ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות טו'

[טו] ובריש הקדמת התיקונים [ב, א] דשכינתא אתקריא לילה, פירוש כי כל שינוי סדר הוא על ידי השכינה, שרוצה לומר כבוד ה' השוכן בתוך בני ישראל וכמו שכתבתי במקום אחר בזה. והיינו על ידי שה' שוכן בתוך בני ישראל על ידי זה נעשה שינוי הסדר המוטבע, אם לטוב כאשר ראוים נשתדד הטבע לטוב וכן להיפך. וכמו שאיתא [ילקו"ש תהילים רמז תש"ב] שהעולם הזה יום הוא לאומות העולם ולילה לישראל. והיינו שאצל האומות שאין ה' בתוכם ומסורים להנהגת הטבע העולם הזה קרוי יום, אבל לישראל שה' בתוכם יש כאן שינויים ויציאה מן הסדר כפי מעשיהם והוא לילה כיסוי והעלם סדר בהנהגה. מה שאין כן העולם הבא נמשל ליום כמו שאיתא [פסחים ב, ב], מפני שלא יהיה בו יציאה מן הסדר שהוא נמשך על ידי שינוי המעשים, וכבר אמרו [ע"ז ג, א] היום לעשותם ולא למחר לעשותם. אבל בעולם הזה שהוא יום המעשה שבהם הבחירה ביד האדם, יש שינוי הסדר על ידי המעשים ויציאה אל הרע כצרות וגלות על ידי רוע המעשים, ולטוב על ידי התדבקות בהשי"ת המושל בגבורתו עולם ומלאכים המנהיגים לשנות שמותם וסדרם, והוא על ידי כח מה שה' שוכן בתוך בני ישראל, והוא הנקרא שכינה שבכח זה נשדד להם כח הטבעי.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות טז'

[טז] וזהו שאמרו [יומא כא, ב] דשכינה לא היתה במקדש שני עיין שם,^[1] והיינו כי מאז והלאה נסתלק פרסום ענין זה שה' בתוך בני ישראל כמו שהיה כל ימי בית ראשון אם לטוב ואם לרע תיכף נשתנה ענין ההנהגה אצלם, וזה לתוקף דבקות ההשגחה האלקית עליהם. וכן בגלות בבל, ולכן עד אז היתה הנבואה בישראל גם בעת גלות בבל היו חגי זכריה ומלאכי נביאים. ומשנבנה בית שני נסתלקה הנבואה שהוא הנמשך מן השכינה, שה' שוכן בתוכינו, על ידי זה תנוח הרוח על לבות בני אדם המשלימים להשיג כבוד ה' ביותר ולמדרגת הנבואה. ומתחלת בית שני נעלם הגילוי השכינה, רוצה לומר גילוי דבר זה שה' שוכן תוך בני ישראל, וכמו שאיתא [ברכות ד, א] ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה בימי יהושע אלא שגרם החטא. וכדרך כו' רוצה לומר נס נגלה בשידוד הטבע ולא נס נסתר, אלא שגרם החטא שהוצרך להתעלם ההנהגה הנגלית בשידוד הטבע בכל עת על ידי שם ה' השוכן, כי גם זה היה בהעלם, כי כאשר אין נסים ושידודים נגלים רק בהסתר בהנהגת הטבע, אז אין ניכר שה' שוכן בתוכינו רק הוא בהעלם, וזהו הסתלקות הנבואה אז שגם הוא גילוי שכינת ה'.

[1]יומא כא, ב: "אמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב: וארצה בו ואכבד, וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר 'ה'? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים".

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יז'

[יז] ודבר זה גרם החטא אז שיעלם על ידי בקשת אנשי כנסת הגדולה, לפי ראותם גודל החטאים אמרו [יומא סט, ב] לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן, שבטלו ליצרא דעבודה זרה.^[1] ובשיר השירים רבה [על פסוק זאת קומתך דמתה לתמר, ז, ח] שהיה זה בימי מרדכי ואסתר. ועל ידי כפיית היצר דעבודה זרה שהוא ההיפך מהכרת השי"ת, כאשר כפו לו השיגו גילוי השכינה. וכן כאשר שמעו לו אז הושדד הטבע להרע להם כמדתו יתברך מדה כנגד מדה, לפי שהם אמרו אין ה' רואה לכן הראם כי הוא רואה כל מעשיהם. אבל כאשר נתבטל יצרא דעבודה זרה, שזה גרם החטא שהוצרך להתבטל, אז ממילא נסתלקה הנבואה והשכינה גם כן מבני ישראל, כי לא היה להם דבר שעל ידו ישיגו גילוי שכינת השי"ת אצלם רק היה הכל בהעלם. ולכך אסתר שהיא סוף גלות בבל הוא סוף כל הניסים הנגלים שנתנו לכתוב, שמן אז והלאה היו נסים נסתרים שלא ניתנו לכתוב.

[1] יומא סט, ב: ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול. אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: צעקו על כך שיצר הרע של ע"ז גרם לחורבן המקדש ולשריפת ההיכל ולהרג כל הצדיקים ולגלות ישראל מארצם, ועדיין מרקד ביניהם להחטיאם. אמרו: הרי קבלנוהו לקבל שכר – לא אותו אנו רוצים ולא את שכרו… ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות ומסרוהו להם. יצא כגור אש מבית קדשי הקדשים, אמר להם הנביא: זהו יצר עבודה זרה. הטילוהו בדוד של עופרת שלא יישמע קולו. התפללו גם על יצר עריות ונמסר בידם. הזהירם הנביא שאם יהרגוהו יכלה העולם, כלאוהו שלושה ימים ולא מצאו ביצה חיה בכל ארץ ישראל (כיון שבוטל יצר פריה ורביה)… נקרו את עיניו ושחררוהו, והועיל שלא יחשוק אדם בקרובותיו.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יח'

[יח] ומאן דאמר שגם אסתר לא ניתנה לכתוב, כתבו התוספות [מגילה ז, א] דהיינו ברוח הקודש, אבל מדרבנן נתנו לכתוב. [ומה שכתבו שם פירוש הגמרא דיומא תמוה, דאם כן מאן דאמר לא ניתנה לכתוב דביומא רוצה לומר אף מדרבנן והדרא קושיא לדוכתא איך פליג אסתם משנה ומנו האי מאן דאמר וצ"ע. וראיתי במהרש"א שם שהרגיש בזה]. ופירושו שלגבי השי"ת לא היה כן נס גלוי שהוא שינוי ההנהגה הטבעית, ולכך ברוח הקודש לא ניתנה לכתוב שאין כאן נס גלוי. אבל אצל החכמים ובני הדור היה נס גלוי, מצד זה שהיה נראה תוקף התפלה שפעלה, שהם שלוש התעניות שצמו, וביום התענית השלישי היה גדולתו של מרדכי בהיותו עסוק בשקו ובתעניתו. תכיפות העניינים היו דברים גלויים מאוד לכל באי העולם, שרק כח תפלת מרדכי פעלה כל זה, שלכן רבים מעמי הארץ מתייהדים ונפל פחד מרדכי עליהם. ולכן מדרבנן שהם חכמי בני אדם מצדם ניתן לכתוב. וזהו שמתרץ שם הגמרא (יומא כט, א, כמובא לעיל אות יא) אליביה דהך מאן דאמר מוקי לה כרבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר כו', והוא מופלא לכאורה, דעדיין דרשת שחר מאי עביד, פתח בשחר וסיים באילת. אבל רוצה לומר שמצד התפלה היתה אסתר סוף כל הנסים הנגלים דוגמת השחר, שדבר זה הוא גם כן מעיד על היות השכינה דבוקה בישראל להושיעם שהיא הגורמת שינוי סדר. ואעפ"י שאז לא היה שינוי סדר באמת אצל השי"ת, אבל אצל בני אדם היה ניכר אז שה' בתוך בני ישראל ודבק בהם גם לשנות הסדר. ודבר זה היתה אסתר הסוף, שמן הוא והלאה נפסק גילוי השכינה ושינוי סדר הנגלה לעין מכל וכל.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה (הלכה ב')
ר' צדוק
אות יט'

[יט] וזהו דברי האומר כי שמות המלאכים עלו מבבל, שעד שלא עלו מבבל והיתה השכינה בתוך בני ישראל בגלוי היה בכל עת המצטרך שינוי סדר ונשתנו שמות המלאכים כמו שנתבאר לעיל. אבל משעלו מבבל והיה סוף כל הניסים והפלאים משינוי הטבע להיות מצויים בישראל, שנסתלקה מהם השכינה והנבואה, אז עלו בידם שמות המלאכים, שהתחילו לקרוא לכל מלאך בשמו המיוחד, לו לפי שאינו שכיח מעתה שישתנה משמו כלל.

ירושלמי פרק קמא דראש השנה – באור המדרש "שמות המלאכים עלו בידם מבבל"
תוכן
ר' צדוק

[א] אין להתווכח עם האפיקורסים הטוענים שלמדנו שמות המלאכים מהבבליים.

[ב] קריאת השם היא בסיבת מה, ושם המלאכים על פי שליחותם.

[ג] המדרש על המלאך שאינו יכול לומר את שמו כי הוא פלאי, לפי השליחות נקרא השם.

[ד] הכוחות שבבריאה אינם משתנים מטבעם, וכשמשתנים זהו פלא.

[ה] נס הוא תזמון כוחות הטבע ברגע הנכון, נס בתוך נס הוא שכח משתנה מטבעו כגון שאש לא תשרוף.

[ו] נס בתוך נס נקרא פלא ודרכו אף הגויים מכירים בהש"י, וישראל גם בהנהגה הטבעית רואים יד ה' שמזמן הכל בהשגחה.

[ז] על פי זה מובן מה שענה המלאך ששמו פלאי, לפי פלא ופלא שנשלח לעשות.

[ח] עפ"י ברא"ר ע"ח מפרש שכאשר ההנהגה טבעית שמות המלאכים קבועים, וכשההנהגה ניסים טיבעם מתחלף וממילא גם שמותם.

[ט] אפשר לפרש עוד שבבריאה לכל המלאכים היה שם אחד כללי, שהתנה עמהם שיוכלו להשתנות, ואח"כ בהנהגה הטבעית יש לכל מלאך שם מיוחד.

[י] מבאר שכן כוונת המדרש בשמו"ר ע"ח ואין סתירה.

[יא] נס חנוכה הוא נס נסתר ולכן לא ניתן להיכתב, ופורים סוף כל הניסים, שיש בו צד נסתר וצד נגלה, ומזה שגם הגויים הרגישו בו, שרבים מתייהדים, סימן שהוא נס גלוי בשינוי הטבע, וזה טעם מאן דאמר ניתנה להיכתב.

[יב] נס בשינוי הטבע נקרא שינוי סדרי בראשית, ולאדם שנעשה נס כזה מנכים מזכויותיו.

[יג] כי כל הכוחות מסודרים ומזדככים על ידי התורה, ואותו כח שנשתנה בשבילו כבר אינו יכול להזדכך בשבילו.

[יד] לילה הוא יציאה מן הסדר שאז ההנהגה הרגילה נסתרת, ולכן הן הניסים והן הגלות נקראים לילה, ולפני החורבן שינה שמות המלאכים ונגרם החורבן.

[טו] שינוי סדרי עולם על ידי השכינה, בין לטוב בניסים בין לרע בגלות.

[טז] במקדש שני לא היה גילוי שכינה ולא היו ניסים גלויים ונבואה.

[יז] הנבואה הסתלקה כשבטלו יצרא דע"ז שלא יכלו לו, וזה היה בימי אסתר ולכן היא סוף הניסים הגלויים.

[יח] גם מי שאמר שאסתר לא ניתנה להכתב ורק מדרבנן כתבוה, היינו שמצד הש"י לא היה שינוי טבע, אולם מצד חכמי ישראל היה ניכר איך תפילתם פעלה, ויש כאן גילוי כי השכינה דבוקה בישראל להושיעם.

[יט] הואיל ונפסקו הניסים כבר לא נשתנו שמות המלאכים, וזהו שאמרו ששמות המלאכים עלו מבבל.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות א'

[א] אמר רבי שמעון בן לקיש שמו של הקב"ה משותף עם כל מלאך, שנאמר כי שמי בקרבו, עד כאן. על דרך הפשט רומז על שמות המלאכים מיכאל גבריאל ודומיהם שמשותף שם אל בהם. ואמנם מה נעשה אל שמות מלאכים שונים בדברי רז"ל אשר לא נרכבו אותיות משם השי"ת תוך שמם. ואולי הרבה שמות יש לה', וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, כמו שאיתא [ברכות כא, א] פסוק כי שם ה' אקרא על התורה שכולה הוא שם ה'. כאשר כבר אמרנו כי השם רומז על הכח, ולפי שהשי"ת הוא בעל הכחות כולם, אם כן יש לו הרבה שמות מאוד כפי התגלות כחותיו אל נפשות בני אדם. כמו שאמרו ז"ל (פרקי דר"א ג) מתחלה עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו אחד, היינו שגם השם היה אחד, שהיה כח פשוט בתכלית הפשיטות, רק כשרצה לברוא העולם רצה שיתגלו בעולם כחות שונים, והוא הבוראם והמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, שהוא המחיה את כולם ומקיימם בכל יום. ונמצא שכל הויות וקיום הכחות המשונים הוא מאתו יתברך. ואם כן על צד הדמיון לשכל האדם המרגיש ומכיר רבונו יתברך, מכיר הרבה כחות נמשכים ממנו יתברך, אעפ"י שבאמת בשרשם הכל אחד יחיד ומיוחד כאשר עד שלא נברא העולם, רק להרגשת הנברא יש כאן הרגשת כחות שונים, וכפי כל כח וכח כך הוא נקרא. ולכך כל התורה שהיא הכוללת סדר כל הכחות הנמצאים בבריאה כמו שנתבאר לעיל היא כולה שמותיו של השי"ת, שהוא מקור החיים והקיום לכל אלה הכחות. ובכל כח אנו מכירים שהשי"ת הוא בעל הכח ההוא, והרי השי"ת נקרא אצלינו בשם בעל הכח ההוא, וכן בכל פרט, והדברים עמוקים ומבוארים למשכיל.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ב'

[ב] ולהיות שם המלאך מכונה על כח פעולתו, גם שם של השי"ת משותף בקרבו, כי כח זה הוא גם כן שמו של השי"ת, כי הבעל הכח ההוא ושמו משותף עם כל מלאך. שבשיתוף שמו, רוצה לומר בשיתוף כח זה שאצל השי"ת הוא עושה. לפי שהמלאך אינו בעל בחירה ורצון בעצמו כלל, רק רצון השי"ת הוא העושה בו, שלכל אשר יהיה רוח החיה שבו, רוצה לומר חיותו וקיומו הקבוע בו מהשי"ת לקיום כחו, לשם ילכו האופנים, הם הרומזים לעצם הכח עצמו שאינו הולך מעצמו כלל רק על ידי שם ה' שמשותף בו. והיינו לפי שאין לו שום בחירה כלל, מה שאין כן האדם הוא בעל בחירה. וכמו שנאמר [תהילים קטו] השמים שמים לה', כולו לה' ואין בלתו דבר שאינו משותף בו, אבל הארץ נתן לבני האדם, שנתן הבחירה בידם, כמו שאיתא [יומא לח, ב] הבא לטמא פותחין לו ומניחין לו, ואין השי"ת משתף שמו, רוצה לומר שיהיה נעשה רק בכחו, שזהו סילוק הבחירה, וזהו רק למלאכים.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ג'

[ג] והוא גם כן הנרמז בדברי רז"ל [שמות רבה ס"פ ל"ב] כל מקום שהמלאך נראה שם השכינה נראית, שנאמר וירא מלאך ה', ומיד ויקרא אליו אלקים, עד כאן. רוצה לומר השכינה רומז בכל מקום על שכונת השי"ת אצל הנבראים ומחיים ומקיימם, וכל מקום שיש ראיית והשגת מלאך הוא גם כן ראיית השי"ת השוכן בקרבו, כי אין לו שום כח ורצון עצמו כלל. וביאור זה שבכל כח מכחות העולם הנראים שם השכינה נראית כי אין כח זה פועל מעצמו כלל. שאעפ"י שיסד השי"ת כחות נפרדים מעצמותו יתברך, והכחות הם הפועלים, מכל מקום אין פועלים מצד עצמם ורצונם ובציווי השי"ת כמו פעולת האדם השומר מצות ה', שמעולם לא ברא השי"ת הכחות ההם נפרדים רק שסרים למשמעתו, אלא אינם נפרדים כלל ממנו, שרק הוא העושה כחו ורצונו יתברך שמו, כי הכח והרצון ברוחניות הכל אחד, כי כאשר ירצה הוא עושה. וכיון שאינם בעלי רצון אינם בעלי כח, רק כח השי"ת נעלם בתוכם ובכחו ורצונו הם עושים.

תנחומא סוף פרשת משפטים
ר' צדוק
אות ד'

[ד] וזהו כונת הכתוב [בשמות כג, כא] אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו, ודרשו רז"ל [שמו"ר לב, ד, ותנחומא שם]^[1] אל תמירוני בו. וזהו נתינת הטעם כי שמי בקרבו שנדרש על שיתוף השם כמו שנתבאר. וענין התמורה לעבוד להמלאכים הוא כאשר יחשבום לכחות בפני עצמם, וכמו שכתב הרמב"ם [בפרק א' מהל' ע"ז] שטעות דור אנוש לעבוד לכחות העליונים, שחשבו שהשי"ת נתן להם כח וממשלה בפני עצמם. ואמר שאינו כן, כי באמת שמי משותף בהם ואין להם שום בחירה ורצון בפני עצמם כלל. וזהו גם כן כי לא ישא לפשעכם, כי נשיאות הפשע הוא למעלה מן טבע ההנהגה שיסד השי"ת בבריאת העולם, כי ההנהגה המיוסדת היא אשר רשעים תרדף רעה והנפש החוטאת היא תמות, וכמו שאיתא [ירושלמי פרק ב' דמכות] שאלו לחכמה כו' שאלו להקב"ה אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו.^[2] שענין נשיאת החטא על ידי תשובה אינו מצד החכמה והתורה שהם הנהגות העולם, רק מצד השי"ת שהוא המשדד הנהגה הנהוגה, והמלאך שהוא כח קבוע ואין בידו להשתנות אין בידו להיות נושא לפשעכם. ובשמות רבה שם איתא עוד דבר אחר, כי שמי בקרבו, לפי שאין מלאכי השרת ניזונין אלא מזיו השכינה, שנאמר ואתה מחיה את כולם, עד כאן. והוא מכוון גם כן לדברי התנחומא בענין שיתוף השם בהם, כי המזון הוא נותן כח בגוף וקיום החיים שיוכל להשתמש אל מה שנברא לו.

[1] שמות רבה לב, ד: "השמר מפניו, אמר הקב"ה לישראל הזהרו בשליח שאינו חוזר בשליחותי, מדת הדין הוא אל תמר בו, לשעבר הוא אומר ממרים הייתם עם ה' והייתי מקבל מכם אבל עכשיו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם. דבר אחר: אל תמר בו, אל תמירוני בו ואל תעשוני תמורתו, שמא תאמרו הואיל והוא השר שלנו לו אנחנו עובדים והוא נושא את פשעינו, לאו, אלא כי לא ישא לפשעכם, לא כמותי שכתוב בי (מיכה ז): נושא עון ועובר על פשע, אבל הוא לא ישא לפשעכם. ולא עוד אלא שאתם גורמים לו שישמט שמי מקרבו, שנאמר: כי שמי בקרבו. דבר אחר: כי שמי בקרבו לפי שאין מלאכי השרת ניזונין אלא מזיו שכינה, שנאמר (נחמיה ט): ואתה מחיה את כולם".

[2] ירושלמי מכות פ"ב ה"ו: "שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשה תשובה ויתכפר לו, היינו דכתיב: על כן יורה חטאים בדרך, יורה לחטאים דרך לעשות תשובה".