תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ה'

[ה] ועוד יש לפרש ענין שיתוף שמו רומז אל יכולת השידוד והשתנות השם. והיינו שאינו כח קבוע וקיים בפני עצמו, רק כח השי"ת משתתף עמו, וכח השי"ת הוא כח השידוד, כי השי"ת הוא בעל הכחות כולם, ואם כן אין שום כח נפרד בו בפני עצמו, שהרי הוא אחד יחיד ומיוחד וכולם כלולים אחד. ולכך כאשר כחו חוזר למקורו שהוא כח השי"ת שמשותף בו, שם כל הכחות כלולים כאחד ואינו כלל כח מיוחד. ולכך יוכל להשתנות לכל כח שירצה, וכמו שנתבאר לעיל בדברי המדרש שמות רבה^[1] שקורא לשידוד והשתנות הכחות שקורא לכולם יחד ואז קוראם בשם אחד, והיינו התייחדות הכחות אצלו יתברך שהם כולם יחד ובשם אחד. וכח זה של השידוד והתייחדות כולם ביחד הוא משותף עם כל מלאך, ובכל מקום שהוא נראה שם השכינה [שזה מורה כמו שנתבאר לעיל על דברי התיקונים] נראית. כי כאשר משיג עצם כל כח מכחות הנבראים, משיג שאינו כח קיים וקבוע כלל ויכול להשתנות כרצון השי"ת שמשותף בו תמיד, שלכן אמר המלאך למה זה תשאל לשמי וגו' כדרשת רז"ל שיכול להשתנות לעולם, שבשמו משותף גם כן שם השי"ת המורה שאין זה שמו המיוחד לו כלל, כי אין שום כח מכחות העולמיים כח עומד וקבוע כלל, ולכך אל תמר בו.

[1] בדבריו על פירוש הירושלמי ר"ה אות י' עמוד 63, הזכיר המדרש משמות רבה ר"פ מ"ח. עיין שם.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ו'

[ו] ועוד דברים בגו בענין שיתוף השי"ת עם כל מלאך, כאשר אמרנו כי השם מורה על כח הדבר, והנה הכחות כולם אינם מעצמם רק מהשי"ת כמו שנתבאר, מכל מקום נתייחדו בשמות מפני שהשי"ת עשה אותם הכחות מנהיגים ומסר לכל כח להנהיג בכח ההוא. והנה מזה נצמח טעות אנוש ודורו כמו שכתב הרמב"ם [פ"א מהל' ע"ז], שחשבו שמאחר שהשי"ת מסר העולם לכחות, חשבו שראוי לעבוד לכחות ההם, שהשי"ת מסר ההנהגה והשגחת הברואים להם לבדם ולהם ראוי לעבוד ולבקש רצונם ולמנוע מקצפם. וזהו כל ענייני העבודה הזרה שהיו אז, שלא כפרו בעצם השי"ת, וכמו שאיתא [מנחות קי, א] דקרו ליה אלקא דאלקא. היינו שגם הכחות ההם מושלים ולהם שליטה בפני עצמם תחת שליטת השי"ת. וזה גם כן ענין להעלם שמות המלאכים, וכמו שכתב הרמב"ן [פ' וישלח] דרוצה לומר שאין היכולת באלו ואם תקראני לא אענך עיין שם.^[1] ועל דרך זה כתב רבינו בחיי שם שלא רצה ליטול העטרה לעצמו. ובספר העקרים [מאמר ב' פרק כ"ח] כתב שלא יטעה לחשוב שהוא בעל הכח ולו ראוי העבודה עיין שם.^[2] והיינו כי ידיעת השמות הוא כדי לקרוא לו בשם זה, וזה מורה לטעות ולחשוב שהוא בעצמו בעל הכח ולו ראוי לקרוא.

[1] רמב"ן בראשית לב, ל: "למה זה תשאל לשמי – אמר: אין לך בידיעת שמי תועלת, כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו, אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך". רבינו בחיי שם: "למה זה תשאל לשמי – אין דרכנו לגלותו שלא ליטול עטרה וכבוד לאמר נס זה עשה לפלוני כאלו תלוי בו הדבר ואינו אלא כעבד עושה שליחותו. וזהו שאמר המלאך למנוח: למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, כלומר מכוסה, אין אנו רוצים לגלותו שלא ליטול עטרה וכבוד שאין הכבוד כי אם להקב"ה, כענין שנאמר: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, וכתיב: הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז".

[2] בספר העיקרים מאמר ב' פרק כ"ח מבאר שפעמים המלאך שבא לגלות דבר ה' לנביא נקרא בשם ה', והוא מדבר בשם ה' בגוף ראשון, ומביא ראיות רבות מהפסוקים. והנביאים אף שידעו שהגילוי על ידי מלאך קראו לו בשם ה' מפני שזו כוונת הגילוי. והטעם בכל זה, מפני שהמלאך לא ימרה פי ה' ולא יחליף שליחותו, ולכן אינו רשאי לעשות שתי שליחויות, ולכן לא גילה שמו ולא הסכים שמנוח יקריב לו קרבן, וכאילו אמר "ולזה לא יועיל לך ידיעת שמי והכח המיוחד לי מעצמי, כי זה יביא אותך לטעות ולחשוב שיש לי שום כח בשליחות הזה מעצמי, ואינו כן. ועל כן אם תעלה עולה לה' תעלנה, שהכח בא מצידו והשליחות בא ממנו. ובעבור זה המשתחווה למלאך מצד עצמו וכוחו הוא מקצץ בנטיעות והוא עובד עבודת אלילים… אבל המשתחווה לו מצד  שהוא שליח ה' הוא מותר…"

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ז'

[ז] וזהו ענין שמות המלאכים עלו מבבל. כמו שאמרו ז"ל [יומא סט, ב] שבטלו אז יצרא דעבודה זרה,^[1] פירוש מחשבת הלב לטעות אחר כחות העליונים לחשוב שהם אלקות, רק ידעו שאין להם שום כח מעצמם. ולכך עלו עמהם שמות המלאכים, רוצה לומר ענין כל הכחות העליונים בשמם המורה על כח המיוחד להם, ולא נעלם מהם כאשר בתחלה, כי לא היה מאז והלאה מקום לטעות. ומן הזמן ההוא והלאה נסתלקה הנבואה מישראל והתחילו החכמים, שחגי זכריה מלאכי היו מכלל אנשי כנסת הגדולה והם סופן של נביאים. ושמעון הצדיק משירי אנשי כנסת הגדולה ראש לחכמי המשנה והם חכמי תורה שבעל פה, מה שאין כן הנביאים דבריהם נתנו לכתוב.

[1] יומא סט, ב: ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול. אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: צעקו על כך שיצר הרע של ע"ז גרם לחורבן המקדש ולשריפת ההיכל ולהרג כל הצדיקים ולגלות ישראל מארצם, ועדיין מרקד ביניהם להחטיאם. אמרו: הרי קבלנוהו לקבל שכר – לא אותו אנו רוצים ולא את שכרו… ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות ומסרוהו להם. יצא כגור אש מבית קדשי הקדשים, אמר להם הנביא: זהו יצר עבודה זרה. הטילוהו בדוד של עופרת שלא יישמע קולו. התפללו גם על יצר עריות ונמסר בידם. הזהירם הנביא שאם יהרגוהו יכלה העולם, כלאוהו שלושה ימים ולא מצאו ביצה חיה בכל ארץ ישראל (כיון שבוטל יצר פריה ורביה)… נקרו את עיניו ושחררוהו, והועיל שלא יחשוק אדם בקרובותיו.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ח'

[ח] וביאור זה כי כלל התעות היצר הם שנים: יצרא דעבודה זרה ויצרא דעריות, כמו שאיתא שם ביומא וכמו שאיתא בשיר השירים רבה על פסוק אעלה בתמר. ורוצה לומר ההשתקעות בכל חמודות העולם השפל והשכחה לגמרי מהשי"ת ועניינים העליונים והוא כח השפלות והדבוק בעניינים החומריים שבאדם. ומצד כח הנפשיי וההדבק בעליונים שבאדם הוא יצרא דעבודה זרה שנדבק בכחות עליונים זרים אשר לא לרצון ה' המה. כי כל מה שיש בעולם הגדול יש באדם המכונה בפי חכמי קדם עולם קטן, וכמו שנאמר בראשית הבריאה [בראשית א] ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ששני אלה הם הכוללים כל הבריאה, ודרשו רז"ל [ברא"ר א, יד] את לרבות הטפל וצבא השמים וצבא הארץ. וכן אלה שני הכחות הם באדם שיוכל לשמש בהם לטוב וכן להיפך, שבכח שמיימי ידבק לכל צבא השמים לעבדם, ובכח ארציי ידבק לכל תענוגי הארץ, ושאר היצרים הם טפלים להם ומצבאם.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ט'

[ט] ונגד אלו שנים אמרו ז"ל [מכות כד, א] שתים אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. אנכי הוא האזהרה מיצרא דעבירה המשכיח זכרון השי"ת מן הלב, ולא יהיה אזהרת יצרא דעבודה זרה. ושני אלו הכוללים הכל שמענו מפי הגבורה, כמו שאמרו ז"ל [תמיד לב, א, ובאבות ד, א] איזהו גבור הכובש את יצרו, שמצד שצריך להם גבורה שמענום מפי גבורת השי"ת שהיא הגבורה הראויה לכבישתם.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות י'

[י] וכנגדם הם שתי המעלות שבישראל שהם חכם ונביא, ובדברי רז"ל [דרך ארץ זוטא ס"פ השלום] שמצינו שהחכם נקרא מלאך והנביא נקרא מלאך [ועיין מה שכתבתי לעיל פרק א' על זה] . והיינו כי מלאך הוא נעדר היצר כמו שאיתא [שבת פט, א],^[1] וכן אלו. הנביא הוא העדר יצרא דעבודה זרה שהוא דבק בהשגת השי"ת וכבודו האמיתי, והחכמה הוא היפך התאות כולם שנקראים שטות, כמו שאיתא [בסוטה ג, א] אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, וכמו שכתב הרמב"ם [הל' איסורי ביאה] שיפנה לבו לדברי חכמה והם המצילים מן התאות העולמיות שתורה אילת אהבים ויעלת חן עיין שם.^[2] וחכם עדיף מנביא כמו שאיתא [ב"ב יב, א], וכמו שקדם בדברות אנכי ללא יהיה לך. והיינו כי הנביא הוא הרואה ומשיג השגות עליונות, ובאה אליו האזהרה לא יהיה שמשם המקום לטעות כמו שטעה אחר [חגיגה טו, א] וכיוצא. והחכם הוא המתעסק בתורה, ובאה אליו אזהרת אנכי שהוא צריך לאזהרה אנכי לזכור זה, כמו שאיתא [יומא עב, ב] חבל כו' העוסקים בתורה ואין להם יראת שמים.^[3] והיינו שמתוך ההשתקעות בתורה יוכלו גם כן לבוא לידי שכחת השי"ת. וזהו הנרמז [נדרים פא, א] על שלא ברכו בתורה תחלה,^[4] רוצה לומר שלא ידעו שיש נותן התורה, וזהו הברכה מקודם, רוצה לומר ההכרה שאנכי ה' וממנו הכל ומידו נתן לך התורה והחכמה.

[1]שבת פח, ב: "ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר: מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה: לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה: זכור את יום השבת לקדשו, כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה: לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה: כבד את אביך ואת אמך. אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר: ה' אדנינו מה אדיר שמך וגו', ואילו תנה הודך על השמים – לא כתיב".

[2] רמב"ם איסורי ביאה כא, יט: "וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי (והשחתה) לדברי תורה, שהיא אילת אהבים ויעלת חן…" שם כב, כא: "וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים… גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד".

[3] יומא עב, ב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (משלי יז): למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין – אוי להם לשנאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה, ואין בהן יראת שמים. מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתיה עביד. אמר להו רבא לרבנן: במטותא מיניכו, לא תירתון תרתי גיהנם. אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (דברים ד): וזאת התורה אשר שם משה, זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה".

[4] נדרים פא, א: "ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן? רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה, דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: מי האיש החכם ויבן את זאת? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב: ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה! אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה".

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות יא'

[יא] וזהו שרמזו במה שאמרו [סוכה נב, א] כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. והיינו כי למה שהנביא הוא הגדול במניעות יצרא דעבודה זרה, ואצלו הוא מקום ההטעיה היתירה. וכן החכם הוא הגדול במניעת יצר התאות והשכחה מן השי"ת, ואצלו הוא מקום היצר בזה עצמו ביותר, שמשכיחו הזכרת השי"ת על ידי התורה, וכמו שנתפרש בדברי רז"ל הנזכרים ואמרו עוד [יבמות קה, ב].^[1] וקדמה אנכי שידיעה זו קודמת ועיקרת שממנה נמשך הכל, שכאשר יודע שאנכי ה' אלקיך ממילא לא יהיה וגו'. ולכן אמרו בבבא בתרא שם שהנבואה מן החכמים לא נטלה, שגם לחכמים יש מדרגת נבואה, שהם נעדרים מיצרא דעבודה זרה ממילא על ידי שהם דבוקים בה' שהוא מצות אנכי ה'. והוא על ידי דביקותם בתורה וחכמת ה', כאשר הם יודעים שהיא חכמת ה' אז על ידו דבוקים בהשי"ת והעדר יצרא דעבודה זרה גם כן ממילא.

[1] במקום שצוין לא מצאנו, ואולי הכוונה ליבמות קט, ב: "א"ר יצחק:… רעה אחר רעה תבא… ולתוקע עצמו לדבר הלכה… תוקע עצמו לדבר הלכה – דתניא, רבי יוסי אומר: … כל האומר אין לו אלא תורה… אפילו תורה אין לו. מאי טעמא? אמר רב פפא, אמר קרא: (דברים ה'): ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה אינו בלמידה…"

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות יב'

[יב] והנה אנשי כנסת הגדולה בטלו יצרא דעבודה זרה ולא יצרא דעבירה כמו שמפורש ביומא שם,^[1] ולכך ניטלה מעלת הנבואה מן הנביאים, רוצה לומר מצד כפיית היצרא דעבודה זרה וזה כבר ניטל, ומאחר שאין כאן כפיית היצר אי אפשר שוב להשיג המעלה על ידו, כמו שאיתא (אבות ה, כג) לפום צערא אגרא. והתחילה מעלת החכמה שהוא כפיית יצרא דעריות ותאות, וכאשר מתוכה ישיגו ממילא גם כן הנבואה, הנה דבר זה בא אצלם לפום צערא. ולכך מן החכמים, רוצה לומר ממי שבא אליה על ידי מדרגת החכמה וכפיית יצרא דשטות ותאות, ממנו לא נטלה, ולכך היתה התחלתם משירי אנשי כנסת הגדולה. שמתחלה היה עיקר עבודת האדם בכפיית יצרא דעבודה זרה, כמו שנאמר [בתהילים לד, טו] סור מרע ועשה טוב, דסור מרע קודם שהוא לא יהיה לך [מצד עבודת האדם הוא קודם, אבל מצד המעלה ואצל השי"ת המצווה הוא אנכי קודם, כי מצד המעלה אנכי שהוא המעשה טוב קודם ללא יהיה שהיא העדר הרע] ואז שבטלו אותו יצר התחילה החכמה שהיא העבודה בביטול יצרא דעבירה.

[1] יומא סט, ב: ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול. אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: צעקו על כך שיצר הרע של ע"ז גרם לחורבן המקדש ולשריפת ההיכל ולהרג כל הצדיקים ולגלות ישראל מארצם, ועדיין מרקד ביניהם להחטיאם. אמרו: הרי קבלנוהו לקבל שכר – לא אותו אנו רוצים ולא את שכרו… ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות ומסרוהו להם. יצא כגור אש מבית קדשי הקדשים, אמר להם הנביא: זהו יצר עבודה זרה. הטילוהו בדוד של עופרת שלא יישמע קולו. התפללו גם על יצר עריות ונמסר בידם. הזהירם הנביא שאם יהרגוהו יכלה העולם, כלאוהו שלושה ימים ולא מצאו ביצה חיה בכל ארץ ישראל (כיון שבוטל יצר פריה ורביה)… נקרו את עיניו ושחררוהו, והועיל שלא יחשוק אדם בקרובותיו.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות יג'

[יג] ודבר פלא כי אריסטו, ראש לחכמי האומות בחכמות חיצונות שהם פסולות, ולרקחות וטבחות לחכמה האמיתית, היה גם כן בימי שמעון הצדיק (שהיה) כידוע ראש חכמי אמת חכמי המשנה ותורה שבעל פה, כי זה לעומת זה עשה אלקים. וכל חכמי אומות העולם שלפניו כל חכמתם בכשפים, שאמרו ז"ל [חולין ז, ב] דמכחישים פמליא של מעלה. פירוש פמליא של מעלה הם המלאכים, שהם כחות המוטבעים בכל הברואים, וכשפים הוא לשנות הטבע. וחכמי יון התחילו לייסד חכמת הטבע ולהתבונן על טבע כל דבר, רק שהם ייחסו הכל לטבע. וחכמת חכמי ישראל הוא להכיר בחכמה שבאמת השי"ת מנהיג הבריאה ורוכב על המלאכים שהם רוחניות כחות הטבעים.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות יד'

[יד] וההכרה בנבואה היינו במראה, שנפתחו לפניו ארובות השמים, ועל ידי זה הוא ראייה ממשיית מעצמות השי"ת דממלא כל עלמין ומלא כל הארץ כבודו. ומצד זה הוא העלמת כחות הטבע לגמרי ולא שייך שמות למלאכים כלל. כי מצד הטבע נאמר כי שמי בקרבו, לשון בקרבו רוצה לומר שהוא נעלם ואין נרגש לעין. כדרך שאמרו ז"ל (שוח"ט קיד) על פסוק גוי מקרב גוי, כעובר בבטן אמו והוא נעלם, רק שמכל מקום הוכר העובר, והיינו מצד ההבנה מבינים שיש במעיה עובר אבל אינו נראה לעין ממש. וזהו מצד החכמה. אבל הנבואה שהוא הראייה הגמורה לשם השי"ת וכחו, ממילא אין שם למלאך כלל מאחר שנגלה לעין שאינו כח בפני עצמו. רק מבבל שנעלמת הנבואה ולמראית עין נראה כחות הטבע ככחות בפני עצמם, רק שעל ידי החכמה מכירים ומבינים שבאמת השי"ת מנהיג הטבע, אז עלו שמות המלאכים בידם, להכיר שם כל כח בפני עצמו עם השיתוף דשם השי"ת שהיא הכרת מה שבקרבו כהכרת העובר כנ"ל. לא שם השי"ת לבד כבנבואה שהמלאך אין לו שם מיוחד, רק כמו לבוש לעצם הרצון על ידי התלבשותו בעולם המלאכים והגוף נראה דרך הלבוש. ולא שם מלאך בלבד, דהיינו כהכרת חכמי אומות העולם כחות הטבע כנפרדים, ושקועים בכל מיני חמדות עולם הזה המכונה יצרא דעריות, ושכחה מן הבורא יתברך, רק שניהם בשיתוף מצד החכמה דתורה שבעל פה. שכן כל חכמת תורה שבעל פה הוא כטעם קניתי איש את ה' דנעשה שותף להקב"ה, שהרי נראה כחידושי עצמו משכלו ובאמת הכל הוא מהשי"ת החונן לאדם דעת. וזהו כל חכמת חכמי ישראל להכיר בכל דבר שנראה דבר בפני עצמו ובאמת הוא מהשי"ת, וההכרה הנגלית מצד העלם הנבואה וההתבוננות בו מצד החכמה, זה נקרא שיתוף, וזהו שעלה בידם מבבל כנ"ל.