שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות יא'

[יא] והנה ענין שלוש כתות דדור הפלגה^[1] הם תלת רישין שברע. האומרים נעלה ונשב שם הם כופרים בעיקר, דאומרים שאין מי שיושב שם. והאומרים נעלה ונלחם שהם למעלה מהכל, הוא נגד כתר דסטרא אחרא שנתבאר לעיל. וכמו שכתבתי במקום אחר כי הם היו הקליפה המסבבת לפרי לאברהם אבינו ע"ה, שהוא היה הפרי הטוב בדור ההוא והם היו ברע זה לעומת זה. והוא התחלת בנין הקדושה וממנו נבנה גוי אחד בארץ, וכן בקשו הם להתדמות כקוף בפני אדם גם כן שפה אחת ודברים אחדים. וגם התחלת הארת השגת מקום בית המקדש היות משכן קבוע לקדושה בארץ היה באברהם אבינו ע"ה, כמו שאמרו ז"ל שקראו הר, שהוא הראשון שהרגיש בדבר זה. וכן הם לעומת זה רצו לבנות מגדל מקום קבוע להם, וזה היה בבבל שהוא ממש אחוריים דארץ ישראל ולעומתה, כמו שכתבתי מזה במקום אחר בסוד התרגום, ובבלאי טפשאי לעומת אוירא דארץ ישראל המחכים. ומקום המגדל משכח כמו שאמרו ז"ל, הוא היפך אויר בית המקדש שהיה מוסיף כח בזכרון. כי עליה לבית המקדש נקרא בכתוב ראיית את פני אדון ה', והרי בראיית דוד המלך ע"ה אמרו ז"ל (ויקרא רבה כ, א) על פסוק טוב רואי כל הרואהו נזכר לתלמודו, כל שכן פני האדון ה'. ובזוהר הקדוש איתא מאן פני כו' דא רבי שמעון בן יוחאי^[2] דבאמת היינו הך, וביחוד הוא דוד המלך ע"ה כידוע, דמדתו נקרא כן שם האדנות. וכמו שכתבתי במקום אחר גם כן דקדושת בית המקדש בעולם הוא ממש דוגמת קדושת דוד המלך ע"ה בנפשות, והיה גם ראייתו ואוירו מזכיר היפך ראיית המגדל.

[1] תנחומא נח יח: "… ונחלקו לג' כתות: אחת אומרת נעלה ונשב שם, ואחת אומרת נעשה עמו מלחמה, ואחת אומרת נעלה ונעבוד שם עבודת כוכבים ומזלות. זו שאמרו נעלה ונשב שם, משם הפיצם ה', וזו שאמרו נעלה ונעשה עמו מלחמה נעשו קופין רוחין ושדין, וזו שאומרת נעבוד שם עבודת כוכבים ומזלות בלע ה' פלג לשונם, שנאמר ויפץ ה' אותם משם".

[2] זהר שמות ל"ח, א, תרגום הסולם: "וכתוב: יראה כל זכורך את פני האדון ה'. מי הוא פני האדון ה'? זהו רשב"י, שמי שהוא זכר מן הזכרונות. כלומר, שהוא בחינת זכר ממוחין העליונין הנקראים זכרונות, שהם מוחין שאבא ואמא, צריך להראות פניו".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות יב'

[יב] ולהיות אברהם אבינו ע"ה יסוד בנין בית המקדש, ולכן נתחבר גם כן ללוט שממנו תוצאות משיח בן דוד, וכמו שאמרו ז"ל היכן מצאתיו בסדום.^[1] וכנודע על פסוק בחכמה יבנה בית, אבא יסד ברתא והוא אברהם אבינו ע"ה. כי בסדר הארבעה פרצופים שהם גם כן נגד שלושה אבות ודוד המלך ע"ה רגל רביעי, נקרא אברהם אבינו ע"ה פרצוף אבא. ואז זה לעומת זה נתעוררו הם גם כן ליסד המגדל, רק שאצל השי"ת הוא במתינות ואצלם במהירות, ועד ארגיעה לשון שקר כלה ענן וילך כצל יעוף, לפיכך התחילו מיד להוציא לפועל ועל ידי ההוצאה לפועל נתבטל כנ"ל דקידש היום, ואמר השי"ת הבה נרדה וגו', וזרח ביותר אורו של אברהם אבינו ע"ה. כי לעולם כשהקב"ה מתחיל לחדש דבר אז הוא מתפשט בכל העולמות, ועד שמגיע גם לעץ הדעת טוב ורע ולעולם הזה. וגם כחות הרע שיסד השי"ת להיות להם מציאות דמיוני קולטים גם כן אותו דבר התחדשות ועושים גם כן כן, רק להיותו זה לעומת זה הוא ממש להיפך, ולהיותו מפעולת השי"ת להיות כן ברישא חשוכא והדר נהורא, כי יתרון האור ניכר רק מן החושך, לכן הם מתחילים לפעול קודם. ומזה זורח האור כטעם ישת חושך סתרו, כי שם הוא נסתר. וכמו שכתבתי כי התחלת הכרת אברהם אבינו ע"ה את בוראו היה מצד הפלא דחלוק הלשונות שראה, ותיכף יתפרדו כל פועלי און ותרוממנה קרנות צדיק, על דרך ושפת אמת תכון לעד, כמו שאיתא בזוהר הקדוש כוננת לא כתיב רק לשון עתיד, כי פעולת השי"ת במתינות, מה שאין כן הם להיפך הם בהוה רק שאין לו קיום רק עד ארגיעה.

[1] בראשית רבה פרשה מא: "א"ר יצחק: מצאתי דוד עבדי. היכן מצאתיו? בסדום".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות יד'

[יד] ולכן כתב בפרי עץ חיים [שער חג המצות] כי אלו רוחין ושדין ולילין דאדם הראשון הם נפשות גלות מצרים, כי הם ממש נפש רוח ונשמה דאדם. וכיוצא בו כתב על עשר טיפין שיצאו מיוסף שהם נפשות עשרת הרוגי מלוכה, ובודאי היו גם כן מקודם איזה כח מרוחין שדין ולילין, רק שאלו הם קדושות כל כך עד שנברא מהם נפשות קדושות כל כך אחר כך. ונראה דזה ענין שידין נוכראין ויהודאין הנזכרים ברעיא מהימנא [פנחס רנג, א. תצא רעז, א] יעויין שם, שמהטיפין של בני ישראל נברא שידין יהודאין, ושל גוים נוכראין. שיש באותו כח גם בהיותו מכונה רוחין שדין ולילין איזה כח יהדות וניצוץ קדוש, שאח"כ בא באיזה נפש מישראל ובזה הוא מתתקן, מה שאין כן בנוכראין שבאים אח"כ בנפש הגוי.

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות טו'

[טו] והחלוק הוא רק בשידין, כמו שאיתא בנדרים (לא, ב) שאין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם, שכל החילוק בין ישראל לאומות העולם הוא רק באות ברית, שזהו החילוק בגופם בין גוף זה לזה, ונעשה על ידי פעולת האדם, שהשתדלות הוא הגורם, ועל ידי פעולתו והשתדלותו נעשה השתנות בגוף ביסוד. רוצה לומר שזה היסוד שקר וזה היסוד שלו הוא אמת וקדוש, וזה על ידי שנתגלה הלבוש שעליו מערלה וקליפה החופפת, שזהו עיקר האמת כאשר מתגלה הפרי מן הקליפה המכסית ומאפילה. וכבר נתבאר לעיל שענין האומות נגד ישראל כקוף בפני אדם, כמו ישראל נגד הקב"ה כקוף בפני אדם. וכך בשורש שהוא גם כן מחיות השי"ת כנ"ל, ההבדל ביסוד שהוא המשכתו למידת מלכותו יתברך. ומדת המלכות היא עצמית נתינת הכח לתחתונים, והוא עטרת היסוד בדכורא, ומשם הוא ההבדל הנעשה על ידי ההמשכה, שבזה ההמשכה לרע ולטומאה ובזה לקדושה ולטוב, ועל ידי כחות ההמשכה נעשה הכרה ביסוד בין חיות (דקדושה) לחיות זה, והבן זה היטב כי דבר ברור הוא בחכמה. ועל דרך מאמר העולם על מאמר ז"ל באבות, מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. ולכך בשידין שהוא יסוד דסטרא אחרא דעשיה ניכר ההבדל (בין) יהודאין ונוכראין, ועמך כולם צדיקים אפילו ערלי ישראל נקראים מולים כדאיתא בנדרים, שאין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם. כי שם צדיק הוא ביסוד, דשם צדיק ורשע לא קאמר, דשם הוא הבחירה ביצרא דעבירה והמשכת סוף המעשה. ומכל מקום יעקב בחר לו וגו', ומכבר הם מלידה בטן והריון כולם צדיקים, ואומות העולם כולם ערלים, ואין בחירה באמת. ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה.

שיחת שדים פרק ב'
רבי צדוק
אות ב'

[ב] וביאור זה, כי מעקרי אמונת חכמי ישראל האמיתים, והיא אמונת כל ישראל בדרך כלל באמונה פשוטה בלי חקירה בפרטי הדבר, כי הנהגה הטבעית כולה הנגלית בעולם מסודרת כל דבר על אופניו חק ולא יעבור כל ימי עולם. דרך משל שהאש ישרף וייבש, והמים ילחלחו וינקו ויכבו וכדומה, הוא הכל מהשי"ת בייחוד באותו עת ורגע פרטית שהוא נעשה, כענין שנאמר ואתה מחיה את כולם. ותקנו אנשי כנסת הגדולה המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ונאמר בורא השמים וגו' ולא ברא, וכן הרבה פסוקים מעידים על זה, שכל ענייני הטבע שכבר הוטבעו כן בתחלת הבריאה, מכל מקום בכל רגע השי"ת הוא השופע כח לדבר זה שיפעול כך. ולו יצוייר ח"ו העדר השפעתו ברגע אחד, היו כל העולמות והברואים כלא היו, ונמצא שורש כל הפעולות הוא עצם השי"ת. ואמונה זו היא פינת אמונה הישראלית, כי אין שום דבר מקרה. לא כאותם האומרים שאחר שברא השי"ת את העולם הרי הוא נבדל ממנה ויכול להתקיים גם בהסרת השגחתו. ומהם יודו בהשגחתו רק שהוא כרצונו, כשרוצה משגיח ופעמים לא ירצה ויסיר השגחתו, ומכל מקום העולם מתקיים. ומהם יחלקו השגחתו ויאמרו כי ישגיח רק בברואים נכבדים כאדם ודומיו ולא בשפלים, או בכלל ולא בפרט, וכהנה יתנו תנאים בזה כרצונם. ובכלל יקראו כל ענין השי"ת אצל הנבראים רק בלשון השגחה, שהוא הבטה והסתכלות במעשיו וכאלו הם נפרדים ח"ו ממנו וענין זולתו. אמנם אמונה האמיתית של מאמינים בני מאמינים הבאים בסוד ה' הוא, כי השי"ת כח עצמו כביכול הוא טמון וגנוז בהעלם עצום בכל פרט היותר קטן מפרטי הבריאה. רוצה לומר שכחו יתברך שופע בהעלם והשתלשלות לבושים שונים, ומכל מקום בתוך הלבוש נמצא גם כן עצם המלובש, אלא שהוא מלובש בלבושים שונים זה על גב זה, ומכל מקום התקיימות כולם הוא רק מצד עצם המלובש יתברך, ולו יצוייר כח עצמותו יתברך (נפרד) מן איזה נברא היותר קטן רגע אחד תיכף היה כלא היה אין ואפס מוחלט לגמרי, כי הכל רק התפשטות מן העצם יתברך שמו. ולכך כל מה שנראה ברואים ופעולות שונות בעולם, ואנו רואים הפעולות ההם נפעלים מצד איזה עצם חומריי הפועלם, נדע להפשיטם ממלבושם הגשמיי שנלבשום בו, ונבין כי רק חיות השי"ת שבו ורצונו הקדום שיהיה נברא זה בעולם הוא הגנוז בו גם בו עתה לקיימו ולפעול.

שיחת שדים פרק ב'
רבי צדוק
אות א'

[א] ברכות [ו, א] האי מאן דבעי כו'.^[1] הנה כל מה שכתבתי כי רוחין ושידין ולילין הם תפארת יסוד מלכות, הוא בכללות פרצוף הסטרא אחרא דעשיה. אמנם בפרט כשמתחלקין לפרצופין, אז נתהוה מרוחין פרצופי אבא ואימא, שיש בהם גם כן רוחות זכרים ורוחות נקיבות, וכמו שכתבתי לעיל מבראשית רבה [ס"פ כ'] שנזדווגו לאדם וחוה. והם המולידין שדין ולילין, שהם פרצופי זכר ונוקבא, רוצה לומר יציאת כח החכמה ובינה לפועל על ידי השבע תחתונות, וכן היסוד מוציא לפועל מה שגנוז בגוף, וכן שידין הוא כח היציאה לפועל. ולכן אמרו בפרק יום הכפורים (יומא דף עה', עמוד א') דשד מתהפך לכמה גוונין. כי פרצוף זעיר אנפין שהוא השבע תחתונות הוא כחות המתלבשים באיברי הגוף, מה שאין כן חכמה ובינה הם נעלמים. וההתלבשות בגוף הוא מצד הדמיון, כי באמת לא נברא להם גוף מצד קדושת שבת כמו שאמרו ז"ל, רק מכל מקום יש להם התלבשות דמיוני.

---

[1] כנראה התכוון לבאר הגמרא שם שמדברת על השדים, "אלמלי נתנה רשות לעין לראות, אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין". ומבארת את השפעתם, וכיצד אפשר להכירם ולראותם. אלא שלא זכינו לביאורו ואין מקום לצטט הגמרא.

יומא דף עה', עמוד א': והיה טעמו כטעם לשד השמן אמר רבי אבהו: מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים. איכא דאמרי "לשד ממש"(שד שהוא מזיק ולא שד של אישה) מה שד זה מתהפך לכמה גוונין, אף המן מתהפך לכמה טעמים. ויאמר משה בתת ה׳ לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן

 

שיחת שדים

פרק א'

[א] שורש המזיקים מצד קו אמצעי של עשר ספירות עשיה של הקליפות, ותפארת כנגד רוחין.

[ב] מבאר סוגי הרוחות רעות.

[ג] רוחות כנגד תפארת, שדים כנגד יסוד, ולילין כנגד מלכות.

[ד] גוף המזיקים נעשה על ידי הוצאת שכבת זרע לבטלה, וראשם – כתרם – מלאכים רעים שברא הש"י.

[ה] הראש מבטא ששורשם נברא על ידי הקב"ה, וחטא האדם ממשיך התפשטות הרע עד היסוד.

[ו] גופם רוח בלבד ולא הגיעו עד הגשמיות ממש שהיא קשורה לשורש המחשבה הטוב, ולעתיד יתבטלו, כי אין רע גמור במציאות. ומבאר מעלת ישראל.

[ז] גוף הרע הגשמי בעולם הזה הוא הקוף המתדמה לאדם.

[ח] שלושת הקוים ברע, לעומת חסד גבורה ותפארת.

[ט] עיקר הרע שמתגלה בישראל מהענפים – גילוי עריות ושפיכות דמים כנגד חסד וגבורה, ולא עבודה זרה. ומברר עניין יצרים אלו.

[י] שני שורשי רע מתחילים בחכמה ובינה, והם כופר בעיקר ומקצץ בנטיעות.

[יא] שלושת כתות של דור הפלגה כנגד שלושת שורשי הרע, והאומרים נעלה ונלחם כופרים בעיקר, והם היו לעומת אברהם שממנו תחילת בניין הקדושה והשגת הארת בית המקדש.

[יב] רק שבקדושה הדברים מתגלים במתינות עד דוד המלך, ובלעומת זה במהירות, ומתוך החושך מתגלה האור.

[יג] אף שראשית הרע מפעולת הש"י, אחר שהרשעים בחרו ברע נקרא הכל על שמם אף הכתר, ומזה נעשו קופין רוחין שדין ולילין, כנגד גוף האדם ונר"ן.

[יד] והם נעשים מזרע לבטלה, ויש הבדל בין שדין נוכראין ליהודאין, שהיודאין מתקנים בנפשות קדושות.

[טו] ההבדל העיקרי הוא בשדין שכנגד היסוד, והוא הנובע מההבדל בין המילה והערלה.

פרק ב'

[א] מה שכתב בתחילה שרוחין שדין ולילין כנגד תפארת יסוד ומלכות זה בכללות פרצוף הסטרא אחרא. אמנם בפרט כשמתחלקים לפרצופים – רוחין כנגד פרצוף אבא ואמא, ושדין ולילין כנגד זכר ונוקבא, ונראה בדמיון שמתלבשים בגוף.

[ב] רצה להתחיל לבאר העניין והקדים שאת הכל ה' מחייה. ובזה נסתיים הקונטרס.

זהר הקדוש ויקרא ב, ב
תוכן
ר' צדוק

[א] ככל שכח גבוה יותר הוא יותר כללי ואחדותי ושמו הכללי אינו משתנה.

[ב] מבחינת למעלה אין שום שינוי, וגם הניסים חקוקים בטבע, והשינוי נראה רק למטה.

בזוהר הקדוש ויקרא ב, ב
ר' צדוק
אות ב'

[ב] עוד יש לפרש כי למעלה אין שינוי לעולם כטבע אני ה' לא שניתי, וכפי מה שיסד השי"ת הכחות בתחלת הבריאה כך הם מיוסדים ועומדים, רק השינויים הם למטה, שהרי אפילו על הניסים אמרו ז"ל תנאי התנה הקב"ה עם כו'.^[1] ונמצא היה שינוי הכח רק למטה למראית עיני בני אדם ולא באמיתות הכח בהיותו למעלה, שם אינו משתנה לעולם.

[1] בראשית רבה ה, ה: "אמר ר' יוחנן: תנאין התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיהא נקרע לפני ישראל, הדא הוא דכתיב: וישב הים לאיתנו לתנאו שהתנה עמו. אמר רבי ירמיה בן אלעזר: לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, מידי נטו שמים וכל צבאם צויתי – צויתי את הים שיהיה נקרע לפני ישראל. צויתי את השמים ואת הארץ שישתקו לפני משה, שנאמר: האזינו השמים וגו'. צויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, שנאמר: שמש בגבעון דום. צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו, שנאמר: והעורבים מביאים לו וגו'. צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה. צויתי את האריות שלא יזיקו את דניאל. צויתי את השמים שיפתחו לקול יחזקאל, שנאמר: נפתחו השמים וגו'. צויתי את הדג שיקיא את יונה, שנאמר: ויאמר ה' לדג ויקא את יונה".

בזוהר הקדוש ויקרא ב, ב
ר' צדוק
אות א'

המשך…