו'. ונגלה לחוש כי המכוון בבריאה היה להתגלות כבודו, כמו שנאמר [משלי טז] כל פעל ה' למענהו. והגילוי הוא רק על ידי נפש האדם המשכלת, אבל הדומם צומח חי אינם משכילים, ולמי יתגלה כבודו על ידיהם אם לא אל האדם.  והנה גם כל הבריאה כולה לא למגן, ולמה ברא בריאה כולה כל כך שיצטרך עליה האדם, והיה אפשר להתגלות כבודו על ידי האדם זולתה. על כרחך שגם על ידי כולם מתגלה כבוד שמים, והם עצמם ראינו שהם בלתי משכילים ואיך יהיה זה, ועל כרחך על ידי האדם. והיינו שהאדם הוא כולל גם כן כל פרטי כחות הברואים הנמצאים בעולם, וכאשר האדם מכיר ויודע כבוד השי"ת וגדלו, הרי כל כחות העולמיים מכירים כולם כבוד שמים. והאדם הוא חלק אלוק ממעל, שכמו שהאלוק הוא נפש העולם כולו, ואלו יצוייר בטול כח ממנו לא היה אפשר לאותו כח להיות נברא, וכן עכשיו לא היה לאותו כח קיום, כך אחר שנברא האדם כל שתה תחת רגליו והוא רודה בהם כנפש בגוף שהוא הנפש להם, שכל מה שיש בכלל יש בפרט וחלק ממנו. וכמו שבגרעין פרי האילן יש בכח כל מה שיש באילן, ונראה בחוש כל מה שיש באילן שלם על ידי כלים המגדלים הראות, וכן בכל זרעי הצומחים והחיים. [וכן הוא באבני הר סיני כפי המסופר במפרשי המורה נבוכים [ח"א פרק סו] עיין שם,^[1] וכמו שכתבתי במקום אחר מזה.] וכן נפשות הישראלים נקראו בנים לה' אלקיכם, וכל מה שיש בכח האב יש בכח הבן והזרע שלו.

[1] פרוש אפודי על מו"נ שם: "דע, כי הר סיני, העידו עליו שהאבנים הנמצאים בו יצוייר אליהם הסנה, ולכן נקרא ההר ההוא הר סיני על שם הסנה, וראיתי אחד מאבני ההר הזה, שהיה מצויר בו הסנה בתכלית ציור אלהי כגוון מתחלף לגוון האבן, וחלקתי האבן ההוא לחלקים רבים, ונראה בכל אחד ואחד צורת הסנה".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות טז'

[טז] ואל תחשוב כי כל עולמות אלו נשואי הדמיון הם והם חלומות והבלים ודברים של מה בכך ואין שייך להבטיחם נחלה לנפש הצדיק עולם דמיוני. אבל דע כי אעפ"י שכפי הנראה לעין הבשריי הוא המאומת יותר מה שנראה בפועל ובמעשה יותר, פחות מאומת ממנו המורגש בלב לבד, ועוד יותר פחות ממנו מחשבה שבמוח שאין מורגש ללב גם כן, שדבר זה הוא דמיון ממש ואינו כלום. אבל חז"ל קראו בכמה מקומות להאי עלמא עלמא דשקרא, כי באמת הוא להיפך, שהרי כפי סדר המעלות המוח בעל מעלה יותר מן הלב, והלב מאיברי המעשה, ואנו רואים שהגוף שהוא כלי המעשה מת ועבר ובטל מן העולם, והנפש שהיא המחשבה שבמוח ולב נאמין שנשארת לעד. ונמצא אדרבה באמת המעשה הוא דמיון, כי דמיון ושקר נקרא כל דבר שאין לו קיום, וכמו שנאמר [במשלי יב, יט] שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר. וכן כזב פירוש דבר הפוסק מלשון אשר לא יכזבו מימיו, ולכך כל תאות וחמודות העולם שהוא ההשתקעות בעולם החומרי הנראה לעין נקרא בלשון הכתוב שקר, כמו שנאמר [במשלי כ, יז] ערב לאיש לחם שקר. [וראה צחות לשון הקודש, כי ראש ומקור חטא התאווני שהיה בדור המדבר נקראת האשה שהיא כח התאווני היותר עצמי בשם 'כזבי' להוראת הכזב.] לפי שכל זה דבר הפוסק ואין לו קיום לעד. וכן כל מעשה הנראה בחוש אין לו קיום לעד. וגם העולם בכללו עתיד להבטל, כמו שנאמר [ישעיה נא] שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וגו' וישועתי לעולם תהיה. הבטיח הישועה לנפשות לנצח אבל שמים וארץ יבטלו, ולכך נקרא גם כן עולם השקר שהרי עתיד ליפסוק, ואינו נקרא אמת אלא מה שהוא אמת לעולם. ולכך מליצת לשונם [ויק"ר כו, ז] בעלמא דשקרא לית את שמע מיני אלא מילין דשקרא, ובעלמא דקשוט את שמע מילין דקשוט.^[1] פירוש כי מטבע כל דבר שכמו הוא כן הם כל תולדותיו והנמשכים אליו, ומפני שהוא שקר כך ענייניו.

[1] כך אמר שמואל לשאול שהתגלה לו אצל בעלת האוב.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות טו'

[טו] ובזה נבין גם כן ענין עליית האדם ממעלה למעלה, שאין האדם נולד בתכלית השלמותו, וכל שני חייו הולך ממעלה למעלה, עד שלא יוכל לצאת ולבוא, כמו שנאמר במשה רבינו ע"ה קודם מותו, אז הוא זמן העדרו, שכבר השלים אל גדר מעלתו שהוכן אליה בסדר הנפשיי שיסד השי"ת. וביאור זה, מאחר שאמרנו שעם היות כל נפש בכלל רק כח אחד הוא, בפרט כלולה מכל הכחות, נ מצא שכח אחד פרטי מן הבריאה הוא כלול מן כל הכחות. ומאחר שאותו כח הוא גם כן כח נפשיי חלק אלוק ממעל אם כן גם הוא בעל הכחות כולם, כי הכחות שאצל השי"ת אעפ"י שהם נפרדים הם כולם אחד, וכמו שנתבאר לעיל דעולם האצילות איהו וגרמוהי חד בהון, ונמצא כל כח פרטי שנפרידו עדיין הוא כלול כל הכחות. ולכך הם הנפשות אעפ"י שנפש כוללת רק כח פרטי אחד מכל מקום הוא כלול מכל הכחות גם כן, מאחר שהוא חלק אלקי ממעל ששם הכל מתאחד, ולכך גם אותו כח עצמו וכן כל כחותיו הפרטים כלולים גם הם כל אחד מכל הכחות כולם, מאחר שגם כל חלק וחלק ממנו הוא חלק אלקי. [וכמו שהוא כן בחוש באבני הר סיני כפי המסופר בפירושי רבי שם טוב ואפודי במורה נבוכים כמו שנתבאר לעיל].¹ ונמצא בכל נפש אותו כח כללי של נפש הוא גם כן מחולק לכל הכחות מן העליון שבהם עד היותר תחתון ושפל, ונמצא יש מעלות באותו כח פרטי ומדרגות כפי מדרגות כחות העולמיים. [וכן כל פרט ופרט נחלק עוד לכך פרטים, שהרי גם אותו פרט הוא חלק מהכלל, וכדוגמת אבני הר סיני כל מה שנוסיף לחתוך לחלקים דקים יתראה תמונת הסנה בשלימות על דרך משל, וכן לעולם עד אין שיעור.] והם הם המעלות שהנפש עולה בהם עד הגיעה להשלמת אותו כח על שלימותו. ובדרך משל מעלות הכחות הם עשרה – אבגדהוזחטי, הנה כח אחד עצמו ומעלה ההוא הפרטית גם כן יוכל להחלק עד עשר מדרגות, כפי סדר החלוקה במעלות ומדרגות שיסד השי"ת בבריאה, שהכל נמשך על סדר אחד כמו שאמרנו. כי לעולם כל דבר יוכל להחלק לחלקים עד אין קץ, וכן כל אחד מהעשרה, שהאחד נחלק עליהם גם הוא נחלק לעשרה, והם אותם העשרה הראשונים עצמם רק כאן הם קטנים, אבל כפי אותו הסדר של החלוקה הראשונה וממש נערך לו. ודברים אלו עמוקים מאוד ומבוארים למבין. וכבר אמרנו כי יש שינוי בהרגשת הנפש לכחות העולמיות כפי הכח שגובר בה, והן הם שינוי העולמות. ונמצא גם בנפש אחת כפי עליית במעלות מכח [פרטי חלק מכח הכללי] לכח כך הוא השינוי בהרגשתה לכל הכחות ונמצא היא הולכת מעולם לעולם. ונפש אחת גם היא כלולה מעולמות הרבה לאין מספר, כי כל שינוי הרגשה בכחות העולמיים שבו הוא שינוי עולם כמו שנתבאר. והן הם העולמות המרובים לכל נפש, כפי מספר המעלות שעלה בהם כך מספר העולמות הכלולים בו.

[1] פרוש אפודי על מו"נ שם: "דע, כי הר סיני, העידו עליו שהאבנים הנמצאים בו יצוייר אליהם הסנה, ולכן נקרא ההר ההוא הר סיני על שם הסנה, וראיתי אחד מאבני ההר הזה, שהיה מצויר בו הסנה בתכלית ציור אלהי כגוון מתחלף לגוון האבן, וחלקתי האבן ההוא לחלקים רבים, ונראה בכל אחד ואחד צורת הסנה".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ט'

[ט] והנה הבריאה רצה השי"ת לברוא כחות שונות ונפרדות, ובהיות היחוד אין מקום לבריאה שהוא הפירוד, ונמצא בעת הבריאה נתגלו אצל השי"ת כל הכחות הנפרדות כולם, שכולם נמצאים אצלו. וגלוי הכחות בפירוד זה היה בעת שעלה ברצונו הפשוט הבריאה שהיא גילוי פרטי כחותיו כל אחת בפרט, ונקרא במשל כאלו נאצל ונפרש מכח אחדותו כח אחר הנקרא עולם מלא שכולל כוחיות שונות פרטיים ניכר כל אחת בפרט. זהו ביאור כללות ענין העולם הנקרא אצילות^[1], שהוא כל כחות העולמיים כפי מה שהם אצל השי"ת ורצונו, שהוא רוצה אותם כל אחת בפרט. אמנם ביאורו בפרט אין כאן מקומו להאריך, ויתבאר אצלינו במאמר בפני עצמו בסייעתא דשמיא.

[1] נראה שצריך לומר בריאה.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ח'

[ח] וזה ביאור בדבר ה' שמים נעשו ולעולם דברו נצב בשמים, כי הדבור של השי"ת הוא עצמו הכח ההוא של השי"ת בהתגלות [וכמו שניכר גם כן על הדבור איכותו של הכח המדובר אודותיו, כמו שהדבור לנקום וללחום ולהתגבר ידובר בקול וזעף עד שניכר מקול הדבור שהוא על ענין ההוא, וכיוצא בו כידוע למבין] והוא הבורא והוא הנותן קיום וחיות לאותו כח שבבריאה. ונמצא שהשי"ת כולל את כל העולם, רצונו לומר כל כחות הנבראים שזהו עולם הרוחניי, והוא כמו נפש ונשמה לכל כחות פרטיות שבעולם הגשמיי. וכמו שהכל יודעים שיש נפש לאדם, והנפש היא ממש דוגמת הגוף הגשמיי בכל פרטי כחותיו, רק שהם רוחניים בלתי נתפשים בגשם והיא המחייה ומקיימת את הגוף, כך יש נפש לכל גשם, רצונו לומר כחו הרוחני אשר בו הוא מוגדר וכמו שנתבאר לעיל. ונשמת הכל הוא השי"ת, ונמצא השי"ת כולל עולם מלא רוחניי כזה הגשמיי הנראה לנו. ועולם זה הוא הנקרא בפי המקובלים חכמי האמת בלשונם המשליי עולם האצילות, וכמו שאיתא בתיקונים דעשר ספירות דאצילות בהון מלכא איהו וגרמיה חד איהו וחיוהי חד. והיינו שהיא מאחדות השי"ת ולכך קראוהו נאצל ולא נברא, והם אותם הכחות כולם שאצל השי"ת, שדבר זה נאצל בעת הבריאה, רצונו לומר שהשי"ת אחד יחיד ומיוחד ואין שייך אצלו כלל חלוק כחות כלל, שכל הכחות גם כן מיוחדים בו.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ז'

[ז] ולפיכך נבין אמרינו חיות כל גשם, רצונו לומר חיות כחו וסגולתו ביחוד הכח שהוגבל בו בצורכי הבריאה, קיום אותו כח הוא על ידי השי"ת. רצונו לומר שהשי"ת הוא בעל הכחות כולם, כמו שאיתא [בטור או"ח סי' ה'] בפירוש שם אלקים, שהוא יש בידו ובכחו כל אותם כחות הפרטיות שבבריאה כולם אחד לא נעדר, ועל ידי הכח ההוא שאצל השי"ת יש קיום וחיות [כל קיום דבר מה נקרא חיות כדרך שאיתא [ב"ק נד, א] שבירתן של כלים זהו מיתתן] לאותו הכח הגשמיי הפרטי. ואלו יצוייר העדר איזה כח מה מהשי"ת כבר היה העדר אותו כח מן הבריאה, והיה נאפס הגשם המתייחד באותו כח ונעדר מן העולם ויבוקש ואיננו במציאות, רק כמו שהיה קודם הבריאה. כי תחלת הבריאה היתה רק על ידי כחו יתברך שנמצאו אותם עניינים בכחו, ודבור הוא גלוי הרצון שבלב, וכל הכחות החיונות כולם בלב כמו שנאמר [במשלי ד, כג] כי ממנו תוצאות חיים. וכל רצון לאיזה כח פרטי נמשך מאותו כח, כמו הרצון ללחום ולהתגבר הוא מכח הגבורה שבלב, ונמצא הרצון לאיזה כח הוא עצמו הכח ההוא. והדבור הוא התגלות אותו הרצון והכח שבלב, ולכך הדבור מתייחס ללב, שהוא יוצא מקנה הלב וכמו שנתבאר לעיל [פרק ב'].

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ו'

[ו] אמנם גם התבנית הגשמיות אשר כל גשם מוגדר על ידו מגשם זולתו, גם הוא עצם הבדלת התבניות הוא הבדלה כחניות. ודרך משל אין כח הסגוליי שיש לגשם כדורי או עגולי כלמרובע או משולש, וכיוצא כל מיני ההבדלים הם מיני הבדלים כחניים אשר נוכל להבינם גם בהעדר הגופני. [וכמו ברוחניי אשר נרגישו ונוכל לדבר ממנו, והוא הנפש שבקרבנו שהיא המחשבה שבמוח ולב, שאינה נראית ולא נרגשת לשום חוש ולא נתפשת בגשם, והיא בריאה רוחנית שמסר השי"ת לאדם מורגשת אליו כדי שממנה יתבונן על בריאות הרוחניות. כי אין האדם שליט להבין אלא במה שעיניו שולטות, והאלקים עשהו ישר להשכיל ולהבין כל הבריאה כולה. ולפיכך יוכל בעין שכלו לשלוט על בריאה רוחנית אשר הוא מרגיש בה ויוכל להתבונן עליה, והיא הנפש אשר בקרבו, וממנה יתבונן על המון צבא הרוחניים הנעלמים ממנו.] כי כלל גדול בידינו [שבת עז, ב] כל מה שברא הקב"ה לצורך בראו, והכל לצורך האדם, כדתנן [סנהדרין לז, א] כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, ובברכות [ו, ב] כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ושם [נח, א] וברא כל אלו לשמשני. וגם הוא מבואר מסברא שאין ממדת אומן בשר ודם חכם גם כן לעשות דבר לבטלה וליגע לריק, ואלו היה די באחד לא יעשה שנים. כל שכן הבורא יתברך, בהכרח שכולם צריכים ובוראם יודע צורכם של כל פרט ופרט, והצורך הוא לאיזה תשמיש מה, ועל כרחך שהתשמיש שישמש תבנית גשם זה לא ישמש תבנית זולתו. וכח השימוש הנה הוא כח רוחניי, כאלו תאמר דרך משל תשמיש הכדורי או עגולי להתגלגל, מה שאין כן בעל הקצות אין לו כח המתנועע מעצמו והוא ינוח במקום שיפול, הנה כחות המתנועעי והמנוחי הם כחות רוחנים ובלתי נתפשים בגשם, שהרי כבר מצינו תנועה ומנוחה בנפש גם כן. וכללות הבריאה עגולות או כדורית ויש להם כח התנועי, וכן הנפש ומחשבת המוח לא ישקוט ולא ינוח, אם לא במותו אז נקרא בפי רז"ל ובלשונם הצחה דנח נפשיה שקנה כח המנוחה. וכיוצא באלה כל מיני שינויי הברואים כאשר נתבונן על טיב השינוי ההוא בענין צורך הבריאה אשר בעבורו חייבה הבריאה בתבנית כך וכך לצורך השלמת כח ההוא על ידי הגשם ההוא, הנה אותו הכח הנרצה הוא כח פרטי עומד בפני עצמו בזולת הגשם. ואין צריך לומר בהבדליהם הרוחנים, כמו הקשיות לדוממים והבדלי הקשיות והחיזוק בינם, וההזנה והצמיחה לצומחים והבדלי איכות הזנתם, והחיות ושארי כחות הבעלי חיים להחיים וכיוצא באלה. וכן הבדלי גווניהם, שיש לכל גוון סגולה וענין מיוחד כידוע קצת לחכמי הטבע המעמיקים. ובוראן יודען על בוריין, וכן חכמי האמת ז"ל המשתמשים ברוח הקודש בידיעות המצטרכות להם להשלמת הנפשות אל הענין אשר הוסדו. [כמו שתמצא בדברי רז"ל בקיאיות בחכמת הטבע מופלאת מאוד בעיני כל חכמי הטבע מאין זה להם, כי לא למדו מעולם בבתי מדרשיהם חכמות טבעיות, אבל ידעו זה על ידי ידיעתם בסודות הבריאה מסוד ה' ליראיו וכמו שנתבאר אצלינו במקום אחר.]

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות ה'

[ה] וביאורו כי כל גוף נבדל מזולתו, אם על ידי הבדל גוף הגשם במראהו ובתבנית שטחו, ואם על ידי כחם וסגולתם. בבעלי חיים יש לכל בעל חי כח וטבע מיוחד, וכן בצומחים ודוממים, והבדל הכוחניי הנה הוא הבדל רוחניי. ונוכל ודאי לציירו אל הרוחני בדרך משל, טבע האריה הגבורה, ולדבורה טבע המתיקות, ולאבנים טובות היופי והבהירות, וכיוצא באלה בכל המינים ובאופנים שונים. הנה אלה הכחות הטבעיות הם בלתי נתפשות בגשם ביחוד, שהרי נקרא גם כן גבור הכובש את יצרו כמו שאמרו ז"ל [תמיד לב, א], שזהו גבורתו במחשבות מוחו ולבו לעצרם ולכובשם לבל להרהר בהרהורים זרים, וזהו גבורה רוחניית, רצונו לומר שאינה נראה לעין הגשמיי וכיוצא בזה. וכן נרגיש מתיקות בלב כאשר נשכיל איזה דבר חכמה והמצאה נפלאה, שיומתק כענין האמור במגילת יחזקאל [יחזקאל ג, ג] ותהי בפי כדבש למתוק, ובתורה [תהילים יט, יא] מתוקים מדבש ונופת. וכן נרגיש יופי ובהירות באיזה מחשבה ורעיון צח, וכיוצא באלה בכל מיני כחות וסגוליות הברואים יש להם תפיסה גם חוץ לגשם.