באור שמות (המלאכים)
תוכן
ר' צדוק

[א] אטמון – אוטם עוונותיהן של ישראל והוא גבריאל.

[ב] אכרזיאל – ממונה על ההכרזה.

[ג] אכתריאל – בפשטות זהו שמו של הקב"ה בעצמו.

[ד] מספר התמונה משמע שהוא מלאך.

[ה] נראה שזהו מלאך, שנגלה בו השי"ת כמלך בלבושו.

[ו] אכתריאל מבטא את הכתר שמכתירים ישראל לקב"ה בתוקף אהבתם.

[ז] והוא מתגלה ביום הכפורים בקודש הקודשים, על ידי הקטורת המבטאת את כל ישראל.

[ח] אכתריאל ממונה על נהרי אפרסמון שהוא מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא, שבזה באה מידת אהבת ישראל לה', שעל ידי האפרסמון מתייפים לפני אביהם שבשמים כאשה לפני בעלה.

[ט] עוד עליו מספר ברית מנוחה.

[י] על ידי תוקף דמיין נוקבין נמשך כנגדו מיין דוכרין, ומזה נקשרים כתרים, וזה סוד עטרת חתנים.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כג'

[כג] וביאור זה כי אנו רואים כל כחות האדם כלולים בשלוש מדרגות ומקומות, והם במחשבה שבמוח, ובהרהור והרגשה שבלב, ובפועל במעשה על ידי איברי הגוף. ולפי שהוא כלול מכחות העולם כולו, לכך הוא גם כן חלוק בכלל לשלושה אלו שהם שלוש חלוקות ברואי העולם, כולל בדרך כלל דוממים וצומחים וחיים. שהדוממים אין לו שום כח זולת הנראה בפועל, והצומח יש לו כח נעלם והוא כח הצמיחה והגידול, והוא נגד הלב באדם, שהדם הוא הנפש וכח איברי הגוף הנראים בפועל, והדם נמשך מן הלב שממנו נמשך הצמיחה והגידול באיברי המעשה. והחיים בעולם הוא נגדו באדם המוח ששם הדעת, שהוא עיקר החיים על ידי התנועה וההרגש להנצל מן המזיקו ולהתקרב להמועיל, וזהו מפני החכמה שבמוח, וכן כח התנועה ביחוד במוח כידוע שמחשבה שבמוח אין לה מנוחה כלל. ואלו הכחות כלולים בנפש זה הדם, ורוח שהיא עולה ויורדת בו שהוא הלב שבו העליה וירידה, כענין הכתוב [במשלי יד, י] לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר, שבו הרגשת העליה והירידה ביחוד, ולכך נקרא רוח שהרוח מוליך ומביא מעלה ומוריד, והנשמה היא הדעת שבמוח. וכבר נתבאר זה גם כן לעיל פרק ב' ויתבאר עוד באריכות אי"ה בקונטרס מיוחד במעלת הנפש. והנה כבר זכרנו כי מספר העולמות הכלולות בכל נפש הם גם כן כמספר הכחות, כי כל כח בנפש הוא כלול מכל הכחות כולם, והם בכלל שלושה עולמות אלו של נפש רוח ונשמה, שהם שלושה כחות דומם צומח חי שבנפש הכללים, שכל אחד הוא עולם מלא. וכנראה ומורגש גם כן לעין שהתכללות כל הכחות הנפשיות הם כולם במחשבה, וכולם בלב, וכולם במעשה בפועל.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כב'

[כב] וכל עולם כלול גם הוא מכמה עולמות כמו שנתבאר לעיל, שכל נפש פרטי כוללות כחות העולמות במעלות שונות, והם כפי מעלות ומדרגות שעלה במספר ימי חייו. ובדרך כלל אמרו [ברכות י, א] שהנפש דרה בימי חייה בחמשה עולמות וכנגדן אמר דוד שירה, במעי אמו, וכשיצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות, והיניקה משדי אמו ונסתכל מדדיה, והראיה במפלתן של רשעים, והסתכלות ביום המיתה.^[1] וביאור החמשה עולמות הם כנגד חמש מדרגות ושמות שיש לנפש שזכרו [ברא"ר פרשה יד], נפש זה הדם, רוח שהיא עולה ויורדת בו, נשמה זו האופיא [עי' במתנות כהונה פירש הדעת], חיה שכל האיברים מתים והיא חיה, יחידה שהיא יחידה עיין שם באורך.^[2]

[1] ברכות י, א: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב (משלי לא): פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, שדר בחמשה עולמים ואמר שירה; דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכו ה' מלאכיו גברי כח עושי דברו לשמע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו וגו'. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג): ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. מאי כל גמוליו? אמר רבי אבהו: שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי? אמר רב יהודה: כדי שלא יסתכל במקום ערוה; רב מתנא אמר: כדי שלא יינק ממקום הטנופת. ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר (תהלים קד): יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה. נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קד): ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא: מסיפא דעניינא, דכתיב (תהלים קד): תסתיר פניך יבהלון תסף רוחם יגועון וגו' ".

[2] בראשית רבה יד, ט: "חמשה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה. נפש, זה הדם, שנאמר (דברים יב): כי הדם הוא הנפש. רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. נשמה, זו האופיה, דברייתא אמרין האופיתא טבא. חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף. יחידה, שכל האברים משנים שנים, והיא יחידה בגוף…"

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כא'

[כא] ובזה יובן גם כן ענין ח"י אלף עולמות של הקב"ה (ע"ז ג, ב),^[1] שהוא מקביל למה שאיתא [סוכה מה, ב] דדרא דקמי קוב"ה ח"י אלף הוה שנאמר סביב שמונה עשר אלף, עיין שם ברש"י שהם הצדיקים שנתונים לפנים ממלאכי השרת וקרויים יושבים לפני ה' עיין שם.^[2] ואותם הנפשות הם ח"י אלף עולמות שלו, שהם רכב אלקים לפי שהם יושבים לפניו, והם רבותים. אבל אלפיים מהם שנאן, והם כת מכתות המלאכים הקרויים שנאנים, ולכך אל תקרי שנאן אלא שאינן, שהם אינם במספר המיוחדים לו ביחוד, רק הח"י אלף שלפנים ממחיצת המלאכי השרת. וזה מעשהו בלילה, שאז הוא זמן שעשועיו יתברך עם צדיקיא כמו שאיתא בזוהר בכמה מקומות, רוכב רק על אותם ח"י אלף עולמות דצדיקיא שלפניו. [וטעם המספר ח"י אלף הוא כדי תרומה ותרומת מעשר [שהוא אחד מל"ג ושליש כדתנן פרק ה' דדמאי] ממספר הנפשות ישראל בשעת מתן תורה ששים רבוא, שהוא מספר הכללי שבחר השי"ת ויסד לנפשות הראויות להשלמת הבריאה, וח"י אלף מהם לכהן שהוא השי"ת כמו שאיתא [סנהדרין לט, א], וזה כפתור ופרח, ואין כאן מקום להאריך בביאורו.]  ואין כאן מקומו לבאר הבנת המאמר בפרטי פרטות ולהסביר כל דבריו אל אוזן שומעת, שיארך הענין ואינו מן המכוון בדברינו פה. אבל בכלל התבאר ענין רבוי העולמות כולם, שהם כוחיות העולמיים כפי התחלפות מובניהם, וכמו שהם בחילוף הנפשות שמתחלפים הרגשות ואיכיות הכחות ההם אצל כל נפש ונפש כמו שנתבאר לעיל.

[1] עבודה זרה ג, ב, כהמשך לדיון מה עושה כביכול הקב"ה בשעות היום, "ובליליא מאי עביד? איבעית אימא: מעין יממא; ואיבעית אימא: רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות, שנאמר (תהלים סח): רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, אל תקרי שנאן אלא שאינן; ואיבעית אימא: יושב ושומע שירה מפי חיות…" רש"י: "אלא שאינן – ב' אלפים חסירין מריבותים".

[2] סוכה מה, ב, בעניין הצדיקים שהם בני עלייה ורואים פני שכינה מובא "אמר רבא: תמני סרי אלפי דרא הוה דקמיה קודשא בריך הוא, שנאמר (יחזקאל מח): סביב שמונה עשר אלף". רש"י: "סביב שמנה עשר אלף – סיפיה דקרא ה' שמה, דאף על גב דבירושלים שלעתיד לבא כתיב קרא, דרשינן ליה נמי להכי, דמקום ששכינה שמה סובבין אותו שמנה עשר אלף, והם הצדיקים הנתונים לפנים ממלאכי השרת, שנאמר (במדבר כג): כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, ואומר (ישעיהו כג): ליושבים לפני ה' יהיה סחרה, ואומר (שם ל) והיו עיניך רואות את מוריך".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כ'

[כ] ויש להוסיף ביאור על זה, כידוע וכמו שכתב הרשב"ם [פסחים קיט, א] כי דרך רז"ל בש"ס לתפוס מספר שלש מאות לגוזמא, וכן הם הגוזמאות שזכרו רז"ל [חולין צ, ב] שדברי חכמים בשלושה מקומות תפוח גפן ופרוכת.^[1] ושמעתי כי שלש מאות היא הגוזמא היותר גדולה בעולם הזה, כי מספר ה'ת' אינו מזה העולם אלא מעולם הבא, ועד ה'ש' מספרי העולם הזה, והוא דבר עמוק בחכמה. וקצת ביאורו בפשוט כמו שאיתא [ירושלמי פ"ק דסנהדרין] בטעם 'אמת', 'א' ראש, ראש האותיות, 'מ' אמצען, 'ת' סופן, לומר אני ראשון ואני אחרון כו'. וכמו שנתבאר לעיל כי האמת הוא מה שהוא קיים לעד, ועל זה מורה ה'ת' שאני אחרון. אבל מה שאינו קיים לעד לא הגיע עד מדרגת אות ה'ת', שהוא מורה על האחרית והקיום באחרית. כי בריאת העולם על ידי התורה שהיא דפוסה כמו שאיתא בבראשית רבה [פרשה א], והתורה כללה כ"ב אותיות, רק בצירופים וחיבורים שונים, והם יסודי הבריאה. ו'א' ראשית, ולכך מספרו אחד, ואין נרגש במבטא, שהראשית ה' אחד שאין מורגש כלל לגשמית, ובו התחלת התורה שהיא רוחנית הבריאה. אבל התחלת בריאת העולם ב'ב', וכמו שכתבתי כל זה במקומו באורך. והולך עד ה'ת' שהיא האחרית, והאחרית הוא עולם האמת. אבל האי עלמא דשיקרא אינו מגיע עד האחרית, ולכך עד ה'ת' הוא רק בעולם האמת, אבל בדמיון הגוזמות רק עד מספר היותר גדול מן האותיות המספריות שבו והוא ה'ש'. [ובזה יש לפרש מה שאיתא בהקדמת הזוהר [ב, ב] דשקר נטל יסודא דקשוט בקדמיתא שהוא אות 'ש' עיין שם,^[2] כי לעולם התחתון שבמדרגה אחת הוא הראשית למדרגה שאחריה, ואין כאן מקום להאריך.] וה'ת' הוא הגוזמא היותר גדולה בענייני האמת, שיש בו עודף מ'ש' עד 'ת'. ועוד יתבארו אי"ה דברים אלו ביותר ביאור במקומן. וידוע שבמספרים המספר עשרה הוא מספר שלם, וכך סופרים יחידות עשרות מאות אלפים ורבבות, לעולם עשרות עשרות. וכן נהגו רז"ל בכמה מקומות לחשוב עשרה למספר שלם, כמו [ברכות כא, ב] אין עדה פחות מעשרה, [סנהדרין לט, א] כל בי עשרה שכינתא שריא, וכהנה הרבה. ולכך למספר עולמות ה'יש' והאמת תפס מספר ש"י, שהם עשרה למעלה מן ה'ש' שהוא ממספרי היש. והם העולמות הראויות לכל צדיק וצדיק על כל פנים, למי שעלה במדרגת היש עד העשרה הראשונים על כל פנים מן ה'ת', שלעולם מי שזכה לישות הוא למעלה מ'ש' במספר עשרה על כל פנים, והוא מבואר למבין. ועוד יתבאר להלן אי"ה טעם על זה ששלוש מאות ממספרי עולם הזה ו'ת' מעולם הבא.

[1] חולין צ, ב: "תנן התם: תפוח היה באמצע המזבח, פעמים היה עליו כשלש מאות כור. אמר רבא: גוזמא. וכו'. אמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי, אלו הן: תפוח גפן ופרוכת; תפוח – הא דאמרן, גפן – דתנן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל, ומודלה על גבי כלונסות, וכל מי שהיה מתנדב גרגיר או אשכול מביא ותולה בה, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה. פרוכת – דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון הסגן: פרוכת – עוביה טפח, ועל שבעים ושנים נירים נארגת, ועל כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין; ארכה ארבעים באמה ורחבה עשרים באמה, ומשמונים ושתי רבוא נעשת, ושתים עושים בשנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה".

[2] הקדמת זוהר ב, ב, בתרגום הסולם: "כשרצה לברוא את העולם, באו כל האותיות לפניו מסופן לראשן… נכנסה לפניו אות 'ש', אמרה לפניו: רבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי נקרא שמך שד-י, ויפה לברוא את העולם בשם קדוש. אמר לה: יפה את, וטובה את, ואמיתית את, אבל משום שאותיות שקר לקחו אותך להיות עמהן, איני רוצה לברוא את העולם בך, כי לא יתקיים שקר, אלא אם האותיות 'ק' 'ר' יקחו אותך".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יט'

[יט] וטעם אומרם ז"ל (עוקצין ג, יב) שלש מאות ועשר עולמות במנין יש, הוא מבואר על פי דרכם בכמה מקומות לדרוש גימטריא, כמו שיתבאר אצלינו בדבורינו אודות קדושת הלשון, שטבע קדושת הלשון הקודש כי כל שם שבה אינו הסכמיי רק השם ההוא הוא דבר ה' שעשה אותו ענין. וכמו שאמרו בבראשית רבה [פרשה יח] שבלשון הקודש נברא העולם. ואותם האותיות הם חיות אותו הענין, וכמו שכתבו הקדמונים על פסוק כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ולכך מאחר שעצם הדבר וחיותו שהוא כל עיקר קיומו [כמו שנתבאר לעיל] הם אותם האותיות, לכך נדרש גימטריא אותם האותיות שהם מספר אותו דבר. ולכך מספר עולמות היש הם ש"י עולמות, והדברים מבוארים אצלינו במקומם באריכות ואין כאן מקומו להאריך.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יח'

[יח] ודבר זה לא יוכל להבין על בוריו רק מי שטעם פעם אחת מן האמת, שהוא הידיעה הברורה שרק השי"ת אמת ושכל העולם וחמודיו דמיון, ונבדל מן הדמיון ודבק באמת, אז יבין. כי הנפש והמחשביי וכחותיו אינם דמיון רק עולם אמת וגמור רוחניי. אבל אלה הסכלים הדבוקים בדמיון הם ידמו כל דבר אמת לדמיון, ולעולם לא נוכל להסביר להם ולהבינם, כמו שלא נוכל להסביר לכושי יופי מראה הלבנות לגוף וכיעור השחרות, וכן לסומא שלא ראה מאורות מימיו יופי האור והצבעים, ולחרש נועם הקולות וכיוצא בזה. אבל טועמיה חיים זכו, חיים הנצחיים כמו שאמרנו, והן הם רבוי העולמות של כל צדיק וצדיק. ופירוש צדיק הוא המוגדר מתאות השקריות ודבק באמת, כענין יוסף הצדיק מפני שגדר עצמו מן התאות, וכך הוא הוראת השם צדיק בכל מקום בלשון הקודש. והוא הנוחל הי"ש, כי יש רצונו לומר דבר של ממשות וישות ולא דמיון כוזב שהוא אפס ואין, כלרשע שאצלו עולם המחשביי דמיון כוזב ואינו בגדר יש. [ובליקוטי ש"ס מהאריז"ל כי 'יש' בגימטריא 'קרי', שהמוגדר מקרי זוכה ליש, עיין שם. והוא מבואר כי קרי הוא ההתדבקות בעולם ותאותיו השקריות הדמיונים שהוא היפך הישות.]

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יז'

[יז] ולפיכך גם כן מראה בו את כח המחשבה והנפש לדמיון ואת המעשי לאמת, והוא כמו הכושים שמראה השחרור יפה אצלם והלובן מגונה, וכך בעולם הדמיון נראה הדמיון לאמת והאמת לדמיון. אבל הנפשות מאחר שהם חלק אלקי וקיימים לעד הם עלמא דקשוט, רצונו לומר הכחות שבהם הם אמיתים וקיימים לעד, וכאשר נבדל מעולם הדמיון או מי שזכו לכך בחייהם הם מרגישים אמיתות אותו העולם [שהרי כללות העולם הוא מצטרף אל נפש האדם כמו שנתבאר לעיל, ולכך כח העולם שבו הוא האמיתי ולא העולם בפני עצמו.] וכן כל העולמות המחשביים ומדומים במחשבתו, שהרי המחשבה הוא הנפש, והיא קיימת לעד ברוחניות וכלולה מכמה עולמות רוחניים כמו שאמרנו. ולכן אמר רק לכל צדיק וצדיק (ש"י עולמות, עוקצין ג, יב), שהוא הדבוק באמת, אבל הדבוק בעולם הזה ותאותיו שהוא הדמיון, הנה בדמיון הרי המחשבה הוא דמיון לבד ואין לו שום עולם כלל. ולכן אמרו [ברכות יח, ב] שהרשעים בחייהם קרויים מתים, שהחיים מצד הנפש, אבל אם דבוק בתאות הגופני מצד הגוף הרי כחות הנפש דמיון לבד, וקרוי מת כמו בצאת נפשו הוא מת. אבל הדבוק בה' אלקים אמת, ופירשו רז"ל [ירושלמי פ"ק דסנהדרין, ברא"ר פרשה פ"א, ויק"ר פרשה כ"ו] למה שהוא אלקים חיים ומלך עולם, פירוש שקיים לעד, גם הוא קיים לעד מאחר שעיקר דביקותו בנפש שהוא חלק אלקי ולא בגוף, ואצל כח הנפשיי הרי כל העולם הזה דמיון ורק כח הנפשיי אמת, ונמצא חייו אמת וקיים לעד.

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יד'

[יד] ולפיכך תבין כי מקום מחצב הנפשות הוא עולם שלם בפני עצמו מקיבוץ הנפשות, שכל נפש בכללה הוא כח פרטי מכחות הברואים, וקיבוצם קבוצת כל הכחות שיסד השי"ת לבריאת עולם מלא כולל כל הכחות בפרט. וכן אותו המקום כוללם בכלל, ולכן נקרא אותו חדר של מחצב הנשמות בפי חז"ל [יבמות סב, א] גוף,^[1] שהוא ממש דוגמת גוף האדם שכולל כל אותם פרטי הכחות שבגוף. ומזה גם כן חלופי מעלות הנפשות, כמו שיש מעלות בכחות העולמים, בכלל יש מעלה לחי על הצומח ולצומח על הדומם, ובפרט רבו מאוד, כך יש מעלה בנפשות המיוסדות על אותם הכחות הפרטיים לזה על זה. והן הם המעלות שמן הפחות שבבריאה הנפשיית, והוא שכלל כחו הוא כח היותר פחות שבכחות הדוממים, עד מעלת משה רבינו ע"ה ומשיח ודומיהם.

[1] יבמות סב, א: "אמר רב אסי: אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף (רש"י – אותו אוצר ששמו גוף), שנאמר: כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי".

שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות יג'

[יג] ומאחר שזרע אברהם לא יספרו מרוב גם לעולמות אין מספר לרוב, וכמו שאין מספר לריבוי ברואי העולם שלפנינו בכל פרטי פרטיהם, כך אין מספר לרבוי העולמים. וביאור זה כי סבת הבדל דיעות בני אדם זה מזה, היינו שאעפ"י שהנפש כוללת כל הכחות כולם, לפי שרצה השי"ת לברוא נפשות שונות יסד שלא יהיה הרכבת וקבוצת כל הכחות שוות בכל הנפשות, רק יהיה כח אחד פרטי מאותם הכחות הפרטיים מיוחד לנפש ההוא, ולפיכך על פיו יתנהגו הרגשות כל הכחות כולם. בדרך משל לזה שם כח הקשיות של האבן כללי לכל כחותיו [כענין לב האבן וקשה עורף], ולזה גבורת הארי וכדומה. ואעפ"י שכל הכחות גם כן כלולים בו, מכל מקום עיקרם אותו כח פרטי, ולפיכך משתנים הרגשות כוחיות שונות מאחד מבזולתו, כמו שתאמר שהגבור לא ירגיש נועם במנוחה כמו העצל, וכן בכל הפרטים. וביאור זה כי השי"ת יסד רק סדר אחד וחק אחד לבריאה והוא סדר התוריי, כמו שאיתא בבראשית רבה [פרשה א] שהתורה היתה דפוס כל מעשה בראשית. והסדר שיסד שכך וכך מיני ברואים וכחות ימצאו בעולם, אותו סדר צריך שישמור גם סידור הנפשות שהוא סדור העולמים כולם אין לו סדר אחר, רק כפי סדר הכחות השונות בעולם אחד, כך הם סדר העולמות שונות ו כאמור, כי על פיהם הוא השתנות העולמות.