אתה מקבל טקסט עברי (מימין לשמאל) מתוך ספר "רסיסי לילה" של ר' צדוק הכהן מלובלין.
על בסיס הטקסט בלבד, החזר פלט HTML תקני לפי התבנית, ללא CSS פנימי, ללא סקריפטים, וללא טקסט עודף מחוץ ל-HTML.

דרישות כלליות:
– השפה: עברית רהוטה.
– כיוון כתיבה: RTL (ה-HTML כבר עטוף במחלקה tammy-style; אין להוסיף style inline).
– הקפד להחזיר בדיוק בלוק HTML יחיד, עם המבנה והמחלקות הבאות:
<div class="tammy-style"><div id="analysis-box"> … </div></div>
– אל תוסיף <style>, אל תוסיף <script>.
– היצמד לכותרות המדויקות והאימוג’ים.
– אם חלקים מסוימים אינם קיימים בטקסט, כתוב בתא הרלוונטי "—" (מקף ארוך).

תפקידך: לנתח את הטקסט ולהפיק:
1) טבלת "מבנה ותוכן": רצף החלקים והרעיונות עם 4 עמודות:
"חלק" | "תוכן עיקרי" | "סוג טקסט" | "מהות / פונקציה".
דוגמאות ל"סוג טקסט": ציטוט חז"ל, מדרש/פסוק, דרוש/הסקה, פרשנות רעיונית, עיון לשוני, סיכום חלקי/כולל, דיון תלמודי, פתיחה/מסקנה.
2) פסקת "🧠 סיכום מהותי": 4–7 נקודות תמצית.
3) טבלת "🪶 סיווג טיפוסי לפי סוגי טקסט": 3 עמודות:
"סוג טקסט" | "דוגמה" | "ייעוד / תפקיד".
ה"דוגמה" תהיה ציטוט קצר/פרפרזה מדויקת מתוך הטקסט.

מספר שורות מומלץ:
– בטבלת "מבנה ותוכן": 8–14 שורות (לפי האורך והמורכבות).
– בטבלת "סיווג טיפוסי": 5–8 שורות, בלי כפילויות מיותרות.

וולידציה:
– אל תשתמש במקורות חיצוניים ולא בידע חוץ-טקסטואלי.
– אל תמציא מראי מקומות; אם אין הפניה ברורה, כתוב "—".
– השאר את הכותרת בטבלת המבנה עם שם האות המדויק: “מבנה ותוכן של “רסיסי לילה – אות {LETTER}””.

כעת נתח את הטקסט של האות {LETTER} והחזר את ה-HTML היחיד הבא כשהתאים מלאים לפי הטקסט:

<div class="tammy-style">
<div id="analysis-box">

<!– ====== מבנה ותוכן ====== –>
<table class="table-analysis"><caption>מבנה ותוכן של “רסיסי לילה – אות {LETTER}”</caption>
<thead>
<tr>
<th>חלק</th>
<th>תוכן עיקרי</th>
<th>סוג טקסט</th>
<th>מהות / פונקציה</th>
</tr>
</thead>
<tbody>
<!– מלא כאן 8–14 שורות לפי הטקסט –>
</tbody>
</table>

<!– ====== סיכום מהותי ====== –>
<p class="section-title">🧠 סיכום מהותי</p>
<ul>
<!– מלא כאן 4–7 נקודות תמצית –>
</ul>

<!– ====== סיווג טיפוסי לפי סוגי טקסט ====== –>
<p class="section-title">🪶 סיווג טיפוסי לפי סוגי טקסט</p>
<table class="table-secondary">
<thead>
<tr>
<th>סוג טקסט</th>
<th>דוגמה</th>
<th>ייעוד / תפקיד</th>
</tr>
</thead>
<tbody>
<!– מלא כאן 5–8 שורות סיווג עם דוגמאות קצרות מהטקסט –>
</tbody>
</table>

</div>
</div>

הטקסט לניתוח כולל בתחתיתו חלק מן המקורות מצוטטים, בבקשה תייצר לי את הפלט בצורה שאוכל להעתיק:

{TEXT}

וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט, יד)

 

 – מבואר בגמ' (חולין דף ג ע"א, וברש"י ד"ה אפילו), שהכותים נהגו לפרש פסוק זה כפשוטו בלבד, דהיינו שיש כאן רק איסור לשים אבן לפני העיוור, כפשוטו. אך כידוע על פי ההלכה, פסוק זה אינו מתפרש כפשוטו ממש (לתת מכשול לפני עיוור), אלא האיסור הוא להשיא לחבירו עצה שהיא רעה לו, או להכשיל את חבירו באיסור.

"מצווה רל"ב- שלא להכשיל תם בדרך; לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל [=אלא] ניישר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין ^שהוא יושר ועצה טובה, שנאמר ולפני עיוור לא תתן מכשול…וזה הלאו כולל גם כן מי שיעזור עובר עבירה…ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה [פירוש- הכלל הוא שאיסור שלא עוברים עליו בדרך של עשייה ממש בידיים, אין לוקים עליו. ואף כאן, אינו אלא משיא עצה וכד', ולא עובר איסור בידיים ולכן אינו לוקה]".

המנחת חינוך (שם במצווה רל"ב) דן בשאלה, האם כוונת חז"ל בדברים אלה היא להפקיע את הפסוק מפשוטו לגמרי, או שמא רק להוסיף על הפשט הפשוט גם משמעויות נוספות. מדייק המנחת חינוך מהרמב"ם, וכן מספר החינוך, שהם מצדדים לכאורה להפקיע את הפסוק לגמרי ופשוטו. ראיה אחת היא מלשונם ביחס לאיסור (ר' לשון ספר החינוך שהבאנו לעיל, שכך אכן משמע בו), וראיה שניה היא מהדין- שהרי כמבואר לעיל, החינוך מוסיף שאין לוקים על לאו זה כי זהו לאו שאין בו מעשה, ואם היה הפסוק מתפרש גם כפשוטו (נתינת אבן ממש לפני זעיוור), מדוע "אין בו מעשה"? הרי נתינת אבן היא מעשה, והיה צריך ללקות!

[לגבי הראיה האחרונה מנסה המנחת חינוך לדחותה, שלעולם ניתן לומר שנתינת אבן כפשוטה כן כלולה באיסור, ואף על פי כן נחשב הלאו כלאו שאין בו מעשה, על פי היסוד, שאם ישנה עבירה מסוימת שאפשר לעבור אותה בין על ידי מעשה בין על ידי חוסר מעשה, אזי העבירה נחשבת כ"לאו שאין בו מעשה" אף אם במקרה עשה מעשה. וממילא אף כאן, מכיוון שיש אופנים לעבור על "לפני עיוור" גם בלי מעשה (ע"י עצה רעה וכו'), לכן אע"פ שעשה מעשה ושם אבן בפועל, נחשב הלאו כלאו שאין בו מעשה. אך המנחת חינוך אינו מקבל דחייה זו וטוען שאינה נכונה. כי הכלל הנ"ל (שעבירה שניתן לעבור עליה גם בלי מעשה נחשבת תמיד כלאו שאין בו מעשה אע"פ שבחר לעשות מעשה) נאמר דווקא במקרים שאת אותו אופן איסור עצמו יכול לעבור הן ע"י מעשה והן שלא במעשה, ואילו כאן, אין זה כך, אלא נתינת אבן היא לעולם ע"י מעשה, ומה שיכול לעשות בלא מעשה אינו נתינת האבן אלא האופנים האחרים של "לפני עיוור"- השאת עצה רעה וכו'].

ובסופו של דבר נשאר המנחת חינוך בצריך עיון, שכן מצד אחד הוא מדייק כאמור מהרמב"ם והחינוך שהפסוק יוצא לגמרי מפשוטו (ועיין שם שהוא מדייק כן לא רק מהרמב"ם והחינוך, אלא מכמה ממפרשי הרמב"ם ומפרשי החומש), ומצד שני הרי נאמר בגמ' ביבמות דף כד ע"א, שבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו לגמרי, חוץ מפסוק אחד (שהוא- והיה הבכור אשר תלד וגו', בדברים כה, ו, עיין שם). ואם כן מוכח, שחוץ מפסוק זה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כך שגם את הפסוק לפני עיוור וגו' אין להוציא מפשוטו.

התורה תמימה כותב, "ולי נראה דבאמת אין הדרשות מוציאות את כוונת הפסוק מפשטה, אלא דמוסיפות שגם ענייני מכשול ועבירה ג"כ כלולים בזה, משום דמה לי מכשול הגוף ומכשול הנפש…". ומוסיף התורה תמימה "אך לפי זה יתחדש דין אחד מחודש, במה שכתבו הפוסקים דעל לאו דלפני עיוור אין לוקין משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה, היינו בנותן מכשול ממש לעיוור עינים, יהיו לוקין על זה, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים".

עוד בעניין לפני עיוור לא תתן מכשול- המנחת חינוך על מצווה רל"ב דן בשאלה, האם כשראובן מכשיל את שמעון בדבר שאסור רק מדרבנן, ניתן לומר שראובן עובר על לאו דאורייתא של לפני עיוור לא תתן מכשול. לכאורה היה מקום לומר, שמאחר שראובן גרם לשמעון איסור דרבנן בלבד, איך ייתכן שהוא עצמו יעבור על איסור דאורייתא? אך המנחת חינוך (לאחר שמביא ראיות לכאן ולכאן, מתוס' ומגמ') מסיק, שמבחינת הסברה הישרה, ראובן כן עובר על איסור דאורייתא! שהרי דברים קל וחומר- אם ראובן היה מכשיל את שמעון בסתם עצה שאינה הוגנת, כגון במכר כושל וכד', ודאי היה עובר (ר' ההערה הקודמת לשון ספר החינוך). ואם כן, כשמכשיל אותו בדבר שהוא גרוע הרבה יותר, איסור דרבנן, כיצד לא יעבור?

נדון מעניין נוסף מובא כאן בתורה תמימה- אם ראובן סובר שמעשה מסוים הוא מותר הלכתית, ושמעון סובר שהוא אסור, ולאחר מכן ראובן ראה ששמעון עושה, בלא יודעין, את אותו מעשה. האם ראובן עובר על איסור כשאינו מודיע לשמעון שהוא עושה מעשה האסור מבחינתו? (יש לכאורה מכנה משותף בין נדון זה לבין הנדון שהבאנו בשם המנחת חינוך, ודו"ק).

נדון הלכתי שכיח בעניין לפני עיור לא תתן מכשול- ידועה ההלכה, כי מי שנותן אוכל או שתיה לאדם שידוע כי אינו מברך, עובר על לפני עיוור לא תתן מכשול, וממילא אסור לתת (עיין שו"ע סימן קסט סעיף ב, ומ"ב שם ופסקי תשובות). אעפ"כ פסק הרב שלמה זלמן אוירבך בספרו מנחת שלמה חלק א', סימן ל"ה, שאם ההימנעות מלתת תיצור אצל אותו אדם ריחוק ושנאה, נמצאת מכשילו באיסור גדול יותר מאשר אכילה בלי ברכה- לא תשנא את אחיך בלבבך. וממילא יש לתת לו. וזה לשונו:

"בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה"ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ט סעי' ב'), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו"ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי', ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול… הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן"

לא תעמוד על דם רעך (יט, טז) – מבאר ספר החינוך בעניין מצווה זו (מצווה רל"ז), "שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבידה ויהיה לנו היכולת להצילו בשום צד שנאמר לא תעמוד על דם רעך".

האם כשאדם עומד לאבד עצמו לדעת, ואדם אחר לא מנע אותו מכך, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך? לדעת המנחת חינוך, הוא אינו עובר על האיסור, והראיה, שבמסכת סנהדרין דף עג ע"א משווה הגמ' את חובת הצלת החיים לחובת השבת אבידה (הגמ' שם מקשה שאין צורך בפסוק מיוחד "לא תעמוד על דם רעך", כי ניתן ללמוד חובה זו מהציווי הכללי להשיב אבידה, "והשבותו לו", ומתרצת הגמ' שהציווי "לא תעמוד" מוסיף רק שיש להוציא ממון להצלת חבירו וכו', עיין שם, ומשמע שמלבד נקודה מסוימת זו, העניינים שווים זה לזה). ואם כן, כשם שבהשבת אבידה אין חובה להשיב "אבידה מדעת" [דהיינו דבר שהבעלים מאבד מדעתו (עיין שו"ע חו"מ רסא, ד)], ממילא גם בהצלת חיים אין חובה להציל אדם המאבד עצמו מדעת. ומסיים המנחת חינוך "כן נראה לי ברור".

וכן עיין בחכמת שלמה (חושן משפט, תכו) המשווה, לעניין אחר, בין חובת השבת אבדה לבין חובת הצלת חברו: כשם שבאבדה נוהג הדין  של "זקן ואינה לפי כבודו" ( דהיינו אין חובה להתעסק באבידת חבירו אם התעסקות זו כרוכה בביזיון), כך גם בהצלת גופו של חברו, אין חובה  להציל אם הדבר כרוך בביזיון המציל!

אך האגרות משה (יו"ד חלק ב קעד ענף ג) חולק הן על המנחת חינוך והן על החכמת שלמה:

ביחס למנחת חינוך הוא כותב, שכאשר מדובר בחיים, המושג "אבידה מדעת" אינו שייך כלל. דווקא בממון, הואיל וזכותו של הבעלים להפקיר ממונו, לכן אין על שמעון חובה להציל ממון שזכותו של ראובן להפקירו. אך כשמדובר בחיים, אין "זכות" לאדם לאבד עצמו לדעת, וממילא אני מחויב להצילו. וגם את דברי החכמת שלמה (שאין חובה להתבזות כדי להציל), דוחה האגרות משה: הרי הפטור של "זקן ואינה לפי כבודו" בהשבת אבדה, נאמר דווקא במקרים שבהם המציל משער, שהביזיון בהתעסקות היה מונע אותו מלהתעסק באבידה גם אילו היה זה ממון שלו; וכאשר מדובר בחיי אדם, מי לא יבזה עצמו כדי להציל את חייו שלו?

להרחבה בשאר עניינים הקשורים ללא תעמוד וכו' (כמה ממון אדם חייב להוציא, האם אדם צריך להוציא כסף רב בכל פעם שהוא שומע שאדם בסכנה, העמדת עצמו בספק סכנה ותרומת אברים וכד'), לחץ כאן.

לא תיקום ־ בספר החינוך סימן רמ"א מבוארים מספר טעמים לאיסור נקימה- "משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, יידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום (שמואל ב, טז, יא), הניחו לו ויקלל, כי אמר לו השם יתברך, תלה העניין בחטאו ולא בשמעי בן גרה". ממשיך החינוך "ועוד נמצא במצווה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם, שלום להם".

ואין לוקים על לאו זה, כי הוא "לאו שאין בו מעשה", שהרי אפשר לעבור עליו גם בלי שום מעשה בפועל (כגון המסרב להשאיל, שלא עשה שום מעשה חוץ מלסרב). ואפילו אם עשה את הנקמה ע"י מעשה ג"כ אין לוקה, כי הכלל הוא שכל לאו שאפשר לעבור עליו בלי מעשה, אזי גם אם במקרה בחר לעשות מעשה, אינו לוקה. וכלשון החינוך, "אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, וכלל זה יהיה בידך בכל מקום שנאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, שאע"פ שעשה בו שום מעשה, אינו לוקה עליו מפני כן, מכיוון שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה, ותזכור דבר זה בכולן, כי דבר ברור הוא, ואין צורך לשנותו במקום אחר" (הערה – עיין בהערת המנחת חינוך על כלל זה, וכדי להבין דבריו ראה דברינו לעיל בעניין לפי עיוור לא תתן מכשול, שגם שם נדון העניין האם זהו לאו שאין בו מעשה).*

ואהבת לרעך כמוך – ידועים דברי רבי עקיבא בספרי "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". אמרה זו מבוארת כאן בספר החינוך – "אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון, ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת".

לא תקיפו פאת ראשכם – כתב הטור (יורה דעה סימן קפ"א) "הקפת הראש והשחתת הזקן, גם באלו כתב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה, פרק יב הלכה יא) שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי עבודה זרה וכומריהם, עד כאן". וממשיך הטור ומעיר כנגד הרמב"ם "וזה אינו מפורש (-כלומר טעם הרמב"ם אינו מפורש בתורה-), ואין אנו צריכים לבקש טעם למצוות, כי מצוות מלך הם עלינו אף אם לא נדע טעמן".

הבית יוסף מבאר את דברי הטור: "דבריו (-של הטור-) מבוארים, שדעתו לחלוק על הרמב"ם, למה לו לבקש טעם מדעתו לשום מצווה, שנראה שאילו לא היו יודעים טעם המצוות לא היינו מצווים לעשותן, ואין הדבר כן, כי מצוות מלך הם עלינו ואף אם לא נדע טעמן אנו נתבונן שדעתו ז"ל לומר, שאע"פ שכל חוקי התורה גזירות מלך הם, מכל מקום כל מה שנוכל לבקש לו טעם נאמר בו טעם, וכרבי שמעון דדריש טעמא דקרא, ומה שלא נמצא לו טעם נייחס הדבר לקוצר השגתינו, ואנו חייבים לקיימם כמו המצוות שנודע טעמם, כי גזירות המלך הם עלינו".

ועוד ממשיך הבית יוסף, שבעניין מצוות אלה (הקפת הראש וגילוח) יש סימוכין מהתורה עצמה לטעם הרמב"ם, מכך שמצוות אלה ממוקמות בין מצוות העוסקות בחוקי הגויים: "ומכל מקום במצוות האלו (-הקפת הראש וגילוח) נראה לי שלא נתן בהם טעם הרמב"ם מדעתו, אלא מדעת הכתוב, שמצאן מוקפות מלפניהם ומלאחריהם במצוות הנאסרות משום חוקי הגוים, שהרי כתוב לפניהם לא תאכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעוננו, ואחריהם כתוב ושרט לנפש וכתובת קעקע, והרי זה כמפרש שהקפת הראש והשחתת הזקן נאסרו מפני שהיו עושין כן עובדי עבודה זרה וכומריהם".

עכ"פ עולה מן האמור, הבית יוסף הבין בדברי הטור, כאילו הסיק הטור מדברי הרמב"ם שאין לקיים מצוות בלי שיודעים טעמן, ועל כך הקשה הטור. אך הרמ"א ב"דרכי משה" דוחה את הבנת הבית יוסף בטור, וסובר שמעולם לא עלה על דעת הטור לחשוד ברמב"ם, שהוא מחזיק בדעה קיצונית כזו: "ואני אומר גם כן, חס ליה לרבינו (-הטור-) שיחשוד בכשרים כמו הרמב"ם למיסבר עליו שיסבור שאם לא היו יודעים טעם המצווה לא היינו מצווים לעשותו, כי לא מצינו בשום חכם מישראל שיאמין בזה, אלא הוא רק דרך הפוקרים בתורה שאינן מאמינים רק מה שיסכים אליו השכל, ולכן אי אפשר שרבינו חשב כזאת על הרמב"ם".

לכן מבאר הדרכי משה, שמחלוקת הטור והרמב"ם היא אחרת: הטור הבין מהרמב"ם, שהקפת הראש אסורה רק באותם אופנים שבהם נהגו הגויים, ואילו אם משנה מעט, מותר. ועל כך מקשה הטור שאין זה נכון, כי מכיון שהתורה לא תלתה במפורש את האיסור בדרכי הגויים, אין לנו להקל כך. ומעין זה כתב הט"ז, אך באופן מעט אחר, עיין שם.

הייתי מעוניין לתרגם את המושג לדבר פשוט יחסית.

מחשבת ישראל הינו מושג אבל אם מפרטים אותו למעשה מדובר על החשיבה שמאחורי או בתוך עם ישראל.

בנוסף, אפשר להבין שיש מחשבות שונות ורבות בתוך עם ישראל.

כמו שיש מוסר ואמונה יש גם קבלה ועוד תחומים אחרים שבהם יש מחשבה מיוחדת של עם ישראל.

לא מעט פעמים יצא לי לתהות, האם אני רוצה להיות איש תורה או מדע וכן האם יש שילוב בין השניים?

ובנוסף לזה, מה בעצם זה אומר להיות איש תורה או איש מדע?

מה הן הדמויות שאפשר לגלם בהיותך איש תורה לעומת איש מדע ובשילוב ביניהם.

האם איש תורה משמעותו היא להיות "רב", מה לגבי איש "מוסר" או "מקובל" וכן הלאה?

אני מבסס את הדברים על משחק ששיחקתי כשהייתי צעיר הנקרא "טליסמן".

למשחק יש כללים ועולם, כך כל העולם בנוי, יש משחק ויש כללים.

ובמשחק יש דמויות שונות שאתה יכול לגלם, אין חובה לבחור דמות מסויימת אבל צריך להבין שיש דמויות רבות שאנחנו נפגשים בהן. למשל המפורסם ביותר הוא "אליהו" שמגיע לכל ברית.

ועל כן עלתה בידי השאלה: מה היא ה"גמרא" בכל המשחק הזה שאנחנו חיים בו? מה מקומם של התלמוד, המחשבה, המוסר הקבלה ועוד תחומים רבים אחרים.

מה עם ישראל מביע בשמירתו על התורה ביחס לעמים אחרים שהיו אבל כבר אינם.

דף מקורות – אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו

בבא מציעא דף כ"ג עמוד ב'

מַאי אַנְפּוּרְיָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כֵּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא שְׂבָעָתַן הָעַיִן. הֵיכִי דָמֵי? אִי אִית בְּהוּ סִימָן – כִּי לֹא שְׂבָעָתַן הָעַיִן מַאי הָוֵי? אִי דְּלֵית בְּהוּ סִימָן – כִּי שְׂבָעָתַן הָעַיִן מַאי הָוֵי? לְעוֹלָם דְּלֵית בְּהוּ סִימָן – נָפְקָא מִינַּהּ לְאַהְדּוֹרֵי לְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן בִּטְבִיעוּת עֵינָא. שְׂבָעָתַן הָעַיִן – קִים לֵיהּ בְּגַוַּיְיהוּ וּמַהְדְּרִינַן לֵיהּ. כִּי לֹא שְׂבָעָתַן הָעַיִן – לָא קִים לֵיהּ בְּגַוַּיְיהוּ, וְלָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּהָנֵי תְּלָת מִילֵּי עֲבִידִי רַבָּנַן דִּמְשַׁנּוּ בְּמִלַּיְיהוּ – בְּמַסֶּכֶת, וּבְפוּרְיָא וּבְאוּשְׁפִּיזָא. מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? אָמַר מָר זוּטְרָא: לְאַהְדּוֹרֵי לֵיהּ אֲבֵידְתָּא בִּטְבִיעוּת עֵינָא. אִי יָדְעִינַן בֵּיהּ דְּלָא מְשַׁנֵּי אֶלָּא בְּהָנֵי תְּלָת – מַהְדְּרִינַן לֵיהּ, וְאִי מְשַׁנֵּי בְּמִילֵּי אַחֲרִינֵי – לָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ. מָר זוּטְרָא חֲסִידָא אִגְּנִיב לֵיהּ כָּסָא דְכַסְפָּא מֵאוּשְׁפִּיזָא. חַזְיֵאּ לְהָהוּא בַּר בֵּי רַב דְּמָשֵׁי יְדֵיהּ וְנָגֵיב בִּגְלִימָא דְחַבְרֵיהּ. אֲמַר: הַיְינוּ הַאי דְּלָא אִיכְפַּת לֵיהּ אַמָּמוֹנָא דְחַבְרֵיהּ. כַּפְתֵיהּ וְאוֹדִי. תַּנְיָא: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּכֵלִים חֲדָשִׁים שֶׁשְּׂבָעָתַן הָעַיִן שֶׁחַיָּיב לְהַכְרִיז. וְאֵלּוּ הֵן כֵּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא שְׂבָעָתַן הָעַיִן שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז, כְּגוֹן בַּדֵּי מְחָטִין, וְצִינּוֹרִיּוֹת, וּמַחְרוֹזוֹת שֶׁל קַרְדּוּמּוֹת. כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ, אֵימָתַי מוּתָּרִים? בִּזְמַן שֶׁמְּצָאָן אֶחָד אֶחָד, אֲבָל מְצָאָן שְׁנַיִם שְׁנַיִם – חַיָּיב לְהַכְרִיז. מַאי ״בַּדֵּי״? שׂוֹכֵי. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״בַּדֵּי״? דָּבָר דְּתָלוּ בֵּיהּ מִידֵּי, ״בַּד״ קָרוּ לֵיהּ. כִּי הַהוּא דִּתְנַן הָתָם: עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד.

 

רש"י על בבא מציעא דף כג/ב

במסכת – יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואף על גב שסדורה היא לו יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא:

בפוריא – שימשת מטתך, יאמר לאו, מדת צניעות הוא:

 

תוספות על בבא מציעא דף כג/ב

במסכת. וא"ת והאמר (קדושין דף ל.) ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד וי"ל דהיינו דוקא באדם הבא לשאול דין או הוראה או להתלמד אבל הכא שבא לנסותו אם יודע מותר לשנות ולומר לא למדתי זה:‏

בפוריא. אין רגילות שישאלוהו כפירוש רש"י אם שימש מטתו אלא אם בעל קרי היה ולא בא לבית המדרש ושאלוהו למה לא בא ישנה ויאמר שחולה היה או שאר אונס אירע לו אי נמי שאלוהו שכבת על מטה זו לא יאמר לו כן פן יראה בה קרי ויתגנה:‏

באושפיזא. אם שאלוהו אם קבלוהו בסבר פנים יפות יאמר לא כדפירש רש"י דאמרינן בערכין (דף טז.) מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם בערב קללה תחשב לו וא"ת והא אמרינן בברכות (דף נח.) אורח טוב אומר כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי וי"ל דהתם מיירי בין בני אדם מהוגנים והכא בין בני אדם שאינם מהוגנים והא דלא חשיב הכא מותר לשנות מפני דרכי שלום כדאמרינן פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחרים להכי נקט הני:‏

 

 

רבנו חננאל על בבא מציעא דף כג/ב

\{רבנו ברוך\}‏

דאמר רב יהודה הני תלת מילי עבירי רבנן דמשנו בדיבוריהו וכול' פירוש אי משיילי תלמיד חכמים מי תאני מר האי מסכתא, ואמר לא תנינא, אע"ג דתאני לא האוי שיקרא, דכתיב כחצות הלילה, ואמרינן למד לשונך לומר איני יודע. ואי משיילי ליה מי שמיש מר מיטתיה ואמר לא שמישנא, אע"ג דשמיש, לא הוי שיקרא, דכתיב גמלים מיניקות וגומ', השתא בהמה צנועה בתשמישה, תלמיד חכמים לא כל שכן. ואי משיילי ליה מי עביד ליה למר מארי ביתא יקרא, ואמר לאו כולי האי, אע"ג דעביד ליה, לא הוי שיקרא, דכתיב מברך רעהו בקול גדול וגומ'. דחישינן לרמאי, אי לא משני אלא בהני תלתה מהדרינן ליה אבידה בטביעות עינא אי לא לא. איכא דמפרש באושפיזא איפכה דלא אוקריה ואמר איהו אוקרן כדתניא בן זומא אומר אורח טוב מהו אומר וכול'.‏

 

\{גאון זצ"ל\}‏

דאמר רב יהודה הני תלת מילי עבידי רבנן רמשנו בדיבוריהו במסכתא בפוריא ובאושפיזא לגאון זצ"ל אע"ג דגריסא ליה ההיא מסכתא, כי שאיל ליה בר בי רב אמר לא גריסנא, חדא שלא יחזיק טובה לעצמו, ועוד שמא יאמר שנה לי פרק אחד ואתי לידי כיסופא. באושפיזא בר בי רב דמוקרין ליה באושפיזא לא יהא רגיל לאשתבוחי בהו בפרהסיא, דלא לשמעין רבנן אחריני ונחתי באושפיזיה.‏

 

\{רי"צ גיאת\}‏

לרבי יצחק בן יהודה ז"ל [בתרגום: מה שאנו סבורים בזה, שרצה לומר] בפוריא פיוס בשעת תשמיש שיש לו לפייס ולומר, כך וכך מלבושין ותכשיטין אני קונה ליך, אע"פ שאינו עומד בהן וכי משנה בדיבורו אין בו משום למדו לשונם דבר שקר, ובעירובין פרק המוציא אמר ר' חייה ומעוף השמים יחכמנו זה תרנגול שמפייס ואחר כך בועל, אמר ר' יוחנן אלמלא לא ניתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, ודרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל.‏

 

חדושי הרשב"א על מסכת בבא מציעא דף כג/ב

בפוריא. פרש"י ז"ל אם שואלים אותו שמשת מטתך, ואינו מחוור, דאפי' קל שבקלים עשוי לשנות בכך ואין זו רבותא לתלמיד חכם, וגם אין שואלים כן אפי' לקלים כ"ש לתלמידי חכמים. אלא ה"פ אם שמש מטתו ולא בא לבית המדרש מפני קרויו, ושואלין אותו מפני מה לא באת לבית המדרש, לא יאמר בעל קרי הייתי לרצוני, אלא יאמר אנוס הייתי:

 

חדושי הריטב"א (המיוחסים) על מסכת בבא מציעא דף כג/ב

שם אמר רב יהודה בהני תלת מילי עבדי רבנן דמשנו בדבורייהו במסכתא פירוש שאם ישאל אדם לחברו שנית מסכתא פלונית מותר לומר לו לאו והיינו ששנינו לומר למוד לשונ' [לומר] איני יודע שמא תתבדה ותאחז. וא"ת והא כתיב ושננתם שיהו משוננין בפיך. לא קשיא כאן בשעת מעשה כאן שלא בשעת מעשה. כלומר אם ישאל אדם דבר הוראה ורוצה לעשות לכך נאמר ושננתם אבל שלא בשעת מעשה מותר לשנות. בפוריא ליכא לפרש ששואל ביה שמשת מטת' דע"ז נאמר אל תען כסיל באולתו. אלא אם ראה אותו שאינו עוסק בתורה ואמר לו חברו מפני מה לא תעסוק בתורה הבעל קרי אתה דאסור בד"ת מותר לשנות ולומר חולה אני מצטער אני ואיני יכול לעסוק בד"ת. באושפיזא פירוש שלא ישבח אדם אושפיזו ויאמר כך וכך עשה בעבורי דהוה מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו. וא"ת אורח טוב מהו אומר כמה סעודות עשה בעל הבית בשבילי כל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי. לא קשיא כאן באתרא דלא מודיעין ליה פירוש באותו מקום ששואלין על דבר אושפיזו מכירין אותו אסור לגנאו אלא ישבחנו. אבל אין מכירין אותו מותר לשנות כדפריש' ומקשי' ה"ר אלפס וליחשוב נמי דק"ל מותר לשנות בדברי שלום שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע וגומר. ומסתברא ליה דהאי דלא חשיב ליה בהדי הני משום דהכא לא חשיב אלא הך דרשות. אבל הך דשלום מצוה לשנות:

 

חדושי הר"ן על בבא מציעא דף כג/ב

בפוריא. פרש"י ז"ל בזה אינו מחוור, והרמב"ם ז"ל פי' בפי"ד מהל' גזילה ואבידה שאם שאלו אותו שכבת על מטה זו אומר להן לא שמא יראה בה קרי ויתגנה:

 

תוספות רא"ש על בבא מציעא דף כג/ב

ונפקא מינה לאהדורי לצורבא מדרבנן. וכגון באתרא דשכיחי צורבא מרבנן דלא מיאשי שיודעים שמצורבא מרבנן נפל:

במסכתא. יש בידך מסכתא זו סדורה בגרסא, אומר לאו אע"פ שסדורה לו, דמדת ענוה היא, והא דאמרינן ושננתם שיהיו דברי תורה מסודרים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד היינו לאותם שבאין לשאול ממנו דבר הלכה:

בפוריא. אם לא בא לבית המדרש לפי ששמש מטתו ובעל קרי אסור בדברי תורה כדאמרינן בברכות (כ"ב א'), ושואלין ממנו למה לא בא ואין רוצה לתלות בהם ותולה בדברים אחרים:

ובאושפיזא. אם שאלוהו על אושפיזכנו אם קבלו בסבר פנים יפות אם לאו, מדה טובה היא שלא יגלהו לרבים, כדאמרינן בערכין בפ' יש בערכין מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו כגון דאקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר למחר נפק לשוקא ואמר רחמנא ליברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי והכי טרח קמאי ושמעי אינשי ואזלין ואנסין ליה, והא דאמרינן בפרק הרואה אורח טוב מהו אומר כמה טרח בעל הבית בשבילי כמה הביא בשר כמה הביא יין וכו' התם כשהוא אומר בפני צנועים אבל התם מיירי בשוקא במקום שיש בני אדם שאינם מהוגנין, והא דלא חשיב הכא שמשנה בדבר לשנות מפני השלום כדאמרינן שמותר בסוף הבא על יבמתו משום דלא שכיח שיהא צריך לשנות:

 

שיטה מקובצת על בבא מציעא דף כג/ב

והרמב"ם ז"ל פירש במסכתא כיצד היה עוסק במסכתא נדה ואומר במקומות איני שונה בה שלא יהיו שואלין אותו שאלות בענייני נדה. גליון תוספות:

בפוריא. פירש רש"י ז"ל אם שואלין אותו שמשת מטתך. ואינו מחוור דאפילו קל שבקלים עשוי לשנות בכך ואין זו רבותא לתלמיד חכם וגם אין שואלין כן אפילו לקלים כל שכן לתלמיד חכם. אלא הכי פירושא אם שמש מטתו וכו' ככתוב בתוספות. הרשב"א ז"ל:

ור"ח ז"ל פירש. בפוריא אם יאמר לא שמשתי וכי לא ישנה אשתי אצלי זה הלילה שפיר עבד שאין דרך ארץ בני אדם לגלות שיחתם עם נשיהן לבני אדם. וכן באושפיזא אם כבדו ועשו לו מטעמים הרבה ותיקן הבית בכלים מכובדים. ושינה האורח מפני כי פחד שלא ירגישו בני אדם וירדו אחרים בביתו כדכתיב מברך רעהו וגו' ושינה כל שינוי כענין הזה ואין מחזיקין אותו בשקרי אלא הרי הוא בנאמנותו. ואם יאמר ברי לי שאלו הן כלי מחזירים אותו בטביעות עינא בלבד בלא נתינת סימנין לפיכך מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז מאי טעמא דילמא אתי צורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה דאמר טביעות עינא אית לי בהון ושקיל להו. עד כאן:

באושפיזא. פירש רש"י ז"ל שאלוהו על אושפיזו אם קבלוהו בסבר פנים יפות ואמר לאו מדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינם מהוגנים לבא תמיד וכו', עד כאן:

והא לא דמיא למאי דאמרינן בפרק יש בערכין מאי דכתיב מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו כגון דמקלע לאושפיזו וטרחו קמיה שפיר למחר נפיק וכו' דהכי טרח קמאי ושמעון אינשי וכו' עד כאן. דהתם משבח אותו טובא דטרח קמיה שפיר ועבד ליה כמה מיני תבשילין וזהו לשון הרע דשמעין אינשי ואזלין ואנסין ליה לממוניה וכדפירש רש"י ז"ל התם אבל הכא דאינו אלא בהקבלת בסבר פנים יפות אין המשנה אלא מדה טובת בעלמא ואינו בכלל מברך לרעהו בקול גדול:

ומיהו התוספות ז"ל קא מדמו הא דהכא לההיא דערכין ולא מחלקי בהכי כלל. וקשיא להו לשיטתם דהא אמרינן בברכות אורח טוב אומר כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי וחלקו בין מדבר בין בני אדם מהוגנים למדבר בין בני אדם שאינן מהוגנין. ולמאי דחליקנא ניחא טפי דבהא נמי יש לחלק דאורח טוב אינו אומר שטרח הרבה אלא אותו המעט שטרח היה בשבילי. עוד הקשו בתוספות דאמאי לא חשיב הא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו מותר לשנות מפני דרכי שלום. ולמאי דפרישנא ניחא נמי קושיא זו דלא חשיב הכא אלא מדות טובות דלא סמיכי אקרא אבל הא דמותר לשנות מפני השלום מייתי להו מקרא. ומיהו לשיטת התוספות הא דאושפיזא נמי סמיך אקרא דמברך רעהו בקול גדול. ודע דרש"י פירש דהני תלת הם מדות טובות דמסכתא היינו מדת ענוה ופוריא מדת צניעות ואושפיזא היינו מדה טובה שאינו כפוי טובה וחפץ בטובת אושפיזו. והילכך איכא למימר דלא חשיב אלא מדות טובות והיינו דקאמר בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במילייהו וכו' אבל הכא דדרכי שלום היינו מדינא. ומיהו מכל מקום קשה קצת דקאמר אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן משמע דליכא אלא אלו ומכל מקום יש לומר. דהכי קאמר דבמדות ליכא אלא אלו ומה שהוא צריך לשנות מדינא לא הוצרך למנקט. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי:

 

מהר"ל חדושי אגדות על בבא מציעא דף כג/ב

באושפיזא. פירוש אם ישאל אותו אם קבל אותו בסבר פנים יפות יאמר לא, דאמרי' בערכין (ט"ז ע"א) מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו זהו אורח אם מברך את בעל הבית נחשב לו קללה שיבאו האורחים בביתו, מקשים מהא דאמרינן (ברכו' נ"ח ע"א) אורח טוב אומר כל מה שטרח בעל הבית בשבילי טרח, פרשו התוס' דהתם איירי בין בני אדם מהוגנים, והכא איירי בין בני אדם שאינם מהוגנים. והר"ן תירץ דהתם איירי בפרהסיא. ולא ידעתי להבין זה כי למה יקלל אותו להוציא עליו שם רע שלא קבל אותו בסבר פנים יפות, דאע"ג דאמרינן מברך רעהו בקול גדול וכו' ואסור לו לברך אותו בקול גדול, אסור נמי לקלל אותו ואין קללה יותר מזה שהוא מגנה אותו. ויש לתרץ כי אין ר"ל שלא קבל אותו בסבר פנים יפות אלא שאמר שקבל אותו כדרך שאר בני אדם ולא שיאמר כלל שלא קבלו בסבר פנים יפות. אבל קשיא לי דהא לא אמרינן מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב רק מי שבא לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר למחר יתיב בשוקא וכו' אבל לשואל מנ"ל דאסור שאין אסור אלא כשהוא מעצמו מברך רעהו בקול גדול. ועוד קשיא לי דמאי שנא דנקט דבר זה משאר מילי דאין לו לברך את רעהו בקול, דלאו דוקא בהא מלתא אסור לו לברך את רעהו בקול גדול כי הוא הדין מלתא אחריתי אין לו לברך רעהו, שאסור לשבחו שלא יבא אחר לגנותו. ואלמלא לא היה פי' הגאונים הייתי מפרש ובאושפיזא שאם ישאלו אותו בני אדם על עניין אושפיזא שלו איך הוא נוהג ומעשיו אשר הם בביתו יש לו לשנות שלא ימצא אושפיזא גנאי ממנו, כי אין אדם רוצה שידעו סתריו, וזה שהכניס אותו בביתו אין לו לגלות עניניו, ואדרבא ישבח אותו וכל מעשיו כיון דהוא בינו לבין חבירו בלבד ואינו בפרהסיא ושואלים אותו עליו ואינו עושה מאליו:

ויש לדעת כי אלו ג' דברים אשר אמר עבידי רבנן דמשני רבנן במילי, כי יש דבר שאינו הגון מצד האומר ר"ל כי אין ראוי לו לדבר זה, הדבור השני שאין ראוי הדבור מצד עצמו והוא דבר גנאי כגון פוריא, ויש דבר שהדבור אינו ראוי מפני כי ימשך היזק לזולתו, והוא חלוק הכרחי. לכך אמר כי ג' דברים דרך רבנן לשנות, מסכת שהדיבור הוא התפארות לעצמו, ודבר זה אין ראוי שיהיה מתפאר האומר, ופוריא אינו ראוי מצד הדבור עצמו שהוא דבור גנאי, ואושפיזא אינו ראוי מצד שהוא מביא היזק לאשר נאמר עליו הדבור:

 

מהרש"ל על בבא מציעא דף כג/ב

בד"ה באושפיז' כו' בבוקר השכם כו' נ"ב פירוש שמשכים בבוקר לברכו אז בערב קללה תחשב לו לבעל הבית:

 

מהרש"א על בבא מציעא דף כג/ב

גמ' בהני ג' מילי עבידי רבנן דמשני במלייהו במסכתא כו'. פרש"י יש בידך מסכתא כו' יאמר לו לאו ומדת ענוה היא עכ"ל. אבל מדברי הערוך נראה לפרש עבידי רבנן דמשני במסכת ע"פ מ"ש למד לשונך לומר איני יודע פן תתבדה:

בפוריא. עיין פרש"י ותוס' עוד י"ל ע"פ מ"ש פ"ק דמגילה דחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן כו' עבידי רבנן דמשנין לומר דלא ידע גם אם הוא אינו מבוסם כל כך וידע:

ובאושפיזא. עיין פרש"י ותוס' עי"ל ע"פ מ"ש פ' העור והרוטב פומבדיתא לוייך שני אושפיזך דהיינו שלא יודיע להם אושפיזו שלא יגנבו ממנו שום דבר כפירוש רש"י שם והיינו דעבידי רבנן לשנות בהא והשתא הוו ג' דברים שמשנין מענין לומר איני יודע גם בדבר שיודע וק"ל:

תוס' בד"ה חבית של כו' אבל אם אין החבית מלאה יהא סימן כו' עכ"ל. ומיהו לא ניחא ליה לתלמודא לאוקמא הך דכדי יין ושמן חייב להכריז באינה מליאה וק"ל:

בד"ה באושפיזא כו' משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילים כו' עכ"ל. ונראה דהוצרכו לומר דהני נמי מפני דרכי שלום משום דמשמע להו מהך דפ' הבע"י דאין משנין בשום דבר אלא מפני דרכי שלום ודו"ק:

 

מהר"ם שיף על בבא מציעא דף כג/ב

בתוס' בד"ה באושפיזא וכו' וי"ל וכו' משום דהני נמי משום ד"ש ורגילין יותר וכו'. אבל אי לא הוי אלו משום דרכי שלום לא הול"ל בהנהו ג' מילי אע"ג דרגילין כיון שיש עוד ג"כ אבל כיון שזהו בעצמו משום דרכי שלום לא צריך למיחשביה דה"ה אינך אם יקרה. ונראה שזהו שאמר מאי נ"מ אמר מר זוטרא כו' דא"ל שרשאין לשנות דא"כ הול"ל סתמא מפני דרכי שלום אלא שאמר עבידי רבנן כו' שרגילין ואין לחוש אם משקרו בהך. וברי"ף תירץ דהתם מצוה ולא צריך למיחשביה:

 

תורת חיים על בבא מציעא דף כג/ב

במסכת ובפוריא ובאושפיזא פי' הרמב"ם ז"ל כגון שהיה עוסק במסכת נידה ואמר במקוואות אני שונה כדי שלא ישאלוהו שאלות בענין נידה או שישן במטה זו ואמר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי או שנתארח אצל ראובן ואמר אצל שמעון אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו ע"כ ולפירושו קשה מה דאמרינן ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אל תגמגם לו אלא אמור לו מיד כמו שכתבו התוספות וי"ל דודאי תלמוד חכם שהגיע להוראה ומורה לרבים שממונה על כך צריך ליזהר שיאמר מיד ולא יגמגם אבל הכא איירי שאינו מומחה לרבים לכך כל מה שאפשר לו להשמט עדיף טפי:

 

ספר מגן גבורים על מסכת בבא מציעא דף כג/ב

תוס' ד"ה באושפיזא. אם שאלוהו אם קבלוהו בסבר פנים יפות יאמר לא וא"ת וכו' אורח טוב אומר כל מה שטרח בעה"ב לא טרח אלא בשבילי. יע"ש מה שתירצו. ולעד"ן לפרש דהאי דאמרי' התם (ברכות נח.) אורח טוב אומר וכו' לאו לבני אדם אומר זה אלא בינו לבין עצמו מחשב בלבו ואומר שהוא מחזיק טובה לבע"ה. הפך אורח רע שאומר שכל מה שטרח בעה"ב לא טרח אלא בשביל בני ביתו. וק"ל:

גמרא דאמר ר"י אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן וכו'. הענין מורדף עד אמר מר זוטרא לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא וכו'. וא"כ ג"כ הכא האי דאמר שלא שבעתן עין, נפק"מ לצורבא מרבנן:

והאי דדייק תלמודא מאי נפק"מ ולא הו"ל למימר דקושטא דמילתא קמ"ל דמשני ת"ח בדיבוריה בהני מילי. משום דמלישנא דר' יהודה דקאמר בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו וכו', ולא אמר בהני מילי משנו רבנן וכו', משמע דאתא לאשמעינן ענין אחר. ופשוט:

 

פתח עינים על בבא מציעא דף כג/ב

במסכתא. פירש"י יש בידך מסכת פלונית סדורה בגירסא או לאו יאמר לו לאו ומדת ענוה היא וכ"כ התוס'. וכן הביא בשיטה מקובצת משם רבינו חננאל וכתב דכגון זה לא מחזקינן ליה בשקרי וכו' ע"ש והרמב"ם כתב פי"ד דגזילה דאם עוסק במסכת נדה מצי לומר במקואות כדי שלא ישאלוהו שאלות בנדה. ולכאורה אפשר לומר דלהרמב"ם לא הותר אלא בכה"ג כי ירא שישאלוהו שאלות בענייני נדה לזה הותר לומר דעסיק במקואות. אבל אי ליכא לחוש שישאלוהו. או דהגיע להוראה ושיח ושיג לו להשיב אז לא שרי לומר לא למדתי מסכתא זו דגם כי הוא ענוה אבל שקורי משקר:‏

ונראה להביא ראיה לדברי רש"י ור"ח והתוס' ממ"ש בכתובות ס"פ המדיר (כתובות דף ע"ז) כשנכנס לג"ע ריב"ל דאמר לו רשב"י נראת הקשת בימיך א"ל הן ולא היא דלא הואי מידי אלא סבר דלא אחזיק טיבותא לנפשאי. הרי דאפילו בעולם האמת ריב"ל אמר דבר שאינו למדת ענוה שלא להחזיק טובה לעצמו ואתיא כפירוש ר"ח ורש"י והתוס' דשרי לומר לא למדתי משום ענוה [ולעיל בפנים בכתובות דף ע"ז ע"ב צדדתי לדחות ראיה זו ע"ש ובמ"ש בהגה"ה שם]. ויש לצדד דגם הרמב"ם מודה לענין דינא:‏

והתוס' ד"ה באושפיזא כתבו והא דלא חשיב הכא מותר לשנות מפני דרכי שלום משום דהני נמי משום דרכי שלום הן וכו'. ע"ש וראיתי להרב מופת הדור מהרח"א בספר ישרש יעקב שכתב משם הרב רצוף אהבה על קושית התוס' דלק"מ דלא חשיב רק תלת מילי דת"ח משנו ולא כל אדם למעוטי שלום דכ"ע רגילי לשנות והשיגו הרב הנזכר דליתא דהתוס' נתקשו הא דסיימו בש"ס אי ידענא דלא משני אלא בהני תלת מילי והול"ל בד' מילי וכו' ע"ש ואינה השגה דכי אמרינן דלא חשיב ש' דכ"ע רגילי לשנות ולא חשיב אלא מילי דרבנן משנו משו"ה נקט בתלת מילי וש' א"צ לומר דכ"ע משנו. אלא דכונת הרב דהתוס' רצו לדייק מ"ש בתלת מילי וכל עצמו אינו אלא לתת טעם להתוס'. אך אפשר דמודה הרב דהתירוץ ניתן ליאמר אמנם בלא"ה יש לומר דהתוס' לקושטא סברי דהני נמי משום ש' ומשו"ה לא תירצו תירוץ אחר. וראיתי להרב תורת חיים שכתב דטפי נראה לומר דהא דמותר לשנות מפני השלום פשיטא ומצוה היא וכו' עש"ב ולא זכר דכ"כ הרי"ף בהדיא בשמעתין דלא חשיב הא דמותר לשנות מפני השלום דההיא מצוה היא ע"ש וכמדומה שגם מהגאונים מהר"ש אלגאזי ומהרח"א נעלם מהם דברי הרי"ף וגם הרמב"ם שאמר שינוי מפני שלום נמי וכ"כ בהגהות אשרי ע"ש. והרא"ש הביא המימרא סתמית לחוד והוא חידוש דתדיר מעתיק לשון הרי"ף והוא התלמוד שלו. והרב מעדני מלך פרק אלו טריפות סימן ט' אגב שיטפיה כתב פעמים שלש דהת"ח צריך שלא ישנה בהני תלת. ואחר זמן רב ראיתי להרב מגן אברהם סימן תקס"ה שהזכיר מאמרין ומייתי מההיא דריב"ל דהבאתי בעניותי. וראיתי להרב אליה רבה שם שחילק דהא דריב"ל אינו שקר כל כך דאפשר שנראת קשת במקום אחר ולא ידע. ולי ההדיוט מהש"ס דקאמר דלא לאחזוקי טיבותא לנפשיה מוכח דידע דלא נראה כלל ושקר משום ענוה וברור ובמקום. אחר כתבתי בזה. ועמ"ש מהר"ב אשכנזי בשיטה מקובצת ובדרישה ח"מ סימן רס"ב ודוק:

 

בן יהוידע על בבא מציעא דף כג/ב

בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו בדבורייהו. י"ל מאי לשון עבידי דנקיט כאן. ונ"ל בס"ד דגם בהני מילי אין מוציאים מפיהם שקר גמור, אלא עבידי המצאה של סגנון דברים, שישיבו דברים הסובלים שני פירושים, דהשומע יבין הדברים במשמעות השקר, ובלבם יתכוונו למשמעות האמת, וכיוצא בזה מצינו אצל משה רבנו ע"ה, כששאלו השטן תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא, אמר לו מה אני שיתן לי הקב"ה תורה, דנזהר להשיב דבר דמשתמע לתרי אפי, שלא אמר לא נתן לי תורה, אלא (אתה) [אמר] מה אני שיתן לי הקב"ה תורה, שבלבו כיון לומר אתה אומר שנתן לך, מה אני שיתן לי לבדי, כי לישראל נתנה ואני בכללם, אך השטן הבין שלא נתן לו כלל, ונמצא שאמר דברים דמשתמען לתרי אנפי, והוא לא דבר שקר חס ושלום:

 

ועוד נ"ל בס"ד, הא דאמר עבידי, דהתוספות ז"ל הקשו אמאי לא חשיב הכא מותר לשנות מפני דרכי השלום, כדאיתא ביבמות דף ס"ה [ע"ב], ותירצו דהני נמי משום דרכי שלום הן, והרי"ף ז"ל פירש, דלא אצטריך הא דמצוה היא, כדאמר רבי נתן מצוה, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך וכו' ויאמר ה' עגלת בקר, ולא אצטריך למימר אלא בהנך שהם רשות ע"ש. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו תירץ, משנין מפני דרכי שלום, מקראי ילפי לה, אבל הני תלת מילי מסברה דידהו אמרו לה, עד כאן דבריו נר"ו. ובזה מתרץ יפה דקדוק הנזכר, דנקיט עבידי רבנן דמשני, פירוש הני תלת מילי עבידי רבנן מסברא דידהו, ולית לה ילפותא מקראי, דהא מסכתא ופוריא אינם מדרכי השלום, ואפילו באושפיזא יש לצדד ולומר דאין זה בכלל דרכי השלום:

שם בפוריא. כתבו התוספות אין רגילות שישאלוהו, כפירוש רש"י ע"ש. ונ"ל כונת רש"י ז"ל הוא דהם דרכם לישן בבית המדרש בכל לילות החול, לקבוע ישיבה בלילה, ורק בליל שבת ישנים בביתם, ואם חל טבילת מצוה בחול לאחד מהם, ישן אותה הלילה בביתו לקיים מצות עונה, ולכן החברים כשרואין לאחד מהם שלא בא בלילה לבהמ"ד, שואלין אותו למחר ביום מדוע לא באת אמש לבהמ"ד, אם היה אצלך טבילת מצוה, ומשיב לאו. ונ"ל בס"ד לרמוז שלשה הנזכרות ראשי תבות אמת, שהוא א'ושפיזא מ'סכתא ת'שמיש, לרמוז דגם בשלשה דאיכא בהון טעמא לשקר בהם, עם כל זה טוב דגם באלו ידברו אמת, וכמו דדייק הרב קיקיון דיונה ז"ל מן המאמר הזה, שגם בשלשה אלה טוב לדבר אמת:

והנה הרב פתח עינים העלה בדעת הרמב"ם ז"ל, דסבירא ליה דמשום ענוה בלחוד לא ישקר, אך רש"י ז"ל לא סבירא ליה הכי, והביא הוכחה לסברת רש"י ותוספות מעובדא דר' יהושע בן לוי, דאמר ליה רשב"י אם נראתה הקשת בימיו והשיב לו הן, ומסיק בגמרא דמשום ענוה אמר לו הן, ולעולם לא נראתה בימיו, והביא דברי אליה רבא ז"ל מה שפקפק בהוכחה זו עי"ש. ולכאורה יש להביא ראיה לסברת רש"י ז"ל מנתן בן עמרם ששאלו רבינו הקדוש קרית, ואמר לו לאו, שנית ואמר לו לאו [בבא בתרא ח' ע"א] דהתם, שינה בפירוש, ויש לדחות דהתם שאני, כי מלבד הענוה עוד חשש פן יהנה מן כבוד תורה, דדבר זה חמור מאד, דאמרו רז"ל באבות [פ"ד] כל הנהנה מכבוד תורה נוטל וכו'. מיהו לכאורה עוד יש ללמוד הוכחה לסברת רש"י ז"ל, מהא דבכורות דף ל"ו ע"א, שאמר רבי יהושע אלמלא וכו', עכשיו שאני חי והוא חי האיך החי יכול להכחיש את החי, ופירש רש"י ז"ל הייתי יכול להכחיש ולומר לא אמרתי, וכיוצא בזה איתא בברכות דף כ"ז [ע"ב] גבי תפילת ערבית, וקשא דאיך יכחיש לדבר שקר חס ושלום, אלא ודאי דמצי עביד הכי משום כבוד רבן גמליאל, והוא הדין דמצי עביד בשביל ענוה, מיהו גם לזה יש לדחות, דכונתו לומר מצד הטבע יכול חי להכחיש את המת, ולא יכול להכחיש החי, ולעולם מצד הדין אסור, ובזה ניחא, דלא אמר יכול אני להכחיש אלא אמר יכול החי להכחיש, שלא רצה לצייר הדבר על עצמו, אלא נקיט ליה על אחרים, כי הוא עצמו ודאי לא יכחיש אך רצה לומר כפי טבע האנושי יכול החי להכחיש את המת:

 

דף ‏על הדף על בבא מציעא דף כג/ב

כתב בספר מעשה איש (חלק ג'): פעם הגיע החזון איש זצ"ל למבחן תלמידים בבית – ספר סיני בת"א, שלמדו פרק "אלו מציאות" במסכת בבא מציעא. שאל את התלמידים: "היודעים אתם סוגיית מחרוזות של דגים? "וענו כולם כאחד: כן!… אמר להם רבינו כשבת שחוק נסוכה על פניו: נכשלתם. הגמרא בסוגיית מחרוזות של דגים אומרת: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במילייהו, במסכת… [שאף שסדורה לו המסכת יענה: לאו, ומדת ענוה היא. רש"י שם].‏

 

בגמ': בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשני במילייהו במסכת בפוריא ובאושפיזא כו', אי ידעינן דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן לי'.‏

ובתוס' הקשו שהלא צריך להיות שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד. ותירצו שיאמר איני יודע אם זה אינו נוגע לדינא.‏

כתב בפני מנחם (פורים – תשנ"ד): הרמז בכל הני ג' דברים – צניעות, להסתיר מדרגותיו, במסכתא כל הקושיות והתירוצים, "דמשני", וכלשון הגמ' בכמה מקומות – שינוייא דשנינן לך שינויא הוי, ותלוי בזה כמה ענינים וסתרי תורה, וכמ"ש הרב בתניא שהתורה היא לבושים למלך, כמחבק את המלך בלבושיו.‏

וכן "באכסניא" כמו שאמר הלל על עניני הגוף, להדין אכסניא עלובתא, גומל לנפשו איש חסד (ויק"ר פל"ד), שזהו אכסניא לנשמה.‏

וכן ב"פוריא" כל מקום שיש קדושה ומדריגה גדולה יש הסתר, פוריא לשון מטה, וכן לשון פורים שנקרא פוריא, פורים כולו הסתיר, אין אסתר מגדת כו' עכלה"ט.‏

התוס' (בד"ה באושפיזא) הקשו מהגמ' בברכות (נח א) אורח טוב מהו אומר כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי כמה בשר הביא לפני כמה יין הביא לפני כמה גלוסקאות הביא לפני וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי, על המבואר בערכין (טז א) שדרשו על הפסוק במשלי (כ"ז י"ד) מברך רעהו בקול גדול, קללה תחשב לו. ותירצו, שבגמ' ברכות שמבואר שצריך לשבח את הבעה"ב מדובר כשנמצא בין אנשים הגונים, ושם בשאינם הגונים.‏

והמהר"ם שיף תירץ וז"ל: דכוונתם ז"ל שהאורח כשיספר טובת בעה"ב שעשה עמו, יאמר לפני השומעים שדוקא לו שהוא אהוב הרבה של הבעל הבית עשה לו הכבוד הזה, אבל לא יעשה כזאת לכל אדם, כי אם דוקא לו עשה, שיש לו אהבה עמו, וא"כ אז השומעים לא יקפצו על בעה"ב לאכול אתו, כי אין ראיה מזה האורח שהוא אהוב שלו בתכלית, שידעו שלא יעשה כן לכל אדם. ולזה אמרו, אורח טוב אומר, כל מה שעשה בעה"ב בשבילי עשה. בשבילי דייקא, אבל אדם אחר לא היה עושה בשבילו כך, עד כאן דבריו ז"ל. נמצא שהאורח צריך הוא לספר בטובת בעה"ב כדי שלא יהיה כפוי טובה, אבל צריך ליזהר שידבר דברים טובים שלא יצא מהם היזק לבעה"ב, דהיינו שיאמר בשבילי דוקא.‏

ובספר "אדרת אליהו" (פ' ויחי) הביא את תירוצו של המהר"ם שיף ועפ"ז כתב לבאר את סמיכות הפסוקים בפ' ויחי "מאשר שמנה לחמו וגו', נפתלי אילה שלוחה", וז"ל: ובזה יובן בס"ד, "מאשר שמנה לחמו" שהיה עשיר, "והוא יתן מעדני מלך" לפני האורחים, "נפתלי אילה שלוחה" זה האורח שהוא אילה שלוחה, שהולך ממקום למקום, וצריך לספר בטובת הבעה"ב, הנה צריך ליתן דברים טובים, שלא יצא מהם היזק לבעה"ב, וזהו "הנותן אמרי שפר" רוצה לומר אמרים ודברים טובים לבעל הבית.‏

וממשיך וז"ל: והנה לעיקר קושית התוס' ז"ל אפשר לתרץ בס"ד קרוב לתירוץ הגאון מהר"ם שיף ז"ל, והוא דכוונת האורח לומר שזה הבעל הבית, כשיבוא אורח אצלו, אין בידו ספוק כל כך להכין בשביל בני ביתו וגם בשביל האורח, אלא כל מה שעשה הוא בשבילי דוקא, אבל בשבילו כמדומה שלא עשה כלום, באופן שאנכי אכלתי סעודתו ממש, ולזה אמר כל מה שעשה וטרח בעה"ב הכל היה בשבילי דוקא, אבל בשבילו לא עשה כלום, וא"כ השומעים לא יקפצו על אדם כזה להתארח אצלו הרבה.‏

ובזה יובן בס"ד, לפרש כוונת הפסוק "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט), רוצה לומר בעה"ב שהוא טוב עין יבורך, שהאורח צריך לברכו בפני העולם. ואם תאמר יצא מזה היזק לבעה"ב, דכתיב: "מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו" (משלי כז, יד), לזה אמר הנה ככה יאמר עליו שהוא "נתן מלחמו לדל", מלחמו דוקא, רוצה לומר מה שצריך הוא לאכול הביא לפני האורח שהיה דל באותה שעה, ולכן אז לא יהיה ניזוק בעה"ב, ו"טוב עין הוא יבורך".‏

 

הגהות וחידושים על בבא מציעא דף כג/ב

תלת משני רבנן. קדושין ל ע"א ד"ה אל. וע"ש מד ע"ב ד"ה אפכוה:‏

(מאיר נתיב):‏

במסכתא (קידושין ל א') תוס' ד"ה אל:‏

(לבוש):‏

ד"ה באושפיזא. וא"ת הא אמרינן ברכות כל מה שטרח בעה"ב לא טרח אלא בשבילי. נ"ב ול"נ לתרץ דשם אין הכוונה שאמר כן ברבים, רק שחביב בעיניו עשיית בעל הבית עד שאפי' מה שאכל בעל הבית ואשתו ובניו היה רק בשבילו ולכבודו, ואם לא היה הוא סועד אצלם היו מספיקים עצמם במועט, ורק לכבודו אכלו כולם סעודה גדולה ושתו יין, וכל זה עשו רק בשבילו, ודן הכל לזכות להחשיב עשיית בעה"ב אצלו, אבל אינו מפרסם זאת לאחרים וזה נכון לדעתי:‏

(מהרי"ץ חיות):‏