בקהלת פרק א' פסוק ג' כתוב:

מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:

ורש"י על הפסוק כותב:

מה יתרון – שכר ומותר. תחת השמש – תמורת התורה שהיא קרויה אור שנאמר (משלי ו) "ותורה אור" כל עמל שהוא מחליף בו את עסק התורה, מה שכר בו?:

והשאלה שמעלה קהלת היא מאוד קשה ושורשית לחיות האדם. זאת אומרת, מה בעצם הטעם בחיים? למה אדם עובד כל כך קשה בחייו? האם יש מטרה בכלל לחיים ולעשיה בעולם?

ובמילים אחרות ויותר מעמיקות בעבודת ה' בעולם, מה מועיל לעולם זה שאני עושה מלאכה זאת או אחרת? האם זאת תכלית העולם, לבצע מלאכה ולהגיע בעזרתה לתוצאה? האם בעל מלאכה רק עושה את מלאכתו, לוקח שכר והולך? איזה תוכן וכוונה הטמיע הקב"ה בעמל מלאכה זאת או אחרת? ובמילים אחרות: אפשר לעשות הכל אוטומטי על ידי רובוטים וכלים שונים, מדוע אני צריך לעמול כל כך הרבה בעולם? האם יש תועלת במעשה שאני עושה כאדם לעומת אדם אחר וכן לעומת מכונה? אולי עדיף שמכונה תעשה את דברים אלו או אחרים במקומי? (או, למה אני בכלל קיים?)

והשאלה הזאת היא שאלה שכל אדם יכול לשאול אבל היא מגיעה בהקשר לעם ישראל בפרט ולא לעולם בכלל. וזאת מכיוון שבעם ישראל יש דברים שלשאר אומות העולם אין וצריך לעמוד על נקודת ההבדל שבין יהודי לגוי. לגוי אין תורה וליהודי יש תורה. זאת אומרת, שבכל מעשיו הפיזיים של האדם היהודי בעולם, יש עולם שלם רוחני ונעלה שמוביל אותו. יש לב, רגש ושכל שלמים ומיוחדים בכל אחד מישראל שמבוססים על תורה שלימה שמחייה את כל ישראל בכל דורותיהם.

אני אמנם לא מבוגר מידי אבל כבר היום כשאני בגיל 40 אני מבין טוב מאוד איך התורה מחייה את האדם ולא רק זאת אלא לוקחת את כל מעשי החולין של האדם ומקדשת אותם בתוכן עמוק מאוד שפשוט לא קיים בעולם אצל אומות העולם. אצל עובדי העבודה זרה יש תוכן "דימיוני" שבפועל מחייה חלקית חלק מהעובדים באותה המלאכה אבל הכוחות הרוחנים שמושקעים מתוך עולם העבודה זרה אל חייו של האדם ומעשיו הם "זבל" (עבודת גילולים = גללים) לעומת התורה שהקב"ה נתן לנו.

ויש מדרש רבה מאוד יפה:

מדרש רבה בראשית – פרשה יג' פסקה ז'

(ז) ואדם אין לעבוד את האדמה ואדם אין להעביד את הבריות להקב"ה כאליהו וכחוני המעגל ואדם אין לעבוד את האדמה לא נברא אדם אלא לעמל אם זכה הוא עמל בתורה ואם לא זכה הוא עמל בארץ אשריו לאדם שהוא עמל בתורה:

ומצאתי לנכון להסביר לרגע את ההבדל שבין אדם שעוסק ב"זבל" או ב"הבל" לעומת התורה שתוכנה הוא החיים עצמם. שהתורה מעשירה את כוחות האדם בפועליו בעולם ומנתבת את כוחותיו להגדלת שמו של הקב"ה בעולם, ולעומת זאת עבודה זרה מנתבת את הכוחות שמושקעים ומוטמעים ומטעינים את מעשי האדם לצד שמונע את החיים ואת גילוי הקב"ה בעולם.

משל למה הדבר דומה? מלך שהכין סעודה לאהוביו ובסעודה ישבו רבים מאוהביו. היה אחד כסיל שלא רצה לעמוד על כוונתו של המלך וטען כלפי חבירו מתוך עולמו ותפיסתו הצרה שכל כוונת המלך היא בדומה לכוונותיו הוא. שהדבר הוא שהמלך רוצה למשוך את חבריו בכדי להשיג מהם טובות כך גם המלך צריך את אהוביו וזהו שורש כל הסעודה. והלא, כסיל הוא אותו אהוב. שהרי המלך רוצה להיטיב עם אהוביו ולתת להם רוחב דעת ושמחה מכל עושרו, שהרי הוא שמח בחלקו ולא חסר לו דבר. ואותו הכסיל שמדמה את תפיסתו של המלך לתפיסתו שלו הוא עצמו ובכך צמצם את גדולת המלך ואת חכמתו, אהבתו וגדולתו.

כך הם עובדי עבודה זרה, לוקחים הם דעה או דבר שאיננו קשור בנצח ובבניין העולם ואומרים ופועלים כאילו דברי ההבל הם אלו שיבנו את העולם כאשר בפועל הם מחריבים את העולם.

וניתן בקלות לקחת מקרה אחד במציאות ולראות איך גדולי ישראל בתקופת התלמוד ובדורות רבים אחרים מתייחסים למקרה, עם נשמה ורוחב דעת, לעומת עובדי עבודה זרה שמייחסים טיפלות לכל המעשה ובזה לוקחים מעשים גדולים שעשה הקב"ה בעולם ושעל ידיהם בונה הוא אותו ומשקרים ומתארים שכביכול מעשי הקב"ה בורא העולם בשורשם הם בטיפלות וטיפשות כמו שכלם או כמו שכל אדם זה או אחר מאבותיהם.

וניתן לסנגר על ידי מה שאומרים חכמים בגמרא שכל צאצאיהם של עובדי עבודה זרה, בעצמם אינם עובדי עבודה זרה ממש.

ובסופו של דבר, כל עמל התורה מטרתו להחיות את העולם על ידי דבר ה'. יוצא מזה שניתן גם ללמוד תורה כמו עובד עבודה זרה וממילא לא כל עמל בתורה עמל בעמל הרצוי שהקב"ה מבקש שלומדי התורה ישקיעו.

היום בשיעור התחלנו מאמצע העמוד ודובר על מספר נושאים.

אחד הנושאים היה נזק בגרימת בושה לאדם על ידי מעשה. הובא המקרה של אדם ישן ואדם ער והדבר שהשתמשנו בו בשיעור היה נניח להסיר מאדם בגד או לחשוף את גופו בפומבי.

היו דוגמאות אחרות לנזק שאדם יכול לגרום תוך כדי שינה וכן שיכול להגרם לאדם תוך כדי שינה.

הובא מהרמב"ם ומהגמרא שמותר להסיר לחבר בגד בשוק כאשר אנחנו רואים שיש בו שעטנז ושהחבר היה רוצה שנציל אותו מעבירה דאורייתא.

הצעתי שאם אדם הולך להסיר לחבירו בגד בשוק שידאג להביא על חשבונו (חברים לא?) בגד חלופי שאין בו שעטנז והתקבלה דעתי על ציבור הלומדים.

דעתי קצת יותר רחבה והיא שלא להסיר לאדם את בגדו ללא מציאות של אפשרות ללבוש חלופי מכיוון שאם כל מצוותו של הקב"ה ביוש של אדם בציבור הוא דבר שצריך להזהר בו מאד מאד.

יש שיחלקו עלי וזכותם המלאה להסתמך על דינה דגמרא או הרמב"ן, אני אישית מעדיף לנהוג כבוד באדם גם כאשר יש איסור דאורייתא מכיוון שאינני יודע באיזה מצב בדיוק נמצא האדם ומה עבר עליו. וכן מיותר לציין שיש מצבים שמותר לאדם לעבור על איסור דאורייתא ועלי לוודא לפני שאכן האדם מודע לאיסור כי בפועל כל עוד הוא לא מודע לאיסור אין הוא מזיד ומדובר על שוגג וממילא אין בכך איסור מלא מדאורייתא כל עוד הוא מודע למעשיו.

וכמובן כמו שהזכרתי, יש מצבים שבהם מותר לאדם לעבור על איסור דאורייתא ועל אדם לוודא שחבירו מודע למציאות ואכן אין סיבה שמצדיקה את המעבר על האיסור לפני כן.

מיותר לציין ולהזכיר שבתקופות שבני ישראל עבדו עבודה זרה ביחד והיו מאוחדים לא הצליחו אוביהם לגבור עליהם ומזאת אנחנו לומדים שיהיה חביב עליך כבוד חברך כשלך.

אז איך אתה היית רוצה שיסירו ממך בגד בשוק?

לאחר שעיינתי בנושא לא מעט פעמים במקורות שונים ראיתי לנכון להאיר כמה הארות.

יש את דיני והלכות טומאה וטהרה, כאשר בדרך כלל הנושאים השונים מקובלים כנושא שלם שהוא "טומאה וטהרה" ולעומת זאת בפועל כל נושא בכללי והלכות טומאה וטהרה הינו נושא בפני עצמו.

בנוסף לזה ועל גבי זה חשוב להבין שמכיוון שכל נושא בטומאה וטהרה הינו עצמאי בהגדרתו וכן בכלליו אין הוא נוגע בהכרח לנושא אחר. זאת אומרת, יש נקודות משיק מבחינת המושג והמהות שלו אבל בפועל הדינים כשלעצמם הם עצמאיים ורק כאשר יש חששות אלו או אחרים אזי מאחדים את הספיקות תחת מטריה ונושא אחד כללי של טומאה וטהרה שהוא נושא כללי תחת "ספיקות" ובכל ספק צריך לדון בפועל בפני עצמו. מקובל מאוד בעולם הלמדני לקבל את כל הנושאים בטומאה וטהרה כנושא שלם וממילא גם לא דנים במקרה בודד כשלעצמו עקב חוסר הבקיאות והקיום של השאלות בנושאים הללו מכיוון שהם "אבדו" וכבר אינם מדרך העולם כיום.

האם צריכים לחזור דיני טומאה וטהרה כבעבר? זאת שאלה מאד קשה ורצינית וברור שהם לא יהיו קיימים בצורתם כבימי המדבר ובימי בניין בית המקדש הראשון והשני אלא כל דיני טומאה וטהרה עתידים לחזור בצורה חדשה שמבוססת על הכללים הישנים וממילא ידרשו לא מעט זמן גם להילמד ולהשינות וכן להתקיים בפועל עד שיהפכו למדע ויחדש ימינו כקדם.

כל נושא ריחוק בעל מאישה כלל אינו תחת טומאה וטהרה לגמרי. ריחוק אישה מבעלה הוא נושא בתחום המעשי שראוי לכל אדם מישראל להבין שאין ראוי הוא שתיהיה קרבה בין הבעל לאישה בכל זמן ועת. סיבה בסיסית לכך? שני בני אדם הם עולמות שונים ואם הם בכל רגע נתון ולו תפיסתית הם מעורבים, אין הדבר בריא לקיום הזוגיות. כל אחד מבני הזוג צריך את זמנו הפרטי והאישי ולכן ראוי להם לבני הזוג לתת אחד לשני את המרחב שלו ולהתרחק מן הקרבה המוגזמת. ישנם מקרים מיוחדים מאד שבהם אחד מבני הזוג נזקק לבן הזוג השני כדי לשמור על עולמו האישי וזה יכול להיות מקרה של זוג כמעט כל ימי חייהם או רק תקופה מסויימת בחיי הזוג. צריך להיות ישרים בין האדם לחבירו ובין האדם למקום וכן להתייעץ עם איש מקצוע ומכירי ומבררי המציאות המתאימים כדי להבין מה המצב כרגע כדי להתיר אישה על בעלה באופן מופרז ורגיל כאחד. ועל כך מספרים חז"ל בגמרא שהיה דוד בוכה, על כך שהיה מטהר אישה על בעלה. וזה הוא מלך ישראל, שעוסק בדינים שלכאורה מלך אין מין הראוי שיעסוק בהם בעצמו ושיתן לשריו ומערכותיו האזרחיות השונות לטפל בעניינים אלו.

בין דוד למשה רבינו יש דמיון בכך שעסקו בעצמם בכל דין ודין ואילו יתרו לא היה מייעץ למשה שימנה שרי עשרות מאות ואלפים ייתכן ולא היה משנה מהרגלו. והשאלה הגדולה היא: ומה היא הדרכת חכמים וכן התורה והקב"ה בנושא? האם אדם צריך לנסות להיות ראש שרי עשרות מאות ואלפים מראש או שמה יהיה בעל בית חסד ושיארח בעצמו כל אדם ואדם וישמע כל מקרה ומקרה ויתייחס לכל אדם בפני עצמו? וכמובן האם הדבר יכול להשתנות במשך חייו של האדם?

דבר ברור הוא שיש הבדל בין זקן לצעיר כאשר הם יעסקו וידונו בנושאי טומאה וטהרה וכמו שחז"ל מלמדים שכהן הוא זה שמכריע בפועל האם אדם טמא או טהור בטומאות מסויימות אבל אותו הכהן צריך עיניו בראשו כדי לתת כבוד לחכם שמבין בענייני טומאה וטהרה וללמוד ממנו וכן להכריע בנושא במידה והחכם מכריע בצורה מסויימת כאשר הכהן לא יודע איך להכריע. כמובן, שכהן צריך להיות עניו ולא גאוותן שהרי כל כהונתו ניתנה לו במתנה ואין בהכרח שיש בו את הזכויות המתאימות כדי לשמש ככהן וכן להכריע בנושאי טומאה וטהרה וידע כל כהן כשהוא מכריע בנושאי טומאה וטהרה על פי "ניחוש" או "תחושה" שאין היא מבוססת חכמה שהוא פושע בחטא שדינו כרת וייתכן שמחטיא אחרים, שהרי הכלל הוא "וחי בהם" ולא "וחש בהם" ודרך אדם הוא להחכים ולא לחוש דבר אלא עד כדי כך שיכול הוא להסביר לאחר שמתעסק באותו התחום את דבר ההכרעה וסיבתה(לא בהכרח ששואל השאלה צריך להבין את הסיבה).

שיחת מלאכי השרת

פרק ראשון – באור השם מלאך

אות א'

אות ב'

אות ג'

אות ד'

אות ה'

אות ו'

אות ז'

אות ח'

אות ט'

אות י'

אות יא'

אות יב'

אות יג'

אות יד'

אות טו'

אות טז'

אות יז'

אות יח'

אות יט'

אות כ'

אות כא'

אות כב'

אות כג'

אות כד'

אות כה'

אות כו'

אות כז'

אות כח'

אות כט'

פרק  שני – מדרגת האדם מול מדרגת המלאך

אות א'

אות ב'

אות ג'

אות ד'

אות ה'

אות ו'

אות ז'

אות ח'

אות ט'

אות י'

אות יא'

אות יב'

אות יג'

אות יד'

אות טו'

אות טז'

אות יז'

אות יח'

אות יט'

אות כ'

אות כא'

אות כב'

אות כג'

אות כד'

אות כה'

אות כו'

אות כז'

אות כח'

אות כט'

אות ל'

אות לא'

אות לב'

אות לג'

אות לד'

אות לה'

אות לו'

אות לז'

אות לח'

אות לט'

אות מ'

אות מא'

אות מב'

אות מג'

פרק שלישי – ההכרח להאמין במציאות מלאכים רוחניים

אות א'

אות ב'

אות ג'

אות ד'

אות ה'

אות ו'

אות ח'

אות ט'

אות י'

אות יא'

אות יב'

אות יג'

אות יד'

אות טו'

אות טז'

אות יז'

אות יח'

אות יט'

אות כ'

אות כא'

אות כב'

אות כג'

אות כד'

אות כה'

אות כו'

אות כז'

אות כח'

אות כט'

אות ל'

אות לא'

אות לב'

את לג'

פרק רביעי – מיני המלאכים השונים

אות א'

אות ב'

אות ג'

אות ד'

אות ה'

אות ו'

אות ז'

אות ח'

אות ט'

אות י'

אות יא'

אות יב'

אות יג'

אות יד'

אות טו'

אות טז'

אות יז'

אות יח'

אות יט'

אות כ'

אות כא'

אות כב'

אות כג'

אות כד'

אות כה'

אות כו'

אות כז'

אות כח'

אות כט'

אות ל'

אות לא'

אות לב'

אות לג'

אות לד'

תענית דף ז' עמוד א':

כְּדַאֲמַרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיה דְּקֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אִי חׇכְמָה מְפוֹאָרָה בִּכְלִי מְכוֹעָר! אֲמַר לַהּ: אָבִיךָ רָמֵי חַמְרָא בְּמָנֵי דְפַחְרָא? אֲמַרָה לֵיהּ: אֶלָּא בְּמַאי נִירְמֵי? אֲמַר לַהּ: אַתּוּן דַּחֲשִׁיבִיתוּ, רְמוֹ בְּמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא. אֲזַלָה וַאֲמַרָה לֵיהּ לַאֲבוּהּ רַמְיֵיהּ לְחַמְרָא בְּמָנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא, וּתְקֵיף. אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ. אֲמַר לַהּ לִבְרַתֵּיהּ: מַאן אֲמַר לָךְ הָכִי? אֲמַרָה לֵיהּ: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה. קַרְיוּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי אֲמַרְתְּ לַהּ הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דַּאֲמַרָה לִי, אֲמַרִי לַהּ. וְהָא אִיכָּא שַׁפִּירֵי דִּגְמִירִי! אִי הֲווֹ סְנוּ — טְפֵי הֲווֹ גְּמִירִי.

שטיינזלץ על תענית דף ז' עמוד א':

ובענין זה מסופר: כדאמרה ליה ברתיה [כפי שאמרה לו בתו] של הקיסר הרומי לר' יהושע בן חנניה כשהיה ברומי: אי [אוי] לחכמה מפוארה כשלך שהיא מונחת בכלי מכוער! שרבי יהושע אף שהיה חכם גדול, לא היה יפה מראה. אמר לה כאילו שלא מן העניין: אביך רמי חמרא במני דפחרא [אביך שם יין בכלי חרס]? אמרה ליה [לו]: אלא במאי נירמי [במה נשים]? אמר לה: אתון דחשביתו, רמו במאני דהבא וכספא [אתם שאתם חשובים, שימו אותם בכלי זהב וכסף]. אזלה ואמרה ליה לאבוה רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף [הלכה ואמרה לו לאביה לעשות כן ושמו את היין בכלי זהב וכסף, והחמיץ]. אתו ואמרו ליה [באו ואמרו לו] לקיסר שהחמיץ היין. אמר לה לברתיה [לבתו]: מאן [מי] אמר לך הכי [לעשות כך], מי יעץ לך עצה זו? אמרה ליה [לו]: ר' יהושע בן חנניה. קריוהו [קראו לו] לבוא. אמר ליה [לו] הקיסר: אמאי [מדוע] אמרת לה הכי [כך]? אמר ליה [לו]: כי היכי [כפי] שאמרה לי כך אמרי [אמרתי] לה, להוכיח שדברים משובחים אין משתמרים אלא בכלי פחות. אמר לו: והא איכא שפירי דגמירי [והרי יש אנשים יפים שלמדו] ומלאים חכמה! אי הוו סנו [אילו היו מכוערים] — טפי הוו גמירי [יותר היו לומדים].

בן יהוידע על תענית דף ז/א

שם אמאי אמרת לה הכי. הנה הגרסא בעין יעקב היא אמר לה לברתיה מאן אמר לך הכי, אמרה ליה ר' יהושע בן חנניה, מאי אמרת ליה, הכי והכי אמרית ליה, וגרסא זו הביאה בספר דקדוקי סופרים מתלמוד כתב יד והיא נכונה, דודאי שאל הקיסר מביתו תחלה מאי אמרת ליה, והשתא לפי גרסא זו נמצא ידע אביה דהיא אמרה לו תחלה הכי, והוא השיב לה הכי, ולפי זה יש לדעת למה אמר לר' יהושע בן חנניה אמאי אמרת לה הכי, מאחר דידע הסיבה, ומה שהשיב לו ר' יהושע בן חנניה כי היכי דאמרה ליה איהי וכו', מה נתחדש אצל הקיסר בדברים אלו על מה שהיה יודע תחלה מביתו. ונראה לי בס"ד ואקדים לתרץ תחלה עוד דקדוק אחר, מה טעם מצא ר' יהושע בן חנניה בדבריו שדבר עם בת הקיסר בעיצה זו לתת היין שבאוצר בכלי זהב, כי בשלמא יין ששותין על השלחן ודאי ראוי לשתותו בכלי זהב, ובודאי כך היו עושין הם, אבל יין שבאוצר מה הפרש כבוד יש בו אם מונח בכלי חרס או כלי זהב, כי מי רואה אותו, ובתו של קיסר כשאמרה לאביה שיניחו היין בכלי זהב, איך שמע וקבל דבריה, דמה טעם מצא בזה. על כן נראה לי דלאו על יין דקאים לשתיה הוא אומר, אלא הכונה הוא על יין שדרכם לנסכו בכל יום לעבודה זרה, כי מקודם היו אדוקים בניסוך היין לעבודה זרה מאד, וכל אחד יש לו יין משובח בתוך ביתו שינסך ממנו בכל יום לעבודה זרה, וכן הוא אצל הקיסר, ועל זה היין אמר לה ר' יהושע בן חנניה איך אתם שומרים אותו, והשיבה בכלים של חרס כשאר יינות שבבית, והשיב לה דאתם החשובים צריכים לשמרו בכלי זהב, והוא היה צריך לומר לה כך עבודה זרה דחשיבה צריך לשמור יין שלה בכלי זהב, אך לא רצה להזכיר בפיו חשיבות על עבודה זרה, וכינה החשיבות עליהם כיון דאתם חשובין ראוי שתשמרו יין זה לעבודה זרה בכלי זהב, והיא אמרה לאביה עיצה זו איך יין של עבודה זרה יהיה שמור בכלי חרס, וראוי שיהיה מונח בכלי זהב, ומצא אביה טעם בדבריה, וצוה שכך יעשו והחמיץ היין, ואחר ששאל מבתו מי הגיד לך עצה זו ואמרה לו ר' יהושע בן חנניה, ושאל מאי אמרת ליה, והשיבה הכי והכי אמרית ליה, חשד את ר' יהושע בן חנניה דלאו בשביל הויכוח אמר לה כן, אלא אמר כן כדי לקלקל את המוכן לעבודה זרה לשנאתו בעבודה זרה, ולכך שאל אותו אמאי אמרת לה הכי, כי אני חושדך בעבור שנאת העבודה זרה דברת כן, כי ודאי אין אתה חש על כבוד העבודה זרה כדי שתאמר דבר שהוא לכבודה, והשיב לו אם אני הייתי נכנס עמה בדבר זה תחלה היה מקום לחשד זה, אך היא אמרה לי כך, והוכרחתי להשיב לה כך, לסתור דבריה שהיתה מגנה אותי, ואמרתי לה שיש הוכחה מן שמירת היין בכלים שאינו נשמר אלא רק בכלי פחות, ולא נתכונתי בדרך עצה, כי מעולם לא חשבתי שיש אדם טועה בדבר זה לחשוב שיהיה שמירה ליין בכלי כסף וזהב, ולא היו דברי אלא בדרך הוכחה וראיה שאני מוכיח מזה על דבר שהלעיגה בו. והא דעשה לה הוכחה מן היין ולא מן המים, דהא הש"ס קאמר גם המים אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, חדא קלקול היין הוא טפי מן המים, ועוד הם אין דרכם לשמור מים בכלים, אלא מביאים מים חדשים מן המעיין, או מן הנהר, דבר יום ביומו:

לכאורה הדיון והנושא הוא הדבר הגשמי והמעשי.

אבל ברור שמערכת הייחסים שבין רבי יהושע לבת הקיסר היא דווקא בחכמה. שהרי בכמה מקומות מוזכר שהיא מאד אהבה אותו בגלל חכמתו.

אבל מה בעצם שואלת בת הקיסר את רבי יהושע? האם היא צוחקת עליו? האם היא "יורדת" עליו? האם היא "עוקצת" אותו?

צריך להבין את מהות היחס שבין בת הקיסר לרבי יהושע. שהרי אם כל עניינה בו הוא החכמה אז השאלה קצת יותר ברורה. זאת אומרת, כאשר בת הקיסר שואלת את רבי יהושע שהוא בעצם נציג החכמה והתורה מולה אז הטענה שלה כלפיו היא לא אישית אלא קצת יותר מקיפה ורחבה.

בת הקיסר היא בעצם בת של "מלך" ומנהיג אימפריה בעולם המעשי. זאת אומרת, יכול לבוא יהודי ולטעון: הקב"ה הוא מלך מלכי המלכים ועוד כל מיני שבחים בגדולתו של בורא העולם. בפועל, בת הקיסר שואלת שאלה מעשית בעולם האמיתי שאותו היא רואה מזווית של מלך בעולם המעשי ולא מצידו של בורא העולם. זאת אומרת שהיא מדברת מהכרות עמוקה ונסיון רחב עם המציאות (שבה היא חיה ואותה היא מנהלת).

אז אם ננסה לרגע לתרגם את המציאות נבין את דבריה:

חכמה צריכה להראות יפה! זה לא בסדר שחכמה נמצאת ומבוטאת בכלים גסים (לא עדינים) ומחוספסים (שמרמזים בצורה גסה על חוסר ההגיון). חכמתו של הקב"ה צריכה להתגלות דווקא בחכמה גדולה שבונה את העולם ולא אחת שנרמסת כמו היהודים. ועוד, אני (בת הקיסר) רואה את הגדולה של החכמה שבתורה וזה פשוט לא מובן לי איך יכול להיות שהקב"ה בחר לו את העם הכי בזוי והכי פחות מצליח בעולם לבטא את החכמה של בריאת העולם?

או אם נתרגם: רבי יהושע, אהובי החכם, למה התורה משתמשת בסיפור כל כך עלוב של חטא אדם וחווה כדי לבטא בעולם דבר כל כך חשוב ועצום שהוא בריאת העולם? הרי בריאת עולם הוא דבר שצריך להאריך בו ולפרט בו ובגדולותו כדי שילמדו ממעשה הקב"ה. ובפועל מה קורה? הקב"ה מעביר את התורה על ידי עם ישראל ובצורה כזאת לא יפה ביחסית לכלים שאנחנו יכולים להשתמש בהם לביטוי גדולתו של הקב"ה.

הסביר לה רבי יהושע גם בפן המעשי איך הדרך שאליה היא מכוונת והייתה מייחלת שיהיו לפי חכמתה האישית (שהיא חכמת בית המלך) היא דרך של טעות. זאת אומרת אמר לה בעצם רבי יהושע: קחי משהו שקיים כבר ותשני אותו לאיך שנראה לך. הלכה הנסיכה ועשתה כדברי רבי יהושע ושינתה את ביטוי הדברים לפי השקפתה. בפועל, היא נווכחה להבין ולהשכיל שיש חשיבות גדולה לשים את החכמה בכלים מסויימים מאד שמתאימים לחכמה בצורה מעשית ולא לפי הדמיון שראשה מדמה (באותו הזמן). ולא רק זאת אלא שגם הביא לכך שבת הקיסר תקבל על הראש על כך מאביה הקיסר ושאביה הקיסר יסביר לה את הליקוי שבדבריה ושבמסקנותיה.

בפועל כאשר הגיעה בפועל התוצאה של מעשיה אלו או אחרים שאין אנחנו יודעים מה הם בדיוק מלבד על ידי תיאור שהוא פשוט וברור, אביה משתתף בתהליך וכאשר היין מחמיץ הוא גם מחמיץ את פניו ומנסה לברר מי לימד אותה לעשות מעשה כזה גרוע, שהיא אמורה להבין שהוא מעשה גרוע?

הבת, לכאורה, במקום להבין שהיא עשתה דבר לא טוב אומרת לאביה שהאשם במעשה הוא רבי יהושע (החכם…).

זאת אומרת, שהיא מטילה את האחריות על ה"ניסוי", שכמובן לא צלח על חכמתו של רבי יהושע, לעומת זאת שהיא הייתה יכולה לקחת אחריות על רצונה והשקפתה.

למה היא בחרה להשליך את האחריות על רבי יהושע? למה היא לא לקחה על עצמה את האחריות למעשיה ותפיסותיה?

ברור שהיא ידעה על חכמתו וגדולתו לפני המעשה והיא רצתה להסתמך על חכמתו וגדולתו של רבי יהושע. היה ברור לה מבלי לקרוא את דברי הגמרא בירושלמי ובעוד מקומות שאמרו "על שמאל שהוא ימין":

ואם בטועה לומר התורה אמרה אחריהם אחריהם אין זה שמעון בן עזאי כהדא דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם ת"ל ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל. מאי כדון רבי יוסי בשם רבי הילא לפי שבכל מקום שוגג פטור ומזיד חייב וכא אפילו מזיד פטור מפני שתלה בב"ד. (ירושלמי).

ולמה נהגה כך? שהרי ידעה את חכמתו וגדולתו של רבי יהושע ואין היא זלזלה בו אלא להיפך, היא ידעה שכל מה שיגיד לה הוא דבר שיש בו בסיס של קדושה וחכמה ורוח הקודש שורה עליו ולכן אין סיכוי שבדבריו הוא יביא עליה תקלה. ואנחנו רואים שאביה באמת חוקר ומברר מאיפה הגיע לה הרעיון והיא גם מתביישת מעט להגיד לאביה שהרעיון היה שלה ומטילה על רבי יהושע את האחריות ל"מעשה הקונדס", היא באמת לא יודעת שיין מחמיץ בכלי זהב? האם בביתו של הקיסר גדלה גברת בעלת חוסר בקיאות כזאת?

שהרי אם באמת בביתו של הקיסר גדלה בת ללא שכל והבנה בעולם המעשי, הרי מדובר על כשל חינוכי של כל המלמדים והמחנכים בבית המלך.

מיותר לציין כמה גדולה האמירה הזאת של בת הקיסר לאביה, אבי היקר, רבי יהושע יותר חכם מכל אנשי ההוראה בבית הקיסר, אותו אני רוצה בתור בן זוג (ולו רק בתור בן זוג לבית המדרש של הקב"ה).

רוב מחנכי הקיסר רוצים להביא את בית הקיסר לתוצאה ללא "טעויות" ואילו ר' יהושע מלמד אותם שיעור חשוב: תנו לילדים לטעות כדי שילמדו. אם לא תתנו להם לטעות (בטווח מסויים) הם לא ילמדו ולא יבינו.

בנוסף לזה גם התורה מלמדת בכלים שאפשר באמצעותם להגיע לטעות ואפילו רוב הסיכויים שלומד התורה יגיע לטעות אלא אם כן יקבל במסורת דברים אלו או אחרים. במסורת של אחד לאחד ולאו דווקא בכתב. ומה שראיתי במקומות רבים הוא שחכמי הכתב היינו מחברי ספרי ההלכה ולהלימוד למעט הרמב"ם ועוד מספר בודדים אחרים, מאמינים בכך שצריך הילד ללמוד מהכתב ממש ולא רק כנספח ללימוד שבעל פה מאת חכם.

אישית הדבר מאוד כואב לי שרבים מגיעים לתפיסה והבנה שיש ללמוד את הדברים מהכתב כאידאל. אין זה אידאל של עם ישראל אלא של חכמים אחרים, מקצועיים יותר.

הכתב הוא רק אסמכת בעלמא לדבר שהוא בעל פה ושהוא ברור מאליו ברגע שלומדים מחכם גדול או מתלמיד חכם את מהות החכמה.

רציתי להוסיף עוד כמה דברים אבל רק חשוב לי להדגיש שחכמים מנסים להשתמש בכלים שכבר קיימים ומבוססים בתורה כדי לא לחרוג לתוך עולמם הפרטי. יש כלל ב"בהצפנה" אסימטרית, תשמש בכלים ציבוריים ככל האפשר ללא לחשוף את הכלים הפרטיים, כך הדברים יגיעו למי שיש לו את המפתח המתאים ויישמרו מפגעי הזמן. זהו כלל אחד שלימד אותה רבי יהושע וברוך המקום שזיכנו להיות מתלמידי התנאים והאמוראים.

נשאלתי את השאלה הבאה:

האם קיים יסוד כלשהו לסבור שהתופעה של חזירי בר המשוטטים במקומות עירוניים אחדים; חיפה והרצליה לכל הפחות, הם מעין סימן מבשר למשיח שהרי לעתיד לבוא החזיר יהיה מותר באכילה.

מציינת ששאלה כזאת היא יותר בגדר שאלה תיאורטית לצמחונים, אבל בכל זאת היא ניצבת במקומה ובעינה.

וקיבלתי מספר מקורות שמביאים את הנושא:

עתיד חזיר להטהר – חב"דפדיה

האם החזיר יהיה כשר לעתיד לבוא? – הידברות

ולאחר עיון במקורות השונים כולל הגמרא בנזיר שממנה מתחילה כל הסוגיה אז כתבתי כך:

תודה על המקורות.
בעבר ראיתי את המקורות הנ"ל וטוב שהזכרת לי את הנושא, תודה רבה על הריענון.
צריך להבדיל בין המציאות למציאות חלופית של מדע בדיוני בשלב הראשון.
במציאות שלנו יש כלל שחזיר אסור.
ישנם כמה מקרים שבהם לא רק חזיר אלא הרבה דברים שאסורים מהתורה מותרים כדי לענות על צורך אחר הוא קיום החיים.
(בעריכה)
בפעול אין שום סיבה שבעולם להתיר לאדם אכילת בשר איסור כגון חזיר והדבר לא ישתנה לעולם.
מה שכן הראשונים מדברים על הסיבה שהגמרא בנזיר משתמשת דווקא בחזיר ולא בדבר איסור אחר כי הרי… חכמים מדברים מתוך חכמה ולא מתוך כעס או בטלה וטימטום.
ואז צריך לנסות להבין שאין כל כך גדולה באכילת חזיר… ובדומה לכך אין שום סיבה לאכול סעודה מלוייתן.(אלא אם כן נרד לשורשם משמעותם ועומקם של דברים).
באופן כללי חזיר הוא מלוכלך מצד אחד או לחלופין כאשר אומרים לאדם שהוא מתנהג כמו חזיר הכוונה היא שהוא כנראה לא מכיר במעשיו הרעים ומזכירים לו שיש בורא לעולם ושהמעשה שהאדם עושה הוא מעשה רע וזה מועיל לאדם שלא מכיר בכך שהוא עושה מעשה פסול. ועל זה בדיוק הגמרא במסכת נזיר מדברת.
האישה שנדרה עושה דבר שמבחינתה הוא אסור אבל בפועל הוא מותר. חכמים התירו לאדם שיש לו תאווה לאכילת חזיר (בצורה כפייתית) [או לחלופין לאכול בצורה שנראית חזירית או שחזירית בפועל] לאכול דברים אסורים ובצורה אסורה.
אחד הביטויים שמדברים ומשווים לאכילה הוא תשמיש המיטה ובהקשר של מסכת נזיר ונזירות זה מאד מסתדר.
ז"א תשמיש המיטה הוא דבר שבקדושה אבל אם על אדם (איש או אישה) קופצת תאווה אז היא מותרת להם ועד כדי כך התירו חכמים דברים אלו או אחרים וכן גם הכירו בחוזקת תאוות הגבר (זה נכון גם לאישה) עד כדי כך שהתירו לו במצבים מאד מסויימים "להפוך את השולחן" או "להפוך את המיטה" (לנהוג מנהג שונה בחדר המיטות) [מנהג חזירות שהרי יכול הוא לשמוח במותר לו..] וככל הנראה לי אישית די ברור שאל היתר זה כיוונו חז"ל באופן כללי רק בדרך נקיה.
ז"א אתן סיטואציה מוחשית: בעל שחשקה נפשו בילדים, איך ינהג עם אשתו? מנהג חזיר [רק לצורך ילדים] או מנהג שדים [שהוא יודע מה הוא עושה ולאן הוא מכוון, שכלול בכך שימוח אשתו, שהרי ללא שמחת אשתו לא יגיעו ילדים… ]
בקיצור גם אם בימינו אלו נראים מעשים אלו או אחרים כמנהג חזיר אז אנחנו בימות המשיח וגם מנהגי "חזיר" אלו או אחרים נחשבים בין בני זוג (נשואים[בחדר המיטות] או חברותות[בבית המדרש] וזוגות אחרים כל אחד ונקודת מפגשו) כדבר מותר במצבים ובהקשר מסויים.

ועל כך קיבלתי את התגובה:

יש דעות שונות. וזה מרתק. בכל מקרה אני צמחונית, וגם בטרם הייתי לצמחונית – אכלתי רק בשר עוף ולא בשר בהמה. כך שבפועל בוודאי שאין לי חשק לאכול חזיר. זה מעניין מבחינה תפיסתית. לגבי העתיד. הרי גם הצומות הקלים יתבטלו. וכו'.

ועניתי:

יש מספר דעות אבל יש דברים שהם "קבועים" מבריאת העולם ועד עולם ויש דברים שהם דינאמיים.
יום כיפור הוא יום שאסור באכילה מהתורה וזהו הבסיס.
כל שאר הצומות נתקנו כדי להזכיר ולקבע דבר שלא צריך להישכח עד שלב מסויים. ז"א שצומות מלבד יום כיפור לעולם מיועדים להתבטל ויש להם סוף וקץ ולכן גם אפשר לבטל אותם או יותר מדוייק לפי דברי חכמים שהם יהפכו ליום שמחה.
האם זה יקרה ביום אחד? יש סיכוי שלא באותו היום.
ז"א אם נחשוב לרגע על מות גדליה בן אחיקם.
ברגע שכל חכמי ישראל או סנהדרין זאת או אחרת יגיעו למסקנה שיש שמחה שעולה על הזכרון שהיום הזה מבטא וצריך להפוך אותו ליום שמחה אז ממילא יהיה אפשר להפוך אותו ליום שמחה.
דרך אגב, היום בעידן הזום ניתן לתפוס יותר איך זה שיש סנהדרין בודדת(יש גדלים שונים של סנהדרין) שמבוזרת על פני שטח רחב והיא לא בהכרח יושבת בירושלים או בלשכת הגזית.
מבחינה תפיסתית בשר עוף ובהמה יהיו מותרים מכיוון שהתורה התירה.
מה שכן חשוב להבין הוא שברגע שהמלאכה מתבצעת בבית המקדש אין זה מחייב ששאר המדינה בכל יום אוכלים בשר.
אני מכיר צמחונים וטבעונים רבים ואני טוען שלא צריך להרבות באכילת בשר באופן כללי אלא אם כן יש צורך. וכן לא כל אדם בכל מצב ראוי שיאכל בשר זה או אחר.
יש איזה שהוא חכם גדול בתחום הטבעונים בשם אסא קיסר שפרסם חיבור של כ 100 עמודים בנושא טבעונות על בסיס חכמים ומקורות שונים.
לצערי הרב הוא איננו מביא משנה שלימה אלא רק קטעים ולכן גם מאד קשה להבין מה עמדתו בנושאים השונים ואיך זה משתלב בבניין בית המקדש ועוד חזונות אחרים.
לפני תקופה ערכתי לכבוד חתונה של מישהי שהיא צמחונית את מהדורת האינטרנט של הספר של הרב דוד הכהן (הנזיר הירושלמי) "חזון הצמחונות והשלום"
חזון הצמחונות והשלום – הרב דוד הכהן (הנזיר)
ועיינתי לא מעט(אבל לא מספיק) בנושא וישנה שאלה מהותית שכל אדם שאוכל בשר צריך לשאול את עצמו בשלב זה או אחר: האם אני נוהג בענווה כאשר אני אוכל את הבשר?
ואני ממליץ מאד לעבור על הספר "המספיק לעובדי השם" של בנו של הרמב"ם רבי אברהם כדי שאדם יכניס לליבו את עצם השאלה: האם אני עובד השם? האם האכילה שאני אוכל היא מתוך רגש או תאווה? וכן, האם אני צריך את זה?
אשמח אם תפרטי מה הן הסיבות שלך לצמחונות?

באגדה של פסח אנחנו מזכירים כל שנה את המשפט "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" ואין הוא מופיע לפני כן במשנה או בגמרא והתורה תמימה מזכיר את המדרש בהקשר לפסוק בשמות פרק יב' פסוק כו' "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם". ואפשר לאמר שעל הפסוק הזה מבוססת כל התורה מכיוון מסויים. אנחנו הולכים בדרכו של רבי עקיבא שהיא "ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה" והכוונה בכך היא שמטרת הטוב (התורה מאת הקב"ה) היא להיטיב ועל בסיס זה כל התורה ולכן גם ברור יותר הנושא של ארבעה בנים.

הרי לכל אדם בעל עיניים ברור לגמרי מדוע מגיעה התורה ומה מטרתה בעולם, להיטיב. חלק ממטרת הטוב להיטיב היא גם להלחם ברע במידה ויש צורך וכמו שידוע לנו "בכל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים", אבל איך זה מסתדר? איך אדם יכול לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים? הרי מצרים הייתה לפני יותר מ 2000 שנה..

התשובה הפשוטה על כך היא שצריך להבין מאיפה מקור ושורש הכוח שיש בכל אחד ואחד מעם ישראל. אם אדם אומר "שורשי באדם הראשון" אז הוא עוקר לעצמו את השורש הרחב יותר ומחבר את עצמו לשורש הרבה יותר "דק" ופחות חזק. לעומת זאת כאשר אדם אומר "שורשי באלוקי ישראל" הוא נטע את עצמו בחכמתו של הקב"ה היא התורה.

בכל דור ודור קם רשע זה או אחר על ישראל ויוצא בהצהרות שונות בתחומים שונים, בין בתחום הרוחני ובין בתחום המעשי. אין לי דרך לתאר בצורה מוחלטת לכל הדורות את העוצמה שיש בתורה. ממה שאני רואה בדור ובתקופה שלי אני מוצא לנכון להשוות את התורה כלשונו של אבי מורי "ספינה" ואני ארחיב זאת ואומר "ספינת חלל" וזאת לא בכדי לצמצם אלא רק כדי להמחיש את שמדובר על ספינה גדולה (ואז יבוא איזה ליצן ויגיד שספינת חלל זה דבר מצוי שאיננו מיוחד) וחשוב מאד להבין שבכל דור ודור יש "מהנדס ספינות" והכוונה שלי היא לאדם שיודע לבנות תורה כמו משה לכל אדם ואדם. וזה מה שנקרא בפי סופרים "להלוך כנגד רוח כל אחד ואחד מישראל".

אבל חשוב להבין שבתקופה שלנו יש לא רק אחד כזה בכל דור אלא רבים מאד.

ומה שאנחנו אומרים בליל הסדר "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" הוא כלל מפתח כדי להביע מספר גדול יחסית. וחשוב להזכיר שכל ילד הוא מיוחד ויחיד במינו. לשון התורה הינה כדי לתת ארבעה אפיקים וקצוות רחבים לטווח האפשרויות כאשר יש בתוך הטווח הזה רבים מספור.

אומרים חכמי המדע שהקוביה היא אחד מהמבנים החזקים ביותר וככל הנראה זאת המטרה של המבנה הזה בשונה מפירמידה. הייחודיות בריבוע הוא שכל אחד מהקצוות תומך בזה שכנגדו בזווית ישרה ובאותו הכוח בזווית שאינה ישרה (אלכסונית) וברגע שתחמו חכמים והגדירו את ארבעת הקצוות תפסנו כבר הרבה יותר מפרמידה.

אז בעצם אם נתרגם בתרגום חופשי את כוונת התורה וחכמים: יש ארבעה קצוות מאד חדים ואנחנו מעוניינים לענות על השאלות של כל הטווח שמכסים ארבעת הקצוות ואנחנו כחכמי ישראל רואים איך התורה מכסה מבחינת התוכן שלה את כל השטח של ארבעת הקצוות ולא רק זה אלא יש גם הדים והשראה על הרבה מעבר אליהם.

ואני הייתי רוצה לצטט את הרב דב ליאור: "כנגד כל טיל יש טיל כנגדו" ואני אישית בהקשר הספציפי של השאלה שלי אליו רוצה להגיד שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. כמות ציוד המלחמה שיש ברשות עם ישראל כיום הוא כל כך אדיר מבחינה רוחנית עד כדי כך שגם אם כל רוחות שבעולם ינשבו ויורידו מטר של סופות רעמים וברקים עדיין יהיה בעם ישראל את הכוח להחזיר מלחמה. ולא רק, עד כדי כך כוחו של ישראל גדול שעומות העולם רוצים לקבל חלק בארץ ישראל כל עוד הם רק יכולים. וזאת מכיוון ששערי ארץ ישראל אינם פתוחים תמיד אלא שרק עד תקופה מסויימת עומות העולם יכולים לטעון שהם זכאים לחלק בארץ ישראל ובבניין הארץ.

הקב"ה בכל דור ודור "נוגף" את מצרים ולכאורה עם ישראל הנדכה והשפל הוא זה שכל עומות העולם מתעללים בו אבל זה רק במה שעין נמוכה רואה. עין גבוהה מתאבת עוד יותר את עם ישראל מתוך היכולת לראות כמו גבוה נמצאים עם ישראל ביחס לשאר עומות העולם.

אחת הדוגמאות היא הנושא של "אכילת בשר", התורה מתירה במציאות מסויימת לאכול בשר ויש כאלו שטוענים שהדבר הותר רק כאשר בית המקדש בנוי. הבעיה היא שלאחר כ 2000 פלוס שנים שבית המקדש "לא בנוי" אני מכיר רק מעטים שרואים איך בית המקדש כבר בנוי. הראשון שמוזכר שרואה איך בית המקדש כבר "בנוי" הוא רבי עקיבא.

אביא את דברי רבי עקיבא במסכת מכות דף כד' עמוד א':

המאמר המקורי באנגלית מופיע באתר "התורה":
Is it Halakhically Permissible to Study Source Criticism?

התרגום של המאמר לעברית:
האם מותר על פי הלכה ללמוד וללמד ביקורת המקרא?

לאחר מעבר ראשוני על המאמרים בהחלט גיבשתי לעצמי כיוון אבל, אני צריך עוד לעיין בספר "פרקים למחשבת ישראל" של הרב שאול ישראלי כדי להגיע לכדי העמקה ודיון פנימי בנושא מכמה כיוונים. זה שיש בידי דעה מסויימת, אין זה אומר שנגמרא דעתי בכך ולכן גם אני משתדל שלא להעלותם על הכתב כרגע שהם בגדר "ברייתא" ולא משנה או גמרא.