רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כב'

[כב] הקב"ה גם כן מקיים המצוות כמו שאמרו במדרש (שמו"ר ל, ט) מלך גוזר גזירה והוא כו' למה אינו משמר שבת כו' והשיבו דהוא חצירו[1] וכן אמרו (ברכות ו, א) מנין שהקב"ה מניח תפילין ועוד טובי. וכן מצוות חכמים על זה נאמר ותגזור אומר ויקם (כמ"ש פסיקתא רבתי פרשה ג) צדיק גוזר והקב"ה מקיים (תענית כג, א) וגם הוא מקיים משלוח מנות בפורים איש היינו ה' איש מלחמה לרעהו היינו כדרך שדרשו רז"ל בהרואה (ברכות נד, ב) על גב איש זה משה שנאמר והאיש משה. וידוע דשורש תלמידי חכמים נקרא משה בכל חכמי כל הדורות כנודע מטעם האריז"ל על מאמר רז"ל (שבת קא, ב וש"מ) משה שפיר קאמרת. והם שתי מנות לאדם אחד היינו כל התלמידי חכמים שבישראל נקרא אדם אחד רעהו של הקב"ה שכן קוראו למען אחי ורעי ודרשו רז"ל (שמו"ר ר"פ כ"ז) על פסוק ריעך וריע אביך וגו' זה הקב"ה ופירוש אביך החכמה כידוע. ושתי מנות היינו דיש שתי חכמות ודברי תורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. שהם חכמה עלאה מה שמורגש שהוא מהש"י כי אי אפשר לשכל אנושי להשיג דבר זה, וחכמה תתאה מה שנראה דשכל אנושי משיגו והוא באמת גם כן מהש"י. והם השתי מנות שמשיגים בפורים התחדשות בלב מדברי תורה מה שהוא בגלוי מהש"י ומה שהוא בהעלם ונראה כהתחדשות הלב. ומתנות לאביונים הוא התאב לכל דבר ומילוי החשק ורצון והם שני אביונים דיש בעלי תורה ובעלי מצוות אוהב תורה לא ישבע וכן אוהב מצוות לא כו' (כמ"ש מ"ר ואתחנן ב, כו ע"פ אוהב כסף וגו') והוא אביון לדבר ההוא ומילוי החשק נראה מתנה אחת. ומשלוח מנות הוא כבוד שהש"י חולק לאדם כענין ויהי יעבץ נכבד מאחיו על ידי דברי תורה (כמ"ש שמו"ר לח, ה). ומתנות לאביונים הוא עושר שנותן לאביון להשלימו התלמיד חכם מתעשר בדעת ובעלי מצוות במעשים טובים.

וזהו הנתינה על בית המן כי להמן היו שני אלו כמו שאמרו ז"ל (מ"ר כב, ז ומד"ת ה, מטות) שני עשירים היו בעולם המן באומות העולם. וכבודו מפורש בכתוב גידל המלך וגו' למי יחפוץ המלך לעשות יקר וגו' וידוע דמלך סתם במלך מלכי המלכים הקב"ה כי היה חלק לו כבוד ועושר מלמעלה וזכו לזה מרדכי ואסתר ונצחוהו. ונאמר נתן המלך אחשורוש וגו' את בית המן וגו' וכן אח"כ ויאמר המלך אחשורוש וגו' הנה בית המן נתתי וגו'. ונראה כי המלך לבד הוא מלך מלכי המלכים ואחשורוש לבד הוא אחשורוש מצד עצמו כמו ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש ברשעו מתחלתו ועד סופו (מגילה יא, א) וצוחו וי בימיו (מ"ר פתיחתות ה-יא ) זהו מצד עצמו אבל המלך אחשורוש יש בו הרכבה פעולת הש"י וגם מצד עצמו. והמשכילים יבינו זה בכל המגילה. וכן בנתינה על בית המן ודאי הוא פעולת הש"י כנ"ל רק מכל מקום אינו מצד אמת לאמיתו דזה שייך רק בשאר אומות דעל ידי ניצוח ישראל, היינו שהם קולטים הטוב שבהם, שייך דהם לקחו ארצם ונקרא ארץ ישראל לעולם ארץ כנען שישראל לקחו חלקם וקלטו הטוב שבהם. מה שאין כן בעמלק שנאמר תמחה וגו' ואמרו ז"ל (מכילתא סוף פרשת בשלח) שלא יאמרו שור זה של עמלק היינו שאין שייך בהם קליטת החלק כלל רק ניצוחם הוא אבדונם מכל וכל ואיך שייך נתינה על בית המן כי באבדונו אין כאן עוד בית המן שירשו מהם ולא קלטו ממנו כלום. רק בעולם הזה כל זמן שלא נמחה זכר של עמלק שייך לומר כן כי מצד הדמיון הם גם כן מכלל הבריאה אם כן על כרחך יש בהם גם כן איזה צורך בריאה, וישראל יוכלו לקלוט שורש זה גם כן. אבל מצד האמת אינם מכלל הבריאה כלל שנבראו רק כדי למחותם מן העולם.

וזה ענין הפורים דעשיית מלאכה לא קבילו עלייהו (כמ"ש מגילה ה, ב) כי באמת ביטול מלאכה הוא מצד הש"י שאין צריך לשום השתדלות ושייך רק מצד הש"י וקדושת שבת דקביע וקיימא. מה שאין כן יום טוב דישראל מקדשי הוא רק על ידי השתדלות, רק טעם ביטול מלאכה משום דביום טוב ניתוסף קדושה מחודשת על ידי דישראל מקדשי, ואותה קדושה משתרשת בקדושת שבת דהיינו קדושת הש"י שהוא שורש הכל שהכל יונק מזה ונעשת מהוספת קדושה זו גם כן קדושה קביעא וקיימא. מה שאין כן בפורים אין הוספת דבר רק שנתגלה אור זה דאין צריך הוספת דבר דאין כאן תוספת כי דבוקים בעיקר. וזה טעם כל המועדות בטילים וימי הפורים לא יהיו בטילים (כמ"ש מדרש משלי ט, ב) כי כל מועד על ידי נס וישועה נתחדש הוספה, ולעתיד לבוא יהיה ה' לאור יומם ואין כאן התחדשות. מה שאין כן ימי הפורים הוא גם כן אור זה. ומצד ישראל דמקדשי אין שייך ביטול מלאכה. ונמצא באמת אין כאן הוספה, רק מצד עולם הזה יש הוספה דזה עצמו הוספה שניתוסף השגה זו דאין הוספה כלל. וזהו הנתינה על בית המן דניצוח עמלק הוא על ידי השגה זו שמשיג שאין הוספה כלל היפוך עמלק שהוא הומה ומהמה ויש בו אותיות עלק היא עלוקה דצווחת הב הב (משלי ל, טו). וניצוח עמלק הוא על ידי ההיפוך ולא על ידי הקליטה ממנו וההיפוך הוא השגת דביקות זה לגמרי דקוב"ה וישראל כולו חד באמת לאמיתו והם נחלה בלא מצרים ובמה שאין גבול אין שייך תוספת.

[1] שמות רבה ל, ט: "מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהלכו לרומי, ודרשו שם אין דרכיו של הקב"ה כבשר ודם שהוא גוזר גזירה והוא אומר לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום והקב"ה אינו כן, היה שם מין אחד, אחר שיצאו אמר להם: אין דבריכם אלא כזב לא אמרתם אלהים אומר ועושה למה אינו משמר את השבת? אמרו לו: רשע שבעולם אין אדם רשאי לטלטל בתוך חצירו בשבת? אמר להם: הן. אמרו לו: העליונים והתחתונים חצירו של הקב"ה, שנאמר (ישעיה ו) מלא כל הארץ כבודו, ואפילו אדם עובר עבירה אינו מטלטל מלא קומתו? אמר להם: הן, אמרו לו: כתיב (ירמיה כג) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כא'

[כא] ארבעה מיני ענינים של מעלות והנאות ומתנות שיש לאדם שטוב שניתן לו מן השמים הם. שלושה הם באדם עצמו והם חכמה במוח. ושמחה בלב. והצלחה בכלי המעשה בפועל כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. והם השלושה שאמר הכתוב אל יתהלל וגו'[1] ואמרו ז"ל (נדה טז, ב) דנגזר בשעת יצירה טיפה זו חכם או טיפש, ועשיר או עני היינו השמחה שבלב שזו עיקר עשירות כמו שאמרו (אבות ד, א) איזהו עשיר השמח בחלקו ואם ירבה כחול כסף ואין לו שמחת הלב הוא קרוי עני וכן אמרו (ירושלמי סוף פ"ח דתרומות) לבא בכיסא תליא דשלות הלב תלוי בעשירות. וגבור או חלש היינו שלות כלי המעשה דהגבורה הוא בפועל. ואומר אל יתהלל וגו' דהכל בגזירה כי אם בזאת יתהלל וגו' היינו צדיק או רשע דלא קאמר (כמ"ש שם). ואינו דבר מחודש רק רצה לומר באלו השלושה השכל וידוע אותי, החכם בחכמתו מכיר ויודע שחכמתו מהש"י וכן כולם אז יוכל להתהלל. כי בכל דבר יש צדיק ורשע דאלו שלושה כוללים כל קומת אדם. בחכמה יש חכם בתורה ויש חכם להרע וכן בשמחת הלב יש שמחה של מצוה ועשיר בדעת, ושמחה של הוללות ותאות רעות שממלא כל חמדותיו בעשרו, וכן בגבורה יש הכובש יצרו ויש גבורת כעס ורציחה. וזהו שלושה כתרים, וכתר שם טוב עולה על גביהם (אבות פ"ד מי"ג),[2] דשם טוב הוא מה שהש"י מעיד עליו שכוונתו לשמים כמו שנאמר ראו קראתי בשם וגו' שלמדו בפרק הרואה (נה, א) מזה, דפרנס טוב הקב"ה ממנה. ושם טוב וכבוד הוא מה שהש"י ממנה שהוא מעיד שראוי לכבוד, כל אחד כפי מה שהוא, יש מכובד מצד חכמתו, ויש מצד עשרו והוא כתר מלכות, ויש מצד גבורתו והוא כתר כהונה ועבודה. והכבוד הוא המעלה ומתנה הרביעית והיא אינו מצד האדם עצמו רק מצד הזולת שחולקין לו כבוד. וכל כבוד הוא בהכרח מצד אחד משלוש מעלות הנזכר או מצד כולם, וזהו עולה על גביהם כי אינה בפני עצמה רק על גביהם והוא עולה עליהם כי זולת זה אין הם מעלות כלל כנזכר לעיל. והם תלת אבהן ודוד המלך ע"ה רגל רביעית שבמרכבה כי הוא זכה לשם טוב דזהו עיקר מדת מלכות כמו שאמרו ז"ל (שם נח, א) שמברכין על המלך שחלק מכבודו וגו'. אבל כתר מלכות שמצד עצמו של אדם מצד השמחה שבלב זה דרגא דיעקב אבינו ע"ה.

וזה היה בפורים ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר הם כל ארבעה כתרים הללו, אורה זו תורה (מגילה טז, ב) במקרא מגילה דנקרא אמת כאמיתה של תורה כמו שאמרו ז"ל (שם) שאז יש התגלות חכמת אמת במוח בני ישראל. ושמחה זו יום טוב, ורז"ל אמרו (שם ה, ב) יום טוב לא קבילו עלייהו ולכן פירש רש"י על ימים טובים אחרים ושניהם אמת כי יום טוב בלשון הכתוב אינו רצה לומר השמחה בלב בלבד שהרי אמר שמחה וגו' ויום טוב על כרחך דיום טוב אינו על השמחה לבד רק על מניעת עשיית מלאכה. מה שאין כן בלשון חכמים יום טוב היינו על השמחה בלבד כמו (שבת קיט, רע"א וש"מ) עבידנא יומא טבא לרבנן דודאי אין רצונו לומר ביטול מלאכה. והיינו דהכתוב הוא דבר המפורש לכל, ויום טוב מפורש היינו שיהיה נגלה על כלי המעשה, מה שאין כן דברי חכמים בתורה שבעל פה הוא מה שאינו מפורש, יום טוב שלהם הוא שלא במפורש, וזהו שכתבו תחלה ויום טוב רק דלא קבלו ובודאי לא עלה אל לבבם דבר ריק שאין ראוי לקבל וגם לא היה ראוי להזכיר זה במגילה, רק דבאמת הוא יום טוב מצד החכמים, דאנשי כנסת הגדולה הם ראש חכמי ישראל כנודע, דהיינו מצד ההעלם והחכמה יש בו שורש יום טוב בשמחה שבלב, אבל מצד הגילוי בפירוש לכל ישראל כדרך שאמרו (קידושין סו, א) על תורה שבכתב כתובה ומונחת דמה שכתוב נגלה לכל ואין צריך לחכמים, ולהיות יום טוב מגולה לכל, זה לא היה כי נס דפורים היה בהעלם מלובש בדרכי הטבע, רק שהחכמים והמשכילים יבינו שהוא נס גמור וגאולה שלימה, אבל לא היה בגילוי גמור לעין כל בשר, ולכך יום טוב זה נקרא בלשון הכתוב שמחה. והיינו גם כן קיום יום טוב האחרים כפירוש רש"י כי כל דבר בזמנו אז הוא בהתגלות, ומקודם הוא בהעלם מושך אותו קדושה, כמו בששת ימי המעשה משבת הקדושה דקביעא וקיימא, ובכל החדשים מיום טוב הקדושה דישראל מקדשי דהיינו עונג ושמחה וביום טוב הוא מפורש, ובכל ימות השנה כל שמחה שיש לאדם הוא נמשך מקדושת יום טוב. ובפורים הוא התגלות זה דהמשכת השמחה מיום טוב והוא קיום יום טוב אחרים. וזהו על ידי משלוח מנות איש לרעהו דזהו דרך שמחה ושלות הלב. וזהו עיקר שמחת אמת כאשר יש לו טובת עין לההנות מחלקו לאחרים מה שאין כן צר עין אין קרוי עשיר כלל כי אין שמח בחלקו על ידי שעינו צרה בשל אחרים.

וששון זו מילה הוא ההצלחה במעשה בכבישת היצר וזהו שורש מצות המילה שעליה אמר דוד שש אנכי וגו' (על אמרתך, תהילים קיט, קסב) שאין הערלה קרויה אלא על שם עכו"ם אבל כל ישראל קרויים נימולים (כמ"ש נדרים לא, ב) כי כולם גבורי כח עושי דברו כי גם רשעי ישראל הם רק מרשיעים כרצון הש"י כמו שיבורר לעתיד [אחר תשובה מאהבה] שיהיו החטאים כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית (כמ"ש שבת פט, ב) כך החטאים הכל מסודר מששת ימי בראשית שרצה הש"י שיעשו ישראל. וכן כל עבירות בני ישראל הם עבירות לשמה הגדולות ממצוות שלא לשמה (כמ"ש נזיר כג, ב) היינו מקצת מצוות קלות שעושים העכו"ם שהוא שלא לשמה כי אי אפשר להיות לשמה שהרי אינו רצון הש"י דהש"י מצפה ביבוש קצירה שתשברנה. אבל ישראל דבוקים בשמו של הש"י וכל מעשיהם לשם שמים אלא שאינו נגלה בעולם הזה. ועל זה היא שורש מצות המילה שהוא הכרה בשורש ההולדה שהם רשומים לשמו של הקב"ה בשרשם ולכך נקרא אמרתך אמירה בלחישה (כמ"ש זח"ג פח, ב. ח"א רלד, ב) שאינו בהתגלות, ועל זה הוא הששון דרצה לומר הוראת המלה בלשון הקודש התגלות השמחה שבלב לפועל במעשה וזהו על ידי המשתה דקבילו עלייהו אחר השמחה דחייב לבסומי כו' והוא התגלות השמחה לפועל דגם דלא ידעי בין כו' הם דבוקים בהש"י בכל מעשיהם. ויקר היינו כתר שם טוב וכבוד אלו תפילין שבראש דראו כל וגו' דתפילין אינו מצוה בעצם האדם רק לבוש המלביש לאדם וכן הכבוד הוא לבוש מבחוץ. רק לבוש יקר דישראל הוא התפילין דהיינו כי שם ה' נקרא עליהם. והתגלות זה בפורים כי נפל פחד וגו' על ידי מצות מתנות לאביונים כי מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (משלי יח, טז), גדולים היינו בחכמה ובצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב), כי עיקר הכבוד מצד החכמה כמו שנאמר כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה) כנחלה שאינה פוסקת כמו שאמרו (ב"מ פה, א) כל שהוא תלמיד חכם ובנו כו' אינה פוסקת, ופירוש הוא ובנו ובן בנו היינו כשהיא חכמתו בשלימות כי האב זוכה לבנו בחכמה (כמ"ש עדיות פ"ב מ"ט) כי הבן נמשך מטיפי מוחו וכאשר החכמה רק משפה ולחוץ ואינו במעמקיו באמת רק חכם למראית עין אינו חכם בשלימות ואין בנו תלמיד חכם. וזה טעם שלא ברכו בתורה תחלה (כמ"ש נדרים פא, א) כי הברכה לפניה הוא הכרה דהחכמה מהש"י, ובלאו הכי אינו אלא דמיון, וחכמה למראית עין לבד ולא באמת. ויש ממעמקים תרין עומקין דאינון נסתרות מוחא ולבא ועומק השני נגלה בבן הבן וכאשר החכמה בשלימות בכל מעמקיו שוב אינה פוסקת והכבוד לו לנחלה. כי כבוד ה' נקרא המדה האחרונה המושגת לבריותיו שהם משיגים אדנותו ומלכותו שמצד זה הוא הכבוד מן הזולת כנודע. ומדה זו עיקרה הוא כתר מלכות ולכך על מלכים אומרים בישראל שחלק מכבודו שמלכותם חלק אלוה ממעל, ובעכו"ם שנתן מכבודו כי הם בשר ודם ואין להם שייכות לאלהות כחלק מן הכל ונקרא נתינה, אבל מכל מקום הוא מכבודו כי לב מלכים וגו' הכל ביד ה' כמקודם וכבודו הוא המתפשט. רק מכל מקום נאמר בי מלכים ימלוכו ומאן מלכי רבנן (כמ"ש גיטין סב, א) היינו חכמי תורה שבעל פה דמלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וחכמה תתאה.

וזהו גם כן שמברכין שחלק ושנתן מחכמתו ואין מברכים גם כן על גבור ועשיר ומצינו גם כן תואר עשיר על הש"י בתנא דבי אליהו (ריש סא"ר) וכמה פעמים עשיר ושמח בחלקו כו' אבל מדות אלו בעצם הש"י מצד מדותיו הם מן המדות ראשונות שלא ממדת כבודו יתברך המתפשט לשכון בדרי מטה. והעושר והגבורה שבתחתונים הוא מצד ההתלבשות עושר וגבורה שלמעלה במדת כבודו יתברך המתפשטת בכל הבריאה שכולה לכבודו ברא ואין לקרותו חלק ונתינה מעושרו וגבורתו ממש דזהו לאין קץ ועושר וגבורה דבשר ודם הוא בגבול שהעושר יש לו כך וכך ואי אפשר שיהיה לו לאין שיעור וכן בגבורה להגבור היותר עצום יש דבר שינצחנו ושלא יוכל לעמוד בו ואם כן אין לקרותו עושרו וגבורתו. מה שאין כן חכמה וכבוד הוא מצד מדה תחתונה שהיא הנותנת גבול וקצבה לנבראים והיא גם כן בלי גבול בעצם שהרי הוא ממדת הש"י וכן החכמה והכבוד של בריות הם בלא גבול בעצם רק מוגבלים מצד האדם כי הם חלק מחכמה תתאה שלמעלה וכבוד העליון. וכל מלוכת מלכים בפועל הם על ידי דתורה שבעל פה וזה נקרא ראוי למלכות כהאומר כן על אחשורוש (מגילה יא, א)[3] כי גם באומות העולם נקרא חכם כמו שאמרו ז"ל (שם טז, א) בחכמיו דהמן. והמלך יש לו ענין חכמה מיוחד שבעבורו ראוי לכבוד. מה שאין כן להאומר ממונא יתירא דיהיב וקם כבודו מצד העושר דבצל וגו' כי כבוד מצד עושר וגבורה אינו כבוד של אמת שיהיה יכון לעד כי הוא בעל גבול ויש לו הפסק. מה שאין כן חכמה אין גבול כאשר הוא דבוק בחכמה עליונה כמלכות בית דוד מצד דיבוקם בתורה שבעל פה רק בצל וגו' דעל ידי מתן ירחיב מתרחב לו הדרך שיוכל לילך לפני החכמים ממילא גם כבודו כן. והיו שני הפכים בנושא אחד באחשורוש כי אלו ואלו דברי אלקים חיים דזה ענין פורים ונהפוך הוא וגו' שיש שני הפכים בנושא אחד ומצד הסוף כבודו מצד חכמה ומצד ההתחלה מצד עושר. והמלך סתם הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה (כמ"ש זח"ג קט, רע"א) שהוא התגלות שכינתו שהיתה מתלבשת בו בסוד גלות השכינה שממנה יונקים בני ישראל באותו זמן הוא גם כן בשני הפכים. ושני מיני כבוד אלו תפילין שבראש היינו מצד החכמה שבמוח דזהו לאחרים לאות מה שאין כן תפילין דיד שהוא מעלות הלב וכחות המעשה זהו רק לך לאות דאין מצדם כבוד מצד התפילין דהיינו הדביקות בהש"י רק מצד מתנות לאביונים היינו החסרון שיש בזולתו זה גורם לו כבוד כי החכם מכובד גם בין חכמים ואפילו יהיו גדולים ממנו מכל מקום אם הוא חכם באמת יוכל לומר דבר חכמה בין חכמים גדולים שיכירו שהוא חכם כי אין שיעור לחכמה והוא יוכל לחדש דבר שלא יעלה על לבם. מה שאין כן בגבורה ועושר שהוא בגבול מי שהוא כמותו אין לו כבוד נגדו רק הכבוד מצד אביונים ופחותים ממנו. ובפורים נמשכים כל ארבע מתנות אלו מלמעלה ליהודים, וחכמים קבעו נגדם ארבע מצוות שיזכו לזה על ידי השתדלותם ויהיה נקרא על שמם, דישראל מקדשי לזמנים. והשגת קדושת היקר דתפילין שבראש מצד החכמה, ההשתדלות שלו הוא במתן אדם דבצל וגו' ולפני גדולים שהוא הולך קודם דהליכת אדם היינו השתדלותו וההשתדלות עיקר בזה דעיקר השתדלות דפעולת אדם הוא במעשה דבזה יד אדם שלטת והוא מהנגלות שלנו ולבנינו. מה שאין כן החכמה עיקרה במוח ולב מהנסתרות לה' אלהינו ורק מפיו יתן חכמה בעזר אלהי.

[1] ירמיהו ט, כב-כג: "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידע אותי, כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה'". נדה טז, ב: "דריש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: רבש"ע, טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק – לא קאמר, כדר' חנינא; דא"ר חנינא: הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י'): ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'".

[2] אבות ד, יג: "רבי שמעון אומר: שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן".

[3] מגילה יא, א: "המולך, אמר רב: שמלך מעצמו. אמרי לה לשבח, ואמרי לה לגנאי. אמרי לה לשבח – דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה, ואמרי לה לגנאי – דלא הוה חזי למלכותא, וממונא יתירא הוא דיהב וקם".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כ'

[כ] נס דפורים נקרא בריש פרק ג' דיומא (כט, א) סוף כל הנסים כי הוא נעשה במידה האחרונה ממדותיו יתברך. שידוע שיש שבע מדות ושש מדות הם נגדם ששה זמנים המפורשים בתורה פסח שבועות וסוכות ידוע דהם נגד תלת אבהן. וראש השנה ויום הכפורים הם נגד תרין בדי ערבה ועצרת שהוא רגל בפני עצמו ומתרגמינן כנישו נגד מדת היסוד שלשם מתאספין כל המדות להשפיע למדת מלכותו יתברך. ואלו הששה הם מה דישראל מקדשי אבל השביעית היא קדושת השבת דקביע וקיימא דנקרא שבת על שם השביתה מכל השתדלות ופעולת אדם שאין להם מבוא בזה דהוא שוכן גם בתוך טומאותם ואע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, א) כי כנסת ישראל בת זוגו דשבת והם דבוקים במדה זו שאי אפשר לנתקם כלל. כי מדה זו נקרא אמונה (זח"ג רל, א) וישראל נקראים (שבת צז, א) מאמינים בני מאמינים וזרע אברהם יצחק ויעקב אי אפשר שלא יאמין כלל כי זהו מצד קדושה דקביע וקיימא מהש"י בתוך לבבות בני ישראל. וקדושה זו מתגלית בכל תוקף פורים שאמרו (מגילה ז, ב) חייב לבסומי עד דלא ידע, דהפירוש הפשוט בו הוא גילוי דבר זה דלבבות בני ישראל דבוקים באמת בהש"י גם כשאין יודעים בין ימינם לשמאלם. ובשלושה דברים אדם ניכר (עירובין סה, ב) בכוסו ובשכרותו שאז אין בו דעה שלימה להסתיר ולהעלים מעמקי לבבו. ואז מתגלה מה שהוא תוך מעמקי הלב כמו שאמרו (סנהדרין לח, א) נכנס יין יצא סוד ונתגלה דמעמקי הלב דבני ישראל דבוק בהש"י בלי שום ישוב הדעת וכפייה לרצון הלב רק נקודת הרצון האמיתית היא דבוקה באמת מעצמה בהש"י. ועל ידי מדה זו נעשה הנס דפורים כמו שנאמר ותלבש אסתר מלכות וכמו שנאמר ומרדכי יושב בשער המלך וישב מרדכי אל שער המלך.

וידוע דמדה זו נקראת תרעא לאעלא גו מהימנותא (זח"א ה, ב. יא, ב) ועליה נאמר זה השער לה' וגו'. וכן דרשו רז"ל (מגילה טז, א) על פסוק וישב מרדכי ששב לשקו ולתעניתו כו'. דתפלה הוא ממדרגה זו כטעם ואני תפלה שהוא דרגא דדוד כי אתה נקרא שירותא והוא הכרת הנוכח בפסח דראתה שפחה כו'. ואני הוא מדה האחרונה שהש"י שוכן בתוך לבות בני ישראל ממש עד שהנביא יוכל לומר בפיו אני ה' כי הוא עצמו לבבו הוא משכן כבודו יתברך. ומזה נמשך התפלה דלכן תקנו מקודם אד' שפתי תפתח וגו' ובשם האדנות דרצה לומר מדת אדנותו ומלכותו בתחתונים דאי אפשר להתפלל אלא כאשר הש"י פותח חדרי לבבו ופותח שפתיו בתפלה ולולי זה אין מציאות לתפלה באמת כלל. דלכן נקרא בתיקונים (סוף תיקון י"ג) ברתא דמלכא דא צלותא כמו בת מלך שאין המלך מניחה ללכת לבדה. וזה נקרא כיוון לבו דאז מתפלל ונענה. פירוש לבו הקב"ה כמו שאמרו ז"ל (שהש"ר ה) על פסוק ולבי ער וכן אמרו (ברכות ל, א) יכוין את לבו כנגד בית קודש קודשים דפירוש הפשוט שהלב מכוון נגד קודש קודשים ששם שכינתו יתברך ואז הלב עומד מכוון ומיושר לתפלה דלולי כן גם העכו"ם הם מתפללים אלא דהם אין להם שייכות לתפלה מצד לבבם שאין לו שייכות לשכינת הש"י כלל. וזה היה טעות בלעם בקרבנות דבלק שחשב על ידי תפלה יפעול מהש"י ולא ידע דאין שייכות תפלה אלא לישראל. רק מצד תפלתו של שלמה המלך ע"ה דגם הגוי כשיתפלל אל בית המקדש יענה ניתן קצת כח כדרך שאמרו ז"ל (ויק"ר א, יא ומד"ת תרומה ט) אלמלי היו העכו"ם יודעין כמה בית המקדש יפה להם כו' כי זה כל ענין בית המקדש להיות שכינה קבועה וקיימא בעולם הזה גלוי לעין כל אף לאומות העולם. וזה כל עניניו של שלמה המלך ע"ה בנשיאת נשים נכריות שהוא רצה שיכירו כולם כח מלכותך כמו שיהיה לעתיד. וזה טעם תפלתו זו שיהיה גם לגוים הכרה בקדושת המקדש שיפנו להתפלל אליו עד שמכח הכרה זו יהיה להם קצת כח בתפלה שיהיו נענים. ובעת חורבן בית המקדש דהגלות הוא העדר הכרת העכו"ם זה ממילא אין להם שייכות תפלה כלל רק לבני ישראל.

ובפורים היה גם כן קצת התגלות אור לעכו"ם וכמו שנאמר ורבים מעמי הארץ מתייהדים וגו', ואומר ליהודים היתה וגו' ויקר ודרשו רז"ל (מגילה טז, ב) אלו תפילין שבראש דראו כל עמי הארץ כי שם וגו', והיינו ראיה זו דשם ה' נקרא על בני ישראל וכמו שנאמר כי נפל פחד היהודים עליהם שלא השיגו שום השגה מגלוי שכינתו יתברך דזה היה אז בהעלם גדול ואין שם שמים נזכר במגילה כלל שלא היה התגלות ופרסום אלהות לעכו"ם רק פרסום גדלות היהודים איך הם מושגחים בהנהגה עליונה. כי באמת שכינת הש"י עצמו אינו אלא בלבבות בני ישראל לבד ושבת הוא אות ביני ובין בני ישראל ועכו"ם ששבת חייב מיתה. כי ענין השביתה והעדר השתדלות הוא מצד הכרה דפעולת אדם אינו כלום רק הכל מהש"י וזה חיותן של ישראל והוא עצמו מיתתן של עכו"ם דכל חיותם הוא מצד ההשתדלות ופעולת אדם והעדר ההכרה אבל מיד שמתגלה דבר זה דהכרת הש"י ושאין מבוא לפעולת אדם אז נעדר חיותם. וכן היה מיתת בכורים דמצרים על ידי מורא גדול זו גלוי שכינה.

ומצד זה היה גם כן הריגת השונאים ומחיית עמלק דפורים. כי ענין עשרת אלפים ככרי כסף לשקול אל גנזי המלך דמלך סתם במלך מלכי המלכים הקב"ה מדבר היינו כי המן טען ישנו עם אחד ישן מן המצוות כדרשת רז"ל (מגילה יג, ב). רק באמת אמרו ז"ל (שהש"ר ה, ב) אני ישנה מן המצוות כו' ולבי ער לעשותן וכמו שאמרו (ברכות יז, א) גלוי וידוע שרצונינו כו' ומי מעכב כו' כי אמיתות נקודת הרצון דבוק בהש"י רק יצר הרע מעכב. וטען המן שיש לו מחיר לתת נגד היהודים שיש לו גם כן כח זה, כסף פירוש רצון וחמדה וכידוע דכסף דרגא דאברהם שהוא התחלת שורש ישראל ויש לו גם כן התחלת שורש זה. וזה כל כחו של עשו פושט טלפיו כו' טהור אני (כמ"ש ב"ר ריש פ' ס"ה) שאמר שגם הוא טהור כמוהם. ועשרת אלפים כי אלף הוא מספר הרבוי כמו שכתב הרמב"ן על פסוק נתתי אלף כסף (בראשית כ, טז) וידוע דכל דבר מתחלק לעשר ונמצא עשרת אלפים תכלית רבוי השלימות. ועמלק בא בעת ישראל במעלה עליונה היה פשיטות טלפיו לומר שגם הוא במעלה כמוהם כמו שאמרו ז"ל (פרדר"א פ' מ"ד ופסיקתא רבתי פ' י"ב) בא בכחו של זקינו כו' בהשגה והשתדלות וכמו שנאמר ויזנב וגו' וכל ניצוח הוא על ידי משפט ודאי היה הוא נקי בזה ולכך מנצחו היה יהושע מזרעא דיוסף שהוא עיקר כח ההשתדלות וניצוח היצר. ונאמר רק ויחלוש ולא ניצוח גמור רק לפי חרב בפה של החרב נגע בהם. פירוש פה הוא ההתגלות שבלב כי במעשה הידים אין ניכר התגלות שבלב רק בפה. ושני מיני השתדלות הם בתורה ובמצוות, ומצוות יש בעכו"ם למראית עין וכמו שאמרו ז"ל (ב"ב י, ב) על פסוק ביבוש קצירה וקראום מקצת מצוות קלות כי הם קלות מאד לדחותם לפי שעיקר כובד ויקר המצוה הוא מצד הכונה ורצון הלב רק מכל מקום קרויים מצוות. אבל תורה אין שייכות לעכו"ם ועכו"ם שלמד תורה חייב מיתה (סנהדרין נט, א) והאומר יש תורה בעכו"ם אל תאמין (איכה רבתי ב, יג). והמן היה בעת שינה מהשתדלות וזה לעומת זה גם הוא טענתו מצד דגם הוא דבוק ברצונו באמת בהש"י ומה שאינו כך הוא מפני היצר הרע, ועל זה נתחייב מטעם עכו"ם ששבת, כי דביקות בלא השתדלות הוא רק לבני ישראל ועכו"ם יש להם רק שכר מצוות קלות כנזכר לעיל. ונתגלה בפורים דנהפוך הוא אשר וגו' שלבני ישראל יש כח הגם דישנים ממצוות דבוקים בהש"י וזהו סוף כל הנסים התגלות דביקות זה שמתגלה בפורים דגם אם נשתקע כמו שנשתקע עד דלא ידע לגמרי, ותינוק שנטמע בין העמים שאין לו ידיעת בית רבו גם כן, אף הוא דבוק לגמרי בהש"י, כי סוף מעשה דבוק במחשבה תחלה כנודע דנעוץ סופן בתחלתן.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יט'

[יט] ענין גלות השכינה פירוש שכינה הוא מדת הש"י שהוא שוכן בתוך לבבות בני ישראל כמו שנאמר ושכנתי בתוך וגו' אני ה' שוכן וגו' והוא מדת המלכות כטעם ומלכותו בכל משלה פירוש בכל היינו גם מה שהוא מרחק רב ובתוך טומאותם (יומא נו, ב) אפילו בלב המשוקע מכל מיני תאות וזוהמא שהם הנקרא בלשון הכתוב טומאה מכל מקום חלק ה' עמו ואף על פי שחטא ישראל הוא שרשו דבוק הוא בהש"י וקדוש שרוי בתוך מעיו ובמעמקי לבבו הנעלם. וזהו עיקר שכינה בתחתונים שרצה הקב"ה היינו בתוך לבבות בני ישראל. אבל בגלות נאמר לב מלך ביד ה' שאין להם בחירה רק הש"י מנהיגם. ולא נאמר שהש"י שוכן בתוך לבם להנהיג דזה לא נקרא שהוא בתוך הלב כלל וגם בגלות אין שכינתו יתברך אלא בתוך לבבות בני ישראל וכמו שאמרו (שהש"ר ב, ט) מעולם לא זזה שכינה כו'. רק אצלם הוא בהיפך דלבבם בידו שאין לבם גם כן תוך לבם דאין לבם ברשותם לעשות כרצונם רק כרצון הש"י ואצל ישראל רצון הש"י גם מה שהוא נגד רצונם הוא נקרא באמת רצונם כידוע דברי הרמב"ם (סוף פרק ב' מהלכות גירושין) בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. והוא גם כן טעם דברי רז"ל בריש פרק קמא דראש השנה (ד, א) החילוק בענין שלא לשמה ועל מנת לקבל פרס בין ישראל לעכו"ם עיין שם דבעכו"ם רצון הש"י הוא באמת היפך רצונם האמיתי שהוא ממש היפך מרצון הש"י. רק דהמלכים אין לבם ברשותם רק בידו ורשותו וכחו של הש"י. ודבר זה הוא גלות שגלתה שכינתו יתברך לפלטרין של מלכים מאומות העכו"ם כדרך שאמרו בשמות רבה (טו, יט) המשל אפילו אלף טומאות אני נכנס כו' על פסוק ועברתי אני ה' דזה שהוצרך להטפל בלבבות מלכים דאומות עכו"ם זה אין דומה כלל לתוך טומאתם דבני ישראל דזו טומאה קלה לפי שעה שיש לה טהרה במקוה ישראל לה' כמו שאמרו (יומא פה, ב) מי מטהרן אביהם שבשמים כאשר דבוקים בו שהוא שרשם הרי זה כמו השקה למעיין דמועיל לטהר מים טמאים מה שאין כן טומאת עכו"ם היא אבי אבות הטומאה. ויש בהם מדרגות, טומאת עמלק היא אב טומאה שאין לה טהרה במקוה כלל כמו שנאמר תמחה, ושאר אומות הוא מה שאי אפשר להשיבם למעין כלל כי אין להם שום דביקות והשקה למעין. רק בבני ישראל נאמר ישקני מנשיקות פיהו זהו ההשקה למעין (וכמ"ש שהש"ר א), ולכך שכינת הש"י בתוך בני ישראל גם בתוך טומאותם אינו קרוי גלות כאיש נודד ממקומו דהגם דמקומו מקום טהרה כעצם השמים לטוהר מה שאין כן בתחתונים מכל מקום מיד שהלבבות נדבקים להש"י שבים גם הם [1]מקום טהרה. וזהו טומאותם דייקא אצלם מצידם נקרא טומאה אבל אינו אומר סתם בתוך טומאה דמיד שהש"י שוכן אין כאן טומאה. וכדרך שאמרו (שבת קמו, א) בשעת מתן תורה פסקה זוהמתן והוא לעולם במקום טהרתו. מה שאין כן הטפול בלב מלכים ושרים הוא נקרא נדידה ממקומו מקום טהרה ונקיות מתאות וכל טינופת עולם הזה ולבם מלא באמת מכל מיני טומאה שאין לו טהרה כנזכר לעיל זה נקרא גלות.

ורז"ל פירשו זה הסוד במה שאמרו (זח"ג קט, רע"א ומ"ר אסתר ג, י) כל מקום שנאמר המלך סתם במגילת אסתר במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר. כי בכל המגילה לא נזכר שום שם משמות הקב"ה היינו כמו שאמרו ז"ל (מגילה יד, א) אכתי עבדי אחשורוש אנן ואין כאן התגלות שם שמים. רק דזה נגלה דלב מלכים ושרים ביד ה' דנתגלה סוד זה שבכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם שלמדוהו רז"ל (ירושלמי תענית פ"א ה"א) על גלות פרס ממה שנאמר ושמתי כסאי בעילם והאבדתי וגו' ומקרא זה דרשוהו בפרק קמא דמגילה (י, סע"ב) על ושתי והמן דאז נתגלה ענין גלות השכינה בלב מלכים שהוצרך לקחת לבבו בידו שלא להניחו להתנהג רק כרצון הש"י. וכעין הנהגת הש"י בשכינתו יתברך בלבבות בני ישראל דאין מניחם לנתק ממנו כלל וכמו שנאמר ובחימה שפוכה אמלוך עליכם כי זה שאמרו (תדב"א זוטא ט) אם יגדיל אדם עבירות זו למעלה מזו כו' היינו מצד מה שהש"י אין מניחו לעשות כל כך עבירות שלא יוכל לשוב עוד כי חלק ה' עמו חלקו ונחלתו כנחלה שאין לה הפסק (ר"ה יב, ב) ואי אפשר לנתק והוא מנהיג הלב ממש ולבם בידו. וכך בגלות הם לבבות מלכי עכו"ם בידו ממש שלא ינהיג כלל כרצונו הגם דאחשורוש אויב ישראל יותר מהמן כמשל רז"ל (מגילה יד, א) דבעל התל והחריץ מכל מקום בעל כרחו שלא בטובתו הטיב להם וגם זעף על אסתר ובא מלאך כו' כדברי רז"ל (אסת"ר ח ויל"ש ה)[2] והוא הכל מה שלבבו ביד הש"י וכל מקום המלך סתם במלך מלכי המלכים הקב"ה הגם דמבואר בפשט הכתוב דבאחשורוש מדבר כמו יבוא המלך והמן אל המשתה וכדומה רק הוא מצד ההתלבשות בגלות השכינה. וכל דבורי אסתר היה אל המלך מלך מלכי המלכים הקב"ה כמו שאמרו ז"ל (מגילה יד, ב) שלבשתה רוח הקודש מדרגה זו הנקרא מלכות דהוא התגלות שכינתו יתברך בקרב לבבה וכי רק הוא לבדו שוכן בכל קצוי ארץ, ואין עוד ממש, שאין שום דבר ממשי כלל זולתו, רק הנהגת מלך מלכי המלכים הקב"ה לבד. וכן כל הספורים במגילה בכל מקום שנאמר המלך סתם המשכיל יבין כי דבר זה נתגלה בנס פורים שהמלך סתם הוא מלך מלכי המלכים. ושם זה להש"י נתגלה בפורים דגם מלכי עכו"ם לבם בידו של הקב"ה דבר זה נתגלה לעין כל בפורים, דהגם דעבדי אחשורוש אנן מכל מקום אנו עבדי הש"י גם בהשתעבדות זה דלאחשורוש (עזרא ט, ט) ובעבדותינו וגו'.[3] והתגלות אור זה הוא בכל פורים ובכלל החודש אדר כמו שאמרו ז"ל (תענית כט, ב) האי מאן דאית ליה דינא בהדי כו'[4] כי משפטי עכו"ם הוא מצד המלכות שלהם ואז מתגלה דגם מלכות שלהם הוא ביד הש"י היינו ביד ישראל שהש"י שוכן בקרב לבבם באמת ומנהג גם כן לבבות מלכי העכו"ם כרצונם מה שאין כן חודש אב שהוא ההיפך דהוא התחלת הגלות שלא נגלה עדיין דבר זה דגלתה שכינה עמהם שגילוי דבר זה הוא אתחלתא דגאולה שלימה ומיד סמוך לאדר הוא ניסן מיסמך גאולה לגאולה (מגילה ו, ב) דבניסן עתידין להגאל גאולה שלימה.

[1] להיות

[2] שוחר טוב כב, כז: " באותה שעה ירד מלאך מן השמים וסטרו על פיו, ואמר לו: רשע קונייתך עומדת בחוץ, ואתה יושב בפנים? ויהי בראות המלך אין כתיב, אלא ויהי כראות, בעל כרחו, שלא בטובתו נשאה חן בעיניו".

[3] עזרא ט, ט: "כי עבדים אנחנו, ובעבדתנו לא עזבנו אלהינו, ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס, לתת לנו מחיה, לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבתיו ולתת לנו גדר ביהודה ובירושלם".

[4] תענית כט, ב: "אמר רב פפא: הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי – לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יח'

[יח] ענין פורים על שם הפור, דקדושת שבת קבוע מהש"י דמקדש, וקדושת יום טוב וראש חדש ישראל מקדשי, אבל פורים אותו יום זכה בגורל על ידי המן שנבחר למחיית עמלק כי מיניה וביה אבא כו' (סנהדרין לט, ב)[1] ועל פי עצמו נבחר על פי הגורל נפל על יום זה שיהיה מוכן למחיית עמלק ולנוח ביום שאחריו ועשה וגו' ולכאורה הגורל נראה מקרה רק הכתוב מעיד (משלי טז, לג, בחיק יוטל את הגורל) ומה' כל משפטו דהמקרה גם כן מהש"י על ידי זה הוא עיקר ניצוח עמלק שנאמר בו אשר קרך וכן בהמן אשר קרהו שנתלים במקרה כי כפי שרשם כך הם כל ענינם כדרך שאמרו (סנהדרין צ, א) הוא כפר בתחית המתים לפיכך אין לו חלק כו' וזהו מצד הבחירה. ומצד הידיעה הוא בהיפך שמי שאין לו חלק בתחית המתים הוא כופר בתחית המתים. וכן כל ענין עמלק מקרה בעולם כי הש"י ברא גם כן ענין מקרה דאין דבר חוץ מהש"י ודבר זה גם כן מהש"י שיהיה מקרה מה שאינו מסודר כפי הסדר שיסד. וזהו עמלק ולפי שהוא מקרה כמו שנאמר אשר קרך הוא תולה הכל במקרה. ואמר אשר קרהו וזהו היה בעת הסוף שלו שהלך לאבדון אז אמר אשר קרהו שתלה הכל במקרה דכל דבר מתברר בסופו כמו בבלעם בסוף במעשה דשטים נתגלה דשרשו זנות ואז אמר הנני הולך לעמי וגו' כמו שאמרו ז"ל (ילקוט שמעוני בלק כד, יד ופירש"י) ונודע שנבאש. דבתחלה כל דבר רע הגוון הוא להיפך וגוון עמלק הוא שאין נתלה במקרה דענין הגורל מצינו בתורה ביום הכפורים ובחלוקת הארץ דזהו ענין ישראל לסמוך על גורל להחזיק שאין הדבר במקרה. וזה כל תוקפו של עשו פושט טלפיו כו' (ב"ר ריש פ' סה) עד שהוצרך הש"י לומר אני חשפתי את עשו גליתי מסתריו דאחר לא יוכל לגלות זה ונאמר נחפשו עשו נבעו מצפוניו משמע דיש לו מצפונים ואין הכתוב קורא מצפון מה שצפון לעין סתם בני אדם רק מה שצפון גם ממלאכים ונביאים וחכמים ואין צריך לומר מאדם עצמו שיוכל להטעות עצמו ואי אפשר לגלות זה אלא הש"י הבקי במעמקי לב. וזה כל כח עמלק שנקרא ראשית גוים ונאמר והיה בהניח וגו' תמחה וגו' דכל העכו"ם אילו לא היה שורש מהם בלבות ישראל לא היה להם מציאות בעולם וזה כל ענין ניצוחם כאשר מנצח אותו כח הרע שבלב ממילא הוא מנצח אותה אומה בפועל. וכל העכו"ם הם רע נגלה והיה בהניח וגו' שכבר יהיה לו נייחא מזה שלא יבלבלו שום רע ונדמה בעיניו טוב אז צריך להתחזק נגד עמלק שהוא נדמה בעיניו טוב רק שהוא עומק ראשית דרע ובשאר ההתפשטות אין מורגש רע כלל. ובו צריך תמחה כי מה שרע בנגלה הכל הוא לצורך שאין לך מדה רעה שאין בו שימוש לצורך גם כן דלולי כן לא ברא הש"י דבר זה בלב. ותאוה וכעס וכדומה הכל פעמים יש בהם צורך כשמשתמש בהם כפי רצון הש"י כנודע. מה שאין כן עמלק שנקרא מקרה ואינו מעצם הבריאה כי הש"י ברא גם דבר זה שיהיה דבר נראה מקרה ושצריך למחותו לגמרי כי ממנו לא ישאר רושם לטוב כלל כי ראשית הכל הוא הש"י ומצד ההתפשטות יש חילוקי מידות שונים אבל הראשית גוים הוא עדי אובד כי אני ראשון וכל ראשית שחוץ ממנו הוא אפס באמת כי כל האומות קרו ליה אלהא דאלהא (מנחות קי, א) מה שאין כן התולים במקרה ולית דין כו'. וכמו שבישראל מה שנראה כולו רע הוא באמת כולו טוב כי הם מהפכין חשוכא לנהורא כך באומות הוא להיפך מי שנראה כולו טוב הוא באמת כולו רע ואין בו השארה לטוב כל שהוא. ושורש עמלק שבלב היינו העדר הכרת הנוכח כמו שאמרו (מד"ת סוף פרשת תצא) אין השם שלם ואין הכסא שלם עד כו' ושלימות השם הוא כמו שאמרו (פסחים נ, א) לא כשאני נכתב אני נקרא בעולם הזה אין בליטה זו לעין לגמרי איך הש"י היה הוה ויהיה ומהוה הכל שזהו הוראת שם הויה והכסא הוא ההשגחה שיושב כמלך על כסא ומלכותו בכל משלה. והיה בהניח וגו' דמתחלה יש דברים אחרים תאות וכעס וכדומה המסתירים זה אבל כאשר לבבו נקי ועדיין אין הכרת הנוכח מאירה לו להיות ממש תדיר כעומד לפני מלך גדול ומורגש לעין בכל דבר איך הש"י מנהיג ובורא ואין בלתו זהו משורש עמלק שצריך למחות בעבודה שבלב והיה כאשר ירים משה ידו וגו'. והוא קודם הכנסת כל דבר קדושה גמורה קודם מתן תורה וקודם בנין בית ראשון מיד במלוכת שאול היתה התעוררות לבנין הבית והוצרך מחיית עמלק קודם על ידי שאול ודוד וכן קודם בנין בית שני מחיית עמלק דהמן וכן יהיה לעתיד קודם בנין בית השלישי שיבנה במהרה בימינו אמן.

[1] סנהדרין לט, ב: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: היינו דאמרי אינשי, מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא". רש"י: "אבא – יער. מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד, ויקצצו בו את היער, וכן עובדיה לאדום ודוד למואב, והוא יצא מרות המואביה".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יז'

[יז] השגת הגילוי רק מתוך ההעלם, כדרך שאמרו (זוהר חלג ג', דף מז', עמוד ב') מאן דיתיב בצערא כו'[1][*] מה שאין כן מי שמורגל בתענוגים, ואין בטובה למעלה מעונג. ועיקר ההשגה הוא רק כפי העונג שמשיג מזה. וזה ענין שאמרו (סנהדרין דף צג', עמוד א')[] "צדיקים גדולים ממלאכי השרת" ומצינו כמה פעמים להיפך כמו שכתב הראב"ע דודאי השגת מלאכים גדולה כמו שכתב רמב"ם.[2] רק הם אין להם עונג כמו שאמרו (שבת דף פט' עמוד א')[] "כלום יש יצר רע ביניכם" דהעונג נמשך רק מן ההיפך. וזהו יתרון האור כשהוא מן החושך כידוע דעונג הוא עומק ראשית שלמעלה מן השכל כטעם תתענג על ה' פירוש שם הוי"ה הוא התפשטות המושג, והעונג הוא דביקות במה שלמעלה מהמושג, והעם ההולכים בחושך הם ראו אור גדול פירוש גדול הוא ממדת גדולה דהש"י דהיינו התפשטות עד אין שיעור כי הוא למעלה מן השיעור כענין (שבת דף קיח' עמוד א') "המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים". כי כח העונג הוא למעלה מקו המידה כי להשגה יש מדה וגבול מה שאין כן לעונג. וזה ענין "ברייתו של עולם ברישא חשוכא כו' " (שבת דף עז', עמוד ב') דבריאת העולם היתה על דבר זה להשיג מדת העונג וזה אי אפשר רק על ידי דברישא חשוכא וכמו שנאמר כי אשב בחושך דייקא אז ה' "אור לי" וכמו שנאמר "ישת חושך סתרו"(תהילים פרק יח', פסוק יב') שהקב"ה מסתתר תוך החושך וכפי תוקף החשכות וההעלם כן הוא תוקף האור הגנוז בו שיוכל להשיג על ידי זה החשכות וכמו שנאמר "ובקשתם משם את ה' וגו' "(דברים פרק ד', פסוק כט') משם דייקא ואומר "עת צרה וגו' וממנה יושע" (ירמיהו פרק ל, פסוק ז׳)והכתוב אין קורא צרה לגוף לבד רק מה שבאמת מיצר גם בנפש מזה דייקא הוא הישועה לנפש. וכן בכל דור ודור אין לך מי שטעם מכל חמדות עולם הזה כשלמה המלך עליו השלום וכמו שאמר בספר קהלת(פרק ב', פסוקים ה' עד י') "עשיתי לי וגו' וכל אשר שאלו עיני וגו' " וכנודע ואין לך גם כן לב נקי מכל מיני תאוה כלבו וכמו שאמרו ז"ל (ידים פרק ג', משנה ה') על ספר שיר השירים שהוא קדש קדשים ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה ותאוה שם אתה מוצא קדושה (כמ"ש ויקרא רבה פרק כד, מדרש ו')[] דזה טעם קדושה פרישות מתאות רק מוקדש לה' יתברך כי זה היפך זה השקוע בתאות נאמר לתאוה יבקש נפרד שהוא נפרד מה' יתברך, מה שאין כן בקדושה מוקדש לשמים כמו קדושי אשה פירשו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין דף ב', עמוד ב') לשון הקדש ששייכה לבעל. וענין שיר הוא מצד החשק דלכן נקרא שירי עגבים וכאשר כלתה נפשו לה' יתברך והוא חולת אהבה לו אז נפתח פיו לשורר לפניו. ואין לך שירים מעוררים אהבה של ישראל לאביהם שבשמים והתאחדותם כשיר השירים. ואהבה זו הוא היפך אהבת עולם הזה ולכך הוא קודש קדשים שייך לגמרי לה' יתברך ונפרש לגמרי מכל תאות עולם הזה שאין לו שום שייכות להם כלל. וכך הוא המדה דאותו לב שטועם מן החושך עד קצה האחרון ומבקש משם את ה' טועם האור עד קצה האחרון עד שמשיג שאין חושך וכל חושך לא יחשיך וגו' לילה כיום יאיר וגו' וכן בכל המדות במקום צרות עין שם הוא טובת עין ובמקום רוע לב לב טוב.

1] זהר חלק ג, דף מז', עמוד ב':  סַגִּיאָה דִּילֵיהּ, וְאַסְתִּים מִלּוֹי בְּגוֹ, לְגוֹ הֵיכָלָא קַדִּישָׁא. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, אֲמַאי אָמַר וְרָאִיתִי אָנִי, וְכִי שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא לָא יַדְעֵי וְלָא חָמָאן דָּא. אֲפִילּוּ מַאן דְּלָא יָדַע חָכְמְתָא מִן יוֹמוֹי, וְלָא אַשְׁגַּח בָּהּ, יָדַע הַאי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. וְהוּא שָׁבַּח גַּרְמֵיהּ וְאָמַר רָאִיתִי אָנִי.
תרגום הסולם: "כיתרון האור מן החשך. א"ר יצחק: משל למתוק ומר, שאין איש יודע טעם מתיקות טרם שטועם טעם מר. מי עושה לזה שיהיה טעמו מתוק? הוי אומר: זה המר".

[2] עיין שיחת מלאכי השרת סוף פרק ראשון מה שכתב רבינו בזה.

[]סנהדרין דף צג', עמוד א'(סוף העמוד): אמר רבי יוחנן גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת שנאמר (דניאל ג, כה) ענה ואמר הא אנא חזי גוברין ארבעה שריין מהלכין בגו נורא וחבל לא איתי בהון ורויה די רביעאה דמה לבר אלהין.
רקע לדברי הגמרא: הגמרא בסנהדרין דף צג' עמוד א' מביאה את גדולתו של יחזקאל ושל אישים נוספים בעם ישראל ובגויים ובהמשך לכך מגיעה לדבריו של רבי יוחנן עד כמה גדולים תלמידי חכמים, יותר ממלאכי השרת שהם בעצם עושים כל מה שהבורא יתברך מצווה אותם. וזאת בניגוד למסקנה שהייתה יכולה להיות שבאמת מי שעושה את דברי הבורא יתברך בלבד הוא גדול יותר.

[]שבת דף פט' עמוד א'(נתחיל מדף פח עמוד ב'): ואמר רבי יהודה בל לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה ריבנו של עולם מה לילוד אשה בינינו? אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? (תהלים ח, ה) "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה. אמר לפניו ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה, שנאמר (איוב כו, ט) "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו". ואמר ר' נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו, אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" אמר להן, למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה "לא יהיה לך אלהים אחרים" בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים? שוב מה כתיב בה "זכור את יום השבת לקדשו" כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה "לא תשא" משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה "כבד את אביך ואת אמך" אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב" קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקב"ה שנאמר (תהלים ח, י) "ה' אדונינו מה אדיר שמך".

[]שבת דף קיח' עמוד א': א"ר יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר (ישעיהו נח, יד) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'" לא כאברהם, שכתוב בו (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה וגו'" ולא כיצחק, שכתוב בו (בראשית כו, ג) "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

[]שבת דף עז', עמוד ב': רבי זירא אשכח לרב יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה וחזייה דהוה בדיחא דעתיה ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה אמר ליה א"ל(אי לימא) מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי א"ל כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא.
שאל התלמיד את הרב, מדוע המציאות או דברים מסויימים כמו שהם? וענה לו הרב שכמו שלפני שנברא עולם יש חושך ורק לאחר שנברא עולם יש אור כך היא הנאה, בתחילה אין הנאה כדי שכשתיהיה הנאה תגיע הידיעה ההבנה והתחושה של ההנאה. ואז הגמרא ממשיכה בעוד מספר דוגמאות של דברים שיש להם טעם כטבע עוד מבריאת העולם.

[]ויקרא רבה פרק כד, מדרש ו': אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי, מִפְּנֵי מָה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת עֲרָיוֹת לְפָרָשַׁת קְדוֹשִׁים, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בּוֹ גֶּדֶר עֶרְוָה, אַתָּה מוֹצֵא קְדֻשָּׁה, וְאַתְיָה כַּהֲדָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי, דְּאָמַר כָּל מִי שֶׁהוּא גּוֹדֵר עַצְמוֹ מִן הָעֶרְוָה נִקְרָא קָדוֹשׁ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מַיְתֵי מִן שׁוּנַמִּית, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים ב ד, ט): וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא, אָמַר רַבִּי יוֹנָה הוּא קָדוֹשׁ וְאֵין מְשָׁרְתָיו קְדוֹשִׁים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים ב ד, כז): וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא שֶׁהֲדָפָהּ בְּהוֹד יָפְיָהּ, עַל דַּדֶּיהָ. רַבִּי אַיְבוּן אָמַר מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הִבִּיט בָּהּ מִיָּמָיו. וְרַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁלֹּא רָאֲתָה טִפַּת קֶרִי מִיָּמֶיהָ עַל סָדִין שֶׁלּוֹ. אַמְתֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רַב יִצְחָק אָמְרָה אֲנָא הֲוֵינָא מְשַׁמְּשָׁא לְמָנוֹי דְּמָרִי וְלָא מִן יוֹמוֹי חָמֵית מִלָּה בִּישָׁא עַל מָנוֹי דְּמָרִי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִפְּנֵי מָה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת עֲרָיוֹת לְפָרָשַׁת קְדוֹשִׁים, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גֶּדֶר עֶרְוָה אַתָּה מוֹצֵא קְדֻשָּׁה, וְאִית לֵיהּ קְרָיָין סַגִּיִין, (ויקרא כא, ז): אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה, (ויקרא כא, ח): וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב. (ויקרא כא, יד טו): אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה וגו' וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ, וְהָדֵין: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

– ר' צדוק כותב "מאן דיתיב בצערא…" אבל זה פירוש לכתוב בזהר ולא הכתוב בעצמו.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות טז'

[טז] בכל חדושין דאורייתא אי אפשר להיות דבר מבורר שלא יהיה נטייה לכאן ולכאן כמו שאמרו (חגיגה ג, ב) הללו מטמאין והללו מטהרין כו', ואלו ואלו דברי אלקים חיים (עירובין יג, ב), פירוש אלהים בעל הכחות כולם הנפרדים שבעולם וזהו לשון רבים וכן חיים לשון רבים דדברי תורה הוא חיות הבריאה כולה. ויש חלוקות של חיים ועל זה נאמר פלגי מים לב מלך ביד וגו'[1] מאן מלכי רבנן (כמ"ש גיטין סב, א) ואין מים אלא תורה (ב"ק יז, א) והם נפלגים למעיינות שונים לאסור ולהתיר וכסבורים אנו דהוא בדעתו של חכם ואינו כן אלא גם זה ביד ה' שמאיר עיניו ומטה לבבו כפי החפץ ורצון אלהי לבד. ולכך נקרא דברי אלהים חיים דבאמת הן דברי הש"י וכמו שאמרו (ב"ב יב, א) דמן החכמים לא ניטלה נבואה דבאמת הוא מהש"י כנבואה רק החילוק דנבואה הוא כה אמר ה' היינו כזה ממש ואין בו הטיה וחילוק ושני נביאים המכחישים זה את זה האחד נביא שקר. כי נביא מלשון ניב כמו שפירש רש"י בחומש (שמות ז, א) והיינו דבורו דהש"י דהדבור דהש"י ממש בגרונו של נביא והדבור הוא התגלות לפועל ובהתגלות אי אפשר להיות שני הפכים בנושא אחד כידוע דשכל בני אדם מכחיש זה כנודע מדברי רמב"ם. אבל חכם הוא דבוק בחכמתו של הש"י שהוא במחשבה שבמוח שם אפשר להיות שני הפכים בנושא אחד. ולא עוד אלא שהוא כמעט מוכרח כפי מה שיסד הש"י כל הבריאה דבר והפכו כידוע מספר יצירה ואין לך דבר בעולם שלא יהיה היפוכו ממש גם כן ובודאי יש לזה רשימו בחכמתו יתברך שהוא שורש הרצון המוציא לפועל. רק שבפועל שני ההפכים אינם בנושא אחד כשהוא יום אינו לילה וכשהוא לילה אינו יום מה שאין כן במקור שם כולא חד. ולכך כל חידוש דברי תורה שיוצא לעולם על ידי איזה חכם בהכרח יוצא אז גם כן ההיפך. וזה טעם פוטר מים ראשית מדון מים היינו תורה מי שפותח איזה שער ודבר הוא ראשית מדון ומחלוקת. ואמרו ז"ל פרק קמא דסנהדרין (ז, א) ריש מאה דיני פירוש כי יש חמישים שערי בינה וזה טעם מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור כי שער החמישים אין מושג. והיינו דפנים פירוש גילויים מה שהחכם מראה פנים מפני מה אומר כן וידוע מ"ט הם שבע פעמים שבע נגד שבע מדות הבנין של כח ההתגלות ושער חמישים נגד הבינה שבלב שזה אי אפשר לגלות כלל לחבירו הרגשת הלב מה שהוא מרגיש בלבו הטעם לדבר דטעם אי אפשר להסביר ולגלות כלל וכדרך שאמרו בסנהדרין (לה, א) ליבא דאינשי אינשי שאי אפשר לגלותו בכתב וכן בדבור אי אפשר רק הרשימו שבלב מתלבש בדבור שכפי הרגשת הטעם שלו בלב כך הוא כח הדבור וניכר על הדבור הרגשת הלב אבל אמיתות טעם שהוא מרגיש זה אי אפשר לגלות. ולכן אמרו (שוח"ט תהלים יב, ד) תלמיד ותיק היה אומר מ"ט פנים כו'[2] פירוש אומר לגלות אי אפשר רק מ"ט פנים. וכן משה רבינו ע"ה דקיבל תורה מן השמים שהוא חכמתו של הש"י מה שאינו מושג לבני אדם לחדש מלבבם כמו תורה שבעל פה אמרו (ר"ה כא, ב) דלא השיג שער חמישים דשער חמישים מתורה שבכתב הוא הרגשתו של הש"י בלב שלמעלה שאי אפשר לגלות ולבא לפומא לא גליא אבל מה שמחדשים חכמי ישראל מי שהוא מחדש הוא משיג באותו דבר כל החמישים שערי בינה והן מאה דיני חמישים לכל צד. ובמחלוקת שהוא לשם שמים כמחלוקת שמאי והלל, דבית הלל היו שונין דבריהם ודברי בית שמאי (כמ"ש עירובין יג, ב) היינו שהיו משיגין גם דברי בית שמאי והטעימה של ההיפך וכענין אותו תלמיד ותיק שהיה אומר שתי הפנים כי מצד דבוקותו בחכמת הש"י הוא משיג באותו דבר שני ההפכים שבמחשבה העליונה ונמצא לכל אחד מאה. וזה טעם הגמרא בשבת (קכט, ב) מאה קרי בזוזי כו' ואין כאן מקומו.

[1] משלי כא, א: "פלגי מים לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפץ יטנו".

[2] שוחר טוב יב, ד: "על כל דבור שהיה אומר הקב"ה למשה היה אומר מ"ט פנים טהור, ומ"ט פנים טמא וכו'. ר' אבהו בשם ר' יונתן אמר תלמיד וותיק היה לו לר' עקיבא, ור' מאיר שמו, והיה מטהר את השרץ מן התורה במ"ט פנים טהור, ובמ"ט פנים טמא".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות טו'

[טו] שני מיני השגות אלהות יש. אחת כללית שהיא בשוה לכל ישראל מצד שהם מאמינים בני מאמינים מורשה מאבות דיש אלוה בורא משגיח ויכול וכו', והוא השגת העיגולים מצד שהש"י סובב כל עלמין דבהיקף ועיגול אין מדרגות והוא בהעלם. ואינו בהתגלות לבו שאמרו ז"ל (שהש"ר ה, ב) הקב"ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי, וזהו על ידי מדרגת היושר שהוא ממלא כל עלמין והוא השוכן בתוך בני ישראל ממש בקרב לבן והוא השגה בהתגלות לבו, ובזה יש מדרגות כי ביושר יש מעלה ומטה ימין ושמאל וכל אחד מדרגה חלוקה ואין השגת נפש אחת דומה לנפש אחרת כלל שהרי אין שרשם במקום אחד ממש בקומת היושר שהוא קומת התגלות אורו יתברך לנפשות דמשם הוא עצם הנפשות דישראל ושורש חיותם כי חלק ה' עמו כחלק מן הכל. ובכל התורה כולה נאמר כמה פעמים אני ה' אלהיכם והוא השגה שבדרך כלל לכלכם בשוה. אבל בעשרת הדברות פתח אנכי ה' אלהיך היינו לכל אחד בפרט כפי מה שהוא. וכן דרשו כן בשוחר טוב (מז' קיט, ח) על פסוק בך בחר ה' אלהיך ולא אלהינו דרצה לומר לכל יחיד ויחיד.[1] והיינו כי מצוות התורה גם כן ידוע שהם בקומת אדם נגד רמ"ח איברין ושס"ה גידין ועל ידי התורה הוא חלוקת המדרגות ולכך פתיחתה, דדבור הזה הוא שורש כל התורה כולה, הוא בהשגה זו הפרטית של כל אחד בפרט. וזהו שורש להשתדלות בתורה ומצוות להשיג השגה זו שהוא כפי שרשו. דלהשגה הכללית אין צריך השתדלות וכידוע דלעתיד ישיגו מדריגת עיגולים היינו שלא יצטרכו השתדלות כי הוא מדרגת אור מקיף דהיינו שהש"י מקיף מבחוץ לקומת אדם למעלה משכלו ועבודתו והשתדלותו הש"י מקיפו. ולא אמר זה בלשון ציווי רק דרך הודעה אנכי וגו' וכל דבור הוא פועל כן לעלמי עד. דדברות הקב"ה יש בהם כח הפועל כמו שמצינו בדבר ה' שמים נעשו ועל ידי דבור זה דאנכי הוא הארת אור זה בכל נפש בפרט לפי חלקו. ובהתחלת התורה הארה זו מהש"י וכדרך שאמרו (מכילתא בשלח מס' שירה ג, וזוה"ק בשלח סד, ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, דמה שעתידין להשיג בסוף כל הדורות על ידי השתדלות דאשפוך את רוחי על כל בשר וגו' זה היה בהתחלה בלא השתדלות וכטעם בכל המקום אשר אזכיר את שמי לעתיד אבוא אליך מיד וברכתיך. כי הש"י מראה דכל השתדלות הוא רק לבוא למה שמוכן ואין אדם נוגע במוכן לחבירו (יומא לח, ב) וכטעם ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי שאף אם ירבה בהשתדלות עד אין קץ אי אפשר שיגיע לשום דבר ושום מדריגה מאחר שאינו בשורשו מאותו מקום כי הוא משורש השנאוי רצה לומר שהש"י עשה בעולם להיות דבר מראה ההיפך ונדמה בעולם הזה כאלו הוא שנאוי. כי עולם הזה הוא דמיון ודבר זה אין לו תפיסה אלא בדמיון וכמו שאמרו (מדרש הובא ברש"י וילקוט שמעוני בראשית כה, כב על פסוק ויתרוצצו) ועשו נטל עולם הזה פירוש שאין לו תפיסה אלא בדמיון לבד. וליהט אותם היום הבא דכשיתגלה האמת אין שייך מציאות לדבר השנאוי מהש"י ואין לו שום ממשות כלל רק כחלום יעוף כשמקיץ וריקה נפשו. אבל ישראל כולם דבוקים באמת וכפי המדריגות כך יוכל להגיע בהשתדלותו. ובודאי הגם דראתה שפחה כו' היה מדריגות דלולי כן לא שייך לקרות שפחה כלל. רק דגם מדריגות היותר קטנים והשפחות היתה למעלה ממדריגות יחזקאל בהשתדלותו בעולם הזה. אבל מדרגת יחזקאל לעולם הבא על זה נאמר עין לא ראתה וגו' וכן בעת שפיכת הרוח לכל בשר יהיה כן מדריגות. וכן בעת דבור אנכי האיר לכל אדם ולכל נפש שבכל הדורות כפי פרט השגתן. ודבור זה ניצב קיים בכל נפשות שבכל הדורות שהיו כולם במעמד הר סיני. ובכל דור ודור שיוצאים לפועל בגוף בעולם הזה גם דבור זה יוצא בפועל בקרב לבבם בעת התחלת פנייתם לדברי תורה והשתדלות. מאיר להם אור זה דאנכי בלא השתדלות משיג אור דהש"י השייך לשורש נפשו, כאלו הש"י מעוררו להשגת אור זה, אתה מוכן ובהשתדלותך תשיגנו. וזה טעם אשר הוצאתיך מארץ מצרים גם כן בלשון יחיד שיציאת מצרים גם כן היה לכל אחד בפרט השגת אחרות כטעם ראתה כו'. דגליות ישראל אינו מקרה. וסיפור מעשה לא היה נכתב בתנ"ך אבל על כרחך הוא לימוד דברי תורה. והיינו דשיעבוד אומה בהם הוא שיעבוד אותו כח הגובר באומה זו. וכח מצרים בכשפים כמו שאמרו ז"ל (מנחות פה, א) תבן אתה מכניס כו'³⁵ ופירוש כשפים שמכחישין פמליא של מעלה (סנהדדרין סז, ב)[2] היינו השתדלות לפעול בהשתדלותו נגד רצון הש"י ושאין הש"י המנהיג. אבל אלהיך פירוש מנהיגך והוא יציאת מצרים שהאיר הש"י דהוא לבדו המנהיג בפרטות לכל נפש ונפש ולא דרך כלל לבד. וכמו שאמרו (שם) דמקרא זה דאין עוד מלבדו הוא היפוך וסותר לפעולת הכשפים. וכפי השגת כל אחד זה כפי שורשו כך הוא מדריגת יציאתו ממצרים, וכך היתה השגת ראייתם על הים דאז היה גמר יציאת מצרים כמו שנאמר כי אשר ראיתם את מצרים היום לא וגו' דיום ההוא עדיין ראום והראיה אינו מקרה וספור מעשה רק עדיין היה להם שייכות לראותם שעדיין לא נזדככו לגמרי להשיג ראיה דים עד רגע קריעת ים סוף דהבטיחם הקב"ה לא תוסיפו וגו'. זו הבטחה דכל מי שהוא משרשא וגזעא קדישא דישראל לא יבוא לו הרהור ומחשבה זו כלל בלבו ח"ו לומר לא יראה וגו' אלהי יעקב. דכל מי שמזרע יעקב מאמין שהוא רואה ומבין ומשגיח בפרטות והוא אמונה הכללית וזהו לא תוסיפו לשון רבים. ואז ראו אח"כ כל אחד בפרט בים ומזה נצמח אח"כ השגה דכל אחד בפרט במתן תורה. דאשר הוצאתיך וגו' כפי ההוצאה שהשגת בפרט נפשך כן תשיג אנכי בפרט כנ"ל. [ולכן נקרא הש"י בעת קריעת ים סוף ה' איש מלחמה דכשפים מכחישין היינו כנלחם שרוצה להכחישו ולבטלו. וכן לעתיד נאמר כאיש מלחמות יעיר וגו' ונקרא כאיש ולא איש כי ברכת עשו ועל חרבך תחיה גם כן מלחמה וניצוח לנבראים ולישראל ולא לפמליא של מעלה, ולפי שאמרו (רש"י מטות ל"א ג' מספרי שם ופרשת בהעלותך פיסקא פד) כל העומד כנגד ישראל כאלו עומד כנגד הקב"ה, לכן נקרא כאיש כו' הכ"ף הדמיון היינו כלשון חכמים כאלו].

[1] שוחר טוב קיט, כא: "אמר משה: כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. בכם בחר ה' אלהינו, אין כתיב כאן, אלא בך בחר ה' אלהיך. אפילו אחד מכם חביב לפני הקב"ה יותר מכל האומות, וכן ישעיה אמר: כל הגוים כאין נגדו".

[2] סנהדרין סז, ב: "ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא (השתדלה לקחת עפר מתחת רגליו של רבי חנינא להזיקו בכישוף). אמר לה: אי מסתייעת – זילי עבידי, אין עוד מלבדו כתיב (רש"י – אפילו כשפים אין בהן כח לפני גזרתו, שאין כח מלבדו). איני, והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן מכשפים – שמכחישין פמליא של מעלה (שעל מי שנגזר לחיות ממיתין) – שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה".