הדור הבא טכנולוגיה

מחבר: elico

  • ענף עץ אבות – אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד

    מסכת אבות פרק ב' משנה ה':

    הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִּסְחוֹרָה מַחְכִּים. וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

    אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. איתא בשבת (סג.) אם ראית תלמיד חכם אפילו הוא נוקם ונוטר חגרהו על מתניך, ואם עם הארץ חסיד הוא, לא תדור בשכונתו. [כי לרוב עניותו בתורה גסות רוחו מושלה בו, כמו שאמרו (קידושין מט:) סימן לגסות הרוח עניות דתורה. (כת"י)].

    בספר אהל יעקב מדובנא פרשת בהעלותך (בשפת היריעה דף כד ע"ב) כתב על זה משל, לסוחר שרצה לנסוע ליום היריד בלייפציג, והיה לו בן שובב, ובקשה אשתו שיקח עמו את הבן, והבן לא אבה לנסוע עם אביו, עד אשר הבטיחו אביו שיקנה לו בלייפציג שעון יפה, ואז נסע יחד עם אביו. ויהי בדרך במלון בא אליו עני אחד, ובידו שעון, ויאמר אליו ראה נא זאת מצאתי, אנא קנה אותו מידי כי אמכור אותו בחצי המחיר שלו, והסוחר סירב לקנותו, ואז התחיל הנער לבכות, ויאמר אל אביו, למה רמיתני, הנה הבטחת לי שתקנה לי שעון יפה, וזה רוצה שתקנה אותו בחצי המחיר, ובכל זאת לא רצית לקנותו, ואיך אאמין לך שתקנה לי שעון לייפציג ותשלם כל שוויו. ויען אביו ויאמר אליו, בני, אשכילך ואורך הטעם שלא רציתי עתה לקנותו, דע כי האיש הזה הוא עני ואביון, ולא ראה שעון מימיו, ועתה שמצא שעון הוא חושב בלבו כי בודאי שוה אלף דינרים, וגם אם יאמר שימכרנו לי בחצי שוויו, על כל פנים הוא חמש מאות דינרים, לא פחות. ובאמת ידוע ידעתי כי בלייפציג בלכתי אל האומן שמוכר שעונים, לא יבקש ממני אלא עשרים דינרים ואף אם ירצה להרויח יותר, יבקש עשרים וחמשה דינרים, ואם כן למה־אקנהו מן העני הזה, אך דע שאני עומד בהבטחתי. הנמשל בדרך כלל עם הארץ חסיד אין לו הבנה על ערך עבודתו ותכונתו, שהוא אולי יעריך את עצמו כאברהם אבינו או כיעקב אבינו, ואם הוא עניו, יחשוב את עצמו כמו דוד המלך, ואם הוא עניו ביותר יחשוב עצמו כמו חבקוק, והכל מסיבת העדר הבנתו בערך אנשי התורה והמצוה, מה שאין כן תלמיד חכם, גם אם הוא יהיר קצת, ונוקם ונוטר, נפשו יודעת מאד כי טובה צפרנם של ראשונים מכרסם של אחרונים. ואם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים (שבת קיב:), על כן חגרהו על מתניך.

  • כנגד ארבעה בנים דברה תורה

    כנגד ארבעה בנים דברה תורה – ניסן – התשפ”ה

    לכבוד ידידי היקר שמעיה ברלין

    מאוד שמחתי בליל הסדר להיות איתך. וכמו בכל שנה, מלבד מה שיוצא מליל הסדר בגשמיות יצאו דברים גם ברוחנית.

    בהמשך לעיוני בהלכות כיבוד אב ואם ושלא מצד כיבוד ההורים, אלא, כדי לא להעמיד את הילד בנסיון שהוא לא יכול לעמוד בו, הגענו לפסח ועלה הנושא שוב. חכמינו זכרונם לברכה במשך שנים רבות נוהגים בנוסף לאגדה להזכיר שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה והדבר מפורש בכמה צורות והייתי רוצה להעלות אותם על הכתב.
    הפירוש המפורסם הוא שיש ארבעה סוגים של ילדים: חכם, תם, שאינו יודע לשאול ורשע וצריך לדעת לענות לכל אחד מהם. אבל בשורש המימרא מדובר על "התורה" זאת אומרת שהתורה היינו כל התורה לא רק דבר זה או אחר אלא כל התורה כולה נאמרה כנגד ארבעה בנים.
    ומדוע דווקא ארבעה בנים ולא שלושה או יותר?
    ובאמת ישנם הרבה סוגים של ילדים וכל אדם הוא עולם שלם כמו שנאמר "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא".
    והתורה שהיא מסורה לנו כמתנה וללא רצון בתמורה בעבורה וזאת לעומת בשר ודם שבכל מהלכיו לרוב שוקל את מה שישקיע ומה יקבל, מצווה ושכרה.

    מסכת בכורות דף כט עמוד א

    מַתְנִי׳ הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוּן — דִּינָיו בְּטֵילִים, לְהָעִיד — עֵדוֹתָיו בְּטֵילִין, לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ — מֵימָיו מֵי מְעָרָה, אֶפְרוֹ אֵפֶר מִקְלֶה. אִם הָיָה כֹּהֵן, מְטַמְּאֵהוּ מִתְּרוּמָתוֹ — מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקוֹ וְסָכוֹ, וְאִם הָיָה זָקֵן — מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר, וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל.

    גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא: ״רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹ׳״, מָה אֲנִי בְּחִנָּם — אַף אַתֶּם בְּחִנָּם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳ אֱלֹהָי״ — מָה אֲנִי בְּחִנָּם, אַף אַתֶּם בְּחִנָּם. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא בְּחִנָּם שֶׁיְּלַמֵּד בְּשָׂכָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמֶת קְנֵה״. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר: כְּשֵׁם שֶׁלְּמַדְתִּיהָ בְּשָׂכָר כָּךְ אֲלַמְּדֶנָּה בְּשָׂכָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר״.

    המשנה דנה על איכות וכשירות וכשרותו של אדם לקבל על עצמו "שררה" של דיון ודין בעניינים שקשורים ל"גבוה" היינו דבר חוק ששורשו בתורה ומצוותיה. שהרי יש חובה למי שיכול לדון דין אמת וכן לעזור לחבירו לצאת מהספק ועוד כהנה רבות הדברים שכל איש מישראל ראוי לו שיסייע לשאר ישראל באם יש בכוחו בכך. שהרי לא כל אדם יכול לדון בדיני ממונות או בכורות או כל דין זה או אחר שכרוך בשררה ועליונות או "כוח האלוקות" (אלוקות = דיינות).

    והגמרא מתחילה את הדיון על המשנה מתוך כך שיש דברים שהם ברורים וידועים אבל היא בעצם מבססת את שורש העניין שאדם שלוקח שכר לדון דיניו בטילים. שהרי, יש בכך כמה נגיעות בדבר. שהרי יש לשני הנידונים שאוהבים כל אחד מישראל (מלבד המצוקה שהם נמצאים בה עכשיו) חובה להכריע בנושא שהוא מאוד לא פשוט ושבמידה ולא היה להם נגיעה בדבר מבחינה ממונית היו מסתכלים ושוקלים את כל המציאות אחרת לגמרי. אבל מכיוון שיש להם ככל הנראה דבר מה להפסיד שהוא ביסודו בא מכוחם ופעולתם, בין בצורה ישירה ובין בצורה עקיפה בדרך כסף או מיטלטלים, אין הם יכולים להכריע בנושא והם צריכים אדם שיכול לראות את המקרה והמצב שבו הם נמצאים בצורה יחסית נקיה מספיק כדי לקבל החלטה שנוטה לדרך הישר והאמת מצד ההגינות והאיכפתיות שהתורה מלמדת שהיא "ואהבת לרעך כמוך". וידוע ומפורסם שבעלי הדינים יש להם יצר הרע גדול והם רוצים להטות את הדין לטובתם מכיוון שלבותיהם משוחדים ונוגעים בדבר.

    ועכשיו, כאשר מגיעים שני אנשים במצב לא פשוט אל הדיין שמבחינתם הוא הנציג של הקב"ה בעולם בנושא הזה והם מקבלים עליהם מה שעיניו רואות מתוך תקווה וציפיה שיתיר להם את הספק במצב, הרי, אותו הדיין מקבל על ידי הנוגעים בדבר רשות להיות נציג הקב"ה בהכרעת ערך ושווי פעולה במציאות ממש.

    מכיוון שבעלי הדין רוצים שהדין ייעשה בצורה טובה הם מוכנים בדרך כלל לקבל עליהם להגיע אל אדם שנמצא רחוק מהם הן מבחינה המיקום בארץ ובעולם והן מבחינת תפיסת המציאות. שהרי הם מביאים אליו "מציאות חדשה" שעד היום לא הייתה בעולם והוא יצטרך ללמוד את המציאות באמצעות הכלים שיש לו או שיצטרך לרכוש כלי לימוד חדשים מספרים או מאנשים אחרים. ובכל מציאות שמגיעה לפני הדיין הוא צריך ללמוד את בעלי הדין ולדעת איך לדבר אליהם ואיך ללמוד אותם ואת הנושא. ושלא כמו דיינים מסויימים בדרך כלל בעלי הדין רוצים דיון יחסית מהיר אבל שיהיה נאמן ליסוד התורה "ואהבת לרעך כמוך" ושבעל הדין לא יתעקב שלא לצורך. וכל הנדידה למקום חכם ודיין או לחלופין שינוע חכם למקום הדיון הוא מכיוון שיש לו כבר כלים שלהם אין ותקוותם שדין האמת יהיה נעים קצר וקולע.

    דיין שמעיין ולומד בדרך ארוכה מאוד או מה שאומרים דרך "קצרה ארוכה" יש רבים כאלו. אבל כדי למצוא אדם שילמד ויכריע בהגינות ובמהירות כלוחם מיומן ואם כל זאת שיצאו ממנו בעלי הדין כשהם רגועים ונינוחים ולא שונאים, צריך לעשות מאמץ.

    מה שכן, לרוב אדם שהוא חכם גדול כדי להיות דיין חייב לעזור לאחיו אבל ראוי לו שיתפרנס ובכבוד וכדי שהדין יהיה רצוי אליו וההטבה אל אחיו תיהיה נעימה וערבה לו הוא צריך שבזמן שהוא עוסק בדין הוא לא יהיה טרוד בפרנסת ביתו ומשפחתו. ועל מנת לאפשר לו שקט ורוגע בזמן העיסוק בדין ובעיון בו כדי שבאמת תשרה עליו רוח הקודש זמנו צריך להיות "מכוסה" ולכן גם בקהילות רבות נהגו שמעמידים דיין ופרנס על הציבור שזמנו ממומן על ידי המדינה או הציבור ככלל ובצורה הוגנת כלפי הציבור וכלפיו וכלפי זמנו כוחו ונפשו. שהרי דינים הם דבר מצוי והמריבה סופה שתגיע כי יצר הרע עובד קשה כדי שתיהיה לנו כל הזמן תעסוקה.

    אבל גם אותו הדיין לפעמים מכיוון שהוא טרוד במלאכת הדיינות אין הוא כמו אדם אחר שפרנסתו מצוייה בידיו והוא מאוד רגוע ונינוח ביחס לתחומים אחרים. לא מעט פעמים חלק מהדיינים יכולים להגיע למצב של חוסר סבלנות או טירדה בגלל הדין ולכן אין מספיק שרק יכסו להם את שווי זמנם כבעלי מקצוע אלא גם את "בושתם" ו"שבתם" עד כדי כך שיהיה רגועים על פרנסתם ועל עתידם.

    ולכן גם השאלה שבעצם עולה בצורה מאוד חזקה היא: קיבל שכר על דיינותו, האם אין זה רמאות לקבל כסף על החובה שלו לקיים "ואהבת לרעך כמוך"? ועל זה עונה ומסבירה הגמרא ש"מה אני בחינם אף אתם בחינם", היינו, זכיתם שיש לכם תורה בידיכם, אל תשתמשו בתורה ככלי לקבלת שכר שהתורה נמסרה והתקבלה במתנה מתוך אהבה ומתוך רצון לתת לאחרים. ויש בתורה תנאי, אתה מקבל את התורה על מנת שלא להשתמש בה כדי לפרנס את ביתך אלא כדי לקיים "ואהבת לרעך כמוך".

    מה אני קיבלתי בחינם וללא מטרה לקבל שכר על העברת התורה כך גם אתם, מתוך אהבת התורה תלמדו אותה על מנת לקיים ואהבת לרעך כמוך.

    והכלל הבסיסי הוא שלא מלמדים תורה לגויים וזאת מכיוון שהכלל הוא שעניי עירך קודמים ועדיין לא הגענו למצב שבו אנחנו בעלי כוחות כדי לפרנס את כל העולם מהתורה אז רק אם הגוי מתעקש לקבל על עצמו את כללי קבלת והעברת התורה הוא עובר תהליך שגם בודק זאת היטב ורק ורק אז הוא מקבל על עצמו עול תורה ומצוות.

    ואמר לי חכם אחד "ראש ישיבה יכול להיות ממזר". וכוונתו הייתה בכך שלא בהכרח שראש ישיבה הוא האדם האידאלי ללמוד ממנו תורה וגם, שיש אפשרות ללמוד תורה גם מאדם שהוא ממזר מכיוון שגם ממזר יכול לאהוב אבל לא בהכרח שתרצה להיות איתו בקשרי חתונה.

    וזהו היסוד לכנגד ארבע בנים דברה תורה. שאם אתה יודע שאתה מלמד מתוך אהבה וכדי להעניק אהבה בצורה "אלוה–ית" אז ורק אז אתה יכול לראות שיש לכל אדם תכונות מיוחדות שלו ויש גם כמה "סוגים" של קצוות של ילדים שכבר מוכרים ושהתורה מראה את הדמויות האלו והצורה שלהם פעמים רבות. פרעה היה רשע, ומה אתה לומד מהסיפורים על פרעה? שהוא הכביד את ליבו. מכאן אפשר אולי ללמוד שהרשע מכביד את ליבו. ולעומת זאת יש חכמים שונים בתורה ומכל אחד מהם אפשר ללמוד על הצדדים השונים של בן חכם (בן של הקב"ה). וכן הלאה אפשר ללמוד גם מבלעם שהיה בפועל רשע ורבים הם מאמרי חכמים עליו אבל, בסופו של דבר גם הוא בנו של הקב"ה ויש מה ללמוד ממנו ולכן הוא גם נכתב בתורה. ולא רק זה אלא שהרמב"ם במורה נבוכים מראה איך מהרשע הזה לומדים יסודות גדולים בתורה ושאותם היסודות לא היו יכולים להילמד מהתורה אם היו משמיטים את כל הסיפור על בלעם מהתורה.

    ומזה אתה לומד שלכל ילד יש את המקום שלו בבית ובעולם. ובאמת כל עוד הילד לא "מזיק" בבית אז אין צורך לפעול מולו בכוח.

    אלא מה, שבכל תקופה המציאות משתנה ואז ממילא הרשע של תקופה ומקום אחד אינו רשע בתקופה אחרת וכן החכם והתם וכו'.

    וכמו שאומרים חז"ל שאם משה היה חי בתקופת נח הוא לא היה כזה צדיק ככל הנראה.

    והמטרה של מאמר חז"ל אין הוא להוזיל את משה אלא להראות שבכל דור ודור בזה יש מציאות ונסיונות שונים וחייב אדם ללמוד בכל דור את התורה מחדש כדי שהוא יוכל לראות את המציאות הנוכחית, או אם נדייק, כדי שלא יהיה עיוור במציאות.

    ומה שלמדתי מאבי זכרונו לברכה הוא שלא כל עיוור אפשר ללמד ולא כל אחד ראוי ללמד עיוורים.

    סיכום הדברים: כנגד ארבעה בנים דברה תורה

    המאמר עוסק במשמעות העמוקה של האמירה של חכמים "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", תוך קישור לנושאים של כיבוד הורים, לימוד תורה, דיינות וחינוך. הנקודות המרכזיות:

    1. ארבעה בנים והתורה כולה:
      • האמירה מתייחסת לארבעה טיפוסי ילדים (חכם, תם, רשע, ושאינו יודע לשאול), אך המאמר מפרש כי התורה כולה נאמרה כנגדם, כלומר היא מכילה הדרכה לכל סוגי האנשים.
      • ארבעה בנים מייצגים מגוון אנושי רחב, שכן כל אדם הוא "עולם מלא", והתורה ניתנה כמתנה להתמודד עם המורכבות הזו.
    2. חינם ומצווה:
      • בהשראת מסכת בכורות (דף כט), המאמר דן בחובת לימוד תורה ודיינות ללא כוונת רווח, כפי שהתורה ניתנה בחינם. מי שלוקח שכר על דיינות עלול לפגום בטוהר הכוונה, שכן התורה דורשת פעולה מתוך אהבה והגינות ("ואהבת לרעך כמוך").
      • עם זאת, יש צורך מעשי לתמוך בדיינים כדי שיוכלו לפעול בלי דאגות פרנסה, תוך שמירה על כבודם וזמנם.
    3. דיינות ואמת:
      • הדיין נדרש להכריע ביושר, תוך התחשבות במציאות המורכבת של בעלי הדין. עליו ללמוד כל מקרה לעומק, להבין את הצדדים ולפסוק במהירות ובצדק, תוך הימנעות ממשוא פנים.
      • הדיין מייצג את האמת האלוהית, ולכן עליו לפעול מתוך ניקיון כפיים וראייה צלולה, למרות היצר האנושי שמקשה על בעלי הדין להישאר ניטרליים.
    4. חינוך ואהבה:
      • התורה מלמדת כיצד לגשת לכל ילד לפי אופיו, מתוך אהבה ורצון להעניק. המאמר מדגיש כי גם דמויות כמו בלעם או פרעה, המופיעות בתורה, מלמדות אותנו על טבע האדם ועל הדרך להתמודד עם רשע או חכמה.
      • כל ילד ראוי למקום בבית, והתורה מראה כיצד לכוון אותו בלי כוח, אלא מתוך הבנה.
    5. התחדשות בכל דור:
      • המאמר מדגיש כי התורה דינמית ורלוונטית לכל דור. מה שנחשב "רשע" או "חכם" משתנה בהתאם לזמן ולמקום, ולכן יש ללמוד את התורה מחדש כדי להבין את המציאות הנוכחית.
      • דוגמה לכך היא האמירה שמשה רבנו לא בהכרח היה צדיק גדול בדור אחר, מה שמלמד על הצורך בהתאמה לנסיונות של כל תקופה.
    6. מסקנה אישית:
      • המחבר מסיים בתובנה מאביו, שלא כל אחד מתאים ללמד ולא כל אחד ראוי שילמדו ממנו. התורה דורשת מאיתנו ללמד מתוך אהבה ולהכיר במגוון האנושי, תוך שמירה על ענווה והגינות.

    המאמר משלב דיון הלכתי, פילוסופי וחינוכי, ומדגיש את תפקיד התורה כמדריכה לחיים מתוך אהבה, צדק והבנת האחר.

  • אגרת תקנה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

    קישור לקובץ המקור ב PDF

    אגרת תקנה
    הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

    ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, כ"ד סיון תרע"ג
    לכבוד ידידי ורב רחימאי1 הרב הגאון האמיתי פאר הדור מוהר"ר יעקב דוד רידב"ז שליט"א.
    מכתב הדר"ג הגיעני במועדו, וכאשר אין לי עליו עידן ריתחא2 ב"ה, על כן הנני יכול להשיבו בלא דחיית זמן. ואבוא על סדר מכתבו.

    תמיהני מאד איך יפצעו דברי את לבו הטהור, ואיפא מצא שאני רוצה חס וחלילה לעקור שביעית מארץ ישראל. וכי לא חזרתי כמה פעמים על דברי שהוראה זו היא רק הוראת שעה, ורק לפי הצורך וההכרח הגדול, כי חלילה להפקיע מצווה גדולה וכללית כקדושת השמיטה, בלא הכרח גדול הנוגע עד הנפש, בחיי נפש ממש, שלא יגוועו חס וחלילה ברעב נפשות רבות מאין עבודה ומחיה, ושלא ייהרס יסוד הישוב הקדוש בראשית צמיחתו.

    אבל בכל עת אשר ימצא בית דין יפה, שכבר הוטב המצב, ושיש יכולת בלא סכנה לקיים את השביעית כמאמרה בלא שום הפקעה, חלילה וחלילה לשלח יד בקודש ולהפקיע קדושת הארץ ולהכניס ראש בין הרים גדולים3. ועל יסוד זה מוסבים כל דברי, בין בע"פ בין בכתב ובין בדפוס, ואיך יאמר עלי שאני רוצה חס וחלילה לעקור את השמיטה. ובאמת כל יסוד כוונתי גלויה היא לתוכן רוחות ב"ה, שהיא רק לחזק את כל קדושת ישראל וקדושת ארץ הקודש ובכללה קדושת השמיטה גם כן. כי אם נתנהג להיכנס במצב החיים של המתיישבים בקודש, ולהקל כמה דאפשר על פי הוראה ההפקעה במקום שאין שום דרך אחר, ועם זה נעורר אותם באהבה להבינם, שדרך זה דרך דחוק ומסוכן4 הוא, וראוי לכל אשר זיק יראת שמים בלבבו להתרחק ממנו בכל יכולתו, אז רבים ילוו עלינו, לקיים את המצווה כמאמרה באהבה, ולא נפגש ניגודים, ומשטמות על דרכנו, ולא יוכלו לומר לנו שאנו מחריבים את ישוב ארץ הקודש, וממילא יתעורר החשק גם כן בלב רבים משלמי אמוני ישראל לבוא להתנחל בארץ ישראל.

    כי יחשבו בעצמם ממה נפשך:

    אם יהיה לנו היכולת לקיים את השמיטה כמאמרה, הרי בודאי זכינו בחלק טוב, שהננו יושבים בארץ הקודש ומקיימים את המצות התלויות בה, וביותר מצוה שמיטה הכללית.

    ואם חס וחלילה יהיה ההכרח גורם, שבשנים הראשונות ליישובנו, נהיה מוכרחים לסמוך על היתר ההפקעה, הלא גם בזה לא יצאנו מדרך התורה, והננו ככל המון בית ישראל שסומכין בכמה עניינים על היתרים של דוחק על פי הוראת חכמים, עד אשר ירחיב ד' לנו, ולא נצטרך לבוא לידי מידה זו.

    וע"י ריבוי ההתנחלות של שלמי אמונים במושבות, יגדל כוח הקדושה, ופורקי העול יהיו מוכרחים להתבטל, וסוף כל סוף יבוא הדבר בעזר ה' יתברך בקרוב שישתנה המצב לטובה ולא יצטרכו כלל להוראת שעה זו.

    אבל ע"י ההכרזה והפרסום שההיתר אין לו כל יסוד, וכל מי שסומך עליו הוא חלילה עבריין, ויוצא מן הכלל ד' ישמרנו, מתרפות הידים של שלמים ויראים לבא לארץ ישראל, כאשר כתבו לי מחו"ל זה כמה. כי בעוה"ר הנס הגלוי של "וצויתי ברכתי" אין אנחנו ראויים עדיין שיתגלה בפועל, מפני כמה סיבות: או מפני נפילת הדור, או מפני הספיקות בעניין גוף השמיטה, וע"פ דרך הטבע אי-אפשר לישוב לעמוד בהתחלתו אם לא ימצא איזה דרך של היתר לפחות לכמה עניינים של שביעית, וממילא גורם הדבר שיראים ממעטים לבוא, ובאים ברובם רק ריקים שאינם דואגים כלל על איסור והיתר. וממילא מרחיק כבוד גאונו בחומרתו את קדושת השביעית מהופיע על ארץ הקודש.

    ואני בנטייתי לקולא בתורת הוראה שעה במקום הכרח גדול, ובהראותי בדרכי נועם עד כמה אנו צריכים להשתדל לצאת ממבוכה זו, ולדרוש את קדושת השביעית כמצוותה, בכל כוחנו, הנני מקרב ומחזק את קדושת השמיטה בארץ הקודש בעזר ה' יתברך.

    ומה שתמה הדר"ג על מה שכתבתי שנענשו הקולוניסטים, על אשר עברו על סדרי ההוראה, שעשו מלאכות של תורה בידיהם –

    הנני בטוח בעזר ה' יתברך שכן הוא אמיתת העניין. ואל יבהלוני דברי כבוד תורתו, שאומר וכי קראים אנחנו חס וחלילה, לומר שאנו חוששים רק לדברי תורה ולא לדברי סופרים. הלא כבוד גאונו בעצמו מסיים את הידוע לכל, שעם כל החומר והחיבה היתירה של דברי סופרים ]=דרבנן[ על ד"ת5, מכל מקום כך היא המידה, שספק דבריהם הוא להקל, ובכלל זה הוא מה שמותר לסמוך בדבריהם בשעת הדחק על קטן כנגד גדול ועל יחיד במקום רבים, כמבואר בד' הפוסקים6, וזה הטעם כבר מספיק הוא בעדי והיה מספיק בעדם.

    בעדי הוא מספיק כאשר אמרתי כבר, כי אפילו ככל גוף השמיטה בזמן הזה לא יוכל שום אדם לכחש שסוגיין דעלמא היא שהיא מדרבנן, וכיון שעל כל פנים דעה יחידית7 נמצאת שהיא בטלה לגמרי בזמן הזה, שוב אין אנו יכולים למחות בידי מי שנוהג היתר, כמו שכתב תה"ד8 לעניין שמיטת כספים, והעניין והטעם אחד.

    אלא שמפני חומר העניין ביסוד קדושת הארץ אנו צריכים לחוש להסוברים שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ומשו"ה כאשר על כל פנים אחרי ההפקעה, נעשה האיסור יותר קל מעט, נוכל בשופי לומר שהסומך בשעת הדחק, על היחיד במקום רבים לא הפסיד.

    וכשלא ארצה להיכנס בעובי הקורה, לחקור במקורות העניינים, ואומר שאותם הגדולים שבדורנו שחלקו אם יש לסמוך על היתר זה או לא, אף אם נאמר שהרבים מהם והיותר גדולים שבהם נטו לחומרא, והיחידים וקטנים מהם, שסוף כל סוף תלמידי חכמים ובעלי הוראה הם, שנטו לקולא בתורת הוראת שעה של שעת הדחק, מותר אני לסמוך על היחידים במקום רבים, ועל הקטנים במקום הגדולים. וה"ה במה שנוגע להקולוניסטים, הנה אף אני הקטן הנני קטן ויחיד, נגד גדולים ורבים שקמו לנגדי בעניין זה. בדאורייתא לא היה להם לסמוך עלי, אבל בדרבנן אם היו עושים כהוראתי וסמכו עלי הרי היו עושים כתורה, ולא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא9. והקב"ה היה מקיים גם דין זה, שהוא מכלל תורה שבע"פ ודברי סופרים שהם ערבים מד"ת10, והיה גם כן מסכים במידי דרבנן על הוראת קטן במקום גדול ויחיד במקום רבים. אבל כיון שלא עשו כהוראה, והתירו את הרצועה לגמרי, על כן נענשו.

    וב"ה במושבות הסמוכות11, שרובם לא פרצו את הגדר, והתנהגו על פי ההוראה, הצליחו ועשו פרי, ולא התרחקו חס וחלילה במחשבתם מקדושת ארץ הקודש, והם מצפים שיאר ד' פניו אליהם. ויזכו לשמור את המצווה כמאמרה בלא הפקעה בע"ה.

    ואני תמה מאד על הדר"ג, שכתב שבימי-נעורי למד ממני מוסר ומדות ויראת-שמים. איני יודע מה מצא בי מעולם ללמוד ממני, אבל אם ענותו הרבתני בימי-נעורי ללמוד ממני איזה דבר טוב, כשהייתי בחו"ל, איך יעלה על דעתו, שכעת, כאשר זכני השי"ת להסתופף בקדושת ארץ הקודש, יגרע כחי חלילה. ולמה לא ידון אותי לכף-זכות, שדרכי ומעשי הנם לא לכבודי, חלילה, ולא לשום פניה זרה שבעולם, כי-אם לאהבת השי"ת, ולאהבת תורתנו הקדושה, ולחיבתם של ישראל ושל ארה"ק. והרבה הרבה מאד יגעתי באנחתי12 עד שהעיר הקב"ה את רוחי ויכונן את לבבי ללכת בתומי בדרך-הקודש הזאת, לקדש שם- שמים, ולחבב את התורה ולומדיה על הבריות, ולקרב רבים לתורה, ולהרבות עוז ואומץ להתיישבות עם-ד' על אדמת- קדשו. ובע"ה בטחתי, שלא יפסיד הדר"ג מאומה, אם יקיים בי גם כעת "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים"13, וימצא בחסדי השי"ת גם עתה לא פחות מאז ללמוד איזה דברים מסגנוני והנהגתי, ולפניו ב"ה גלוי בור-לבבי ויחול-נפשי לשמו הגדול ועבודתו ית'.

    ומה שכתב מר לתמוה עלי במה שאני מקרב את הכל, גם את פושעי-ישראל, כדי להחזירם בתשובה –

    וכתבתי לו ברמז כוונתי, שכל מי שהוא מוכשר לעסוק בפנימיות רזי-תורה הוא מתמלא יותר מאור-החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים, )שבלשון חכמי-הסוד נקרא זה גם כן בכלל ליקוט ניצוצות-הקדושה מתוך הקליפות(, ומצא בזה סתירה לברכת-המינים שאנו מתפללים לעקרם ולשברם, – ישים נא כבוד גאונו לבו לדברי, ואבאר לו לא בלשון של סתרי-תורה, שחושב מר להיות כבר יודע שאינו יודע בהם, אלא בדברים פשוטים, באמת אלו ואלו דברי א-לוהים חיים.

    ידע הדר"ג, ששני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית 14 עמהם.

    הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: "לא בצדקתך וגו'" "רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם"15, "והייתם לי סגולה מכל העמים"16; והסגולה הוא כוח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם"17.

    והב' הוא ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה.

    החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה, אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כי אם לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, על כן הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה האמונה ותלמוד-תורה.

    והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם: לפעמים כוח-הבחירה מתגבר וכוח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כוח-הסגולה מתגבר וכוח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית – אבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות-אבות18, הוא בא מצד כוח-הסגולה, ובעקבא- דמשיחא מתגבר ביותר כוח-הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות19.

    אמנם לפעמים מתגבר חושך כזה שמפסיק את הופעת הסגולה גם כן. אבל זה אי-אפשר כי אם במי שבא למדה זו להיות חס וחלילה שונא את ישראל, ודורש רעה להם בפועל ובצפיית-הלב, כמו המינים שמפרש הרמב"ם בה' תפלה20 שהיו מצירים לישראל, וגם זה היה קשה לחכמים מאד לתקן, על כן הכריז רבן גמליאל: "כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים"21, והוצרך לתקנה דווקא שמואל הקטן, שהיה נקי מכל מידה של שנאה כמו שהיה מרגלא בפומיה: "בנפול אויבך אל תשמח"22, כדי שיכוין ביסוד הברכה דווקא על אותם שכבר אבדו את הסגולה כולה. ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאע"פ שהן שפלות מאד בענין-הבחירה, ועל כן הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ד' ישמרנו, מכל מקום אור-הסגולה מאיר בהם, ועל כן הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בארץ ישראל, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמדות שהם באים מסגולת ישראל בטבע- נפשם הם מצוינים בהם. ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת-עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש, שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה חס וחלילה, וללמוד ממעשיהם, ולהדבק בצד הרע שבהם והוא מחויב להתרחק מהם, והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו ובל שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו. אבל מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה, מצד רוממות רבון כל העולמים חיי החיים ב"ה, ולא חס וחלילה ביראה תתאה לבדה מצד עונשי עוה"ז או עונשי עולם הבא, – שהיא יראה חיצונית23, שאסור לתלמידי חכמים העוסקים ברזי-תורה בהבנה פנימית להרבות בה, רק לקחת ממנה מעט, כדי ליסר את הגוף ונטיותיו הגסות, במדות רעות ותכונות מגונות חס וחלילה, אבל העיקר צריך להיות הלב מלא אהבה קדושה, ויראה עליונה, מסוד קדושים, כיראת מלאכי-מעלה גבורי-כח עושי דברו24 – תלמידי חכמים כאלה הנם מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית, ויודעים להפריד ממנה בדבקות-מחשבתם את הקליפה הבחירית, והם חייבים ומוזהרים על זה לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כח הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו.

    ופעולת חכמים לוקחי נפשות25 כאלה אינה חוזרת ריקם בשום פעם; לפעמים פעולותיהם נראות בגלוי, ע"י מה שהמקורבים מהם מטיבים את מעשיהם, ומישרים את דעותיהם יותר בפועל ולפעמים נכנס רק גרעין פנימי בהם, וכבר בטוחים הם שלא יפטרו מן העולם בלא תשובה, ואפילו אם חלילה יהיה המושפע כל כך גרוע עד שהוא בעצמו לא יזכה לשוב בתשובה, יפעול כח הגרעין הזה על טבע-נפשו ונפיק מיניה זרעא מעליא26, שישוב בתשובה, ויתקן גם כן את נפש אביו, כדין "ברא מזכא אבא"27.

    והשי"ת יודע, שלא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש, שכח סגולי גדול מונח בפנימיותם.

    ודרכים רבים ישנם לידיעה זו, וספרים גדולים צריכים לכתוב בזה כדי לבאר גם רק שמץ מהדבר הגדול הזה.

    ועל אותם שכבר אבדו גם את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי, אמר דוד הע"ה: "הלא משנאיך ד' אשנא"28, ובדרך כללות מסרו לנו חז"ל סימנין על-זה. והמינים והכופרים על פי רוב איבדו גם את הסגולה הפנימית, ומידה זו נוהגת ברוב הדורות29, אבל דור )דורות( של עקבא-דמשיחא הם יוצאים מכלל זה, שהם כדברי תיקוני זוהר30 "טוב מלגאו וביש מלבר". והם "חמורו של משיח" שנאמר עליו "עני ורוכב על חמור"31, והכוונה: כמו חמור, שמבחוץ יש בו שני סימני-טומאה, א"כ הטומאה בולטת בו יותר32 מבחזיר וגמל וכיו"ב, שיש בהם סימן-טהרה אחד על כל פנים, ומכל מקום יש בו בפנימיותו עניין-קדושה גם כן, שהרי הוא קדוש בבכורה33, ועניין מה שהתורה אמרה על זה שם "קדש לי" הוא גדול מאד מאד. וכן הן הנשמות של אותם שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבא- דמשיחא, ולהם יש תרופה, אע"פ שיש בהם סרחון גדול, וחושך רב וכבד מאוד. אמר על זה רב יוסף: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה"34, ורב יוסף היה דרכו להביט על הפנימיות, ותלה גדולתו בגדולת "ההוא יומא דקא גרים"35, ואמר על אמו: "איקום מקמי שכינתא דאתיא"36, ואמר על עצמו: "לא תיתני ענוה דאיכא אנא"37, אע"פ שמצד החיצוניות נראה הדבר לגאוה חלילה, אבל בעל סגולה נפשית שכמותו ע"ה אמר זה בכל מילוי הקדושה והענוה האמיתית, מעין ענותנותו של אדון הנביאים ע"ה, ותלמידיו הם הולכים בדרכיו. ומפני-כך היתה מדתו של משרע"ה לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב38, ואע"פ שזה גרם אריכות-הגלות, מכל מקום סוף-כל-סוף יתעלו גם הם, כי בודאי יתקיים ביה "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא"39, והשי"ת "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים"40. ואמרו בזוהר41, שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, ובאברהם אבינו, אע"פ שמדת- חסדו היתה גדולה מאד, ולא היה כנח שלא בקש רחמים על רשעים בני- דורו, מכל מקום לא בקש רק בתנאי: "אולי ימצאון שם עשרה", אבל משרע"ה בקש בלא שום תנאים: "אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא, מספרך אשר כתבת", שהיא מסירת- נפש אפילו מעולם- הבא, כי הספר של הקב"ה הוא עולם הבא עצמו42.

    ומה שמשיג עלי שכתבתי שאיני נפחת חלילה ממה שיש מהפושעים שמשבחים אותי, כי נאמר גם כן באברהם אבינו ע"ה: "ונברכו בו כל גויי הארץ"43, ואמר )מר( שאוה"ע לא חשבו חס וחלילה לאברהם אבינו שהוא כמותם — יאמין לי כבוד גאונו: גם רובם של החיצונים שמחבבים אותי יודעים ומכירים, שחס וחלילה איני מהם ומהמיהם ושכרחוק מזרח ממערב רחקו מחשבותי ודרכי ממחשבותיהם ודרכיהם, וכן הם אומרים בפה מלא, אלא שבעל-כרחם מוכרחים הם להודות על האמת, שב"ה שכלי הולך למישרים, ושאין בלבבי ובשפתי רמיה, ושאני מלא ב"ה בכל קרבי באהבת ישראל. ב"ה אשר עשה לי את הנפש הזאת, לא מחכמתי, ולא בצדקתי, כי אם ברוב רחמיו וחסדיו שאין להם קץ ותכלית, "ואל זה יביט אל עני ונכה-רוח וחרד על דברו".

    וב"ה אני עושה קולות ורעשים על הטומאה במקום הנצרך, אלא שאני מדבר את דברי בסדר ובנחת, כאשר נצטוינו מעצת המלך החכם44. ואין ספק אם הדר"ג ועוד גדולי-הדור שי' היו מחזקים את ידי, נלוים עמדי ונוהגים מנהגי כמה דאפשר לפי מדתם, היה שם- שמים מתקדש ורב שלו' וברכה היה נשפע על ישראל ועל ארץ ישראל, ורבים רבים מאד היום שבים בתשובה שלמה, והיתה באמת במהרה מתגלה בגילוי הגון צמיחת קרן ישועה לבית ישראל, ואי-אפשר כלל לצייר ולתאר את רוב הטובה והקדושה ותקון-העולם שיהיה נצמח מזה. ואני מלא תקוה בע"ה שכן יהי' וסוף כל סוף ישובו לי יראיו וידעי שמו45 ויכירו את טהרת-לבבי ואמתת דעותי, וכולנו נעשה אגודה אחת לעשות רצונו ית', ולהרבות אור ד' וכבודו על עמו, ועל ארץ-חמדתו, ועל כל אפסי-ארץ.

    ומה שמתמה כבוד גאונו על התנצלותי, שלא יצאתי נגד המגילה המכוערה, כדי שלא להוסיף תבן על המדורה- מה היה להם לעשות ולא עשו. אל יאמר אדוני כן. אין שיעור כמה רעות יכולה מחלוקת חס וחלילה לגרום כשהיא מתפשטת, ואם הייתי יוצא בדברים היו עושים מזה רעש גדול, והיו הדברים מגיעים לידי שנאות גדולות, ושליחות יד איש באחיו, ולידי מלשינות חס וחלילה, והיה הדבר יכול לבא גם כן לידי אויבינו פלילים46. וכעת נשתקע העניין לכל הפחות במחנה ישראל, וכבוד אותם תלמידי חכמים שנתכוונו לשם שמים בעניין זה במקומם מונח, ולא חסר כלום ע"י כל הבלי התעלולים, ובארץ ישראל בפנים לא נתהוה מזה מחלוקת הורסת, מה שהייתי ירא מזה מאד. וב"ה אשר יעצני לישא את צערי הגדול על עלבון תלמידי חכמים החביבים עלי כגופאי בחובי, רק מפני גודל מעלת השלו' בכל מקום וביותר בארץ ישראל, ויותר מן הכל לפי מצבנו בחידוש, שאנו צריכים שיהיו כל הכחות שבאומה קשורים לעזור איש את אחיו, לחזק ולהתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, אותן הנשמות שצור47 מצוה חסדו הגדול שתבנינה ב"ה, ועוד ידו נטויה ב"ה לטובה, לבנות ולא להרס, לנטע ולא לעקר, ואנו חייבים להבין את רמיזת הנהגתו העליונה וללכת בדרכיו, בדרכי נועם ונתיבות שלו'.

    ומה שתמה על מה שכתבתי שלא התרתי יותר מרבנים מפורסמים גדולים וטובים זולתי, ואמר שהם התירו הוראת שעה, ולא שיתמשך יותר יותר -בודאי הם התירו הוראת שעה מפני ההכרח שהיה בזמנם, ובשמיטה העברה היה ההכרח הרבה יותר גדול מבשמיטות הקודמות, מגודל העניות וריבוי הפועלים, בייחוד התימנים, שהיו צפויים ממש לגוע ברעב.

    וכבר ספרתי כמדומה לכבוד גאונו, כי בשמיטה הראשונה שעלתה ביד המחמירים לאסור על עקרון את ההפקעה, ראיתי שכתבו אח"כ במכתב של בקשת תמיכה, שהיו ממש מקרים של מתת נפשות ברעב חס וחלילה שם. ויאמר נא כבוד גאונו האם יש בנו כוח לשער את גודל הערך של נפש אחת מישראל, ואם אין כדאי להיכנס גם בפרצה היותר דחוקה במקום שיש חשש סכנת נפשות כל כך קרוב. ואין ספק אצלי, שבמצב הנורא שהיה הישוב עומד בו בשמיטה שעברה לולא הנהגת ההיתר על פי ההפקעה, שהחיה את האיכרים ואת הפועלים, והעמיד את ההקפות של הבנקים על מכונם שהיו עומדים להיות נעולים ע"י השביתה, כי לא היו מאמינים לכל בעלי הישוב ברובם אפילו פרוטה אחת, והיו גועים מרעב מאות נפשות קדושות וטהורות מאחב"י. ואין לשער גודל המהומה, העלבון חילול ד' וחילול כבוד התורה והאמונה בכלל, שהיה חס וחלילה אז, והיה עלול להיות חלילה שבר שאין לו מרפא. רק עצת ד' הייתה זאת, שנתן כוח לאין-אונים, לעמוד לשום נפשי בכפי נגד מחנה אלהים, כדי להציל את ארץ הקודש משממון רוחני וגשמי, ואת שם השי"ת ותורתנו הקדושה מחילול נורא, ובכל לב אודה לד' על אורו ואמתו אשר שלח אלי בחסדו הגדול.

    ומה שכתב על דברי, שאנכי עשיתי שטר מכירה48 שלא יהיה המכשול גדול יותר, מה שמובן הדבר שרבים לא היו שומעים בודאי, והיה החורבן גדול מזה ומזה, וכבוד גאונו מקשה שתי קושיות על דברי:

    א'. שכמה יהודים כשרים בקשו ממני במכתבים שלא אעשה ההיתר ולא אתן חרב בידי האדמיניסטראציאן49, ועל ידי היו מוכרחים לעקור השמיטה, והרבה מהם שונאים לי עבור זה שנאה גדולה.

    אשיב למר:

    חדא "לא דובים ולא יער"50. אפילו מכתב אחד* ]*רק מכתב אחד הזכירני בני שי', שהיה כפסקוויל בלא חתימה, ועל זה אין דרך לשים לב.[ לא קבלתי משום אדם, בבקשה למשוך ידי מן ההיתר ולא בע"פ בא אלי שום אדם מבני המושבות לדרוש ממני זה, ואדרבא להיפך: קבלתי מכתבים שאחמול ואחוס עליהם שלא יחרבו ויגועו, ושלא יצטרכו לצאת ולנוד לחו"ל, ושאתחזק בעשיית סדר ההיתר כפי שהיה נהוג על פי הגדולים מתירי ההפקעה בשמיטות הקודמות.

    ועם האדמיניסטראציאן, התניתי מפורש שלא יכריחו חס וחלילה את שום אדם הרוצה להתנהג בדרכי המחמירים, לעבור חס וחלילה על דעתו, וב"ה כן קיימו במושבות הסמוכות שהיו בהן גם כן שומרי שביעית כמאמרך ולא מיחו בידם כלל.

    רק מהגליל שמעתי קול רעש גדול, שהם מוחים ומכריחים לעבוד, כמכתב כבוד תורתו והדעפעשים שלו, ושלחתי אחרי האדמיניסטראטור, והוכחתיו על פניו איך יניח להפקידים שתחת דגלו לעבור על התנאי שעשינו בכל כך תוקף, בעת אשר נתתי את ידי להוראת ההיתר. אז השיב לי שיגיד לי האמת, הוא היה רוצה לעמוד בהבטחתו, כמו שביארתי לו כיון שישנם אוסרים ומתירים, יוכל כל אחד לעשות כנטיית לבו, אם אחד שומע לי וסומך עלי, יש לו איזה סמך, אבל אם אחר סומך על הגאון רידב"ז האוסר, ועוד כמה גדולים עמו, ודאי יש לו על מה שיסמוך, ואיזה יושר יש להכריח ולכף, אבל כל זה היה על פי מה שחשב, שכשם שאני אינני משתדל לפעול באיום ובכפיות שיסמכו על ההיתר כן לא יעשה הצד השני גם כן מאומה. אבל לא כמו שאמרו לו שהרב רידב"ז מפיץ חרמות וקללות על הסומכים על ההיתר, בזה האופן לא הבטיח שיעמוד הוא מנגד.

    ואנכי בכל זאת לא הנחתי ידי ממנו, וביארתי לו שאין הדמיון שלו עולה יפה. אנכי שאני מיקל, אין לי כל ייפוי-כוח להשפיע על אחרים שיעשו כהוראתי, מפני שגם אני מודה שלולא ההכרח יותר טוב הוא לשמור את השמיטה כהלכתה, ואני משתוקק לזה בכל לבבי ובכל נפשי, מה שא"כ המחמירים לפי דעתם הם מחויבים למחות בנוהגים להקל בכל כחם, וכל מה שאדם עושה לשם שמים, אין ראוי להנהגה אנושית לעמוד נגדו.

    וב"ה הועילו אז דברי, והבטיח לי שישלח פקודה לחדול מכפיה. אם קיים דברי או לא אינני יודע, אבל כבוד גאונו יוכל לראות מזה, שהאמת היא ההיפוך ממה שחשב שאנכי נתתי חרב ביד האדמיניסטראציאן, אדרבא ע"י מה שנשאו את פני הוקל הדבר הרבה, ואלמלא נזקקתי להיתר היו אומרים שאינם צריכים לשום היתר, כאשר מרגלא בפומייהו תמיד שרבי י"א ז"ל51 היה גדול יותר מכל הרבנים שבדור, ומי יעמוד נגד היתירו, והיו עושים איזו מכירה ע"י מאן-דהו, ואז היו מכריחים בלא שום בושה את הכל לעבוד באיסור גמור ובביזוי, מה שהוקל הדבר הרבה ע"י פעולתי. ואין לאותם כפויי-הטובה, ד' יסלח להם, שום זכות לשנוא אותי תחת אהבתי.

    ומה שכותב מר:

    ב. הלא הוא מכשול יותר גדול עפ"ד הרמב"ן52 בחילוק שבין סדום לפלגש בגבעה, שלעשות בהיתר הוא יותר גרוע.

    למה ידבר אדוני כדברים האלה, וכי נעלם ממנו שלפעמים דברה תורה כנגד יצר הרע53, ומוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ולא יאכלו בשר תמותות נבילות. ואיך ידמה נבלה איומה ותועבה נוראה כעובדא דפלגש בגבעה ודסדום, לפלוגתא של הוראה, במידי דרבנן, שנמצאים סוברים שאפילו מדרבנן אינו נוהג, ושיש בו ספיקות כל כך רבים, בין מצד השנים, בין מצד דעת בעל הלכות ארץ ישראל המיוחס להטור, שסובר שכשנותנים ארנונא דינו כקרקע של גוי, שאין שביעית נוהגת בו כלל, ובין שהיה זה הגדול רבנו הטור, בין שהיה אחר, דבריו מעידים עליו שהיה מגדולי הקדמונים. ואחר כל אלה אין סומכים חלילה על זה לגמרי כי אם להפקיע לצורך הוראת שעה, ופיקוח נפשות, והמלטת הישוב מחורבן בגשמיות ורוחניות, וגם על זה לא על דברים של תורה כי אם על מלאכות דרבנן ע"י ישראל. ואם אומרים שבמקום שהיה נפרץ גדר היהדות בכל הדברים העיקריים ע"י מניעת ההיתר, ראוי לאמר שההיתר הוא תיקון שעל כל פנים יעשה בדרך של איזה צד היתר, אומר על זה כבוד תורתו דמיון מפלגש בגבעה. לישרי לי מר, אם אומר שאין הדברים ראויין למי שאמרם.

    ומה שטוען מדוע פזרתי את קונטריסי "שבת הארץ"' באותו הזמן שישראל רצו לתמוך בכסף את השובתים. אשיב לו, שבכלל לא נתערבתי כלל בעניין הקונטרס בהפצתו, ואינני יכול להיות אחראי אם איזה איש שלח אותו לחו"ל. וכמדומה שמה שנתפזר היה רק ע"י אותם שעמדו כנגד, והם שלחו אותו לגדולי חו"ל לקבול עלי.

    וחוץ מזה, האם בשנת השביעית עצמה הזמן הוא לאסוף כסף בשביל השובתים, וכי הם יכולים לתלות את חייהם באשראי דספק אתי54. תמיד אמרתי שאנו חייבים לנהוג בזה "מחד בשבך לשבא"55, ובכל שנות השמיטה צריכים לקבץ כסף מכל יראי ד' וחושבי שמו בעד השובתים, ואז כשרואים בפרס השמיטה שיש סכום כסף הגון מבטיחים ומקיימים עזר הגון לפי הכח, ועל פי זה יכולים באמת לבצר את מעמד השמיטה בעז"ה.

    ולא עוד שהקונטרס לא יוכל להזיק לכל מי שנדבה רוחו לעזור לשובתים, הלא אנכי שניתי ושלשתי שכל המתחזק בעוז ד' ועושה מצוה כמאמרה, הרי זה משובח, והייתי תמיד מוכן לעזור בכל כחי לשובתים, כאשר יעידו על זה אלה ששבתו בסביבותינו, כמה קרבתים וכמה טרחתי עבורם, וכמה חזקתי את ידם ורוחם בעת אשר באו להתישב עמי, אם ישבתו, כיון שראיתי שאין מצבם כל כך מסוכן ובדוחק יוכלו להתפרנס.

    ואלה היחידים הם אצלי התכלית של כל הישוב, וכך היא מדתו של הקב"ה שהוא מסתפק במועט בזמן המעבר, עדי אשר יבקע כשחר אור לישרים וכולם ילכו באור ד' ותורתו לשמור ולעשות כתורה וכמצוה בלא שום בקשת קולא, כי אם באהבה וביראה טהורה, בשמחה ולב טוב.

    ואפילו אם היה חלילה איזה משגה ממני בעצם עריכות הקונטרס, מה שאקוה בע"ה שלא כך הוא, אבל גם לפי דעת כבוד גאונו, הלא צריך לשום על לב שכונתי היתה ב"ה לשם שמים, כדי שלא להשוות רשיעי אותם המוכרחים לסמוך על ההיתר, למען לא יהרסו לפול בלבבם מדחי אל דחי, כי אם יתחזקו בעז ד' ויקוו לתשועתו, שיבאו ימים טובים מאלה, ולא נצטרך להפקעות, ונשמח כולנו לקיים את השמיטה בקדושה וטהרה לכל פרטיה.

    ומה שכתב כבוד תורתו נגד מה שכתבתי שלא כיוונתי שאחזור ואתיר -הנה ממכתבי מוכח שאחזור ואתיר, איני מבין איפא מצא דעה זו במכתבי. הלא אני כותב ומפרש כמו שפירשו כל אלה שנזקקו להיתר זה שהוא רק הוראת שעה, ואיך שייך ללמוד בהוראת שעה, מפעם אחת על פעם אחרת, הלא הכל תלוי כפי ההכרח ומצב הדברים. וד' יתן הטוב, ויזכנו לראות את מצב ארץ הקודש באופן שנוכל להסכים שיש אפשרות בלא היתרים והפקעות, ונקוה לביאת גוא"צ בב"א.

    ומה שמאריך כל כך כת"ה, לומר העיקר שבעיקר עיקרים, שנזדעזע העולם כולו, וכפי הנראה גם רעש גדול בעולמות העליונים, שהמציא הוראה עקומה, שהזמירה הנהוגה עתה אין זו הזמירה האמורה בתורה, עכ"ד.

    אומר לאדוני, פרט זה אי-אפשר שיסבב הזדעזעות בעולם, ולא רעש בעולמות העליונים, מפני שלא סמכתי עליו למעשה, וכתבתי שיש להשתדל שתהיה הזמירה הנהוגה, גם היא ככל המלאכות של תורה, נעשית ע"י נכרים. ולומר שהדבר יוצא מכלל ספק, ולהחליט ודאי שזמירה דידן היא אב מלאכה עול תורה, והיא הזמירה הכתובה, בודאי אין מקום, כיון שראינו שכל כך דקדקה תורה בשביעית להגדיר את האבות, כדי שנדע שתולדות לא אסר רחמנא56, עד שבצירה של פירות וקצירה של תבואות, שהן בודאי מלאכות דומות זו לזו, הוצרכה לפרט, רואים אנו שאין לנו רשות כלל לדמות עניין לענין, לומר שגם זה הוא מהתורה, אלא כיון שיש שינוי בתואר המלאכה או בתכליתה, וק"ו כשהשינוי הוא בשני האופנים בין בתואר ובין בתכלית, בודאי יש מקום לומר ששוב הויא תולדה ואינה אסורה מהתורה. וכיון שהרמב"ן במלחמות בסוכה57 מעיד לנו, שעל שם כך נקראת הזמירה בשם זמירה על שם זמורה, וזמורה הוא ענף שכסחו ראשו דווקא, ולא שכרתו כולו, שזה אינו נקרא בשם זמורה, א"כ הרי לנו עדות שהשם זימור אינו חל ]על[ כריתה של ענף כולו, ואיך יהיה זה בכלל מלאכת התורה של "כרמך לא תזמור". וק"ו כי בשעת מתן תורה לא היה כלל מנהג כריתה זו, הרי אנו רואים שבכל הכרמים שאינם מורכבים על ההרכבה החדשה, שנתחדשה בשנים האחרונות, אין נוהגים כי אם את הזמירה כמאמרה, דהיינו כריתות הראש. ובאמת יש לומר שזאת היא כוונת "המזנב בגפנים"58, אע"פ שלא פירשו כן המפרשים.

    והתכלית של הזמירה העתיקה, ושל הכריתה החדשה, היא גם כן תכלית אחרת. הכריתה העתיקה אינה דואגת כלל על קיום הגפן כי אם על הוספת הפרי, וזה ראוי להיות אסור בשביעית, אבל הכריתה שלנו, עיקר כונתה היא קיום הגפן, והפירות אין ברור כלל שמתרבים על ידה, ואם גם מועיל הוא להפרי, הוא בתור טפל, על כן היא משונה בתכלית המלאכה מהזמירה של תורה.

    ולא עוד אלא שעיקר הזמירה באה כדי שלא יפסיד הגפן התחתון האמריקני, שבטבעו חי הוא הרבה, אלא שהגפן העליון, שהוא לא ממזגו ממש, הוא שואב ממנו הרבה ומחריבו, ועל כן הוצרכו לתקנת הכריתה, וי"ל גם כן שהוא בכלל לאוקמי אילנא59.

    ותמיהני שהדר"ג שינה את טעמו, כי בהיותו אצלנו, אז בעת ויכוחנו הראשון, הצעתי לפניו סברא זו וקילס אותה, ואמר שצריך לעיין בה. על כל פנים איננה כל כך עקומה עד שיזדעזע העולם על ידה. וב"ה אשר נתן לי שכל ישר, ואינני עלול כלל לומר סברות עקומות, בעזרתו ית'. וכמדומני, שכבוד גאונו כשיתיישב בדעתו גם הוא יודה על זה.

    ולא אבין כלל דברי כבוד תורתו, שכתב שזמירה הנהוגה היא חמורה יותר מהזמירה של הערבים. איך אפשר להיות יותר חמור ממה שהוא אסור מהתורה. הלא הזמירה של הערבים, שהיא כריתת וכיסוח קצה הענף, מפרש הרמב"ן בפירוש שהיא הזמירה של תורה, והזמירה שלנו צריכים אנו מסברא לדמות אותה אליה, ואיך יאמר בהחלט וודאות שהיא יותר חמורה מהזמירה הערבית שהייתה נהוגה בימי מתן תורה, ועליה בודאי אמר הכתוב כרמך ל"ת. ומה שחוזר כבוד גאונו להפליא שההוראה הזאת נוגעת לכל ישראל שבתבל, הרי הכל הוא נכלל בכללות הדברים, של ההפקעה, וההיתרים שעמה, וכל מי שהורה בעניין זה הורה לכל ישראל. ומה אעשה שמאת ד' הייתה זאת שלא יהיה אפשר לי בשום אופן להסתלק מעניין זה, אם לא לגרום חלילה תקלות גדולות, שלכל הפחות בעיני היו יותר ויותר חמורות, ויותר נוגעות לכל ישראל, מהוראת פרט של קולא בענייני שביעית ע"י הפקעה, אחרי כל ההכרחים והצירופים, שאין צורך לשנותם, וגם שכבר אמרתי שבפועל לא הוריתי כלל למעשה שיעשו הזמירה ע"י ישראל, ומה שעשו אחרים על דבר עצמם אין אחריותם עלי. ומה שכתב שהזמירה הזאת היא גם כן לאצמוחי פרי, כבר כתבתי אנכי גם כן ככה, ומכל מקום כתבתי כיון שהעיקר אצלה הוא שמירת הגפן לשנים הבאות, והפירות הוא עניין נטפל, על כן מועיל ביותר מה שההוראה הראשונה של תרגום תיבת זמירה אין עליה, לעדות הרמב"ן, להוציאה מדאורייתא.

    ומה שכתב שניסה ולא מת האילן בהמניעה של הזמירה הנהוגה – אמת הדבר שאיננו מת תיכף, וכן אומרים הבקיאים, אלא שהוא פוחת והולך ושנותיו מתקצרות, והוא חי פחות מטבעו של הגזע התחתון, וכן יש נסיון בידינו גם כן. ושרא ליה מארי' למר, שאומר על סברא מיוסדת על פי עדות אביהם של ישראל הרמב"ן ז"ל שהיא חס וחלילה עקירת תורת משה, ד' ישמרנו.

    ומה שמחרפני כבוד תורתו, שנעשיתי לעת זקנותי "ציוניסט", להקריב את נשמתי בשביל ישוב-ישראל בארץ ישראל, –

    אהובי, אם כל ה"ציוניסטים" יהיו אוהבים את ארץ ישראל ורוצים בישוב ארץ הקודש בזאת הכוונה והמטרה הקדושה שאני מתכוון אליה, בשביל שהיא ארץ-ד', שבחר בה השי"ת וחבבה מכל העולם כולו, ויש בה סגולות קדושה לנבואה, ולהשראת רוה"ק, ולזכות ע"י ההליכה בה לעולם הבא, ואפילו על רשעים מגינה זכותה, – שהרי אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטחת היא שהיא בת עולם הבא60, ובודאי אין הגמרא מדברת בשפחה צדקנית שהיא בלא"ה בת עולם הבא, ואפילו חסידי אוה"ע יש להם חלק לעולם הבא61, וק"ו שפחה דמיחייבא במצות, אלא ודאי בסתם שפחה שהיא שפלה ומעשים רעים ומדות רעות מצויים בה, כדברי הש"ך62 לעניין עבדים, ומכל מקום מהני לה זכות ארץ ישראל לזכותה שתהי' מובטחת שהיא בת עולם הבא. ואפילו מעשו הרשע נתיירא יעקב אבינו ע"ה שמא תעמד לו זכות ישיבת ארץ ישראל63, וק"ו לזרע קודש זרע בחונים64, בני אברהם יצחק ויעקב, דאע"ג דלית בהו הימנותא איקרו בני מעלי וכדעת ר' מאיר65, דהלכתא כותי' בהא, )וכמו שסתם הסלח66 "בין כך ובין כך קרויים לך בנים" וכן בתשובות הרשב"א ח"ב סי' קצד וסי' רמב(.

    ואם ספק נפשות להקל אמרו בחיי- הגוף, ק"ו בחיי-נצח, שמדת-החסד בהם גדולה היא הרבה מאד67 וכל המתאמץ להטות כלפי-חסד ולהמליץ על ישראל אפילו כשאין עושים רצונו ש"מ ה"ז משובח68. וק"ו שיש למצוא בכל אחד ואחד, גם בקלים שבישראל, כמה מרגליות יקרות של מעשים טובים ושל מדות טובות מה שאין לשער, שבודאי ארץ ישראל מועילה להם להעלותם ולקדשם. ואם אין הדבר נראה בגלוי בהם, יראה בזרעם ובזרע- זרעם, ככתוב: "יראה על עבדיך פעלך והדרך על בניהם", ואם יהיו כל ה"ציוניסטים" חושבים כן תהיה בודאי תפארת גדולה לכל גדול בישראל ולכל גאון וצדיק להיות "ציוניסט" כזה, וגם כבוד גאונו אינו צריך להתבייש מ"ציוניסטיות" כזאת.

    והנה הוא חוזר ומקשה, שהרי בעוון שמיטה גלו ישראל.

    כבר אמרתי כמה פעמים לכבוד גאונו, שאני רואה שדרך שיש בה הטיה כלפי חסד דווקא היא תביא את קדושת השמיטה לארץ ישראל, וממילא תגרום שיהיו אחב"י האהובים נטועים בארץ הקודש. ובכלל בשביל הוראת קולא של אותם שאי אפשר להם לחיות באופן אחר, בפרטים של דרבנן, בשביעית דרבנן, ועם זה ע"י הפקעה, חלילה להקב"ה שיגרש בשביל כך את ישראל מארץ ישראל.

    והתוס' הוכיחו בסוטה69, שיחוס מלך הוא מהתורה, מדנגזרה כליה בשביל שהחניפו לאגריפוס, וא"א לומר שעונש גדול כזה יהיה מדרבנן, והגאון שאגת ארי'70 הוכיח מזה שברכת התורה היא דאורייתא, שאם הייתה מדרבנן לא אבדה הארץ בשביל שלא ברכו בתורה71. הרי שאין חשש בשביל איזה הקלה בדרבנן לגלות ישראל חס וחלילה. וק"ו שאין מקילין חלילה בשאט נפש, כי אם בהוראת שעה וביראה גדולה, בודאי יתר מרעהו צדיק72 והקב"ה רב חסד73 הוא, ויש די כוח בכל ההתנצלות להעמיד סניגורים טובים על ישראל, כשהיו מוכרחים להשתמש בהוראת היתר זה. וק"ו כשעשו אותו על פי הוראת חכמי הדור, אף אם היו מועטים.

    הלא מידותיו של הקב"ה הוא שאפילו תתקצ"ט אומרים לחובה, ותתקצ"ט מאותו מלאך גם כן לחובה, רק אחד מאלפי אלפים לזכות74 הוא ניצל. ובודאי לא יוכל כבוד גאונו לומר, שבכל ההתנצלות הרבה אין בה לכל הפחות כלפי הסומכים על ההיתר חלק אחד מאלפי אלפים בזכות, ולכל היותר הנם דומים לשוגגים, וחלילה לשמו ית' שיחשב שוגג כמזיד.

    ומה שכתב, שעל פי סוד ד' הלא קדושת השביעית פועלת גם בזמן הזה, עד שאין אומרים תיקון רחל בחצות של שנה השביעית.

    יאמין לי אדוני, שכל אלה הגדולות והנשגבות, שנאמרו בקדושת השביעית בזמן הזה, לא נאמרו דווקא ע"י הקיום של פרטי המעשים, שהרי בזמן שלא היו ישראל בארץ ישראל, ולא נתקיימה מצות שביעית כלל גם כן חלה קדושה זו. העיקר תלוי הוא בהתפשטות הקדושה, על פי מדרגות הזמנים, שהם הולכים ובאים להוציא מן-הכח-אל-הפועל אורו של משיח, שיתקדש שם ד' ית"ש מסוף העולם ועד סופו, וכולם יעשו אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם.

    ועל שם מה שישראל מכינים עצמם באמונה וצפיית ישועה לאורו של משיח וחזרת קדושת ארץ ישראל על מכונה, שאז ישובו השמיטין והיובלים כדינם, מאורה זו יונקין כל התיקונים שנעשים בעולמות העליונים בכל מדרגותיהם. על כן כל מי שעושה פעולה להרחיב את גבול ישראל, כדי שיהי' מצדו גורם לקרב את קיבוץ ישראל לארץ ישראל, וזה גורם מהירות בגאולה, כי קיבוץ גלויות קיי"ל שהוא קודם לביאת המשיח75, ואורן של ישראל הוא הולך ואור קמעא קמעא, כמו שאמרו ז"ל76 על הדמיון של קריצתא דשחרא, הוא מתקן באמת את קדושת הייחוד העליון של יסוד שביעית, ואין קץ להתענוגים הקדושים העליונים שמתרבים עי"ז והם מושפעים על שורש נשמתו ונשמת כל ישראל.

    ולהיפוך מי שגורם חס וחלילה, לדחוק את רגלי ישראל, ולמעט את קיבוצם של ישראל לארץ ישראל, הוא מאחר מצדו את הגאולה, ובין אם אהנו מעשיו77 או לא. אבל מנפשו ומכל שורשי נשמתו הוא מונע אורים גדולים78, ואין שיעור לקציצת נטיעות ופירודים שהוא מסבב ד' יצילנו.

    וירא א-לוהים יצא ידי שניהם, זהו מי שמשתדל להחיות בפועל את כל פרטי קדושת השביעית גם בזמן הזה כמה דאפשר, ומשתדל גם כן לקרב במעשיו ובהשפעותיו שצמיחת קרן ישועה והתגלות אורו של משיח צדקנו יהי' בזמן יותר קרוב, שהאורות פועלים בשפע קדושתם אפילו אם חלילה בפועל לא אהנו מעשיו, כי אין שיעור וערך לכוחה הרוחני של מחשבה טובה בעניינים קדושים ונשגבים הללו.

    והשי"ת יזכנו לעבדו עבודה ביחודא שלים79, ע"י ההוא טמיר ונעלם ב"ה, דווקא בשם כל ישראל, הגוי כולו80 וכולנו כאחד נתברך באור פניו81.

    ומה שכותב הוד גאון אדוני רחימי וחביבי, שאאמין לו שאהבתו אלי קשה לו לכבותה – מאמין ומאמין אני בזה. כי כמים הפנים לפנים, ואני מרגיש לבת קודש אש אהבתו הקדושה בקרב לבבי יעומק נפשי, ומים רבים לא ישטפוה, וכל העניינים שעברו בינינו בעניין חילוקי הדעות של ההתנהגות על דבר השביעית, שכונת שנינו היא ב"ה רצויה לשם-שמים, ומני ומניה יתקלס עילאה 82ב"ה, לא יכבו את מוקד אש הקודש הזה שנשרש במעמקי הנשמה לברית-עולם. ובודאי יש קשר גדול בינינו ברוחניות מאחר שכל כך נתדבקנו זה לזה באהבה פנימית, והמאורע הזה הוא רק צירוף וזיכוך להוסיף קדושת אהבת אמת שבינינו, שהיא אהבה קדושה וטהורה, שאינה תלויה בדבר, כי אם לשם השי"ת ואור תורתו וקדושת יראתו ואהבתו. ומה שכתב, שקשה לו לדבר נגדי קשות, אל יעלה על לבבו הטהור, כי מצטער אני לשמע דברי-קשות נאמרים לשם-שמים נגדי, כי הלא המדבר קשות לשם-שמים עובד הוא עבודת השי"ת בזה, ולא ירע עיני בזה שעל-ידי אדם מישראל עושה מצוה, ואם בטבע האדם יש קצת צער על זה, הלא נאמר לנו מפי חז"ל הקדושים "לפום צערא אגרא"83, ונאמן בעל-הגמול שישלם שכרנו בזה שנזכה לעבדו באמת, ולשוב לפניו באהבה בכל לב וכל נפש, אנו וכל ישראל חברים בלב אחד.

    ומה שכותב שכאבו נעכר על שאיש כמוני ילך בדרך כזה, דרך מסוכן. – מה שהרהיבני בטובו לומר שאני אדם גדול, לא יטעה אותי מלהכיר שפלותי, וערכי הפעוט, שכלא נחשב, אבל הדרך שאני הולך עליה בעבודת ד' ית"ש ידע אדוני שהרבה עמלתי עליה, בדמי בבשרי במוח-עצמותי, ובכל כוחותי, עד שהאיר השי"ת ברחמיו את עיני לעמוד עליה, ולפני איננה דרך מסוכנה כלל כי אם דרך-הקודש יקרא לה. ובזוהר אמרו על "אורח צדיקים כאור נוגה"84, אפילו אורחא חדתא דעבדין צדיקיא כאור נוגה הוא הולך ואור עד נכון היום, ואני בעניי איני ראוי. לשם צדיק, והלואי שיזכני השי"ת ונוכל בלב שלם לומר: כגון אנא בינוני85. אבל האורח שאני מתאמץ ללכת בה הוא ב"ה אורח צדיקים באין שום ספק, וכל מי שיתנהג כמנהגי ויתחבר עמי בתורה ובעבודת השי"ת, בחפץ לב, ובאמונת- חכמים אמיתית, יזכה לראות את האור ואת האמת שיש בדרך-ישרים סלולה זו, המוארה מאור חסד עליון, "חסד לאברהם- יומא דאזיל בכולהו יומין"86, והחכמה העליונה דווקא באור החסד היא מאירה87.

    ומה שכותב שרואה שמוכן לפני חרופים ובזיונות – איני יודע על מה. העבר הכל היה מן השמים, וקבלתי ב"ה באהבה, ועל להבא הלא אנחנו מקוים להטבת המצב של הישוב בכל מילי בין בגשמיות בין ברוחניות ויוכל להיות שלא יהי' צורך כלל להיתרים, ויזכנו השי"ת לגדור את גדרות יהודה בלב אחד ובדעה אחת, ויה"ר שימהר ויחיש משיח צדקנו ויורה צדק 88 לנו.

    ומה שכתב שכל האדמורי"ם וכל הרבנים יאסרו את היין – באמת אין האחריות של גרם היזק שאחרים רוצים לגרום מוטל עלי. הקב"ה שמר עד כה את הישוב מכף כל אויביו, בין מישראל בין מאוה"ע, ואנחנו רואים שמעשה שמים יש כאן, בהשגחה נפלאה, בניסי ניסים מסותרים במכסה הנהגה טבעית, ובודאי כל מה שיתגלגל יהיה לטובה ולהצלחת הישוב הקדוש, ולהרמת קרן ישראל בארץ הקודש, בעזר ה' יתברך.

    והלוואי שיתן השי"ת בלב כל הכשרים והצדיקים שבדור דעה לעשות לטובת ישוב ארץ הקודש עשייה ממשית. ואם יהיו הבטחות ממשיות כאלה, שהחשבונות יורו ששמירת השמיטה בלא הפקעה לא תסכן את הישוב, לא חשידי בני עם קדוש חלילה לעבור גם על מה שאין רוח חכמים נוחה הימנו בלא טעם, ובעצמם ידרשו להחזיר את השמיטה לאיתנה בלא הפקעות.

    א"כ צריך הדר"ג שליט"א להשתדל בתחילה, שיהיה הכל מוכן, באופן שנוכל להראות את החשבון הבטוח לבעלי הכרמים, ויוכל להיות שיועיל הרבה בעזר ה' יתברך, ואני חושב שהדר"ג אינו צריך לדידי ולמטלעתי89 בדבר הגדול הזה. ואני חושש לצאת לחו"ל, מצד עצם חיבת קדושת ארץ הקודש ומצד הכהונה, אע"פ שיש בזה דרכי קולות אינם מתיישבים כל כך על לבבי, והפירוש הפשוט שבדחז"ל נראה שהאיסור במקומו עומד גם בזמן הזה. וגם אני חושש להרבות פרסום על האיסור של ההפקעה בשעת הדחק, כמו שכתבתי לכבוד גאונו, שיודע אני שזה גורם התמעטות להתרחבות ישוב ארץ הקודש, בייחוד גורם הדבר להרחיק יראים ושלמים מישוב ארץ ישראל, וכל יסוד השתדלותנו צריך להיות דווקא להרבות כניסת יראי ד' בארץ הקודש. וב"ה נתכוננה כעת מושבה חדשה ע"י בני ביאליסטוק90, והתנו מפורש בתקנות המושבה, שהכל צריך להתנהג על פי התורה והמצווה, וזה גורם חיזוק גדול להרמת קרן התורה והיראה האמיתית, שהוא בודאי כל יסוד הישוב.

    ועל דבר הניסיון לזמור לפני ראש השנה אם יעלה הדבר יפה אשמח מאד, ונוכל לפרסם בעזה"י שיזמרו כולם דווקא לפני ראש השנה דשביעית שיזכנו לה השי"ת ברב רחמיו וחסדיו המרובים, לאוי"ט.

    כמדומני שעברתי על כל פרטי דברי הדר"ג שליט"א, וחושב אני שבדברי אלו יבין קצת להגיגי, וכמוהו אני אומר: אנא רב רחימאי, נלכה נא שלובי-יד בדרך ד' בדרך האמת והשלו', ונשתדל נא להרבות שלו' בישראל, ולקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, להשתדל שגם רחוקים יבאו ויתקרבו אל הקדושה, ושתתרבה האחווה והריעות וקישור-הלבבות בכל ישראל בכלל ובארץ ישראל בפרט.

    ובענייני הוראות כל מה שההכרה מכריח ויש פנים להקל, הלא זאת היא המצווה ועצת ד' להקל, ובמה שאפשר אפילו בצד הדוחק ללכת בלא התחכמות, ודאי חובת כולנו להתאמץ ללכת בדרך הכבושה, וכד' הר"ן ז"ל בתשובה91, שגם בדברי הרשות אדם בוחר את הדרך הבטוחה ממכשולים, ק"ו בענייני תורה ומצות, ומכל מקום כשההכרח הוא גדול מצינו כמה פעמים בדברי חז"ל שלא נרתעו מדרכי היתר חדשים, וכהא דרבי, ועל זה הוא יסוד ת"ח שאמר דבר הלכה אין מזחיחין אותה92. וכשכל אחד מעובדי ד' ולומדי תורתו יתאמץ להבין את עומק הטוב והקודש שיש בלב חברו, ויתרחק מלחשוד חס וחלילה בכשרים, אז ממילא תתרחב ההתבררות של כל הספיקות, ואור ד' יופיע בנועמו, בייחוד על תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שהם צריכים לאמת את השם שנתנה להם הנבואה "מקל נועם"93.

    אוכל לסיים את מכתבי בלשונו של הדר"ג שליט"א: מובטחני שכבוד הדר"ג נ"י לא ישיב פני ריקם ויעמיק בזה, ויעלה על מחשבתו אולי )ישנם גם פרטים כאלה אשר בהם( באמת הצדק עם חביבי קוק, שיחי'.

    החותם בכל חותמי ברכות, המנשקו בלבבו ורעיונו נשיקות אהבה נאמנות, ודורש שלומו ושלו' תורתו באהבה רבה, בהדרת כבוד ויקר.

    הק' אברהם יצחק הכהן קוק.

    )תמהני שלא שלח לי מר שליט"א את ספרו על שביעית. הנ"ל(

     

    * אגרות הראי״ה, חלק ב, עמי קמד.
    1. ע"פ פסחים לט. ותרגום אונקלוס בראשית כב:
    2. עי' כתובות קו. תענית ד.
    3. ע' יבמות טו:
    4. ע' ס' חרדים, פרק א' למנין המצות מצוה כ.
    5. ע' ע"ז לה. ירושלמי ברכות פ"א ה"ד.
    6. ע' ש"כ יו"ד סוף סי' רמב.
    7. ע' שבת הארץ פ"ד הכ"ה, ושם מבוא פרק י.
    8. סי' דש.
    9. ברכות ה:
    10. ע' ע"ז שם. וע' ירושלמי פ"ב ה"ז.
    11. לעה"ק יפו, ביהודה.
    12. ע' ירמיה מה, ג, ומדרש תנחומא ויחי יא, קהלת ב,ט. ור"מ אבות סוף פ"ה וה' ת"ת פ"ג הי"ב.
    13. ראש השנה כה.
    14. נכתב בכי"ק באלף-למד מורכבות יחד בכתב האשורי.
    15. דברים ט ה-י טו.
    16. שמות יט ה.
    17. ע' נצח ישראל למוהר"ל פרק י יא.
    18. ע' שבת נה. ותוס' ד"ה "ושמואל", קהלת רבה יב,ז.
    19. ע' גבורות ד' למוהר"ל פ' כא ונתיבות עולם נתיב גמילות חסדים פ' ג.
    20. פ"ב ה"א.
    21. ברכות כח:
    22. אבות פ"ד מי"ט.
    23. ע' הקדמת הזהר יא: תיקוני זהר תי' ל ולג, של"ה, עשרה מאמרות, מאמר ג וד, מסילת ישרים פ' כד.
    24. תהילים קג כ וע' שבת פח: אבות דר' נתן פ' לא ה"א.
    25. ע' משלי יא ל ושם בהגר"א.
    26. ע' ברכות י. סנהדרין קג. פסחים מט: בבא קמא קיט.
    27. סנהדרין קד.
    28. תהילים קלט,כא.
    29. ע' אגרות הראי"ה אג' קיג. יו"ד סוף סי' יב. מגן אברהם סי' קכו ס"ק ב.
    30. תיקון ס.
    31. זכריה ט,ט. פרקי דר' אליעזר פ' לא. סנהדרין צח. תנחומא א וישלח א.
    32. ע' תיקונים מזהר חדש ד"ה דבור ודמות פניהם: "חמור איהו אבי אבות הטומאה…"
    33. ע' גבורות ה' למהר"ל פ' כט. וע' שם פ' לח-מ. וע' שער הפסוקים פ' כא.
    34. סנהדרין צח:
    35. פסחים סח:
    36. קידושין לא:
    37. סוטה מט:
    38. ע' שמות רבה פ' מב זהר בראשית כה. בשלח מה: משפטים קיד, תשא קצא. רש"י מות לב,ז.
    39. ע' תנא דבי אליהו רבא סוף פ"ה.
    40. ע' שמות רבה פי' יח.
    41. נח סז: וירא קו. ויקרא יד-טו. וע' דברים רבה פ עקב ופ' הברכה.
    42. ע' זהר ח"א השמטות סי' יב, בשלח נו. ויקהל ר. פקודי רמו, תפארת ישראל למהר"ל פ' טו, נשמת חיים לר' מנשה בן ישראל מאמר א סוף פ"ד.
    43. בראשית יח,יח.
    44. קהלת ט יז. וע' משלי כז ה ובגר"א שם.
    45. ע' תהילים קיט,עט.
    46. ע' רש"י ר"פ משפטים.
    47. ע' זמר "ברוך ה' יום יום" בסידור ליום השבת.
    48. שטר מכירה של הקרקעות לצורך הפקעת חיובם בשביתת העבודה בשביעית.
    49. פקידות הנהלת המושבות של הברון רוטשילד ז"ל וחברת יק"א.
    50. ע"פ לשון הגמ' סוטה מז:
    51. הגאון ר' יצחק אלחנן מקאוונא, המתיר העיקרי בשנות השמיטה הראשונה של הישוב החדש.
    52. בראשית יט,ח.
    53. קידושין כא:,כב.
    54. ע' פסחים קיג.
    55. ע' ביצה טז.
    56. מועד קטן ג.
    57. סוף פ' לולב הגזול.
    58. שביעית פ"ד מ"ו, וע' קונטרס אחרון לשבת הארץ סי' יא.
    59. ע' ע"ז נ:
    60. כתובות קיא. וע' שו"ת הרדב"ז ח"א ללשונות הרמב"ם סי' כז.
    61. הלכות מלכים פ"ח הי"א.
    62. יו"ד סי' א ס"ק ב.
    63. בראשית רבה פ' עו.
    64. ע' פסחים פז:
    65. קידושין לו. וע' ברכות מט: תוד"ה אר"מ.
    66. הריב"ם בסליחת "ישראל עמך".
    67. ע' ראש השנה יז. ירושלמי קידושין סוף פ"א.
    68. ע' הקדמת ספר סניגוריא. וע' בגר"א תקוני זהר דנ"ז: ד"ה דבגינייהו.
    69. ד' מא:
    70. סי' כד.
    71. בבא מציעא פה.
    72. משלי יב, כו.
    73. ע' ראש השנה יז.
    74. שבת לב.
    75. ברכות מט. מגילה יז: וע' ירושלמי מעשר שני פ"ה ה"ב, מדהנ"ע זהר תולדות קלט. מדרש תנחומא פ' נח סי' יא.
    76. ירושלמי ברכות פ"א ה"א.
    77. ע' תמורה ד:
    78. ע' מכתב הרמ"מ מוויטבסק זיכרונו לברכה בסוף ספרו פרי הארץ ד"ה לאפרושי מאיסורא.
    79. זהר בראשית קנט, קסט.
    80. עבודה זרה לו:
    81. ע' סידור תפילה למשה להרמ"ק ברכת שים שלום, ועות ראיה ח"א שם.
    82. ע' סוטה מ.
    83. אבות סוף פ' ה, וע"ש בדרך החיים למהר"ל.
    84. משלי ד, יח. ויקהל רטו.
    85. ע' ברכות סא:
    86. זהר בלק קצא.
    87. ע' שם לך צד. צו. לא. מדרש תהלים פ' נ.
    88. ע' בכורת כד.
    89. ע' כתובות קג:
    90. ע' אגרות הראי"ה ב, אגרת תקנד.
    91. ע' דעת כהן סי' קטז.
    92. ע' חולין ו: ז. וע' ירושלמי דמאי פ"א ה"ג ותענית פ"ג ה"א.
    93. ע' סנהדרין כד.

  • שמים או ארץ נבראו תחלה?

    מסכת חגיגה דף יב' עמוד א'

    תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נִבְרֵאת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה׳ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם״. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם בּוֹנֶה עֲלִיָּיה וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה בַּיִת?! שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגוּדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ״. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם עוֹשֶׂה שְׁרַפְרַף, וְאַחַר כָּךְ עוֹשֶׂה כִּסֵּא?! שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה כְּאַחַת נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו״.

    וְאִידָּךְ, מַאי ״יַחְדָּו״? דְּלָא מִשְׁתַּלְּפִי מֵהֲדָדֵי.

    קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי!

    אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כְּשֶׁנִּבְרְאוּ — בָּרָא שָׁמַיִם וְאַחַר כָּךְ בָּרָא הָאָרֶץ, וּכְשֶׁנָּטָה — נָטָה הָאָרֶץ וְאַחַר כָּךְ נָטָה שָׁמַיִם.

    מַאי ״שָׁמַיִם״? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: שֶׁשָּׁם מַיִם.

    בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אֵשׁ וּמַיִם, מְלַמֵּד שֶׁהֱבִיאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּטְרָפָן זֶה בָּזֶה, וְעָשָׂה מֵהֶן רָקִיעַ.

    שטיינזלץ על חגיגה דף יב' עמוד א'

    בסוד הבריאה נחלקו בית שמאי ובית הלל, תנו רבנן [שנו חכמים], בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א), משמע שמים קודם לארץ. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" (בראשית ב, ד). אמר להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עלייה (קומה שניה) ואחר כך בונה בית?! שכן נאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה" (עמוס ט, ו), שקודם נבראה הארץ, ועליה השמים. אמר להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם אדם עושה שרפרף להניח עליו רגליו, ואחר כך עושה כסא?! שנאמר "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי" (ישעיהו סו, א). וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קרא אני אליהם יעמדו יחדו" (ישעיהו מח, יג), משמע שנבראו יחד. ושואלים: ואידך [והאחרים] בית שמאי ובית הלל, לדעתם מאי [מה פירוש] "יחדו"? ומשיבים: דלא משתלפי מהדדי [שאינם נפרדים זה מזה] והביטוי "יחדיו" איננו מתאר את זמן בריאתם, אלא את האופן שבו הם עומדים. ומעירים: מכל מקום קשו קראי אהדדי [קשים המקראות זה לזה], שפעם מקדים שמים ופעם ארץ! אמר ריש לקיש: כשנבראו, ברא תחילה את השמים ואחר כך ברא את הארץ וזה סדר בריאה ראשונה, וכשנטה (פרס, קבעם במקומם) נטה הארץ ואחר כך נטה שמים. אגב כך מסבירים, מאי [מה פירוש] מה מקור המלה "שמים"? אמר ר' יוסי בר חנינא: זהו נוטריקון ששם מים. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: "שמים" פירושו — אש ומים, מלמד שהביאן הקדוש ברוך הוא וטרפן (עירבבן) זה בזה, ועשה מהן רקיע.

  • עמל תורה

    בקהלת פרק א' פסוק ג' כתוב:

    מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:

    ורש"י על הפסוק כותב:

    מה יתרון – שכר ומותר. תחת השמש – תמורת התורה שהיא קרויה אור שנאמר (משלי ו) "ותורה אור" כל עמל שהוא מחליף בו את עסק התורה, מה שכר בו?:

     

    והשאלה שמעלה קהלת היא מאוד קשה ושורשית לחיות האדם. זאת אומרת, מה בעצם הטעם בחיים? למה אדם עובד כל כך קשה בחייו? האם יש מטרה בכלל לחיים ולעשיה בעולם?

    ובמילים אחרות ויותר מעמיקות בעבודת ה' בעולם, מה מועיל לעולם זה שאני עושה מלאכה זאת או אחרת? האם זאת תכלית העולם, לבצע מלאכה ולהגיע בעזרתה לתוצאה? האם בעל מלאכה רק עושה את מלאכתו, לוקח שכר והולך? איזה תוכן וכוונה הטמיע הקב"ה בעמל מלאכה זאת או אחרת? ובמילים אחרות: אפשר לעשות הכל אוטומטי על ידי רובוטים וכלים שונים, מדוע אני צריך לעמול כל כך הרבה בעולם? האם יש תועלת במעשה שאני עושה כאדם לעומת אדם אחר וכן לעומת מכונה? אולי עדיף שמכונה תעשה את דברים אלו או אחרים במקומי? (או, למה אני בכלל קיים?)

    והשאלה הזאת היא שאלה שכל אדם יכול לשאול אבל היא מגיעה בהקשר לעם ישראל בפרט ולא לעולם בכלל. וזאת מכיוון שבעם ישראל יש דברים שלשאר אומות העולם אין וצריך לעמוד על נקודת ההבדל שבין יהודי לגוי. לגוי אין תורה וליהודי יש תורה. זאת אומרת, שבכל מעשיו הפיזיים של האדם היהודי בעולם, יש עולם שלם רוחני ונעלה שמוביל אותו. יש לב, רגש ושכל שלמים ומיוחדים בכל אחד מישראל שמבוססים על תורה שלימה שמחייה את כל ישראל בכל דורותיהם.

    אני אמנם לא מבוגר מידי אבל כבר היום כשאני בגיל 40 אני מבין טוב מאוד איך התורה מחייה את האדם ולא רק זאת אלא לוקחת את כל מעשי החולין של האדם ומקדשת אותם בתוכן עמוק מאוד שפשוט לא קיים בעולם אצל אומות העולם. אצל עובדי העבודה זרה יש תוכן "דימיוני" שבפועל מחייה חלקית חלק מהעובדים באותה המלאכה אבל הכוחות הרוחנים שמושקעים מתוך עולם העבודה זרה אל חייו של האדם ומעשיו הם "זבל" (עבודת גילולים = גללים) לעומת התורה שהקב"ה נתן לנו.

    ויש מדרש רבה מאוד יפה:

    מדרש רבה בראשית – פרשה יג' פסקה ז'

    (ז) ואדם אין לעבוד את האדמה ואדם אין להעביד את הבריות להקב"ה כאליהו וכחוני המעגל ואדם אין לעבוד את האדמה לא נברא אדם אלא לעמל אם זכה הוא עמל בתורה ואם לא זכה הוא עמל בארץ אשריו לאדם שהוא עמל בתורה:

    ומצאתי לנכון להסביר לרגע את ההבדל שבין אדם שעוסק ב"זבל" או ב"הבל" לעומת התורה שתוכנה הוא החיים עצמם. שהתורה מעשירה את כוחות האדם בפועליו בעולם ומנתבת את כוחותיו להגדלת שמו של הקב"ה בעולם, ולעומת זאת עבודה זרה מנתבת את הכוחות שמושקעים ומוטמעים ומטעינים את מעשי האדם לצד שמונע את החיים ואת גילוי הקב"ה בעולם.

    משל למה הדבר דומה? מלך שהכין סעודה לאהוביו ובסעודה ישבו רבים מאוהביו. היה אחד כסיל שלא רצה לעמוד על כוונתו של המלך וטען כלפי חבירו מתוך עולמו ותפיסתו הצרה שכל כוונת המלך היא בדומה לכוונותיו הוא. שהדבר הוא שהמלך רוצה למשוך את חבריו בכדי להשיג מהם טובות כך גם המלך צריך את אהוביו וזהו שורש כל הסעודה. והלא, כסיל הוא אותו אהוב. שהרי המלך רוצה להיטיב עם אהוביו ולתת להם רוחב דעת ושמחה מכל עושרו, שהרי הוא שמח בחלקו ולא חסר לו דבר. ואותו הכסיל שמדמה את תפיסתו של המלך לתפיסתו שלו הוא עצמו ובכך צמצם את גדולת המלך ואת חכמתו, אהבתו וגדולתו.

    כך הם עובדי עבודה זרה, לוקחים הם דעה או דבר שאיננו קשור בנצח ובבניין העולם ואומרים ופועלים כאילו דברי ההבל הם אלו שיבנו את העולם כאשר בפועל הם מחריבים את העולם.

    וניתן בקלות לקחת מקרה אחד במציאות ולראות איך גדולי ישראל בתקופת התלמוד ובדורות רבים אחרים מתייחסים למקרה, עם נשמה ורוחב דעת, לעומת עובדי עבודה זרה שמייחסים טיפלות לכל המעשה ובזה לוקחים מעשים גדולים שעשה הקב"ה בעולם ושעל ידיהם בונה הוא אותו ומשקרים ומתארים שכביכול מעשי הקב"ה בורא העולם בשורשם הם בטיפלות וטיפשות כמו שכלם או כמו שכל אדם זה או אחר מאבותיהם.

    וניתן לסנגר על ידי מה שאומרים חכמים בגמרא שכל צאצאיהם של עובדי עבודה זרה, בעצמם אינם עובדי עבודה זרה ממש.

    ובסופו של דבר, כל עמל התורה מטרתו להחיות את העולם על ידי דבר ה'. יוצא מזה שניתן גם ללמוד תורה כמו עובד עבודה זרה וממילא לא כל עמל בתורה עמל בעמל הרצוי שהקב"ה מבקש שלומדי התורה ישקיעו.

  • מסכת בבא קמא דף פו' עמוד א' – אז איך אתה היית רוצה שיסירו ממך בגד בשוק?

    היום בשיעור התחלנו מאמצע העמוד ודובר על מספר נושאים.

    אחד הנושאים היה נזק בגרימת בושה לאדם על ידי מעשה. הובא המקרה של אדם ישן ואדם ער והדבר שהשתמשנו בו בשיעור היה נניח להסיר מאדם בגד או לחשוף את גופו בפומבי.

    היו דוגמאות אחרות לנזק שאדם יכול לגרום תוך כדי שינה וכן שיכול להגרם לאדם תוך כדי שינה.

    הובא מהרמב"ם ומהגמרא שמותר להסיר לחבר בגד בשוק כאשר אנחנו רואים שיש בו שעטנז ושהחבר היה רוצה שנציל אותו מעבירה דאורייתא.

    הצעתי שאם אדם הולך להסיר לחבירו בגד בשוק שידאג להביא על חשבונו (חברים לא?) בגד חלופי שאין בו שעטנז והתקבלה דעתי על ציבור הלומדים.

    דעתי קצת יותר רחבה והיא שלא להסיר לאדם את בגדו ללא מציאות של אפשרות ללבוש חלופי מכיוון שאם כל מצוותו של הקב"ה ביוש של אדם בציבור הוא דבר שצריך להזהר בו מאד מאד.

    יש שיחלקו עלי וזכותם המלאה להסתמך על דינה דגמרא או הרמב"ן, אני אישית מעדיף לנהוג כבוד באדם גם כאשר יש איסור דאורייתא מכיוון שאינני יודע באיזה מצב בדיוק נמצא האדם ומה עבר עליו. וכן מיותר לציין שיש מצבים שמותר לאדם לעבור על איסור דאורייתא ועלי לוודא לפני שאכן האדם מודע לאיסור כי בפועל כל עוד הוא לא מודע לאיסור אין הוא מזיד ומדובר על שוגג וממילא אין בכך איסור מלא מדאורייתא כל עוד הוא מודע למעשיו.

    וכמובן כמו שהזכרתי, יש מצבים שבהם מותר לאדם לעבור על איסור דאורייתא ועל אדם לוודא שחבירו מודע למציאות ואכן אין סיבה שמצדיקה את המעבר על האיסור לפני כן.

    מיותר לציין ולהזכיר שבתקופות שבני ישראל עבדו עבודה זרה ביחד והיו מאוחדים לא הצליחו אוביהם לגבור עליהם ומזאת אנחנו לומדים שיהיה חביב עליך כבוד חברך כשלך.

    אז איך אתה היית רוצה שיסירו ממך בגד בשוק?

  • טומאה וטהרה – בעקבות מספר מקורות באינטרנט

    לאחר שעיינתי בנושא לא מעט פעמים במקורות שונים ראיתי לנכון להאיר כמה הארות.

    יש את דיני והלכות טומאה וטהרה, כאשר בדרך כלל הנושאים השונים מקובלים כנושא שלם שהוא "טומאה וטהרה" ולעומת זאת בפועל כל נושא בכללי והלכות טומאה וטהרה הינו נושא בפני עצמו.

    בנוסף לזה ועל גבי זה חשוב להבין שמכיוון שכל נושא בטומאה וטהרה הינו עצמאי בהגדרתו וכן בכלליו אין הוא נוגע בהכרח לנושא אחר. זאת אומרת, יש נקודות משיק מבחינת המושג והמהות שלו אבל בפועל הדינים כשלעצמם הם עצמאיים ורק כאשר יש חששות אלו או אחרים אזי מאחדים את הספיקות תחת מטריה ונושא אחד כללי של טומאה וטהרה שהוא נושא כללי תחת "ספיקות" ובכל ספק צריך לדון בפועל בפני עצמו. מקובל מאוד בעולם הלמדני לקבל את כל הנושאים בטומאה וטהרה כנושא שלם וממילא גם לא דנים במקרה בודד כשלעצמו עקב חוסר הבקיאות והקיום של השאלות בנושאים הללו מכיוון שהם "אבדו" וכבר אינם מדרך העולם כיום.

    האם צריכים לחזור דיני טומאה וטהרה כבעבר? זאת שאלה מאד קשה ורצינית וברור שהם לא יהיו קיימים בצורתם כבימי המדבר ובימי בניין בית המקדש הראשון והשני אלא כל דיני טומאה וטהרה עתידים לחזור בצורה חדשה שמבוססת על הכללים הישנים וממילא ידרשו לא מעט זמן גם להילמד ולהשינות וכן להתקיים בפועל עד שיהפכו למדע ויחדש ימינו כקדם.

    כל נושא ריחוק בעל מאישה כלל אינו תחת טומאה וטהרה לגמרי. ריחוק אישה מבעלה הוא נושא בתחום המעשי שראוי לכל אדם מישראל להבין שאין ראוי הוא שתיהיה קרבה בין הבעל לאישה בכל זמן ועת. סיבה בסיסית לכך? שני בני אדם הם עולמות שונים ואם הם בכל רגע נתון ולו תפיסתית הם מעורבים, אין הדבר בריא לקיום הזוגיות. כל אחד מבני הזוג צריך את זמנו הפרטי והאישי ולכן ראוי להם לבני הזוג לתת אחד לשני את המרחב שלו ולהתרחק מן הקרבה המוגזמת. ישנם מקרים מיוחדים מאד שבהם אחד מבני הזוג נזקק לבן הזוג השני כדי לשמור על עולמו האישי וזה יכול להיות מקרה של זוג כמעט כל ימי חייהם או רק תקופה מסויימת בחיי הזוג. צריך להיות ישרים בין האדם לחבירו ובין האדם למקום וכן להתייעץ עם איש מקצוע ומכירי ומבררי המציאות המתאימים כדי להבין מה המצב כרגע כדי להתיר אישה על בעלה באופן מופרז ורגיל כאחד. ועל כך מספרים חז"ל בגמרא שהיה דוד בוכה, על כך שהיה מטהר אישה על בעלה. וזה הוא מלך ישראל, שעוסק בדינים שלכאורה מלך אין מין הראוי שיעסוק בהם בעצמו ושיתן לשריו ומערכותיו האזרחיות השונות לטפל בעניינים אלו.

    בין דוד למשה רבינו יש דמיון בכך שעסקו בעצמם בכל דין ודין ואילו יתרו לא היה מייעץ למשה שימנה שרי עשרות מאות ואלפים ייתכן ולא היה משנה מהרגלו. והשאלה הגדולה היא: ומה היא הדרכת חכמים וכן התורה והקב"ה בנושא? האם אדם צריך לנסות להיות ראש שרי עשרות מאות ואלפים מראש או שמה יהיה בעל בית חסד ושיארח בעצמו כל אדם ואדם וישמע כל מקרה ומקרה ויתייחס לכל אדם בפני עצמו? וכמובן האם הדבר יכול להשתנות במשך חייו של האדם?

    דבר ברור הוא שיש הבדל בין זקן לצעיר כאשר הם יעסקו וידונו בנושאי טומאה וטהרה וכמו שחז"ל מלמדים שכהן הוא זה שמכריע בפועל האם אדם טמא או טהור בטומאות מסויימות אבל אותו הכהן צריך עיניו בראשו כדי לתת כבוד לחכם שמבין בענייני טומאה וטהרה וללמוד ממנו וכן להכריע בנושא במידה והחכם מכריע בצורה מסויימת כאשר הכהן לא יודע איך להכריע. כמובן, שכהן צריך להיות עניו ולא גאוותן שהרי כל כהונתו ניתנה לו במתנה ואין בהכרח שיש בו את הזכויות המתאימות כדי לשמש ככהן וכן להכריע בנושאי טומאה וטהרה וידע כל כהן כשהוא מכריע בנושאי טומאה וטהרה על פי "ניחוש" או "תחושה" שאין היא מבוססת חכמה שהוא פושע בחטא שדינו כרת וייתכן שמחטיא אחרים, שהרי הכלל הוא "וחי בהם" ולא "וחש בהם" ודרך אדם הוא להחכים ולא לחוש דבר אלא עד כדי כך שיכול הוא להסביר לאחר שמתעסק באותו התחום את דבר ההכרעה וסיבתה(לא בהכרח ששואל השאלה צריך להבין את הסיבה).

  • שיחת מלאכי השרת – תוכן – ר' צדוק

    שיחת מלאכי השרת

    פרק ראשון – באור השם מלאך

    אות א'

    אות ב'

    אות ג'

    אות ד'

    אות ה'

    אות ו'

    אות ז'

    אות ח'

    אות ט'

    אות י'

    אות יא'

    אות יב'

    אות יג'

    אות יד'

    אות טו'

    אות טז'

    אות יז'

    אות יח'

    אות יט'

    אות כ'

    אות כא'

    אות כב'

    אות כג'

    אות כד'

    אות כה'

    אות כו'

    אות כז'

    אות כח'

    אות כט'

    פרק  שני – מדרגת האדם מול מדרגת המלאך

    אות א'

    אות ב'

    אות ג'

    אות ד'

    אות ה'

    אות ו'

    אות ז'

    אות ח'

    אות ט'

    אות י'

    אות יא'

    אות יב'

    אות יג'

    אות יד'

    אות טו'

    אות טז'

    אות יז'

    אות יח'

    אות יט'

    אות כ'

    אות כא'

    אות כב'

    אות כג'

    אות כד'

    אות כה'

    אות כו'

    אות כז'

    אות כח'

    אות כט'

    אות ל'

    אות לא'

    אות לב'

    אות לג'

    אות לד'

    אות לה'

    אות לו'

    אות לז'

    אות לח'

    אות לט'

    אות מ'

    אות מא'

    אות מב'

    אות מג'

    פרק שלישי – ההכרח להאמין במציאות מלאכים רוחניים

    אות א'

    אות ב'

    אות ג'

    אות ד'

    אות ה'

    אות ו'

    אות ח'

    אות ט'

    אות י'

    אות יא'

    אות יב'

    אות יג'

    אות יד'

    אות טו'

    אות טז'

    אות יז'

    אות יח'

    אות יט'

    אות כ'

    אות כא'

    אות כב'

    אות כג'

    אות כד'

    אות כה'

    אות כו'

    אות כז'

    אות כח'

    אות כט'

    אות ל'

    אות לא'

    אות לב'

    את לג'

    פרק רביעי – מיני המלאכים השונים

    אות א'

    אות ב'

    אות ג'

    אות ד'

    אות ה'

    אות ו'

    אות ז'

    אות ח'

    אות ט'

    אות י'

    אות יא'

    אות יב'

    אות יג'

    אות יד'

    אות טו'

    אות טז'

    אות יז'

    אות יח'

    אות יט'

    אות כ'

    אות כא'

    אות כב'

    אות כג'

    אות כד'

    אות כה'

    אות כו'

    אות כז'

    אות כח'

    אות כט'

    אות ל'

    אות לא'

    אות לב'

    אות לג'

    אות לד'

  • אי חכמה מפוארה בכלי מכוער

    תענית דף ז' עמוד א':

    כְּדַאֲמַרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיה דְּקֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אִי חׇכְמָה מְפוֹאָרָה בִּכְלִי מְכוֹעָר! אֲמַר לַהּ: אָבִיךָ רָמֵי חַמְרָא בְּמָנֵי דְפַחְרָא? אֲמַרָה לֵיהּ: אֶלָּא בְּמַאי נִירְמֵי? אֲמַר לַהּ: אַתּוּן דַּחֲשִׁיבִיתוּ, רְמוֹ בְּמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא. אֲזַלָה וַאֲמַרָה לֵיהּ לַאֲבוּהּ רַמְיֵיהּ לְחַמְרָא בְּמָנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא, וּתְקֵיף. אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ. אֲמַר לַהּ לִבְרַתֵּיהּ: מַאן אֲמַר לָךְ הָכִי? אֲמַרָה לֵיהּ: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה. קַרְיוּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי אֲמַרְתְּ לַהּ הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דַּאֲמַרָה לִי, אֲמַרִי לַהּ. וְהָא אִיכָּא שַׁפִּירֵי דִּגְמִירִי! אִי הֲווֹ סְנוּ — טְפֵי הֲווֹ גְּמִירִי.

     

    שטיינזלץ על תענית דף ז' עמוד א':

    ובענין זה מסופר: כדאמרה ליה ברתיה [כפי שאמרה לו בתו] של הקיסר הרומי לר' יהושע בן חנניה כשהיה ברומי: אי [אוי] לחכמה מפוארה כשלך שהיא מונחת בכלי מכוער! שרבי יהושע אף שהיה חכם גדול, לא היה יפה מראה. אמר לה כאילו שלא מן העניין: אביך רמי חמרא במני דפחרא [אביך שם יין בכלי חרס]? אמרה ליה [לו]: אלא במאי נירמי [במה נשים]? אמר לה: אתון דחשביתו, רמו במאני דהבא וכספא [אתם שאתם חשובים, שימו אותם בכלי זהב וכסף]. אזלה ואמרה ליה לאבוה רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף [הלכה ואמרה לו לאביה לעשות כן ושמו את היין בכלי זהב וכסף, והחמיץ]. אתו ואמרו ליה [באו ואמרו לו] לקיסר שהחמיץ היין. אמר לה לברתיה [לבתו]: מאן [מי] אמר לך הכי [לעשות כך], מי יעץ לך עצה זו? אמרה ליה [לו]: ר' יהושע בן חנניה. קריוהו [קראו לו] לבוא. אמר ליה [לו] הקיסר: אמאי [מדוע] אמרת לה הכי [כך]? אמר ליה [לו]: כי היכי [כפי] שאמרה לי כך אמרי [אמרתי] לה, להוכיח שדברים משובחים אין משתמרים אלא בכלי פחות. אמר לו: והא איכא שפירי דגמירי [והרי יש אנשים יפים שלמדו] ומלאים חכמה! אי הוו סנו [אילו היו מכוערים] — טפי הוו גמירי [יותר היו לומדים].

     

    בן יהוידע על תענית דף ז/א

    שם אמאי אמרת לה הכי. הנה הגרסא בעין יעקב היא אמר לה לברתיה מאן אמר לך הכי, אמרה ליה ר' יהושע בן חנניה, מאי אמרת ליה, הכי והכי אמרית ליה, וגרסא זו הביאה בספר דקדוקי סופרים מתלמוד כתב יד והיא נכונה, דודאי שאל הקיסר מביתו תחלה מאי אמרת ליה, והשתא לפי גרסא זו נמצא ידע אביה דהיא אמרה לו תחלה הכי, והוא השיב לה הכי, ולפי זה יש לדעת למה אמר לר' יהושע בן חנניה אמאי אמרת לה הכי, מאחר דידע הסיבה, ומה שהשיב לו ר' יהושע בן חנניה כי היכי דאמרה ליה איהי וכו', מה נתחדש אצל הקיסר בדברים אלו על מה שהיה יודע תחלה מביתו. ונראה לי בס"ד ואקדים לתרץ תחלה עוד דקדוק אחר, מה טעם מצא ר' יהושע בן חנניה בדבריו שדבר עם בת הקיסר בעיצה זו לתת היין שבאוצר בכלי זהב, כי בשלמא יין ששותין על השלחן ודאי ראוי לשתותו בכלי זהב, ובודאי כך היו עושין הם, אבל יין שבאוצר מה הפרש כבוד יש בו אם מונח בכלי חרס או כלי זהב, כי מי רואה אותו, ובתו של קיסר כשאמרה לאביה שיניחו היין בכלי זהב, איך שמע וקבל דבריה, דמה טעם מצא בזה. על כן נראה לי דלאו על יין דקאים לשתיה הוא אומר, אלא הכונה הוא על יין שדרכם לנסכו בכל יום לעבודה זרה, כי מקודם היו אדוקים בניסוך היין לעבודה זרה מאד, וכל אחד יש לו יין משובח בתוך ביתו שינסך ממנו בכל יום לעבודה זרה, וכן הוא אצל הקיסר, ועל זה היין אמר לה ר' יהושע בן חנניה איך אתם שומרים אותו, והשיבה בכלים של חרס כשאר יינות שבבית, והשיב לה דאתם החשובים צריכים לשמרו בכלי זהב, והוא היה צריך לומר לה כך עבודה זרה דחשיבה צריך לשמור יין שלה בכלי זהב, אך לא רצה להזכיר בפיו חשיבות על עבודה זרה, וכינה החשיבות עליהם כיון דאתם חשובין ראוי שתשמרו יין זה לעבודה זרה בכלי זהב, והיא אמרה לאביה עיצה זו איך יין של עבודה זרה יהיה שמור בכלי חרס, וראוי שיהיה מונח בכלי זהב, ומצא אביה טעם בדבריה, וצוה שכך יעשו והחמיץ היין, ואחר ששאל מבתו מי הגיד לך עצה זו ואמרה לו ר' יהושע בן חנניה, ושאל מאי אמרת ליה, והשיבה הכי והכי אמרית ליה, חשד את ר' יהושע בן חנניה דלאו בשביל הויכוח אמר לה כן, אלא אמר כן כדי לקלקל את המוכן לעבודה זרה לשנאתו בעבודה זרה, ולכך שאל אותו אמאי אמרת לה הכי, כי אני חושדך בעבור שנאת העבודה זרה דברת כן, כי ודאי אין אתה חש על כבוד העבודה זרה כדי שתאמר דבר שהוא לכבודה, והשיב לו אם אני הייתי נכנס עמה בדבר זה תחלה היה מקום לחשד זה, אך היא אמרה לי כך, והוכרחתי להשיב לה כך, לסתור דבריה שהיתה מגנה אותי, ואמרתי לה שיש הוכחה מן שמירת היין בכלים שאינו נשמר אלא רק בכלי פחות, ולא נתכונתי בדרך עצה, כי מעולם לא חשבתי שיש אדם טועה בדבר זה לחשוב שיהיה שמירה ליין בכלי כסף וזהב, ולא היו דברי אלא בדרך הוכחה וראיה שאני מוכיח מזה על דבר שהלעיגה בו. והא דעשה לה הוכחה מן היין ולא מן המים, דהא הש"ס קאמר גם המים אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, חדא קלקול היין הוא טפי מן המים, ועוד הם אין דרכם לשמור מים בכלים, אלא מביאים מים חדשים מן המעיין, או מן הנהר, דבר יום ביומו:

     

    לכאורה הדיון והנושא הוא הדבר הגשמי והמעשי.

    אבל ברור שמערכת הייחסים שבין רבי יהושע לבת הקיסר היא דווקא בחכמה. שהרי בכמה מקומות מוזכר שהיא מאד אהבה אותו בגלל חכמתו.

    אבל מה בעצם שואלת בת הקיסר את רבי יהושע? האם היא צוחקת עליו? האם היא "יורדת" עליו? האם היא "עוקצת" אותו?

    צריך להבין את מהות היחס שבין בת הקיסר לרבי יהושע. שהרי אם כל עניינה בו הוא החכמה אז השאלה קצת יותר ברורה. זאת אומרת, כאשר בת הקיסר שואלת את רבי יהושע שהוא בעצם נציג החכמה והתורה מולה אז הטענה שלה כלפיו היא לא אישית אלא קצת יותר מקיפה ורחבה.

    בת הקיסר היא בעצם בת של "מלך" ומנהיג אימפריה בעולם המעשי. זאת אומרת, יכול לבוא יהודי ולטעון: הקב"ה הוא מלך מלכי המלכים ועוד כל מיני שבחים בגדולתו של בורא העולם. בפועל, בת הקיסר שואלת שאלה מעשית בעולם האמיתי שאותו היא רואה מזווית של מלך בעולם המעשי ולא מצידו של בורא העולם. זאת אומרת שהיא מדברת מהכרות עמוקה ונסיון רחב עם המציאות (שבה היא חיה ואותה היא מנהלת).

    אז אם ננסה לרגע לתרגם את המציאות נבין את דבריה:

    חכמה צריכה להראות יפה! זה לא בסדר שחכמה נמצאת ומבוטאת בכלים גסים (לא עדינים) ומחוספסים (שמרמזים בצורה גסה על חוסר ההגיון). חכמתו של הקב"ה צריכה להתגלות דווקא בחכמה גדולה שבונה את העולם ולא אחת שנרמסת כמו היהודים. ועוד, אני (בת הקיסר) רואה את הגדולה של החכמה שבתורה וזה פשוט לא מובן לי איך יכול להיות שהקב"ה בחר לו את העם הכי בזוי והכי פחות מצליח בעולם לבטא את החכמה של בריאת העולם?

    או אם נתרגם: רבי יהושע, אהובי החכם, למה התורה משתמשת בסיפור כל כך עלוב של חטא אדם וחווה כדי לבטא בעולם דבר כל כך חשוב ועצום שהוא בריאת העולם? הרי בריאת עולם הוא דבר שצריך להאריך בו ולפרט בו ובגדולותו כדי שילמדו ממעשה הקב"ה. ובפועל מה קורה? הקב"ה מעביר את התורה על ידי עם ישראל ובצורה כזאת לא יפה ביחסית לכלים שאנחנו יכולים להשתמש בהם לביטוי גדולתו של הקב"ה.

    הסביר לה רבי יהושע גם בפן המעשי איך הדרך שאליה היא מכוונת והייתה מייחלת שיהיו לפי חכמתה האישית (שהיא חכמת בית המלך) היא דרך של טעות. זאת אומרת אמר לה בעצם רבי יהושע: קחי משהו שקיים כבר ותשני אותו לאיך שנראה לך. הלכה הנסיכה ועשתה כדברי רבי יהושע ושינתה את ביטוי הדברים לפי השקפתה. בפועל, היא נווכחה להבין ולהשכיל שיש חשיבות גדולה לשים את החכמה בכלים מסויימים מאד שמתאימים לחכמה בצורה מעשית ולא לפי הדמיון שראשה מדמה (באותו הזמן). ולא רק זאת אלא שגם הביא לכך שבת הקיסר תקבל על הראש על כך מאביה הקיסר ושאביה הקיסר יסביר לה את הליקוי שבדבריה ושבמסקנותיה.

    בפועל כאשר הגיעה בפועל התוצאה של מעשיה אלו או אחרים שאין אנחנו יודעים מה הם בדיוק מלבד על ידי תיאור שהוא פשוט וברור, אביה משתתף בתהליך וכאשר היין מחמיץ הוא גם מחמיץ את פניו ומנסה לברר מי לימד אותה לעשות מעשה כזה גרוע, שהיא אמורה להבין שהוא מעשה גרוע?

    הבת, לכאורה, במקום להבין שהיא עשתה דבר לא טוב אומרת לאביה שהאשם במעשה הוא רבי יהושע (החכם…).

    זאת אומרת, שהיא מטילה את האחריות על ה"ניסוי", שכמובן לא צלח על חכמתו של רבי יהושע, לעומת זאת שהיא הייתה יכולה לקחת אחריות על רצונה והשקפתה.

    למה היא בחרה להשליך את האחריות על רבי יהושע? למה היא לא לקחה על עצמה את האחריות למעשיה ותפיסותיה?

    ברור שהיא ידעה על חכמתו וגדולתו לפני המעשה והיא רצתה להסתמך על חכמתו וגדולתו של רבי יהושע. היה ברור לה מבלי לקרוא את דברי הגמרא בירושלמי ובעוד מקומות שאמרו "על שמאל שהוא ימין":

    ואם בטועה לומר התורה אמרה אחריהם אחריהם אין זה שמעון בן עזאי כהדא דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם ת"ל ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל. מאי כדון רבי יוסי בשם רבי הילא לפי שבכל מקום שוגג פטור ומזיד חייב וכא אפילו מזיד פטור מפני שתלה בב"ד. (ירושלמי).

    ולמה נהגה כך? שהרי ידעה את חכמתו וגדולתו של רבי יהושע ואין היא זלזלה בו אלא להיפך, היא ידעה שכל מה שיגיד לה הוא דבר שיש בו בסיס של קדושה וחכמה ורוח הקודש שורה עליו ולכן אין סיכוי שבדבריו הוא יביא עליה תקלה. ואנחנו רואים שאביה באמת חוקר ומברר מאיפה הגיע לה הרעיון והיא גם מתביישת מעט להגיד לאביה שהרעיון היה שלה ומטילה על רבי יהושע את האחריות ל"מעשה הקונדס", היא באמת לא יודעת שיין מחמיץ בכלי זהב? האם בביתו של הקיסר גדלה גברת בעלת חוסר בקיאות כזאת?

    שהרי אם באמת בביתו של הקיסר גדלה בת ללא שכל והבנה בעולם המעשי, הרי מדובר על כשל חינוכי של כל המלמדים והמחנכים בבית המלך.

    מיותר לציין כמה גדולה האמירה הזאת של בת הקיסר לאביה, אבי היקר, רבי יהושע יותר חכם מכל אנשי ההוראה בבית הקיסר, אותו אני רוצה בתור בן זוג (ולו רק בתור בן זוג לבית המדרש של הקב"ה).

    רוב מחנכי הקיסר רוצים להביא את בית הקיסר לתוצאה ללא "טעויות" ואילו ר' יהושע מלמד אותם שיעור חשוב: תנו לילדים לטעות כדי שילמדו. אם לא תתנו להם לטעות (בטווח מסויים) הם לא ילמדו ולא יבינו.

    בנוסף לזה גם התורה מלמדת בכלים שאפשר באמצעותם להגיע לטעות ואפילו רוב הסיכויים שלומד התורה יגיע לטעות אלא אם כן יקבל במסורת דברים אלו או אחרים. במסורת של אחד לאחד ולאו דווקא בכתב. ומה שראיתי במקומות רבים הוא שחכמי הכתב היינו מחברי ספרי ההלכה ולהלימוד למעט הרמב"ם ועוד מספר בודדים אחרים, מאמינים בכך שצריך הילד ללמוד מהכתב ממש ולא רק כנספח ללימוד שבעל פה מאת חכם.

    אישית הדבר מאוד כואב לי שרבים מגיעים לתפיסה והבנה שיש ללמוד את הדברים מהכתב כאידאל. אין זה אידאל של עם ישראל אלא של חכמים אחרים, מקצועיים יותר.

    הכתב הוא רק אסמכת בעלמא לדבר שהוא בעל פה ושהוא ברור מאליו ברגע שלומדים מחכם גדול או מתלמיד חכם את מהות החכמה.

    רציתי להוסיף עוד כמה דברים אבל רק חשוב לי להדגיש שחכמים מנסים להשתמש בכלים שכבר קיימים ומבוססים בתורה כדי לא לחרוג לתוך עולמם הפרטי. יש כלל ב"בהצפנה" אסימטרית, תשמש בכלים ציבוריים ככל האפשר ללא לחשוף את הכלים הפרטיים, כך הדברים יגיעו למי שיש לו את המפתח המתאים ויישמרו מפגעי הזמן. זהו כלל אחד שלימד אותה רבי יהושע וברוך המקום שזיכנו להיות מתלמידי התנאים והאמוראים.

  • אכילת חזיר שמובאת במדרשים ובראשונים

    נשאלתי את השאלה הבאה:

    האם קיים יסוד כלשהו לסבור שהתופעה של חזירי בר המשוטטים במקומות עירוניים אחדים; חיפה והרצליה לכל הפחות, הם מעין סימן מבשר למשיח שהרי לעתיד לבוא החזיר יהיה מותר באכילה.

    מציינת ששאלה כזאת היא יותר בגדר שאלה תיאורטית לצמחונים, אבל בכל זאת היא ניצבת במקומה ובעינה.

    וקיבלתי מספר מקורות שמביאים את הנושא:

    עתיד חזיר להטהר – חב"דפדיה

    האם החזיר יהיה כשר לעתיד לבוא? – הידברות

     

    ולאחר עיון במקורות השונים כולל הגמרא בנזיר שממנה מתחילה כל הסוגיה אז כתבתי כך:

    תודה על המקורות.
    בעבר ראיתי את המקורות הנ"ל וטוב שהזכרת לי את הנושא, תודה רבה על הריענון.
    צריך להבדיל בין המציאות למציאות חלופית של מדע בדיוני בשלב הראשון.
    במציאות שלנו יש כלל שחזיר אסור.
    ישנם כמה מקרים שבהם לא רק חזיר אלא הרבה דברים שאסורים מהתורה מותרים כדי לענות על צורך אחר הוא קיום החיים.
    (בעריכה)
    בפעול אין שום סיבה שבעולם להתיר לאדם אכילת בשר איסור כגון חזיר והדבר לא ישתנה לעולם.
    מה שכן הראשונים מדברים על הסיבה שהגמרא בנזיר משתמשת דווקא בחזיר ולא בדבר איסור אחר כי הרי… חכמים מדברים מתוך חכמה ולא מתוך כעס או בטלה וטימטום.
    ואז צריך לנסות להבין שאין כל כך גדולה באכילת חזיר… ובדומה לכך אין שום סיבה לאכול סעודה מלוייתן.(אלא אם כן נרד לשורשם משמעותם ועומקם של דברים).
    באופן כללי חזיר הוא מלוכלך מצד אחד או לחלופין כאשר אומרים לאדם שהוא מתנהג כמו חזיר הכוונה היא שהוא כנראה לא מכיר במעשיו הרעים ומזכירים לו שיש בורא לעולם ושהמעשה שהאדם עושה הוא מעשה רע וזה מועיל לאדם שלא מכיר בכך שהוא עושה מעשה פסול. ועל זה בדיוק הגמרא במסכת נזיר מדברת.
    האישה שנדרה עושה דבר שמבחינתה הוא אסור אבל בפועל הוא מותר. חכמים התירו לאדם שיש לו תאווה לאכילת חזיר (בצורה כפייתית) [או לחלופין לאכול בצורה שנראית חזירית או שחזירית בפועל] לאכול דברים אסורים ובצורה אסורה.
    אחד הביטויים שמדברים ומשווים לאכילה הוא תשמיש המיטה ובהקשר של מסכת נזיר ונזירות זה מאד מסתדר.
    ז"א תשמיש המיטה הוא דבר שבקדושה אבל אם על אדם (איש או אישה) קופצת תאווה אז היא מותרת להם ועד כדי כך התירו חכמים דברים אלו או אחרים וכן גם הכירו בחוזקת תאוות הגבר (זה נכון גם לאישה) עד כדי כך שהתירו לו במצבים מאד מסויימים "להפוך את השולחן" או "להפוך את המיטה" (לנהוג מנהג שונה בחדר המיטות) [מנהג חזירות שהרי יכול הוא לשמוח במותר לו..] וככל הנראה לי אישית די ברור שאל היתר זה כיוונו חז"ל באופן כללי רק בדרך נקיה.
    ז"א אתן סיטואציה מוחשית: בעל שחשקה נפשו בילדים, איך ינהג עם אשתו? מנהג חזיר [רק לצורך ילדים] או מנהג שדים [שהוא יודע מה הוא עושה ולאן הוא מכוון, שכלול בכך שימוח אשתו, שהרי ללא שמחת אשתו לא יגיעו ילדים… ]
    בקיצור גם אם בימינו אלו נראים מעשים אלו או אחרים כמנהג חזיר אז אנחנו בימות המשיח וגם מנהגי "חזיר" אלו או אחרים נחשבים בין בני זוג (נשואים[בחדר המיטות] או חברותות[בבית המדרש] וזוגות אחרים כל אחד ונקודת מפגשו) כדבר מותר במצבים ובהקשר מסויים.

    ועל כך קיבלתי את התגובה:

    יש דעות שונות. וזה מרתק. בכל מקרה אני צמחונית, וגם בטרם הייתי לצמחונית – אכלתי רק בשר עוף ולא בשר בהמה. כך שבפועל בוודאי שאין לי חשק לאכול חזיר. זה מעניין מבחינה תפיסתית. לגבי העתיד. הרי גם הצומות הקלים יתבטלו. וכו'.

    ועניתי:

    יש מספר דעות אבל יש דברים שהם "קבועים" מבריאת העולם ועד עולם ויש דברים שהם דינאמיים.
    יום כיפור הוא יום שאסור באכילה מהתורה וזהו הבסיס.
    כל שאר הצומות נתקנו כדי להזכיר ולקבע דבר שלא צריך להישכח עד שלב מסויים. ז"א שצומות מלבד יום כיפור לעולם מיועדים להתבטל ויש להם סוף וקץ ולכן גם אפשר לבטל אותם או יותר מדוייק לפי דברי חכמים שהם יהפכו ליום שמחה.
    האם זה יקרה ביום אחד? יש סיכוי שלא באותו היום.
    ז"א אם נחשוב לרגע על מות גדליה בן אחיקם.
    ברגע שכל חכמי ישראל או סנהדרין זאת או אחרת יגיעו למסקנה שיש שמחה שעולה על הזכרון שהיום הזה מבטא וצריך להפוך אותו ליום שמחה אז ממילא יהיה אפשר להפוך אותו ליום שמחה.
    דרך אגב, היום בעידן הזום ניתן לתפוס יותר איך זה שיש סנהדרין בודדת(יש גדלים שונים של סנהדרין) שמבוזרת על פני שטח רחב והיא לא בהכרח יושבת בירושלים או בלשכת הגזית.
    מבחינה תפיסתית בשר עוף ובהמה יהיו מותרים מכיוון שהתורה התירה.
    מה שכן חשוב להבין הוא שברגע שהמלאכה מתבצעת בבית המקדש אין זה מחייב ששאר המדינה בכל יום אוכלים בשר.
    אני מכיר צמחונים וטבעונים רבים ואני טוען שלא צריך להרבות באכילת בשר באופן כללי אלא אם כן יש צורך. וכן לא כל אדם בכל מצב ראוי שיאכל בשר זה או אחר.
    יש איזה שהוא חכם גדול בתחום הטבעונים בשם אסא קיסר שפרסם חיבור של כ 100 עמודים בנושא טבעונות על בסיס חכמים ומקורות שונים.
    לצערי הרב הוא איננו מביא משנה שלימה אלא רק קטעים ולכן גם מאד קשה להבין מה עמדתו בנושאים השונים ואיך זה משתלב בבניין בית המקדש ועוד חזונות אחרים.
    לפני תקופה ערכתי לכבוד חתונה של מישהי שהיא צמחונית את מהדורת האינטרנט של הספר של הרב דוד הכהן (הנזיר הירושלמי) "חזון הצמחונות והשלום"
    חזון הצמחונות והשלום – הרב דוד הכהן (הנזיר)
    ועיינתי לא מעט(אבל לא מספיק) בנושא וישנה שאלה מהותית שכל אדם שאוכל בשר צריך לשאול את עצמו בשלב זה או אחר: האם אני נוהג בענווה כאשר אני אוכל את הבשר?
    ואני ממליץ מאד לעבור על הספר "המספיק לעובדי השם" של בנו של הרמב"ם רבי אברהם כדי שאדם יכניס לליבו את עצם השאלה: האם אני עובד השם? האם האכילה שאני אוכל היא מתוך רגש או תאווה? וכן, האם אני צריך את זה?
    אשמח אם תפרטי מה הן הסיבות שלך לצמחונות?