תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות יא'

[יא] וזהו שרמזו במה שאמרו [סוכה נב, א] כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. והיינו כי למה שהנביא הוא הגדול במניעות יצרא דעבודה זרה, ואצלו הוא מקום ההטעיה היתירה. וכן החכם הוא הגדול במניעת יצר התאות והשכחה מן השי"ת, ואצלו הוא מקום היצר בזה עצמו ביותר, שמשכיחו הזכרת השי"ת על ידי התורה, וכמו שנתפרש בדברי רז"ל הנזכרים ואמרו עוד [יבמות קה, ב].^[1] וקדמה אנכי שידיעה זו קודמת ועיקרת שממנה נמשך הכל, שכאשר יודע שאנכי ה' אלקיך ממילא לא יהיה וגו'. ולכן אמרו בבבא בתרא שם שהנבואה מן החכמים לא נטלה, שגם לחכמים יש מדרגת נבואה, שהם נעדרים מיצרא דעבודה זרה ממילא על ידי שהם דבוקים בה' שהוא מצות אנכי ה'. והוא על ידי דביקותם בתורה וחכמת ה', כאשר הם יודעים שהיא חכמת ה' אז על ידו דבוקים בהשי"ת והעדר יצרא דעבודה זרה גם כן ממילא.

[1] במקום שצוין לא מצאנו, ואולי הכוונה ליבמות קט, ב: "א"ר יצחק:… רעה אחר רעה תבא… ולתוקע עצמו לדבר הלכה… תוקע עצמו לדבר הלכה – דתניא, רבי יוסי אומר: … כל האומר אין לו אלא תורה… אפילו תורה אין לו. מאי טעמא? אמר רב פפא, אמר קרא: (דברים ה'): ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה אינו בלמידה…"

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות יב'

[יב] והנה אנשי כנסת הגדולה בטלו יצרא דעבודה זרה ולא יצרא דעבירה כמו שמפורש ביומא שם,^[1] ולכך ניטלה מעלת הנבואה מן הנביאים, רוצה לומר מצד כפיית היצרא דעבודה זרה וזה כבר ניטל, ומאחר שאין כאן כפיית היצר אי אפשר שוב להשיג המעלה על ידו, כמו שאיתא (אבות ה, כג) לפום צערא אגרא. והתחילה מעלת החכמה שהוא כפיית יצרא דעריות ותאות, וכאשר מתוכה ישיגו ממילא גם כן הנבואה, הנה דבר זה בא אצלם לפום צערא. ולכך מן החכמים, רוצה לומר ממי שבא אליה על ידי מדרגת החכמה וכפיית יצרא דשטות ותאות, ממנו לא נטלה, ולכך היתה התחלתם משירי אנשי כנסת הגדולה. שמתחלה היה עיקר עבודת האדם בכפיית יצרא דעבודה זרה, כמו שנאמר [בתהילים לד, טו] סור מרע ועשה טוב, דסור מרע קודם שהוא לא יהיה לך [מצד עבודת האדם הוא קודם, אבל מצד המעלה ואצל השי"ת המצווה הוא אנכי קודם, כי מצד המעלה אנכי שהוא המעשה טוב קודם ללא יהיה שהיא העדר הרע] ואז שבטלו אותו יצר התחילה החכמה שהיא העבודה בביטול יצרא דעבירה.

[1] יומא סט, ב: ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול. אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: צעקו על כך שיצר הרע של ע"ז גרם לחורבן המקדש ולשריפת ההיכל ולהרג כל הצדיקים ולגלות ישראל מארצם, ועדיין מרקד ביניהם להחטיאם. אמרו: הרי קבלנוהו לקבל שכר – לא אותו אנו רוצים ולא את שכרו… ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות ומסרוהו להם. יצא כגור אש מבית קדשי הקדשים, אמר להם הנביא: זהו יצר עבודה זרה. הטילוהו בדוד של עופרת שלא יישמע קולו. התפללו גם על יצר עריות ונמסר בידם. הזהירם הנביא שאם יהרגוהו יכלה העולם, כלאוהו שלושה ימים ולא מצאו ביצה חיה בכל ארץ ישראל (כיון שבוטל יצר פריה ורביה)… נקרו את עיניו ושחררוהו, והועיל שלא יחשוק אדם בקרובותיו.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות יג'

[יג] ודבר פלא כי אריסטו, ראש לחכמי האומות בחכמות חיצונות שהם פסולות, ולרקחות וטבחות לחכמה האמיתית, היה גם כן בימי שמעון הצדיק (שהיה) כידוע ראש חכמי אמת חכמי המשנה ותורה שבעל פה, כי זה לעומת זה עשה אלקים. וכל חכמי אומות העולם שלפניו כל חכמתם בכשפים, שאמרו ז"ל [חולין ז, ב] דמכחישים פמליא של מעלה. פירוש פמליא של מעלה הם המלאכים, שהם כחות המוטבעים בכל הברואים, וכשפים הוא לשנות הטבע. וחכמי יון התחילו לייסד חכמת הטבע ולהתבונן על טבע כל דבר, רק שהם ייחסו הכל לטבע. וחכמת חכמי ישראל הוא להכיר בחכמה שבאמת השי"ת מנהיג הבריאה ורוכב על המלאכים שהם רוחניות כחות הטבעים.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות יד'

[יד] וההכרה בנבואה היינו במראה, שנפתחו לפניו ארובות השמים, ועל ידי זה הוא ראייה ממשיית מעצמות השי"ת דממלא כל עלמין ומלא כל הארץ כבודו. ומצד זה הוא העלמת כחות הטבע לגמרי ולא שייך שמות למלאכים כלל. כי מצד הטבע נאמר כי שמי בקרבו, לשון בקרבו רוצה לומר שהוא נעלם ואין נרגש לעין. כדרך שאמרו ז"ל (שוח"ט קיד) על פסוק גוי מקרב גוי, כעובר בבטן אמו והוא נעלם, רק שמכל מקום הוכר העובר, והיינו מצד ההבנה מבינים שיש במעיה עובר אבל אינו נראה לעין ממש. וזהו מצד החכמה. אבל הנבואה שהוא הראייה הגמורה לשם השי"ת וכחו, ממילא אין שם למלאך כלל מאחר שנגלה לעין שאינו כח בפני עצמו. רק מבבל שנעלמת הנבואה ולמראית עין נראה כחות הטבע ככחות בפני עצמם, רק שעל ידי החכמה מכירים ומבינים שבאמת השי"ת מנהיג הטבע, אז עלו שמות המלאכים בידם, להכיר שם כל כח בפני עצמו עם השיתוף דשם השי"ת שהיא הכרת מה שבקרבו כהכרת העובר כנ"ל. לא שם השי"ת לבד כבנבואה שהמלאך אין לו שם מיוחד, רק כמו לבוש לעצם הרצון על ידי התלבשותו בעולם המלאכים והגוף נראה דרך הלבוש. ולא שם מלאך בלבד, דהיינו כהכרת חכמי אומות העולם כחות הטבע כנפרדים, ושקועים בכל מיני חמדות עולם הזה המכונה יצרא דעריות, ושכחה מן הבורא יתברך, רק שניהם בשיתוף מצד החכמה דתורה שבעל פה. שכן כל חכמת תורה שבעל פה הוא כטעם קניתי איש את ה' דנעשה שותף להקב"ה, שהרי נראה כחידושי עצמו משכלו ובאמת הכל הוא מהשי"ת החונן לאדם דעת. וזהו כל חכמת חכמי ישראל להכיר בכל דבר שנראה דבר בפני עצמו ובאמת הוא מהשי"ת, וההכרה הנגלית מצד העלם הנבואה וההתבוננות בו מצד החכמה, זה נקרא שיתוף, וזהו שעלה בידם מבבל כנ"ל.

תנחומא סוף פרשת משפטים – ששמו ית' משותף עם שמות כל המלאכים והמשך באור שמות המלאכים עלו מבבל
תוכן
ר' צדוק

[א] הקב"ה בעל הכחות כולם, וכשם שכל התורה שמותיו כך כל הכוחות.

[ב] הואיל ואין למלאכים בחירה ממילא כל מה שעושים נקרא על שמו יתברך, ושמו משותף בשמם.

[ג] ולכן בכל מקום שמלאך נראה השכינה נראית.

[ד] ויש להזהר שלא לטעות ולעבוד למלאך. ואינו יכול לשאת פשע כי התשובה מעל הטבע.

[ה] שמו שמשותף בקרבם רומז על היכולת לשנות  כוחם, שכיוון ששורש כל אחד מהם באחדות, ממילא ישתנו לפי רצונו.

[ו] שיתוף השם מורה שאין למלאכים כח עצמי ולכן אין לעבוד להם.

[ז] בבית שני שבטלו יצר ע"ז אפשר היה לגלות שמם, שלא היה חשש שמא יעבדו להם.

[ח] כלל היצרים הרעים שנים: עבודה וגילוי עריות, טעות בשמים וטעות בארץ.

[ט] נגד אלו שמענו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך.

[י] כנגדם שתי המעלות שבישראל, נביא נגד ע"ז, חכם נגד תאווה.

[יא] כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, לכן מהנבואה עלולים לטעות בע"ז, ומהחכמה בתאווה.

[יב] כיוון שנתבטל יצר ע"ז בטלה הנבואה, והתחילה מעלת החכמה בכפיית יצר התאווה.

[יג] דבר פלא שכנגד זה התגלתה אז חכמת הטבע של יון.

[יד] מצד הנבואה לא שייך שם למלאך כי רואים שהוא בטל לשליחותו, אבל מצד החכמה נקבעו שמות למלאכים, והשמות רומזים על כך ששמו יתברך משותף בהם ומכוחו המלאכים פועלים.

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות ז'

[ז] והנה מבואר אצלינו במקום אחר [בקונטרס שיחת חיות] כי הקוף בפני אדם הוא ממש דוגמת זה לעומת זה עשה אלקים. וזהו כתר דקליפה, רוצה לומר שורש המחשבה שרצה השי"ת שיהיה זה לעומת זה שיהיה גם כן היפוך המתדמה לו יתברך, ודבר זה יונק מרגלי מלכות דקדושה, שמצד מדת המלכות שאין מלך בלא עם רצה השי"ת כן. ולפי שדבר זה הוא שורש רצון השי"ת, וזהו כל עיקר חיות הסטרא אחרא, ודבר שהוא מאמיתות רצון השי"ת וחיותו משורש חיי עולם יתברך שמו איך אפשר שיתבטל. לכך שורש זה יצא הגוף בעולם, כי שורש זה הוא פעולת השי"ת קודם חטא אדם, ויצא לפועל בגוף בעולם הזה דוגמתו. כמו שהאדם הוא דוגמא של מעלה, כמו שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם, ונשתלשל מאצילות עד שיצא לפועל במעשה בגוף האדם שכולל כל גופי העולם כנודע. כך השורש דזה לעומת זה שבאמיתות רצונו יתברך שמו נשתלשל בסדר ההשתלשלות בכל העולמות עד שיצא לפועל בעולם העשיה גופנית שבעולם הזה בגוף הקוף, שהוא רוצה להתדמות לגוף האדם זה לעומת זה בכל ענייניו. ובאמת אין לו שום שייכות הדמות כלל לחיות האדם ושכלם וכחותיו באמת, רק הדמות דמיונו לבד שרוצה להתדמות. וזה הוא השורש של זה לעומת שנתגלה בגוף, ודבר זה לא יתבטל לעולם, כמו שאמרו ז"ל [ס"פ חזקת הבתים] הכל בפני שכינה כקוף בפני אדם. וזהו מצד השורש של זה לעומת זה עשה אלקים, שאין מלך בלא עם, נעשה דבר זה של הוי דומה לו מה הוא כו'. וההתדמות של צדיקים להקב"ה כקוף בפני אדם, ודבר זה עמוק מאוד בחכמה ואין כאן מקומו להאריך.

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות ו'

[ו] וידוע כי ארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה הם נגד ארבעה פרצופים, ופרצוף מלכות הוא נגד העשיה בגוף, וכל בכלל גוף ונפש הם דכר ונוקבא, ובנין הנוקבא היינו שיבואו לגמר העשיה זה לא נשלם. והיינו כי גוף דקדושה הוא מצד מלכות דקדושה, והנה שם הוא מקור הרע כנודע, דרגליה יורדות מות רחמנא לצלן. ומרגלי מלכות דאצילות מתחיל כתר דקליפה, והיינו אחרית המעשה. וידוע סוף מעשה במחשבה תחלה וחוזר ומתדבק בקדושה, וכמו שראשית המחשבה הוא מהשי"ת ויש בו חיות קדושה דלכך נקרא מלאך, כך סוף המעשה דבו הוא מהשי"ת. ולכך לא נברא לו גוף שאז היה הרע ח"ו נשלם בסוף מעשה ובתכלית השלימות, וזה אי אפשר שהרי אין לו ראשית, וכל שאין לו ראשית אין לו תכלית, וכמו שהראש שלו ממקור קדוש יוצא כך הסוף. ומאחר שראשם וכתרם הוא רגלי מלכות דקדושה שהוא ממש סוף מעשה, כך מדה כנגד מדה סוף מעשה ורגלי מלכות שלהם חסד, והיינו שבגמר מעשה אין כאן רע באמת, כי סוף הכל לטובה וחשב מחשבות לבלתי ידח, ואין כאן גוף רע באמת כלל. וזה סוד מה שאמרו שקר אין לו רגלים בשבת [קד, א], ומה שאמרו בברכות (ז, א) והנזקין (גיטין סח, ב) שרגלי השדים כתרנגולים, ואין כאן מקומו להאריך. והיה זה על ידי יום השבת שהוא תיקון אדם הראשון, וכמו שאמרו ז"ל (בר"ר כב, יג) שאדם הראשון אמר מזמור של יום השבת, שאז נתקבלה תשובתו. וכן יהיה בסוף הכל התיקון שחוזר למקורו, ואין הקב"ה מניח שישתלם הרע, ולכך אין שום בריה שיהיה רע גמור, רק הכל מעורב טוב ורע, וכמו שאיתא בשבת [עז, ב] שהכל יש בו תועלת, וכן לעתיד יתוקן הכל ולא יחסר שום בריה מן העולם, וגר זאב עם כבש וגו' ונחש וגו', ואפילו באומות העולם נאמר אז אהפוך וגו', שיהיו עבדים לישראל כמו שיתבאר לקמן, כי אז יהיו ישראל מתדמים להקב"ה זה לעומת זה [וכמו שאיתא בתנא דבי אליהו רבה [ר"פ י"ח] על פסוק נוכח פני ה', אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כו', היינו מה התם ויכו כו'^[1] וכמו שכתבתי שם פירושו דלא כהמפרשים דלא דקו] וכמו שהקב"ה מושל על צורת אדם דוקא שמקבלים עול מלכותו, כך יהיו הם מתדמים גם בזה להיות מושלים על צורת אדם דאומות העולם. וזהו גם כן התדמות כקוף בפני אדם, כך אומות העולם נגד ישראל, ועל כל פנים לא יתבטלו, רק 'רוח' הטומאה יתבער מן הארץ, דהיינו גוף הטמא הכולל כל עשר ספירות ברוח לבד ולא בגוף, לפי שאינו בגוף ולא נשלם בסוף מעשה.

[1] אליהו רבה פרשה יח: "מיכן אמרו כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, שנאמר: נכח פני ה', ולהלן הוא אומר: ויחנו אלה נכח אלה וגו', פניהם של אלה כנגד פניהם של אלה, ופניהם של אלה כנגד פניהם של אלה, אחריו מה כתוב: ויהי ביום השביעי ותחזק המלחמה (ויכו בני ישראל את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד), אילולי הדבר כתוב אי איפשר לאמרו, וכל האומרו נתחייב עליו מיתה".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות ה'

[ה] והנה אמרו בסוכה [נב, א] הקב"ה קראו רע.^[1] ועיין שם דבלי ספק כל אחד בעצמו שיער כפי מה שהרגיש אצלו, וכן הקב"ה כמו שאיתא שם מפסוק ואשר הרעותי, דמזה יש טענה כמו שאיתא [קידושין ל, ב] בראתי יצר הרע, והוא השורש זה נקרא רע וכנזכר לעיל מלאך רע. ומייתי מקרא דדור המבול שהיה עון הוצאת זרע לבטלה, ואח"כ השי"ת ניחם שלא לקלל עוד כי יצר וגו' (רע) מנעוריו, היינו בעוד שאין בו דעת מאוס ברע ובחור בטוב, והיינו שמצד שמקור היצר רע שהוא שורש הרע הוא מהשי"ת לכך אין להענישם, נמצא שכתר דקליפות ושורש הרע אין נעשה על ידי עון דהוצאת זרע לבטלה, והבן זה היטב. והיינו כי מקור הרע בזה הוא פעולת השי"ת שרצה שיהיה שורש לרע, רק כשאדם חוטא אז ממשיך כל העשר ספירות, דהיינו ההשתלשלות מן הרע ומוציא מן הכח הנעלם שבשורשו לפועל. ולכך אמרו ז"ל (אבות פ"ה מ"ט) שהשדין נבראו בין השמשות, היינו אחר חטא אדם הראשון אז התחיל לצאת מן הנחלפות כל העשר ספירות דרע עד היסוד בה, כי יצאו ביחד דכר ונוקבא עד היסוד שהיה בזמן בין השמשות. וכשבא לבראות גופן קידש היום, היינו מלכות שבמלכות דנוקבא היא דוגמת הדכורא, רוחין נקיבות כנזכר בבראשית רבה [ס"פ כ'] הם גוף הנוקבא ושידה היא יסוד דנוקבא.

[1] סוכה נב, א: "דרש רבי עוירא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקדוש ברוך הוא קראו רע, שנאמר (בראשית ח): כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל… דוד קראו טמא… שלמה קראו שונא… ישעיה קראו מכשול… יחזקאל קראו אבן… יואל קראו צפוני…" שם עמוד ב': "אמר רב חנא בר אחא, אמרי בי רב: ארבעה מתחרט עליהן הקדוש ברוך הוא שבראם, ואלו הן: גלות, כשדים, וישמעאלים, ויצר הרע… יצר הרע – דכתיב (מיכה ד): ואשר הרעתי".

שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות ד'

[ד] והם נבראים משכבת זרע לבטלה רחמנא לצלן, והיינו כמו שכתבתי במקום אחר כי כל מה שבעולם הוא מצד מעשה בני אדם על ידי פעולותיו שהם נמשכים מחיותו על ידי זה הוא חיות כל הנבראים שבעולם. וכמו שאמרו ז"ל על פסוק הן האדם היה כאחד ממנו, מה הקב"ה יחיד בעליונים אף אדם בתחתונים (שהש"ר א), משמע ממש דוגמתו, כמו כביכול הקב"ה חיות כל העליונים אף הוא כך חיות כל התחתונים, ולכך הוא יחיד בהם, היינו יחיד ומיוחד שחיותו וחיותם אחד. וכמו שאמרו ז"ל על פסוק ויקרא להם שמות, דמלאכי שרת לא ידעו זה, והיינו דשמו הוא חיותו, וחיות כולם נמשך ממנו, לכך הוא ידע מפני שידע את עצמו. והנה על ידי הוצאת זרעו במקום הראוי לו מוליד דמות אדם בדומה לו, ואפילו אינה מתעברת ידוע דמכל מקום מוליד נפשות והם נפשות הגרים, והנפש אשר עשו אברהם ושרה בחרן כנודע. ועל ידי הוצאת זרע לבטלה שהוא באיסור נולד אדם בליעל, והיינו רוחין ושדין ולילין על ידי זה היא חיותם. ורוחין ושדין ולילין כולל כל הגוף חוץ מן הראש. והיינו דכתר דקליפה דרצונו לומר עומק ראשית דמחשבה הוא מהשי"ת, וכמו שנאמר זה לעומת זה עשה אלקים. והכתר (דקליפה) נקרא מלאך רע בשבת [קיט, ב], והוא גם כן היצר רע שבלב האדם, ובכללו גם כן כל מלאכי חבלה ומלאך המות שהכל הם כתר דקליפות דעשיה, וכתר נקרא מלאך, רצונו לומר שלוח מן השי"ת, שהשי"ת רוצה שיהיה שורש לרע כנ"ל. אבל הגוף הוא רוחין שדין ולילין, שהם מתפשטין ומשתלחין מן הכתרין דמסאבותא.