קטגוריה: רבי צדוק

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מב'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מב'

    [מב] שורש הרע דעמלק הוא לעומת שורש הקדושה דשבת שהיא קדושה קביעא וקיימא ואינה בהשתדלות אדם כלל. ופעולת אדם בזה הוא רק הזכירה שמזכיר קדושתו בפה וזוכר מקדושה זו. כי ידוע בכל דבר שהמחשבה קבועה שם הוא קביעות כל הגוף כידוע ממקלות דיעקב. וכשזוכר מקדושה זו היינו שמחשבתו שקועה בזה ממילא הקדושה ההוא שורה עליו. אבל גוף קדושתה נקרא מתנה טובה יש לי בבית גנזי (שבת י, ב) פירוש בעולם הגנוז ונעלם. כי שבת אחד משישים בעולם הבא שהוא עולם הנעלם בעולם הזה ואחד משישים הוא הרשימו שנתגלה ממנו בעולם הזה במתנה. כי העולם הבא גופיה נקרא (ע"ז ג, א) מחר לקבל שכרם משמע שהם באים בשכר השתדלותם לו. אבל בעולם הזה אין שם תשלום שכר רק שממילא על ידי שהוא לפני הש"י לנחת רוח מעשיהם, מזה בא קדושת שבת שהוא רק על ידי וירא וגו' והנה טוב מאוד וגו' ונאמר שבת וינפש ואמרו ז"ל (הובא ברש"י) כמי שמתנפש ממלאכתו ושואב רוחו אליו. שזה סוד עליית העולמות בשבת כידוע והוא על ידי הנייחא שיש לו מהנבראים מזה נתהוה קדושת השבת. ונמצא שזה גם כן כעין שבא על ידי השתדלות ועל דרך שאמרו (ע"ז ג, א) מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת דצריך הכנה לשבת בפשטיה וידוע דכל הכנות שבמעשה יש להם רמיזות גם כן במחשבה ובהשגת אור הקדושה. והיינו דבאמת אמרו ז"ל (מגילה כו, ב) מתנה כמכר דאי לאו דהוי ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה אלא שמכל מקום נקרא מתנה שאין זו תמורת ההנאה כלל רק שעל ידי ההנאה נתקרבה דעתו אליו עד שחפץ בו לתת לו מתנה. וכן הוא קדושת השבת שעל ידי ההנאה שרואה שכל מה שעשה והנה טוב מאוד [ולכן אמר כאן לשון מאוד שדרשו ז"ל (ב"ר פ' ט) על יצר הרע, כי קדושת שבת קביעא אף בלא הכנת אדם באמת כי גם הרע באמת הוא טוב מאד רק מכל מקום לשעתו כפי העולם הזה נראה רע ונראה כבטול ח"ו לקדושת שבת ועל זה נאמר שכח ה' בציון מועד ושבת לא שביטל לגמרי רק ששיכח] מגיע קדושה זו. ואפילו חייבי גינהם נחים בשבת (סנהדרין סה, ב) היינו שמתפשטת בכל הנבראים אף בעומק רע כיון דהוא מעצמו בלא השתדלות באמת דהיינו אחר המיתה שאז נגלה האמת רק בעולם הזה צריך הכנה. ובגיהנם הם רק נחים מיסורים דרצה לומר חשכות וההעדר מאור הש"י אבל מכל מקום אין נכנסים גם כן לגן עדן דהיינו השגת האור. ועל ידי הזכירה הוא פועל השגת האור בלב. וזה כל עיקר ההשתדלות לקדושת השבת הוא רק בזכירה.

    וזה לעומת זה הוא עמלק שנקרא ראשית גוים שהוא שורש הרע דקביעא וקיימא בלא השתדלות כטעם (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע ויצא לפועל בעולם על ידי עמלק. כי האבות שנקראו אבהן דעלמא שמולידים העולם בשלימות כל אחד השתדל בתיקונו בדבר מיוחד. כי כל דבר יש לו ראש תוך וסוף והתוך הוא המכוון מהדבר והעיקר, והסוף נקרא מה שהוא מגבילו ומבדילו מהזולת. וההתחלה נקרא על שם הפועל בהתחלת הפעולה דאחר הפעולה הרי שני הקצוות שוים להיות נקראים סוף וקצה אלא שמצד פעולת הפועל ניכר ראש וסוף והראש הוא המגיד פעולת הפועל והסוף הוא המבדיל ומברר זה מאחר. והן הם בנין תלת אבהן בשלימות עולם הזה ואברהם אבינו ע"ה הוא היה הראשון המכריז ומפרסם אלהותו יתברך בעולם שהוא הבורא ושאין בירה בלא מנהיג ומברר ההתחלה. וכן התחלת התורה אנכי וגו' שאי אפשר להגיע ללא יהיה לך וגו' שהוא הרחקת הרע רק על ידי הכרת אנכי וגו' הקודמת. וכל השתדלות אברהם אבינו היה בפירסום זה דאנכי וגו' והוא שורש לקום ועשה דהיינו להכניס כל תאות וחמדות הקבועים בו בלתי לה' לבדו. והאהבה הוא שורש למצוות עשה כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ט הובא בתוספות סוטה כב, ב) דע שאתה אוהב כו' שאתה ירא כו' שהיראה שורש למצוות לא תעשה דרגא דיצחק גבור הכובש את יצרו שזה כל שורש השתדלותו לברר לא יהיה לך וגו' כל מיני פסולת ובירורי הרע מן הטוב שזהו גבול הקיצון מן העולם המבדילו מן הזולת וזה אי אפשר רק למי שהורתו ולידתו בקדושה ושורש אנכי וגו' כבר קבוע וקיים בלבו יתד שלא תמוט. ועם כל זה צריך אח"כ לאזהרת לא יהיה לך וגו' שאף מי שהוא ישראל מלידה מבטן מאמין בן מאמין עם כל זה אפשר לרע להתגבר בו ח"ו כל כך עד שיאמר לו לך עבוד כו'. ועד שיוכל לנתק שורשו ח"ו גם כן כענין עשו דנקרא בקידושין (יח, א) ישראל מומר ועם כל זה נעשה לאומה בפני עצמה. וכל השתדלות יצחק אבינו ע"ה היה בזה להוליד יעקב שמטתו שלימה שאי אפשר לו לנתק שורשו כלל בשום אופן דאף שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, א). ובירור הפסולת שעל ידי אברהם היה על ידי לוט בעמון ומואב ועל ידי ישמעאל שהם שורש כל מיני תאות רעות שהם המשכיחים הכרת אלהות. והם נפרדו ממנו ונשאר הוא לבדו לאלהינו שכל צאצאיו יש בהם הכרה זו קבוע וקיימא כי כבר שורש זו תקוע בלבם מאברהם אבינו ע"ה כי אי אפשר להם להשתנות מזה בלידה. וזה כל השתדלות אברהם אבינו ע"ה שהיה תחלה לגרים והשתדל להוציא שם ישראל בעולם רצה לומר שיהיה נוצר בריה ששורשו מתחלת יצירתו הוא כך לא שמתגייר אח"כ. וזהו יצחק שנימול לשמונה וגם עשו מצד תחלת לידתו שהיה זרע יצחק נקרא ישראל מומר אך עדיין היה אפשר להשתנות אחר הלידה כמו שהיה עשו. וזה כל השתדלות יצחק בהרחקת כל מיני רע עד שלא יהיה אפשר להשתנות. והוליד יעקב שרק בו נקרא לו זרע כי הוא היה כן ענף הדומה לשורש מה שאין כן עשו הוא זמורת זר שיצא מצד ההשתדלות בהרחקת הרע כי גם עשו מרחיק הרע דפושט טלפיו כחזיר כמו שאמרו ז"ל (ויק"ר פר' יג) שמציע הבימה ודן נואפים וגנבים ומכשפים והוא בעצמו עשה בלילה הכל. דהיינו שרק בעיני הבריות רוצה שיחזיקוהו לטוב. דיש רע לשמים ורע לבריות ורע לעצמו והם שלושה דברים שאין אדם ניצול בכל יום (ב"ב קסד, סעב). הרהור עבירה הוא רע לעצמו כמו שאמרו (יומא כט, רע"א) הרהורי עבירה קשין מעבירה פירש רש"י להכחיש הגוף וכן כל מיני תאות הוא רע לעצמו מלא כריסי זני בישי (ברכות לב, א), ואבק לשון הרע הוא רע לבריות, ועיון תפלה הוא רע לשמים. ונגדם הם שלושה אבות מדת חסד לאברהם הוא טוב לבריות. ומדת גבורה דכבישת היצר הוא טוב לעצמו. ואמת ליעקב שצורתו חקוקה בכסא הכבוד שחותמו של הש"י אמת הוא טוב לשמים. ועשו כבר בו היה השורש דאברהם כנזכר לעיל זה נקרא פשיטות טלפיים כי סימני טהרה דנפש הבהמיי הם טוב לעצמו וטוב לבריות שזה מצד נפש הבהמית גם כן והם מעלה גרה שהוא טחינת המאכל היטב לא לבלוע הכל כדרך הגרגרנים והוא עצירת התאות. ושסיעת הטלפיים שאין יכול לרמוס ברגליו מה שתחתיו כקלוטי הפרסות ולא לדרוס מה שלפניו כבעלי הצפרנים. והיותר משוקץ ומטונף במאכלו הוא החזיר כי כן מי שהוא טמא באמת ופרסותיו שסועות שאינו רומס ודורס זולת ומראה עצמו טוב לבריות אין לך משוקץ ומטונף לעצמו יותר ממנו. כי אין שסיעת הפרסות סימן טהרה רק למי שהוא מעלה גרה גם כן וכן היה עשו [וכן ההוא גברא שהיה גלגולו כמו שאמרו בזוהר נידון בצואה רותחת ושורשו ברע מלעיג על דברי חכמים כי זה שורש כל טינוף התאות שהוא ההשכחה מן האמת הוא רק על ידי ליצנות והלעגה מדברי אלקים חיים] שלא היה בו עדיין שורש הרחקת הרע דיצחק. כי כל נפש מה שהוא השתדלותו בו שלכך נוצר להוציא דבר זה בעולם הרי כל ימיו הקצובים לו הוא מה שקצב הש"י זמן לבירור השתדלות זה. ואי אפשר להיות נגלה זה בו בעצמו שכל ימיו עודנו עסוק בהשתדלות רק נגלה בבנו. ועד לידת יעקב ועשו היה יצחק עסוק בהרחקת כל מיני רע הנגלה שמכירים שהוא רע אבל יש גם כן האומרים לרע טוב וגו' שכפי מה שנראה לעין יוכלו לדמות שהוא טוב ובאמת הוא להיפך. וזה היה הנסיון דיצחק בבירור שבין יעקב לעשו שעשו היה נדמה לטוב יותר מיעקב בעיני יצחק ובזה היה כל השתדלות יצחק אח"כ לברר הכרת זה להרחיק גם הנעלם דרע שבזה הוא שורש שם ישראל דהיינו עומק טוב שהוא ממש להיפך מעשו דהגם שנגלהו טוב עם כל זה הוא רע ובישראל הם דנגלהו רע עם כל זה הוא טוב. וזה כל יגיעת יצחק להוציא נפש שיהיה כן ולכך וירח ריח בגדיו ואמרו ז"ל (סנהדרין לז, א) ריח בוגדיו ויברכהו וגו' דהכרת השלימות הוא על ידי ריח בוגדיו דייקא שמטתו שלימה וכל שורש הרע שאי אפשר להתתקן הוא מצד נפש הבהמיית ויעקב אבינו ע"ה נולד כבר נפש הבהמיית היה מתוקנת לגמרי בשני סימני טהרה ואין בו שום פסולת עוד בטומאה. רק עדיין יש שתי מדריגות טהרה וקדושה, וטהרה יש בכל הנבראים שמקבלים טומאה ויש טהורים וכן יש בבעלי חיים טהורים וטמאים. אבל קדושה הוא רק באדם וכן כל הקדושות של נבראים דחיילא קדושה עלייהו הוא מצד האדם שמקדישו רק בכור דקדושתו מרחם. וזה כל השתדלות יעקב אבינו ע"ה אחר שכבר נולד שורשו בהכרה דאנכי והרחקה דלא יהיה לך עדיין העולם חסר שבת שהוא ההשבה הכל לשורשו דעדיין הנברא הוא נפרד מהבורא. וזה מצד העולם הזה שהוא עלמא דשיקרא היפך האמת ליעקב שהאמת הוא שאין שם דבר נפרד כלל. וזהו קדושה שההקדש הוא שדבר זה שייך לקודש וכקדושי אשה שהיא שייכה להבעל. ועיקר קידוש לשון הזמנה והכנה, כנזכר לעיל כי כל עיקר קדושת שבת בהשתדלות אדם הוא רק ההכנה והזמנה שמכין עצמו לכך שיהיה שייך להש"י שהוא הקדוש כמו שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ומצד ההכנה לקבל קדושה והתקדשתם הוא הכנה להיות על ידי זה והייתם קדושים. וזה כל השתדלות יעקב להיות הקדושה גם כן מלידה מבטן דהיינו מצד נפש הבהמיית גם כן כקדושת בכור בהמה. וזכה לכך כמו שנאמר בני בכורי ישראל שקריאת השם ישראל המורה על ניצוח המלאכים הוא מצד הזה שהמלאכים הם קדושים ומובדלים מכל עניני עולם הזה ולכך הם ערערו על בריאת האדם שהוא להיפך. ואמרו ז"ל (ב"ר פ' ח) מה עשה השליך אמת ארצה כו' הוא מדת יעקב אבינו ע"ה כי אין שייך אמת אלא כשיש שקר כידוע חילוק רז"ל (ירושלמי הובא ברי"פ ורא"ש סוף פ"ג דשבועות) בין שוא לשקר דגם הנשבע על עץ שהוא עץ אף על פי שאינו שקר נקרא שוא. ולכן רק בעולם הזה שהוא עלמא דשקרא שיש דמיון היפך האמת שייך הכרת האמת. מה שאין כן במלאכים שאין שם שקר האומר אמת הוא כאומר על עץ שהוא עץ שאין זה קרוי אמת כלל. ונמצא מצד שלימות מדת יעקב אבינו ע"ה הוא ניצוח המלאכים. וכל שקר העולם הזה הוא מה שהוא נראה לעולם ההשתדלות שיש נבראים נפרדים המשתדלים לעבוד לבורא שזה ענין חפירת הבארות דאברהם ויצחק שהוא השתדלות למצוא המעין. אבל יעקב אבינו ע"ה לא חפר עוד באר רק גלל האבן מעל פי הבאר שכבר היו המעינות גלוים מהאבות ושורש האמונה קבוע מאברהם שנאמר בו והאמין בה' וגו' ושורש העבודה מיצחק שהיה עולה תמימה כל גופו ונפשו מסור להש"י. ועדיין יש בכל זה העלם דאף דישראל מאמינים בני מאמינים ועוסקים בתורה ומצוות דאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון (סוף חגיגה) מכל מקום אינו גלוי ללב בפועל. שזהו מדת האמת שיהיה מבורר לו כן לענין כשיבוא לנסיון האמונה עדיין יש לב האבן הסותם על פי הבאר וצריך לגללו. שכאשר הוא מבורר לעין איך אנכי וגו' ושכל פעל למענהו לקילוסו (שוח"ט ריש מז' יט) ממילא מכיר שאין עוד מלבדו. ומתגלה קדושת השבת שמעין עולם הבא שבא מנוחה דאין ההשתדלות פועל כלום מאחר שגם כל מעשהו והשתדלותו הכל מהש"י. וזהו גלילת האבן מעל פי הבאר שפי המעין הנובע הוא הגילוי הגמור לעין.

    וגלילה זו מורשה היא בידינו מיעקב אבינו ע"ה שכל אחד מישראל מושרש בכחו מלידה מבטן כח גילוי זה של האמת לליבו. ואמרו ז"ל (סנהדרין צט, ב) שרצתה לדבק בו תמנע והרחיקה כי על ידי ההכרה שהכל מהש"י הנה יוכל לבוא על ידי זה לקלות ראש ולפריקת עול (וכדרך שאמרו בספר ברית מנוחה על ידי הכרת מעלת ישראל ע"ש] ויחשוב אדם שיעשה כל התועבות וגם זה הכל מהש"י על ידי הכרה זו [וזה כל שורש חטאת ירבעם כמו שכתבתי במקום אחר. רק שהוא מישראל ויש לו תיקון אצל דורשי רשומות] (שם קד, סע"ב) וזהו ביאת תמנע להתדבק והרחיקה. ונשאת לאליפז שהיה בן עשו וגדל בחיקו של יצחק כמו שאמרו ז"ל (הובא ברש"י ויצא כט, יא) והיה בו גם כן שורש הכרת אנכי והרחקת לא יהיה לך מורשה מאבות ולימוד מיצחק. ובזה היה מעולה מעשו שלא רצה להרוג את יעקב כי הוא היה מכיר בהשתדלות זה גם כן לדעת שאין שום דבר נפרד מהש"י. רק הוא שורשו מעשו שכבר המיר דתו וניתק שרשו באמת מהטוב רק דרך פשיטות טלפיים. וכך הוא בהשתדלות ההכרה דאין עוד מלבדו אינו מצד האמת רק על דרך פשיטות טלפיים. ולא כיעקב שנשא רחל ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל. שכל אחד זיווגו הוא מה שיסד הש"י להוציא כח השתדלותו לפועל וזה נקרא בנין בית ונקרא אשתו ביתו (ריש יומא) שעל ידי זה נבנה ממנו בית קבוע וקיים לעולמי עד. והיא העזר כנגדו להוציא בגלוי כח הנעלם שבאיש. ותמנע היתה פלגש לאליפז שענין הפלגש הוא שבא עליה במטמוניות כי לא נאה שתהיה אשתו בגלוי. וכן ענין תמנע שהוא עשיית כל הנמנע מצד ההכרה שהכל מה' זהו היפך דאליפז שגדל בחיקו של יצחק היינו בענין הרחקת הרע ואין ראויה לשימושו כלל מצד הגילוי שלו. רק באמת במטמוניות ובהעלם היה גם הוא כן דרגא דעשו שנאמר בו נבעו מצפוניו. כי במטמוניות הוא באמת שקוע בכל מיני הרע. ולכך היתה לו פלגש שלקח דבר זה של ההכרה בהש"י לפרסם בעולם פעולת כל מיני רע. וזה שאמרו ז"ל (תדב"א ספר אליהו זוטא סוף פ"ב. ועיין של"ה שער האותיות אמת ואמונה העיקר השמיני) שהוא כמו פסוק שמע ישראל. ויצא ממנו עמלק שזהו שרשו דהיינו שורש הרע הנפעל בעולם מצד מה שהש"י פועל הכל והוא ברא זה. ודבר זה אין לו תקנה אלא למחות כי באמת מפי עליון לא תצא הרעות רק בהשתדלות אדם. אלא שמכל מקום זה אמת שגם עמלק מכלל הבריאה והיינו שיש בבריאה שורש לרע והוא אכילת עץ הדעת שהוזהר אדם הראשון שהוא רק הידיעה ברע. זהו שורש הרע שרצה הש"י שיהיו נבראים שיוכלו לדעת ברע גם כן ואף זה לא נבראו שידעו ברע רק כשיאכל מעץ הדעת ידע ברע גם כן והוזהר שלא לאכול ושלא לידע ברע גם כן. רק מכל מקום הבחירה ניתן בידו לאכול ואח"כ לידע ואח"כ לעשות הרע בפועל. והם המשכת כל מיני רע דעכו"ם דשאור שבעיסה ושעבוד מלכויות הכל אחד הנמשכות מצד ראשית הבחירה. ועמלק הוא ראשית דרע דקביע וקיימא מהתחלת הבריאה בכח הבחירה ואין בכח יד אדם לבערו רק מלחמה לה' וגו' ורק והיה בהניח וגו' אז תמחה וגו' שכאשר יהיה הנייחא מכל מיני רע שישיגו לקדושת שבת מעין עולם הבא בפועל ממש אז יוכלו למחותו לשורש הרע דקבוע וקיים על ידי הקדושה דקביעא וקיימא. אבל בעולם הזה אין הכח אלא בזכירה היינו דשורש עמלק שהוא שורש הרע אי אפשר להרחיק כלל אלא על ידי הזכירה אשר עשה דהיינו מה שנמשך ממנו שזה רע בפועל. ושם האדם העובד את ה' יכול לנצח ולהתרחק מזה. אבל בהרהור בעלמא העולה בלב בדרך מקרה כטעם עמלק אשר קרך אי אפשר לאדם להשתדל להתרחק מזה שהרי הוא מעצמו בא לו. רק ממילא על ידי ההכנה וההשתדלות כל היום תמיד בדברי תורה בההוא הנאה ונחת רוח שיש למעלה ממנו אין שום הרהור רע קרב אליו מעצמו כמו שנאמר לא תאונה וגו' כי מלאכיו וגו' הם המלאכים הנוצרים מהמצוות כמו שאמרו ז"ל (מד"ת ויצא ג) שהם ענין הנחת רוח שיש להש"י שאמר ונעשה רצונו נמצא אותה מצוה נעשית אצל הש"י ענין נחת שרוחו שואב מפעולת אדם. וזה נקרא מלאך על דרך עושה מלאכיו רוחות שהרוח הוא האמצעי בין השמים לארץ. והמשכת אותו רוח שהש"י מושך מארץ לשמים זה נקרא עולם המלאכים כי נפש האדם הוא הנכנסת למעלה מעלה בנשימת רוחו יתברך אבל המלאכים הם אמצעים ומזה הוא התהוות המלאכים על ידי המצוות לשמור האדם ואין כאן מקום להאריך יותר. וכשנופל בלב איזה הרהור על זה נאמר לא תתורו שיזכור דסופו כל מיני רע. והמשילו רז"ל בתנחומא (תצא ז) מתמחוי מלא ותמחוי ריקן כי קיום החיות הוא על ידי המזון ומזון הנפש הוא התורה ומצוות כמו שאמרו בקהלת רבה (ב, כד) דנקרא שם אכילה ושתיה. וזכירת עמלק הוא על תמחוי ריקן מהשתדלות דעל ידי השתדלות תורה ומצוות אין הרהור רע קרב אליו כלל. רק כשיושב על תמחוי ריקן אז צריך לזכור מעמלק להזהר משורש הרע שאין בידו להתרחק רק על ידי הזכירה שזה רע. אבל זכירת שבת שגם כן אין בידו לקבל אותה קדושה בהשתדלות רק בזכירה אבל הוא על תמחוי מלא שכבר טרח בערב שבת. ואחר ההשתדלות הוא הזכירה בקדושה להמשיך אליו כל מיני קדושה שלמעלה דרגא דיעקב אבינו ע"ה. אבל בישבו על תמחוי ריקן צריך ליזהר בזכירת עמלק על כל פנים בהרחקת הרע בשרשו. ולכך קורין פרשת זכור בשבת נוסף אזכירה דפורים כי כל אחד מהם מושך חבירו כמובן מתוך מה שכתבתי. ובזה שתי הזכירות מתחזקים ליקבע בלב יתד במקום נאמן.

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מא'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מא'

    [מא] התורה והמצוות הם רק הארות לגוף המכוון שיש מבריאת האדם. וכמו שנאמר נר מצוה ותורה אור שהם מאירים להגיע אל המכוון שהוא דרך חיים שמהלכין בדרך זה באישון לילה ואפילה (סוטה כא, א) שעולם הזה נמשל ללילה כמו שאמרו בריש פסחים כי אין אדם רואה ויודע כלל מה הש"י חפץ ממנו ביחוד ועל מה הוא נברא בעולם. וכל דרך איש ישר בעיניו והוא כטעם (ברכות מג, ב) ייפה לו הקב"ה לכל אחד אומנתו בפניו. כי כל אחד נברא לצורך מיוחד בעולם הזה ולקילוס מיוחד שיגיע ממנו ביחוד להש"י. כי כל פעל למענהו לקילוסו (שוח"ט מז' יט) וכל חיי עולם הזה נקרא הילוך כמו שאמרו ז"ל (סוטה כא, א) על פסוק בהתהלכך וכמו שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו ואמרו ז"ל (שמו"ר פ' נב) כל אחד יש לו עולם בפני עצמו והוא שלימות נפשו בכל קומתה שהאדם נקרא עולם קטן כמו שאמרו בתיקונים (ריש תיקון סט) ומספר ימי חיים הקצובים לכל אחד הם מספר הימים שקצב לו הש"י שיוכל להגיע בהם בהילוכו משך זמן ההוא אל בית עולמו היינו שלימות נפשו. ונאמר נר לרגלי וגו' שהנר מאיר רק למקום העמדת הרגל לדעת היכן להעמידה שם במקומו ואפשר שיהיה בריחוק מקום דרך יותר טוב וצריך להתרחק ממקום עמידת רגלו לימין או לשמאל וזה אינו יודע אלא על ידי אור המאיר כל הנתיב. וכן המצוה הוא נר לרגל אבל אין מאיר כל הנתיב ולפעמים גדולה עבירה לשמה ממצוה כו' (נזיר כג, ב) ועת לעשות וגו'. אבל התורה מאירה כל מקום ההילוך ועל ידי אור זה יודע לכוין ולילך אל בית עולמו שזהו עיקר המכוון שישלים קומת נפשו שתהיה כולה דבוקה בהש"י שבזה נקרא בית עולמו שעולם שלו הוא כדרך שאמרו ז"ל (ע"ז יט, א) בתחלה נקרא תורת ה' ולבסוף תורתו כי ההתחלה הוא מהש"י כי לא היה אפשר לאדם ליקרב להש"י אלמלא קרבנו המקום יתברך לפניו במתן תורה. והפתיחה באנכי שאינו לשון ציווי דמשמע השתדלות כמו לא יהיה דההתחלה הוא מהש"י לבד וזהו תורת ה' ואח"כ תורתו היינו השתדלות אדם. וזהו מעלה יתירה שבין ישראל לגרים שאמרו בקידושין (ע, ב) דבגרים תחלה והייתם וגו' ואח"כ ואנכי וגו' שהשתדלותם תחלה ואח"כ הש"י מקרבם. ואברהם אבינו ע"ה שנקרא תחלה לגרים (חגיגה ג, א) הוא הכיר את בוראו תחלה בהשתדלותו ואמר לו הש"י לך לך מארצך וגו' פירוש מהשתדלות שלך אל הארץ אשר אראך להיות צופה רק מה שאני מראה אותך כטעם תורת ה'. והיא ארץ ישראל כי בהשתדלותו זכה למדריגת ישראל שהוא להיפך תחלה אנכי וגו' שיבטל כל כחות השתדלותו רק להביט מה שהש"י מאיר לו. וזה כל כח ישראל בהקדמת נעשה לנשמע כי גם כל מעשינו פעלת לנו וההשתדלות שלנו גם כן רק ממנו וממילא כל מעשינו הוא ממילא רק כמו שנשמע אח"כ כי מה שאין הש"י רוצה לא נוכל לעשותו כלל. והוא התחלת הכניסה לדברי תורה אבל תיכף אח"כ נעלם אור זה דלבסוף הוא תורתו והמה יהיו לי לעם על ידי השתדלותם. וכן אברהם אבינו ע"ה מיד אח"כ ויהיה רעב בארץ וזה לכאורה היפך ההבטחה. רק כך הוא המדה בהנהגת ישראל בתחלה הש"י מקרב מאד ומאיר בלב הרבה ואח"כ מתרחק ומניח האדם לעצמו שיוכל להתקרב כקרבות הקודם מעצמו כדי שיהיה נקרא על שמו שהוא קירב את עצמו. וביעקב אבינו ע"ה נאמר לא אעזבך עד וגו' ונראה כאלו אח"כ יעזבנו ואין זו הבטחה טובה לכאורה. אבל באמת גם זה הבטחה טובה כי העזיבה אח"כ היא הכרחית בהנהגת העולם הזה הדומה ללילה והעדר הארה הברורה רק כל ימיו בנסיונות וזה נקרא עזיבה כמו שנאמר בחזקיה כי עזבו וגו' לנסותו. ויעקב אבינו ע"ה שהוא שורש כל אומה הישראלית הובטח לא אעזבך עד וגו' שמקודם יהיה ההארה כל כך עד שיהיה בטוח שבעת העזיבה דאח"כ גם כן לא יהיה צדיק נעזב ובכל אשר יעשה יצליח כי הוא מטתו שלימה מה שאין כן אברהם ויצחק היתה עדיין פסולת היינו שהיו צריכים עדיין השתדלות באמת בעת העזיבה שלא יהיה נעזב ח"ו לגמרי וכמו שנעזבו באמת עשו וישמעאל ואף על פי שהיו יוצאי חלצם לא נקראו זרעם כמו שאמרו ז"ל (נדרים לא, א) על פסוק כי ביצחק וגו'. כי הם בהשתדלותם זכו להוליד יעקב אבינו ע"ה ששמו ישראל וישורון על שם ישרות נפשו בקו היושר ממש שלא יטה ימין ושמאל מדרך המלך מלכו של עולם. ואמרו ז"ל (ב"ר פ' סג) על פסוק יעקב אשר פדה את אברהם שבזכותו ניצול פירוש כחו שהיה גנוז באברהם כמו שאמרו (שם) אברהם נקרא ישראל וכן יצחק. כי כולם זכו באחרית השתדלותם לכח זה כי אין שום דבר אצלם מלבר וממילא זה הפסולת מלבר אינו קרוי שלהם כלל אחר שהגיע למדריגת מטתו שלימה שזהו לבסוף דנקרא תורתו. וכן התורה נקראת על שם כל השלושה אבות כמו שנאמר תורת חסד והוא חסד לאברהם, ואמרו (מגילה לא, ב) משה מפי הגבורה ובזוהר (ח"ג פ, סע"ב) אורייתא מסטרא דגבורה מדת יצחק, ואמרו (ירושלמי ר"ה פ"ג, ה"ח) אין אמת אלא תורה והוא מדת אמת ליעקב. וקוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד כי ההתחלה מהש"י כמו שנאמר ויפח באפיו וגו' ואמרו מאן דנפח מתוכו נפח. ואח"כ ההארה הוא התורה והיא מאירה אל הנפש והכל אחד כי האבות הן המרכבה (ב"ר פ' מז) וצורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד (מ"ר במדבר ריש פ' ד) דמות אדם שעל הכסא שהוא כולל דנפשות ישראל שהם הנפש המכוונת בבריאת העולם. וכמו התורה בתחלה תורת ה' כו' כך הנפש בתחלה ויפח כו' מהש"י כמו שאומרים נשמה שנתת בי ולבסוף נקרא בית עולמו שהוא שלו דהנפש נקראת על שמו שהוא בהשתדלותו זכה לזה וזה שאמרו ז"ל (ויק"ר פר' לה) כאלו אתם עשיתם את עצמכם על פסוק ועשיתם אותם שעל ידי מעשה התורה ומצוות זוכה לזה. ואמרו ז"ל (שם פ' לו) עולמי מי בראך יעקב בראך שהגם דהתחלת הבריאה מהש"י לבסוף נקרא הכל על שם יעקב שהוא שורש אומה הישראלית הכל נקרא על שמם שהוא שלהם ובהשתדלותם. כי הגרים השתדלותם פועל על להבא, בתחלה והייתם וגו' ואחר כך על ידי השתדלות זה יזכו דאנכי וגו'. אבל ישראל ההשתדלות שלהם פועל על העבר ובתחלה אנכי וגו' ואח"כ בא השתדלות שלהם להגיד כי בדין היה התקרבות הש"י להם שהם בהשתדלותם מגיע להם כן. וזה עיקר כח התשובה דישראל שיכולים לתקן הקודם עד דזדונות נעשים כזכיות (יומא פו, ב). מה שאין כן גר שנתגייר כקטן שנולד (יבמות כב, א) ופועל שהקודם נשכח וכאלו אינם. אבל אין יכולים לתקן שיהיה הקודם גם כן טוב כי שורש אומות אין בו טוב והטוב שבו רק שמתהפך להיות בשם ישראל יכונה ונשתקע שם עממין ממנו. אבל שם ישראל נקרא אף היותר רשע שבעולם אפילו הממיר דת נקרא ישראל מומר. ובפרק נגמר הדין (מד, א) למדו דאף על פי שחטא ישראל מעכן שאמרו שם דעבר על חמישה חומשי תורה דאין כל זה מפקיע ממנו שם ישראל כי לא ידח ממנו נדח. וזהו הבטחת כי לא אעזבך עד וגו' שבכל עזיבות דישראל אין עזיבה שלא יוכל להתתקן דוגמת יציאת עשו וישמעאל שנעשו בכלל אומות להיות גר המתגייר בהם כקטן שנולד. מה שאין כן בישראל כבר נעשה הכנה בכל הנפשות מישראל מהשגחת הש"י להיות להם לאלהים ביד חזקה ובחמה שפוכה גם טרם ההשתדלות בענין שגם בכל מחשך מעשהו שילך בחושך ממש בהעדר נר מצוה ותורה אור גם על זה נאמר העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. והוא כטעם זדונות נעשו זכיות ונעשה מאותו חשך אור גדול. כי אין הש"י מניח להשתקע כל כך לזרע ישראל בשיקוע כזה שלא יוכל להתהפך עוד לאור גדול. פירוש גדול שהוא גדול משאר אור כי יתרון האור מן החושך ולכן חושך שנתהפך לאור הוא אור יותר גדול. ולכן במקום שבעלי תשובה אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד מפני גודל האור המאיר יותר מכפי כחם של צדיקים גמורים.

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מ'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מ'

    [מ] בכל דור ודור יש קומה שלימה מדמות אדם היושב על הכסא שהוא דמות יעקב אבינו ע"ה החקוקה בכסא הכבוד שאמרו ז"ל (תענית ה, ב) מה זרעו בחיים אף הוא. פירוש שהוא ממש עצמות נפשו מתפשט בכל דור בחיי גופנים ממש כי זרעו הם נמשכים מטפי מוחו וחלק מחיותו וכל זרע יעקב יש בהם חלק מעצמיות חיותו. והגם דכשאין ישראל עושין רצונו של מקום הם מתישין כח שלמעלה כביכול (מ"ר איכה א, ו) היינו שצורת אדם זה כביכול הוא תש כח. מכל מקום לעולם הוא צורת אדם שלימה רק החילוק בענין כח. והיינו כי שורש צורת אדם הוא מצד שורש עומק הלב דישראל שהוא דבוק בהש"י אפילו בפושעי ישראל וכטעם (שהש"ר ה, ב) הש"י לבן של ישראל היינו עומק הלב דלכל נפש מישראל יש נקודה וחלק מה מצורת אדם. והשתלמות הצורה על ידי כל הנפשות שבדור. חכמי ישראל הם העינים שנקראים עיני העדה (ב"ב ד, א) והמלך הוא הלב כמו שאמרו בספר יצירה ותמכי אורייתא הם השוקין וכדומה בכל אברי הגוף ואין שום נפש מישראל מלבר שאין בה חלק אלוה ממעל והוא משורש האבות אשר בשם יעקב יכונה. אלא שבהתפשטות המעשים אפשר שיחטא עד שמתחלש אותו כח מועט של קדושה. וזהו התשי שמוליד למעלה ח"ו אע"פ שלעולם אף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, א) ולא ידח ממנו נדח מכל מקום לשעתו תש כח. וענין זה שמדמין הצורה ליוצרה היינו כי בהשגחת הש"י בנבראים הוא מצד התפשטותו בהם וכמו שכתב הרמב"ם כי ידיעתו הברואים מצד ידיעתו את עצמו. והיינו כי באמת אין חוץ ממנו וכטעם ואתה מחיה את כולם ובישראל יש נקודה של חיות הקבוע בלב שעל ידה הם דבוקים באלהים חיים היינו שיכולים להרגיש זה בלב. וזהו תכלית בריאת אדם שיהיה נברא מכיר ומרגיש שיש בורא. והכרה זו מאחר שהיא מתלבשת באדם הרי היא קרויה דמות אדם דהיינו שהיא אצילות השגה כפי כח השגת אדם. וכן התחלקותה בנפשות כפי כח התחלקות הנפשות דבני אדם שגם זה הוא כפי דמות אדם שהוא מוליד בדומה לו. ומספר הנפשות הוא כפי התחלקות הקומה שלו בכל פרטי כחותיה וכמו שאמרו בשמות רבה (פ' מ) באיזה איפה היה תלוי כו' יש בראשו כו'. וזהו עומק לשון חכמים שאמרו (שוח"ט מז' א, א) מדמין צורה ליוצרה ונטיעה לנוטעה ולא אמרו בהיפך. והיינו כי אמיתות הדבר התפשטות השגה זו הוא של היוצר והנוטע אלא שהם מדמין הצורה ליוצר והבן כי הדבר עמוק ואי אפשר לפרש יותר. וזהו ענין היחוד שאמרו השבטים ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד כו' (פסחים נו, א) שאף שאנו נפשות חלוקים הכל אינו אלא אחד וקומה שלימה. ועל זה אמר יעקב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא יחודא תתאה מצד מדת מלכותו שאין מלך בלא עם שהוא רבוי נפרדים ומכל מקום הכל עם אחד מצד השתעבדותם למלך. אבל משה לא אמרו דמשה מלגאו יעקב מלבר (תקו"ז תיקון יג) מצד הפנימיות הוא רק יחודא עלאה דהיינו יחוד הגמור שאין עוד מלבדו כלל. אבל מצד החיצוניות דיש ברואים נפרדים אלא שמכיר שמכל מקום שפנימיותם אחד זהו יחוד תחתון של יעקב מצד התפשטותו של זרעו אחריו. וזהו ציקי קדירה שהריחה בת מלך (פסחים שם) דהיינו שהש"י נהנה מזה אע"פ שלאמרו יש גנאי שנראה כאלו יש נפרדין מכל מקום עיקר כבוד מלך בזה ומביאין בחשאי. וזהו עיקר היהדות שצריך לומר פעמים בכל יום תמיד דזהו עיקר שורש היהדות מה שיש בו נקודה זה שבלב שדבוק בה בהש"י ובה מכיר יחודו האמיתי. ועל דבר זה נתקנא בלעם הרשע שבכל נביאותיו גילה דבר זה של הדביקות והיחוד הגמור דלכן בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע לפי שנאמר בה כרע שכב כארי וגו' (כמ"ש ברכות יב, ב) דגם בשעת שכיבה ושינה הוא כארי כטעם אני ישנה ולבי ער שעל זה אמרו ז"ל (שהש"ר) דהקב"ה לבן של ישראל וה' יראה ללבב אין מסתכל אלא לנקודה זו שבלב. ועל זה אמר לא הביט און וגו' שאין מסתכל על העמל והאון כלל רק אל אותה הנקודה שה' אלהיו עמו ותרועת מלך ורצונו הוא בו באותה נקודה שבזה הוא שלימות מדת המלכות. ואפשר לשון ותרועת לשון קול תרועה והוא קול שופר המעורר הוא בו שהקב"ה מעוררו גם בלא דעתו ורצונו והוא על ידי אותו נקודה שבלב שדבוקה בכל איש מישראל בהש"י. ונראה דזהו גם כן ענין שופר דראש השנה לעורר אותה נקודה כי בכל השנה ה' יראה ללבב לבד והיינו דמביט אל צורת אדם של כלל הקומה. אבל בראש השנה כל באי עולם עוברים כבני מרון ומפרש בגמרא (ר"ה יח, א) דהיינו בזה אחר זה. אלא שמכל מקום נסקרים בסקירה אחת דכתיב היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. פירוש דמצד הלב הם יחד לקומה אחד ונסקרים כאחד גם בראש השנה. רק מצד מעשיהם הם עוברים כל אחד בפני עצמו להיות לקומה בפני עצמו. ולכן נראה חסרונו בפרט אע"פ שכל אחד יש לו מעלה מיוחדת שבו הוא מדוגל ליקבע בכלל הקומה במקום מיוחד. מכל מקום מצד התפשטותו לקומה שלימה אפשר שהוא מלא חסרונות. ולכן בראש השנה אמרו בזוהר (ח"ב לג, ב) על פסוק בתוך עמי אנכי יושבת שלא יהיה מדוגל בפני עצמו וגם דברי רז"ל ונסקרים בסקירה אחת הוא המתקה למה שאמרו במשנה כבני מרון. דמצד מדת המשפט הוא לפקח במעשה כל אחד בפרט אלא שמכל מקום לפי שהם בסקירה אחת מה שחסר זה משלים זה. ורק במנין שעל ידי אדם צריך כופר נפש שלא יהיה בהם וגו' והוא מטעם זה דבמנין כל אחד נמנה בפני עצמו וכל אחד מצד עצמו מלא חסרונות. אבל אצל הש"י אף שעוד תעבורנה הצאן על ידי מונה שזהו כבני מרון למאן דאמר בני אמרנא מכל מקום אין זה מונה גמור כי באמת הם בסקירה אחת כי ענין מה שבראש השנה כל אחד נידון בפרט לפי שאז מתעוררת מדת המלכות שהיא הגורמת לבריאת עולם דאין מלך בלא עם וברב עם הדרת מלך ומצד זה צריך רבוי עם. והרבוי הוא על ידי הרבה בני אדם שונים ונפרדים זה מזה ולא על ידי קומה אחד שלימה. ומצד זה ההתבוננות לפניו בכל פרטי היצורים. וזהו מאן דאמר כחיילות של בית דוד דהיינו הדרת מלך כנזכר. ומאן דאמר כמעלות בית מרון כי אז הש"י מתבונן בכל מה שפעל בבריאת עולם ונבראים ונוצרים ונעשים עד קצה עולם העשיה. וזה נקרא מעלות בית מרון שאצילות קדשו יתברך הוא התפשטות עד אין קץ רק נבראים הולכים ומצטמצמים. והעליה לפניו יתברך הוא רק עולין מעלה מעלה בדרך צר מאוד כמו שאמרו (ברכות ו, א) וקיימא עלן כי כסלא לאוגיא. ויפול משמאלך אלף ורבבה מימינך ואליך לא יגש וזהו צמצום מקום הדרך. ונמצא הפירוש דחיילות בית דוד הוא שמצד הש"י והדרתו הוא להיות העיון בפרטים ופירוש דבית מרון הוא מצד המקום. לפי שהשגחת הש"י בראש השנה הוא בעולמות התחתונים ומקומות השפלים ושם אי אפשר להתבונן בהם אלא אחד אחד. ופירוש דכבני אמרנא הוא מצד הנבראים עצמם דמאחר שהש"י לבן של ישראל והוא מחיה הכל כאשר מתעורר מדה זו למעלה כן מתעוררת בלבות כל הנבראים להיות כל אחד מצויין בפני עצמו ובזה הרי הם מתראים כך לפי הש"י כל אחד בפני עצמו. ואורייתא יהבא עיטין לכל ועל זה אמרו (ר"ה טז, א) אמרו כו' שתמליכוני עליכם זהו נגד כחיילות של בית דוד מאחר שאנו ממליכים אותו יתברך עלינו ואנו מחילו של מלך ואין בודקין אחר המוכתב באסטרטיא של מלך בחיילות של בית דוד כמו שאמרו בקידושין (עו, א) וגם על ידי זה אנו חוזרים להתאחד להיות צבא ולגיון אחד מצבאותיו יתברך ואנו גוי אחד בארץ. ואמרו כו' שיעלה זכרוניכם כו' זהו מצד הזכירה עצמה ונגד מעלת בית מרון על ידי שאומרים שהש"י הוא הזוכר ממילא נתרחב המקום ואין שם צמצום והרי הזכרון לטובה כי הש"י צופה רק לטובה ולא הביט און וגו'. ובמה בשופר הוא אתערותא דנבראים. נגד כבני אמרנא תוקעין בשופר של איל להזכיר עקידת יצחק שהוא המסירות נפש להש"י. כי תקיעת שופר הוא לאסף העם שיהיו יחד וגם להחריד כמו שנאמר והעם לא יחרדו ומתוך החרדה הם מתאספין יחד וכל אחד מבטל עצמו שלא יהיה מצויין בפני עצמו. וזהו המסירות נפש להש"י שהאתערותא אז הוא להצטיין כל אחד בפני עצמו רק שמתוך ההכרה דעול מלכותו יתברך וחרדת היום הוא מתבטל מעצמותו והצטיינותו ובזה ממילא הכל לטובה.

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לט'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לט'

    [לט] כל ענינים חלוקים בעולם שנה נפש כידוע מספר יצירה. ובנפשות ידוע דאין שום נפש דומה לחברתה וכמו שאמרו ז"ל (ברכות נח, א) שאין דעתן דומה זה לזה. ומסתמא הוא הדין בעולם אין שום מקום דומה לחבירו כדרך שאמרו (מכות ט, סע"ב. י, רע"א) בגלעד ושכם שכיחי רוצחים. ואוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנח, ב) ובבל ובורסיף סימן רע לתורה (סנהדרין קט, א) ובקידושין (מט, ב) תשעה קבין כו' עיין שם, דכל אומה יש לה כח מיוחד והוא גם כן מצד המקום אותן שנקראים על שם מקומן. וכך בשנה אין רגע דומה לחברתה וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קב, א) דיש עת רצון וכן בהיפוך יש עת מוכן כו' וזהו דרך כלל ובפרט מסתמא אין שום רגע דומה לחברתה כמו בנפשות. ובכל רגע התפשטות ענין מיוחד בעולם וכל אחד משתמש בו כרצונו לטב או כו'. וחלוקת השנה בכלל לשנים עשר חדש שאמרו ז"ל (מד"ת ויחי טו) נגד שנים עשר שבטים שהם צאצאי יעקב שנמשל בתורה לשמש וכך שנים עשר חדש הם שתים עשרה הקפות הירח להשלים מדת שנה שהוא היקף אחד של החמה. והענין כי שמש ומגן ה' הוא שם הוי"ה הרומז למדת יעקב הוא דוגמת שמש המאיר לכל העולם כולו. ומצידו יתברך ההארה תמיד שוה שמשא אכולי עלמא ניחא (סנהדרין לט, א) ובכל יום תמיד שוה כידוע דבקו השוה שם תמיד יום ולילה שוים ושינויי הזמנים הוא מצד חילוקי המקומות. וכך עשה האלהים האדם ישר לענין השגת הארתו יתברך רק שהמה בקשו חשבונות רבים מזה בא שינוי הנפשות כענין שינוי עתי השנה שהוא מצד המקבלים. ואין לך אדם שאין לו שעה היינו דחלוקת הזמנים הוא כנגד חלוקת הנפשות מסתמא כל שעה ידועה הוא נגד נפש ידועה. ולפי שכל העולם כולו כאדם אחד לפיכך כל אחד מרגיש גם כן כחות של כל כל הנפשות. והוא על ידי השתנות הזמנים שבכל רגע משמש כח אחר של נפש אחר. ובאותה שעה שהוא שלו שמדתו משמשת בעולם אם יזכה לכוין השעה להיות עסוק ומשתדל אז בהשגת הארתו יתברך יוכל לעלות ולהצליח אז דקיימא ליה שעתא בין בהצלחה רוחניות של אורו ואמיתו בהשגתו יתברך ובין הצלחה גופנית בעניני עולם הזה מהתנשאות וכדומה. כי באותה רגע הוא ראש ההנהגה בעולם וזהו בדרך פרט בכל רגע. ובכלל ישראל חלוקים לשנים עשר שבטים שכל אחד מהם הוא ענין מיוחד עיין בהוריות (ה, ב) והם כך קביעי וקיימא שאי אפשר להשתנות וכמו שאמרו (ב"ב קטו, רע"ב) גמירי דלא כלה שבטא שכל אחד הוא היקף שלם בפני עצמו דוגמת חודש הלבנה מצד קבלת האור של חמה והם שנים עשר צירופי הויה כידוע. והיינו כי כל ישראל מכירים שהש"י הווה ומהוה הכל ואין עוד מלבדו מראש המחשבה שהוא י' דשם עד סוף המעשה שהוא ה' אחרונה. אך באיכות ההשגה הזו יש חילוקים יש מי שמשיג מצד הפעולות הנגלות בעולם מזה בא אל הנעלם. ויש מי שמשיג מצד החכמה ויש מצד הרגשת הלב וכדומה. והם שנים עשר צירופים בחילוף סדר האותיות המורות על חלוף סדר ההשגה שיש לכל שבט דרך וסדר מיוחד בקבלת אורו יתברך שהוא היקף שלם דהיינו השגה דכל ארבע מדריגות דארבע אותיות השם. רק שהסדר משונה בכל אחד כפי שינוי קבלתו בהשגת אמיתותו יתברך דוגמת חדשי הלבנה שכל אחד מצד עצמו היקף שלם דומה לחבירו. ומכל מקום גדול הלילות שמשמשת הלבנה משתנים כפי שינויי עמידת החמה במהלכה השנתי שגם היא שינויה תלוי מצד המקבלים וכמו שנתבאר. וניסן אתוון כסדרן שבאותו חודש הוא ההרגשה מצד הש"י שהוא המעלך מארץ מצרים בניסן נגאלו ובניסן עתידין כו' שנחלקו בזה ר"א ור"י (ר"ה יא, רע"א) ולטעמייהו אזלי בפרשת חלק (צז, סע"ב) דר"א סובר אם ישראל עושין תשובה כו' והיינו בתשרי מצד מדת הדין שהוא רק על ידי אתערותא דלתתא. ולכך תשרי אתוון למפרע מתתא לעילא והצירוף של אותו חודש ידוע מטעם האריז"ל שהוא צירוף והי"ה בנים קודמין לאבות דהיינו העיקר שובו אלי ואשובה וגו' והם ימי תשובה והשתדלות ונקרא האיתנים דתקיפי במצוות (ר"ה שם). וכל תקיפות הוא מי שבא על ידי השתדלותו דזה נקרא לשון רז"ל שבא בזרוע ובסוף פרק ב' דברכות (יז, ב) שרחוק מצדקה. מה שאין כן ניסן נקרא כן על שם הנסים שבו וכל נס הוא חוץ לדרך הטבע שהוא ההנהגה שמצד שורת המשפט וחק הקבוע רק הכל בצדקה וברצון הש"י ואתערותא דלעילא לבד בלא השתדלות תחתונים. וזהו ר"י לטעמיה בסנהדרין שם סבירא ליה בניסן עתידין להגאל. וההשגה שמצד הש"י לבד היא אותיות השם כסדרן שהסדר הכתוב הוא הסדר שקבע הש"י בעולמו שכך מדת השפעתו השגתו שזה סדר מהלך הראוי שבכל ענין מראש המחשבה עד סוף המעשה כידוע. וכפי סדר שתים עשרה פשוטות בספר יצירה שבהם בריאת שנים עשר חדשים ניסן הוא באות ה' והוא כלי קיבול כידוע וכלי מחזיק ברכה כל מיני נסים ונפלאות. ותשרי באות ל' כי מזלו מאזנים שהוא המתקלא דמצד המשפט יש בו משקל להכריע לאיזה כף. ואות ל' היא המאזנים דגגה נקרא מגדל הפורח באויר כדפירש רש"י פרק חלק (קו, ב) ורגליה יורדת מות רחמנא לצלן. ולכך הגג הוא כפורח באויר והן הם שלוש מאות בעיא דבעו כו' (חגיגה טו, סע"ב ע"ש) כי ידוע דשם דרגא דדוד שהוא יושב באותו מגדל ומכריע הכל לכף זכות שהוא הגבר הקים עולה של תשובה ומעלה הכל למעלה. ובעולם הזה הוא פורח באויר כל זמן שלא בולע המות לנצח אין לו אחיזה חזקה עדיין והם שלוש מאות בעיא בתלת עלמין בי"ע (בריאה יצירה עשיה) דשם הוא ראש לשועלים ונקרא מלך. ובעיא הוא הטלת הספק ושאלת הבא על אשת איש מיתתו במה (סנהדרין קז, א) שהא ההורדה לרגליה וגו'. כי האויר הוא מקום הספק דדבר המבורר הוא כאלו יש לו מצב חזק ומה שהוא ספק נקרא תלוי ברפיון דהיינו באויר. ומצד הנך תלת עלמין הדבר ברפיון אבל ההתחזקות הוא מצד היחוד הגמור והאחיזה באצילות קדשו יתברך. וזהו שהשיב להם מיתתו כו' ויש לו חלק לעולם הבא דבאות י' נברא עולם הבא. והמבין יבין כי לפי מה שכתבתי אות ל' וה' רומזים לענין אחד רק הה' רומזת מצד התפשטותה לכלי קיבול ואות ל' מצד מה שהיא במשקולת למעלה ולמטה. ובאמת כל השתים עשרה פשוטות רומזים לענין ההוא עצמו כי כולם נגד חדשי הלבנה רק כל אחד מורה ענין מיוחד שיש בזה. ואלול באות י' שהוא על שם המחשבה כדפירש רש"י על אז ישיר כי מזלו בתולה דמשמעותו דבר חדש שלא נגעו בה עדיין כמו שאמרו בפרק קמא דנידה (ח, ב) שלוש בתולות. כי שליטת ידי האדם הוא מהרגשת הלב ואילך ששם מורגש לאדם ומששלטה הרגשת אדם אינו בתולה. אבל המחשבה ששם אין שליטת הרגשה זה תמיד כבתולה ועל זה אמרו ותירוש ינובב בתולות כי דברי תורה גם כן בכל יום כחדשים רק שמכל מקום כל ההוגה מוצא טעם (עירובין נד, רע"ב) אלא שטועם טעם בתולה כאלו הוא דבר חדש שלא טעם עדיין מעולם אבל מכל מקום הוא מרגיש טעם ונמצא בשעתו הוא מנובב פירוש מריק כמו נבוב לוחות שמוציא הבתולות אלא שאח"כ חוזר להתחדש ולטעום טעם בתולה. אבל בשעת מעשה הרגשת הטעם הוא כבועל בתולה דרך משל. וזהו על ידי תירוש דיין מפקח הלב שבו ההרגשה כי דברי תורה נמשלו למים וליין ולחלב (תענית ז, א). מים הוא ההשגה שבמוח שהוא בפשיטות בלא הרגשה בלב עדיין וזה חנם לכל באי עולם והפקר שאין יד השתדלות אדם משגת לשם. ויין הוא ההרגש שבלב. וחלב הוא ההוצאה לפועל להניק לאחרים. ושמעתי או ראיתי באיזה חבור תירש אותיות תשרי הוא מנובב ומפריח בתולות הוא אלול. והדברים מכוונים עם מה שכתבתי דתשרי הוא השתדלות באתערותא דלתתא והרגשת הלב, וההכנה שלו אלול הוא במחשבה בלא הרגשה. ולכך באלול גם כן תוקעין שופר שהוא המעורר אתערותא דלתתא. אך החילוק בתשרי הוא מצות ה' כי ה' יראה ללבב ואמחשבה לא שייך ציווי דשם הוא ביד ה' ופעולת האדם אינו אלא על צד ההרגל לבד ולכך תקיעות דאז מצד מנהג. כי עיקר קדושת המחשבה בא רק מצד ההרגל והשתדלות של מצות אנשים מלומדה שאין פועל כלום בלב מועיל ביותר למחשבה. דמהרגשה שבלב בא להתלהבות עד שאינו יכול לעשות כלום אבל מצד הכרת השכל במחשבה אין מתלהב והוא פועל כראוי בישוב הדעת אלא שאינו אלא על דרך מנהג והרגל כיון שאין לו הרגש בלב ששם הוא עשיית המצוות של הש"י כטעם (שהש"ר ה, ב) הש"י לבן של ישראל. ולכן הצירוף של אלול הוא סופי תיבות של וצדקה תהיה לנו כי, והיינו מקבלים קודם למשפיעים ובן קודם לאב, דהתכלית לעולם הוא בסוף ובאלול התכלית הוא המחשבה והוא הסוף מעשה שלו. ומחשבה תחלה שלו הוא המעשה בפועל שמצד ההרגל שלא במחשבה שזהו עומק ראשית דמחשבה מה שאדם עושה קצת כמתעסק בלא התבוננות מחשבה גמורה.

    וסדרן של שנים עשר שבטים נגד שנים עשר חדשים יש כמה דיעות במפרשי ספר יצירה ואני קבלתי סדרן לוי יוסף יהודה ראובן שמעון זבולון יששכר בנימין אשר דן גד נפתלי [ועוד שמעתי במה שאמרו בספר יצירה כי הם שנים עשר גבולי אלכסון והיינו בששה עמקים המנויים בספר יצירה יש שתי נקודות אלכסוניות שבשני קצוות הנוכחיות שהם זה נגד זה וכך שבטים הם שנים עשר חלוקים לששה שכל אחד יש לו אחר שהוא אלכסוני לו דהיינו מתנגד נגדו וממש עומד כנגדו דהיינו שמדתו היפך מדת זה. וסדרן בעומק רום יהודה ויששכר שנגדן באותיות הפשוטות ל' ז'. ובעומק תחת בנימין וראובן שהם נ' ח' ובעומק מערב אשר ויוסף שהם ס' ו' ובעומק מזרח לוי ודן שהם ע' ה' ובעומק דרום גד וזבולון שהם צ' י' ובעומק צפון שמעון ונפתלי שהם ק' ט' והם חדשי הקיץ כנגד חדשי החורף] ולפי זה אלול ותשרי הם נגד זבולון יששכר וליכא צורבא מרבנן דמורי אלא מלוי ויששכר (יומא כו, א) שהם היודעים להנהיג העולם. וכן הם חדשי ניסן ותשרי דרק בזה או בזה בריאת העולם דאין ראוי להנהגת העולם אלא שני סדרים הללו דהיינו או מצד עזר הש"י והם בני לוי הנלוים אל ה' במחנה שכינה או מצד התעוררות אדם והם בני יששכר יודעי בינה שהוא הרגשת הלב דלבבו יבין ושב. ושני חדשים אלו היו מכיני למזון לכל החורף וקיץ כמו שאמרו (ברכות לה, ב) ומסתמא כן למזון הנפש כי הנהגת כל השנה מקבלים משני חדשים אלו. וזבולון בצאתך מספיק ליששכר ובצל החכמה בצל הכסף כן הוא אלול לתשרי שההרגשה בתשרי בלב הוא כפי ההכנה באלול במחשבה שבמוח ושכל שזהו רק רכוש הצריך למי שיש לב שיוכל להתבונן בהרחבת הלב על ידי הרחב דעת השכל ועל ידי זה מנובב ומפריח השכל כאשר מרגיש בלב כידוע דעל ידי זה בא להולדה לפועל שזהו הוצאת פרח.

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לח'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לח'

    [לח] כל האומות הם מקטרגים על ישראל והוא שטן הוא יצר הרע (ב"ב טז, א) הם המסיתים בלב גם כן היינו כח ושר של כל אומה הוא עצמו אחד מכחות היצר הרע שבלב. ועמלק הוא ראשית גוים הסתתו הוא לראשית הרע והתחלת הרע אינו מסית לילך בפועל לחטוא דזה ודאי לא יעשה רק שמזדמן לפניו הדבר ואז עין רואה ולב חומד כו' (מ"ר נשא פ' י) וזהו אשר קרך בדרך שבא במקרה והזדמנות לא בכיוון רק בהיותו בדרך בטירדא אגב אורחיה נזדמן לפניו דבר. ועל דבר זה הוא התחלת הסתת היצר ועל זה העצה ציצית וזכרתם וגו' ולא תתורו וגו' שהוא רומז ליראת שמים כידוע ועל ידי זה בא לזכירה. וזהו העיקר שכשיזדמן לפניו איזה דבר יזכור מיד שהש"י אסר דבר זה. ועיקר תפיסת היצר הוא על ידי הזדמנות ויצרו משכיחו כרגע האיסור עד שהלב חומד כו' ועל ידי רפוי ידים שהוא העדר הזריזות ועצלה תפיל תרדמה שהוא העדר הדעת והזכרון להתבונן כי בשינה כל מה שהלב חומד כלי מעשה גומרים כידוע. על ידי זה נתעורר עמלק וזהו זכור וגו' דהעצה לזה זכירה בהניח וגו' שלא ירצה לילך ולהרשיע צריך לזכור מאוד מחטא הבא בהזדמנות כלאחר יד. ואתה עיף דהיינו עצלות שהוא גורם שכחה ולא ירא אלהים המעורר הזכירה כנזכר. וזהו ענין קריעת כנף דמעיל דשאול על ידי שלא קיים מחיית עמלק רצה לומר כנף דציצית המעורר הזכירה. וזה היה בתחלה כשהיה רחמן על האכזרים (קה"ר ז, יז) ובסוף כשנעשה אכזר על הרחמנים כרת דוד המלך ע"ה כנף מעילו גם כן לרמז זה. כי זהו כופל זכור וגו' ולא תשכח כי עבירה גוררת עבירה לעשות בפועל דעבר ושנה הותרה לו. רק ההתחלה הוא בהזדמנות כטעם (סוכה נב, ב) בתחלה קראו הלך שהוא מקראי ופעם שלישית דהותרה לו הוא איש ובעל הבית עצמו. ועל ידי זכירה בתחלה לא בא לידי שכחה שבסוף. וכן בפרשת ציצית כפל וזכרתם וגו' למען תזכרו וגו' וכנזכר לעיל דכמו כן מצוה גוררת מצוה. והנה שאול באמת זכור היה, רק שחמל וכסבור עושה מצוה, וזהו גם כן אחד דהתחלת כניסת היצר דמראה שזה מצוה ובסוף נעשה אכזר כו' חשב גם כן זה מצוה. וענין טעותו כמו שאמרו (גיטין מג, א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל ולכך ביאת עמלק הכנה למתן תורה כי ענין עמלק הוא המכשול שאירע חטא בהזדמנות שלא במתכוין וכאשר מתעורר מזה עומד על דברי תורה. ונמצא לכאורה הוא לצורך וזהו ויחמול וגו' על מיטב וגו' פירוש שחשב שיש בהם גם כן מיטב ואיזה דבר טוב לזבוח לה' פירוש להיות הכונה לשם שמים. וכדרך שיש בכל מדה רעה איזה דבר טוב שהם הגרים שבכל העכו"ם. ולכן גר עמלקי הרג לשאול ואמרו במכילתא (סוף פרשת בשלח) באותה שעה נזכר דוד דאין מקבלין גר מעמלק. והיינו אותה שעה דראה עונש שאול על דבר זה נזכר בזכירה גמורה דבאמת אין דבר טוב בעמלק לקלטו מדעת ישראל דהיינו שיקבלוהו כי ודאי הכתובים שאמרו על מיטב וגו' לא דברו שקר ויש בו מיטב וכן אמרו ז"ל (גיטין נז, ב) מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק והם מזרע אגג וזה הרגיש שאול. ועל זה אמר שמוע מזבח טוב וגו' הכונה הגם דלפי דעת שאול זה מצוה על זה נאמר ואהבת וגו' בכל נפשך פירוש לא בגוף לבד רק גם בנפש שיסכים גם לאבד הנפש בשביל רצון הש"י. והיינו דאף שמרגיש שזה מצוה ודבר גדול לקיימו לזה דנפיק מיניה [באותו לילה מסתמא שעל זה אמרו (מגילה יג, א) מה שילם לי כו'] מכל מקום שמוע וגו' דיש לשמוע לרצון הש"י אף על פי שעל ידי זה מבטל מצוה ועבודה ותיקון לנפש. ומי שבוחר בעבודה ורדיפה אחר מצוות ומעשים טובים יוכל לבוא לידי טעות זה שיסיתנו היצר רע על עבירה שהיא מצוה. אבל מי שמבטל רצונו שלא לרצות רק רצון הש"י על ידי זה הש"י מאיר לו להיות באמת הכל כרצון הש"י ואפילו כששוכח כטעם (אבות ב, ד) בטל וגו' כדי שיעשה וגו' וכמו שאמרו (יומא כב, ב) דוד בשתים ולא עלתה לו. פירוש דהם שני מיני שכחות האחד שכחה דהזדמנות והוא כח עמלק כנזכר לעיל זהו חטא דבת שבע שהיה במקרה שנזדמן לראותה וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קז, א) צפור נדדתו. ואחר שמזדרז בזה צריך עוד זכירה שלא יחשוב לעבירה מצוה. וזהו כח אגג דמסתמא כחו הוא הגורם ההסתה בלב שאול. והיינו שלעשות מצוה איש הישראלי רודף אחריו וצריך בזה בחינה ודקדוק לדעת אם זו מצוה באמת. אבל מכל מקום כיון שההתעוררות לעשות מצוה הוא מצד הטוב נמצא אין הזדמנות דרע. רק האדם הבוחר בטוב עליו לשרש אחר ראשית הרע שבלב למחות אבן הטועים. ועון דהסתה ודאי חשבו דוד המלך ע"ה למצוה למנות כדרך שעשה משה רבינו ע"ה וכמו שנאמר עוד תעבורנה וגו'. ונמצא שאירע לו שתי המכשלות ועלתה לו לעמוד על דברי תורה על ידי זה דהוא גברא דמרא סייעיה כמו שאמרו (שם צג, ב) וה' עמו שהלכה כו' דבדידיה לא הוה. כי זה אי אפשר רק על ידי שה' עמו דאין אדם עומד על דברי תורה כו'. והיינו דעל ידי המכשלה לבבו נשבר בקרבו ואז זוכה להיות ה' עמו כטעם (סוטה ה, א) אני את דכא. וזה רק לבעל תשובה דרגא דדוד שהקים עולה של תשובה. אבל שאול באחת ועלתה לו היינו דחטא רק באחד לחשוב אעבירה מצוה כנזכר לעיל. רק דמלכותו לא היה דופי ושום עבירה דלא חטא מעולם (כמ"ש יומא שם) וחשב דזהו עצמו חסרון שאין לו אותו סכלות מעט שראוי לאדם וזהו הדבר טוב שחשב שיש בעמלק וחשב דראוי להביא עצמו לחטא בידים כדי לעשות תשובה ולעמוד על דברי תורה על ידי זה דייקא. ונמצא לפי דעתו חמלתו על עמלק היה על דרך עת לעשות לה' וגו' הגם דעבר על דברי נביא חשב דכך ראוי לאדם להיות בו סכלות מעט. וזהו המיטב שבעמלק לזבוח לה' היינו להיות ה' עמו על ידי הלב נשבר דזובח יצרו כו' אחר החטא, וחשב דהיא בא לידו ונזדמן לו שיעבור דבר זה שבו עצמו יתוקן חסרונו שהוא מה שאין לו חסרון. ואמת הוא שחטא אז. אך לפי שחטאו היה כענין אחטא ואשוב אין מספיקין בידו כו' (יומא פה, ב) ועלתה לו. והיינו דמאחר דהוא חשב בשעת מעשה למצוה לדעתו אם כן אינו מכשול אצלו ואין אדם עומד על דברי תורה היינו רק כשהוא בדרך מכשול. וכן קליטת הטוב דעמלק גם כן הוא רק בדרך זה דאין מקבלין גרים מהם אם לא בדרך מכשול. דעל כרחך כך היה בני בניו של המן דלמדו תורה בבני ברק או דלא ידעו כשקבלום שהם מזרע עמלק ובדיעבד שקבלוהו הרי זה גר [והא דדוד שהרגו היינו מפני שפיו ענה בו שחייב מיתה על הריגת שאול כמפורש בכתוב ומכל מקום צריך לדעתי עיון] והקרוב יותר בעיני שהיה על ידי גוי מבני בניו של המן שבא על בת ישראל באונס דהולד כשר (יבמות מה, ב. וע"ש כג, א רש"י ותוספות ד"ה קסבר) ואף למאן דאמר הולד ממזר יש לומר אם קבלוהו ונתגייר ואח"כ נודע שהוא מזרע עמלק הגם דנאמר דגם דיעבד צריך לקיים בו מצות תמחה אף שנתגייר. מכל מקום בזה לדברי הכל הולד כשר וישראל גמור הוא. וכך הוא קליטת הטוב שבו על ידי אונס או טעות כמו עיקר טענת המן שנצמח על ידי שהשתחוו לצלם או נהנו מסעודתו (מגילה יב, א) וזה באונס. וזהו מדרגה שלישית בשורש עמלק שהאחד הוא שכחה וקרוב למזיד והשני שוגג והשלישי אונס וזה רחמנא פטריה מלבד בשלוש עבירות וזהו באונס דגוים. ויש גם בלב דיצר אנסיה כענין תחלתו באונס וסופו ברצון שאמרו בכתובות (נא, ב) דנחשב לאונס ובכהאי גונא מכל מקום הוא רע [וכהאי דיומא (פג, רע"א) דנפק מינה שבתאי כו' אף על פי שהתירו לה לאכול מכל מקום הוא שורש פורה כו' להתאוות כל כך עד שתהיה מסוכנת ואנוסה] אלא דמאי הוי לה למעבד. ורפואה שקדמה למכה דהמן אף הוא בחטא אסתר באונס כי כך מדתו של הש"י במה שהוא מכה בו הוא מרפא (מ"ר סוף פרשת ויקהל). פירוש החטא עצמו הוא התיקון כי נתברר דרצון מלכים ביד ה' מה שהם אונסים לעבירה כך רצון הש"י. ולכך קליטת הטוב שבו גם כן על ידי אונס דמסתמא זה כחו להסית האדם בדרך אונס ואי אפשר לקלוט גם כן הטוב שבכח ההוא גם כן רק באונס. וזהו חייב לבסומי כו' (מגילה ז, ב) דהיינו בלא דעת, ואונס נקרא בלא דעת כמו שאמרו בעירובין (ק, ב) הכופה אשתו כו' גם בלא דעת כו'. ונייחא דפורים הוא שגם שחוטאים בלא ידיעתם הוא טוב. ונהפוך ממחשבת המן להיות על ראשו מחשבתו אשר וגו' כטעם עת אשר שלט וגו' שהוא חושב שמחטיא ובאמת זדונות נעשים זכיות ועל ידי זה מוסיפים זכות. ואחר התשובה נעשה מסעודת אותו רשע שנהנו ממנה המצוה דסעודת פורים. ומהשתחויה לצלם לפנים כאלו לא ידע בין אבא דיהיב מיטרא כו' (תענית כג, ב) הביסום עד דלא ידע בין כו' והאומר להיפך הוא דומה לזה. ומכל מקום בזה הרי עושה מצוה שקיים בזה מצות חכמים חייב כו'.

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לז'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לז'

    [לז] כל אומה יש לה כח מיוחד דרע שבו תלוי עיקר חיותם דלכן לא ניתנה תורה כמו שאמרו ז"ל (ע"ז ב, ב) שהחזירה כו' ולא קבלוה כי התורה היא קו האמצעי דאמת ליעקב אין אמת אלא תורה (ירושלמי ר"ה פ"ג, ה"ח) כי ההשתקעות באיזה צד זה שקר דהיינו שלא תכון לעד שהקיום לעד נחלה בלא מצרים דהיינו גבול ומיצר המפסיק ומסמן סוף הדבר זהו רק מדת קו האמצעי. והוא יסוד כל מצוות התורה עטין שלא להיות שקוע בשום דבר. וזהו כל הגלות באומות לברר שישראל אין שקועים באותו כח הרע של אותה אומה כי הם מתגברים בטענה שגם ישראל שקבלוה לא קיימוה כמו שאמרו בריש עבודה זרה דאומרים שגם הם שקועים. ונגד השתקעות באיזה כח מתגברת איזה אומה שחיותן אותו כח כנגדם להשתעבד בהם עד שמתברר שישראל אינם כן ואז נגאלים מהם. ועמלק נקרא ראשית גוים שהוא תמציתם כמו ישראל ראשית תבואתה שהם תכלית המכוון בבריאה והתכלית נקרא ראשית דסוף מעשה במחשבה תחלה ותכלית בריאת כל כחות דרע שישראל ינצחום ולהראות אבדונם. והיינו דהגם דיש כח השתקעות אשר למראית עין בעולם הזה הוא כח נבדל. באמת הש"י בעל הכחות כולם וישראל שדבוקים בו וכל מעשיהם ממנו דהיינו שמבטלים כל כחותיהם להש"י דזהו עיקר כל התורה כולה אנכי ה' אלהיך פירוש בעל כחותיך שזהו הוראת שם אלהים כמו שכתב בטור אורח חיים (סימן ה) יכולים על ידי זה לנצח כל מיני הכחות. וניצוח הגמור דזביחת היצר הוא כליון כל העכו"ם ונמצא התכלית שלהם רק להאבידם. וכל הגרים שמהם וכן הנשארים לעתיד לעבדים כמו שנאמר אז אהפוך וגו'. ואמרו ז"ל (ע"ז כד, א) כולם גרים גרורים כו' אינו מצד תכלית המכוון בבריאתם רק מצד ההתפשטות. כי כל נברא שהוא בעל גבול בהכרח יש לו שני קצוות ואמצעי וקו אמצעי הוא התכלית המכוון בו והקצוות הם ההתפשטות שיש מתכלית הזה. וההתפשטות של אבדן אותן כחות הוא להיות עבדים לישראל. דהתכלית הוא הכרת הש"י בעל הכחות כולם דכל פעל למענהו לקילוסו (שוח"ט ריש מז' יט). ומצד ההתפשטות שישראל הם המכירים זה ויש להם התעלות על אותן כחות הם קונים אותן לעבדים. אבל עמלק שהוא ראשית ותכלית המכוון דגוים לבד לכן אחריתו עדי אובד ומחה תמחה וגו'. ואמרו במכילתא (סוף פרשת בשלח) דאין מקבלין גר מעמלק ולכן אמרו בסנהדרין (צט, ב) דתמנע באתה לאברהם יצחק ויעקב לאגיורי ולא קבלוה. כי שורש דרע באדם הוא מצד האם כמו שנאמר ובן כסיל תוגת אמו כי היא מכנסת באב כידוע מחטא הראשון. והיא באת לאגיורי ואמרה מוטב שאהיה שפחה כו' הרי חשקה לכאורה להדבק באמת. וזה שורש עמלק שהוא תמצית כל מיני כחות ונמצא יש לו כל כחות ההפכיות והוא שורש תכליתן שהוא להאבידן ונמצא יש לו גם כח זה ויוכל להשתמש בכל מיני כחות. ואינו מכלל זרע עשו שאמרו ז"ל (ספרי ברכה פיסקה שמג) דאמר מה כתיב בה לא תרצח כו' שהוא שקוע בזה כי הוא פסולת דיצחק. אבל עמלק נגד יעקב אבינו ע"ה שיש לו גם כן כח זה ללכת בקו יושר ויש לו גם כן כח ללכת בשני קצוות. ולכך באת אצל כל שלושה אבות לאגיורי. אבל באמת הוא ראשית גוים ולא ראשית תבואתו דהש"י דתכליתו למענהו לקילוסו אבל כונת העכו"ם לגרמייהו. וזה עיקר החילוק בין ישראל לעמים שאמרו ז"ל (ר"ה ד, א) האומר סלע כו' בשביל כו' הרי זה צדיק גמור מה שאין כן באומות העכו"ם. כי חטאי ישראל נקראים אצל רז"ל (סנהדרין מד, א) אסא דקאי ביני הוצי שהם רק סובבים אותו אבל שורשו אין כך והוא כמו כופין עד שיאמר רוצה אני דידוע טעם הרמב"ם (סוף פ"ב מהלכות גירושין). כך מה שעושה לכונה אחרת דמתוך שלא לשמה היינו התוכיות ופנימיות הוא לשמה ולכך הרי זה צדיק גמור כמו דהגט כשר ונחשב מרצונו הגמור מה שאין כן אומות העולם שרשם כך. וזהו שבת אות וברית ביני וגו' וגוי ששבת כו' כי נייחת ישראל הוא בהעדר הפעולה ובטול כל הכחות להש"י עד שאין לו כלום. אבל נייחת אומות העולם הוא רק כשיש לו והישות הוא מצד הפעולה והשתדלות והעדר כחותיו הוא מיתתו דקיומו הוא רק השתקעות בכח. ומה שבזמן שבת וימי המעשה הוא בנפשות ישראל וגרים שאמרו בקידושין (ע, סע"ב) החילוק דאלו הגרים ברישא והייתם לי לעם וכו' שעל ידי השתדלותן דוקא בשם ישראל יכנו שבאים להתגייר. מה שאין כן ישראל הוא מלידה מבטן בלא השתדלותו דאפילו חטא ישראל הוא (סנהדרין שם). רק מצד עולם הזה הוא השתדלות שהעולם הזה נגד ימי המעשה כמו שאמרו בריש עבודה זרה מי שטרח כו' וכל המצוות בהשתדלות כי שבת מעין עולם הבא אחר שכבר נתבררו אבל הבירור בניצוח הכחות הוא בהשתדלות דלכן אמרו (פסחים פז, ב) לא גלו ישראל אלא כדי להוסיף גרים ואין מקבלין גרים לעתיד (יבמות כד, ב) שאין מקום להשתדלות אדם רק מי שמלידה ומבטן כך. אבל הגליות שהוא לברר ניצוח הכחות כנ"ל על ידי זה יש מקום לגרים שהשתדלות יש גם לגוים ויוכל להגיע בהשתדלותו להתכנות בשם ישראל. כי מצד עולם הזה העיקר הוא השתדלות וזהו הכנה לעולם הבא כי מי שלא טרח כו' ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כו' (סנהדרין לז, א) וכל מעשיהם אף שלא לשמה הרי זה צדיק גמור ונקרא שטרח מה שאין כן בגרים אין מקבלין המתגייר לשם איזה דבר (יבמות כד, ב) שאין זה השתדלות אצלם. וקיומם לעתיד יום שכולו שבת הוא רק מצד חבורם לישראל דכל הנטפל לעושי מצוה כו' (מכות ה, ב) ולכן אמרו (יבמות מז, ב) דקשים כספחת ואמרו ז"ל (שבועות ו, ב) אין ספחת אלא טפילה כו'. דהטפל על כרחך אינו כמו העיקר דאז היה עיקר ולכן מצד חבורו להעיקר הוא נגע לו שהרי נתחבר לו להיות כמוהו דבר שאינו כן והוא נטפל ונחשב כמו העיקר ויוכלו לחשוב שגם העיקר כן וזה חסרון לעיקר שמתדמה לטפל. וכדרך שאמרו (יבמות קג, סע"א) כל טובתן של רשעים רעה לצדיקים גבי יעל שהטיל זוהמא ונודע מטעם האריז"ל דבני בניו של סיסרא למדו תורה היינו מיעל שנתעברה אז. וזהו טובתן של רשעים היינו הטוב הגמור שקלטה ממנו מכל מקום קלטה גם כן זוהמא. דזהו עיקר חסרון דעכו"ם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. היינו דשעת מתן תורה הוא מה שהש"י רצה ללמד תורה לעמו ישראל ולהדריכם שהוא הגלוי דכל השתדלות אדם בתורה ומעשים טובים גם כן הכל מהש"י. זהו פסיקת זוהמא דנחש שהוא והייתם כאלהים וגו' בעל כח בפני עצמו להיות מתכוין לגרמיה לדעת ולהרגיש בטוב ורע ולעשות הטוב. אבל רצון הש"י הוא שלא להיות בעל כח בפני עצמו כלל רק למסור הכל להש"י. ועמלק שנקרא ראשית גוים הוא שורש אותה זוהמא שידע כל מיני כחות הפכיים ורוצה בהשתדלותו לבחור בטוב ובעיא לאגיורי. רק כונתה מוטב שאהיה כו' שזה דבר טוב לפיכך רצתה בו. וכל גר כשמודיעים לו שישראל בזמן הזה דוויים כו' (יבמות מז, א) די שכשמכיר למאוס בעולם הזה הרי כבר ביטל כחו שכח כל אומה הוא השתקעות בעולם הזה באותו דבר. אבל תמנע היא ממזרת מאליפז שאמרו ז"ל (רש"י ויצא כט, יא) דגדל בחיק יצחק והיה מנביאי אומות העולם ואין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (שבת צב, א) דהיינו שלימות בשלושת ראשי הכחות נגד שלושה אבהן. חכמה היפך רוח שטות דזנות וגבורה בכבישת כל מיני יצרים היפך רציחה הבא על ידי שאין מעצור לרוחו. ועשירות בדעת שיודע רבונו היפוך עניות המעביר על דעת קונו שהם עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים. דהשראת רוח הקודש אי אפשר אלא למי שנקי משלוש אלו בתכלית ומסתמא גם כל שבעת נביאי אומות העולם כן. רק הם גדלו בחיק אומות העולם שהגיעו לזה מצד ההשתקעות בעולם הזה עצמו ככל חכמי אומות העולם שמבינים שאלו דברים רעים מצד העולם הזה והוא גדל בחיק יצחק דוגמת עשו דנקרא ישראל מומר (קידושין יח, א) שבזרע יצחק כבר יש שם ישראל שהוא כי שרית עם אלהים וגו' שר על כל הכחות. אלא שהוא המיר זה ונשתקע בכח רציחה ואליפז לא נשתקע כמוהו רק מכל מקום הוא זרע עשו שמחליף כח שיש על הכחות לכח השתקעות והוא לא רצה להשתקע בכח מיוחד אבל נשתקע בכח זה עצמו שיש לו על כל הכחות. כי ישראל מוסרים גם כח זה להש"י דהיינו כח הידיעה דטוב ורע ולבחור בטוב אף זה מהש"י. אבל הוא חושב דכח זה שלו הוא ונמצא עדיין המיר עיקר שם ישראל שהוא למסור כל כחותיו להש"י ולהכיר שאין לו שום כח מיוחד ועל ידי זה הוא שר על כל הכחות והיינו מצד הש"י שהוא בעל הכחות כולם. אבל הוא נקרא אליפז פירוש שהכחות שלו הם נחמדים מפז זהו עיקרו שמכיר שיש לו כחות שלו והם נחמדים שאין לו השתקעות לשום כח. וזה באמת ראשית ההשתקעות דנחש כמו שכתבתי במקום אחר שיסודו להסית לבחור בכח הבחירה. וזה גרם שבא על אשת שעיר החורי (מד"ת ריש פרשת וישב) יושבי הארץ, דאמרו ז"ל (שבת פה, א) בקיאין בישובה כו', היינו תכלית השתדלות דעולם הזה והוא בחר בטוב והוליד תמנע דבעיא לאגיורי שזהו תכלית השתדלות דטוב דעכו"ם כשרוצים להתגייר. אלא דאצלה שבאה מאליפז שכחו למשול על כל כחות עולם הזה אין זה ביטול הכח מה שמואסת בעולם הזה ובוחרת בטוב ולכך לא קבלוה כמו שאין מקבלים גרים לימות המשיח דכשרואה שזה טוב לכך בוחר בו. וכן היא היתה לה הכרה זו מאליפז דזה טוב. ועיקר ישראל הוא שלא לבחור זה כלל רק מה שהש"י נותן ולמסור הכל להש"י. וכח זה הוא שורש שם ישראל מה שאין כן הגר הוא בא מכח השתדלות ובחירה בטוב והיא ראשית גוים בחשק דהשתדלות לטוב וזה אין נקלט בישראל כי התכלית אינו השתדלות לטוב שזה התכלית מצד עולם הזה וזה נקרא ראשית גוים שהוא תכלית עולם הזה. אבל תכלית הכל הוא ההכרה הגמורה דהכל מהש"י. ותמנע ששרשה מצד אחד מגוים בעיא לאגיורי והכירה מעלת ישראל ורצתה ליטפל להם. ועל זה אמרו (סנהדרין צט, ב) דלא היה להם לרחקה והיינו כמו שאמרו (ע"ז כד, א) בימות המשיח כולם נעשים גרים גרורים דרק אין מקבלים אבל גם אין מרחקים. והיינו כי הגם שאמרו אל תהיו כעבדים כו' מכל מקום אמרו (פסחים נ, ב) לעולם יעסוק אדם שלא לשמה כו' דבאמת לשמה אי אפשר בתמידות ואבות העולם הן המרכבה שהש"י רוכב עליהם ממש וכל מעשיהם לשמה ריחקו זה לגמרי. ובאמת הם ראויים לעבדים לישראל שההשתדלות נקרא עבדות וישראל אין ראויים להשתדלות כלל דעיקרם ליום שכולו שבת והם עבדים בהשתדלות. ויעסוק כו' היינו השתדלות זה ראוי גם שלא לשמה. רק האבות ריחקו זה לגמרי והיא אמרה מוטב שאהיה שפחה כו' כנזכר לעיל דזה עבדים לישראל רק שהם רחקוה. חזר ובא עליה אליפז היינו כח הבחירה בטוב כנזכר לעיל ונולד עמלק דצערינהו לישראל שהוא לא רצה עוד להתגייר רק בא לזנב הנחשלים לומר שהוא זריז ומשתדל יותר מהם כמו שאמר המן בעשרת אלפים ככר שפירשו התוספות (מגילה טז, א) נגד השקלים. והיינו דמנדבות לבבות ישראל בשקלים נבנה משכן לשכינת הש"י בתוכם. ואמר שהוא יש לו נדיבות כמו כולם בהיותם בתכלית תוקף מעלתם. וזה כל ענין עמלק אשר קרך בדרך כל השתדלות עולם הזה נקרא דרך כמו שאמרו ז"ל (סוטה כא, א) על פסוק בהתהלכך. ובצאתם ממצרים היינו מעבדות האומות והשתדלות שלהם לילך בהשתדלות הש"י. וזהו הניצוח נגד כל כחות האומות דהיינו בהניח מכל אויביך וגו' אז בא עמלק כשרפו ידיהם מדברי תורה והוא עיף ויגע בהשתדלות ולא ירא אלהים היינו בהידיעה שהש"י בעל כחות כולם ואין נפקא מינא בין רפיון להשתדלות. אבל עמלק טוען שהשתדלות עיקר וגם הוא משתדל בכל מיני כחות כולם לטוב דזה ראשית גויים ותכלית העולם הזה. אבל באמת עולם הזה כולו עלמא דשיקרא שאינו קיים לעד שאין זה התכלית האמיתי ולכן אחריתו עדי אובד כי הוא משוקע בכח ההשתדלות לחשוב שזה כחו ועוצם ידו להשתדל בטוב וחושב דזהו עיקר המכוון מהש"י. וזהו מה שמתעורר באדם בהניח וגו' כשעוסק בהשתדלות צריך לדעת שגם זה הכח מהש"י זהו מחיית עמלק דאין השם שלם כל זמן שהוא קיים, דהיינו שתי אותיות אחרונות המורות על דבר זה שכל כח אדם בכח ובפועל גם כן הכל מהש"י כמו שכתבתי במקום אחר. וכן שלימות הכסא היינו ההשגחה בתחתונים. וניצוחו היה כאשר ירים משה ידו דהיינו השתדלות המיוחס לידים ואמרו ז"ל (ר"ה כט, א) וכי ידיו כו' דבהשתדלות אין ניצוח לו שאומר שגם הוא משתדל רק כשמכוין לבו כו' שעוסק בהשתדלות ומייחד השתדלותו להש"י. וזהו בשעת מלחמה דמלחמה לה' בעמלק מדור דור שם הויה מדת אמת ליעקב ההכרה שהוא היה הווה ויהיה עכשיו כעד שלא נברא העולם אין עוד מלבדו, בכל דור הוא הולך ומתגלה יותר עד שיתגלה לגמרי נקרא כמו שנכתב. וזהו המלחמה בעמלק כל מה שזה נתגלה יותר בנפשות ישראל הולך ונמחה שורש עמלק. והנייחא אחר המלחמה הוא פורים שהוא יום דנוח מאויביהם. וזה דוגמת שבת שנקרא יום מנוחה אלא שאינו אחר מלחמה רק אחר עבודה והשתדלות ומנוחתו הוא שביתה. אבל מנוחת מלחמה הוא כמו שכתב (רש"י) בלחם ויין דמלכי צדק שכן נותנין ליגיעי מלחמה לסעוד הלב. כי מלחמה הוא טרדת הלב ולא אברי הפעולה בלבד. וביחוד מלחמת עמלק עיקר ניצוחו בביטול כל כחותיו כענין אליך ה' נפשי אשא במסירות נפש. ובא אח"כ משתה ושמחה סעדא דלבא וחייב לבסומי עד דלא ידע כי הדעת הוא המחבר חכמה ובינה רצה לומר כחות הלב עם ההכרה שהכל מהש"י. אבל באמת שורש ישראל אין צריך לזה כלל וכמו ששבת מעין עולם הבא שאין צריך להשתדלות כלל היפך כל האומות ששלימותם רק על ידי השתדלות. כך פורים היפך עמלק שחסרונו מפני חסרון הדעת דכח השתדלות הוא מהש"י. אבל ישראל גם דלא ידעי זה מכל מקום שורש ישראל בעצם דבוק בהש"י ואין צריך כלום באמת. ובשלושה דברים אדם ניכר בכוסו (עירובין סה, ב) ובעת הביסום אז המבין יוכל להכיר ההבדל בין עמלק לישראל דאלו כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה'.

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לו'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לו'

     [לו] ענין מלכיות זכרונות שופרות הם נגד שלושה אבהן. וכן שלושה קולות דתרועה ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. וכן שלושה מיני תרועות גנוחי וילולי וגנוחי לבד וילולי לבד. וכן השלושה סדרים שנהגו תקיעות דמיושב ודבלחש ודחזרת הש"ץ [ועשר אחרונות הם נגד מדת דוד המלך ע"ה] כי בהתייחד אבהן יחד כל אחד כלול מכולם וכן הולך התכללות זה בכל פרט להיות כל אחד כלול מהכל. וכלל היום נקרא יום תרועה ולא יום תקיעה דעיקר מצות היום בתרועה והתקיעות נקרא רק לפניה ולאחריה. כי יום זה נקרא בזוהר (ת"ז ריש תיקון מא) יומא תנינא ובדברי רז"ל (ראש השנה לב, ב) יום הדין דמלך יושב על כסא משפט ומצד הסתעפות מדת המשפט ידוע דנמשך הפסולת עשו איש שעיר גבר שדין המוכן לשודד רחמנא לצלן. והתרועה הוא שבירה מלשון תרועם בשבט ברזל לנפץ ולשבר חרבו דעשו. וזהו עיקר השופר שהוא קולו של יעקב ובזמן שהקול קול יעקב אין כו' (ב"ר פרשת סה) כי כחו בפיו לשבר כל המסכים והמקטרגים על ידי קול תורה וקול תפלה שצריך להיות בשמחה וזהו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה דתקיעה הוא לשמחה דרגא דאמת ליעקב היינו תורה ואברהם הוא המתחיל בתפלה ותיקן תפלת שחרית וכן ידוע דאבא יסד ברתא שהוא דרגא דתפלה התחיל מאברהם אבינו ע"ה שהתחבר עם לוט כטעם (ב"ר פ' נ) היכן מצאתיו בסדום כנודע ובינתים הוא קול התשובה מעומקא דלבא שהוא במרירות הלב גנוחי גנח וילולי יליל על כובד העוונות באנחה השוברת כל גופו של אדם הבאה הבאה מצד הדאגה והפחד וזהו תשובה מאהבה. והיללה בבכי כבן המתגעגע לפני אביו הוא תשובה מאהבה. ומדת יעקב אבינו ע"ה היא תשובה הבאה מצד הרגשת הכאב והצער איך רע ומר עזבו את ה' ומעורר רחמים רבים בקרבו על נפשו שנתרחקה בעוונותיה מאור פני מלך חיים. וזהו דרגא דיעקב שצורתו חקוקה בכסא הכבוד שהוא הדביקות באלהים חיים להיות אתם הדבקים וגו' דבוקים ממש ורוצה לחזור לשורשו ולמקום דביקותו. והתשובה על דרך זה הוא ברישא גנח והדר יליל כדרך החולים על צער גופם שבראשונה מרגיש פחד המחלה ומתאנח ואח"כ מזכיר אהבת עצמו ומיילל על צערו. ושלושה מיני תשובות הללו מתתא לעילא הם בתחלה מרחם על עצמו וזה קל לכל אדם להתעורר מצד עצמו. ואח"כ מתחיל להרגיש פחד ה' והדר גאונו ומתאנח על ידי כן על חטאיו. ואח"כ בא לאהבת הש"י ובוכה לפניו על מה שכבר עבר ואין. ולפי שמצד מדת המשפט אמרו ז"ל (ירושלמי מכות פ"ב, ה"ו) אמר לתורה כו' אמר לנבואה כו' דאין מקום לתשובה רק הש"י קבע בתורתו להיות מקבל שבים. ולכן הוצרכו שני קולות לפניה ולאחריה בתקיעה של שמחה לעורר שמחת הש"י לקראת בניו במדת חסדו ומדת רחמיו לשמוע בקול תורת חסד שלהם ובקול תפלה דרחמי נינהו שעל ידי זה הם קרויים בניו וזה בטבע הבריאה להיות האב מרחם על בנו ומקבלו בתשובה. ולהיות עיקר התשובה היא עזיבת החטא אלהבא וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה שיעיד עליו הבוחן לבות שלא ישוב לכסלו. ובעוונותינו הכתוב צוח מה אעשה לך וגו' וחסדכם כענן בוקר וגו' וכל פושעי ישראל מלאים חרטה אבל הוא רק לשעה וכן קול שופר דראש השנה מעורר לשעה ואינו דומה לשופר גדול דלעתיד לבוא שעל ידו יתעקר היצר הרע לגמרי עד שיבואו האובדים וגו' כי יהיה התעוררות כל כך קבוע וקיימת ולא חרטת שעה רק עד שיבוא להר הקודש קדושה דקביע וקיימא. מה שאין כן בכל ראש השנה הוא התעוררות לפי שעה בתשובה שלימה מעין שופר גדול דלעתיד. אבל אינו עדיין כיתד התקועה במקום נאמן. ולכן תוקעין ומריעין כשיושבין ותוקעין כו' (ראש השנה טז, רע"ב) לערבב השטן ובתוספות בשם הירושלמי דקמייתא בהיל ולא בהיל ובתרייתא אמר השתא ודאי אתי משיחא. ותמוה וכי אין יודע מצות שופר בראש השנה וגם תקנת חכמים לתקוע מיושב ומעומד. וגם מאי טעמא נבהל בשתים יותר ולעתיד נאמר יתקע משמע רק פעם אחת. אבל הכוונה בהיל ולא בהיל דאינו יודע אם נקבע בלב דוגמת שופר גדול דלעתיד להיות קיים כך דדבר זה תלוי בעדות בוחן לבות והוא מסופק בקטרוגו. כי תקיעות מיושב כנגד מלך יושב בכסא משפט דדיינים בישיבה ולכן הוא שלא בתפלה דרחמי. ומצד מדת המשפט הדבר שקול אם הרהור תשובה זה הוא בחרטה גמורה שלא ישוב לכסלה. ולכן תוקעין ומריעין כשהן עומדין דדיינין בישיבה ובעלי דינים בעמידה אין עמידה אלא תפלה (ברכות ו, ב). כי מדת הדין הוא מצד הדיין אבל הבעל דין מבקש לעורר מדת החסד והרחמים לפנים משורת הדין ומצד מדת הדין אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והרי עינינו רואות שבעוונותינו עברו כמה ראש השנה ויום הכפורים ולא נושענו ועדיין לא שמענו קול שופר גדול העוקר יצר הרע מלב לגמרי רק הכל לפי שעה. אך באמת אמרו בזוהר שלח (קסט, רע"א) דקלא מעורר קלא ולעולם בקול שופר דראש השנה יש התעוררות מקול שופר גדול. והיינו דלעתיד כשיבוטל היצר הרע נאמר בימים ההם גו' יבוקש עון ישראל ואיננו וגו' דגם עבירות דלעבר אינם במציאות והיינו כמו שאמרו בשבת (פט, ב) דיהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות כו' וכיון שמסודר מהש"י להיות כן הרי אינו חטא כיון שזה רצון הש"י. וזהו על ידי תשובה עלאה דרגא דבינה שהוא בסוד יום הכפורים תרעא דחירו כידוע. וכיון שהדבר תלוי בדעתו של בוחן לבות דתמן לב מבין כי ידיעת העתיד הוא מצד הבינה שבלב שהוא למעלה מהזמן שהם ששה ימים ושבת כנודע שבהם החילוק דעבר ועתיד. מה שאין כן למעלה מהזמן העתיד ידוע כעבר. ולכך בוחן לבות יודע העתיד מצד למעלה מהזמן ומצד זה הוא יום ההוא דהיינו הנעלם ולא הזה שהוא עולם הזה שתחת הזמן. ומתעורר תקיעת שופר דיום ההוא שמצד שהוא למעלה מהזמן הוא שופר גדול במדת הגדולה דהיינו התפשטות שאין לו הפסק רק הולך וגדל תמיד הולך ואור יותר. ובאמת הש"י לבן של ישראל כמו שאמרו ז"ל (שהש"ר ה, ב) על פסוק ולבי ער רק למראית העין בעולם הזה אין נגלה זה. ועל זה הוא עיקר מצות התפלה שהקשו רבים והרי אין שינוי אצל הש"י. רק התפלה הוא הכרת אדם דהכל מהש"י ולכך פותחין אד' שפתי תפתח שמכיר דגם התפלה מהש"י. והכרה זו הוא דרגא דמלכא משיחא כידוע מה שאמר דוד המלך ע"ה על עצמו ואני תפלה. כי זה כל עיקר חילוק בין עולם הזה שהוא עלמא דשקרא שאין נגלה האמת דהכל מהש"י ולעתיד יתגלה זה. ובעת תפלה שהאדם מכיר זה הרי מתעורר מדה זו וממילא יש אחיזה לקול שופר זה עם קול שופר גדול. ואמר השתא ודאי אתי כו' דנפשט הספק שכבר יש התעוררות משופרו של משיח בכל שופר דראש השנה בעמידה. והם גם כן בשני גוונים. בלחש הוא כל יחיד לבדו מצד מדת אברהם אבינו ע"ה דאחד קראתיו וכך דרך עושי חסד בחשאי. כי חסד הוא מה שהוא היפך הדין לגמרי ואי אפשר בפרסום מפני המקטריגים אבל תפלת ש"ץ הוא מדת יעקב אבינו ע"ה שהוא כמו שליח ציבור של כל ישראל שכולם נקראו על שמו והוא הכוללם וכך הוא מדתו דרגא דה' אחד שהוא יחוד דצבור דהיינו רבוי המאחד והוא מדת הרחמים שהוא חסד שבמשפט שכך המשפט להיות מרחם על בניו ולעשות עמהם חסד. וזהו בקול ובפרסום מאחר שכך המשפט אין כאן שום מורא קטרוג ולא בושה כמאן דאכיל דלאו דיליה כו' (ירושלמי ערלה פ"א, ה"ג) רק בתורת חסד. מה שאין כן בן האוכל אצל אביו אף על פי שהוא גם כן חסד מכל מקום חסד זה הוא מצד חוק ומשפט שיסד הש"י בעולמו ואין מתבייש כלל. וכן התעוררות דקול שופר גדול בשופרות אלו הוא גם כן בשתי פנים הללו, בחשאי כאלו לבא לפומא לא גליא רק הש"י מטה כלפי חסד שלא במשפט וממילא בעירוב מדת חסד במדת המשפט מתגלה תיכף מדת הרחמים שהוא בגלוי ובפרסום. כי יעקב אבינו ע"ה מטתו שלימה ואין בו שום דופי והקטרוג מעורבב לגמרי. ונכתבים ונחתמים לאלתר לחיים הכולל כל השלושה בני חיי ומזוני כי מי שאין לו בנים חשוב כמת (נדרים סד, ב) והוא בכלל חיים. וכן מזוני הוא קיום החיים וכמו שאמרו (תענית ח, ב) דכי יהיב רחמנא שובע לחיי הוא דיהיב ונגדם הם שלוש ברכות, מלכיות כדי שתמליכוני קבלת עול מלכות שמים הוא דרגא דאברהם דאמרו ז"ל (ברכות ז, רע"ב) לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם כו' שהוא המליך להקב"ה על כל באי עולם ולכן אמרו (ב"ר פ' יב. וש"מ) בהבראם באברהם שבשבילו נברא העולם שהיה בשביל מדת מלכותו דאין מלך בלא עם והיינו עם המכירין כח מלכותו. וזה התחיל מאברהם ולכן הובטח בנתינת הארץ שהוא נגד מדת המלכות כי אין מלך בלא ארץ ועל זה צווח מה תתן לי ואנכי הולך ערירי דמאחר שאין מלך בלא עם אם כן מצד מדת התעוררות מדת קבלת מלכותו יתברך בנפשו צריך להתפשטות דבנים שיחול עליהם שם מלכותו יתברך. וזהו עיקר בקשת הבנים דאיש הישראלי שיהיו לו בנים הראוים לחול עליהם שם שמים ומקבלים עול מלכותו יתברך עליהם שיאמרו יתגדל ויתקדש שמיה רבא כו'. כי אין מלך בלא עם והש"י רוצה בכך לפרות ולרבות ולהעמיד עם מקבלי עול מלכותו עליהם. ומצד שתמליכוני עליכם שהיא מדת היראה כטעם אם אדונים אני איה מוראי זוכה לבנים כמו שנאמר כי כן יבורך גבר ירא ה' ואומר אשרי איש ירא את ה' וגו' גבור בארץ יהיה זרעו. מה שאין כן מצד מדת החסד דאברהם אחד קראתיו כי מצד התפשטות מדת החסד הוא להיות האדם כאחד ממנו אחד כיחידו יתברך ולהיות חי לעולם. רק מצד מדת המשפט נגזר העדר הקיום באיש והוצרך לקיום במין. ומצד מדת הגבורה וכח גברא בא ההולדה ונמצא לידת יצחק על ידי התעוררת מדת יצחק. וזה טעם אלה תולדות יצחק וגו' אברהם הוליד את יצחק. ובאמת אברהם המוליד כי הגם דהיראה הוא מדת יצחק התעוררות היראה בעולם שהוא על ידי קבלת עול מלכות שמים שתמליכוני עליכם זה עורר אברהם. ולכך הוא הראשון לעקרים שנפקדו. ולעולם הראשון באיזה דבר הוא המביא ענין זה בעולם שיהיה פקידה למי שלא הוליד שיוליד דאח"כ אינו עוד חידוש והחדוש הוא אצל הראשון שאז נתחדש דבר זה על ידי התחדשות שם אדון על ידו. ומצד מדת האדנות הוא ההולדה מסטרא דנוקבא שהיא ראש לשועלים דשלימות האשה בבנים דבלאו הכי חבל לדור דאתתא דברייתא (שוח"ט תהלים מז' כב). רק האם מנהגת את בניה והיא ראש להם מצד שהם בניה. וכן כל מדת האדנות הוא מצד שיש לו עבדים נקרא אדון ומלך כשיש לו עם ומצד הזה להעמיד בנים הנקראים עם ה'. ולעולם פקידת הלידה למי שלא הוליד הוא רק בענין זה בכדי להעמיד זרע שיהיה נקרא עליו שם ה' ומלכותו כענין שמשון ושמואל שאין כאן מקום להאריך בהם. ולכך מלכיות הוא נגד בני. וזכרונות שיעלה זכרוניכם לפני באור פני מלך חיים הוא נגד חיי כי עמו מקור חיים באורך וגו' היינו באור פני מלך כאשר עולה לזכרון לפניו שם האור והחיים מסטרא דיצחק שאפרו צבור לפניו כביכול. והוא דמחוי להו הקב"ה בעיניהו כמו שאמרו בשבת (פט, ב) כי הוא לפניו יתברך ששם האור שיוכלו לראות עין בעין. ולכן מזכירין עקידת יצחק והוא עיקר הזכרונות. ועיקר הזכרון ביום ההוא איזה לחיים כי מצד הזכרון לטובה ממילא נמשך חיים כטעם ואתה מחיה את כולם. וזכירת הש"י באיזה דבר אינו כזכירת בשר ודם שהוא נבדל מן הדבר שזוכר מה שאין כן בהש"י הרי על ידי הזכירה נדבק במקור החיים יתברך. ובמה בשופר הוא על דרך קיום החיים שהוא במזוני כך קיום הזכרון הוא בשופר שהוא המעורר האדם ומזכיר את האדם וממילא גם הש"י זוכרו. וזהו עיקר שצריך אדם לקיום חיי עולם שבו להיות לו קול שופר המעוררו משנתו תדיר והוא הממשיך לו חיים. ומשל זה בחיי הגוף הוא המזון שעל ידה הוא המשכת חיי הגופנים. ונאמר תקעו בחודש שופר וגו' כי חוק לישראל וגו' ודרשו רז"ל בביצה (טז, א) חק זה לישנא דמזוני ומכאן דמזונותיו של אדם קצובים מראש השנה והרי מפורש בכתוב כי חוק זה טעם על תקעו הקודם. והיינו לפי שאז קוצבין מזונות לכן באים השופרות שהוא הקול קול יעקב שזה כל כחו של יעקב בקול. ועיקר תפלת יעקב אבינו ע"ה ונתן לי לחם לאכול וגו' וזה כל יגיעותו ועבודתו על מזוני וקיום החיים שכבר זכה לבני מסטרא דאברהם וחיי מסטרא דיצחק אבל צריך לדבר המקיים החיים דהיינו שלא יופסק ח"ו וימצא דופי בזרעו כמו אצל אברהם ויצחק רק מטתו שלימה. והקיום דחיים הוא בפה. חיים הגופניים בושט המכניס מיני אוכלים ומשקים, וחיי עולם בקנה המוציא קול. ושניהם קרויים סימנים שהם סימני החיות שעל ידם הוא קיום החיות. ובהם ניכר סימן החיות שבקלקול החיות נחלש או נעדר לגמרי כח האכילה וכח הדבור והשמעת הקול. והקנה עם הריאה ולב וכבד הנתלים בה והושט עם אברי המזון הנתלים בו הם ממש דוגמת נפש וגוף שאלו משמשים לכחות הנפשיים ומדות שבנפש ואלו לכחות הגופנים. ובאמת זה דבר נעלם משכל בני אדם חבור הנפש בגוף ולכן לא יבינו גם כן איך המזון יקיים הנפש. אך האמת שהם מחוברים וכולו חד והדם הוא הנפש הווה מן המזון ומשכנו בלב וממנו חיות כל האיברים והריאה והקנה המוציא קול תלויים בו. ועל ידי קיום שופרות בראש השנה הוא חוק וקצב המזונות של כל השנה כולה דיהיב מזוני לחיי לקיום החיים להיות לו כח לתורה ותפלה. והתעוררות דעורו ישנים בכל השנה כולה הבא על ידי המזון שאמרו ז"ל (ב"ב יב, ב) לאחר שאכל אין אלא לב אחד וכפירוש רש"י לטובה כי כן מדת האכילה הראויה להיות קיום החיים האמיתים דחיי עולם על ידה שאין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים.

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לה'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לה'

    [לה] ענין תקיעת שופר שכתב רמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה ה"ד) כלומר עורו ישינים מתרדמתכם, ורז"ל אמרו (ר"ה טז, א) שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, הכל אחד. כי ה' צילך, כאשר האדם מתעורר משנתו וזוכר בהש"י אז הש"י זוכר אותו כאותו ענין שהוא זוכר בהש"י, איך הוא מלא כל הארץ כבודו והכל שלו וצריך לעובדו וכיוצא כל חד לפום אתערותא דיליה כך הש"י כנגדו, כדרך שאמרו (ברכות ו, א) אתם עשיתוני חטיבה כו' אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. מה שאין כן כשח"ו שוכח, הגם כי אין שכחה לפני כסא כבודו, הזכרון שלו הוא מצד השכחה שזוכר כביכול שבזה הוא שוכח ח"ו, מדה כנגד מדה. ולכן יהיב עיטא בשופר לעוררינו. ואמרו ז"ל (ר"ה טז, ב) שהוא לערבב השטן, והכל אחד, כמו שאמרו (ב"ב טז, א) הוא שטן הוא יצר הרע, ועיקר יצר הרע אינו אלא ההשקעה בדמיון שאינו מניחו לזכור ולשום אל לבבו על מה נברא בעולם ולהתעורר משינתו. ועל זה נאמר ביום ההוא וגו' האובדים בארץ אשור והנדחים וגו',[1] שהם שני מיני השתקעות בדמיון, האחד שמשקיע עצמו בהשתדלות תדירה בעסקי עולם הזה כגון לקבוץ ממון וכיוצא שאר תאות או רדיפת שררה וכבוד או ניצוח וקנאה עד שלבו מוטרד שאי אפשר לו לזכור את הש"י כלל, וזה נקרא אובד ח"ו כאשר הוא בתכלית השיקוע. וזה ענין אשור שהראש שלהם סנחרב שבלבל כל העולם כולו בהשתדלות עצומה כל ימיו, ולא לישב בטל כישן דמי, והגם דזה גרע יותר עד שהוא כאובד לגמרי מאחר שהוא שקוע בהשתדלות וטרדות ולא בדמיונות של בטלה, ותכלית השיקוע בזה הם עשרת השבטים שאמרו ז"ל (יבמות טז, סע"ב) שנטמעו בעמים בגלות אשור עד שלא ידעו בעצמם אם הם ישראל כלל, כי כך הוא גדול כח השיקוע בעולם הזה עד שמשכיח לגמרי שורש היהדות ח"ו. ומכל מקום הוא כאבידה המתבקשת כמו שאמרו שילהי מכות (כד, א), והיינו שאין כאן יאוש בעלים דעדיין בעליו מבקשים אותה, כי הוא דבר שיש בו סימן דכל רואיהם יכירום וגו', ויש כאן סימן הניכר לבעליו שהוא הש"י, רק שבהיותו מובלע בין העמים אינו נמצא כביכול בידו יתברך, מצד העולם הזה המסתיר, אבל ביום ההוא שהוא היפך יום הזה, יהיה שופר גדול המעורר גם אלה, ואלה יקדימו לבוא כי השיקוע שלהם מצד כח השתדלות, וכאשר יתעוררו ויהפכו כח השתדלותם להשתדל לרדוף אחרי ה', מצד הרדיפה שלהם יקדימו בביאתם. ואח"כ הנדחים והם העצלנים השקועים בדמיונות של תוהו ושל שוא ושל הבל וזה ענין מצרים שנקרא ערות הארץ, כי ענין ארץ הוא כח השתדלות, כענין מלך לשדה נעבד בעבודת האדמה שזה עיקר עבודת ויגיעת אדם בעולם הזה מצד העולם הזה, שכן נמשל גם כן עבודת אמת דאדם הראשון בגן עדן שהניחו לעבדה ולשמרה ודרשו רז"ל (זח"א כז, א. וש"מ) במצוות עשה ולא תעשה, וערות הארץ היינו גנות ענין הארץ, שאין צריך עבודה כי נילוס עולה ומשקה, מה שאין כן ארץ ישראל, ארץ אשר ה' אלהיך דורש וגו' למטר השמים וגו',[2] וצריך עבודה ותפלה ויחול לה', ואי אפשר להשקיע עצמו בשלוה כל כך. וזה עיקר קדושת הארץ שלא להשקיע בדמיונות של שלוה רק לידע שצריך השתדלות ואדם לעמל יולד, וקדושת המקדש לידע שלא לעמל מלאכה ולהשקיע בעבודת עולם הזה בזיתו וכרמו, רק בעבודת הש"י. וערות הארץ נקרא השיקוע בעולם הזה בלא השתדלות רק הוזים שוכבים. ותכלית שיקוע בזה נקרא נדח שאינו אובד, שהרי אינו שקוע בדבר אחר ומובלע בין העמים, אבל מכל מקום הוא נדח מידיעת הש"י. והנדחים הגמורים הם המומרים שהגם שאינם שכוחים מעיקרם כתינוק שנשבה לבין העמים ונטמע עד שלא ידעו שם ישראל, אבל אלו ידעו שהם ישראלים אלא שנדחו, וזה בא רק מרוב בקשת השלוה ולא להיות בשעבוד ובעבודה כידוע. וזה כח ארץ מצרים כמו שאמרו ז"ל (ויק"ר כג, ב) על גוי מקרב גוי הללו עובדי עבודה זרה כו' הגם שהיו מצויינים שם ולא שינו את שמם ולשונם ושמרו יחוסם ולא נטמעו ביניהם להיות אובדים, מכל מקום נקראו נדחים. והש"י הבטיח כי לא ידח ממנו נדח כי יתעוררו לקול שופר הגדול שישמיע הש"י ללבבם, הגם שיתאחרו מהאובדים מצד העצלות שבהם וצריכים להשתדלות יתירה, אבל סוף יבואו כלם להר הקודש לירושלים דשם הוא היפך שני מיני דמיונות האלה כנזכר לעיל.

    ובכל ראש השנה השופר הוא מצד השתדלות אדם שאנו תוקעים בשופר, ולכן אין נקרא שופר גדול דגדול רצה לומר המתפשט עד אין קץ ותכלית, וזהו ביום ההוא, שיתקע מעצמו ולא פירש מי התוקע, כי אנו טוענים השיבנו וגו' והש"י אומר שובו אלי וגו' (כמ"ש מ"ר סוף איכה), וביום ההוא שיתברר האמת דקוב"ה וישראל כולו חד, לא שייך כלל לקרוא האתערותא על שם אחד ביחוד כאלו יש מעורר ומתעורר כי באמת כולא חד, ואין שם מבוא להשתדלות אדם ולא לבקשת השיבנו שזה מצד השתדלות אדם מבקש אתערותא דלעילא, אבל באמת קדושת ישראל מעצמו הוא דבוק בהש"י, ויתקע מעצמו ולכך הוא גדול בהתפשטות. מה שאין כן בכל ראש השנה דצריך למעשה ידי אדם לתקוע, אינו בהתפשטות גמור לאובדים ונדחים גמורים לבוא לגמרי להשתחוות וגו' רק הוא כפום אתערותא דלתתא. ומי ששומע קול שופר ומקיים מצות ה' הוא מתעורר משיקועו בדמיונות עולם הזה, וממילא השטן מתערבב כי עיקר השטנתו הוא השיקוע בדמיונות, וזה כל האדם לעמל יולד לעמל תורה להוציא עצמו מדמיון שוא ולדבק בתורת אמת, וכאשר האדם מתעורר בפתע פתאום מכל מיני דמיונות וזוכר בהש"י, השטן מתערבב, ומתבלבל כח ההשטנה. הגם דאין כחו כשופר גדול להיות ביאה גמורה להר הקודש דהיינו יציאה גמורה מן הדמיון לחלוטין שלא ישוב עוד, מכל מקום בלבול וערבוב להשטנה יש. וממילא הש"י חפץ חסד וזוכר הברית. ורז"ל אמרו (ירושלמי הובא בתוס' ר"ה טז, ב) דהוא חושב דזהו שופר גדול, והיינו דחושב דהתעוררות זו תלך ותתפשט בלב להיות יתד קבוע שלא תמוט. וזהו עיקר החילוק שבין שופר לשופר גדול בהתפשטות הקול, אבל בעולם הזה שהיצר הרע לא נעקר מן הלב לגמרי כל האתערותא הוא לפי שעה לבד, שכל זמן שאין לבו חלל בקרבו כדוד המלך ע"ה שהרגו ליצר רע (ע"ז ד, סע"ב) בתענית,[3] אי אפשר להיות קבוע וקיים בעבודתו שלא ינתק כלל. וזה כל עסק האדם בעולם הזה להיות רצוא ושוב ולהתחזק להתעורר עצמו משינתו בכל פעם. ותכלית הבריאה היתה על כך שיהיה לו יצר המשכיח והוא יתגבר כנגדו. וזה ענין העזר כנגדו דאשה, שבא על ידי הפלת תרדימה, שהוא הביטול לצורת אדם, דבשינה כח המדמה גובר, ולכן הוא אחד משישים במיתה (ברכות נז, ב), והש"י הפיל זה עליו שכך יסד הש"י בעולמו להיות האדם ישן ומתעורר ועל ידי זה זוכה להעזר כנגדו בקיום המין בנצחיות והתפשטות לעולמי עד שאי אפשר רק על ידי השתקעות בדמיון גם כן, כדרך שאמרו ביומא (סט, ב) כשביטלו יצר הרע דעריות לא אשתכח ביעתא.32 ויצרא דעריות הוא ההשתקעות בדמיון של בטלה דוגמת השינה, וזה מה שלא יתבטל לגמרי גם לעתיד לבוא, כמו שאמרו בזוהר (ח"א קלז, א) דאיקרי לבן דאתלבן דאי לאו הכי חמידו דאורייתא לא אשתכח, כי יהיו כמלאכים שאין להם יצר הרע ולא ניתנה תורה להם מטעם זה. כי עיקר חשק התורה מצד המילוי לחסרון שהיא תבלין ליצר רע, והיינו יצרא דעריות והשתקעות בדמיונות הבלים, על זה התורה תבלין להיות כל דמיונותיו בדברי תורה כידוע, שכח המדמה יוכל להתפשט גם כן במחשבת דברי תורה גם כן, הבאים מצד כח המדמה עד שגם הדמיון כולו תורה ואמת. מה שאין כן יצרא דעבודה זרה שהוא עבודה והשתדלות זרה זה צריך לעקור לגמרי שלא יהיה בו אל וכח זר ולאכפייא ולבטלו לגמרי, כי יצר זה אינו מצד בריאת הש"י שיסד בעולמו רק בא מצד הסתת הנחש, והש"י הזהיר על זה מאכילת עץ הדעת שהוא השתדלות שלא כרצון הש"י. רק בבריאת האשה אמרו ז"ל (ב"ר יז, ו) נאמר סמ"ך שבא שטן עמה, הוא ההשטנה מצד השינה וההשתקעות בדמיון שוא שזה נעשה תיכף, וכאשר אינו מתעורר מזה אז היא הגורמת לאכילת עץ הדעת שהוא יצרא דעבודה זרה, אבל כאשר השינה רק כרגע כפי צורך הסכלות מועט שהיה ברצון הש"י להיות יקר מחכמה ומכבוד, ומתעורר תיכף, אז הוא העזר כנגדו והוא מה שהקב"ה עוזרו להתגבר נגד היצר. כי מה שהקב"ה ברא היצר הרי על כרחך לכך בראו כדי שיתגבר האדם נגדו ולא להשתקע, ונמצא מה שהקב"ה בראו הוא עצמו העזר שלו להתגבר נגדו שהקב"ה עוזרו שהרי לכך נברא. ובכל ראש השנה שהוא זכר ליום בריאת אדם, דלכן כל באי עולם עוברים כו' ספרי חיים וספרי מתים כו'.[4] כי בריאת האדם הוא במאמר נעשה אדם ודרשו רז"ל (ב"ר ח, ו) שאמר למלאכי השרת ונעשו כתות כתות כו' אמר להם עד שאתם מדיינים כבר נעשה אדם, פירוש מלאכים הם הכחות שונות שיסד הש"י שכולם כלולים באדם שהוא בצלם אלהים בעל הכחות כולם, וכפי מספר הכחות הם מספר המלאכים, ומדיינים היינו כל כח נתגלה ונתברר ענינו איך הוא באדם אם לטב כו' וממילא על ידי זה כבר נעשה אדם. כי עשייתו יתברך האדם אינו אלא על ידי ההתבוננות בכל מיני כחותיו דזהו במאמר נברא העולם. וכמו שאמרו בשבת (קיט, רע"ב) דדבורו של הש"י כמעשה ודבורו של הש"י הוא עולם המלאכים כמו שאמרו ז"ל (מ"ר בלק כ,יח) על פסוק וישם ה' דבר בפי בלעם, מלאך. ועל ידי שהם מדיינים ומבררים כחותיהם שהם פרטי כחות האדם ממילא נעשה אדם בעולם העשייה הכולל כל מיני כחות ההם והוא אדם הראשון הכולל כל צאצאיו וכמו שאמרו בשמות רבה (מ, ג) דכולם תלויים באיפת אדם הראשון. והיינו דכל הנפשות ספרי חיים וספרי מתים אינם אלא קומה אחד שלימה, הכלולה מכל מיני כחות שונות היוצאים בפרט בפרטי נפשות. וכל ראש השנה מתעורר זה כידוע, דזה כל ענין קדושת הזמנים דישראל מקדשי על ידי אתערותא דלתתא בא אתערותא דלעילא הראוי לזמן ההוא בזה שכבר היה, ובהתעוררות ההתבוננות בכחות אדם ממילא כל באי עולם עוברים כו' כולן בסקירה אחת, דהיינו בהתבוננות דנעשה אדם, ומצד התבוננות בכחותיו בא כח השינה גם כן והפלת התרדימה וכידוע מטעם האריז"ל סוד הדורמיטא81 דזעיר אנפין בראש השנה שהשופר בא לעורר זעיר אנפין משינתו. וביאור זה כידוע דאצילות הוא מה שהאציל הש"י מאור כבודו הבלתי בעל תכלית להשגת אדם, והיינו מה שהאדם משיג מאמיתות הש"י מצד מידותיו המשמשות בעולם, זה נקרא עולם האצילות, שנאצל מאמיתותו הבלתי מושג להיות מושג, והוא ממש כקומת האדם שהוא המשיג, כפי כחות השגותיו כך הוא מידת ההשגה. וזהו זעיר אנפין דאצילות שהוא צורתו של יעקב אבינו ע"ה החקוקה בכסא הכבוד, שהוא כלל ישראל שהם המשיגים, וכפי מדת השגתם הוא הוא עצמו מדת ההשגה הנאצלת, וכאשר הם בשינה והעדר ההשגה הרי נקרא דזעיר אנפין ישן כביכול, מאחר שאין אדם בעולם המשיג אמתותו, ועיקר עולם אצילות הוא ההשגה ממנו יתברך המושג לבני אדם, ולכן הפלת תרדימה דאדם הראשון נקרא שינת זעיר אנפין. וזה מתעורר בכל ראש השנה ענין בריאת היצר הרע שמזה, ויבוא גם השטן בתוכם להתיצב הוא היצר הרע שיסד הש"י בעולמו, בכלל המלאכים שהם כחות האדם יש גם כח זה דשינה, ויושב בטל כישן שהוא השתקעות בדמיונות ומזה בא ההשטנה, וקול שופר מעורר משנתו, היינו קולות דקודם מתן תורה, דברא תורה תבלין, והתעוררות לתורה היה בקול שופר המעורר משינת מצרים הקודמת. וכן כל שופר שבראש השנה הוא התחלת התעוררות לעסק התורה תבלין בכל השנה כולה, כל חד לפום דרגא דיליה על ידי מצות שמיעת קול שופר בראש השנה הוא זוכה להתעורר משינתו בכל ימות השנה כולה ולהשתדל בתורה.

    [1] ישעיהו כז, יג: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם".

    [2] דברים יא, יא-יב: "והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעת, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה, תמיד עיני ה' אלהיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה".

    [3] ירושלמי סוטה פ"ה, ה"ה בקרבן העדה.

    [4] ראש השנה טז, א: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה – כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג): היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ובחג נידונין על המים". ובדף לב, ב: "אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? – אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו – וישראל אומרים שירה?".

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לד'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לד'

    [לד] מצות ציצית הוא לבוש לקומת אדם שלא יהיה נגלה עצם האדם. לכך מתעטפין בשעת תפלה כדי להתכסות מן המקטריגים, שידוע כי כל עולמות עליונים הם ממש בצלם ודמות האדם בעולם הזה כי כל העולמות נתלים באדם, היינו מצד נפש האדם שהיא בגוף מסתמא ענינה בדומה לו. וכמו הגוף מתכסה בלבושים ואין ניכר מומיו ונגע שבבשר, ומאני מכבדותא (שבת קיג, א). כך כלל התורה היא לבושי הנפש כידוע בסוד חלוקא דרבנן וזה בעולם הבא כאשר הנפש שבה לשורשה אז לבושים שלה הם השתדלותה בתורה ומצוות בעולם הזה. ובגן עדן יש בזה חילוקים בין גן עדן עליון לתחתון כמו שאמרו בזוהר (ח"ב רי, רע"ב) וכמו שכתבתי במקום אחר. ובעולם הזה כפי ענין המצוות לגוף כך הם לנפש, ודרך משל מצוות דאכילה שמוסיפים חיות לגוף, כך המצוה שבה מוסיף חיות לנפש, ועל ידי כזיתא פסחא נפתח הפה לומר הלולא דפקע אגרא (פסחים פה, סע"ב),[1] שהוא מצד הוספת חיזוק וכח וחיות. ומצוות דמקום מזוזה ומעקה וכדומה, הם גודרים מקום לנפש גם כן, וכטעם וכתבתם על מזוזות ביתך וגו' למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה, והגם שגלו הענין מתקיים בנפש. כי עיקר ארץ ישראל היינו מקום קבוע לקדושה, וכטעם הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו (ברכות ו, ב), כי זה עיקר ענין אברהם אבינו ע"ה להיות קביעות מקום לקדושתו יתברך אצלו, לא כבתחלה שאין קביעות, פעמים זה צדיק ובדור אחר צדיק אחר מזרע אחר. אבל אברהם אבינו ע"ה קבע מקום להש"י שיהיה רק אצלו. והיינו כי אדם נקרא הולך, שאין לו מקום קבוע שאינו קבוע תמיד במדריגה אחד, פעם כך ופעם כך. אבל אברהם אבינו ע"ה נקרא אב העולם היינו יסוד הבנין שעליו עיקר הקביעות מקום, וכמו דרך משל אדם שיש לו בית ומקום אף על פי שהולך תדיר בשווקים ורחובות לעולם דעתו לחזור למקומו ולקיבעא קמא ונקרא שיש לו מקום ודעתו תמיד אמקומו, וזה כל עיקר עסק אברהם אבינו ע"ה לבנות יסוד קיים בלב שזה לא ימוט לעולם אף אם ילך בכל אשר ילכו מחשבותיו ורצונותיו, מכל מקום היסוד קבוע וקיים בלב מדביקות בהש"י, לא ימוט. ולפיכך נתברך בירושת הארץ שהוא הבטחת קביעות מקום, שאף שגלו מכל מקום דעתם להתם, ולעולם כל מחשבת ישראל רק על ענין יהדותם ושורש היהדות תקוע בלבם, אף אם ילכו למקום שילכו בגוף ובנפש. ועל ידי מצות מזוזה ביחוד זוכה לקדושת קביעות מקום לנפש, וכיוצא בכל המצוות. ומצות ציצית בבגדיו היא להלביש ולכסות כל המומין שבגוף, ורובו ככולו ולכך די בעטיפת ראשו ורובו דעל ידי זה כולו מכוסה בכסוי גמור עד שאין שום בריה מכרת מה שבלבו רק הש"י בלבד ואין מקום לקטרוג. ומצינו משה רבינו ע"ה אמר וידועים לשבטיכם, שאין מכירם כשבא מעוטף בטליתו, וידוע דברי הזוהר (ח"ב עח, א) על פסוק ואתה תחזה, שמשה רבינו ע"ה היה יודע להכיר אדם בראיה בלבד. רק על ידי עטיפת טלית של מצוה אי אפשר להכיר עוד. וזהו על העבר הוא כסוי מומיו, ועל להבא מאני מכבדותא הוא מה שגורם וזכרתם את כל מצות וגו' ולא תתורו וגו' (במדבר טו, לט), כדרך התינוק המתחבר לבזויים עושים לו בגדים יפים על ידי זה נפרש מעצמו מלהתחבר לריקנים ולעשות כמעשיהם רק מתחבר לנכבדים כערכו. וענין רב קטינא ומלאכא (מנחות מא, א) מה שלא לבש ציצית,[2] נראה דשמו מעיד עליו דהיה לקטנותו ושפלותו בעיני עצמו שאין ראוי להתכבד כלל, וחטאתו נגדו תמיד ולא רצה לכסותה כי על ידי כסוי הציצית היא נכסית גם מעיני עצמו. וזה שפלות יתירה ובאמת נקרא רב ותואר רב רק כשיש תלמיד, על דרך שאמרו (ב"ק ב, א) אבות מכלל דאיכא תולדות, וכך תואר רב תואר הייחס שהוא רב של איזה אדם, ואינו קטן. ואמרו ז"ל (מו"ק יז, א) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות כו' שנאמר כי מלאך וגו'[3] תארו כל רב במלאך, כי המלאכים הם כפי הדורות, כמו שאמרו ז"ל (מ"ר איכה א, לג. וספרי האזינו שיט) על תשי שמתישין כח פמליא של מעלה, כפי ישראל שבדור כך המלאכים. ומצד בקשת התורה מרב הוא רק מצד שהוא שליח ה', כי עיקר קבלת תורה הוא מהש"י כמו שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו וגו' (משלי ב, ו), והמקבל מרב צריך שידע שהוא מלאך ה' צבאות. תואר צבאות בכאן שהוא על צבאי צבאות שונות, כי רבוא רבבן קדמוהי, וכך בעולם יש הרבה משפיעים ומקבלים דוגמת רב ותלמיד. ותואר צבאות הוא מצד הרבוי ושייך לענין הקבלה שמקבלים מהש"י על ידי שליח. ולכך חנה קראתו כך שהולידה שמואל רבן של נביאים, שידוע שקבלת הנביאים משם זה, וכמו שאמרו ז"ל (ויק"ר ר"פ א) דהנביא נקרא מלאך שנאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה'. כי עיקר שם נביא מלשון ניב שפתיים שהוא דבור לזולת כמו אהרן יהיה נביאך.[4] וזהו מצד רבוי צבאותיו ולא מצד היחוד דאז לא ילמדו עוד וגו'.[5] וכל רב מלאך וממש דומה למלאך שבאותו דור. ולפי שהקושיא על רב קטינא הוא מצד תואר רב שעליו דעל ידי שפלותו זה זכה לתואר רב דמאן דאיהו זעיר איהו רב וממילא אין כאן עוד שפלות. ותואר רב קודם, דוגמת שלמעלה דרק במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו וגדולתו קודמת. ולכן נגלה עליו מלאכא להוכיחו על זה, דהוא רב ודומה למלאך ה' צבאות ואין ראוי לילך בשפלות כזה וציצית מה תהא עליה שהש"י חפץ להיות מצויינים בעולם הזה בלבוש כבוד. וזה שאמר בעידן רתחא ענשיה ח"ו, בעת זעם ושליטת מקטריגים אז ענשינן וצריך לכסוי דלבוש, מה שאין כן בעת רצון דאין עוד מלבדו, והש"י מכיר הלב אני את דכא אשכון (סוטה ה, א), וצריך להיות שפלותו על פניו ומתגעגע כבן לפני אביו בהכרת חסרונו, מה שאין כן בעידן רתחא כו' שנגד זה חוט של ציצית רצועה בישא לאלקאה כו' (זח"ג קעה, א),[6] וכאשר היא מקיפתו אין מתיירא עוד. וצריך להתעטף בלבוש של יראת שמים, שעל זה רומז הציצית דמהפך היראה דעונשים ליראה מהש"י, וזוכה לתוקף האהבה על ידי היראה בדרגא דויגבה לבו בדרכי ה' (דבה"י ב' יז, ו) האמור ביהושפט, שנקרא כן לשון משפט כי זה מדריגתו, וכן הוא הקים שופטים כמפורש בדברי הימים ב'. והמשפט לאלהים הוא שכן נקראים הדיינים דרגא דגבורה, כי על ידי היראה היא הגבורה דכבישת היצר, וכמו שנאמר (שמות כ, טז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ואומר (בראשית כ, יא) רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני וגו' כי היראה דוגמת ציצית דעל ידה בא ל'ולא תתורו', על ידי שמכיר כבודו שלבוש במלבושי כבוד כנזכר לעיל, כך יראת שמים החופפת על פני האדם. ורז"ל אמרו (נדרים כ, א) על פסוק בעבור תהיה יראתו וגו' זו הבושה, והיינו מה שאמרו (ברכות כח, ב) כשאדם עובר עבירה אומר ולואי שלא יראני אדם, והוא מצד הבושה ממורא בשר ודם, ומי שיש לו יראתו היינו מורא המקום הוא מתבייש מלפניו יתברך לעבור. והבושה אינו מצד השפלות, דהבזויים ביותר אינם בני בושת, ועיקר הבושה הוא לפי המעלה והכבוד, ועל ידי ההתקרבות כבן לפני אביו שהקב"ה משפיל את עצמו כך האדם לעומתו בתכלית השפלות, ואז אני את דכא כטעם ה' צילך. אבל היראה הוא כעבד לפני אדון שהש"י מרומם ומנושא, אז האדם כדוגמתו גם כן מכיר כבודו, לא כבוד מדומה רק איך הוא מעשה ידי יוצר הכל יתברך שמו, ונזכר משורשו שהוא ממקום גבוה, ואיך ישתקע עצמו בדברים פחותים. וכטעם (שבועות מז, ב) עבד מלך מלך, כי מצד שהוא עבד מלך הוא מתנהג גם כן בטכסיסי מלכות ובדרך כבוד כראוי לעבד מלך. ועל ידי זה זוכה להכנעה וענוה דמדת יעקב אבינו ע"ה שאינו מצד שפלותו המביא להשתקעות ח"ו שגורם מרה שחורה, רק על ידי שמחת לב דמבקשי ה' הוא מכיר ערכו.

    ומדת יעקב אבינו ע"ה היא התחברות מדת אברהם ויצחק, דאברהם אבינו ע"ה היה שפלות יתירה שאמר אנכי עפר ואפר, [ומכל מקום זכו בניו כו' (סוטה יז, א) שיש בשפלות כזה טהרה מחטאים ואין כאן מקומו] והוא קצה האחרון דאהבת הש"י כבן לאביו, שבפסולת שלו יצא ישמעאל פרא אדם דהיינו בהמה בדמות אדם שמשוקע בכל תאות עולם הזה ממש כבהמה אשר לא ידע בושת. אבל יצחק דרגא דיליה יראת שמים העוצרת בעד תאות רעות, אבל בפסולת שלו יצא חרב דעשו הבא מצד בקשת התנשאות על הזולת שהוא מצד רדיפת כבוד, דזה עיקר עשו פושט טלפיו, שגם הוא מכיר הבושה ברע ורוצה להיות טוב, רק לא באמת לאמיתו ומבושת הש"י, אלא בושת בשר ודם שיחזיקוהו לטוב. מה שאין כן יעקב אבינו ע"ה מטתו שלימה דדרגא דיליה ענוה ותמימות, שאין חפץ בכבוד מדומה, וגם אין משפיל עצמו בשפלות מדומה, רק מדת אמת ליעקב שהוא הדביקות באמת לאמיתו שעל ידי זה אין מקום לבקשת כבוד או שפלות מאחר שאין עוד מלבדו. ומדתו רק תמים תהיה עם ה' אלהיך. וזהו תפילין שאחר הציצית הרומז לדביקות כידוע, תפילין של ראש מצד ההתנשאות שמניח ראשו תחת הש"י, ושמא דמאריה עליה, ומצד זה וראו כל עמי הארץ וגו' שאומות העולם רודפים כבוד עצמן, אבל ישראל אין מבקשים אלא כבוד שמים ממילא שם ה' נקרא עליהם, ויראו ממך שזה עיקר כבוד שמים לאומות העולם שאין שייך להם תואר אב רק תואר מלך הוא רק ביראה. ותפילין של יד הוא השתעבדות כח הבהמיי, שעיקר פעולת אדם בעולם הזה מכונה על שם הידים בכל מקום, והיינו שאין משתקע גם כן בשפלות יותר מדאי להיות נמשל כבהמות נדמו, רק שמא דמאריה עליה לדעת שורש נשמתו מלמעלה מעלה ואין ראוי לה להשתקע בדברים שפלים. וזהו והיה לך לאות ולא לאחרים לאות דרק תפילין של ראש הוא לאות לאחרים שלא יתנשא על הזולת, דעיקר בקשת הכבוד הוא על הזולת, וכן חלוקת הכבוד על ידי וראו כל עמי הארץ וגו' דאין מלך בלא עם, אבל תפילין של יד הוא לך לאות מה שבינו לבין עצמו, שלא להתשקע בשפלות להיות לאות ולזכרון כך בלבו ומוחו דבר זה, ואין שייכות לזולת בזה. ותפילין של יד קודם כמו שהציצית קודמת. ולפי שיעקב אבינו ע"ה מחובר משני הקצוות לכך הם שתי מצוות ואין מעכבות זו את זו כידוע, דהגם דיעקב אבינו ע"ה הוא קו היושר מכל מקום ביציאה בפרטי נפשות יש נטיות לכאן ולכאן, אע"פ שעל האמת הכל זרע יעקב ונטועים על קו היושר מכל מקום מצד שהם גם כן זרע אברהם ויצחק יש בהם גם כן נטיות מצד ההתגלות. ומצד שחלוקים לשנים הם נגד שני אבות, והטלית נעשה אח"כ דוגמת יעקב אבינו ע"ה כטעם יראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. ונאמר הן יראת ה' היא חכמה והוא אח"כ בקיומה, כי בהתחלה מתחילין ממצות ציצית דרגא דיצחק שהוא התחלת שם ישראל הנימול לשמונה, אבל אברהם אבינו ע"ה נקרא תחלה לגרים (חגיגה ג, א) והוא ההתחלה לשם ישראל, והיינו רק כמו הכנה והוא מה שהאדם מכין עצמו לקיים המצוה. ועל זה אמרו ז"ל (ב"ר ריש פ' סג) יעקב אשר פדה את אברהם כידוע, והיינו דאברהם מצד עצמו נראה כגר המתגייר אבל מצד השתלשלות יחס אומה ישראלית ממנו הרי גם הוא נקרא אזרח בישראל ואיתן האזרחי (ב"ב טו, א), וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר סג, ג) אברהם נקרא ישראל כו' וזהו אחר שנולד יעקב אז יש קדושת ישראל גם בנטיית הקצה דאברהם אבינו ע"ה. וקדושת נטיית שני הקצוות שהגם שנראה כנוטה, באמת אינו נוטה, הוא קדושת שני אבהן לאחר שנולד יעקב ונתגלה דגם בהם אין פסולת, כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק (נדרים לא, א) וזרע יעקב לבד הם זרעו של אברהם ויצחק. כי מה שהוא בהם נוטה לקצוות דאברהם ויצחק כולה בקדושה, כדרך אברהם ויצחק דכולו זרע אמת. ודרגא דיעקב עצמו הוא וירח ריח בגדיו היינו הטלית של מצוה, ודרשו רז"ל (סנהדרין לז, א) ריח בוגדיו, כי הטלית מכסה המומין והחטאים אך מכל מקום הש"י מכיר. אבל יעקב אבינו ע"ה שכולו אמת אין שיך בו כסוי לדמיון, רק שבאמת טמיר ונעלם דיבוקש את עון ישראל ואיננו וגו' כי אסלח וגו' (ירמיה נ, כ), זהו רק בישראל שחטאיהם כשנים הללו שסדורות כו' (שבת פט, ב) ויש להם ריח טוב מרחוק, שסדורות ובאות מששת ימי בראשית. ולכך אחר לבישת התפילין שהוא היחוד הגמור, כסוי הטלית הוא רק כענין תלמיד חכם מאפיל בטליתו (שבת פו, א) כראוי ליחוד גמור שיהיה בהעלם עין ובצינעא. והכסוי הוא רק על תוקף האהבה וחבה ולא על הרע ח"ו כי אין שם רע כלל דמטתו שלימה כנזכר לעיל. וזהו ההכנה לתפלה דרגא דאבהן כידוע מה שאמרו בבבא מציעא (פה, ב) דאליהו משי לאבהן להעמידן לתפלה,[7] דאבות תקנום. וידוע פירוש אבות שזכרו בכל מקום היינו הכחות שלהם שיש בכל נפש מישראל שהוא זרע אברהם יצחק ויעקב שכלול כל שלושת כחותיהם וצריך לעוררן בלבו.

    [1] רש"י שם: "כזיתא פסחא – חבורות גדולות היו נמנין עד שלא היה הפסח מגיע לכל אחד כי אם כזית מן הפסח. והלילא פקע איגרא – לקול המולת ההמון מההלל דומין כאילו הגגין מתבקעים שהיו אומרים ההלל על הפסח".

    [2] מנחות מא, א: "מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה? אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן".

    [3] מועד קטן יז, א: "אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (מלאכי ב): כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיו".

    [4] שמות ז, א-ב: "ויאמר ה' אל משה: ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצוך, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו".

    [5] ירמיהו לא, לג: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה', כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד".

    [6] תרגום הסולם שם: "וכשאני מסתכל בתכלת ואני רואה רצועה להכות וכו' כי קוראים קריאת שמע בלא ציצית, ומעידים עדות שקר".

    [7] בבא מציעא פה, ב: "אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא. אמר ליה: מאי טעמא נגה ליה למר? – אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי, ומגנינא ליה. וכן ליצחק, וכן ליעקב. – ולוקמינהו בהדי הדדי! – סברי: תקפי ברחמי, ומייתי ליה למשיח בלא זמניה. – אמר ליה: ויש דוגמתן בעולם הזה? – אמר ליה: איכא, רבי חייא ובניו. גזר רבי תעניתא, אחתינהו לרבי חייא ובניו. אמר משיב הרוח – ונשבה זיקא, אמר מוריד הגשם – ואתא מיטרא, כי מטא למימר מחיה המתים – רגש עלמא. אמרי ברקיעא: מאן גלי רזיא בעלמא? – אמרי: אליהו. אתיוהו לאליהו, מחיוהו שתין פולסי דנורא. אתא אידמי להו כדובא דנורא, על בינייהו וטרדינהו".

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לג'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לג'

    [לג] כאשר ישראל בין האומות הם אז בריחוק מן הש"י ואז נמשלו כשושנה בין החוחים. כמו שאמרו ז"ל (שהש"ר ז, ג) על פסוק סוגה בשושנים כשושנה אדומה כו'[1] שזה רומז על עת נידות וזמן הריחוק דכנסת ישראל מבעלה. והיינו בעת החטא דאז נקראים גם העכו"ם בנות למראית עין בעולם הזה השפע הולך להם. אלא דמכל מקום את רעייתי ומתייחד אדם עם אשתו נדה דסוגה בשושנים (סנהדרין לז, א)[2] ולכן אני ה' השוכן אתם בתוך טומאותם (כמ"ש יומא נו, סע"ב. וספרי סוף פרשת מסעי ע"ש), רק אתם ולא בקרבם דהיינו קירוב בשר, אבל אתם רצה לומר יחוד זהו מצד שושנה היא רעייתי וחברתי להיות יחד. וזהו כל חטאי ישראל דוגמת דם נדות באשה שהוא מתולדה וטבע הבריאה שיהיה כן. ואמרו ז"ל בנידה (לא, ב) שהוא כדי לחבבה על בעלה וכך בכנסת ישראל כל החטאים וימי הריחוק. וזה שאמרו בשבת (פט, ב) כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כי הם מסודר בסדר הבריאה שיהיה כך. והתחלת הזוהר הוא מפסוק זה על פסוק בראשית ברא וגו' יעויין שם.[3] כי התחלת הבריאה היה על ענין זה כי להיות רק צדיקים עושי רצונו הרי כבר יש מלאכי השרת ותכלית הבריאה היה האדם המוכן לחטא רק המכוון הוא כנסת ישראל שהם בחטאים גם כן כשושנה שהוא עשב גדל בין החוחים אלא שהוא נאה ובעל ריח טוב. וכך בישראל וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו (סנהדרין לז, א) שיש להם ריח טוב. ואמר ראה ריח בני כריח שדה וגו' ואמרו ז"ל (תענית כט, ב) שדה של תפוחים וחקל תפוחין קדישין. פירוש כי סיום המקרא כתפוח בעצי היער כן וגו'[4] קאי גם כן אעת הריחוק שכביכול בין עצי היער היינו העכו"ם מצד המכוון של הש"י בהם. כי מצד עצמן קראם חוחים שהם עשבים גרועים שאין להם קיום רק לשעה אבל אילנות הם המתקיימים משנה לשנה וזה רומז נגד כונת הש"י בבריאתם ובהשפיעו להם שזה דבר המתקיים. וזהו כן דודי בין הבנים היינו האהבה הנמשכת לי לאהבה הנמשכת להם, דממה שאנו רואים שנבראים ומושפעים מהש"י בטוב העולם הזה הרי אנו רואים שיש בין המשכת כחותיו יתברך הנגלים כח משפיע לעכו"ם גם כן, רק שהוא דוגמת עצי היער שהוא גם כן צורך לבריאה כדי שיהיו עצים לבישול ואפיה ותיקון המאכלים, אבל עצי המאכל מהם המאכל עצמו הנכנס לחיך. כך הוא צורך האומות בעולם הזה. ומכל מקום בעולם הזה ובעת הריחוק נראה כי הם העיקר וכדרך שאמרו במדרש (ב"ר סוף פרשת וישלח) החטה והתבן והמוץ מדיינים מי העיקר עיין שם.[5] ולכן המשיל לתפוח, ואמרו ז"ל (שהש"ר ב, ג) תפוח זה אין לו צל והכל בורחין בשעת השרב כו',[6] והיינו דעצי יער יש להם צל ונראה דהם צורך יותר רק מכל מקום ישראל אומרים בצלו חמדתי וגו' אף על פי שאין לו צל כל כך ופריו מתוק וגו' ואני מבין ויודע שמזה העץ עתיד לצמח פירות מתוקים לחיך מה שאין כן משאר עצי יער ולכן חמדתי צילו גם בשעת השרב. וזה טעם ברכת יצחק בריח בוגדיו, שהוא מצד העלאת הריח שלהם שהוא דוגמת שושנה שהיא מין עשב שאין לו קיום, וברכתו מצד הש"י כמו שנאמר אשר ברכו ה' שהוא דבר המתקיים, וגם כן מצד ההעלם בין עצי היער זהו שדה של תפוחים. וזה סוד סעודת ליל שבת שהוא סעודתא דחקל תפוחין קדישין, שאז זמן זיווג קוב"ה ושכינתיה מצד עולם הזה הדומה ללילה, שהוא נגד אברהם אבינו ע"ה שהיה תחלה לגרים, ומכל מקום נקרא איתן האזרחי רק שם ישראל היה אז בהעלם דלא היה עדיין להיות כל רואיהם יכירום כי הם זרע וגו', וממנו יצא ישמעאל שאין נקרא כלל ישראל מומר, ומצדו הוא גוון ההתדמות של ישראל לעמים ומצדו הוא גם כן עיקר ההבדל ביניהם. וזה כל ענין שבת קדושת ישראל דקביע וקיימא בלי שום השתדלות פעולתם, מה דישראל מקדשי, רק אות ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם בלי שום השתדלות שלכם. והתחלה הוא גם מצד החשכות והעירוב בעמים הוא כתפוח בעצי היער, ואח"כ הולך ואור עד נכון היום, אז היא סעודתא דעתיקא קדישא שהוא מה שלמעלה מן השכל הסתום ונעלם מעין אדם עצמו, כי מצד אברהם הוא הבירור כאשר ישראל דומים לעמים כטעם גוי מקרב גוי בגלות מצרים שהיה נגד אברהם אבינו ע"ה. אבל מצד יצחק הבירור להיפך כאשר עמים רוצים להתדמות לישראל כמו שאמרו (ב"ר ריש פ' סה) בעשו פושט טלפיו כחזיר ואומר ראו שאני טהור, וכמו שהיה בצאתם מבבל בבית שני דכורש מלך כשר היה עד שכפשט הכתוב נקרא בלשון הכתוב משיחו, ומכל מקום אמרו ז"ל ריש ראש השנה בזה, החילוק בין עכו"ם העושה שלא לשמה הוא רשע בזה, מה שאין כן ישראל הרי זה צדיק גמור. וזה ההבדל הוא מצד שורש המחשבה שלמעלה ממחשבה הגלויה לאדם, ששם שניהם במחשבתם על מנת שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא, רק בשורש הנעלם מהמחשבה שם הוא החילוק דקדושת ישראל. כי ישראל עלה במחשבה ומושרשים בשורש המחשבה דהש"י וכל המחשבות שלהם מהש"י מה שאין כן העכו"ם. וזהו החילוק בין ההבדל הראשון כאשר ישראל בשעת ריחוק וטומאה אלא דרצון הש"י בכך ויש טענה לאומות העולם הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה כו' (שהש"ר ב, א) מאחר שאתה מרוצה בריחוק מה לך בריחוק שלנו. ולכך אז גם הם נקראים בנות ובנים שיש להם קצת הדמות. וההבדל רק דישראל הם ריחוק העתיד להתקרב וכדברי רז"ל (שהש"ר א, ו) על פסוק ששזפתני השמש ובריחוץ מועט אני חוזר אבל אתם שזופים ממעי אמכם. וההבדל הוא במדרגת התחתונות עצמן דהיינו במעשה דבור ומחשבה הנגלים, רק שאינו בהווה רק מצד חוש הריח על העתיד שהללו עובדי עבודה זרה רק לפי שעה וברגע קל יוכלו להתהפך, והללו לא יתהפכו לעולם דשורשם כך. וזהו כריח שדה דחקל תפוחין קדישין דחוש הריח הוא מה שמריח מרחוק כאשר עדיין אינו נכנס לחיך. ולכך אברהם קראו הר[7] שעדיין אין שם שום התחלה מהווייה דמקום מיושב ובנוי אבל מכל מקום כבר מקומו ניכר ומסויים בעולם, כמו שאמרו מה הרים הללו מסויימים כו'.[8] אבל יצחק קראו שדה שכבר נעשה התחלת הכנה לישוב שכינתו יתברך בתחתונים. אלא דעדיין אינו בית מיוחד רק כשדה המופקר לכל ואומות העולם טוענים אנו ישראל. ובזה אין בירור מצד מדריגת תחתונות אף בריחוק זמן כי גם הם פושטים טלפיים במה שנגלה להיות מצויינים במדות טובות וכשרות. אבל הבירור מצד השורש הסתום ונעלם דיצחק כבר הוא מלידה מבטן ישראל ואין לו שייכות עוד לאומות כלל. רק מכל מקום בנגלה בעולם הזה הרי יצא ממנו עשו, ובירורו מצד הנעלם דשמאל דוחה כל רע עד שאין לו שייכות כלל, מה שאין כן ימין מקרבת ונקראים בנות ובנים מצד חשכת ליל וברישא חשוכא והדר נהורא דאור תורה, דאורייתא מסטרא דגבורה נפקא (זח"ג פ, סע"ב) שמשם יהיו עמים משרפות וגו' (ישעיהו לג, יט) וליהט אותם וגו' (מלאכי ג, יט). ואח"כ היא סעודתא דזעיר אנפין נחלה בלי מצרים, כי ה' בדד ינחנו ואין עמו וגו' שאין עוד רע כלל להיות צריך מצרים וגבולים עד פה תבוא ולהיות סוגה בשושנים. דמיטתו שלימה שאין שייך חילוק כלל בין רע לטוב בישראל ואין מקום להבדל כלל, מאחר שאין מציאות לאומות ולפסולת מצידו כלל. וזהו יחוד הגמור דשמע ישראל וגו' ישראל סבא דהיינו סעודתא דזעיר אנפין שהוא מצד קירוב בשר, שעל זה אמרו ז"ל (סנהדרין קו, א) אוי למי שיכניס ראשו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין כו'. וזהו הכל מצד קדושת השבת שהוא מעין העולם הבא. ותיכף אח"כ מתחילים ימי המעשה, ואומר הבדלה להיות מונה סדר הבדלות, (פסחים קג, סע"ב) הפוחת לא יפחות משלוש נגד שלושה אבות שהם שרשי ההבדלות בשלוש דרכים שזכרנו שהם מצד המעשה ומצד המחשבה ומצד הרצון [רעוא דרעוון] והמוסיף לא יוסיף על שבע נגד שבע מדות דימי הבנין שהם שרשי כל הכחות שבכל העולם כולו ובכלל בנין האדם ובכל כח פרטי שהם ימי הבנין וכחות ימי המעשה יכיר ההבדל שבין ישראל לעמים.

    [1] שיר השירים רבה פרשה ז: "סוגה בשושנים, אלו דברי תורה שהן רכים כשושנים וכו', א"ר לוי בנוהג שבעולם, אדם נושא אשה בן ל' שנה בן מ' שנה, משמוציא יציאותיו הוא בא לזקק לה, והיא אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי, ופורש ממנה מיד, מי גרם לו שלא יקרב לה, איזה כותל ברזל יש ביניהם, ואיזה עמוד ברזל ביניהם, אי זה נחש נשכו, איזה עקרב עקצו שלא יקרב לה, דברי תורה שרכין כשושנה, שנאמר בה (ויקרא י"ח): ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב".

    [2] סנהדרין לז, א: "אמר ליה ההוא מינא לרב כהנא: אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא (להתיחד עם בעלה), אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? – אמר ליה: התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים – לא יפרצו בהן פרצות".

    [3] הקדמת הזהר א, א תרגום הסולם: "רבי חזקיה פתח: כתוב כשושנה בין החוחים. שואל: מהי שושנה? ומשיב: זו היא כנסת ישראל שהיא מלכות, משום שיש שושנה ויש שושנה. מה שושנה בין החוחים יש בה אדום ולבן אף כנבת ישראל יש בה דין ורחמים. מה שושנה יש בה י"ג עלים כך כנסת ישראל יש בה י"ג מדות הרחמים המסבבות אותה מכל צדדיה. אף אלקים שבמקרא שבכאן דהיינו בראשית ברא אלקים, משעה שנזכר הוציא י"ג מלים לסבב את כנסת ישראל ולשמרה. שהן: את, השמים, ואת, הארץ, והארץ, היתה, תהו, ובהו, וחשך, על, פני, תהום, ורוח. דהיינו עד אלקים מרחפת וגו'".

    [4] שיר השירים ב, ג: "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים, בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי".

    [5] בראשית רבה פג, ה: "התבן והקש והמוץ מריבים (מדינים) זה עם זה. זה אומר: בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר: בשבילי נזרעה השדה. אמרו החטים: המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה. באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ, ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי וכל מי שרואה אותן מנשקן, המד"א (תהלים ב): נשקו בר פן יאנף. כך אומות העולם: הללו אומרים: אנו עיקר ובשבילנו נקרא העולם. והללו אומרים: בשבילנו נברא העולם. אמרו להם ישראל: המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם. הה"ד (מלאכי ג): כי הנה היום בא בוער כתנור. ועליהם הוא אומר (ישעיה מא): תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם. אבל ישראל- ואתה תגיל בה' קדוש ישראל תתהלל".

    [6] שיר השירים רבה ב, ג: "כתפוח בעצי היער. ר' הונא ורבי אחא בשם רבי יוסי בן זמרא: מה התפוח הזה הכל בורחין ממנו בשעת השרב, ולמה כן? לפי שאין לו צל לישב בצלו, כך ברחו אומות העולם משבת בצל הקב"ה ביום מתן תורה. יכול אף ישראל כן? ת"ל: בצלו חמדתי וישבתי, חמדתי אותו וישבתי. אני הוא שחמדתי אותו ולא האומות".

    [7] שוחר טוב פא, ב: "משל למלך שהיה לו שלושה אוהבים וביקש לבנות לו פלטין, הביא לראשון ואומר לו: מבקש אני לבנות פלטין, אמר ליה אותו אוהבו: זכור אני שהיה הר תחילה, קורא לאוהבו שני ואמר לו: מבקש אני לבנות לי פלטין, אמר לו: זכור אני שהיה מתחילה שדה, קורא לאוהבו שלישי ואמר: רוצה אני לבנות לי פלטין, אמר ליה: זכור אני שהיה מתחילה פלטין, אמר ליה: חייך שאני בונה אותו פלטין וקורא אותו על שמך, כך אברהם ויצחק ויעקב היו אוהבים להקב"ה, אברהם קרא לבית המקדש הר, שנאמר: בהר ה' יראה (בראשית כב, יד), יצחק קראו שדה, שנאמר: ראה ריח בני כריח שדה (בראשית כז, כז), יעקב קראו בית עד שלא נבנה, שנאמר: אין זה כי אם בית אלהים (בראשית כח, יז), אמר ליה הקב"ה: חייך אתה קראתו בית עד שלא נבנה, ואני קורא אותו על שמך, שנאמר: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב (ישעיה ב ג)".

    [8] בראשית רבה מד, ז: "אל תירא אברם. ממי נתירא? ר' ברכיה אמר: משם נתירא, הה"ד (ישעיה מא): ראו איים וייראו קצות הארץ ויחרדו וגו', מה איים הללו מסויימים בים, כך היו אברהם ושם מסויימים בעולם. וייראו, זה נתיירא מזה וזה נתיירא מזה, זה נתיירא מזה לומר שמא תאמר שם שיש בלבו עלי שהרגתי את בניו, וזה נתיירא מזה לומר שמא תאמר אברהם שיש בלבו עלי שהעמדתי רשעים. קצות הארץ, זה שרוי בקיצו של עולם, וזה שרוי בקיצו של עולם. קרבו ויאתיון, זה קרב אצל זה, וזה קרב אצל זה. איש את רעהו יעזורו, זה עוזר לזה בברכות, וזה עוזר לזה במתנות, זה עוזר לזה בברכות, ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון וגו', וזה עוזר לזה במתנות, ויתן לו מעשר מכל. ויחזק חרש, זה שם שעשה את התיבה. את צורף, זה אברהם שצרפו הקב"ה בכבשן האש. מחליק פטיש את הולם פעם, שהחליק פטישו והלם את כל באי עולם בדרך אחת למקום. אומר לדבק טוב הוא, אלו אומות העולם שהן אומרין מוטב להדבק באלוה של אברהם ולא נדבק בעבודת כוכבים של נמרוד. ויחזקהו במסמרים, החזיק אברהם את שם במצות ומעשים טובים. ולא ימוט, אברהם". ובפרשה לג, א: "רבי יונתן בשם רבי יאשיה מסרס קרא צדקתך עד משפטיך, כהררי אל עד תהום רבה, מה הרים הללו אין להם סוף, אף הצדיקים אין להם סוף למתן שכרן. מה הרים הללו נכבשים לתהום שלא יעלה ויציף את העולם, כך הם הצדיקים נכבשים על הפורענות, שלא יצאו וישרפו את העולם. ומה הרים הללו נזרעים ועושים פירות, כך מעשיהם של צדיקים עושים פירות".