נשאלתי את השאלה הבאה:

האם קיים יסוד כלשהו לסבור שהתופעה של חזירי בר המשוטטים במקומות עירוניים אחדים; חיפה והרצליה לכל הפחות, הם מעין סימן מבשר למשיח שהרי לעתיד לבוא החזיר יהיה מותר באכילה.

מציינת ששאלה כזאת היא יותר בגדר שאלה תיאורטית לצמחונים, אבל בכל זאת היא ניצבת במקומה ובעינה.

וקיבלתי מספר מקורות שמביאים את הנושא:

עתיד חזיר להטהר – חב"דפדיה

האם החזיר יהיה כשר לעתיד לבוא? – הידברות

ולאחר עיון במקורות השונים כולל הגמרא בנזיר שממנה מתחילה כל הסוגיה אז כתבתי כך:

תודה על המקורות.
בעבר ראיתי את המקורות הנ"ל וטוב שהזכרת לי את הנושא, תודה רבה על הריענון.
צריך להבדיל בין המציאות למציאות חלופית של מדע בדיוני בשלב הראשון.
במציאות שלנו יש כלל שחזיר אסור.
ישנם כמה מקרים שבהם לא רק חזיר אלא הרבה דברים שאסורים מהתורה מותרים כדי לענות על צורך אחר הוא קיום החיים.
(בעריכה)
בפעול אין שום סיבה שבעולם להתיר לאדם אכילת בשר איסור כגון חזיר והדבר לא ישתנה לעולם.
מה שכן הראשונים מדברים על הסיבה שהגמרא בנזיר משתמשת דווקא בחזיר ולא בדבר איסור אחר כי הרי… חכמים מדברים מתוך חכמה ולא מתוך כעס או בטלה וטימטום.
ואז צריך לנסות להבין שאין כל כך גדולה באכילת חזיר… ובדומה לכך אין שום סיבה לאכול סעודה מלוייתן.(אלא אם כן נרד לשורשם משמעותם ועומקם של דברים).
באופן כללי חזיר הוא מלוכלך מצד אחד או לחלופין כאשר אומרים לאדם שהוא מתנהג כמו חזיר הכוונה היא שהוא כנראה לא מכיר במעשיו הרעים ומזכירים לו שיש בורא לעולם ושהמעשה שהאדם עושה הוא מעשה רע וזה מועיל לאדם שלא מכיר בכך שהוא עושה מעשה פסול. ועל זה בדיוק הגמרא במסכת נזיר מדברת.
האישה שנדרה עושה דבר שמבחינתה הוא אסור אבל בפועל הוא מותר. חכמים התירו לאדם שיש לו תאווה לאכילת חזיר (בצורה כפייתית) [או לחלופין לאכול בצורה שנראית חזירית או שחזירית בפועל] לאכול דברים אסורים ובצורה אסורה.
אחד הביטויים שמדברים ומשווים לאכילה הוא תשמיש המיטה ובהקשר של מסכת נזיר ונזירות זה מאד מסתדר.
ז"א תשמיש המיטה הוא דבר שבקדושה אבל אם על אדם (איש או אישה) קופצת תאווה אז היא מותרת להם ועד כדי כך התירו חכמים דברים אלו או אחרים וכן גם הכירו בחוזקת תאוות הגבר (זה נכון גם לאישה) עד כדי כך שהתירו לו במצבים מאד מסויימים "להפוך את השולחן" או "להפוך את המיטה" (לנהוג מנהג שונה בחדר המיטות) [מנהג חזירות שהרי יכול הוא לשמוח במותר לו..] וככל הנראה לי אישית די ברור שאל היתר זה כיוונו חז"ל באופן כללי רק בדרך נקיה.
ז"א אתן סיטואציה מוחשית: בעל שחשקה נפשו בילדים, איך ינהג עם אשתו? מנהג חזיר [רק לצורך ילדים] או מנהג שדים [שהוא יודע מה הוא עושה ולאן הוא מכוון, שכלול בכך שימוח אשתו, שהרי ללא שמחת אשתו לא יגיעו ילדים… ]
בקיצור גם אם בימינו אלו נראים מעשים אלו או אחרים כמנהג חזיר אז אנחנו בימות המשיח וגם מנהגי "חזיר" אלו או אחרים נחשבים בין בני זוג (נשואים[בחדר המיטות] או חברותות[בבית המדרש] וזוגות אחרים כל אחד ונקודת מפגשו) כדבר מותר במצבים ובהקשר מסויים.

ועל כך קיבלתי את התגובה:

יש דעות שונות. וזה מרתק. בכל מקרה אני צמחונית, וגם בטרם הייתי לצמחונית – אכלתי רק בשר עוף ולא בשר בהמה. כך שבפועל בוודאי שאין לי חשק לאכול חזיר. זה מעניין מבחינה תפיסתית. לגבי העתיד. הרי גם הצומות הקלים יתבטלו. וכו'.

ועניתי:

יש מספר דעות אבל יש דברים שהם "קבועים" מבריאת העולם ועד עולם ויש דברים שהם דינאמיים.
יום כיפור הוא יום שאסור באכילה מהתורה וזהו הבסיס.
כל שאר הצומות נתקנו כדי להזכיר ולקבע דבר שלא צריך להישכח עד שלב מסויים. ז"א שצומות מלבד יום כיפור לעולם מיועדים להתבטל ויש להם סוף וקץ ולכן גם אפשר לבטל אותם או יותר מדוייק לפי דברי חכמים שהם יהפכו ליום שמחה.
האם זה יקרה ביום אחד? יש סיכוי שלא באותו היום.
ז"א אם נחשוב לרגע על מות גדליה בן אחיקם.
ברגע שכל חכמי ישראל או סנהדרין זאת או אחרת יגיעו למסקנה שיש שמחה שעולה על הזכרון שהיום הזה מבטא וצריך להפוך אותו ליום שמחה אז ממילא יהיה אפשר להפוך אותו ליום שמחה.
דרך אגב, היום בעידן הזום ניתן לתפוס יותר איך זה שיש סנהדרין בודדת(יש גדלים שונים של סנהדרין) שמבוזרת על פני שטח רחב והיא לא בהכרח יושבת בירושלים או בלשכת הגזית.
מבחינה תפיסתית בשר עוף ובהמה יהיו מותרים מכיוון שהתורה התירה.
מה שכן חשוב להבין הוא שברגע שהמלאכה מתבצעת בבית המקדש אין זה מחייב ששאר המדינה בכל יום אוכלים בשר.
אני מכיר צמחונים וטבעונים רבים ואני טוען שלא צריך להרבות באכילת בשר באופן כללי אלא אם כן יש צורך. וכן לא כל אדם בכל מצב ראוי שיאכל בשר זה או אחר.
יש איזה שהוא חכם גדול בתחום הטבעונים בשם אסא קיסר שפרסם חיבור של כ 100 עמודים בנושא טבעונות על בסיס חכמים ומקורות שונים.
לצערי הרב הוא איננו מביא משנה שלימה אלא רק קטעים ולכן גם מאד קשה להבין מה עמדתו בנושאים השונים ואיך זה משתלב בבניין בית המקדש ועוד חזונות אחרים.
לפני תקופה ערכתי לכבוד חתונה של מישהי שהיא צמחונית את מהדורת האינטרנט של הספר של הרב דוד הכהן (הנזיר הירושלמי) "חזון הצמחונות והשלום"
חזון הצמחונות והשלום – הרב דוד הכהן (הנזיר)
ועיינתי לא מעט(אבל לא מספיק) בנושא וישנה שאלה מהותית שכל אדם שאוכל בשר צריך לשאול את עצמו בשלב זה או אחר: האם אני נוהג בענווה כאשר אני אוכל את הבשר?
ואני ממליץ מאד לעבור על הספר "המספיק לעובדי השם" של בנו של הרמב"ם רבי אברהם כדי שאדם יכניס לליבו את עצם השאלה: האם אני עובד השם? האם האכילה שאני אוכל היא מתוך רגש או תאווה? וכן, האם אני צריך את זה?
אשמח אם תפרטי מה הן הסיבות שלך לצמחונות?

באגדה של פסח אנחנו מזכירים כל שנה את המשפט "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" ואין הוא מופיע לפני כן במשנה או בגמרא והתורה תמימה מזכיר את המדרש בהקשר לפסוק בשמות פרק יב' פסוק כו' "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם". ואפשר לאמר שעל הפסוק הזה מבוססת כל התורה מכיוון מסויים. אנחנו הולכים בדרכו של רבי עקיבא שהיא "ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה" והכוונה בכך היא שמטרת הטוב (התורה מאת הקב"ה) היא להיטיב ועל בסיס זה כל התורה ולכן גם ברור יותר הנושא של ארבעה בנים.

הרי לכל אדם בעל עיניים ברור לגמרי מדוע מגיעה התורה ומה מטרתה בעולם, להיטיב. חלק ממטרת הטוב להיטיב היא גם להלחם ברע במידה ויש צורך וכמו שידוע לנו "בכל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים", אבל איך זה מסתדר? איך אדם יכול לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים? הרי מצרים הייתה לפני יותר מ 2000 שנה..

התשובה הפשוטה על כך היא שצריך להבין מאיפה מקור ושורש הכוח שיש בכל אחד ואחד מעם ישראל. אם אדם אומר "שורשי באדם הראשון" אז הוא עוקר לעצמו את השורש הרחב יותר ומחבר את עצמו לשורש הרבה יותר "דק" ופחות חזק. לעומת זאת כאשר אדם אומר "שורשי באלוקי ישראל" הוא נטע את עצמו בחכמתו של הקב"ה היא התורה.

בכל דור ודור קם רשע זה או אחר על ישראל ויוצא בהצהרות שונות בתחומים שונים, בין בתחום הרוחני ובין בתחום המעשי. אין לי דרך לתאר בצורה מוחלטת לכל הדורות את העוצמה שיש בתורה. ממה שאני רואה בדור ובתקופה שלי אני מוצא לנכון להשוות את התורה כלשונו של אבי מורי "ספינה" ואני ארחיב זאת ואומר "ספינת חלל" וזאת לא בכדי לצמצם אלא רק כדי להמחיש את שמדובר על ספינה גדולה (ואז יבוא איזה ליצן ויגיד שספינת חלל זה דבר מצוי שאיננו מיוחד) וחשוב מאד להבין שבכל דור ודור יש "מהנדס ספינות" והכוונה שלי היא לאדם שיודע לבנות תורה כמו משה לכל אדם ואדם. וזה מה שנקרא בפי סופרים "להלוך כנגד רוח כל אחד ואחד מישראל".

אבל חשוב להבין שבתקופה שלנו יש לא רק אחד כזה בכל דור אלא רבים מאד.

ומה שאנחנו אומרים בליל הסדר "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" הוא כלל מפתח כדי להביע מספר גדול יחסית. וחשוב להזכיר שכל ילד הוא מיוחד ויחיד במינו. לשון התורה הינה כדי לתת ארבעה אפיקים וקצוות רחבים לטווח האפשרויות כאשר יש בתוך הטווח הזה רבים מספור.

אומרים חכמי המדע שהקוביה היא אחד מהמבנים החזקים ביותר וככל הנראה זאת המטרה של המבנה הזה בשונה מפירמידה. הייחודיות בריבוע הוא שכל אחד מהקצוות תומך בזה שכנגדו בזווית ישרה ובאותו הכוח בזווית שאינה ישרה (אלכסונית) וברגע שתחמו חכמים והגדירו את ארבעת הקצוות תפסנו כבר הרבה יותר מפרמידה.

אז בעצם אם נתרגם בתרגום חופשי את כוונת התורה וחכמים: יש ארבעה קצוות מאד חדים ואנחנו מעוניינים לענות על השאלות של כל הטווח שמכסים ארבעת הקצוות ואנחנו כחכמי ישראל רואים איך התורה מכסה מבחינת התוכן שלה את כל השטח של ארבעת הקצוות ולא רק זה אלא יש גם הדים והשראה על הרבה מעבר אליהם.

ואני הייתי רוצה לצטט את הרב דב ליאור: "כנגד כל טיל יש טיל כנגדו" ואני אישית בהקשר הספציפי של השאלה שלי אליו רוצה להגיד שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. כמות ציוד המלחמה שיש ברשות עם ישראל כיום הוא כל כך אדיר מבחינה רוחנית עד כדי כך שגם אם כל רוחות שבעולם ינשבו ויורידו מטר של סופות רעמים וברקים עדיין יהיה בעם ישראל את הכוח להחזיר מלחמה. ולא רק, עד כדי כך כוחו של ישראל גדול שעומות העולם רוצים לקבל חלק בארץ ישראל כל עוד הם רק יכולים. וזאת מכיוון ששערי ארץ ישראל אינם פתוחים תמיד אלא שרק עד תקופה מסויימת עומות העולם יכולים לטעון שהם זכאים לחלק בארץ ישראל ובבניין הארץ.

הקב"ה בכל דור ודור "נוגף" את מצרים ולכאורה עם ישראל הנדכה והשפל הוא זה שכל עומות העולם מתעללים בו אבל זה רק במה שעין נמוכה רואה. עין גבוהה מתאבת עוד יותר את עם ישראל מתוך היכולת לראות כמו גבוה נמצאים עם ישראל ביחס לשאר עומות העולם.

אחת הדוגמאות היא הנושא של "אכילת בשר", התורה מתירה במציאות מסויימת לאכול בשר ויש כאלו שטוענים שהדבר הותר רק כאשר בית המקדש בנוי. הבעיה היא שלאחר כ 2000 פלוס שנים שבית המקדש "לא בנוי" אני מכיר רק מעטים שרואים איך בית המקדש כבר בנוי. הראשון שמוזכר שרואה איך בית המקדש כבר "בנוי" הוא רבי עקיבא.

אביא את דברי רבי עקיבא במסכת מכות דף כד' עמוד א':

המאמר המקורי באנגלית מופיע באתר "התורה":
Is it Halakhically Permissible to Study Source Criticism?

התרגום של המאמר לעברית:
האם מותר על פי הלכה ללמוד וללמד ביקורת המקרא?

לאחר מעבר ראשוני על המאמרים בהחלט גיבשתי לעצמי כיוון אבל, אני צריך עוד לעיין בספר "פרקים למחשבת ישראל" של הרב שאול ישראלי כדי להגיע לכדי העמקה ודיון פנימי בנושא מכמה כיוונים. זה שיש בידי דעה מסויימת, אין זה אומר שנגמרא דעתי בכך ולכן גם אני משתדל שלא להעלותם על הכתב כרגע שהם בגדר "ברייתא" ולא משנה או גמרא.

ההגדרה של אמן חטופה היא – אמן שנאמרה לפני זמנה.

דוגמא לכך אנחנו יכולים לשמוע כאשר ציבור עונה אמן לברכות הכהנים. צריך להמתין בסבלנות עד שהכהן מסיים את אמירת שלושת הברכות במנגיה ולאחר סיום ה"נגינה" ולא לאמר לפני שהוא מסיים אמן.

זוהר – שמות – דף ג' עמוד א+ב'
( זוהר חלק ב' דף ג' עמוד א+ב')

הקדמה

מרבים לספר חכמים בגדולתן של בנות ישראל במצרים שהיו נושאות שישה עוברים בבטן אחת. והרבה מאד תמהוו על כך, על מה הכוונה בכך? וכי איך אפשר לאישה שתלד שישה ילדים בלידה אחת? והרי אנחנו רואים שלידה של שניים או שלושה היא קשה מאד, אז איך שישה נולדים מכרס אחת? והתשובה היא פשט שבשפט שמדובר על שישה ילדים בסך כל הלידות במצרים. והזוהר הבא בשמות גם שופך אור ומסביר את הדבר הגדול שבכל לידה שהייתה במצרים. וממילא מתוך כך ברור לנו שכל אישה שיולדת שישה ילדים היא אישה חזקה וגיבורה. ועל זאת נוסיף שאם אחת מהלידות כוללת בתוכה יותר מוולד אחד על אחת כמה וכמה ומכופלת הגדולה של אותה האישה.

הגדולה שמסביר הזוהר הבא היא גדולתן של בנות ישראל ש"חיפצו" את בעליהן ביחסי אישות בזמן שבו הוא מוכן ומזומן לכניסה להריון ולהולדת ילדים. נשות ישראל הצדיקות במצרים על אף הגזירות של המצרים של "כל הבן הילוד היאורה תשליכו" גרמו לבעליהן שלמרות כובד העבודה והמלאכה שבמצרים עדיין ירצו להיות איתן מתוך ידיעה שהיחסים בזמן הזה יגרמו להולדת ילדים. וזאת בשונה לגמרי מאשר המצרים עצמם שגישתם הייתה להפיל את הילדים ולא רק זאת אלא עוד במעי אמותיהם ואפילו עוד לפני כן בהרבה מאד מקרים.

חשוב לי להדגיש בנקודה הזאת שאין בכוונתי לבוא ולהורות לאדם זה או אחר שצריך להרבות בילודה וחשוב מאד להתייעץ עם אנשי מקצוע מתאימים לפני שמגיעים להחלטה האם ללכת לכיוון הריון וכן האם להמשיך ו\או להפסיק הריון וכל מקרה הוא מיוחד במינו ואפילו באותו הזוג בתקופות ובזמנים שונים ההחלטה היא שונה על פי המציאות. וחכם עיניו בראשו שיודע לחקור בענייני הלכה וכן בענייני הרגש והאדם כדי לוודא עם בני הזוג האם טוב או לא טוב להם ילדים שיתווספו למשפחה.

אבל דבר אחד מדגיש הזוהר הבא: יש שני צדדים בכך שיצא ילד והאם הוא יהיה רצוי ומקובל ואהוב או שמה מדובר על מצב שבו נניח רק אחד מהצדדים רוצה ילדים או לחלופין שההריון הוא בלתי צפוי מראש למרות המוכנות הכללית.

הברית שהקב"ה כורת עם בני ישראל בנושא טהרת המשפחה בבסיסו הוא שכל ילד צריך להיות אהוב ורצוי על ידי הוריו והאישה צריכה לקיים את חלקה בכך שהיא מעוניינת ביחסי האישות וכן גם הגבר שידע בתיאום עם אשתו שהיא מוכנה לכך. כדי "לקלוע" בול כדי שיוולד ילד צריכים שני ההורים להיות במצב נפשי ורוחני מסויים מאד ולא רק זאת שהרגשה מעט לא טובה יכולה להשפיע על האם ירקם הילד במעי אימו וצריך המון אהבה ורצון לילד מאת האב והאם. ולכן בני ובנות ישראל טורחים רבות כדי להיטהר ולהגיע למצב שבו הם מוכנים לכך נפשית, גופנית ורוחנית לבא עליהם והם משליכים על אביהם שבשמיים תפילה שיעזור להם במלאכה עצמה של הבאת הילדים לעולם (וזאת אני אומר מנסיון אישי שאין הדבר קל וברור כלל וכלל) וכן מבקשים ומתפללים לקב"ה שיסייע בידיהם לגדל את ילדיהם ולחנוך כל ילד "לפי דרכו" האישית שלו כדי שיגיע למצב שבו הוא עובד את הקב"ה וזאת גם אף על פי שיש סיכוי לא קטן שהילד יבחר בדרך שהיא שונה מעט או הרבה מהוריו.

המקור

תְּלָתָא אִינּוּן דְּדַחְיָין שְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא, וְגַרְמִין, דְּדִיוּרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא הֲוֵי בְּעָלְמָא, וּבְנִי נָשָׁא צַוְוחִין וְלָא אִשְׁתְּמַע קַלֵּיהוֹן. וְאִלֵּין אִינּוּן: מַאן דְּשָׁכִיב בַּנִּדָּה, בְּגִין דְּלֵית מִסְאֲבוּ תַּקִּיף בְּעָלְמָא בַּר מִסְּאֲבוּ דְּנִדָּה. מִסְאֲבוּ דְּנִדָּה קַשְׁיָא מִכָּל מִסְאֲבוּ דְּעָלְמָא, אִסְתְּאַב אִיהוּ, וְכָל דְּמִתְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ יִסְתַּאֲבוּן עִמֵּיהּ, בְּכָל אֲתָר דְּאַזְלִין אִתְדַּחְיָיא שְׁכִינְתָּא מִן קַמַיְיהוּ.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּגָרִים מַרְעִין בִּישִׁין עַל גַּרְמֵיהּ, וְעַל הַהוּא זַרְעָא דְּיוֹלִיד, דְּכֵיוָן דְּיִקְרַב בַּר נָשׁ לְגַבֵּי נִדָּה, הַהוּא מִסְאֲבוּ דָּלִיג עֲלוֹי, וְיִשְׁתָּאַר בְּכָל שַׁיְיפִין דִּילֵיהּ, זַרְעָא דְּיוֹלִיד בְּהַהוּא שַׁעֲתָא, (ס"א מסאבו) מַשְׁכִין עֲלוֹי רוּחַ מִסְאֲבוּ. וְכָל יוֹמוֹי יְהֵא בִּמְסָאֲבוּ, דְּהָא בִּנְיָנָא וִיסוֹדָא דִּילֵיהּ אִיהוּ בִּמְסָאֲבוּ רַב וְתַקִּיף מִכָּל מְסַאֲבָא דְּעָלְמָא, דְּמִיָּד דְּקָרִיב בַּר נָשׁ לְגַבֵּי נִדָּה, הַהוּא מִסְאֲבוּ דָּלִיג עֲלוֹי, דִּכְתִּיב, (ויקרא ט"ו:כ"ד) וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו.

מַאן דְּשָׁכִיב בְּבַת אֵל נֵכָר, דְּאָעִיל בְּרִית קוֹדֶשׁ וְאָת קַיָּימָא בִּרְשׁוּ אַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (מלאכי ב':י"א) וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. וְתָנֵינָן, לֵית קִנְאָה קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בַּר קִנְאָה דִּבְרִית קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ קַיָּימָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְרָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. מָה כְּתִיב (במדבר כ"ה:א') וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב מִיַּד וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל.

רֵישֵּׁי עַמָּא דְּיָדְעוּ וְלא מִחוּ בִּידַיְיהוּ, אִתְעַנְשׁוּ בְּקַדְמִיתָא, דִּכְתִיב, (במדבר כ"ה:ד') קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לָה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. רִבִּי אַבָּא אָמַר, מַאי נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. נֶגֶד הַבְּרִית דְּאִקְרֵי שֶׁמֶשׁ, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (תהלים פ"ד) כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלהִים. שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן (רכ"ד ב'): דָּא בְּרִית קַדִּישָׁא. מַה שֶׁמֶשׁ זָרַח וְאַנְהִיר עַל עָלְמָא, אוּף הָכִי בְּרִית קַדִּישָׁא זָרַח וְאַנְהִיר גּוּפָא דְּבַּר נָשׁ. מָגֵן: מַה מָגֵן אִיהוּ לְאַגָּנָא עֲלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, אוּף הָכִי בְּרִית קַדִּישָׁא מָגֵן עֲלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, וּמַאן דְּנָטִיר לֵיהּ, לֵית נִזְקָא בְּעָלְמָא, דְּיָכִיל לְמִקְרַב בַּהֲדֵיהּ וְדָא הוּא נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.

רֵישֵׁי עַמָּא, יִתָּפְסוּן בְּכָל דָּרָא וְדָרָא בְּחוֹבָא דָּא, אִי יָדְעִין וְלָא מְקַנְאִין לֵיהּ. בְּגִין דְּחוֹבָא דָּא עָלַיְיהוּ, לְקַנָאָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי בְּרִית, מַאן דְּאָעִיל קְדוּשָׁה דָּא בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא, עֲלֵיהּ כְּתִיב (שמות כ':ה') לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא וְכֹלָּא קִנְאָה חֲדָא. וְעַל דָּא אִתְדַחְיָיא שְׁכִינְתָּא מִקָמֵיהּ. מַאן דִּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית קַדִּישָׁא דְחָתִים בִּבְשָׂרֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, כְּאִילּוּ מְשַׁקֵּר בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַאן דִּמְשַׁקֵּר חוֹתָמָא דְּמַלְכָּא, מְשַׁקֵּר בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל, אִי לָא בְּחֵילָא דְתִיוּבְתָּא תָּדִיר. (ס"א יתיר)

ר' יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (שמואל א י"ב:ט') וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְגוֹ', וַיַעֲזְבוּ אֶת ה'. מַאי וַיִּשְׁכְּחוּ וַיַעֲזְבוּ. דְּדָחוּ מִנַּיְיהוּ בְּרִית קַיָימָא קַדִּישָׁא, הֲווֹ גַּזְרִין וְלָא פַּרְעִין, עַד דְּאָתַת דְּבוֹרָה וּנְדִיבַת בְּהַאי לְכָל יִשְׂרָאֵל כְּמָּה דִּכְתִיב, (שופטים ה':ב') בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרַכוּ ה'.

מַאן דְּקָטִיל בְּנוֹי, הַהוּא עוֹבָּרָא דְּמִתְעַבְּרָא אִתְּתֵיהּ, וְגָרִים לְקַטָלָא לֵיהּ בִּמְעָהָא, דְּסָתִיר בִּנְיָינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאוּמָנוּתָא דִּילֵיהּ. אִית מַאן דְּקָטִיל בַּר נָשׁ. וְהַאי קַטִּיל בְּנוֹי.

תְּלָתָא בִּישִׁין עָבִיד דְּכָל עָלְמָא לָא יָכִיל לְמִסְבַּל, וְעַל דָּא עָלְמָא מִתְמוֹגְגָא זְעֵיר זְעֵיר, וְלֹא יְדִיעַ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתָּלִק מֵעָלְמָא, וְחַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא אַתְיָין עַל עָלְמָא. וְאִלֵּין אִינּוּן: קָטִיל בְּנוֹי, סָתִיר בִּנְיָינָא דְּמַלְכָּא. דָּחֵיא שְׁכִינְתָּא, דְּאַזְלָא וּמְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא, וְלָא אַשְׁכָּחַת נַיְיחָא. וְעַל (דא) אִלֵּין, רוּחָא (ס"א רוחין) דְּקוּדְשָׁא (עביד) בָּכְיָה. וְעָלְמָא אִתְדָן בְּכָל הָנֵי דִּינִין. וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ, וַוי לֵיהּ, טָב לֵיהּ דְּלָא יִתְבְּרֵי בְּעָלְמָא.

זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְאַף עַל גַּב דַּהֲווּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, אִסְתָּמָרוּ מִכָּל הָנֵי תְּלָתָא, מִנִּדָּה, וּמִבַּת אֵל נִכָר, וּמִקְּטּוֹל זַרְעָא, וְאִשְׁתָּדָּלוּ בְּפַרְהֶסְיָא בְּפִרְיָה וּרְבִיָּה. דְּאַף עַל גַּב דִּגְזֵרָה אִתְגַזְרָת (שמות א':כ"ב) כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְּאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ, לָא אִשְׁתְּכַח בֵּינֵיהוֹן מַאן דְּקָטִיל עוּבָּרָא בִּמְעָהָא דְּאִתְּתָא, כָּל שֶׁכֵּן לְבָתַר. וּבִזְכוּתָא דָּא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא.

מִנִּדָּה: דְּתָנֵי רִבִּי חִיָּיא מַאי דִּכְתִּיב, (שמות ל"ח:ח') וַיַּעַש אֶת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֶת כַּנּוֹ נְחֹשׁת בְּמַרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת. מִפְּנֵי מַה זָּכוּ נָשִׁין לְהַאי, בְּגִין דְּאִסְתָּמָרוּ גַרְמַיְיהוּ בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, דִּלְבָתַר דְּאִתְדַּכְיָין הֲווֹ אַתְיָין מִתְקַשְּׁטָן וּמִסְתַּכְּלָן בַּמַּרְאָה בִּבְעָלֵיהוֹן, וּמְעוֹרְרָן לוֹן בְּפִרְיָה וּרְבִיָּה.

מִבַּת אֵל נֵכָר, דִּכְתִּיב, (שמות י"ב:מ"א) יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' וְגוֹ'. וּכְתִיב (תהילים קכ"ב:ד') שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל. עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל וַדַּאי. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנִי יִשְׂרָאֵל. שִׁבְטֵי בְּנִי יִשְׂרָאֵל. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְאִי תֵּימָא וְהָא כְּתִיב וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי. הָא וַדַּאי חַד הֲוָה, וּפִרְסְמוֹ קְרָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ"ד:י"א) וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי וְגוֹ' וְשֵׁם אִמּוֹ שְלוֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָּן. פִּרְיָה וְרִבְיָה דִּכְתִּיב, (שמות א':ז') וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וְגוֹ'. וּמִכָּל הָנֵי אִסְתָּמָרוּ יִשְׂרָאֵל. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ז' א') עָאלוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נָפְקוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'.

חינוך הקטן פורמט וורד

חינוך הקטן פורמט פתוח

חינוך הקטן PDF

תניא – חלק שני – חינוך קטן – אתר הסיפורים של אליעזר (ngtech.co.il)

לִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק שֵׁנִי הַנִּקְרָא בְּשֵׁם חִנּוּךְ קָטָן מְלֻקָּט מְפִי סְפָרִים וּמִפִּי סוֹפְרִים קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן נִשְׁמָתָם עֵדֶן מְיֻסָּד עַל פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע.

חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.( משלי כ"ב, ו' ) הִנֵּה מִדִּכְתִיב "עַל פִּי דַּרְכּוֹ" מַשְׁמַע שֶׁאֵינָהּ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וְאִם כֵּן מַאי מַעַלְיּוּתָא שֶׁגַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה?
אַךְ הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת, כִּי שָׁרְשֵׁי עֲבוֹדַת ה' וִיסוֹדוֹתֶיהָ הֵן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ: הַיִּרְאָה שֹׁרֶשׁ וִיסוֹד לָסוּר מֵרָע, וְהָאַהֲבָה לְוַעֲשֵׂה טוֹב וְקִיּוּם כָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה דְאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, כְּמוֹ שֶׁיִתְבָּאֵר בִּמְקוֹמָן (וּמִצְוַת הַחִנּוּךְ הִיא גַּם כֵּן בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאוֹרַח חַיִּים סִימָן שמ"ג [דיני קטן בשבת]):

וְהִנֵּה בְּאַהֲבָה כְּתִיב בְּסוֹף פָּרָשַׁת עֵקֶב: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה'" וְגו' [פרשה ראשונה של שמע]. וְצָרִיךְ לְהָבִין, אֵיךְ שַׁיָּיך לְשׁוֹן עֲשִׂיָּה גַּבֵּי אַהֲבָה שֶׁבַּלֵּב?
אַךְ הָעִנְיָן הוּא דְּיֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי אַהֲבַת ה': הָאֶחָת הִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ בְּטִבְעָהּ אֶל בּוֹרְאָהּ, כַּאֲשֶׁר תִּתְגַּבֵּר נֶפֶשׁ הַשִּׂכְלִית עַל הַחֹמֶר וְתַשְׁפִּילֵהוּ וְתַכְנִיעֵהוּ תַּחְתֶּיהָ, אֲזַי תִּתְלַהֵב וְתִתְלַהֵט בְּשַׁלְהֶבֶת הָעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, וְתָגֵל וְתִשְׂמַח בַּה' עוֹשָׂהּ וְתִתְעַנֵּג עַל ה' תַּעֲנוּג נִפְלָא. וְהַזּוֹכִים לְמַעֲלַת אַהֲבָה רַבָּה זוֹ הֵם הַנִּקְרָאִים צַדִּיקִים, כְּדִכְתִיב: "שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה'".
אַךְ לֹא כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה, כִּי לָזֶה צָרִיךְ זִכּוּךְ הַחֹמֶר בִּמְאֹד מְאֹד, וְגַם תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים הַרְבֵּה, לִזְכּוֹת לִנְשָׁמָה עֶלְיוֹנָה שֶׁלְּמַעְלָה מִמַּדְרֵגַת רוּחַ וָנֶפֶשׁ (נר:"ן ח"י[נפש רוח נשמה חיה יחידה]), כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּרֵאשִׁית חָכְמָה שַׁעַר הָאַהֲבָה[עיין ספר ראשית חכמה – שער האהבה – פתיחה].

וְהַשֵּׁנִית הִיא אַהֲבָה שֶׁכָּל אָדָם יוּכַל לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בְּעוּמְקָא דְלִבָּא בִּדְבָרִים הַמְעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה לַה' בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל. הֵן דֶּרֶךְ כְּלָל, כִּי הוּא חַיֵּינוּ מַמָּשׁ, וְכַאֲשֶׁר הָאָדָם אוֹהֵב אֶת נַפְשׁוֹ וְחַיָּיו, כֵּן יֹאהַב אֶת ה', כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ כִּי ה' הוּא נַפְשׁוֹ הַאֲמִתִּית וְחַיָּיו מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (בכמה מקומות) עַל פָּסוּק "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ" וְגו' (ישעיהו כ"ו, ט').

וְהֵן דֶּרֶךְ פְּרָט, שֶׁכְּשֶׁיָבִין וְיַשְׂכִּיל בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֶּרֶךְ פְּרָטִית, כַּאֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת בְּשִׂכְלוֹ וּמַה שֶׁלְּמַעְלָה מִשִּׂכְלוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִתְבּוֹנֵן בְּאַהֲבַת ה' הַגְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה אֵלֵינוּ, לֵירֵד לְמִצְרַיִם עֶרְוַת הָאָרֶץ לְהוֹצִיא נִשְׁמוֹתֵינוּ מִכּוּר הַבַּרְזֶל, שֶׁהוּא הַסִּטְרָא אָחֳרָא רַחֲמָנָא לִצְלַן, לְקָרְבֵנוּ אֵלָיו וּלְדָבְקֵנוּ בִּשְׁמוֹ מַמָּשׁ, וְהוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד. דְּהַיְינוּ שֶׁרוֹמְמָנוּ מִתַּכְלִית הַשִּׁפְלוּת וְהַטֻּמְאָה לְתַכְלִית הַקְּדֻשָּׁה וּגְדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵין לָהּ קֵץ וְתַכְלִית. אֲזַי כַּמַּיִם הַפָּנִים אֶל פָּנִים, תִּתְעוֹרֵר הָאַהֲבָה בְּלֵב כָּל מַשְׂכִּיל וּמִתְבּוֹנֵן בְּעִנְיַן זֶה בְּעוּמְקָא דְלִבָּא לֶאֱהֹב אֶת ה' אַהֲבָה עַזָּה וּלְדָבְקָה בּוֹ בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמָהּ בַּאֲרִיכוּת.

וְהִנֵּה עִנְיַן אַהֲבָה זוֹ רָצָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לִטַּע בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל בְּפָרָשָׁה "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל" וְגו' בַּפָּסוּק "הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם" וְגו', "רַק בַּאֲבוֹתֶיךָ חָשַׁק" וְגו', "וּמַלְתֶּם" וְגו', "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ" וְגו', "וְאָהַבְתָּ" וְגו'. וְלָכֵן סִיֵּים דְּבָרָיו עַל אַהֲבָה זוֹ: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹתָהּ", שֶׁהִיא אַהֲבָה עֲשׂוּיָה בְּלֵב עַל יְדֵי הַבִּינָה וְהַדַּעַת בִּדְבָרִים הַמְעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה. וְעַל זֶה צִוָּה כְּבָר תְּחִלָּה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבְךָ", כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה תָּבֹא לְאַהֲבָה אֶת ה' כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי עַל פָּסוּק זֶה.

וְהִנֵּה עַל אַהֲבָה זוֹ הַשֵּׁנִית שַׁיָּיךְ לְשׁוֹן מִצְוָה וְצִוּוּי, דְּהַיְינוּ לָשׂוּם לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ בִּדְבָרִים הַמְעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה. אֲבָל בְּאַהֲבָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁהִיא שַׁלְהֶבֶת הָעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, לֹא שַׁיָּיךְ לְשׁוֹן צִוּוּי וּמִצְוָה כְּלָל; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהִיא מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים, לִטְעֹם מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר: "עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם", כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמָהּ.

אַךְ הִנֵּה יָדוּעַ לַיּוֹדְעִים טַעְמָא דִּקְרָא[הרעיון של טעמי המקרא], מַאי דִּכְתִיב: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם"? וּבִפְרָט שֶׁהָאָדָם נִקְרָא מְהַלֵּךְ וְלֹא עוֹמֵד, וְצָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה וְלֹא לַעֲמֹד בְּמַדְרֵגָה אַחַת לְעוֹלָם. וּבֵין מַדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, טֶרֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה מִמֶּנָּה הוּא בִּבְחִינַת נְפִילָה מִמַּדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה.[שמוזכר בזוהר בועוד מקומות רבים] אַךְ "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל" כְּתִיב, וְאֵינָהּ נִקְרֵאת נְפִילָה אֶלָּא לְגַבֵּי מַדְרֵיגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה וְלֹא לְגַבֵּי שְׁאָר כָּל אָדָם חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן הוּא לְמַעְלָה מִכָּל הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ, כִּי נִשְׁאַר בָּהּ בְּחִינַת רְשִׁימוּ מִמַּדְרֵיגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה. אַךְ עִקָּרָהּ מֵאַהֲבָה שֶׁנִּתְחַנֵּךְ וְהֻרְגַּל בָּהּ מִנְּעוּרָיו בְּטֶרֶם שֶׁהִגִּיעַ לְמַדְרֵגַת צַדִּיק, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "גַּם כִּי יַזְקִין" וְגו'.

וְהִנֵּה רֵאשִׁית הַדְּבָרִים הַמְעוֹרְרִים הָאַהֲבָה וְהַיִּרְאָה וִיסוֹדָן הִיא הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה וְנֶאֱמָנָה בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה:

לְהָבִין מְעַט מִזְּעֵר מַה שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דִּ"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" כוּ' הוּא יִחוּדָא עִלָּאָה וּ"בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" הוּא יִחוּדָא תַּתָּאָה.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמ"ג: דיני קטן בשבת. ובו סעיף אחד:
א. קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות: הגה וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ) וי"א דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד (ב"י) וקטן שהכה לאביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אע"פ שא"צ תשובה כשהגדיל מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב):

דברים י"א, י"ג: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:

ספר ישעיה פרק כו', ט: נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ ישְׁבֵי תֵבֵל: