רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מב'
[מב] שורש הרע דעמלק הוא לעומת שורש הקדושה דשבת שהיא קדושה קביעא וקיימא ואינה בהשתדלות אדם כלל. ופעולת אדם בזה הוא רק הזכירה שמזכיר קדושתו בפה וזוכר מקדושה זו. כי ידוע בכל דבר שהמחשבה קבועה שם הוא קביעות כל הגוף כידוע ממקלות דיעקב. וכשזוכר מקדושה זו היינו שמחשבתו שקועה בזה ממילא הקדושה ההוא שורה עליו. אבל גוף קדושתה נקרא מתנה טובה יש לי בבית גנזי (שבת י, ב) פירוש בעולם הגנוז ונעלם. כי שבת אחד משישים בעולם הבא שהוא עולם הנעלם בעולם הזה ואחד משישים הוא הרשימו שנתגלה ממנו בעולם הזה במתנה. כי העולם הבא גופיה נקרא (ע"ז ג, א) מחר לקבל שכרם משמע שהם באים בשכר השתדלותם לו. אבל בעולם הזה אין שם תשלום שכר רק שממילא על ידי שהוא לפני הש"י לנחת רוח מעשיהם, מזה בא קדושת שבת שהוא רק על ידי וירא וגו' והנה טוב מאוד וגו' ונאמר שבת וינפש ואמרו ז"ל (הובא ברש"י) כמי שמתנפש ממלאכתו ושואב רוחו אליו. שזה סוד עליית העולמות בשבת כידוע והוא על ידי הנייחא שיש לו מהנבראים מזה נתהוה קדושת השבת. ונמצא שזה גם כן כעין שבא על ידי השתדלות ועל דרך שאמרו (ע"ז ג, א) מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת דצריך הכנה לשבת בפשטיה וידוע דכל הכנות שבמעשה יש להם רמיזות גם כן במחשבה ובהשגת אור הקדושה. והיינו דבאמת אמרו ז"ל (מגילה כו, ב) מתנה כמכר דאי לאו דהוי ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה אלא שמכל מקום נקרא מתנה שאין זו תמורת ההנאה כלל רק שעל ידי ההנאה נתקרבה דעתו אליו עד שחפץ בו לתת לו מתנה. וכן הוא קדושת השבת שעל ידי ההנאה שרואה שכל מה שעשה והנה טוב מאוד [ולכן אמר כאן לשון מאוד שדרשו ז"ל (ב"ר פ' ט) על יצר הרע, כי קדושת שבת קביעא אף בלא הכנת אדם באמת כי גם הרע באמת הוא טוב מאד רק מכל מקום לשעתו כפי העולם הזה נראה רע ונראה כבטול ח"ו לקדושת שבת ועל זה נאמר שכח ה' בציון מועד ושבת לא שביטל לגמרי רק ששיכח] מגיע קדושה זו. ואפילו חייבי גינהם נחים בשבת (סנהדרין סה, ב) היינו שמתפשטת בכל הנבראים אף בעומק רע כיון דהוא מעצמו בלא השתדלות באמת דהיינו אחר המיתה שאז נגלה האמת רק בעולם הזה צריך הכנה. ובגיהנם הם רק נחים מיסורים דרצה לומר חשכות וההעדר מאור הש"י אבל מכל מקום אין נכנסים גם כן לגן עדן דהיינו השגת האור. ועל ידי הזכירה הוא פועל השגת האור בלב. וזה כל עיקר ההשתדלות לקדושת השבת הוא רק בזכירה.
וזה לעומת זה הוא עמלק שנקרא ראשית גוים שהוא שורש הרע דקביעא וקיימא בלא השתדלות כטעם (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע ויצא לפועל בעולם על ידי עמלק. כי האבות שנקראו אבהן דעלמא שמולידים העולם בשלימות כל אחד השתדל בתיקונו בדבר מיוחד. כי כל דבר יש לו ראש תוך וסוף והתוך הוא המכוון מהדבר והעיקר, והסוף נקרא מה שהוא מגבילו ומבדילו מהזולת. וההתחלה נקרא על שם הפועל בהתחלת הפעולה דאחר הפעולה הרי שני הקצוות שוים להיות נקראים סוף וקצה אלא שמצד פעולת הפועל ניכר ראש וסוף והראש הוא המגיד פעולת הפועל והסוף הוא המבדיל ומברר זה מאחר. והן הם בנין תלת אבהן בשלימות עולם הזה ואברהם אבינו ע"ה הוא היה הראשון המכריז ומפרסם אלהותו יתברך בעולם שהוא הבורא ושאין בירה בלא מנהיג ומברר ההתחלה. וכן התחלת התורה אנכי וגו' שאי אפשר להגיע ללא יהיה לך וגו' שהוא הרחקת הרע רק על ידי הכרת אנכי וגו' הקודמת. וכל השתדלות אברהם אבינו היה בפירסום זה דאנכי וגו' והוא שורש לקום ועשה דהיינו להכניס כל תאות וחמדות הקבועים בו בלתי לה' לבדו. והאהבה הוא שורש למצוות עשה כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ט הובא בתוספות סוטה כב, ב) דע שאתה אוהב כו' שאתה ירא כו' שהיראה שורש למצוות לא תעשה דרגא דיצחק גבור הכובש את יצרו שזה כל שורש השתדלותו לברר לא יהיה לך וגו' כל מיני פסולת ובירורי הרע מן הטוב שזהו גבול הקיצון מן העולם המבדילו מן הזולת וזה אי אפשר רק למי שהורתו ולידתו בקדושה ושורש אנכי וגו' כבר קבוע וקיים בלבו יתד שלא תמוט. ועם כל זה צריך אח"כ לאזהרת לא יהיה לך וגו' שאף מי שהוא ישראל מלידה מבטן מאמין בן מאמין עם כל זה אפשר לרע להתגבר בו ח"ו כל כך עד שיאמר לו לך עבוד כו'. ועד שיוכל לנתק שורשו ח"ו גם כן כענין עשו דנקרא בקידושין (יח, א) ישראל מומר ועם כל זה נעשה לאומה בפני עצמה. וכל השתדלות יצחק אבינו ע"ה היה בזה להוליד יעקב שמטתו שלימה שאי אפשר לו לנתק שורשו כלל בשום אופן דאף שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, א). ובירור הפסולת שעל ידי אברהם היה על ידי לוט בעמון ומואב ועל ידי ישמעאל שהם שורש כל מיני תאות רעות שהם המשכיחים הכרת אלהות. והם נפרדו ממנו ונשאר הוא לבדו לאלהינו שכל צאצאיו יש בהם הכרה זו קבוע וקיימא כי כבר שורש זו תקוע בלבם מאברהם אבינו ע"ה כי אי אפשר להם להשתנות מזה בלידה. וזה כל השתדלות אברהם אבינו ע"ה שהיה תחלה לגרים והשתדל להוציא שם ישראל בעולם רצה לומר שיהיה נוצר בריה ששורשו מתחלת יצירתו הוא כך לא שמתגייר אח"כ. וזהו יצחק שנימול לשמונה וגם עשו מצד תחלת לידתו שהיה זרע יצחק נקרא ישראל מומר אך עדיין היה אפשר להשתנות אחר הלידה כמו שהיה עשו. וזה כל השתדלות יצחק בהרחקת כל מיני רע עד שלא יהיה אפשר להשתנות. והוליד יעקב שרק בו נקרא לו זרע כי הוא היה כן ענף הדומה לשורש מה שאין כן עשו הוא זמורת זר שיצא מצד ההשתדלות בהרחקת הרע כי גם עשו מרחיק הרע דפושט טלפיו כחזיר כמו שאמרו ז"ל (ויק"ר פר' יג) שמציע הבימה ודן נואפים וגנבים ומכשפים והוא בעצמו עשה בלילה הכל. דהיינו שרק בעיני הבריות רוצה שיחזיקוהו לטוב. דיש רע לשמים ורע לבריות ורע לעצמו והם שלושה דברים שאין אדם ניצול בכל יום (ב"ב קסד, סעב). הרהור עבירה הוא רע לעצמו כמו שאמרו (יומא כט, רע"א) הרהורי עבירה קשין מעבירה פירש רש"י להכחיש הגוף וכן כל מיני תאות הוא רע לעצמו מלא כריסי זני בישי (ברכות לב, א), ואבק לשון הרע הוא רע לבריות, ועיון תפלה הוא רע לשמים. ונגדם הם שלושה אבות מדת חסד לאברהם הוא טוב לבריות. ומדת גבורה דכבישת היצר הוא טוב לעצמו. ואמת ליעקב שצורתו חקוקה בכסא הכבוד שחותמו של הש"י אמת הוא טוב לשמים. ועשו כבר בו היה השורש דאברהם כנזכר לעיל זה נקרא פשיטות טלפיים כי סימני טהרה דנפש הבהמיי הם טוב לעצמו וטוב לבריות שזה מצד נפש הבהמית גם כן והם מעלה גרה שהוא טחינת המאכל היטב לא לבלוע הכל כדרך הגרגרנים והוא עצירת התאות. ושסיעת הטלפיים שאין יכול לרמוס ברגליו מה שתחתיו כקלוטי הפרסות ולא לדרוס מה שלפניו כבעלי הצפרנים. והיותר משוקץ ומטונף במאכלו הוא החזיר כי כן מי שהוא טמא באמת ופרסותיו שסועות שאינו רומס ודורס זולת ומראה עצמו טוב לבריות אין לך משוקץ ומטונף לעצמו יותר ממנו. כי אין שסיעת הפרסות סימן טהרה רק למי שהוא מעלה גרה גם כן וכן היה עשו [וכן ההוא גברא שהיה גלגולו כמו שאמרו בזוהר נידון בצואה רותחת ושורשו ברע מלעיג על דברי חכמים כי זה שורש כל טינוף התאות שהוא ההשכחה מן האמת הוא רק על ידי ליצנות והלעגה מדברי אלקים חיים] שלא היה בו עדיין שורש הרחקת הרע דיצחק. כי כל נפש מה שהוא השתדלותו בו שלכך נוצר להוציא דבר זה בעולם הרי כל ימיו הקצובים לו הוא מה שקצב הש"י זמן לבירור השתדלות זה. ואי אפשר להיות נגלה זה בו בעצמו שכל ימיו עודנו עסוק בהשתדלות רק נגלה בבנו. ועד לידת יעקב ועשו היה יצחק עסוק בהרחקת כל מיני רע הנגלה שמכירים שהוא רע אבל יש גם כן האומרים לרע טוב וגו' שכפי מה שנראה לעין יוכלו לדמות שהוא טוב ובאמת הוא להיפך. וזה היה הנסיון דיצחק בבירור שבין יעקב לעשו שעשו היה נדמה לטוב יותר מיעקב בעיני יצחק ובזה היה כל השתדלות יצחק אח"כ לברר הכרת זה להרחיק גם הנעלם דרע שבזה הוא שורש שם ישראל דהיינו עומק טוב שהוא ממש להיפך מעשו דהגם שנגלהו טוב עם כל זה הוא רע ובישראל הם דנגלהו רע עם כל זה הוא טוב. וזה כל יגיעת יצחק להוציא נפש שיהיה כן ולכך וירח ריח בגדיו ואמרו ז"ל (סנהדרין לז, א) ריח בוגדיו ויברכהו וגו' דהכרת השלימות הוא על ידי ריח בוגדיו דייקא שמטתו שלימה וכל שורש הרע שאי אפשר להתתקן הוא מצד נפש הבהמיית ויעקב אבינו ע"ה נולד כבר נפש הבהמיית היה מתוקנת לגמרי בשני סימני טהרה ואין בו שום פסולת עוד בטומאה. רק עדיין יש שתי מדריגות טהרה וקדושה, וטהרה יש בכל הנבראים שמקבלים טומאה ויש טהורים וכן יש בבעלי חיים טהורים וטמאים. אבל קדושה הוא רק באדם וכן כל הקדושות של נבראים דחיילא קדושה עלייהו הוא מצד האדם שמקדישו רק בכור דקדושתו מרחם. וזה כל השתדלות יעקב אבינו ע"ה אחר שכבר נולד שורשו בהכרה דאנכי והרחקה דלא יהיה לך עדיין העולם חסר שבת שהוא ההשבה הכל לשורשו דעדיין הנברא הוא נפרד מהבורא. וזה מצד העולם הזה שהוא עלמא דשיקרא היפך האמת ליעקב שהאמת הוא שאין שם דבר נפרד כלל. וזהו קדושה שההקדש הוא שדבר זה שייך לקודש וכקדושי אשה שהיא שייכה להבעל. ועיקר קידוש לשון הזמנה והכנה, כנזכר לעיל כי כל עיקר קדושת שבת בהשתדלות אדם הוא רק ההכנה והזמנה שמכין עצמו לכך שיהיה שייך להש"י שהוא הקדוש כמו שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ומצד ההכנה לקבל קדושה והתקדשתם הוא הכנה להיות על ידי זה והייתם קדושים. וזה כל השתדלות יעקב להיות הקדושה גם כן מלידה מבטן דהיינו מצד נפש הבהמיית גם כן כקדושת בכור בהמה. וזכה לכך כמו שנאמר בני בכורי ישראל שקריאת השם ישראל המורה על ניצוח המלאכים הוא מצד הזה שהמלאכים הם קדושים ומובדלים מכל עניני עולם הזה ולכך הם ערערו על בריאת האדם שהוא להיפך. ואמרו ז"ל (ב"ר פ' ח) מה עשה השליך אמת ארצה כו' הוא מדת יעקב אבינו ע"ה כי אין שייך אמת אלא כשיש שקר כידוע חילוק רז"ל (ירושלמי הובא ברי"פ ורא"ש סוף פ"ג דשבועות) בין שוא לשקר דגם הנשבע על עץ שהוא עץ אף על פי שאינו שקר נקרא שוא. ולכן רק בעולם הזה שהוא עלמא דשקרא שיש דמיון היפך האמת שייך הכרת האמת. מה שאין כן במלאכים שאין שם שקר האומר אמת הוא כאומר על עץ שהוא עץ שאין זה קרוי אמת כלל. ונמצא מצד שלימות מדת יעקב אבינו ע"ה הוא ניצוח המלאכים. וכל שקר העולם הזה הוא מה שהוא נראה לעולם ההשתדלות שיש נבראים נפרדים המשתדלים לעבוד לבורא שזה ענין חפירת הבארות דאברהם ויצחק שהוא השתדלות למצוא המעין. אבל יעקב אבינו ע"ה לא חפר עוד באר רק גלל האבן מעל פי הבאר שכבר היו המעינות גלוים מהאבות ושורש האמונה קבוע מאברהם שנאמר בו והאמין בה' וגו' ושורש העבודה מיצחק שהיה עולה תמימה כל גופו ונפשו מסור להש"י. ועדיין יש בכל זה העלם דאף דישראל מאמינים בני מאמינים ועוסקים בתורה ומצוות דאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון (סוף חגיגה) מכל מקום אינו גלוי ללב בפועל. שזהו מדת האמת שיהיה מבורר לו כן לענין כשיבוא לנסיון האמונה עדיין יש לב האבן הסותם על פי הבאר וצריך לגללו. שכאשר הוא מבורר לעין איך אנכי וגו' ושכל פעל למענהו לקילוסו (שוח"ט ריש מז' יט) ממילא מכיר שאין עוד מלבדו. ומתגלה קדושת השבת שמעין עולם הבא שבא מנוחה דאין ההשתדלות פועל כלום מאחר שגם כל מעשהו והשתדלותו הכל מהש"י. וזהו גלילת האבן מעל פי הבאר שפי המעין הנובע הוא הגילוי הגמור לעין.
וגלילה זו מורשה היא בידינו מיעקב אבינו ע"ה שכל אחד מישראל מושרש בכחו מלידה מבטן כח גילוי זה של האמת לליבו. ואמרו ז"ל (סנהדרין צט, ב) שרצתה לדבק בו תמנע והרחיקה כי על ידי ההכרה שהכל מהש"י הנה יוכל לבוא על ידי זה לקלות ראש ולפריקת עול (וכדרך שאמרו בספר ברית מנוחה על ידי הכרת מעלת ישראל ע"ש] ויחשוב אדם שיעשה כל התועבות וגם זה הכל מהש"י על ידי הכרה זו [וזה כל שורש חטאת ירבעם כמו שכתבתי במקום אחר. רק שהוא מישראל ויש לו תיקון אצל דורשי רשומות] (שם קד, סע"ב) וזהו ביאת תמנע להתדבק והרחיקה. ונשאת לאליפז שהיה בן עשו וגדל בחיקו של יצחק כמו שאמרו ז"ל (הובא ברש"י ויצא כט, יא) והיה בו גם כן שורש הכרת אנכי והרחקת לא יהיה לך מורשה מאבות ולימוד מיצחק. ובזה היה מעולה מעשו שלא רצה להרוג את יעקב כי הוא היה מכיר בהשתדלות זה גם כן לדעת שאין שום דבר נפרד מהש"י. רק הוא שורשו מעשו שכבר המיר דתו וניתק שרשו באמת מהטוב רק דרך פשיטות טלפיים. וכך הוא בהשתדלות ההכרה דאין עוד מלבדו אינו מצד האמת רק על דרך פשיטות טלפיים. ולא כיעקב שנשא רחל ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל. שכל אחד זיווגו הוא מה שיסד הש"י להוציא כח השתדלותו לפועל וזה נקרא בנין בית ונקרא אשתו ביתו (ריש יומא) שעל ידי זה נבנה ממנו בית קבוע וקיים לעולמי עד. והיא העזר כנגדו להוציא בגלוי כח הנעלם שבאיש. ותמנע היתה פלגש לאליפז שענין הפלגש הוא שבא עליה במטמוניות כי לא נאה שתהיה אשתו בגלוי. וכן ענין תמנע שהוא עשיית כל הנמנע מצד ההכרה שהכל מה' זהו היפך דאליפז שגדל בחיקו של יצחק היינו בענין הרחקת הרע ואין ראויה לשימושו כלל מצד הגילוי שלו. רק באמת במטמוניות ובהעלם היה גם הוא כן דרגא דעשו שנאמר בו נבעו מצפוניו. כי במטמוניות הוא באמת שקוע בכל מיני הרע. ולכך היתה לו פלגש שלקח דבר זה של ההכרה בהש"י לפרסם בעולם פעולת כל מיני רע. וזה שאמרו ז"ל (תדב"א ספר אליהו זוטא סוף פ"ב. ועיין של"ה שער האותיות אמת ואמונה העיקר השמיני) שהוא כמו פסוק שמע ישראל. ויצא ממנו עמלק שזהו שרשו דהיינו שורש הרע הנפעל בעולם מצד מה שהש"י פועל הכל והוא ברא זה. ודבר זה אין לו תקנה אלא למחות כי באמת מפי עליון לא תצא הרעות רק בהשתדלות אדם. אלא שמכל מקום זה אמת שגם עמלק מכלל הבריאה והיינו שיש בבריאה שורש לרע והוא אכילת עץ הדעת שהוזהר אדם הראשון שהוא רק הידיעה ברע. זהו שורש הרע שרצה הש"י שיהיו נבראים שיוכלו לדעת ברע גם כן ואף זה לא נבראו שידעו ברע רק כשיאכל מעץ הדעת ידע ברע גם כן והוזהר שלא לאכול ושלא לידע ברע גם כן. רק מכל מקום הבחירה ניתן בידו לאכול ואח"כ לידע ואח"כ לעשות הרע בפועל. והם המשכת כל מיני רע דעכו"ם דשאור שבעיסה ושעבוד מלכויות הכל אחד הנמשכות מצד ראשית הבחירה. ועמלק הוא ראשית דרע דקביע וקיימא מהתחלת הבריאה בכח הבחירה ואין בכח יד אדם לבערו רק מלחמה לה' וגו' ורק והיה בהניח וגו' אז תמחה וגו' שכאשר יהיה הנייחא מכל מיני רע שישיגו לקדושת שבת מעין עולם הבא בפועל ממש אז יוכלו למחותו לשורש הרע דקבוע וקיים על ידי הקדושה דקביעא וקיימא. אבל בעולם הזה אין הכח אלא בזכירה היינו דשורש עמלק שהוא שורש הרע אי אפשר להרחיק כלל אלא על ידי הזכירה אשר עשה דהיינו מה שנמשך ממנו שזה רע בפועל. ושם האדם העובד את ה' יכול לנצח ולהתרחק מזה. אבל בהרהור בעלמא העולה בלב בדרך מקרה כטעם עמלק אשר קרך אי אפשר לאדם להשתדל להתרחק מזה שהרי הוא מעצמו בא לו. רק ממילא על ידי ההכנה וההשתדלות כל היום תמיד בדברי תורה בההוא הנאה ונחת רוח שיש למעלה ממנו אין שום הרהור רע קרב אליו מעצמו כמו שנאמר לא תאונה וגו' כי מלאכיו וגו' הם המלאכים הנוצרים מהמצוות כמו שאמרו ז"ל (מד"ת ויצא ג) שהם ענין הנחת רוח שיש להש"י שאמר ונעשה רצונו נמצא אותה מצוה נעשית אצל הש"י ענין נחת שרוחו שואב מפעולת אדם. וזה נקרא מלאך על דרך עושה מלאכיו רוחות שהרוח הוא האמצעי בין השמים לארץ. והמשכת אותו רוח שהש"י מושך מארץ לשמים זה נקרא עולם המלאכים כי נפש האדם הוא הנכנסת למעלה מעלה בנשימת רוחו יתברך אבל המלאכים הם אמצעים ומזה הוא התהוות המלאכים על ידי המצוות לשמור האדם ואין כאן מקום להאריך יותר. וכשנופל בלב איזה הרהור על זה נאמר לא תתורו שיזכור דסופו כל מיני רע. והמשילו רז"ל בתנחומא (תצא ז) מתמחוי מלא ותמחוי ריקן כי קיום החיות הוא על ידי המזון ומזון הנפש הוא התורה ומצוות כמו שאמרו בקהלת רבה (ב, כד) דנקרא שם אכילה ושתיה. וזכירת עמלק הוא על תמחוי ריקן מהשתדלות דעל ידי השתדלות תורה ומצוות אין הרהור רע קרב אליו כלל. רק כשיושב על תמחוי ריקן אז צריך לזכור מעמלק להזהר משורש הרע שאין בידו להתרחק רק על ידי הזכירה שזה רע. אבל זכירת שבת שגם כן אין בידו לקבל אותה קדושה בהשתדלות רק בזכירה אבל הוא על תמחוי מלא שכבר טרח בערב שבת. ואחר ההשתדלות הוא הזכירה בקדושה להמשיך אליו כל מיני קדושה שלמעלה דרגא דיעקב אבינו ע"ה. אבל בישבו על תמחוי ריקן צריך ליזהר בזכירת עמלק על כל פנים בהרחקת הרע בשרשו. ולכך קורין פרשת זכור בשבת נוסף אזכירה דפורים כי כל אחד מהם מושך חבירו כמובן מתוך מה שכתבתי. ובזה שתי הזכירות מתחזקים ליקבע בלב יתד במקום נאמן.