רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יב'

[יב] תפלה עיקרה בלב כמו שאמרו (תענית ב, א) עבודה שהיא בלב כו' זו תפלה, וכן המתפלל צריך שיכוין את לבו (ברכות לא, א) וטובי. ותורה כפי הנראה עיקרה במוח, אבל אנו מבקשים ותן בלבנו בינה וגו' כידוע דיש חכמה ובינה שהם מוחא ולבא. פירוש חכמה הוא כללי דברי תורה המפורשים ובינה הוא התבוננות דבר מתוך דבר המפורש לדון ולהורות בשעת מעשה. וכן מצינו בלשון חכמים בסנהדרין (לה, א) ליבא דאינשי אינשי הרי דההתחדשות נובע מן הלב. וחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין (זח"ג ד, א) כי תורה נקרא רק מה שמורה ללב וכדרך שאמרו (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב) הלמד שלא לעשות נוח כו'[1] והאומר אין לו אלא תורה אף תורה אין לו (כמ"ש יבמות קט, ב) ונאמר למה זה מחיר וגו' ולב אין, כל שלב אין אף על פי שיודע דברי תורה נקרא כסיל, רק שמחיר בידו לקנות חכמה כי אף חכמה אין בידו כל שאינו בלב שזה כדרך שאמרו (סנהדרין קו, ב) בדואג כל תורתו משפה ולחוץ פירוש שאין נבלע בלב, כענין ולרשע וגו' עלי פיך¹⁶ היינו בפה בלבד. ועיקר התורה רק שיהיה נבלע בלב כמו שאמרו בויקרא רבה (ריש פ' יז) על פסוק מסילות בלבבם דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון. ובשוחר טוב (קיט, ז) על פסוק בלבי צפנתי אמרתך כל מי שדברי תורה בלבו אין יצר הרע שולט ונוגע בלבו. ואינו סותר מה שאמרו בסוכה (נב, א) על פסוק כי הגדיל לעשות ובתלמידי חכמים יותר מכולם[2] דטעם אין שולט כדרך שאמרו שילהי חגיגה אין אור של גיהנם שולט ולא אמר אין נכנס לגיהנם רק למדו ממזבח הזהב דהיה אור בוער רק שאין מכלה. מה שאין כן דואג דנדחה מחלק עולם הבא הרי מכלה, על זה אמרו משפה ולחוץ. ומכל מקום דורשי רשומות אמרו כולן באין לעולם הבא (סנהדרין קד, ב). פירוש דחלק עולם הבא נקרא בינה כנודע דהיינו רק על ידי הבינה שבלב. אבל יש רשומות והיא מקום יותר עליון דלא קיימא לשאלא ואין השגת אדם שם רק ברשימו שלו. שם אף זה דמשפה ולחוץ אין נדחה. דהוא למעלה מן הלב וסוף מעשה דבוק במחשבה תחלה בעולם הזה שהוא עולם המעשה ועקימת שפתיו הוי מעשה אף בזה יש קדושה ומועיל להכניס הקדושה בלב על ידי כך, וזה טעם וחיים ביד לשון.

[1] ירושלמי ברכות פ"א ה"ב: "הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. ואמר רבי יוחנן: הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שיליתו על פניו ולא יצא לעולם".

[2] סוכה נב, א: "תנו רבנן: ואת הצפוני ארחיק מעליכם – זה יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם. כי הגדיל לעשות – אמר אביי: (שמתגרה) בתלמידי חכמים יותר מכולם. כי הא, דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים וניזיל באורחא. אמר: איזיל אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא. כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא. אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה – לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה. אזל, תלא נפשיה בעיבורא דדשא, ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יא'

[יא] התפלה הוא מדברים העומדים ברומו של עולם, כמו שאמרו בברכות (ו, ב) על פסוק כרום זלות פירוש שהוא מרומם מכל עניני עולם הזה כידוע, תפלה כעומד לפני המלך כמו שאמרו בעירובין (סד, א) היכי דמי שיכור כו'.[1] והעומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ודאי מרומם מכל חמדת עולם הזה ומשה רבינו ע"ה יוכיח לחם לא אכל וגו' שעמד בהר לפני ה', ואמרו (ברכות ו, ב) אין עמידה אלא תפלה פירוש עמידה לפני ה' הוא רק בתפלה. דאורייתא אחיד בגופא דמלכא ונקרא איש אלהים בעלא דמטרוניתא, אבל תפלה היא מטרונה כמו שאמרו בתיקונים (סוף תיקון יג) ברתא דמלכא דא צלותא. ובני אדם מזלזלים פירוש מצד מדריגת בני אדם קדמאה היפך בני אלהים דשקועים בעולם הזה נמשך זלזול, דחושבים כל עיקר תפלה היינו רק שאלת צרכיו בעולם הזה הרי דעיקרה בצרכי עולם הזה ולא ברומו של עולם, אבל באמת כל עניני עולם הזה הם גם כן מהש"י, ועולם הזה ועולם הבא אין שני ענינים נפרדים דשניהם נקראים עולם שם עולם רצה לומר כל ברואי ועניני עולם נכלל בזה. רק החילוק ביניהם זה נקרא הזה פירוש הנגלה לעין וזה נקרא הבא פירוש הנעלם, וכמו שאמרו בריש פסחים דומים ליום ולילה פירוש דבעולם הזה מצד הסתר האור נגלה צרכי עולם הזה כאלו הוא ההיפך מרצון הש"י כי תאות עולם הזה משכיחים, אבל מצד הגלוי נגלה דכל מה שברא הש"י לכבודו ולקילוסו (כמ"ש שוחר טוב ריש מז' י"ט), ולא ברא הש"י דבר להשכיחו ח"ו ואם כן ודאי כל צרכי עולם הזה מה שברא הש"י שיהיו נצרכים לאדם הם באמת עומדים ברומו של עולם פירוש בההתרוממות שיש לענין העולם רצה לומר לענין הבריאה כולו, והיינו כי על ידי התפלה שהוא מכיר שכל צרכיו מהש"י, ואם הש"י לא יתן לו אין לו כלום הגם שהרי שלחן והרי כו' (קידושין מו, א) אין לנו מה לאכול[2] אלא אחר התפלה ומבקשים מהש"י שיתן, על ידי זה מתרוממים כל צרכי האדם ונבראי העולם לרום המעלות. ויש חילוק בין אור תורה לתפלה שהם נקראים יום ולילה ושמים וארץ כנודע, כי התורה הוא אור הש"י שממשיך בעולם וכדרך שאמרו (ברכות ח, א) משחרב בית המקדש אין לו להקב"ה כו' הלכה בלבד[3] דשם שופע אור הש"י כמו בבית המקדש שהיה לו דירה בתחתונים, ותפלה הוא בהיפך כי אין תפלה אלא על חסרון שיש לו, על זה הוא מתפלל להוושע ונמצא הוא רק על ידי חשיכה ושפלת מארץ על ידי זה פיו נפתח בתפלה ומתעלה ויושב ברומו של עולם, כמאן דאמר בסוטה (ה,א) אתי דכא, דאני את דכא הוא על ידי דברי תורה, ודכא אתי הוא על ידי התפלה.[4] ואז לילה כיום יאיר וכמו שאמרו (ריש שוח"ט תהלים) דבקש דוד המלך ע"ה שיהיה קורא תהלים כעוסק בנגעים ואהלות דהיינו גופי הלכות.

ואמרו בשוחר טוב (כה, ז) על פסוק אותך קויתי כל היום (ובמז' פו, ב) על פסוק אליך אקרא כל היום וכי אפשר לאדם להתפלל כל היום כולו אלא זה עולם הזה שהוא יום לאומות העולם ולילה לישראל. ולכאורה לפי התירוץ קשה יותר דכסבורים אנו כל היום לבד והוא הוסיף כל זמן עולם הזה יום ולילה תמיד לא ישבות, ועוד שקרא לעולם הזה כשם השייך לאומות העולם והיה לו לקרותו לילה כשם שהוא לישראל. אבל באמת אמרו ז"ל (מד"ת מקץ ט') עתים הם לתפלה וכמו שנאמר (תהלים סט, יד) ואני תפלתי וגו' עת רצון, פירוש עת רצון כשהש"י רוצה שיתפללו לפניו כטעם אם תפלתי שגורה בפי (ברכות לד, ב)[5] כי לולי הש"י אי אפשר לאדם להתפלל כלל לפניו, וכמו שתקנו בתחלה אד' שפתי תפתח וגו' אז אוכל לפתוח פי בתפלה, וכשהש"י רוצה שיתפללו לפניו ופותח הפה בתפלה אז ודאי תפלתו שגורה, פירוש שגורה שלוחה מלמעלה שהש"י שלחה לתוך פיו ואז הוא מקובל, דהיינו עת רצון. וידוע דעיקר התפלה הוא על ידי הרגשת הצער והחסרון וכמו שאמרו (זח"ג קצה, א) תפלה לעני דמעטפא כל צלותין ובקעי רקיעין, לפי שהוא מתפלל מעומקא דלבא בהרגשת החסרון וזה עצמו מהש"י. דכן מצינו בר' חנינא בן דוסא כאשר היתה תפלתו שגורה היינו דהיה מיצר לו מאוד חליו של פלוני וצערו ואז היה פיו נפתח לבקש עבורו מעומקא דלבא, וכן כל צער שהש"י שולח ח"ו לאדם בעולם הזה הוא על זה לעוררו לתפלה, וכמו שאמרו ז"ל (שמו"ר כא, ה) על ופרעה הקריב משל למטרונית שביקש המלך לשמוע קולה, ואמרו (יבמות סד, א) מפני מה היו האבות עקורים שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ועל זה אמרו (סנהדרין מד, ב) לעולם יקדים כו' שנאמר היערוך שועך לא בצר, שיתעורר לתפלה קודם ולא יצטרך לצרה שתעוררנו ח"ו. וכל הגליות והיסורין הוא רק על זה להעלות כל עניני עולם הזה לרומו של עולם על ידי התפלה, להיות לילה כיום יאיר, כשיהיה זה בשלימות יתגלה אור היום דהיינו עולם הבא שדומה ליום.

ונאמר (איכה א, יג) נתנני וגו' כל היום דוה ואמרו ז"ל (זח"ב יז, א. וח"א קטז, סע"ב) דהגלות אחד מיומו של הקב"ה, ובכל מקום קורין לצרות ישראל חושך ולילה דיום בלשון הכתוב אינו אלא אור הש"י המאיר בלבות בני אדם, אבל גלה בכאן הסוד דכל הגלות אינו אלא יום מצד התגלות מדת היום כאשר הש"י רוצה להאיר לעולם, וכדרך שאמרו ז"ל (ירוש' ברכות פ"ב ה"ד. ומ"ר איכה א, ע) דבתשעה באב נולד משיח, וכן אמרו (יומא נד, ב) דבחורבן מצאו כרובים מעורים זה בזה וידוע דזהו התחברות בני ישראל לאביהם שבשמים, רק יש יום אחד להש"י אשר הוא לא יום ולא לילה פירוש כי מדות הש"י כל אחד הוא אור מיוחד במדריגה וענין מיוחד. וידוע מהאריז"ל דדוה בהיפך אתוון הוד שהגלות הוא ממדה זו, (כמ"ש זח"ג רפב, א וש"מ) והיינו כי הוד נקרא זיו ויופי הבולט מחוץ לעין רואים ולא אור פנימי לבד, וכענין קרני הוד דמשה וכן אהרן הכהן ברזא דהוד הוצרך לבושים לכבוד ולתפארת, ופנימיות ישראל באמת דבוק בהש"י, רק מצד חוץ יש טענה לרואים הללו כו' והללו כו'[6] כמאמרם ז"ל כמה פעמים, וזהו מצד חשכות עולם הזה וכמו שאמרו (ברכות יז, א) גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות, דבעולם הזה הפנימיות נעלם ובחיצוניות אי אפשר להיות נקי ומזהיר לגמרי, אבל הש"י רוצה להאיר גם לחיצונית דישראל דראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' וכמו שנאמר לעתיד ונהרו אליו כל הגוים וגו' וכן כמה פעמים, ונמצא הארה זו הוא עיקרה לצורך חיצונים, דישראל עצמם יש להם השגה באור פנימי ודביקותם בעצם כמו דרך משל עשיר המתלבש בלבושי כבוד הוא רק לרואים שאין יודעים עשרו יכירוהו על ידי בגדיו, ונמצא הוא לצרכן של אומות העולם להאיר להם, ולא אור גמור ח"ו שישפע להם רק שישיגו אורן של ישראל וקרני הוד שעליהם ויראו ממך. וכאשר הש"י משפיע טובה הוא נשפע בכל עולם כמדריגתו, וכאשר הש"י רוצה להשפיע אור זה דהיינו שחיצונות ישראל פירוש כל תאוות וחמדות עולם הזה ששקועים בהם יהיה ניכר לכל שהוא לרצון שמים לבד, ושיכירו גוים כח מלכותך, פירוש מלכות הש"י הוא רק בישראל רק כח מלכותך הוא כענין זיו ההוד זה יוכלו להכיר כי שם ה' נקרא על ישראל. וידוע אהרן הכהן הוא עבודה ואין עבודה אלא תפלה כי אור זה הוא שהש"י מעורר לאדם לעבודה ותפלה על ידי זה מעלה כל עניני עולם הזה לרומו של עולם ולילה כיום יאיר בקרני הוד. מה שאין כן תורה הוא רק קדושה הפנימית של בני ישראל דאין מוסרין דברי תורה לעכו"ם (כמ"ש חגיגה יג, א) ואין הם מכירים בזה כלל, ולכן התעוררות יום ואור זה בעולם הוא על ידי יסורין והרגשת הצער כנזכר לעיל והוא יום לעכו"ם.

ואין הכתובים ורז"ל קוראים יום על שם הדמיון מה שנדמה לאומות העולם ליום דזה הבל, רק שבאמת הוא יום דהיינו שהקב"ה מתעסק בזה להאיר גם לאומות העולם שישיגו גדולת ישראל, וכטעם לא גלו ישראל אלא להוסיף גרים (פסחים פז, ב), מה שאין כן בעולם הבא לא יהיה העסק אלא עם ישראל לבד וכמו שנאמר (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו ואין וגו' ואין מקבלין גרים לימות המשיח (כמ"ש יבמות כד, ב). ולישראל הוא לילה דיסורין מעבירין על דעתו ודעת קונו (כמ"ש עירובין מא, ב) וכמו שאמרו (ברכות יז, א) ומי מעכב כו' (ושעבוד מלכויות), רק כאשר מתעורר על ידי זה לתפלה אז ממילא לילה כיום יאיר ונגלה אור זה וקרני ההוד, דהגם ששקועים בעולם הזה כאומות העולם אין כן אצל ישראל דהם כל צרכיהם מקבלים מהש"י. ואז נקרא אליך אקרא כל היום דכשמגיע לקריאה מתוך הצרה אז יש לקרותו יום כמו שהוא לאומות העולם, דהרי יום ואור זה מאיר הש"י אז שיאירו ישראל כל כך עד שכל רואיהם יכירום וגו' גם אותן שאין מכירין פנימיות האור. וטעם אליך אקרא כל היום כטעם ואני תפלתי וגו' כי עסק הש"י להאיר אור יום הזה הוא עת התעוררות עת רצון דהיינו רצון לתפלה, שהתעוררות זה הוא על ידי אור היום הזה שהקב"ה מעורר להאיר בעולם קרני הוד דישראל.

[1] עירובין סד, א: "אמר רבה בר רב הונא: שתוי אל יתפלל, ואם התפלל – תפלתו תפלה. שיכור אל יתפלל, ואם התפלל – תפלתו תועבה. היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור? שתוי – כל שיכול לדבר לפני המלך, שיכור – כל שאינו יכול לדבר לפני המלך".

[2] קידושין מו, א: "אמר רבי יוחנן: הרי שלחן והרי בשר והרי סכין, ואין לנו לאכול".

[3] ברכות ח, א: "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".

[4] רש"י סוטה ה, א: "אתי דכא – אני מגביהו עד ששוכן אצלי והיינו אשכון את דכא. אני את דכא – אני מרכין שכינתי אצלו".

[5] ברכות לד, ב: "אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף".

[6] שיר השירים רבה פרשה ב: "או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. ר' יהושע בשם ר' חנן אמר: גוי מקרב עם ועם מקרב גוי אין כתיב כאן, אלא גוי מקרב גוי. שהיו אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית ואלו מגדלין בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות י'

[י] שלושת עמודי העבודה הם אהבה ויראה ודביקות. אהבה ויראה הם תרין גדפין ושתי זרועות עולם והם תרין אבהן אברהם ויצחק, ודביקות הוא מאן דאחיד בגופא דמלכא צורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח), ומאן דאחיד באורייתא אחיד בגופא דמלכא ונאמר ואתם הדבקים וגו' דכולם נקראו בשם יעקב וישראל ואף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, א) ולא ניתק ממדת דביקות בהש"י באמת, כי לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר עריות (כמ"ש שם סג, ב) תאות ואהבות רעות. וכל החטאים הן בתרין גדפין והלכה נשברו אגפיה כשר (חולין נו, ב) כידוע, אבל בגופא דמלכא שם אין חטא דיעקב אבינו ע"ה מטתו שלימה ואין שום זרע ישראל ניתק מעצם דביקותו בהש"י כלל, ועל זה נאמר יפול מצדך וגו' כי זה לעומת זה עשה אלהים, שלושת כחות הרע הם עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, וידוע העומד לעומת חבירו, ימין זה נגד שמאל זה כו' (עיין רעיא מהימנא זח"ג רמו, ב), וזהו יפול וגו' דהשמאל דהיינו יראת הש"י היא מפלת תאות רעות, וכמפורש בכתוב כי אמרתי רק אין יראת וגו' כי השקועים בתאוה אין יראה נגד פניהם, ולכן היראה היא תרעא לאעלא גו מהימנותא (זח"א יא, ב) היינו ההתחלה בילדות דאז יצר התאות בוער, ויפול רק אלף כי אמרו (סוטה מז, א) יצר כו' וימין מקרבת.[1] אבל רבבה מימינך על ידי אהבת הש"י הגורמת אהבת ישראל ודוחה רציחה וכעס וקנאה ואביזרייהו, ולאלו היא דוחה לגמרי דאין בזה קירוב כלל, ויפול רבבה לשון ריבוי מאוד מה שאין כן אלף הוא גם כן סך רב דרך גוזמא בכמה מקומות אבל הוא תחת סוג המספר, כי אלף הוא סוף המספר היותר גדול בלשון הכתוב, מה שאין כן רבוא לשון רבוי אינו בסוג המספר דהיינו בלא גבול, אבל שם ההפלה בגבול דכשמגיע לרבוי בלא גבול שזהו דרגא דימין אז היא מקרבת כטעם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש (סוכה נב, ב) היינו לא שתדחהו רק תמשכהו לשם, כי התורה תבלין כמו דבר המתבל ועושה הבאוש טוב וטעם לשבח. ואליך, דהיינו לגופא, לא יגש, דשם אין שליטת היצר רע כלל כנזכר לעיל, דאפילו כל רוחות שבעולם לא יזיזו מגוף הדביקות דישראל לאביהם שבשמים ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו'. וזה טעם תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהם (כמ"ש סוף חגיגה) כטעם אליך לא יגש, דמאן דאחיד באורייתא אחיד בגופא דמלכא, ושלהובא דיצרא בישא הוא עצמו אור של גיהנם ולגופא לא יגש כלל ואין לו שליטה באמת.

ומעשה אבות סימן לבנים, כי שורש נפש הבן מטיפי מוח של האב דלכן אמרו (סוף פרק ב' דעדיות) האב זוכה לבנו כו', ובפרט אבות העולם אין לך נפש מישראל שלא יהיה כלול בו שורש משלושה אבות דלכן נקראים אבות, ואברהם ויצחק אין מטתן שלימה דנמצא בהן פסולת כן מדת אהבה ויראה אי אפשר בשלימות וכמו שאמרו (מ"ר ר"פ תזריע) אפילו חסיד שבחסידים כו' לענין תאוה.[2] וכן אמר (משלי כז, ד) ומי יעמוד לפני קנאה והוא צד השמאל דרע אין לך אדם יעמוד כנגדו. וכמו שאמרו (ב"ב קסד, ב) שלושה דברים אין אדם ניצול בכל יום הרהור עבירה ואבק לשון הרע הם שני קצוות כנזכר, ועיון תפלה הוא נגד יעקב אבינו ע"ה דמטתו שלימה ואין בו פסולת כלל שאפילו רשע שבישראל בשם ישראל יכונה ואפילו ריקנין שבך כו' (סנהדרין לז, א) וכמו שאמרו (שם) וירח ריח בגדיו בוגדיו, רק מכל מקום יש מדריגות. ותפלה פירוש התחברות ודביקות וזהו עיון תפלה דאין אדם ניצול, דבזה גם יעקב אין שלם לגמרי להיות כולו שוה וחד בלא מדריגות בענין השלימות והדביקות, וכמו לעתיד יעשה הקב"ה מחול לצדיקים כו' (כמ"ש סוף תענית) פירוש עיגול, דיתגלה מדריגת העיגולים דשם אין מדריגות דכולו שוה בשלימות, מה שאין כן קומת יעקב אבינו ע"ה הוא קומת היושר דצורת אדם שבזה יש מדריגות ראש וסוף וקצוות כנודע, ואי אפשר לינצל דהיינו להגיע לשלימות גמור כי כח זה עדיין אינו בשלימות כנזכר עד ביאת משיח שהוא יהיה בתכלית השלימות, וכפרנס כן דור (כמ"ש ערכין יז, א) כל הדור יהיה בתכלית השלימות ואז ינצלו גם מעיון תפלה דיהיה דביקות הגמור. וממילא ינצלו מהרהור עבירה ואבק לשון הרע דהם אין שייכים באמת לגוף אדם, וכמו שאמרו באברהם ויצחק אין מטתן כו' פירוש מטה שפרים ורבים עליה דהיינו בתולדות אבל בעצם יש שלימות, וכן בעצם אהבה ויראה גם כן יש שלימות וכמו שאמרו בסנהדרין (מד, א) משל לאסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה כו' שהמשילו חטאים הסובבים לאדם כקוצים הסובבים לשושנה ואינו מעצם האדם רק שסובבים ומקיפים אותו מצד ההתפשטות של האדם, אבל מצד עצם נפש הישראלי אין בו חטא כלל רק המדריגות במעלת הדביקות בזה החילוקים הוא בעצם הנפשות שמצד קומת היושר יש מדרגות בנפשות, ומדריגה השלימה דהיינו לינצל לגמרי מעיון תפלה שיגיע לסוף קומת היושר בשלימות אז תיכף מתחיל העיגולים ונגלה אור העיגולים שאין מדריגות בעצם כלל. ועדיין לא הגיע לזה אדם שהרי עדיין לא נתגלה אור זה בעולם עד שיבוא אחד מזרעא דדוד שהוא דרגא דתפלה כטעם ואני תפלה (תהלים קט, ד) כמו שאמרו בזוהר כמה פעמים, ויזכה לעיון תפלה בשלימות וכמו שאמרו במגילה (יח, א) כיון שבא דוד באת תפלה.

[1] סוטה מז, א: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".

[2] ויקרא רבה פרשה יד: "הן בעוון חוללתי. רבי אחא אמר: אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעוון. אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני והלא לא נתכוון אלא להנאתו".

ראשי פרקים – הוצאת הר-ברכה

[א] כל חטאי ישראל בגדפין, אבל בגוף הוא יעקב אין חטא כלל, ועל כן אין אש הגהינם שולטת בת"ח.

[ב] אהבה ויראה כנגד אברהם ויצחק שאינן אפשריות בעוה"ז בשלמות ולכן אין ניצול מהרהור עברה ואבק לשון הרע. והרהור תפילה כנגד יעקב שחסרונו רק מצד המדרגות, ומשיח בן דוד יזכה לעיון תפילה בשלמות ויגלה את מעלת העגולים. ובשביל להמשיך זה בלב צריך שתיהיה המצוה לשמה.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ט'

[ט] הש"י נקרא לעולם גומל חסדים טובים, כי זה כל פעולותיו, וכל אצילות מדותיו היתה רק לצורך להטיב לישראל, וכמו שאמרו בשוחר טוב (קטז, ב) אזנים שלמעלה אין כרויות אלא לשמוע תפלתי שנאמר אזנים כרית לי, וכיוצא בזה בכל כחות שלמעלה הוא רק לצרכינו להטיב לנו. וכאשר נראה פעמים לעין לא כן, זה אדרבא להטיב בטובה יותר גדולה שלמעלה מן השכל האנושי, וכדרך שאמרו בבראשית רבה (ט, ה-ז) טוב מאוד זה יצר הרע ומות ושינה דכל אלו נראים לא טוב לעין ועל זה אמר דהוא טוב מאוד דבזה יש עומק טוב, על דרך משל האוכל מאכל מתוק לחיך הוא בשביל הנאתו ברגע אבל האוכל מאכל מרור על כרחך שהוא להבריא גופו דלולי כן ודאי לא היה אוכלו אם כן על כרחך הנאתו מרובה יותר הרבה. ועל זה נאמר מה גדלו מעשיך ה' פירוש מעשיך הוא כל עולם העשיה הנגלה ופעולות הנגלים, גדלו הוא מדת הגדולה והחסד להטיב והרבה טובות יש בנגלות המעשים. ומאוד עמקו מחשבותיך הוא כטעם טוב מאוד, מחשבותיו הוא עולמות הנעלמים ודברים שטובתם נעלמת דלפי הראות היה טוב להיפך, כענין צעקת ירמיה מדוע דרך רשעים צלחה וגו' דכפי הנראה הוא המשכת מדת הגדולה והחסד דהש"י שלא במקום הראוי, וזה שסיים גם כאן בפרוח רשעים וגו', ואתה מרום פירוש ברום מעלה ועולמות העליונים דהיינו עולם המחשבה זה נקרא מרום שהוא מתרומם מהשגת בני אדם, שזהו מהנסתרות וכבשי דרחמנא שאין נגלה שלות הרשעים ויסורי הצדיקים כדרך שאמרו (מנחות כט, ב) ברבי עקיבא כך עלה במחשבה,[1] ועל זה נאמר מאד עמקו מחשבותיך שיש בו מעמקים של טובה הנקרא טוב מאוד.

וכל מעשי אדם הוא מעשי הש"י כמו שנאמר גם כל מעשינו פעלת לנו וזה ודאי מה גדלו כטעם זדונות נעשו כזכיות. ומחשבות אדם והנסתרות דאינון מוחא וליבא הם ודאי לה' אלקינו והם מחשבותיו יתברך, אלו מאוד עמקו, כענין לא יהרהר אדם ביום כו' (כתובות מו, א)[2] ראית קרי בלילה הוא מעשה שאנו צווחים על זה גם כל מעשינו וגו' דאנו לא רצינו בזה כלל, ותיקון על זה בזמן הוא חודש אדר בשנה דכפי הנראה ממה שיש פעמים שני אדרין שהוא נגד שבט יוסף שהוא פעמים שבט אחד ופעמים שנים (וכן איתא בס' קדושת לוי), גם מזלו דגים כמו שנאמר ביוסף וידגו לרוב והוא על הפריה ורביה כמו שאמרו (ר"ה ח, א) אימת לבשו כרים הצאן באדר שהוא היפך משחית זרעו, ומתחיל אחר השובבי"ם שידוע מטעם האריז"ל שאז הוא גמר התיקון עד פרשת כי תקנה עבד עברי, ונברא באות הקו"ף כמו שכתוב בספר יצירה, ויום שישי שהוא בימים גם כן נגד מדת יוסף שהוא מדה ששית כנודע נברא באות רי"ש כמו שכתוב בספר יצירה, והם אתוון דשקרא כמו שאמרו בזוהר בתחלת ההקדמה, והיינו דעולם הזה נקרא עלמא דשקרא מה שאין כן עולם הבא עלמא דקשוט, והש"י ברא עולם הזה הרי ברא כח זה השקרא והכל נברא באותיות התורה, ואותיות ר"ק הם כח זה כי השי"ן הוא יסודא דקשוט, והיינו שנאמר כי לא דבר רק וגו' ואמרו ז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ואם רק מכם הוא רק, למה שאין אתם יגיעים, דעולם הזה הוא עולם היגיעה והשתדלות ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (ע"ז ג, א) שהוא עלמא דקשוט, ונמצא גם הערב שבת ועולם הזה אינו דבר רק, רק לפי שאין אנו יגיעים נראה דבר רק. ועל זה נקבע פורים באותו חדש דבו חייב לבסומי עד דלא ידע, לומר דבאמת הנודר מן המולים אסור בערלי ישראל דאין הערלה נקרא אלא על שם העכו"ם (כמ"ש נדרים לא, ב), ועמך כולם צדיקים שומרי הברית שכולם נקראו על שם יוסף שארית יוסף, והגם שאין נראה כן הוא רק למראית עין לפי שאין אנו יגיעים נראה דבר רק ועלמא דשקרא, אבל בשוב ה' וגו' היינו כחולמים שהכל חלום והאמת אין כן כי באמת גם כל מעשינו פעלת לנו הגם שאנו לא ידענו בין ימין לשמאל והיינו שכורת ולא מיין. ועל ידי זה הוא ניצוח לעמלק שהיה זורק מילותיהם כידוע דלכן אין עמלק נופל אלא ביד זרעו של יוסף (כמ"ש ב"ב קכג, ב) דהיינו בחודש אדר, ובכח זה שאנו דבוקים בהש"י גם בעת הביסום עד דלא ידע כי אין אנו צריכים ידיעה והתבוננות שכל כלל דעצם שרשינו דבוק בהש"י וכל אשר אנו עושים הוא העושה וזהו במעשה. ואח"כ חודש ניסן ובימים יום השבת הוא על המחשבה, ושגם כל הרהורא דיומא שלנו דבוק בהש"י ושגם על מחשבות שלנו נאמר מאוד עמקו מחשבותיך, וזהו הגאולה שלימה שמעין עולם הבא.

[1] מנחות כט, ב: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור לאחורך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני".

[2] כתובות מו, א: "ונשמרת מכל דבר רע – מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה”.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ח'

כאשר אדם מקיף נושא או דבר בכל חושיו באותו הרגע שהוא תופס את הדבר הדיבור על הנושא העיסוק והדיבור על הנושא כאילו יוצא מהלב בפרץ וללא חשיבה והרהור. מתוך ההכרה שיש בורא לעולם מחוייב הדבר שהאדם ירצה לגור בארץ ישראל. אנחנו מודים על ידי הלל בזמני שמחה כגון ראש חודש ורגלים על כך שיש באותם הזמנים רושם ממצב שבו הייתה לעם ישראל שמחה שפורצת מהלב באותם הזמנים. לעתיד לבוא בכל יום האדם יתפוס בכל יום את השגחת הקב"ה בכל רגע ולכן גם יוכל לדבר עליו ועל תורתו מאהבה בפרץ מהלב ללא חשיבה והרהור.

[ח] שירה הוא רק כשמכיר הנוכח, כענין ראתה שפחה כו' אז נפתח פיהם לומר שירה. ולכן אין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ כי הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה  (כתובות קי, ב), שאין מכיר הנוכח. וכמו שאמרו בזוהר [יתרו עט, ב] עיין שם, שהרי אין נבואה והשראת שכינה בחוץ לארץ דהיינו גילוי הכרת נוכח שכינתו יתברך ממש ה' לנגדי תמיד. ואומרים הלל ברגלים דאז באים ליראות את פני ה' וגו' וזכו לראיה, ומה שכבר היה איזה פעם הרי זה כדרך שאמרו (מו"ק כה, א) בנבואת יחזקאל בחוץ לארץ היה היה שהיה כבר, וזהו בקדושת הנפש, וכן בקדושת הזמן, כשבאותו זמן כבר היתה קדושה וגילוי שכינה בארץ ישראל יוכל להיות אח"כ גם בחוץ לארץ, ולכן אומרים הלל בימים ההם.

וענין הלל דראש חדש כי כמו שקדושה שהיה בעבר בזמן פעם אחת נקבע לדורות, וכן בנפש כמו קדושת האבות בבנים, וכן בכלל ישראל כל קדושות שסיגלו דורות שקדמונו כבר הם קבועים וחקוקים בלבבות כל בני ישראל כנודע, כן גם אלהבא יש רושם וחקיקה. בין בנפשות כמו שאמרו גם בגוים היכן מצאתי בסדום (בר"ר נ, י) דניצול לוט בזכות דוד המלך ע"ה וכדומה הרבה, רק בעכו"ם הוא רק בצאצאיו שעתיד להוליד לבד, ופירוש בזכות וברא מזכה אבא (סנהדרין קד, א) וכן בכל מקום בזכות פירושו היינו כשיש בו שורש מאותו זכות הגנוז בו בהעלם, דכל מדותיו של הקב"ה משפט. ובישראל שכולם כאיש אחד כל זכיות של הדורות הבאים יש בהם רושם גם כן בדורות שלפניהם, כי ודאי אלו היה הכל בחירה לבד לא היה ראוי להיות רושם מקודם כלל, אבל באמת הבחירה הוא מצד הגילוי ועולם הזה לבד, אבל באמת ידיעת הש"י היא מקפת הכל, שפיר שייך להיות רושם מקודם. וכן מצינו גם בזמן, כמו שאמרו ז"ל (הובא ברש"י) על פסוק מצות אפה ועל פסוק שני גדיי עיזים אחד לפסח (כמ"ש פרדר"א פרק ל"ב). ואיתא (סוטה יב, ב) על משה ע"ה שאמרו מלאכים ביום זה עתיד לומר שירה ביום זה עתיד לקבל תורה וכן הרבה כיוצא בזה. כי יש רושם למפרע ומיהו רושם זה אינו מצד ההתגלות שהרי בנגלה הוא כח הבחירה ואין שייך רושם קודם מעשה שמא לא יבחר בטוב רק מצד ההעלם. וזה ענין קדושת ראש חדש שלא נזכר בתורה כלל כי לא היתה בו התגלות שכינה בעבר, רק לעתיד נאמר והיה מדי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא וגו' (ישעיה סו, כג) שיהיה גלוי הנוכח גם בראש חדש, כי לעתיד נאמר שיהיה שיר חדש, פירוש כמו שאמרו בשוחר טוב (פז, ז) על פסוק ושרים כחוללים כו' כי לעתיד לבוא יהיו משוררים בכל שעה שיר חדש, כי כמו שהש"י אין לו גבול וסוף כך להשגתו אין גבול, ובכל רגע ישיגו הכרת נוכח במדריגה מחודשת ונוספת עד אין קץ כלל. רק בעולם הזה שהוא מוגבל, ההשגה גם כן בגבול, אבל לעתיד יהיה נקרא שיר חדש כי תדיר יהיה חדש, כי השיר מצד ההכרה ובכל רגע יהיה הכרה מחודשת ושיר חדש ואין רגע שישוררו שיר שכבר אמרו ברגע שלפניו, ונמצא לעולם יהיה שיר חדש, זהו ענין ראש חדש. ועיין זוהר תרומה קל"ח ריש עמוד א' והוא רומז לישראל שעתידים להתחדש כמותה, ודוד המלך ע"ה ביחוד כמו שאמרו ז"ל (ר"ה כה, א) שלח לי סימנא דוד מלך ישראל כו' שהוא סימן לקביעות החודש, ולכן נזכר ענין קדושת החודש בכתוב רק בענין דוד המלך ע"ה עם שאול ומשם למידין סעודת ראש חדש, דאז נתחדש התגלות אור זה בעת התחלת בנין המלכות לישראל בכלל ומלכות בית דוד בפרט, שזהו התחלת התגלות רשימת אור דלעתיד.

ונקבע בראש חדש ולא בשבת, דיהיה גם כן גלוי אור זה לעתיד, לפי שקדושת שבת קביעא וקיימא והוא מצד הש"י וכל זמן שאינו מאיר אין שייך השגת בני ישראל הרשימו מקודם, רק קדושת ראש חדש דישראל מקדשי שזה יקבע להם הש"י מצד השתדלותם כאלו הם קבעו קדושה זו שייך שפיר גם כן רושם מקודם, והכתוב הקדים גם כן מידי חודש וגו' לשבת כדרך שאמרו בכמה מקומות איידי דאתיא מדרשא חביבא, כי שבת היא קדושה פשוטה קבועה מששת ימי בראשית מה שאין כן חודש נתחדש על ידי סיגול בני ישראל. ולכן אמרו ז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ה) דניתן בעולם הזה לנשים בשכר שלא עשו עגל, כי לולי אותו מעשה היה כבר חרות ממלכיות ומיצר הרע כמו לעתיד והיו זוכים לאותו קדושה, והנשים שלא היה להם חלק באותה מעשה משיגים רשימה זו יותר. ובוודאי כן בכל דור ודור המתקרב לעקבי משיחא נתגלה קדושת ראש חדש יותר כענין קדושת השבת בימים דמקמי שבתא. וזהו ענין ההלל שאמרו ז"ל (תענית כח, ב) סבר לאפסוקינהו[1] דמה שייכות שיר קודם שנגלה הנוכח, כיון דחזא דמדלגי אמר מנהג אבותיהם פירוש כי מצות התורה הוא מה שהוא גלוי לפני חכמה העליונה, ומצד הש"י מאיר פעולת דבר זה לבני ישראל. ומצות חכמים היא מה שחכמי ישראל בשכל אנושי מאיר להם שראוי פעולה זו. ומנהג ישראל תורה הוא שמה שאין בו גילוי הארה לעשות דבר זה לא מצד הארת הש"י בנגלה בנובלות חכמה שלמעלה המתגלה בעולם שהוא התורה ולא מצד שכל החכמים, רק מצד שישראל נביאים בני נביאים שרשם דבוק בשורש הנעלם וחלק אלוה ממש הם מכוונים מעצמם לעשות מעשה שאין בה שום הארה גלויה כלל ונעלם לגמרי רק מצד דיבוקם בנעלם הם משיגים הנעלם. וזהו הכרת הנוכח דלעתיד שהוא בהוה נעלם לגמרי רק מצד דיבוקם בנעלם הם משיגים גם זה, וזהו דמדלגי כי מחכמה ואילך שהוא ראשית הגלוי הולך בסדר אבל בנעלם אין מסודר כנודע, כי כאשר הוא מסודר אז הוא בשלימות והוא בגילוי אבל הנעלם הוא עומק ראשית של שורש המחשבה בהיותו בהעלם עדיין מן החכמה עצמה ואינו בהתגלות על כן הוא בדילוג ואין מסודר עדיין. ועל זה אמרו ודילוגו עלי אהבה, דזהו עיקר האהבה דהש"י לבני ישראל במה שהם דבוקים בשורש הנעלם, והגם שהן מדלגין ואין מסודר שהוא היפך דגלוי דהוא מסודר, עם כל זה דבוקים בהש"י. וזה טעם במה אהבתנו וגו' ואוהב את יעקב וגו' בלי שום טעם רק שזה שלי ולחלקי.

[1] תענית כח, ב: "רב איקלע (הגיע) לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא (בראש חדש). סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ז'

היראה היא בסיס לפני הכל. יראת ה' היא הדבר שצריך ללוות את האדם בכל חייו ובמותו היא עומדת לצידו ומעידה על כל מעשיו שהיו מתוך יראה מהקב"ה. לעומת זאת בני אדם שהם מוגבלים שלפי ראות עיניהם אומרים על אדם זה או אחר האם נאים מעשיו ויפים מעשיו.

[ז] התחלת העבודה היא היראה, וכמו שנאמר ראשית חכמה יראת ה' ואומר מה ה' אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה, והוא הסוף והתכלית גם כן כמו שנאמר סוף דבר וגו' את האלקים ירא וגו'. וכן המשילו (שבת לא, ב) יראה ותורה למפתחות חיצונות ופנימות ולדרתא ותרעא.[1] דהיינו מפתח חיצון של התרעא, וגם הדרתא שאחר התרעא תחלה וסוף. וכמו שאמרו (אבות פ"ג) אם אין יראה אין חכמה הרי שהיא קודם לחכמה ואם אין חכמה אין יראה הרי שבא אחר החכמה. כי היראה הוא שורש לזהירות במצוות לא תעשה ומי שאין בו יראת שמים בודאי אין זהיר במצוות לא תעשה, ואפילו מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא (שבת מ, סע"א), ונקרא רשע כשעבר על לא תעשה ונאמר ולרשע וגו' מה לך לספר וגו'[2] כי מוטב שלא יעסוק בתורה דחבל על כו'. וכן בהיפך, שנה ופירש קשה מכולם (כמ"ש פסחים מט, ב) ומוטב שלא עסק בתורה מקודם וכמו שאמרו (יומא פו, א) מה בריות אומרים פלוני שעסק בתורה כו' ונמצא שם שמים מתחלל.[3] והיראה צריכה לדברי תורה בין בתחלה בין בסוף והיא העיקר, כטעם נעשה ונשמע פריו ועליו (שבת פח, א)[4] ואין כאן מקומו.

[1]  שבת לא, א: "אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל? מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא (דירה), ותרעא (שער) לדרתא עביד".

[2] תהלים נ, טז: "ולרשע אמר אלהים: מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך".

[3] יומא פו, א: "תניא: ואהבת את ה' אלהיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר: באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".

[4] שבת פח, א: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב: כתפוח בעצי היער וגו'? למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל – הקדימו נעשה לנשמע".

המצוות השונות מביאות לידי שמחה. מהקרבת קורבן שהוא הוצאה ו"הפסד" ממוני אמור המביא לצאת עם מפח נפש כגודל השווי ובדיוק ההיפך, לאחר הקרבת קורבן שמח האדם שקיים את מצוות הקב"ה. התפילה היא גם מצווה ולמרות שאין בה הוצאה ממונית על ידי השמחה שלאחריה ניתן לתפוס שהיא שווה לקורבן בשווי כספי זה או אחר. שמירת השבת מוציאה את האדם משעיבוד לתאוות כגון אכילה ושינה. וכן גם מצוות שעצם קיומן מעלה תמיהה ובלבול מוסרי כגון נפשות וקנסות על ידי בית דין בונים באדם ובדור את כוח הרחמנות שאליהן מייחל הקב"ה. שמתוך כך שעלול האדם להגיע לידי עבדות ומיתה בידי בית דין חברו עוזרו בחסד של הלוואה ויותר מכך התורה מצווה "כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ" לחברך ברור שתעזור והתורה מצווה דווקא על שונאך. ההבדל התהומי בין שלושת סוגי מקיימי מצווות בכלל ותלמוד תורה בפרט "לשמה" הוא, שכל עוד האדם מקיים מצווה לשמה או שלא לשמה אבל מאמין שהקב"ה עושה הכל לטובה התורה ומצווה מחייה אותו. לעומת זאת אדם שעוסק במצווה מתוך כוונת כפירה בטובה שה' מביא לעולם מעמיק את כפירתו. כמו תפלה וקורבן השמחה שלאחר תלמוד תורה לשמה או שלא לשמה יכולה ללמד על "איכות" ושווי הלימוד.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ו'

[ו] סימן לתפלה המקובלת הוא השמחה שלאחריה וכמו שאמרו בשוחר טוב (מח, ג) על פסוק משוש כל הארץ שעל ידי הקרבן היה בשמחה.[1] וכן התפלה שהיא במקומה וכן הוא אומר ושמחתים בבית תפלתי. וכל דבר הבירור הוא בהפכו כי המצוות נותנים היפך מה שהם כפשטן, כענין עשר שתתעשר (תענית ט, א) דלפי טבע מעשר הוא מעני אדם שנותן מכס שתי מעשרות ותרומה, אבל במצוה בהיפך זה מעשיר. וכן איתא בשבת (קיט, א) עשירים שבחוץ לארץ בשביל שבת, ובמדרש איכה (פתיחה יז) דהעכו"ם מגנים יהודים שהם עניים בשביל השבתות שהם בטילים שביעית ימיהם ועוד צריכים לענגם, ובאמת מזה נמשך עשירות. וכן במדות המענג השבת ניצול מדינה של גיהנם, רצה לומר כי מהתענוג נולד בלב חשק לתאות לתענוגים, ועל זה אמרו דאדרבא ניצול מדינה של גיהנם שהוא השיקוע בתאות. ואמרו בפרשת ראה במצות עיר הנדחת הכה תכה וגו' שמוליד אכזריות גדול להכות עיר שלימה ומלואה ולאבדה מכל וכל, סיים על זה ונתן לך רחמים ורחמך, ודרשו רז"ל בשילהי שבת (קנא, ב) מזה המרחם על הבריות מרחמין כו', מבואר דמפרש 'לך רחמים' שיהיה לך רחמים על אחרים, ואמר 'ונתן' בלא השתדלות רק על ידי מצוה זו שתהיה אכזר על הרשעים כפי רצון הש"י על ידי זה תזכה למדת רחמנות על הצדיקים כרצון הש"י. ואמרו בסוטה (מו, ב) על פסוק ידינו לא שפכו וגו' וכי סלקא דעתך שסנהדרי כו' אלא לא ראינוהו כו',[2] פירוש דסנהדרין שהם ראשי ישראל כפי הנהגותיהם במידותיהם כך ממשיכים בכל הדור כמו שאמרו בערכין (יז, א) דור לפי פרנס, וכשהם דנים דיני נפשות וקנסות להרוג ולהעניש עוברי עבירה סלקא דעתך שהם ממשיכים לב רגז וכעס ורציחה בו בדור, ועל זה אמרו ידינו לא שפכו דאנו לא המשכנו ח"ו כח שפיכת דמים בדור, ועל זה פריך וכי סלקא דעתך כו' דודאי סנהדרין ההורגים במצות ה' אינם שופכי דמים להמשיך כח שפיכות דמים, ועל זה אמרו אלא לא כו' דהיינו אדרבא שהמשכנו ההיפך כח הרחמנות להיות כל הרואה חבירו מלוהו ומשתדל בהצלתו משפיכות דמים.

ולהמשיך ההיפוך בזה צריך כונה לשמה דודאי מצוה אגוני ומצלי (כמ"ש סוטה כא, א) אף כשעושה שלא לשמה שהרי מתוך שלא לשמה בא לשמה כל שכן שלא יוליד רע ח"ו בלב, רק להיות מוליד ההיפך זהו רק על ידי לשמה ועל זה שפיר הוצרך לומר ידינו לא וגו', הך לא הוא במעשה על ידי מעשה ידינו לא היה ראוי להיות נשפך דעל ידי מעשה ידינו המשכנו מדת המניעות משפיכות דמים בלב בני ישראל ולא ראינוהו כו'. וכן התפלה עיקרה בלב נשבר וכמו שנאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ואמרו (זח"א כג, ב) תפלה לעני איהי מעטפא כל צלותין,⁹ כי עיקר התפלה מעומקא דליבא הוא מכח הכרת החסרון, וכפי גודל הכרת חסרונו וצרכו לישועת הש"י כך יהיה גודל צעקתו מקירות הלב כידוע, ולב נשבר הוא היפך השמחה כאשר מתבונן בחסרונותיו בכל דבר בפרט ואיך צריך ישועה גדולה ורחמי שמים מרובים ודאי ימלא עצב ודאגה כפי הסברא, אבל מצות הש"י הם להיפך מולידות שמחה וזהו סימן שהיא שלימה ומקובלת. ודברי תורה הם בעצם משמחי לב וכמו שנאמר החכמה תעוז לחכם שנותנות בו עוז ותקיפות, ועל כן אמרו (יומא עב, ב) לא זכה נעשית לו סם מיתה, כי נולד בו על ידי חכמה קלות ראש ונקרא חכם להרע ח"ו, והיינו באותו שלא לשמה שאמרו ז"ל (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב) נוח לו שנהפכה כו',[3] אבל סתם שלא לשמה שאמרו (פסחים נ, ב) לעולם יעסוק כו' ודאי אין מוליד קלות על כל פנים. אבל כאשר הוא לשמה הסימן אדרבא מוליד יראה וזהירות, וכמו שאמרו (קידושין מ, ב) גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.

[1] שוחר טוב מח, ג: "ובמה היתה משוש משמחת כל הארץ, היה אדם עובר עבירה היה דואג בלבו ולבו שח עליו, אמר שלמה דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה, היה עולה לירושלים ומקריב קרבן ומתכפר לו, ולבו שמח עליו ויוצא משם שמח לב, לכך נאמר: משוש כל הארץ".

[2] סוטה מו, ב: "תנו רבנן: וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו – וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה".

[3] ירושלמי ברכות פ"א, ה"ב: "אמר רבי יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שיליתו על פניו ולא יצא לעולם". פסחים נ, ב: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה".

בכל אדם טבועים תאוות והן מעלימות מעיני האדם שהקב"ה מנהיג את העולם בכל רגע ורגע. הציפיה של הקב"ה היא שהאדם יאמין שהוא מנהיג את העולם ושכל התאוות הן גם מהקב"ה. לאדם ששקוע בתאוות אין מנוחה ולעומת זאת לצדיק שלו יש אמונה יש מנוחה. בזכות קיום מצוות השבת, שהיא ציוויה ורצונו של הקב"ה, מתחדשת בכל שבוע גאולה שמביאה את האדם לגן עדן ומצילה אותו מאת השיקוע בתאוות שהן נחשבות "דין גהינם".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ה'

[ה] עיקר עסק אדם בעולם הזה הוא האמונה, וכמו שאמרו (מנחות כט, ב) בה' נברא עולם הזה והיא ה' אחרונה [שהוסיף ה' את האות ה' לשמו של אברהם מתוך שמו שלו] (וכמ"ש זח"א צג, א – פרשת לך לך) מדת אמונה, וכמו שאמרו ואמונתך בלילות – עוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְלַיְלָה (כמ"ש פסחים ב, ב). וטעם חשכותו הוא משום יצר הרע דמחשיך [לראות את אור האמונה וה' בעולם] כו' והיינו (קידושין ל, ב) [כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי,] בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע [וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה – אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ ] שכן נברא העולם ברישא חשוכא, והחושך הוא מכלל הבריאה בעולם הזה והוא יצרא דעריות בתאוה [היא תאוות בשר] שזהו ענין עולם הזה בגוף כשנמשך אחר תאות גוף הוא חושך. ובבוקר חסדך חסד לאברהם היינו כל תאותיו לשמים, אז משיג הבוקר דאברהם להשיג אור בהיר הנוכח דהש"י. אבל מצד השיקוע בתאות אי אפשר להשיג הנוכח דהש"י. ועל זה תקנו חכמים ברכת הנהנין קודם השיקוע בהנאה, אז יאמר הברכה ברוך אתה [ה' אלוקינו מלך העולם] וכו', בנוכח ומכיר שכל הנאותיו מהש"י, וזהו (שבת לא, א) [״וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת חׇכְמַת וָדָעַת וְגוֹ׳״. ]״אֱמוּנַת״ — זֶה סֵדֶר זְרָעִים.[ ״עִתֶּיךָ״ — זֶה סֵדֶר מוֹעֵד. ״חוֹסֶן״ — זֶה סֵדֶר נָשִׁים. ״יְשׁוּעוֹת״ — זֶה סֵדֶר נְזִיקִין. ״חׇכְמַת״ — זֶה סֵדֶר קׇדָשִׁים. ״וָדָעַת״ — זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. ] אמונת זה סדר זרעים, שמאמין בחי עולמים וזורע (תוספות שם בשם ירושלמי והיא בשוח"ט תהלים יט, יד) ומקבל הנאותיו מהש"י הגם שהוא במחשך מעשהו, על זה אמרו צדיק באמונתו יחיה. ודבר זה חבקוק [] אמרו שהוא מסטרא דידיה דנוקבא כידוע בזוהר (חלק ב' מד, ב), וזהו העצה בעת שיקוע האדם בעולם הזה, אל יזוז ממנו על כל פנים אמונה הפשוטה דהכל מהש"י ואין עוד מלבדו. והמזמור של יום השבת (תהילים צ"ב) מודיע זה "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות", כמו שאמרו בשבת (קיח, א) [ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כָּל הַמְקַיֵּים] אוכל שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת נִיצּוֹל מִשָּׁלֹשׁ פּוּרְעָנִיּוֹת [: מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, וּמִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם, וּמִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג.] ,[1] ודינו של גיהנם הוא השיקוע בתאות וכמו שאמרו בעירובין (יט, א) שהכל יורדין על עסקי הינם וכל המתפתה ביצרו יפול שם [ וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא ״גֵּיהִנָּם״! — גֵּיא שֶׁעֲמוּקָּה (בְּגֵיהִנָּם), שֶׁהַכֹּל יוֹרֵד לָהּ עַל עִסְקֵי הִנָּם. וְהָאִיכָּא ״תׇּפְתֶּה״, דִּכְתִיב: ״כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה״, הָהוּא שֶׁכׇּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיִצְרוֹ יִפּוֹל שָׁם. ], ושם (יח, ב) [ תָּנוּ רַבָּנַן:] הַמַּרְצֶה מָעוֹת [לְאִשָּׁה מִיָּדוֹ לְיָדָהּ אוֹ מִיָּדָהּ לְיָדוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּסְתַּכֵּל בָּהּ, אֲפִילּוּ דּוֹמֶה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁקִּיבֵּל תּוֹרָה מֵהַר סִינַי — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.] אין ניצול מדינה של גיהנם[2]. הרי שעיקר דינה של גיהנם הוא על ידי תאוה. וכן הגן עדן שהוא היפך גיהנם [מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת,] רק [אֶלָּא] צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין [וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם] וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה [, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״.] (ברכות יז, א), ועל ידי שיקוע בתאות גורשו משם. ועונג שבת הוא מצות הש"י [ה' יתברך] לענג עצמו בכל חמדות ותאות עולם הזה לכבוד שמים, ועונג זה ממשיך עונג דכל ימי השבוע עמו כמו בכל מקום מצא מין את מינו וניעור (ע"ז עג, א)[ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רָבָא: קָצַר וְטָחַן כִּגְרוֹגֶרֶת בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת, וְחָזַר וְקָצַר וְטָחַן כִּגְרוֹגֶרֶת בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת, וְנוֹדַע לוֹ עַל קְצִירָה וּטְחִינָה שֶׁל שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת, וְחָזַר וְנוֹדַע לוֹ עַל קְצִירָה וְעַל טְחִינָה שֶׁל זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת קְצִירָה גּוֹרֶרֶת קְצִירָה, וּ] טְחִינָה גּוֹרֶרֶת טְחִינָה. וכו' (שבת עא, א) וכיוצא טובא כל דבר גורר ומושך עמו דבר אחר הדומה לו, אם גם בכל ימי השבוע היה לו על כל פנים אמונה דכל הנאותיו מהש"י, על ידי הנאות השבת נמשך הכל לקדושה (ועיין זח"ב קנד, ב). וחבלו של משיח ומלחמות גוג ומגוג הם ההכנות לעולם הבא ביסורין מצרפין משני הכחות דקום ועשה ושב ואל תעשה להיות בלתי לה' לבדו, וזה יוכל לזכות גם כן להצטרף בקדושת השבת שהוא מעין העולם הבא ויזכה להגיד [בַּבּוקֶר חַסְדֶּךָ – היינו בעולם הבא] וגו'.

[1] שבת קיח, א: "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג".

[2] עירובין יח, ב: "תנו רבנן: המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה, אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני – לא ינקה מדינה של גיהנם".

התורה והתפילה יש בהן תכונות הפוכות שמשלימות אחת את השניה, מי שעוסק בתורה מתוך שפלות כלפי הקב"ה וגדולתו שמתגלה בתורה, דווקא תפילתו מתקבלת ולא רק זאת אלא שבזכותו תפילות כל ישראל מתקבלות.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ד'

[ד] שני יסודות הם, תורה ותפלה, כמו שאמרו בשוחר טוב (פז, ג) על פסוק (תהילים פ"ז, א') יְ֝סוּדָת֗וֹ בְּהַרְרֵי־קֹֽדֶשׁ – הר סיני והר המוריה.[1] הר סיני נקרא על שם הסנה כידוע, ואמרו בשבת (סז, א) הַסְּנֶה [הַסְּנֶה! לָאו מִשּׁוּם דִּגְבִיהַתְּ מִכׇּל אִילָנֵי אַשְׁרִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁכִינְתֵּיהּ עֲלָךְ, אֶלָּא מִשּׁוּם] דְּמָיְיכַתְּ [מִכׇּל אִילָנֵי אַשְׁרִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁכִינְתֵּיהּ עֲלָךְ][2] הוא מורה על שפלות, כמו שאמרו בתענית (ז, א) דדברי תורה הולכים למקום נמוך. ואין רצה לומר נמיכות בדעת שלא באמת, רק לנמוך באמת כמו שאמרו (תענית ז, ב) אִי הֲווֹ סְנוּ, טְפֵי הֲווֹ גְּמִירִי [אילו היו מכוערים יותר היו לומדים],[3] וכיעור בלשון הגמרא היינו במעשים, ולא ח"ו במעשים מצד רשעותו, רק מצד עצם שורשו, וכדרך שאמרו (נדרים פא, א) בני עניים מהם תצא תורה מה שאין כן תלמידי חכמים אין מצוי להיות בניהם תלמידי חכמים, כי תורה מנחת מקום גבוה באמת ויורדת לכל מקום היותר נמוך. ולכך כל שהדורות הולכים ומתקטנים רזי התורה הולכים ומתגברים ומתפשטים ומתרחבים בלבות בני אדם. וכתר תורה מונח לכל (יומא עב, ב). אבל כתר כהונה זכה אהרן ונטלו, וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב [יוּמָֽת], רק כהנים מיוחסים, והוא נקרא הר המוריה על שם המור כידוע (ב"ר נה, ז), שהוא ראש לכל הבשמים (מגילה י, ב), ודבר חשוב ואינו הפקר לכל. וכן עבודה שבלב זו תפלה, כמו שאמרו ביבמות (סד, א) אין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. ואין רצה לומר מצד קבול התפלה בזכות אבותיו, כי הש"י שומע תפלת כל פה וקרוב לכל קוראיו, רק אתפלה עצמה, שאין דומה תפלת זה לשל זה. וכדרך שאמרו בראש השנה (יח, א) מִפְּנֵי מָה זֶה התפלל ונַעֲנָה [וְזֶה לֹא נַעֲנָה? זֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — נַעֲנָה, וְזֶה לֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — לֹא נַעֲנָה], (משנה ראש השנה ג', ז') זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ [וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ] (כפירוש רש"י),[4] כי בתפלה הכל לפי כונת הלב הן הדברים, והכל הוא לפי זוך הלב, ואין דומה צדיק בן צדיק ששורש לבבו זך. ולכן נקרא תפלה בברכות (ו, ב) כרום זלות, דברים שעומדים ברומו של עולם, כי הם הולכים למקום גבוה דוקא. אלא מכל מקום אמרו (זבחים נד, ב) ניחות ביה פורתא משום כדכתיב ובין כתפיו שכן [ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד],[5] כי באמת יש תפלה לעני דמעטפא כל צלותין (כמ"ש זח"א כג, ב),[6] אני את דכא וגו'. כי במקום גדולתו – התפלה הוא מקום גדולתו, כמאן דאמר במגילה (כז, א) הגדולות – מקום שמגדלין בו תפלה, שם ענותנותו להיות יורד גם כן למקומות נמוכים. ולכן אמרו (ברכות ח, א) במקום תורה שם תהא תפלה ואין כאן מקומו יותר.

[1] שוחר טוב מזמור פז, ג: "יסודתו בהררי קדש – יסודתו של עולם – ירושלים, בזכות שני הרים קדושים: הר סיני והר המוריה".

[2] שבת סז, א: "הסנה הסנה, לאו משום דגביהת (שגבהת) מכל אילני אשרי הקדוש ברוך הוא שכינתיה עלך, אלא משום דמייכת (שנמכת) מכל אילני אשרי קודשא בריך הוא שכינתיה עלך".

[3] תענית ז, א: "אמרה ליה ברתיה דקיסר לרבי יהושע בן חנניה: אי, חכמה מפוארה בכלי מכוער! (שהיה ר' יהושע מכוער) – אמר לה: אביך רמי חמרא במני דפחרא (שומר יין בכלי חרס). – אמרה ליה: אלא במאי נירמי? – אמר לה: אתון דחשביתו – רמו במאני דהבא וכספא (אתם חשובים. שימרו יין בכלי זהב וכסף). – אזלה ואמרה ליה לאבוה. רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף (הניחו היין בכלי זהב וכסף ו והחמיץ). אתו ואמרו ליה. אמר לה לברתיה: מאן אמר לך הכי? אמרה ליה: רבי יהושע בן חנניה. קריוהו, אמר ליה: אמאי אמרת לה הכי? – אמר ליה: כי היכי דאמרה לי – אמרי לה. – והא איכא שפירי דגמירי (והרי יש חכמים יפים)! אי הוו סנו – טפי הוו גמירי (לו היו מכוערים היו חכמים יותר)".

[4] ראש השנה יח, א: "תניא: היה רבי מאיר אומר: שנים שעלו למטה וחוליין שוה, וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל. מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל? זה – התפלל ונענה, וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפלה שלימה (רש"י – נתכוון) – נענה, וזה לא התפלל תפלה שלימה – לא נענה".

[5] זבחים נד, ב: "סבור למבנייה (לבנות את בית המקדש) בעין עיטם דמדלי (שגבוה), אמרי: ניתתי ביה קליל, כדכתיב: ובין כתפיו שכן". רש"י – "נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים שהיא למטה כדכתיב כתפיו ולא כתיב ראשו".

[6] זהר חלק א', כג, ב, תרגום הסולם: "תפלה לעני כי יעטוף, פרושו, שהעני מעטף ומאחר כל התפילות הקודמות, עד שנכנס תפלתו תפילת העני. יעטוף פרושו יאחר".

מתוך כך שהאדם קם בבוקר ונשמתו עדיין בו הוא לומד שהקב"ה עושה הכל לטובה.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ג'

[ג] בשינה אפשר לנשמה להתחלף, שהרי דרשו רז"ל בשוחר טוב מזמור כ"ה על פסוק חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים [רַבָּ֖ה אֱמוּנָתֶֽךָ], שאין הקב"ה מחליף הנפשות, שמע מינה דאפשר להחליף רק שהקב"ה נאמן ואין מחליף פקדונותיו. וזהו מי שמפקיד בידו של הקב"ה, שאומר (תהילים ל"א, ו) בְּיָדְךָ֮ אַפְקִ֪יד [ר֫וּחִ֥י פָּדִ֖יתָה אוֹתִ֥י יְה-וָ֗ה אֵ֣ל אֱמֶֽת], אבל מי שחושב הכל מקרה ועולם כמנהגו – יוכל להחליף. ואמרו (ברכות נז, ב) שינה אחד מששים במיתה, כמו אחר המות אמרו (חגיגה טו, א) זָכָה צַדִּיק, נָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּגַן עֵדֶן, נִתְחַיֵּיב רָשָׁע [נָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּגֵיהִנָּם], כך יוכל להיות בשינה שיתחלף חלק הטוב שבנפש רשע יגיע לאחר הזוכה, והוא יקלוט הרע שבחבירו. ועל זה אמרו במעשה רשעים שהיו מַשְׁכִּימֵ֥י בַבֹּ֖קֶר [שֵׁכָ֣ר יִרְדֹּ֑פוּ] (ישעיה ה, יא), ובהיפך אמרו (ברכות טז, ב) ונשכים ונמצא יחול לבבינו ליראה את שמך. וזה שאמרו (סנהדרין עא, ב) שינה לרשעים הנאה להם לפי דרכם, והנאה לעולם. וההיפך בצדיקים שהגם שיקלוט הטוב ההוא, מכל מקום מעורב ברע הרבה שבשרשם ממקור מוצאם, וצריך מירוק ותיקון, ולכך רע להם ורע לעולם, שקולט הטוב מנבראי העולם בעת השינה. והעצה לשניהם הוא קריאת שמע שעל המטה וחד פסוקא דרחמי בְּיָדְךָ֮ אַפְקִ֢יד [ר֫וּחִ֥י פָּדִ֖יתָ אוֹתִ֥י יְהֹוָ֗ה אֵ֣ל אֱמֶֽת] (ברכות ה, א), ואין רע יוצא מלפניו יתברך לשום בריה בעולם, ועל כן הכל יהיה לטובה.