שיחת שדים

פרק א'

[א] שורש המזיקים מצד קו אמצעי של עשר ספירות עשיה של הקליפות, ותפארת כנגד רוחין.

[ב] מבאר סוגי הרוחות רעות.

[ג] רוחות כנגד תפארת, שדים כנגד יסוד, ולילין כנגד מלכות.

[ד] גוף המזיקים נעשה על ידי הוצאת שכבת זרע לבטלה, וראשם – כתרם – מלאכים רעים שברא הש"י.

[ה] הראש מבטא ששורשם נברא על ידי הקב"ה, וחטא האדם ממשיך התפשטות הרע עד היסוד.

[ו] גופם רוח בלבד ולא הגיעו עד הגשמיות ממש שהיא קשורה לשורש המחשבה הטוב, ולעתיד יתבטלו, כי אין רע גמור במציאות. ומבאר מעלת ישראל.

[ז] גוף הרע הגשמי בעולם הזה הוא הקוף המתדמה לאדם.

[ח] שלושת הקוים ברע, לעומת חסד גבורה ותפארת.

[ט] עיקר הרע שמתגלה בישראל מהענפים – גילוי עריות ושפיכות דמים כנגד חסד וגבורה, ולא עבודה זרה. ומברר עניין יצרים אלו.

[י] שני שורשי רע מתחילים בחכמה ובינה, והם כופר בעיקר ומקצץ בנטיעות.

[יא] שלושת כתות של דור הפלגה כנגד שלושת שורשי הרע, והאומרים נעלה ונלחם כופרים בעיקר, והם היו לעומת אברהם שממנו תחילת בניין הקדושה והשגת הארת בית המקדש.

[יב] רק שבקדושה הדברים מתגלים במתינות עד דוד המלך, ובלעומת זה במהירות, ומתוך החושך מתגלה האור.

[יג] אף שראשית הרע מפעולת הש"י, אחר שהרשעים בחרו ברע נקרא הכל על שמם אף הכתר, ומזה נעשו קופין רוחין שדין ולילין, כנגד גוף האדם ונר"ן.

[יד] והם נעשים מזרע לבטלה, ויש הבדל בין שדין נוכראין ליהודאין, שהיודאין מתקנים בנפשות קדושות.

[טו] ההבדל העיקרי הוא בשדין שכנגד היסוד, והוא הנובע מההבדל בין המילה והערלה.

פרק ב'

[א] מה שכתב בתחילה שרוחין שדין ולילין כנגד תפארת יסוד ומלכות זה בכללות פרצוף הסטרא אחרא. אמנם בפרט כשמתחלקים לפרצופים – רוחין כנגד פרצוף אבא ואמא, ושדין ולילין כנגד זכר ונוקבא, ונראה בדמיון שמתלבשים בגוף.

[ב] רצה להתחיל לבאר העניין והקדים שאת הכל ה' מחייה. ובזה נסתיים הקונטרס.

זהר הקדוש ויקרא ב, ב
תוכן
ר' צדוק

[א] ככל שכח גבוה יותר הוא יותר כללי ואחדותי ושמו הכללי אינו משתנה.

[ב] מבחינת למעלה אין שום שינוי, וגם הניסים חקוקים בטבע, והשינוי נראה רק למטה.

בזוהר הקדוש ויקרא ב, ב
ר' צדוק
אות ב'

[ב] עוד יש לפרש כי למעלה אין שינוי לעולם כטבע אני ה' לא שניתי, וכפי מה שיסד השי"ת הכחות בתחלת הבריאה כך הם מיוסדים ועומדים, רק השינויים הם למטה, שהרי אפילו על הניסים אמרו ז"ל תנאי התנה הקב"ה עם כו'.^[1] ונמצא היה שינוי הכח רק למטה למראית עיני בני אדם ולא באמיתות הכח בהיותו למעלה, שם אינו משתנה לעולם.

[1] בראשית רבה ה, ה: "אמר ר' יוחנן: תנאין התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיהא נקרע לפני ישראל, הדא הוא דכתיב: וישב הים לאיתנו לתנאו שהתנה עמו. אמר רבי ירמיה בן אלעזר: לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, מידי נטו שמים וכל צבאם צויתי – צויתי את הים שיהיה נקרע לפני ישראל. צויתי את השמים ואת הארץ שישתקו לפני משה, שנאמר: האזינו השמים וגו'. צויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, שנאמר: שמש בגבעון דום. צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו, שנאמר: והעורבים מביאים לו וגו'. צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה. צויתי את האריות שלא יזיקו את דניאל. צויתי את השמים שיפתחו לקול יחזקאל, שנאמר: נפתחו השמים וגו'. צויתי את הדג שיקיא את יונה, שנאמר: ויאמר ה' לדג ויקא את יונה".

בזוהר הקדוש ויקרא ב, ב
ר' צדוק
אות א'

המשך…

באור שמות (המלאכים)
תוכן
ר' צדוק

[א] אטמון – אוטם עוונותיהן של ישראל והוא גבריאל.

[ב] אכרזיאל – ממונה על ההכרזה.

[ג] אכתריאל – בפשטות זהו שמו של הקב"ה בעצמו.

[ד] מספר התמונה משמע שהוא מלאך.

[ה] נראה שזהו מלאך, שנגלה בו השי"ת כמלך בלבושו.

[ו] אכתריאל מבטא את הכתר שמכתירים ישראל לקב"ה בתוקף אהבתם.

[ז] והוא מתגלה ביום הכפורים בקודש הקודשים, על ידי הקטורת המבטאת את כל ישראל.

[ח] אכתריאל ממונה על נהרי אפרסמון שהוא מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא, שבזה באה מידת אהבת ישראל לה', שעל ידי האפרסמון מתייפים לפני אביהם שבשמים כאשה לפני בעלה.

[ט] עוד עליו מספר ברית מנוחה.

[י] על ידי תוקף דמיין נוקבין נמשך כנגדו מיין דוכרין, ומזה נקשרים כתרים, וזה סוד עטרת חתנים.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כג'

[כג] וביאור זה כי אנו רואים כל כחות האדם כלולים בשלוש מדרגות ומקומות, והם במחשבה שבמוח, ובהרהור והרגשה שבלב, ובפועל במעשה על ידי איברי הגוף. ולפי שהוא כלול מכחות העולם כולו, לכך הוא גם כן חלוק בכלל לשלושה אלו שהם שלוש חלוקות ברואי העולם, כולל בדרך כלל דוממים וצומחים וחיים. שהדוממים אין לו שום כח זולת הנראה בפועל, והצומח יש לו כח נעלם והוא כח הצמיחה והגידול, והוא נגד הלב באדם, שהדם הוא הנפש וכח איברי הגוף הנראים בפועל, והדם נמשך מן הלב שממנו נמשך הצמיחה והגידול באיברי המעשה. והחיים בעולם הוא נגדו באדם המוח ששם הדעת, שהוא עיקר החיים על ידי התנועה וההרגש להנצל מן המזיקו ולהתקרב להמועיל, וזהו מפני החכמה שבמוח, וכן כח התנועה ביחוד במוח כידוע שמחשבה שבמוח אין לה מנוחה כלל. ואלו הכחות כלולים בנפש זה הדם, ורוח שהיא עולה ויורדת בו שהוא הלב שבו העליה וירידה, כענין הכתוב [במשלי יד, י] לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר, שבו הרגשת העליה והירידה ביחוד, ולכך נקרא רוח שהרוח מוליך ומביא מעלה ומוריד, והנשמה היא הדעת שבמוח. וכבר נתבאר זה גם כן לעיל פרק ב' ויתבאר עוד באריכות אי"ה בקונטרס מיוחד במעלת הנפש. והנה כבר זכרנו כי מספר העולמות הכלולות בכל נפש הם גם כן כמספר הכחות, כי כל כח בנפש הוא כלול מכל הכחות כולם, והם בכלל שלושה עולמות אלו של נפש רוח ונשמה, שהם שלושה כחות דומם צומח חי שבנפש הכללים, שכל אחד הוא עולם מלא. וכנראה ומורגש גם כן לעין שהתכללות כל הכחות הנפשיות הם כולם במחשבה, וכולם בלב, וכולם במעשה בפועל.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כב'

[כב] וכל עולם כלול גם הוא מכמה עולמות כמו שנתבאר לעיל, שכל נפש פרטי כוללות כחות העולמות במעלות שונות, והם כפי מעלות ומדרגות שעלה במספר ימי חייו. ובדרך כלל אמרו [ברכות י, א] שהנפש דרה בימי חייה בחמשה עולמות וכנגדן אמר דוד שירה, במעי אמו, וכשיצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות, והיניקה משדי אמו ונסתכל מדדיה, והראיה במפלתן של רשעים, והסתכלות ביום המיתה.^[1] וביאור החמשה עולמות הם כנגד חמש מדרגות ושמות שיש לנפש שזכרו [ברא"ר פרשה יד], נפש זה הדם, רוח שהיא עולה ויורדת בו, נשמה זו האופיא [עי' במתנות כהונה פירש הדעת], חיה שכל האיברים מתים והיא חיה, יחידה שהיא יחידה עיין שם באורך.^[2]

[1] ברכות י, א: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב (משלי לא): פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, שדר בחמשה עולמים ואמר שירה; דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכו ה' מלאכיו גברי כח עושי דברו לשמע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו וגו'. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. מאי כל גמוליו? אמר רבי אבהו: שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי? אמר רב יהודה: כדי שלא יסתכל במקום ערוה; רב מתנא אמר: כדי שלא יינק ממקום הטנופת. ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר (תהלים קד): יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה. נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קד): ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא: מסיפא דעניינא, דכתיב (תהלים קד): תסתיר פניך יבהלון תסף רוחם יגועון וגו' ".

[2] בראשית רבה יד, ט: "חמשה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה. נפש, זה הדם, שנאמר (דברים יב): כי הדם הוא הנפש. רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. נשמה, זו האופיה, דברייתא אמרין האופיתא טבא. חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף. יחידה, שכל האברים משנים שנים, והיא יחידה בגוף…"

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כא'

[כא] ובזה יובן גם כן ענין ח"י אלף עולמות של הקב"ה (ע"ז ג, ב),^[1] שהוא מקביל למה שאיתא [סוכה מה, ב] דדרא דקמי קוב"ה ח"י אלף הוה שנאמר סביב שמונה עשר אלף, עיין שם ברש"י שהם הצדיקים שנתונים לפנים ממלאכי השרת וקרויים יושבים לפני ה' עיין שם.^[2] ואותם הנפשות הם ח"י אלף עולמות שלו, שהם רכב אלקים לפי שהם יושבים לפניו, והם רבותים. אבל אלפיים מהם שנאן, והם כת מכתות המלאכים הקרויים שנאנים, ולכך אל תקרי שנאן אלא שאינן, שהם אינם במספר המיוחדים לו ביחוד, רק הח"י אלף שלפנים ממחיצת המלאכי השרת. וזה מעשהו בלילה, שאז הוא זמן שעשועיו יתברך עם צדיקיא כמו שאיתא בזוהר בכמה מקומות, רוכב רק על אותם ח"י אלף עולמות דצדיקיא שלפניו. [וטעם המספר ח"י אלף הוא כדי תרומה ותרומת מעשר [שהוא אחד מל"ג ושליש כדתנן פרק ה' דדמאי] ממספר הנפשות ישראל בשעת מתן תורה ששים רבוא, שהוא מספר הכללי שבחר השי"ת ויסד לנפשות הראויות להשלמת הבריאה, וח"י אלף מהם לכהן שהוא השי"ת כמו שאיתא [סנהדרין לט, א], וזה כפתור ופרח, ואין כאן מקום להאריך בביאורו.]  ואין כאן מקומו לבאר הבנת המאמר בפרטי פרטות ולהסביר כל דבריו אל אוזן שומעת, שיארך הענין ואינו מן המכוון בדברינו פה. אבל בכלל התבאר ענין רבוי העולמות כולם, שהם כוחיות העולמיים כפי התחלפות מובניהם, וכמו שהם בחילוף הנפשות שמתחלפים הרגשות ואיכיות הכחות ההם אצל כל נפש ונפש כמו שנתבאר לעיל.

[1] עבודה זרה ג, ב, כהמשך לדיון מה עושה כביכול הקב"ה בשעות היום, "ובליליא מאי עביד? איבעית אימא: מעין יממא; ואיבעית אימא: רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות, שנאמר (תהלים סח): רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, אל תקרי שנאן אלא שאינן; ואיבעית אימא: יושב ושומע שירה מפי חיות…" רש"י: "אלא שאינן – ב' אלפים חסירין מריבותים".

[2] סוכה מה, ב, בעניין הצדיקים שהם בני עלייה ורואים פני שכינה מובא "אמר רבא: תמני סרי אלפי דרא הוה דקמיה קודשא בריך הוא, שנאמר (יחזקאל מח): סביב שמונה עשר אלף". רש"י: "סביב שמנה עשר אלף – סיפיה דקרא ה' שמה, דאף על גב דבירושלים שלעתיד לבא כתיב קרא, דרשינן ליה נמי להכי, דמקום ששכינה שמה סובבין אותו שמנה עשר אלף, והם הצדיקים הנתונים לפנים ממלאכי השרת, שנאמר (במדבר כג): כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, ואומר (ישעיהו כג): ליושבים לפני ה' יהיה סחרה, ואומר (שם ל) והיו עיניך רואות את מוריך".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כ'

[כ] ויש להוסיף ביאור על זה, כידוע וכמו שכתב הרשב"ם [פסחים קיט, א] כי דרך רז"ל בש"ס לתפוס מספר שלש מאות לגוזמא, וכן הם הגוזמאות שזכרו רז"ל [חולין צ, ב] שדברי חכמים בשלושה מקומות תפוח גפן ופרוכת.^[1] ושמעתי כי שלש מאות היא הגוזמא היותר גדולה בעולם הזה, כי מספר ה'ת' אינו מזה העולם אלא מעולם הבא, ועד ה'ש' מספרי העולם הזה, והוא דבר עמוק בחכמה. וקצת ביאורו בפשוט כמו שאיתא [ירושלמי פ"ק דסנהדרין] בטעם 'אמת', 'א' ראש, ראש האותיות, 'מ' אמצען, 'ת' סופן, לומר אני ראשון ואני אחרון כו'. וכמו שנתבאר לעיל כי האמת הוא מה שהוא קיים לעד, ועל זה מורה ה'ת' שאני אחרון. אבל מה שאינו קיים לעד לא הגיע עד מדרגת אות ה'ת', שהוא מורה על האחרית והקיום באחרית. כי בריאת העולם על ידי התורה שהיא דפוסה כמו שאיתא בבראשית רבה [פרשה א], והתורה כללה כ"ב אותיות, רק בצירופים וחיבורים שונים, והם יסודי הבריאה. ו'א' ראשית, ולכך מספרו אחד, ואין נרגש במבטא, שהראשית ה' אחד שאין מורגש כלל לגשמית, ובו התחלת התורה שהיא רוחנית הבריאה. אבל התחלת בריאת העולם ב'ב', וכמו שכתבתי כל זה במקומו באורך. והולך עד ה'ת' שהיא האחרית, והאחרית הוא עולם האמת. אבל האי עלמא דשיקרא אינו מגיע עד האחרית, ולכך עד ה'ת' הוא רק בעולם האמת, אבל בדמיון הגוזמות רק עד מספר היותר גדול מן האותיות המספריות שבו והוא ה'ש'. [ובזה יש לפרש מה שאיתא בהקדמת הזוהר [ב, ב] דשקר נטל יסודא דקשוט בקדמיתא שהוא אות 'ש' עיין שם,^[2] כי לעולם התחתון שבמדרגה אחת הוא הראשית למדרגה שאחריה, ואין כאן מקום להאריך.] וה'ת' הוא הגוזמא היותר גדולה בענייני האמת, שיש בו עודף מ'ש' עד 'ת'. ועוד יתבארו אי"ה דברים אלו ביותר ביאור במקומן. וידוע שבמספרים המספר עשרה הוא מספר שלם, וכך סופרים יחידות עשרות מאות אלפים ורבבות, לעולם עשרות עשרות. וכן נהגו רז"ל בכמה מקומות לחשוב עשרה למספר שלם, כמו [ברכות כא, ב] אין עדה פחות מעשרה, [סנהדרין לט, א] כל בי עשרה שכינתא שריא, וכהנה הרבה. ולכך למספר עולמות ה'יש' והאמת תפס מספר ש"י, שהם עשרה למעלה מן ה'ש' שהוא ממספרי היש. והם העולמות הראויות לכל צדיק וצדיק על כל פנים, למי שעלה במדרגת היש עד העשרה הראשונים על כל פנים מן ה'ת', שלעולם מי שזכה לישות הוא למעלה מ'ש' במספר עשרה על כל פנים, והוא מבואר למבין. ועוד יתבאר להלן אי"ה טעם על זה ששלוש מאות ממספרי עולם הזה ו'ת' מעולם הבא.

[1] חולין צ, ב: "תנן התם: תפוח היה באמצע המזבח, פעמים היה עליו כשלש מאות כור. אמר רבא: גוזמא. וכו'. אמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי, אלו הן: תפוח גפן ופרוכת; תפוח – הא דאמרן, גפן – דתנן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל, ומודלה על גבי כלונסות, וכל מי שהיה מתנדב גרגיר או אשכול מביא ותולה בה, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה. פרוכת – דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון הסגן: פרוכת – עוביה טפח, ועל שבעים ושנים נירים נארגת, ועל כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין; ארכה ארבעים באמה ורחבה עשרים באמה, ומשמונים ושתי רבוא נעשת, ושתים עושים בשנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה".

[2] הקדמת זוהר ב, ב, בתרגום הסולם: "כשרצה לברוא את העולם, באו כל האותיות לפניו מסופן לראשן… נכנסה לפניו אות 'ש', אמרה לפניו: רבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי נקרא שמך שד-י, ויפה לברוא את העולם בשם קדוש. אמר לה: יפה את, וטובה את, ואמיתית את, אבל משום שאותיות שקר לקחו אותך להיות עמהן, איני רוצה לברוא את העולם בך, כי לא יתקיים שקר, אלא אם האותיות 'ק' 'ר' יקחו אותך".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יט'

[יט] וטעם אומרם ז"ל (עוקצין ג, יב) שלש מאות ועשר עולמות במנין יש, הוא מבואר על פי דרכם בכמה מקומות לדרוש גימטריא, כמו שיתבאר אצלינו בדבורינו אודות קדושת הלשון, שטבע קדושת הלשון הקודש כי כל שם שבה אינו הסכמיי רק השם ההוא הוא דבר ה' שעשה אותו ענין. וכמו שאמרו בבראשית רבה [פרשה יח] שבלשון הקודש נברא העולם. ואותם האותיות הם חיות אותו הענין, וכמו שכתבו הקדמונים על פסוק כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ולכך מאחר שעצם הדבר וחיותו שהוא כל עיקר קיומו [כמו שנתבאר לעיל] הם אותם האותיות, לכך נדרש גימטריא אותם האותיות שהם מספר אותו דבר. ולכך מספר עולמות היש הם ש"י עולמות, והדברים מבוארים אצלינו במקומם באריכות ואין כאן מקומו להאריך.