באגדה של פסח אנחנו מזכירים כל שנה את המשפט "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" ואין הוא מופיע לפני כן במשנה או בגמרא והתורה תמימה מזכיר את המדרש בהקשר לפסוק בשמות פרק יב' פסוק כו' "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם". ואפשר לאמר שעל הפסוק הזה מבוססת כל התורה מכיוון מסויים. אנחנו הולכים בדרכו של רבי עקיבא שהיא "ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה" והכוונה בכך היא שמטרת הטוב (התורה מאת הקב"ה) היא להיטיב ועל בסיס זה כל התורה ולכן גם ברור יותר הנושא של ארבעה בנים.

הרי לכל אדם בעל עיניים ברור לגמרי מדוע מגיעה התורה ומה מטרתה בעולם, להיטיב. חלק ממטרת הטוב להיטיב היא גם להלחם ברע במידה ויש צורך וכמו שידוע לנו "בכל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים", אבל איך זה מסתדר? איך אדם יכול לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים? הרי מצרים הייתה לפני יותר מ 2000 שנה..

התשובה הפשוטה על כך היא שצריך להבין מאיפה מקור ושורש הכוח שיש בכל אחד ואחד מעם ישראל. אם אדם אומר "שורשי באדם הראשון" אז הוא עוקר לעצמו את השורש הרחב יותר ומחבר את עצמו לשורש הרבה יותר "דק" ופחות חזק. לעומת זאת כאשר אדם אומר "שורשי באלוקי ישראל" הוא נטע את עצמו בחכמתו של הקב"ה היא התורה.

בכל דור ודור קם רשע זה או אחר על ישראל ויוצא בהצהרות שונות בתחומים שונים, בין בתחום הרוחני ובין בתחום המעשי. אין לי דרך לתאר בצורה מוחלטת לכל הדורות את העוצמה שיש בתורה. ממה שאני רואה בדור ובתקופה שלי אני מוצא לנכון להשוות את התורה כלשונו של אבי מורי "ספינה" ואני ארחיב זאת ואומר "ספינת חלל" וזאת לא בכדי לצמצם אלא רק כדי להמחיש את שמדובר על ספינה גדולה (ואז יבוא איזה ליצן ויגיד שספינת חלל זה דבר מצוי שאיננו מיוחד) וחשוב מאד להבין שבכל דור ודור יש "מהנדס ספינות" והכוונה שלי היא לאדם שיודע לבנות תורה כמו משה לכל אדם ואדם. וזה מה שנקרא בפי סופרים "להלוך כנגד רוח כל אחד ואחד מישראל".

אבל חשוב להבין שבתקופה שלנו יש לא רק אחד כזה בכל דור אלא רבים מאד.

ומה שאנחנו אומרים בליל הסדר "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" הוא כלל מפתח כדי להביע מספר גדול יחסית. וחשוב להזכיר שכל ילד הוא מיוחד ויחיד במינו. לשון התורה הינה כדי לתת ארבעה אפיקים וקצוות רחבים לטווח האפשרויות כאשר יש בתוך הטווח הזה רבים מספור.

אומרים חכמי המדע שהקוביה היא אחד מהמבנים החזקים ביותר וככל הנראה זאת המטרה של המבנה הזה בשונה מפירמידה. הייחודיות בריבוע הוא שכל אחד מהקצוות תומך בזה שכנגדו בזווית ישרה ובאותו הכוח בזווית שאינה ישרה (אלכסונית) וברגע שתחמו חכמים והגדירו את ארבעת הקצוות תפסנו כבר הרבה יותר מפרמידה.

אז בעצם אם נתרגם בתרגום חופשי את כוונת התורה וחכמים: יש ארבעה קצוות מאד חדים ואנחנו מעוניינים לענות על השאלות של כל הטווח שמכסים ארבעת הקצוות ואנחנו כחכמי ישראל רואים איך התורה מכסה מבחינת התוכן שלה את כל השטח של ארבעת הקצוות ולא רק זה אלא יש גם הדים והשראה על הרבה מעבר אליהם.

ואני הייתי רוצה לצטט את הרב דב ליאור: "כנגד כל טיל יש טיל כנגדו" ואני אישית בהקשר הספציפי של השאלה שלי אליו רוצה להגיד שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. כמות ציוד המלחמה שיש ברשות עם ישראל כיום הוא כל כך אדיר מבחינה רוחנית עד כדי כך שגם אם כל רוחות שבעולם ינשבו ויורידו מטר של סופות רעמים וברקים עדיין יהיה בעם ישראל את הכוח להחזיר מלחמה. ולא רק, עד כדי כך כוחו של ישראל גדול שעומות העולם רוצים לקבל חלק בארץ ישראל כל עוד הם רק יכולים. וזאת מכיוון ששערי ארץ ישראל אינם פתוחים תמיד אלא שרק עד תקופה מסויימת עומות העולם יכולים לטעון שהם זכאים לחלק בארץ ישראל ובבניין הארץ.

הקב"ה בכל דור ודור "נוגף" את מצרים ולכאורה עם ישראל הנדכה והשפל הוא זה שכל עומות העולם מתעללים בו אבל זה רק במה שעין נמוכה רואה. עין גבוהה מתאבת עוד יותר את עם ישראל מתוך היכולת לראות כמו גבוה נמצאים עם ישראל ביחס לשאר עומות העולם.

אחת הדוגמאות היא הנושא של "אכילת בשר", התורה מתירה במציאות מסויימת לאכול בשר ויש כאלו שטוענים שהדבר הותר רק כאשר בית המקדש בנוי. הבעיה היא שלאחר כ 2000 פלוס שנים שבית המקדש "לא בנוי" אני מכיר רק מעטים שרואים איך בית המקדש כבר בנוי. הראשון שמוזכר שרואה איך בית המקדש כבר "בנוי" הוא רבי עקיבא.

אביא את דברי רבי עקיבא במסכת מכות דף כד' עמוד א':

המאמר המקורי באנגלית מופיע באתר "התורה":
Is it Halakhically Permissible to Study Source Criticism?

התרגום של המאמר לעברית:
האם מותר על פי הלכה ללמוד וללמד ביקורת המקרא?

לאחר מעבר ראשוני על המאמרים בהחלט גיבשתי לעצמי כיוון אבל, אני צריך עוד לעיין בספר "פרקים למחשבת ישראל" של הרב שאול ישראלי כדי להגיע לכדי העמקה ודיון פנימי בנושא מכמה כיוונים. זה שיש בידי דעה מסויימת, אין זה אומר שנגמרא דעתי בכך ולכן גם אני משתדל שלא להעלותם על הכתב כרגע שהם בגדר "ברייתא" ולא משנה או גמרא.

ההגדרה של אמן חטופה היא – אמן שנאמרה לפני זמנה.

דוגמא לכך אנחנו יכולים לשמוע כאשר ציבור עונה אמן לברכות הכהנים. צריך להמתין בסבלנות עד שהכהן מסיים את אמירת שלושת הברכות במנגיה ולאחר סיום ה"נגינה" ולא לאמר לפני שהוא מסיים אמן.

זוהר – שמות – דף ג' עמוד א+ב'
( זוהר חלק ב' דף ג' עמוד א+ב')

הקדמה

מרבים לספר חכמים בגדולתן של בנות ישראל במצרים שהיו נושאות שישה עוברים בבטן אחת. והרבה מאד תמהוו על כך, על מה הכוונה בכך? וכי איך אפשר לאישה שתלד שישה ילדים בלידה אחת? והרי אנחנו רואים שלידה של שניים או שלושה היא קשה מאד, אז איך שישה נולדים מכרס אחת? והתשובה היא פשט שבשפט שמדובר על שישה ילדים בסך כל הלידות במצרים. והזוהר הבא בשמות גם שופך אור ומסביר את הדבר הגדול שבכל לידה שהייתה במצרים. וממילא מתוך כך ברור לנו שכל אישה שיולדת שישה ילדים היא אישה חזקה וגיבורה. ועל זאת נוסיף שאם אחת מהלידות כוללת בתוכה יותר מוולד אחד על אחת כמה וכמה ומכופלת הגדולה של אותה האישה.

הגדולה שמסביר הזוהר הבא היא גדולתן של בנות ישראל ש"חיפצו" את בעליהן ביחסי אישות בזמן שבו הוא מוכן ומזומן לכניסה להריון ולהולדת ילדים. נשות ישראל הצדיקות במצרים על אף הגזירות של המצרים של "כל הבן הילוד היאורה תשליכו" גרמו לבעליהן שלמרות כובד העבודה והמלאכה שבמצרים עדיין ירצו להיות איתן מתוך ידיעה שהיחסים בזמן הזה יגרמו להולדת ילדים. וזאת בשונה לגמרי מאשר המצרים עצמם שגישתם הייתה להפיל את הילדים ולא רק זאת אלא עוד במעי אמותיהם ואפילו עוד לפני כן בהרבה מאד מקרים.

חשוב לי להדגיש בנקודה הזאת שאין בכוונתי לבוא ולהורות לאדם זה או אחר שצריך להרבות בילודה וחשוב מאד להתייעץ עם אנשי מקצוע מתאימים לפני שמגיעים להחלטה האם ללכת לכיוון הריון וכן האם להמשיך ו\או להפסיק הריון וכל מקרה הוא מיוחד במינו ואפילו באותו הזוג בתקופות ובזמנים שונים ההחלטה היא שונה על פי המציאות. וחכם עיניו בראשו שיודע לחקור בענייני הלכה וכן בענייני הרגש והאדם כדי לוודא עם בני הזוג האם טוב או לא טוב להם ילדים שיתווספו למשפחה.

אבל דבר אחד מדגיש הזוהר הבא: יש שני צדדים בכך שיצא ילד והאם הוא יהיה רצוי ומקובל ואהוב או שמה מדובר על מצב שבו נניח רק אחד מהצדדים רוצה ילדים או לחלופין שההריון הוא בלתי צפוי מראש למרות המוכנות הכללית.

הברית שהקב"ה כורת עם בני ישראל בנושא טהרת המשפחה בבסיסו הוא שכל ילד צריך להיות אהוב ורצוי על ידי הוריו והאישה צריכה לקיים את חלקה בכך שהיא מעוניינת ביחסי האישות וכן גם הגבר שידע בתיאום עם אשתו שהיא מוכנה לכך. כדי "לקלוע" בול כדי שיוולד ילד צריכים שני ההורים להיות במצב נפשי ורוחני מסויים מאד ולא רק זאת שהרגשה מעט לא טובה יכולה להשפיע על האם ירקם הילד במעי אימו וצריך המון אהבה ורצון לילד מאת האב והאם. ולכן בני ובנות ישראל טורחים רבות כדי להיטהר ולהגיע למצב שבו הם מוכנים לכך נפשית, גופנית ורוחנית לבא עליהם והם משליכים על אביהם שבשמיים תפילה שיעזור להם במלאכה עצמה של הבאת הילדים לעולם (וזאת אני אומר מנסיון אישי שאין הדבר קל וברור כלל וכלל) וכן מבקשים ומתפללים לקב"ה שיסייע בידיהם לגדל את ילדיהם ולחנוך כל ילד "לפי דרכו" האישית שלו כדי שיגיע למצב שבו הוא עובד את הקב"ה וזאת גם אף על פי שיש סיכוי לא קטן שהילד יבחר בדרך שהיא שונה מעט או הרבה מהוריו.

המקור

תְּלָתָא אִינּוּן דְּדַחְיָין שְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא, וְגַרְמִין, דְּדִיוּרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא הֲוֵי בְּעָלְמָא, וּבְנִי נָשָׁא צַוְוחִין וְלָא אִשְׁתְּמַע קַלֵּיהוֹן. וְאִלֵּין אִינּוּן: מַאן דְּשָׁכִיב בַּנִּדָּה, בְּגִין דְּלֵית מִסְאֲבוּ תַּקִּיף בְּעָלְמָא בַּר מִסְּאֲבוּ דְּנִדָּה. מִסְאֲבוּ דְּנִדָּה קַשְׁיָא מִכָּל מִסְאֲבוּ דְּעָלְמָא, אִסְתְּאַב אִיהוּ, וְכָל דְּמִתְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ יִסְתַּאֲבוּן עִמֵּיהּ, בְּכָל אֲתָר דְּאַזְלִין אִתְדַּחְיָיא שְׁכִינְתָּא מִן קַמַיְיהוּ.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּגָרִים מַרְעִין בִּישִׁין עַל גַּרְמֵיהּ, וְעַל הַהוּא זַרְעָא דְּיוֹלִיד, דְּכֵיוָן דְּיִקְרַב בַּר נָשׁ לְגַבֵּי נִדָּה, הַהוּא מִסְאֲבוּ דָּלִיג עֲלוֹי, וְיִשְׁתָּאַר בְּכָל שַׁיְיפִין דִּילֵיהּ, זַרְעָא דְּיוֹלִיד בְּהַהוּא שַׁעֲתָא, (ס"א מסאבו) מַשְׁכִין עֲלוֹי רוּחַ מִסְאֲבוּ. וְכָל יוֹמוֹי יְהֵא בִּמְסָאֲבוּ, דְּהָא בִּנְיָנָא וִיסוֹדָא דִּילֵיהּ אִיהוּ בִּמְסָאֲבוּ רַב וְתַקִּיף מִכָּל מְסַאֲבָא דְּעָלְמָא, דְּמִיָּד דְּקָרִיב בַּר נָשׁ לְגַבֵּי נִדָּה, הַהוּא מִסְאֲבוּ דָּלִיג עֲלוֹי, דִּכְתִּיב, (ויקרא ט"ו:כ"ד) וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו.

מַאן דְּשָׁכִיב בְּבַת אֵל נֵכָר, דְּאָעִיל בְּרִית קוֹדֶשׁ וְאָת קַיָּימָא בִּרְשׁוּ אַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (מלאכי ב':י"א) וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. וְתָנֵינָן, לֵית קִנְאָה קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בַּר קִנְאָה דִּבְרִית קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ קַיָּימָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְרָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. מָה כְּתִיב (במדבר כ"ה:א') וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב מִיַּד וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל.

רֵישֵּׁי עַמָּא דְּיָדְעוּ וְלא מִחוּ בִּידַיְיהוּ, אִתְעַנְשׁוּ בְּקַדְמִיתָא, דִּכְתִיב, (במדבר כ"ה:ד') קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לָה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. רִבִּי אַבָּא אָמַר, מַאי נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. נֶגֶד הַבְּרִית דְּאִקְרֵי שֶׁמֶשׁ, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (תהלים פ"ד) כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלהִים. שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן (רכ"ד ב'): דָּא בְּרִית קַדִּישָׁא. מַה שֶׁמֶשׁ זָרַח וְאַנְהִיר עַל עָלְמָא, אוּף הָכִי בְּרִית קַדִּישָׁא זָרַח וְאַנְהִיר גּוּפָא דְּבַּר נָשׁ. מָגֵן: מַה מָגֵן אִיהוּ לְאַגָּנָא עֲלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, אוּף הָכִי בְּרִית קַדִּישָׁא מָגֵן עֲלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, וּמַאן דְּנָטִיר לֵיהּ, לֵית נִזְקָא בְּעָלְמָא, דְּיָכִיל לְמִקְרַב בַּהֲדֵיהּ וְדָא הוּא נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.

רֵישֵׁי עַמָּא, יִתָּפְסוּן בְּכָל דָּרָא וְדָרָא בְּחוֹבָא דָּא, אִי יָדְעִין וְלָא מְקַנְאִין לֵיהּ. בְּגִין דְּחוֹבָא דָּא עָלַיְיהוּ, לְקַנָאָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי בְּרִית, מַאן דְּאָעִיל קְדוּשָׁה דָּא בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא, עֲלֵיהּ כְּתִיב (שמות כ':ה') לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא וְכֹלָּא קִנְאָה חֲדָא. וְעַל דָּא אִתְדַחְיָיא שְׁכִינְתָּא מִקָמֵיהּ. מַאן דִּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית קַדִּישָׁא דְחָתִים בִּבְשָׂרֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, כְּאִילּוּ מְשַׁקֵּר בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַאן דִּמְשַׁקֵּר חוֹתָמָא דְּמַלְכָּא, מְשַׁקֵּר בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל, אִי לָא בְּחֵילָא דְתִיוּבְתָּא תָּדִיר. (ס"א יתיר)

ר' יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (שמואל א י"ב:ט') וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְגוֹ', וַיַעֲזְבוּ אֶת ה'. מַאי וַיִּשְׁכְּחוּ וַיַעֲזְבוּ. דְּדָחוּ מִנַּיְיהוּ בְּרִית קַיָימָא קַדִּישָׁא, הֲווֹ גַּזְרִין וְלָא פַּרְעִין, עַד דְּאָתַת דְּבוֹרָה וּנְדִיבַת בְּהַאי לְכָל יִשְׂרָאֵל כְּמָּה דִּכְתִיב, (שופטים ה':ב') בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרַכוּ ה'.

מַאן דְּקָטִיל בְּנוֹי, הַהוּא עוֹבָּרָא דְּמִתְעַבְּרָא אִתְּתֵיהּ, וְגָרִים לְקַטָלָא לֵיהּ בִּמְעָהָא, דְּסָתִיר בִּנְיָינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאוּמָנוּתָא דִּילֵיהּ. אִית מַאן דְּקָטִיל בַּר נָשׁ. וְהַאי קַטִּיל בְּנוֹי.

תְּלָתָא בִּישִׁין עָבִיד דְּכָל עָלְמָא לָא יָכִיל לְמִסְבַּל, וְעַל דָּא עָלְמָא מִתְמוֹגְגָא זְעֵיר זְעֵיר, וְלֹא יְדִיעַ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתָּלִק מֵעָלְמָא, וְחַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא אַתְיָין עַל עָלְמָא. וְאִלֵּין אִינּוּן: קָטִיל בְּנוֹי, סָתִיר בִּנְיָינָא דְּמַלְכָּא. דָּחֵיא שְׁכִינְתָּא, דְּאַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא, וְלָא אַשְׁכָּחַת נַיְיחָא. וְעַל (דא) אִלֵּין, רוּחָא (ס"א רוחין) דְּקוּדְשָׁא (עביד) בָּכְיָה. וְעָלְמָא אִתְדָן בְּכָל הָנֵי דִּינִין. וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ, וַוי לֵיהּ, טָב לֵיהּ דְּלָא יִתְבְּרֵי בְּעָלְמָא.

זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְאַף עַל גַּב דַּהֲווּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, אִסְתָּמָרוּ מִכָּל הָנֵי תְּלָתָא, מִנִּדָּה, וּמִבַּת אֵל נִכָר, וּמִקְּטּוֹל זַרְעָא, וְאִשְׁתָּדָּלוּ בְּפַרְהֶסְיָא בְּפִרְיָה וּרְבִיָּה. דְּאַף עַל גַּב דִּגְזֵרָה אִתְגַזְרָת (שמות א':כ"ב) כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְּאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ, לָא אִשְׁתְּכַח בֵּינֵיהוֹן מַאן דְּקָטִיל עוּבָּרָא בִּמְעָהָא דְּאִתְּתָא, כָּל שֶׁכֵּן לְבָתַר. וּבִזְכוּתָא דָּא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא.

מִנִּדָּה: דְּתָנֵי רִבִּי חִיָּיא מַאי דִּכְתִּיב, (שמות ל"ח:ח') וַיַּעַש אֶת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֶת כַּנּוֹ נְחֹשׁת בְּמַרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת. מִפְּנֵי מַה זָּכוּ נָשִׁין לְהַאי, בְּגִין דְּאִסְתָּמָרוּ גַרְמַיְיהוּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, דִּלְבָתַר דְּאִתְדַּכְיָין הֲווֹ אַתְיָין מִתְקַשְּׁטָן וּמִסְתַּכְּלָן בַּמַּרְאָה בִּבְעָלֵיהוֹן, וּמְעוֹרְרָן לוֹן בְּפִרְיָה וּרְבִיָּה.

מִבַּת אֵל נֵכָר, דִּכְתִּיב, (שמות י"ב:מ"א) יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' וְגוֹ'. וּכְתִיב (תהילים קכ"ב:ד') שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל. עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל וַדַּאי. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנִי יִשְׂרָאֵל. שִׁבְטֵי בְּנִי יִשְׂרָאֵל. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְאִי תֵּימָא וְהָא כְּתִיב וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי. הָא וַדַּאי חַד הֲוָה, וּפִרְסְמוֹ קְרָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ"ד:י"א) וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי וְגוֹ' וְשֵׁם אִמּוֹ שְלוֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָּן. פִּרְיָה וְרִבְיָה דִּכְתִּיב, (שמות א':ז') וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וְגוֹ'. וּמִכָּל הָנֵי אִסְתָּמָרוּ יִשְׂרָאֵל. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ז' א') עָאלוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נָפְקוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'.

חינוך הקטן פורמט וורד

חינוך הקטן פורמט פתוח

חינוך הקטן PDF

תניא – חלק שני – חינוך קטן – אתר הסיפורים של אליעזר (ngtech.co.il)

לִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק שֵׁנִי הַנִּקְרָא בְּשֵׁם חִנּוּךְ קָטָן מְלֻקָּט מְפִי סְפָרִים וּמִפִּי סוֹפְרִים קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן נִשְׁמָתָם עֵדֶן מְיֻסָּד עַל פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע.

חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.( משלי כ"ב, ו' ) הִנֵּה מִדִּכְתִיב "עַל פִּי דַּרְכּוֹ" מַשְׁמַע שֶׁאֵינָהּ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וְאִם כֵּן מַאי מַעַלְיּוּתָא שֶׁגַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה?
אַךְ הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת, כִּי שָׁרְשֵׁי עֲבוֹדַת ה' וִיסוֹדוֹתֶיהָ הֵן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ: הַיִּרְאָה שֹׁרֶשׁ וִיסוֹד לָסוּר מֵרָע, וְהָאַהֲבָה לְוַעֲשֵׂה טוֹב וְקִיּוּם כָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה דְאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, כְּמוֹ שֶׁיִתְבָּאֵר בִּמְקוֹמָן (וּמִצְוַת הַחִנּוּךְ הִיא גַּם כֵּן בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאוֹרַח חַיִּים סִימָן שמ"ג [דיני קטן בשבת]):

וְהִנֵּה בְּאַהֲבָה כְּתִיב בְּסוֹף פָּרָשַׁת עֵקֶב: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה'" וְגו' [פרשה ראשונה של שמע]. וְצָרִיךְ לְהָבִין, אֵיךְ שַׁיָּיך לְשׁוֹן עֲשִׂיָּה גַּבֵּי אַהֲבָה שֶׁבַּלֵּב?
אַךְ הָעִנְיָן הוּא דְּיֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי אַהֲבַת ה': הָאֶחָת הִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ בְּטִבְעָהּ אֶל בּוֹרְאָהּ, כַּאֲשֶׁר תִּתְגַּבֵּר נֶפֶשׁ הַשִּׂכְלִית עַל הַחֹמֶר וְתַשְׁפִּילֵהוּ וְתַכְנִיעֵהוּ תַּחְתֶּיהָ, אֲזַי תִּתְלַהֵב וְתִתְלַהֵט בְּשַׁלְהֶבֶת הָעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, וְתָגֵל וְתִשְׂמַח בַּה' עוֹשָׂהּ וְתִתְעַנֵּג עַל ה' תַּעֲנוּג נִפְלָא. וְהַזּוֹכִים לְמַעֲלַת אַהֲבָה רַבָּה זוֹ הֵם הַנִּקְרָאִים צַדִּיקִים, כְּדִכְתִיב: "שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה'".
אַךְ לֹא כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה, כִּי לָזֶה צָרִיךְ זִכּוּךְ הַחֹמֶר בִּמְאֹד מְאֹד, וְגַם תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים הַרְבֵּה, לִזְכּוֹת לִנְשָׁמָה עֶלְיוֹנָה שֶׁלְּמַעְלָה מִמַּדְרֵגַת רוּחַ וָנֶפֶשׁ (נר:"ן ח"י[נפש רוח נשמה חיה יחידה]), כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּרֵאשִׁית חָכְמָה שַׁעַר הָאַהֲבָה[עיין ספר ראשית חכמה – שער האהבה – פתיחה].

וְהַשֵּׁנִית הִיא אַהֲבָה שֶׁכָּל אָדָם יוּכַל לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בְּעוּמְקָא דְלִבָּא בִּדְבָרִים הַמְעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה לַה' בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל. הֵן דֶּרֶךְ כְּלָל, כִּי הוּא חַיֵּינוּ מַמָּשׁ, וְכַאֲשֶׁר הָאָדָם אוֹהֵב אֶת נַפְשׁוֹ וְחַיָּיו, כֵּן יֹאהַב אֶת ה', כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ כִּי ה' הוּא נַפְשׁוֹ הַאֲמִתִּית וְחַיָּיו מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (בכמה מקומות) עַל פָּסוּק "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ" וְגו' (ישעיהו כ"ו, ט').

וְהֵן דֶּרֶךְ פְּרָט, שֶׁכְּשֶׁיָבִין וְיַשְׂכִּיל בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֶּרֶךְ פְּרָטִית, כַּאֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת בְּשִׂכְלוֹ וּמַה שֶׁלְּמַעְלָה מִשִּׂכְלוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִתְבּוֹנֵן בְּאַהֲבַת ה' הַגְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה אֵלֵינוּ, לֵירֵד לְמִצְרַיִם עֶרְוַת הָאָרֶץ לְהוֹצִיא נִשְׁמוֹתֵינוּ מִכּוּר הַבַּרְזֶל, שֶׁהוּא הַסִּטְרָא אָחֳרָא רַחֲמָנָא לִצְלַן, לְקָרְבֵנוּ אֵלָיו וּלְדָבְקֵנוּ בִּשְׁמוֹ מַמָּשׁ, וְהוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד. דְּהַיְינוּ שֶׁרוֹמְמָנוּ מִתַּכְלִית הַשִּׁפְלוּת וְהַטֻּמְאָה לְתַכְלִית הַקְּדֻשָּׁה וּגְדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵין לָהּ קֵץ וְתַכְלִית. אֲזַי כַּמַּיִם הַפָּנִים אֶל פָּנִים, תִּתְעוֹרֵר הָאַהֲבָה בְּלֵב כָּל מַשְׂכִּיל וּמִתְבּוֹנֵן בְּעִנְיַן זֶה בְּעוּמְקָא דְלִבָּא לֶאֱהֹב אֶת ה' אַהֲבָה עַזָּה וּלְדָבְקָה בּוֹ בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמָהּ בַּאֲרִיכוּת.

וְהִנֵּה עִנְיַן אַהֲבָה זוֹ רָצָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לִטַּע בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל בְּפָרָשָׁה "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל" וְגו' בַּפָּסוּק "הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם" וְגו', "רַק בַּאֲבוֹתֶיךָ חָשַׁק" וְגו', "וּמַלְתֶּם" וְגו', "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ" וְגו', "וְאָהַבְתָּ" וְגו'. וְלָכֵן סִיֵּים דְּבָרָיו עַל אַהֲבָה זוֹ: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹתָהּ", שֶׁהִיא אַהֲבָה עֲשׂוּיָה בְּלֵב עַל יְדֵי הַבִּינָה וְהַדַּעַת בִּדְבָרִים הַמְעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה. וְעַל זֶה צִוָּה כְּבָר תְּחִלָּה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבְךָ", כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה תָּבֹא לְאַהֲבָה אֶת ה' כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי עַל פָּסוּק זֶה.

וְהִנֵּה עַל אַהֲבָה זוֹ הַשֵּׁנִית שַׁיָּיךְ לְשׁוֹן מִצְוָה וְצִוּוּי, דְּהַיְינוּ לָשׂוּם לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ בִּדְבָרִים הַמְעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה. אֲבָל בְּאַהֲבָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁהִיא שַׁלְהֶבֶת הָעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, לֹא שַׁיָּיךְ לְשׁוֹן צִוּוּי וּמִצְוָה כְּלָל; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהִיא מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים, לִטְעֹם מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר: "עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם", כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמָהּ.

אַךְ הִנֵּה יָדוּעַ לַיּוֹדְעִים טַעְמָא דִּקְרָא[הרעיון של טעמי המקרא], מַאי דִּכְתִיב: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם"? וּבִפְרָט שֶׁהָאָדָם נִקְרָא מְהַלֵּךְ וְלֹא עוֹמֵד, וְצָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה וְלֹא לַעֲמֹד בְּמַדְרֵגָה אַחַת לְעוֹלָם. וּבֵין מַדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, טֶרֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה מִמֶּנָּה הוּא בִּבְחִינַת נְפִילָה מִמַּדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה.[שמוזכר בזוהר בועוד מקומות רבים] אַךְ "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל" כְּתִיב, וְאֵינָהּ נִקְרֵאת נְפִילָה אֶלָּא לְגַבֵּי מַדְרֵיגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה וְלֹא לְגַבֵּי שְׁאָר כָּל אָדָם חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן הוּא לְמַעְלָה מִכָּל הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ, כִּי נִשְׁאַר בָּהּ בְּחִינַת רְשִׁימוּ מִמַּדְרֵיגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה. אַךְ עִקָּרָהּ מֵאַהֲבָה שֶׁנִּתְחַנֵּךְ וְהֻרְגַּל בָּהּ מִנְּעוּרָיו בְּטֶרֶם שֶׁהִגִּיעַ לְמַדְרֵגַת צַדִּיק, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "גַּם כִּי יַזְקִין" וְגו'.

וְהִנֵּה רֵאשִׁית הַדְּבָרִים הַמְעוֹרְרִים הָאַהֲבָה וְהַיִּרְאָה וִיסוֹדָן הִיא הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה וְנֶאֱמָנָה בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה:

לְהָבִין מְעַט מִזְּעֵר מַה שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דִּ"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" כוּ' הוּא יִחוּדָא עִלָּאָה וּ"בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" הוּא יִחוּדָא תַּתָּאָה.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמ"ג: דיני קטן בשבת. ובו סעיף אחד:
א. קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות: הגה וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ) וי"א דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד (ב"י) וקטן שהכה לאביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אע"פ שא"צ תשובה כשהגדיל מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב):

דברים י"א, י"ג: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:

ספר ישעיה פרק כו', ט: נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ ישְׁבֵי תֵבֵל:

לעילוי נשמת – סמל יאיר רויטמן

להורדת קובץ המקור: אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא – יצחק פייגלין

אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא

יצחק פייגלין

• תוכן
• מבוא
• חלק א' – דיון במקורות

1. 1. המקור כתורה למצוות "לימוד תורת"
   2. הוכחות לגישה זו מדברי חז"ל
   3. מהי "תורה לשמה"?
   4. שיטת הרמב"ם
   5. שיטת המהר"ל
   6. שיטת השל"ה
   7. שיטת הראי"ה

• חלק ב' – באור דרך הלימוד
• סיכום
• נספח

מבוא

ישנם דרכים שונות בלימוד התורה, ובפרט בלימוד גמרא בעיון. אחת מאבני היסוד של ישיבתנו היא דרך הלימוד "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" כלומר לימוד הסוגיא בעיון (עם ראשונים ואחרונים) כאשר בסופו של דבר נדע להבחין איזו שיטה או הבנה נפסקה כך שנוכל להבין ולדעת את ההלכה ולקיים את מצוות ה' כראוי.

במאמר זה נדון בשני עניינים: ראשית, נביא את המקורות מהש"ס, ראשונים ואחרונים לכך שהלימוד הראוי בבית המדרש הוא זה שדן בסוגיא לפי הפוסקים ולומד את ההלכה מתוך הבנת יסודותיה בגמרא ובדברי הראשונים. שנית, ננסה לבאר את דרך הלימוד בפועל ולהסביר מדוע זו הדרך הראויה לענ"ד.

מאמר זה לא יעסוק בסוגיא העקרונית של היחס שבין "תלמוד" ל"מעשה" שכן ענין זה נתבאר באריכות במאמרו של ראש הישיבה הרב קורצויל שליט"א².

חלק א' — דיון במקורות

1. המקור בתורה למצוות "לימוד תורת"

כפי שציינו מטרתנו להביא מקורות לכך שהדרך הראויה בלימוד היא "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", אולם תחילה נבאר את המקור למצוות "תלמוד תורה" בכלל. נעיין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים (מוני המצוות) ע"מ לדעת אם מצווה מסוימת היא מהתורה וא"כ היכן היא כתובה.

הגמרא בקידושין³ אומרת:

ללמדו תורה. מנלן? דכתיב: ולמדתם אותם את בניכם. והיכא דלא אגמריה אבוה – מיחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב: ולמדתם.

כלומר הפסוק ממנו נלמדה המצווה, למסקנת הגמרא, הוא:

ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם⁴

הרמב"ם, החינוך ותסמ"ג סוברים שמצוה זו נכתבה כמה פעמים בתורה ומביאים פסוקים נוספים שלדעתם חז"ל למדו מהם את מצוות תלמוד תורה, אולם הפסוק העיקרי לדעתם הוא כאמור הפסוק "ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם"⁵ המוכיח שיש מצוות תלמוד תורה ומלמד גם על מטרת המצווה: "ושמרתם לעשותם" כלומר תוצאת הלימוד היא השמירה והעשיה של המצוות.

כך היא לשון הרמב"ם בספר המצוות⁶:

שצונו ללמוד חכמת התורה וללמדה וזהו שנקרא תלמוד תורה והוא אמרו ושננתם לבניך …וכבר נכפל הצווי הזה פעמים ולמדתם ועשיתם למען ילמדון…

ובמשנה תורה⁷ הדגיש הרמב"ם יותר ענין זה וכך לשונו:

מי שלא לימדו אביו, חייב ללמד את עעמו כשיכיר, שנאמר "ולמדתם אותם, ושמרתם לעשותם". וכן אתה מוצא בכל מקום, שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואין המעשה מביא לידי תלמוד⁸.

הסמ"ג⁹ העתיק בספר המצוות שלו את לשון הרמב"ם במשנה תורה ונראה שגם הוא סובר שתכלית הלימוד היא ידיעת המעשה.

בעל "ספר החינוך"¹⁰ מבאר את מצוות תלמוד תורה בלשון זו:

מצות עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה, כלומר: כיצד נעשה המצוות, ונשמור ממה שמנענו האל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כיוון האמת, ועל כל זה נאמר, ושננתם לבניך… ונכפלה מצוה זו במקומות רבים שנאמר, ולמדתם ועשיתם, למען ילמדון, ולמדתם אותם את בניכם.

החינוך מדגיש שהמצוה היא לדעת כיצד לעשות מצוות וכיצד להמנע מלעבור עברות אם כך, פשיטא שהלימוד צריך להביא לידי מעשה שאם לא כך לא נקיים את המצוה, לדבריו. עוד מוסיף החינוך שנדע "משפטי התורה על כיוון האמת" וכי יש משפטי תורה על כיוון שקר? אלא, מסתבר שיש משפטים כאלו ואלו המשפטים שאינם מביאים לידי מעשה והם אינם על כיוון האמת כי, כי עשויים חלילה להוביל למעשה לא נכון משום שיטעו בלימודם.

עוד נוסיף ונביא פסוק נוסף שעל אף שאינו מהתורה חביב הוא בעיני הלומדים ורבים רואים בו מקור חשוב למצות תלמוד תורה:

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואו תשכיל¹¹

בפסוק זה מצטוה יהושע במצות תלמוד תורה וה' מוסיף ומבאר לו את תכלית המצוה: "למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו" כלומר תכלית הלמוד היא עשיית מצוות ה', ממילא ברור שאם הלימוד אינו מוביל לידיעת המצוות אזי ספק אם קיים מצוות תלמוד תורה כראוי ובודאי שלא קיים אותה בשלמותה.

2. הוכחות לגישה זו מדברי חז"ל

בפרק זה נביא כמה מדרשים שמהם נראה את גישתם של חז"ל לדרך הראויה בלימוד תורה. ראשית, לעצם הרעיון שתכלית הלימוד היא קיום המעשה נביא את המעשה הידוע מעלית בית נתזה¹²:

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.

כלומר מסקנת הדיון היא שתלמוד הוא גדול בתנאי שיוביל לקיום המעשה שאם לא כן אין זה תלמוד ראוי כפי שכבר ציינו לעיל.

עתה, נבוא לבאר את מקור הביטוי "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" בגמרות השונות ונבארו ע"פ פרשני הש"ס.

המקור העיקרי לענין מובא במסכת סוטה¹³. הגמ' דורשת את הפסוק "בהתהלכך תנחה אתך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך"¹⁴ מפסוק זה לומדת הגמרא דברים רבים על דמותו של בן תורה ועל היחס ללמוד תורה ולקיום מצוות. נביא קטעים ממדרש זה:

בהתהלכך תנחה אותך וגו', בהתהלכך תנחה אותך – זה העוה"ז, בשכבך תשמור עליך – זו מיתה, והקיצות היא תשיחך – לעתיד לבא; משל, לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדייו מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר נעל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם…

מאי פרשת דרכים? א"ר חסדא: זה ת"ח ויום מיתה. רב נחמן בר יצחק אמר: זה ת"ח ויראת חטא. מר זוטרא אמר: זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא.

לאחר שהגמרא הביאה את המשל לאדם שהיה מהלך שואלת הגמרא מה פרוש הביטוי "פרשת דרכים", שלוש תשובות נתנו לשאלה זו. אנו נתמקד בתשובתו של מר זוטרא שנראה שמסכים עם שתי התשובות שקדמו לו אלא שבא להוסיף עליהן נדבך נוסף, והוא שהמעלה העליונה שת"ח יכול להגיע אליה מעבר לחרדה מיום המיתה ומעבר ליראת חטא זה "סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא".

רש"י¹⁵ מבאר:

הגיע לפרשת דרכים – ושם הכיר את דרכו…

ויום המיתה – והוא תלמיד חכם ביום מותו וידע שלא פירש לפרוק מעליו עול תורה.

וירא חטא – זכה ליראת חטא אחר שזכה לתורה ניצל מכולן שהתורה מלמדתו דברי מצוה ודברי איסור וממה שהוא צריך לפרוש ויראת חטא מונעו מלרדוף אחרי יצרו.

סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא ־ וה"ק עלה עמוד השחר ניצול מן החיה כו' זכה לתורה ניצול מיצה"ר ומן החטא ועדיין אינו יודע באיזו דרך מהלך אם יזכה שיסייעוהו מן השמים להתקבל דבריו בין חביריו להורות כהלכה וכמשפט הגיע לפרשת דרכים כלומר זכה לכך ניצול מכולם.

אנו נתמקד בביטוי "סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא". המהר"ל¹⁶ מסביר מעלה זאת כך:

פירוש ההלכה שהוא האמת והישר, ואף ששאר התורה גם כן נקראת תורה ויש עליה שכר גם כן, מכל מקום יש לו קצת נטיה מן דרך האמת, אבל תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא זה הדרך נקרא פרשת דרכים שהוא נבדל ומיוחד משאר דרכים. וכל זה מורה כי התורה היא שמביאה האדם אל השם יתברך ולהיות זוכה לעולם הבא וביותר כאשר מכוין הלכה. …וביאור זה, כי ההלכה הוא אמתת התורה עד שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל…

כלומר לדעת המהר"ל¹⁷ ישנם שני רבדים בלימוד תורה. האחד, הרובד הבסיסי, הוא הלימוד הרגיל והפשוט שגם הוא נקרא לימוד תורה אולם זה לימוד שלא קולע אל האמת. רובד נוסף, עליון יותר, הוא לימוד תורה שמכוון אל היושר והאמת וזה "סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא" שמכוון את לימודו לפי ההלכה ולכך זוכה למעלה העליונה לעולם הבא.

הביטוי "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" מופיע בעוד מספר מקומות בש"ס, נביא חלק מהן וננסה לבארן.

בבבא קמא¹⁸ מובא המדרש:

מאי דכתיב: יחי ראובן ואל ימות, וזאת ליהודה? כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר לפניו: רבש"ע, מי גרם לראובן שהודה? יהודה, וזאת ליהודה? מיד שמע ה' קול יהודה ! על איבריה לשפא; ולא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא, ואל עמו תביאנו; ולא הוה קא ידע משקל ומטרח בשמעתא בהדי רבנן, ידיו רב לו; לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא, ועזר מצריו תהיה.

מדרש זה מתאר דו שיח בין משה רבנו לפמליה של מעלה על בסיס הסמיכות בין הפסוק "יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר"¹⁹ לפסוק "וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה"²⁰ בדו שיח זה מנסה לברר משה מדוע עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון ואינם מובאים לישיבה של מעלה. באחד הטיעונים כנגד יהודה נאמר שלא ידע ללמוד כראוי "ולא הוה קא ידע משקל ומטרח בשמעתא בהדי רבנן" ומשיב משה שיהודה אכן ידע ללמוד "ידיו רב לו" ועדין טוענים נגד משה לימודו של יהודה פגום היה שכן "לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא" כלומר יהודה לא עסק בתורה כראוי שזה אליבא דהלכתא, ולבסוף הוכיח משה שיהודה אכן למד אליבא דהלכתא "ועזר מצריו תהיה". מעבר למשמעויות העמוקות שיש במדרש זה ברור הדבר שהמדרש מלמדנו שלא די בלימוד תורה סתם אלא צריך שהלימוד יוביל לפסיקת ההלכה.

נביא את דברי המהר"ל²¹ על מדרש זה:

ומה שנכנס למתיבתא דרקיע, הוא עוד יותר מעלה שהיה לו חבור עם הנשמות הצרורות בצרור החיים, והם מתבתא דרקיע שיש להם דביקות עם הש"י, ועוד יותר מזה להיות דבק כעולם השכל שהוא עוד יותר מעלה, ועוד יותר שהיה דבק באמיתת השכל, כי אינו דומה מה שהוא משא ומתן שהוא השגה מה אבל איו זה אמיתת השגה, כמו שהוא הלכה שהוא אמתת השגה כפי מה שהוא, ודבר זה נתבאר לקמן אצל הגיע לפרשת דרכים נצול מכולם, וקאמר מאי פרשת דרכים ואמר תלמיד חכם דמסיק שמעתא אליבא דהלכתא, והיה יהודה דביקתו עם הש"י מצד אמיתת ההשגה וזהו דביקות גמור שאינו סר מן הש"י והוא נקרא פרשת דרכים כמו שיתבאר.

מדרש נוסף מובא במסכת סנהדרין²²:

אמר רב משרשיא: דואג ואחיתופל לא [הוו] סברי שמעתא. מתקיף לה מר זוטרא: מאן דכתיב ביה איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים ואת אמרת לא הוו סברי שמעתא? אלא, דלא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא, דכתיב סוד ה' ליראיו.

באור הדברים: הגמרא מנסה לברר מדוע חטאו דואג ואחיתופל שהרי הם היו מגדולי ישראל, ומשיבה הגמרא משום שהם לא "סברי שמעתא" כלומר לא למדו תורה, אך הגמרא טוענת שאין זה נכון, שהרי דואג ואחיתופל היו תלמידי חכמים גדולים, אלא שהם חטאו וטעו משום "דלא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא". רואים גם כאן שמעלת לימוד תורה ללא מחויבות לברור ההלכה אינה מספיקה וזה עלול לגרור גם גדולי תורה חלילה לטעויות.

מדרש דומה מובא בעירובין²³:

דוד דגלי מסכתא כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו, שאול דלא גלי מסכתא כתיב ביה (אל כל) [ובכל] אשריפנה ירשיע.

מסביר רש"י:

דוד דגלי מסכתא ־ כדאמר בברכות שהיה יגע בתורה ומורה הוראות, כדאמר ידי מלוכלכות בדם ושפיר ושיליא, ואומר מפיכושת רבי יפה דנתי יפה זכיתי כו'…

ירשיע – לא היה זוכה להורות כהלכה.

מוסיף ומבאר המהרש"א:

דגלי מסכתא – היינו שנתכוונו להורות כהלכה כדמשמע פ' חלק ומייתי דכתיב ביה יראיך יראוני וישמחו וגו' שישמחו על שכוונתי להורות כהלכה.

ושאול דלא – דכתיב ביה אל כל אשר יפנה ירשיע וגו' מפורש פ' חלק דף צ"ג ענינו ע"פ מ"ש דלא מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא אלא אי דאתי משבט יהודה ואי דאתי משבט לוי…

נסיים במדרש נוסף ממסכת יומא²⁴:

אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, לוי – דכתיב יורו משפטיך ליעקב, יששכר דכתב (ובני) [ומבני] יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. – ואימא יהודה נמי, דכתיב יהודה מחקקי! – אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא.

באור הדברים: רבא טוען ש"צורבא מרבנן דמורי" ישנם רק מצאצאי שבט לוי או יששכר, שאלו אותו ומה עם שבט יהודה? רבא השיב שהם אמנם לומדי תורה אך אינם "אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא"

וכך מסביר המאירי²⁵:

אמרו כאן על שבט יהודה אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קאמינא כלומר שאף על פי שהם חכמים אינם יודעין לכוין את השמועות כהלכה.

ד. מהי "תורה לשמה"?

רש"י²⁶:

העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא – פירוש שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר, דבפרק מקום שנהגו אמרינן רבא רמי, כתיב עד שמים חסדך וכתיב מעל השמים, כאן בעוסק שלא לשמה כו', והתם איירי במקיים כדי שיכבדוהו, וכן משמע בירושלמי דפירקין.

מסביר רש"י שיש שלוש מדרגות: המדרגה הנמוכה ביותר היא הלומד על מנת לקנטר ועליו הגמרא אומרת "נוח לו שלא נברא"²⁷, מדרגה שניה היא, הלומד כדי שיכבדוהו ועליו הגמרא אומרת "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"²⁸, מדרגה שלישית ועליונה לפי דברי רש"י זה הלומד תורה לשמה וזה הלומד כדי לקיים.

ספר חסידים²⁹:

שורש התורה, צריך האדם להעמיק וללמוד ולדעת מעשה בכל דבר, שנאמר (תהלים קיא, י') שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, שלא יהא אדם קורא ושונה, בועט באביו או ברבו או במי שגדול ממנו. אלא לומד על מנת ללמד לשמור ולעשות, וזו היא תורה לשמה.

השל"ה³⁰:

וענין 'לשמה', הכוונה, שיעסוק בתורה לקיים מה שצונו השם יתברך 'ולמדתם אותם'. ויחשוב שהתורה היא כמו כתב המלך, שכותב לעבדיו מה יעשו ומה ימנעו שלא לעשות, כן נתן הקדוש ברוך הוא התורה לעמו ישראל, עבדיו הנאמנים…³¹

הראי"ה³²:

ואם יחסר אותו הדיוק המעשי הרי הצורה הבהירה, של רום ערך התורה האלהית, ורוממות חוקיה ומשפטיה ויקר ערך תכליתם, מתטשטשת, ואין שיעור להפסד הנצמח מזה לכל משאת הנפש של כלל היהדות לאדם בכלל ולישראל בפרט. על כן זאת היא החובה הגדולה לעסוק בתורה לשמה בלבון הלכה, שתהיה מחוורת כשמלה, ולמוד הדיוקים בהרחבתם יהיה מתוך עונג המושכל העליון ושמחתו. וזהו תנאי נכבד בעסק התורה לשמה וממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם.³³

4. שיטת הרמב"ם

בפרק א' הבאנו את דברי הרמב"ם, הרמב"ם דן שם במצוות תלמוד תורה ובכך שהתלמוד צריך להביא לידי מעשה. נרחיב מעט בדברי הרמב"ם, בהלכות תלמוד תורה³⁴ נאמר:

…יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, וידין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה – ועניין זה, הוא הנקרא תלמוד.

כאן הרמב"ם מתיחס לדברי חז"ל³⁵ "לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד" וכונתו לבאר מהו תלמוד. מדבריו אלו נראה שהתלמוד מטרתו להוציא האסור והמותר.

בענין יחסו של הרמב"ם לדרך הראויה ללימוד תורה נביא קטע מאיגרת אל ר' יוסף בענין לימוד משנה תורה :³⁶

לפי שהתכלית המכונת במה שחובר בתלמוד וזולתו – כבר נכרתה ואבדה, ותכלית הלמדנים ־ כלוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאלו הכוונה והתכלית היא האימון בויכוח, לא זולת זה. וזו לא היתה הכוונה הראשונה, אבל המשא ומתן והויכוח אמנם נפלו במקרה: כאשר היה מאמר שקול, ופרשו אחד בפרוש, ופרשו אחר בחילופו – הוצרך כל אחד מהם להראות אופן ראייתו ולהכריע פרושו. והכוונה הראשונה אמנם היתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להזהר ממנו.

באיגרת זו רואים בברור שכבר מתקופת הרמב"ם החלה תופעת לימוד הפלפול לשם הפלפול והוא כאמור יוצא נגד תופעה זו בהזכירו שתכלית הלימוד היא "ידיעת מה שצריך לעשותו או להזהר ממנו".

5. שיטת המהר"ל

לפני שנראה את יחסו של המהר"ל לדרך הראויה בלימוד התורה נראה כיצד הוא מגדיר לימוד תורה³⁷:

ללמוד תורה לא שייך רק על מי שלמד תורה ומכוין ההלכה לאמתתה שכזה שייך למוד תורה, אבל מי שאינו מכוין ההלכה על אמיתתה אין זה למוד, לכך מברכין לעסוק בדברי תורה, בין שהוא מכוין ההלכה או שאינו מכוין ההלכה, רק שיכוין ללמוד האמת אע"ג ששגג.

בנתיב התורה³⁸ מתיחס המהר"ל לקלקול שחל אצל לומדי התורה בדורו וכך הוא כותב:

ואנו עומדים חס ושלום בעונש הזה עד שהדורות האלו שינו דרך הראשונים ואין הולכים בעקבותם שעיקר התורה היתה בפיהם וכלשונם ועתה הוסר דבר זה מאתנו לגמרי עד שהדבר הזה גורם קלקול הדור מכל וכל… תחלת למודם התורה שלא תשאר אצלם התורה כלל, ועל זה יתאונן האדם כי גלה ממנו כבוד התורה הודה והדרה ואנחנו ערומים בלא תורה, אוי לאותה חרפה ולאותה בושה וכלימה שנשתנינו מכל הדורות שהיו. והכל בשביל שיאמר שהוא מחדד עצמו בפלפול… כי אף אם היה פלפול של אמת צריך שיהיה קודם אליו הגרסא, ומכל שכן כי איך יאמרו שהם מחדדין אין זה אלא שמטפשין טפשות גמור והרי עינינו רואות החדוד הזה ומה שהעלו בידם, והנה הבחורים רכי השנים אם היה בהם גרסא דינקותא אין ספק כלל שהיו רגילים ויודעים כמה וכמה מסכתות קודם שיכנסו לחופה לישא נשים, ועתה אין להם מאומה בידם, והכל בשביל שלמודם תוס' דבר שהוא הוספה וכי לא היה טוב יותר שיקנה גוף התלמוד קודם, והכל בשביל שנדפסו התוספות אצל הגמרא. ואלו נדפסו פסקי הרא"ש ושאר חדושים שחברו האחרונים מנוחתם כבוד אצל הגמרא היו הכל לומדים על שטת ההלכה אף הנערים הקטנים, כי מה לנערים אל דברים אלו שדבר זה גורם לו שאינו עומד על שטת ההלכה על בוריה…

המהר"ל מצר על כך שלומדים מעט גמרא לא חוזרים עליה וכל ימיהם עסוקים התלמידים בפלפולים של הבל. אילו היו לומדים כמה מסכתות עם חדושי הלכות היו יודעים גם ש"ס וגם הלכה כפי הראוי.³⁹

ועוד מוסיף המהר"ל⁴⁰:

ואל יעלה על דעתך שהאדם הוא נחשב בעל תורה בשביל שאם יש לפניו משנה או גמרא שיכול לפלפל ולישא וליתן להקשות ולעקור הרים, אל תאמר כי זה בעל תורה שהרי אין התורה עמו רק שהוא חכם ויודע לפלפל, אבל מה שייך לומר עליו שהוא בעל תורה… לכן לומדי תורה המרבים בישיבה חזקו ונתחזקה בעד תורת אלהינו ועמדו נא בפרצה הזאת ותלכו בעקבות הראשונים ותהיו אתם עמודי התורה… ומי שמחזיק הדבר שהוא כמו קוץ מכאוב וסילון ממאיר לתורת משה, ברור אצלי שהוא נמנה עם אותם המגלים פנים בתורה שלא כהלכה ואין לו חלק ונחלה עם אשר זכרם לחיי עולם הבא, והוא ברחמיו יחזיר אותנו לתורתו אמן.

בלשון דומה כותב המהר"ל גם בספר תפארת ישראל⁴¹:

וכך הם מעשי הדור הזה כאשר ידעו כעצמם כי לא יגיעו אל המעלה שהגיעו אליה הראשונים בחכמתן מפני קוטן שכלם נתיאשו מן הדבר לגמרי והוציאו ימיהם בדברים אין מועיל לתלמודם בהויית משא ומתן שאין בו ממש. ואשר הם צעירי ימים מזניחים תורת אמת והולכים אחר דברים אלו כי האדם חושק לדברים האלו כמו שהאדם בוחר בדכרי שחוק וכיוצא כזה מן השבושים כאילו היה מועיל להם עד שהם היו דומים לאדם שמאבד ככר זהב ומרויח כלי שהוא שוה פרוטה, אבל הדבר הוא הפך זה במקום החדוד הוא מבלבל ומעקם שכלום… והחדוד שלהם כונתו הראשונה לשקר והאמת והשקר הפכיים⁴².

6. שיטת השל"ה

השל"ה⁴⁵ הקדוש מתיחס לדרך הלימוד הנהוגה בדורו וגם הוא כמו המהר"ל מבקר בחריפות רבה את דרך הפלפול. השל"ה מכנה את הפלפול הגמרתי בשם "חילוקים", נביא קטעים מדבריו:

וענין החילוקים, יהיו בטלים ומבוטלים, ומי יתן שלא היו בעולם. ואף אם יאמר האומר שהוא מגיד קרוב לפשוטו ומגיד הרבה עניינים אמתיים, מכל מקום כשמעורב בו אפילו דבר אחד שאינו אמת אסור במשהו, ומי יוכל לשער העון הפלילי להפוך דברי אלקים תורת אמת.

בקטע זה מתמודד השל"ה עם הטיעון שגם לומדי הפלפול לומדים תורת אמת, אמנם לא כל הזמן אבל לפעמים הם מכונים גם לדעת ההלכה. השל"ה טוען שאין ערך ללמוד כזה אפילו עם מעורב רק מעט פלפול של סרק שהרי הוא דובר סרה בתורת ה'.

ומוסיף השל"ה וכותב:

והנה שמעתי דיבת קצת מחכמי הדור האומרים באם לא עוד החילוק, מה גבר מגוברין, כי אז יקומו הרבה לתפוס ישיבה. על הדברים האלה ראוי לקרוע, להיות ממעט ככבוד שמים, כדי להרבות כבודו. ועוד 'מי יתן כל עם ה' נביאים', כי יתרבו הדעות.

כלומר יש הטוענים שאם למוד התורה הוא כה פשוט אזי כל אחד יוכל ללמוד תורה, אך בדרך הפלפול והחילוקים רק חכמים יכולים ללמוד. על טיעון זה ודאי שיש להצטער וכי נרצה להרבות בכבוד לומדי התורה ולמעט בכבוד שמים.

והנה יש כת משוגעים האומרים: החילוק מחדד. האומר כן ראוי לנזיפה. חדא אף אם היה כן, וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו, קל וחומר חטא גדול ונורא כזה. ועוד, כשנעשה מחודד מה עושה בחידודו, הלא אין חידודו אלא שמכלה ימיו בדבר הזה ומדבר סרה על תורת אמת. ועוד, איך נעשו רבינו תם ור"י וכל בעלי תוספות מחודדים, רק על ידי לימוד תורת אמת, ובקיאות מסכתות והתמדה, וחוזרים תמיד.

לאחר שהשל"ה הביע את הסתייגותו הנחרצת משיטת החילוקים מספר הוא על עצמו:

…חבל על דאבדין, מה שהוצאתי רוב ימי בחילוקים גדולים ונפלאים, חטאתי עויתי פשעתי, על כן באתי להזהיר הדורות הבאים, ובזה יתהפכו זדונותי לזכויות. יאמרו נא יראי ה׳, ויפרסמו כל הנזכר לעיל בקרב כל ישראל לזכות את הרבים.

לבסוף⁴⁴ מסביר השל"ה באריכות מהי הדרך הראויה בלימוד תורה ומהו פלפול של אמת ומהו פלפול סרק:

…אמת הדבר, סבא פלפלא חריפתא. ובפרק במה מדליקין אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין, שואלין אותו, נשאת ונתת באמונה, פלפלת כחכמה כו'. אבל כל זה נאמר על פלפול של אמת. ויכול אדם לחדש פלאי פלאות בכל הלכה והלכה, מכח קושיות ותרוצים ולפלפל עליהם, ולמצוא דרכים איזו דרך הפשט האמת, הן בתלמוד הן ברש"י ותוספות. וכמו שמפלפלים התוספות עם רש"י, כן נוכל להוסיף בפלפול לעיין ולתרץ הקושיות שהתוספות מקשים על רש"י, וכן שאר קושיות שהתוספות מקשים בסוגיא דשמעתא… ודוקא בפלפול של אמת, אבל בפלפול של שקר, 'דבר שקרים לא יכון'.

7. שיטת הראי"ה

בכתבי הרב קוק זצ"ל נתיחד ספר שלם לענייני התורה ולימודה "אורות התורה"⁴⁵ . בספר זה ישנו פרק העוסק ב"דרכי תורה ונתיבותיה", בפרק זה מסביר הרב באריכות מהי הדרך הראויה בלימוד התורה, הרב מתאר את לימוד התלמוד לפי גדולי הראשונים הפוסקים:

…לדעת את הסכום הכללי של כל ההלכות, לפי הקירוב היותר גדול למקורן בש"ס באופן כולל, שרק ע"י קבוץ כל הפרטים יתיצב נגד עיניו היופי הגדול של הבנין המפואר של כל התורה המעשית.⁴⁶

נוסיף עוד מדברי הרב אל בנו באגרות הראי"ה⁴⁷ על הדרך הראויה בלימוד:

…לעבור על הסוגיא הנלמדת בדיוק הראוי, בתחילה ע"פ רש"י ותוס', ואח"כ בהרא"ש והרי"ף ומפרשיו. ואח"כ לעיין בד' הפוסקים באותו ענין. ברמב"ם ומפרשיו ובד' השו"ע ומפרשיו.

ובאגרת אחרת מתיחס הרב לשיטת הפלפול וכותב:

ובדרך דרישת ההלכה ראוי ג"כ לסול כעת מסלה עתיקה – ישנה, דהיינו שלא להתגדר בפלפולים… והחידושים היותר טובים באים כשאין מכוונים לחדש ולפלפל כ"א להאיר ולברר את הפשוט והכללות.⁴⁸

לסיום פרק זה של שיטתו של הרב קוק זצ"ל נביא קטע מתוך מאמר שפרסם הרב בשנת תרפ"א "תחית הקודש"⁴⁹ במאמר זה מתיחס הרב לתמורות שחלו בעם ישראל בדור האחרון ומסביר את החשיבות של יצירה תורנית ולימוד תורה מעמיק ויסודי. מאמר זה מרמז מעט מה גרם להתפתחות עולם הפלפול והרחקת התלמוד מן ההלכה והוא בא לתת את התיקון הדרוש בדורנו.

היניקה הרוחנית היסודית שלנו נודע לכל שהיא מושרשת בהתגלותה בתורה שבע"פ, התלמודים השנים, הבבלי והירושלמי, והתוצאות שלהם עפ"י הפוסקים, שהן המסקנות הברורות היותר מקובלות באומה, יכולים אנו לסמן בהרמב"ם והשו"ע. במשך הדורות והזמנים הלכה השפעת הפוסקים ונתרחקה אצל רבים מהמקור היסודי, מהתלמודים בעצמם במקורם, ומזה באה מגרעת וקטנות בארחות הלמוד וההוראה, כמובן יצאו מכלל זה גדולי הדורות אשר הם מתאחדים תמיד בלמודם עם המקורות הראשונים התלמודיים עפ"י הארות השיטות של הראשונים אבל בהמון הלומדים ואף בהחשובים שבהם נעשו התלמוד והפוסקים לשני דברים שרק מגע קלוש יאחדם יחד. וזה אירע אפילו לתלמוד בבלי שיד הכל ממשמשת בו, ועאכו"כ לירושלמי שמעטו דורשיו והוגיו. כן הלכו הפלגים הללו, המקור והנהר המתפשט ממנו, והתפרדו זה מזה. אכן כעת עומדת לפנינו מלאכת מחשכת אחת גדולה, לתקן את הפרוד הזה, להרגיל את המון הלומדים שלנו בסדר למוד מיושר, סדר המעמיד את הפוסקים והתלמודים במערכה אחת מחוברת ומאוגדת יחד.

חלק ב' – באור דרך הלימוד

בחלק זה של המאמר ננסה לבאר בקצרה מה ההגיון מאחורי שיטת "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" וכיצד שיטה זו מיושמת הלכה למעשה.

בבואנו לדון בשיטת לימוד, ראשית נשים לב מהם הנושאים הנלמדים. רובנו קוראים לזה לימוד "גמרא בעיון" אך בעצם זהו עיסוק בתורה שבע"פ כולה החל מהמשנה⁵⁰ וכלה בפוסקים האחרונים.

משנה – המשניות רובם ככולם הן אוסף הלכות ומחלוקת בענייני הלכה, לעתים נדירות ימצא גם משא ומתן הלכתי במשנה⁵¹. בעצם אנו מוצאים במשנה את דרכי ההוראה של התנאים בבית מדרשם, כלומר המשניות היו הדרך בה התנא לימד את תלמידיו כיצד יקיימו מצוות. אכן, לא אחת נתגלו מחלוקות תנא אחד סבר שיש לקיים מצוה בדרך אחת ותנא אחר סבר שיש לקיימה בדרך אחרת, זו לא מחלוקת לשם מריבה חלילה וגם לא לשם הפלפול או חדוד שכלם של התלמידים, אלא שכל תנא טוען שהרוצה לקיים את המצווה כראוי מוכרח לשמוע לו ולנהוג כמותו אחרת אולי לא יצא ידי חובה. נמצאנו למדים שמגמת המשנה להורת לנו כיצד לקיים את המצוות.

גמרא – הגמרא רובה ככולה דיונים בבתי מדרש שונים בדברי התנאים⁵² (משנה, תוספתא, ברייתות ומדרשי הלכה)⁵³. מטבע הדברים דיון בדברי התנאים מעורר מחלוקות בדינים, בסברות ובגרסאות. כך נוצרו סוגיות הגמרא חלקן קצרות, פשוטות וברורות לכל אחד וחלקן סבוכות, מורכבות ודורשות עיון רב להבנתן. מכל מקום תכליתם של הסוגיות היא לברר ענין שתוצאת ברורו יש בה נפקא מינה מעשית. עד כדי כך שכאשר נחלקים אמוראים בטעמו של דין מסוים, תטרח הגמרא ותשאל "מאי בינייהו" כלומר מה הנפקא מינה המעשית בין הטעמים שהושמעו שאם לא כן מה הטעם לעורר מחלוקת על דבר זה. נמצאנו למדים שמגמת הגמרא היא לפסוק לנו בשאלות, ספקות ובעיות שנתעוררו לנו בלימוד, על מנת שנדע היאך היא הדרך שבה צריך לנהוג בכל מקרה ומקרה.

ראשונים ־ הראשונים נחלקים לשתי קבוצות, רוב הראשונים כתבו את חיבוריהם משום שהלומד הפשוט לא יכול לדעת מתוך סוגיות הגמרא הפרוסות על פני כל הש"ס כיצד להכריע הלכה למעשה בשאלות שיתעוררו לו וספק רב אם ידע להכריע בין הסוגיות השונות בש"ס. על כן מצאו לנכון הרי"ף, הרמב"ם⁵⁴, הרא"ש ועוד לכתוב חיבור שיכריע בין הסוגיות השונות ויפסוק בשאלות שהתעוררו. אם כך, ודאי שהראשונים הללו עסקו בלימוד תורה על מנת לברר ממנה את ההלכה, כלומר הם "אסוקי בשמעתא אליבא דהלכתא". קבוצה אחרת של ראשונים והיא מועטה יותר עסקה בחידושים על הש"ס, אמנם גם ראשונים אלו דוגמת הרמב"ן הרשב"א, הריטב"א ועוד55 דנו בהשואת סוגיות סותרות ולרוב אף הכריעו כמו מי הלכה. נראה, שהראשונים כולם המשיכו את מגמתה של תורה שבע"פ שהיא ברור המסקנה של הסוגיא על מנת לדעת כיצד לקיים את מצוות ה'.

תקופת הראשונים מסתיימת בדורו של ר' יוסף קארו, ספרו ה"בית יוסף" הוא תמצית התושב"ע, הוא דן בשאלות מעשיות על מנת לתת לכל יהודי ספר אחיד ופשוט שיתן מענה לכל הרוצים לדעת כיצד לנהוג ואין בכוחם לעיין בכל הש"ס והראשונים. דרכו של הבית יוסף בחיבורו54 היא "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" הוא מביא את עיקרי הגמרות, את פרוש רש"י לעיתים, את הראשונים העיקריים ופוסק הלכה.

אחרונים ־ האחרונים נחלקו גם כן לשתי קבוצות, חלק מהאחרונים המשיכו במסורת הלימוד המקובלת אולם, יותר לא היה מקום לספרי חידושים על הש"ס (בסגנון של הראשונים) אזי החלה להתפתח ספרות הלכה של שו"ת, פסיקה ונו"כ על שו"ע. חלק אחר התמקד בלימוד הגמרא, ועם השנים מספר לא מבוטל של אחרונים זנחו את המחויבות לברור ההלכה העולה מן הסוגיא ועיקר הלימוד היה בחקירות ופלפולים לשם הלימוד⁵⁷.

לאחר שסקרנו את התושב"ע ודרכה נראה בברור שכל הוויתה היא לבאר מה הדרך לקיום הנכון של המצוות. אם כך אך טבעי הוא הדבר שבבואנו אל בית המדרש ללמוד "גמרא בעיון" נלמד בדרך שבה נוצרה תושב"ע. נעיין בסוגיות הגמרא הנוגעות לענין הנדון, נסכם את שיטות הראשונים הדנים בסוגיא, נעיין בדברי הפוסקים רמב"ם, ב"י ושו"ע וננסה להסיק לימנו כיצד ניישם את הפסיקה בחיי היום יום⁵⁸. כלומר שיטת הלימוד "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" אין בה שום חידוש אלא חזרה לדרכם של ראשונים ואף גדולי האחרונים כהגר"א והחפץ חיים.

סיכום

פתחנו את המאמר בדיון מקיף במקורות לשיטת הלימוד "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", אחר כך בחלקו השני של המאמר הבאנו את ההגיון שבשיטה זו, שבעצם אין בה כל חידוש. עתה, כאשר מגמת הלימוד "אליבא דהלכתא" הולכת ומתחזקת ובבתי מדרש רבים החלו לומדים בדרך זו, אין זו אלא אחד מסימני הגאולה שבה תורת ארץ ישראל מתחזקת ומשתלמת. ובדור זה זקוקים אנו לתלמידי חכמים שידעו לחבר את הפירוד בין עולם ההלכה והפסיקה לבין עולם התלמוד והעיון⁵⁹, שכן רק שילוב של שניהם בהקף ובגדלות יצמיחו לנו גדולי תורה כמו הגאון מוילנא (שידע להראות בכל סעיף וסעיף בשו"ע את מקורו בש"ס ופוסקים)

נסיים בהגדרת "רב" לפי הרמ"א⁶⁰ בהלכות כיבוד רבו:

ובימים אלו עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלמדו הפלפול וחילוקים שנוהגים בהם בזמן הזה, רק במי שלמדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר⁶¹.

נספח

היות ודרך הלימוד הוא נושא חשוב, וביסוס שיטת "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" הינה נדבך חשוב בבנית תורת ארץ ישראל, רואה אני ענין לציין מקומות נוספים⁶² אשר בהם מתבארת אמיתות הענין וחשיבותו.⁶³

• הקדמת ר׳ אליעזר ממיץ לספר 'יראים'.
• אורחות צדיקים שער התורה.
• הקדמת החיי אדם (מהדורה חדשה עמ' ה', י"ד-ט"ו, י"ז)
• ראשית חכמה תחילת ההקדמה
• אבן שלמה לגר"א פרק ח' סע' י"א
• הקדמת הר"ח מוולז'ין לשו"ע
• שו"ע הרב הלכות תלמוד תורה
• שו"ת יצחק ירנן עמ' 27-29
• שו"ת משנה שכיר ענין "תורה לשמה"
• מסילת ישרים "סדר ויכוח" סע' נ"ו-נ"ז, ס"ג
• דרישה יו"ד רמ"ו ס"ק ד'
• עיין מאמרו של הרב משה צוריאל מכרמי שומרון 5, עמ' 17
• עיין הקדמה לשו"ת יביע אומר לגר"ע יוסף וכן בספר 'אגרת לבן תורה' פרק ד', לגר"י יוסף.
• עיין הקדמת בנו של הח"ח לספר 'ח"ח על התורה' שם כותב איך היה לומד עם אביו בעמ' ב׳.
• 'הויכוח על הפלפול' פרק ג'.
• עיין ב'שרי המאה' לרב מימון המצטט את גדולי ישראל בנושא דרך הלימוד:

חלק ב' – עמ' 118 – 119 שם מצטט את המהר"ל בדרך חיים. בעמ' 146 לגבי דרך הלימוד של הגר"ח מוולוז'ין ועדותו על הגר"א. בעמ' – 225 226 סיפור על ר' יוסף זונדל במסלנט ודרך לימודו.

בחלק ו' עמ' 81 – 84 שם מצטט את בעל ערוך השולחן ובעמ' 83 את בעל ה'שאגת אריה' במיוחד. ובעמ' 98 – 99 הסכמתו של בעל ערה"ש לספרו של הרב מימון ומה אמר לו. וכן בעמ' 311 – 312 על הרב קוק והלכה ברורה.

1. לימוד הסוגיא ע"פ הפסיקה ההלכתית.
2. במאמר ׳תלמוד ומעשה׳, בתוך המדור ׳לדרכה של הישיבה׳ בספר זה.
3. כט ע"ב.
4. דברים ה', א .
5. דברים ה', א .
6. מצוה י"א.
7. הלכות תלמוד תורה פ"א, ה"ד.
8. באור שיטת הרמב"ם תובא בהרחבה להלן פרק ד'.
9. חלק מצות עשה – מצוה י"ב (ר' משה מקוצי מבעלי התוספות).
10. מצוה תי"ט (מיוחס לתלמידי הרשב"א – על כך עיין מנחת חינוך הוצאת מכון ירושלים במבוא וכן מכרמי שומרון גליון 32 עמ' 148 הערה 10).
11. יהושע א', ח'.
12. קידושין מ' ע"ב.
13. כא' ע"א.
14. משלי ו', כב' .
15. סוטה כא ע"א.
16. נתיב התורה פרק א׳ ובלשון דומה גם בתפארת ישראל – פרק י"ד.
17. באור שיטת המהר"ל תובא בהרחבה להלן פרק ה'.
18. צב ע"א ובלשון זהה במסכת סוטה ז ע"ב.
19. דברים ל"ג, ו'.
20. דברים ל"ג, ז'.
21. חידושי אגדות על מסכת סוטה ז ע"ב (חלק ב' עמ' ל"ח).
22. קו ע"ב.
23. נג ע"א.
24. כו ע"א.
25. על מסכת יומא כו ע"א.
26. על מסכת ברכות יז' ע"א.
27. ברכות יז' ע"א.
28. פסחים נ' ע"ב (עיין עוד בתוספות ד"ה "וכאן" ובמאירי ד"ה "למדת" בפסחים נ' ע"ב שהסבירו חלוקה זו).
29. סימן י"ז (ר׳ אלעזר אזקרי).
30. תורה אור על שבועות סע' ס"ו (ר' ישעיהו הלוי הורויץ).
31. באור שיטת השל"ה תובא בהרחבה להלן פרק ו'.
32. אורות התורה פרק ט' סע' ד' (באור שיטת הראי"ה תובא להלן פרק ז').
33. ידועים דברי הרב זצ"ל באורות התורה פרק ב" סע' א': "ענין תורה לשמה – לשם התורה. …והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפעל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם – כן הוא מגדיל התורה ממש בלמודו, וכיון שהקב"ה רוצה שיגדיל תורה, הדרך הישר הוא שילמד האדם מצד אהבתו את האור הגדול, שרוצה השי"ת בגילוי מציאותו, שיתגדל יותר ויותר. ומכל-שכן לחדש בתורה, שהוא ודאי הגדלת התורה ממש באור כפול" .
    ולענ"ד אין סתירה בין סעיף זה לדברי הרב בפרק ט'. אדרבא, בפרק ב' מסביר הרב את כוונת הלומד בעת לימודו ואילו בפרק ט' הרב מתאר את דרך הלימוד הראויה וכך גם שמו של הפרק "דרכי תורה ונתיבותיה".
34. פרק א' הי"ג.
35. קידושין ל' ע"א .
36. אגרות הרמב"ם (מהדורת ר' י. שילת) חלק א' עמ' רנ"ו-רנ"ז.
37. בהקדמה לתפארת ישראל.
38. פרק ו' (נתיבות עולם חלק א' עמ' כ"ה).
39. עיין עוד לעיל באורי המהר"ל על דברי חז"ל בפרק ב'.
40. שם (עמ' כ"ז).
41. פרק נ"ו.
42. בספר 'דרך חיים' פרק שישי (עמ' שה') מוסיף ומבאר המהר"ל את שיטתו בענין, ואכמ"ל.
43. שני לוחות הברית חלק ב' תורה אור על שבועות סע' כ"ד – כ"ו.
44. שני לוחות חברית חלק ב' תורה אור על שבועות סע' כ"ט.
45. את הספר קיבץ וערך בנו של הרב, הרב צבי יהודה קוק (עיין במבוא לספר).
46. אורות התורה פרק ט' סע' ג' (מומלץ לעיין בסעיפים ג', ד' בשלמותם).
47. חלק ד' עמ' ל"ו.
48. חלק א' עמ' של"ז.
49. מאמרי הראי"ה עמ' 50 (ובלשון דומה בסוף הספר "אורות התורה" המהדורה הקטנה בשם "הרצאת הרב").
50. למעשה תושב"ע החלה מיד עם מתן התורה שבכתב (הלכה למשה מסיני) ובמשך הדורות הלכה והתפתחה (תקנות מימות יהושע ועד ימות עזרא) אלא, שלנו לומדי התורה אין מקור קדום יותר מהמשנה המצויה בידנו לתושב"ע. ע"כ לימוד העיון יחל מהמשנה וממדרשי ההלכה.
51. במדרשי ההלכה דבר זה מצוי יותר אך אולי גם כתיבת המדרשים הללו מאוחרת יותר.
52. עיין רש"י על חגיגה י' ע"א: "מתלמוד למשנה – … החכמים שהן מדקדקין ליתן טעם משניות, להבין המשניות הסותרות זו את זו ולמצוא טעם לפטור ולחובה, לאיסור ולהיתר…". וכן רש"י על ברכות ה ע"א, ד"ה "זה גמרא", וברכות מז' ע"ב, ד"ה "שלא שימש".
53. חלק לא מבוטל מעולם תושב"ע הוא מדרשי חז"ל (בש"ס בבלי, בש"ס ירושלמי, מדרשי רבה, תנחומא ועוד). במאמרנו זה לא נדון בדרך לימוד מדרשי חז"ל אלו משום שע"פ רוב הם לא שייכים ללימוד "גמרא בעיון". אך נציין ונאמר שגם ביחס ללימוד מדרשים יש ללכת בדרך של "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" ויש לברר איזה מסר ערכי רוחני רצה התנא או האמורא ללמדנו, שאל"כ לא היה טורח לדרוש את המדרש. ראיה לדבר היא, חיבוריהם של המהר"ל והשל"ה שהם עצמם סוברים שראוי "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" ובכל זאת מצאו לנכון להביא מדרשי חז"ל רבים ולבארם.
    כך באר הרב קוק זצ"ל בהקדמה ל'עין אי"ה': "ע"כ עלינו לחתור לזה בכל עוז, שנזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא גם בחלק האגדה והדעות כמו בחלק ההלכה. ומאשר רבה העזובה במקצוע הגדולה זה ע"כ רבה ג"כ העבודה". בצורה זו ראוי אף לגשת ללימוד התנ"ך. כלומר לנסות להבין מהו הלקח לדורות מתוך הפרשיה ומדוע נבואה פלונית נכתבה שהרי רק. "נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה ־ לא נכתבה" (מגילה יד ע"א).
54. הרי"ף והרא"ש בודאי שהלכו בדרך של סיכום סוגיות להלכה, אולם גם הרמב"ם בספרו משנה תורה זו היא מגמתו וכך הוא מעיד בהקדמה למשנה תורה עיין שם. כמו כן ניתן להוסיף לרשימה זו פוסקים רבים שזו היתה גם מגמתם: יראים לרא"ם, האשכול, בעלי הנפש לראב"ד, העיטור, התרומה, הרוקח, המנהיג, אור זרוע, שיבולי הלקט, כל בו, סמ"ג, סמ"ק, האגודה ותורת הבית לרשב"א.
55. ניתן להוסיף לרשימה זו ראשונים נוספים שהלכו בדרך של פרוש התלמוד שגם מהם פעמים רבות ניתן לראות שמגמתם לפסוק ולא סתם לפרש: ר"ח, ר' ניסים, בעלי התוספות, תוס' רא"ש, תוס' רי"ד, רא"ה, ר"ן, רמ"ה, רז"ה, רשב"ם, מאירי ואפילו במדה מסוימת גס רש"י.
56. עיין הקדמת הב"י לחיבורו וכן במבוא של מפעל הטור השלם הוצאת מכון ירושלים.
57. עיין לעיל בחלק א' פרקים ד' – ו' כיצד גינו הרמב"ם, המהר"ל והשל"ה את התופעה הנ"ל. לגבי השאלה מה גרם להתפתחות שיטת הפלפול שאין לה מקור לא בדברי חז"ל ולא בראשונים ניתן לכתוב הסברים רבים (עיין 'הויכוח על הפלפול' מאת דב רפל, פרק ב', סעיף ב' וסעיף ו')
    אומר את דעתי בקצרה: הגלות המרה גרמה לחוליים רבים בעם ישראל חלק מהם פגעו אף בלימוד התורה שזנחה את דרכה המקורית על מנת להתמודד עם אתגרי הזמן. יהודי הגולה ובמיוחד יהדות אשכנז שנלחמה בהשכלה נאלצה להוכיח את עליונות לימוד התורה על פני שאר המדעים והחוכמות. מתוך כך השתכללה האידאולוגיה שלמוד התורה לשם הלימוד הוא המרומם ושיש להתעסק בסוגיות הש"ס בכל כיוני החקירה האפשריים. בכוון זה הלכו כמה וכמה מראשי הישיבות בדורות האחרונים נסחפו אחר בתי מדרש אלו. תמיכה לכך שיש לחזור אל דרכם של ראשונים "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" ניתן למצוא בדברי הרב קוק זצ"ל עיין לעיל בחלק א' פרק ז'.
58. לצורך כך נעזר בספרי פסיקה של אחרונים: משנ"ב, חזו"א, שש"כ, ועוד ספרי פסיקה אחרים.
59. עיין על כך בדברי הרב קוק זצ"ל לעיל בחלק א' סוף פרק ז'.
60. חלק יורה דעה סימן רמ"ב סע' ל'.
61. מקור דברי הרמ"א במהרי"ק שורש ק"ע.
62. ברצוני להודות מקרב לב ליהושע הבר וליאיר אפרתי שהראו לי חלק מהמקורות שהובאו במאמר ולהלן.
63. אשמח לקבל מקורות נוספים לחזוק הרעיון.