קטגוריה: רבי צדוק

  • שיחת שדים פרק א' – ר' צדוק – אות ג'

    שיחת שדים פרק א'
    רבי צדוק
    אות ג'

    [ג] ודבי זרדתא [פסחים דף קיא', עמוד ב'] היה ההיזק מצד אחר, לא מצד הרוח המזיק רק מצד שדידיה (כותב הקמיע שכתב כנגד שד בודד במקום לשישים) נעלמת. והוא נקרא שידי, ושידין הוא יסוד דקליפה, וכמו שאיתא בזוהר לך לך [צה, סע"א] דהוא שם 'ש' 'ד' 'י' דקדושה, וידוע דאותו שם הוא שם היסוד דקדושה. ולילין ידוע דהיא נוקבא דקליפה לעומת מלכות דקדושה, כי זה לעומת זה הם. וגוף המזיק הוא הרוח כנ"ל, ויש בהם גם כן זכור ונוקבא, כדאיתא בבראשית רבה [ס"פ כ'] גבי אדם וחוה, רוחות זכרים מתחממין ממנה כו' ורוחות נקיבות ממנו, ודבר זה יתבאר להלן.


    פסחים דף קיא', עמוד ב': פרחא דבי זרדתא שידי הא זרדתא דסמיכה למתא לא פחתא משיתין שידי למאי נפקא מינה למיכתב לה קמיעא ההוא בר קשא דמתא דאזיל וקאי גבי זרדתא דהוה סמיך למתא עלו ביה שיתין שידי ואיסתכן אתא לההוא מרבנן דלא ידע דזרדתא דשיתין שידי היא כתב לה קמיע לחדא שידא שמע דתלו חינגא בגוויה וקא משרו הכי סודריה דמר כי צורבא מרבנן בדיקנא ביה במר דלא ידע ברוך אתא ההוא מרבנן דידע דזרדתא שיתין שידי הוה כתב לה קמיעא דשיתין שידי שמע דקא אמרו פנו מנייכו מהכא

  • שיחת שדים פרק א' – ר' צדוק – אות ב'

    שיחת שדים פרק א'
    רבי צדוק
    אות ב'

    [ב] והם הרבה מינים ככל מיני הניזקין הבאים על ידי הרוח, כגון רוח חזזית רוח קצרה רוח צרדא רוח פלגא וכיוצא. ועיין פסחים [פסחים דף קיא', עמוד ב'] בי פרחי רוחי, בי זרדתא שידי עיין שם.[2] פירוש שכל רוחות הצללים באותם המדינות ובאותן הזמנים [וכמו שכתבו התוספות [חולין דף קז', עמוד ב'] דבור המתחיל התם שאין אותה רוח רעה מצויה בינינו עיין שם. והיינו כמו שאיתא [חגיגה דף טז', עמוד א'] דמתים כבני אדם עיין שם בשדים והוא הדין לרוחין. ורוצה לומר שמתבטל אותו היזק מן העולם, והוא על ידי זכות חכמי כל דור ודור ודורשיו, וכדרך שאיתא [פסחים דף קיב', עמוד ב'] באביי ורבי חנינא בן דוסא][3] היו מזיקים ליושבים תחתיהם. והיינו כל דנפיש ענפוהי שהצל רב, וקשי סילויה שאין הרוח מפריחו הנה והנה רק הצל עומד במקום אחד. ובודאי היה להם לחכמיהם אז לדברים אלו עילות וטעמים ידוע על פי חכמת הטבע. אבל רז"ל שידעו שאין הטבע הוא המושל רק נותן הטבע, ועיין בתשובת חכם צבי [סי' יח], וכבר נאמר מפי עליון לא תצא הרעות, רק בהשתלשלות שונות כנודע לחכמי האמת. וכח המזיק שבהם כפי סדר ההשתלשלות ידעו שדבי פרחי הוא רוחי שהוא מצד הרוח לבד המזיק, וכך היה ידוע גם לטבעיים אז כי הרוח שבצלו של פרחי מזיק לאדם. ולפי שרז"ל ידעו שהכל בהשתלשלות מלמעלה ויש לו כח רוחני מזיק, לזה אמרו דשם המזיק רוחי, ואמרו דבריה שאין לה עינים היא כו' עיין שם.[1] פירוש שיש רוח רע, כשמרגיש ביאתו שזהו לשון שמע כו', רוצה לומר הרגיש שקרוב לבוא [ומשמע דלא תמיד היה ההיזק מצוי בצל ההוא רק לפעמים היה ניזוק, וצורבא מדרבנן היה מרגיש לדעת שקרוב לבוא זה ההיזק, כגון שכבר התחיל בקצה הצל לנשוב איזה רוח המזיק או כיוצא בזה, כי לא נדע איכות ההיזק שהיה אז על ידי זה.] לא יוכל עוד לברוח ממנו אע"פ שעדיין לא נתפשט הרוח רע בכל מקומות הצל ההוא, שהרי אותו רוחי דפרחא כפי הנראה היה מטבעה לייבש ולמצווח לדבר דפגעה, כדאמר שם צווח דיקלא. [מה שאמר דיקלא אע"ג דההיא פרחא הוא צ"ע לכאורה, אם לא שנאמר דקרי לכל אילן דקל כמו שכתבתי במקום אחר על שיחת דקלים]. ומכל מקום לא יבש תמיד האילן מפני שלא נתפשט לשם לעולם, והיינו שכך היה טבע הרוח שאין מזיק לאילן, שזה היה מזיק לעצמו, שעל ידי זה מתבטל הצל ונתבטל ההיזק, וזה נקרא ופקעה היא בגמרא עיין שם [שהרי לא פקעה היא כשפגעה באדם]. וזהו כאלו יש לה עינים לראות שלא תפגע באילן ותזיק עצמה, וכן היה מטבע אותה רוח למשוך ולהזיק דוקא לאדם ולבעל חי שיכנס בגבול אותו צל. וזה נקרא בלשון חכמים יש לה עינים, שהם היודעים כל דבר לעומקו. כי באמת כח המזיק ברוחניותו הוא בר דעת, ולא לחינם הוא כך שמזיק דוקא לבעל חי ונמשך לשם, רק שהוא בכונה כדי להזיק, והוא מצד הכח המוטבע בו, אבל זו לא היה בטבעה להמשך דוקא אחר הבעלי חיים ויוכל לברוח ממנה, לכך נקרא בריה שאין לה עינים.


    [1] בבא מציעא קז, ב: "והסיר ה' ממך כל חלי וכו'. שמואל אמר: זה הרוח. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הכל ברוח (רש"י – כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין, הכל לפי השעה והאדם, יש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ובשעה פלוני). והא איכא הרוגי מלכות? – הנך נמי, אי לאו זיקא – עבדי להו סמא וחיי".

    [2] פסחים קיא, ב: "חמשה טולי (צללים שרוח רעה שורה תחתיהם) הוי: טולא דדיקלא יחידא, טולא דכנדא, טולא דפרחא (צלף), טולא דזרדתא (עוזרר). איכא דאמרי: אף טולא דארבא (ספינה), וטולא דערבתא (עץ ערבה), כללא דמילתא: כל דנפיש ענפיה – קשי טוליה, וכל דקשי סילויה (קשה עצו) – קשי טוליה". עוד נאמר שם שהמזיקים המצויים בצלף שמם רוחות, המצויים בעוזרר שמם שדים והמצויים בגגות שמם רשפים. והרוחות המצויות בצלף אינן רואות ועל כן ניתן לברוח מהן ואינן רודפות. "זימנא חדא הוה אזיל צורבא מרבנן לאפנויי לבי פרחי, שמע דקא אתא עילויה, וגזי לה (ברח לה). כי אזלא – חבקיה לדיקלא, צווח דיקלא ופקעה היא (יבש האילן ומתה היא)".

    [3] פסחים קיב, ב: "תניא: לא יצא יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת, היא ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו. מעיקרא הוו שכיחי כולי יומא, זמנא חדא פגעה ברבי חנינא בן דוסא. אמרה ליה: אי לאו דמכרזן עלך ברקיע הזהרו בחנינא ובתורתו – סכנתיך. אמר לה: אי חשיבנא ברקיע – גוזר אני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם. אמרה ליה: במטותא מינך, שבק לי רווחא פורתא. שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות. ותו, חדא זמנא פגעה ביה באביי: אמרה ליה: אי לאו דמכרזי עלך ברקיע הזהרו בנחמני ובתורתו – הוה סכנתיך. אמר לה: אי חשיבנא ברקיע – גוזרני עלייכי שלא תעבורי ביישוב לעולם. הא קא חזינן דעברה? אמרי: הני גזייתא נינהו, דשמטי סוסיא, ואתו דברי להו (מן הסמטאות הם ומגיעים לישוב דרך מקרה אגב סוסיהם)".

  • שיחת שדים פרק ב' – ר' צדוק – אות א'

    שיחת שדים פרק ב'
    רבי צדוק
    אות א'

    [א] ברכות [ו, א] האי מאן דבעי כו'.[1] הנה כל מה שכתבתי כי רוחין ושידין ולילין הם תפארת יסוד מלכות, הוא בכללות פרצוף הסטרא אחרא דעשיה. אמנם בפרט כשמתחלקין לפרצופין, אז נתהוה מרוחין פרצופי אבא ואימא, שיש בהם גם כן רוחות זכרים ורוחות נקיבות, וכמו שכתבתי לעיל מבראשית רבה [ס"פ כ'] שנזדווגו לאדם וחוה. והם המולידין שדין ולילין, שהם פרצופי זכר ונוקבא, רוצה לומר יציאת כח החכמה ובינה לפועל על ידי השבע תחתונות, וכן היסוד מוציא לפועל מה שגנוז בגוף, וכן שידין הוא כח היציאה לפועל. ולכן אמרו בפרק יום הכפורים (יומא דף עה', עמוד א') דשד מתהפך לכמה גוונין. כי פרצוף זעיר אנפין שהוא השבע תחתונות הוא כחות המתלבשים באיברי הגוף, מה שאין כן חכמה ובינה הם נעלמים. וההתלבשות בגוף הוא מצד הדמיון, כי באמת לא נברא להם גוף מצד קדושת שבת כמו שאמרו ז"ל, רק מכל מקום יש להם התלבשות דמיוני.


    [1] כנראה התכוון לבאר הגמרא שם שמדברת על השדים, "אלמלי נתנה רשות לעין לראות, אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין". ומבארת את השפעתם, וכיצד אפשר להכירם ולראותם. אלא שלא זכינו לביאורו ואין מקום לצטט הגמרא.

    יומא דף עה', עמוד א': והיה טעמו כטעם לשד השמן אמר רבי אבהו: מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים. איכא דאמרי "לשד ממש"(שד שהוא מזיק ולא שד של אישה) מה שד זה מתהפך לכמה גוונין, אף המן מתהפך לכמה טעמים. ויאמר משה בתת ה׳ לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן

     

  • שיחת שדים – תוכן – ר' צדוק

    שיחת שדים

    פרק א'

    [א] שורש המזיקים מצד קו אמצעי של עשר ספירות עשיה של הקליפות, ותפארת כנגד רוחין.

    [ב] מבאר סוגי הרוחות רעות.

    [ג] רוחות כנגד תפארת, שדים כנגד יסוד, ולילין כנגד מלכות.

    [ד] גוף המזיקים נעשה על ידי הוצאת שכבת זרע לבטלה, וראשם – כתרם – מלאכים רעים שברא הש"י.

    [ה] הראש מבטא ששורשם נברא על ידי הקב"ה, וחטא האדם ממשיך התפשטות הרע עד היסוד.

    [ו] גופם רוח בלבד ולא הגיעו עד הגשמיות ממש שהיא קשורה לשורש המחשבה הטוב, ולעתיד יתבטלו, כי אין רע גמור במציאות. ומבאר מעלת ישראל.

    [ז] גוף הרע הגשמי בעולם הזה הוא הקוף המתדמה לאדם.

    [ח] שלושת הקוים ברע, לעומת חסד גבורה ותפארת.

    [ט] עיקר הרע שמתגלה בישראל מהענפים – גילוי עריות ושפיכות דמים כנגד חסד וגבורה, ולא עבודה זרה. ומברר עניין יצרים אלו.

    [י] שני שורשי רע מתחילים בחכמה ובינה, והם כופר בעיקר ומקצץ בנטיעות.

    [יא] שלושת כתות של דור הפלגה כנגד שלושת שורשי הרע, והאומרים נעלה ונלחם כופרים בעיקר, והם היו לעומת אברהם שממנו תחילת בניין הקדושה והשגת הארת בית המקדש.

    [יב] רק שבקדושה הדברים מתגלים במתינות עד דוד המלך, ובלעומת זה במהירות, ומתוך החושך מתגלה האור.

    [יג] אף שראשית הרע מפעולת הש"י, אחר שהרשעים בחרו ברע נקרא הכל על שמם אף הכתר, ומזה נעשו קופין רוחין שדין ולילין, כנגד גוף האדם ונר"ן.

    [יד] והם נעשים מזרע לבטלה, ויש הבדל בין שדין נוכראין ליהודאין, שהיודאין מתקנים בנפשות קדושות.

    [טו] ההבדל העיקרי הוא בשדין שכנגד היסוד, והוא הנובע מההבדל בין המילה והערלה.

    פרק ב'

    [א] מה שכתב בתחילה שרוחין שדין ולילין כנגד תפארת יסוד ומלכות זה בכללות פרצוף הסטרא אחרא. אמנם בפרט כשמתחלקים לפרצופים – רוחין כנגד פרצוף אבא ואמא, ושדין ולילין כנגד זכר ונוקבא, ונראה בדמיון שמתלבשים בגוף.

    [ב] רצה להתחיל לבאר העניין והקדים שאת הכל ה' מחייה. ובזה נסתיים הקונטרס.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ג' – ר' צדוק – אות כג'

    שיחת מלאכי השרת פרק ג'
    רבי צדוק
    אות כג'

    [כג] וביאור זה כי אנו רואים כל כחות האדם כלולים בשלוש מדרגות ומקומות, והם במחשבה שבמוח, ובהרהור והרגשה שבלב, ובפועל במעשה על ידי איברי הגוף. ולפי שהוא כלול מכחות העולם כולו, לכך הוא גם כן חלוק בכלל לשלושה אלו שהם שלוש חלוקות ברואי העולם, כולל בדרך כלל דוממים וצומחים וחיים. שהדוממים אין לו שום כח זולת הנראה בפועל, והצומח יש לו כח נעלם והוא כח הצמיחה והגידול, והוא נגד הלב באדם, שהדם הוא הנפש וכח איברי הגוף הנראים בפועל, והדם נמשך מן הלב שממנו נמשך הצמיחה והגידול באיברי המעשה. והחיים בעולם הוא נגדו באדם המוח ששם הדעת, שהוא עיקר החיים על ידי התנועה וההרגש להנצל מן המזיקו ולהתקרב להמועיל, וזהו מפני החכמה שבמוח, וכן כח התנועה ביחוד במוח כידוע שמחשבה שבמוח אין לה מנוחה כלל. ואלו הכחות כלולים בנפש זה הדם, ורוח שהיא עולה ויורדת בו שהוא הלב שבו העליה וירידה, כענין הכתוב [במשלי יד, י] לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר, שבו הרגשת העליה והירידה ביחוד, ולכך נקרא רוח שהרוח מוליך ומביא מעלה ומוריד, והנשמה היא הדעת שבמוח. וכבר נתבאר זה גם כן לעיל פרק ב' ויתבאר עוד באריכות אי"ה בקונטרס מיוחד במעלת הנפש. והנה כבר זכרנו כי מספר העולמות הכלולות בכל נפש הם גם כן כמספר הכחות, כי כל כח בנפש הוא כלול מכל הכחות כולם, והם בכלל שלושה עולמות אלו של נפש רוח ונשמה, שהם שלושה כחות דומם צומח חי שבנפש הכללים, שכל אחד הוא עולם מלא. וכנראה ומורגש גם כן לעין שהתכללות כל הכחות הנפשיות הם כולם במחשבה, וכולם בלב, וכולם במעשה בפועל.

  • שיחת מלאכי השרת פרק א' – ר' צדוק – אות ו'

    שיחת מלאכי השרת פרק א'
    רבי צדוק
    אות ו'

    [ו] ולפיכך צריך לומר גם כן שתורה יבקשו מפיהו (של) בעל תורה, כמו שנתבאר מהגמרא דברכות[] שבית המדרש של הלכה ודברי תורה נקרא שערי ציון שערים המצויינים בהלכה, כמו שאיתא בקידושין [קידושין דף ל', עמוד ב'] "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כו' ", ובבבא בתרא [בבא בתרא דף טז', עמוד א'] "ברא הקב"ה יצר הרע ברא תורה תבלין". וענין יצר הרע הוא הפחיתות הנמשך לאדם מצד הגוף, כמו שאיתא בסנהדרין יעוין שם[1] [סנהדרין דף צא', עמוד ב'] דשאל רק אשעת יצירה ולא אשעת פקידה, אף על פי שכבר ישנה לנפש, כל זמן שאינה מלובשת בגוף אין מקום ליצר. והתורה היא התבלין ללבוש זה, לעשות לבוש בד דוגמת מלאכי השרת[*], והיינו על ידי שיהיו מצויין בהלכה, שההלכה היא המציינת ומסמנת לו הדרך, והוא מצויין בלבוש נאה וזהו דמצייני. וזהו גם כן ענין הציצית, כי גם הם ציון והיכר לומר זה הדרך לכו בה, כמו שנאמר וראיתם אותם וזכרתם וגו'. ולכך הוא על כנפי בגדיהם מלמעלה ששם הוא ניכר, שהלבוש הוא הנגלה כאמור, ולכך לבישת בגדים המצוייצים רומז שהלבוש מצויין כראוי, ורק התלמידי חכמים היו לובשים אותן, שרק התורה היא המציינת לאדם. והנה תבלין של התורה[*] ליצר הרע, מבואר בדברי הרמב"ם [רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כב', הלכה כא'] שהיא מסיעה את הלב מהרהורי עולם הזה ותענוגיו וחמדותיו עיין שם, וכך שנינו באבות (מסכת אבות פרק ב', משנה ב') שיגיעת שניהם משכחת עון. וכן הכהנים, תורה עם מלאכת העבודה, יגיעת שניהם משכחה לגמרי מהם כל טינופות הלבוש והוא זך ונקי כשל מלאכי השרת אשר אין אצלם כלל אותם טינופות, שהרי גם אצלו נשכחים כאלו אינם.


    [1] סנהדרין צא, ב: "אמר ליה אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה? אמר ליה: משעת יצירה. אמר ליה: אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ


    יש פה נקודה מאד חשובה לגבי החשיבות של שילוב לימוד התורה לעצמו ולאחרים ועיסוק במלאכה(דרך ארץ). כאשר אצל כהני בית המקדש מלאכתם הייתה מלאכת העבודה בקודשים השונים אבל כהונה יש לה פירוש שמבטא תפקיד כגון "איש פלוני מכהן כיושב ראש…" וזאת מלאכתו, הכהנים מלאכתם בקודש ואנשים אחרים מלאכתם היא לאו דווקא בקודש בבית המקדש אלא בשדה או כל מלאכה שיש בידו.

  • שיחת מלאכי השרת פרק א' – ר' צדוק – אות יג'

    שיחת מלאכי השרת פרק א'
    רבי צדוק
    אות יג'

    [יג] וגם הנביאים מצינו שנקראו מלאכים, ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' [חגי פרק א', פסוק יג']. ולא זכר כאן צבאות ולא אלקים, רק שם הויה שמורה היה הוה ויהיה כמו שכתוב בטור אורח חיים [סימן ה']. ובענין זה הם נביאות הנביאים, בענין מה שהיה ומה שיהיה ותוכחות ההוה, ולא הוראות ומשפטים בענין פרטי מעשים הראויים לנפשות מבית ישראל. ומה שלא מצינו תואר זה על הנביא רק במקום זה, אולי כי היות הנביא מלאך ושליח ה' הדבר מבואר שהרי זה עניינו, וכמו שנאמר [ישעיה פרק ו', פסוק ח'] "אֶת־מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ־לָ֑נוּ, וָאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי". רק בעבור ששם היתה דבר נבואתו לכל ישראל אני אתכם אמר ה',[1] וכפי מה שכתבתי כאשר ה' עמו בכל פרטי מעשיו אז תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אבל באמת הרבה פרטות מדרגות יש בזה, ולכך נתייחד בכאן חגי בשם מלאך ה', לומר שמכל מקום אין כולם עדיין שוין לו.


    [1] חגי א, יג: "וַ֠יֹּאמֶר חַגַּ֞י מַלְאַ֧ךְ יְהוָ֛ה בְּמַלְאֲכ֥וּת יְהוָ֖ה לָעָ֣ם לֵאמֹ֑ר: אֲנִ֥י אִתְּכֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה".


     

  • שיחת מלאכי השרת פרק א' – ר' צדוק – אות כ'

    שיחת מלאכי השרת פרק א'
    רבי צדוק
    אות כ'

    [כ] והביאו ראיה ממשה ופנחס, והשאלה וכי מלאך היה, אצל משה, הוא ממה שדרשו בסדר ההגדה של פסח אני ה' ולא מלאך ולא שרף, ולא השליח. ועיין באבודרהם בפירושו לסדר ההגדה שהקשה מוישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ותירץ דזה משה שהיה שלוחן של ישראל לפרעה, עד כאן. ומלבד שהוא דחוק דהרי מעולם לא שלחו ישראל את משה, ולא היה שלוחן רק שליח ה' אל פרעה, עוד מהמדרש דכאן שפירש מלאכיו כו' מבואר דמלאך רוצה לומר מלאכו של ה', וגם התכת לשון הכתוב אינו נכון כדבריו עיין שם. ועיין בספר תניא רבתי [סי' מח] שהביא בשם רבינו ישעיה לתרץ דמשה היה שליח רק לדבר אל פרעה, וזה פלא דהרי תשובתו בצידו ויוציאנו ממצרים [וראיתי להמחבר אח"כ שהרגיש ודחק לפרשו יעו"ש].[1] ובשם אחיו רבי בנימין הביא שני תירוצים, ועל הראשון כתשובה הקודמת, שהרי כאן אומר "ויוציאנו ממצרים" ושם במקרא דאתי עלה בעל ההגדה נאמר "ויוציאנו ה' ממצרים" לשון אחד, ומאין הרגלים לחלק. ותירוץ השני מה שאמרו מצינו הנביאים שנקראו מלאכים, לא ידעתי במאי תירץ קושייתו, שענין הנביא נקרא מלאך שגם הוא שליח ה', ועל כל פנים הרי אומר שאותו המלאך הוציא. ואין בידי לכוין דבריהם, אלא כאשר יהיה סכינא חריפא מפסקא קראי, ולומר ש'ויוציאנו' חוזר אל השם[*], ואינו במשמע בפשטות הלשון.


    [1] תניא רבתי סימן מ"ח: "ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקב"ה בעצמו. כמה שנאמר: ועברתי בארץ מצרים וגו'. פירש רבינו ישעיה ז"ל, שמשה לא היה שליח אלא לדבר לפרעה. אבל לא היה בידו כח להוציא אלא הקב"ה בעצמו. ואחי רבי בנימין נר"ו פירש, מכת בכורות שהיא המכה האחרונה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים, שעל ידי אותה המכה יצאו לחירות, לא הביא אותה על ידי מלאך ולא על ידי שליח אחר, אלא הוא בעצמו הכה אותם, כדכתיב: ויהי בחצי הלילה וה' הכה. ושאר כל המכות כלן נעשו על ידי משה ואהרן. וזהו שמפרש והולך: ועברתי והכיתי, כלן מעוטין הן. ומה שכתוב: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, משמעו כמו שפירש הרב ז"ל וישלח מלאך לדבר אל פרעה ולעשות האותות ויוציאנו ממצרים. עוד פירש אחי: לא על ידי מלאך וכו', לפי מה שמצינו בכניסתם לארץ נאמר: הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו', יכול אף יציאתן ממצרים על ידי מלאך? לכך נאמר: ויוציאנו ה' ממצרים, הוא בכבודו נגלה עליהן וגאלן, כמו שמפרש לפנינו: או הנסה אלהים לבא לקחת וגו'. ומה שכתוב: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, מצינו שהנביאים נקראו מלאכים, כמה דתימא: ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים – זה פנחס. ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו".

    שמות פרק יב', פסוק יג: "וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה"


    על הספר תניא רבתי באתר ישיבת בית-אל

    קישור לתניא רבתי באתר HEBREWBOOKS

    השם: הבורא יתברך. והמיקוד הוא על זה שהיה ניתן לטעות ולהבין שכשאומרים "יוציאינו" ממצרים במשמעות של שליח זה או אחר ועל זה חכמים מדייקים "אני ולא מלאך" במדרשים רבים כל כך משיהיה אפשר להכילם בשורה או שתיים.

  • שיחת מלאכי השרת פרק א' – ר' צדוק – אות יט'

    שיחת מלאכי השרת פרק א'
    רבי צדוק
    אות יט'

    [יט] ולפי הדבר אחר[*] דמפרש רק אנביאים, צריך טעם למה לא אמר כל מלאכיו. ונראה שהוא על דרך אותה פלוגתא [סנהדרין דף עח', עמוד א'] אי כל נפש או כל דהוא נפש,[1] ויש כזה בהרבה מקומות בש"ס, ועיין בכורות [בכורות דף ג', עמוד א'] ומנחות [מנחות דף יא', עמוד ב'] ובתוספות שם עיין שם. וכן כאן לפי הדבר אחר[*] כל משמע כל דהוא, שאפילו רק כל דהוא מצבאיו שלא נשתמשו בו אלא בפעם אחת, ההודיה נמשכת ממנו לה' יתברך. מה שאין כן אצל מלאכיו בעינן מלאכים שלימים שהם הנביאים ולא כל דהוא ממלאכיו, שאז גם הפושעי ישראל שמלאים מצות, שאז לפי השעה ההוא הוא מלאכו של ה', הם היו גם כן בכלל. וצבא הוא המיוחד לשירות המלך, מה שאין כן מלאך הוא רק שלוחו ולא המיוחד לשמשו. וכך ההבדל שבין עליונים לתחתונים, כמו שנאמר [תהילים פרק קטו', פסוק טז'] "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", שכוחות העליונים הם נעלמים מעין האדם, ואם כן אין בריאותם[*] אלא לצורך תשמיש ה' בלבד שגם הוא נעלם מעיני בשר. מה שאין כן הארץ שהיא המגושמת ונראת לעין ולא בדוגמת של ה' יתברך שאינו נראה, ולכך עיקר שימושה לבני אדם, ולא משמשת לה' רק שהוא עשיית רצונו שכך רצה ה' שתהיה ארץ מוגלמת נתונה לבני אדם. ונמצא אין ניכר בתחתונים שימוש פרטי לה' רק בכלל עושה שליחותו שנשתלח לכך שיהיה על תבנית כך עושה רצון ה', אבל לא בשירות מיוחד לה' הניכר לעין זהו רק בעליונים, שגם על הגוון הם רק משרתי ה' לא זולת, ולכך נקראים צבאיו מיוחדים לצבוא צבא ולעבוד עבודה בהיכלי מלך.


    [1] סנהדרין דף עח', עמוד א': "תנו רבנן: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה – פטורין. רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה – האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: "ואיש כי יכה כל נפש אדם". רבנן סברי: "כל נפש" – עד דאיכא כל נפש. ורבי יהודה בן בתירא סבר: "כל נפש" – כל דהוא נפש".


    על איזה "דבר אחר" מדבר ר' צדוק?

    לא ברור לי מה הקשר בין האות למקורות בבכורות ובמנחות שמזכיר ר' צדוק.

    בריאותם: איך מנקדים את זה? האם מדובר על בריאות מלשון בריאות הגוף או מלשון בריאה היינו יצירה?

  • שיחת מלאכי השרת פרק א' – ר' צדוק – אות יח'

    שיחת מלאכי השרת פרק א'
    רבי צדוק
    אות יח'

    [יח] ואיזה הם גבורי כח עושי דברו שיכולים להשמיע כל תהלתו, וכדמפרש שם בויקרא רבה[ויקרא רבה פרק א', מדרש א'] הפסוק גבורי וגו' בשומרי שביעית שהוא כל השנה כולה.[1] וכאשר ביארתי הטעם שאמרו [ס"פ ב' דעדיות \משנה עדויות פרק ב', משנה ה' ] "משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש", כי ניצוח היצר הוא בי"ב חודש, כי היצר הוא הטבע שבו נולד, כמו שנאמר [בראשית פרק ח', פסוק כא'] "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". וכפי התחלפות העתים בעולם קור וחום קיץ וחורף כך הוא התחלפות הטבע באדם כידוע לחכמי הטבע, כי כל שינוי אויר בעולם מוליד שינוי טבע באדם הניזון מן האויר. החום יוליד חמימות [אשר היא תולדות הרבה מידות רעות בטבע כידוע], והקור קרירות, וכן כל שינוי אויר. ובשנה תמימה אז עובר עליו כל מיני השינויים שהם במציאות, וכאשר המה לא שינוהו ממצבו אז הוא הניצוח. וכמו שאמרו הקדמונים בטעם טריפה אינה חיה י"ב חודש [חולין דף מב', עמוד א' \ חולין דף נז', עמוד ב'], לפי שבי"ב חודש יעברו כל מיני עניינים שונים באויריהם וטבעיהם, ואם בכל זה תתקיים הוא לאות כי בריאה היא, ולא הוליד החסרון שיש בה המשכת חסרון בכל גופה וכח חיותה. וכן הנפש מתבררת, כאשר חיה י"ב חודש אז הוא סימן על בריאותה שכבר נצח כח חיותו את כח המחסיר החיות, שאין לו מקום להתפשט להעדיר החיים. ולכך בכל ראש השנה הוא יום הדין לבאי עולם, כי כל שנה הוא היקף שלם מזמן הראוי לנצוח היצר, וכל באי עולם עוברים כבני מרון לראות אם השלימו חוקם בהיקף הזה. ולכך שומרי שביעית שהם גבורי כח לכבוש היצר כל השנה כולה, זה תשלום הניצוח, והם משמיעים כל תהלתו. וזהו שדרש שם עושי דברו על שביעית שנאמר וזה דבר השמיטה, כי דבר ה' מוליד עשייה, כמו שנאמר [תהילים פרק לג', פסוק ו'] "בדבר ה' שמים נעשו", ועשייה הוא גמר התיקון כמו שכתב הרד"ק במכלול שורש ברא[], וכן שמירת שביעית הוא גמר תיקון האדם כאשר אמרנו, ויש עוד דברים בגו ואין כאן מקומו להאריך.


    [1] תחילת המדרש מויקרא רבה פרק א', מדרש א', מצוטט באות ט"ו, וזה ההמשך: "גבורי כח עושי דברו. במה הכתוב מדבר? א"ר יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד לשבת אחת לחודש אחד שמא לשאר ימות השנה?! ודין חמי חקליה ביירה, כרמיה ביירה, ויהבי ארנונא ושתיק,  (וזה רואה שדה וכרמו שאינם מעובדים ומשלם ארנונא ושותק) יש לך גבור גדול מזה?! ואם תאמר: אינו מדבר בשומרי שביעית? נאמר כאן עושי דברו ונאמר להלן (דברים פרק טו') וזה דבר השמיטה, מה דבר שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר אף דבר האמור כאן בשומרי שביעית הכתוב מדבר".

    בראשית פרק ח', פסוק כא': וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי.

    חולין דף מב', עמוד א': "זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה מכלל דטרפה אינה חיה מנא לן דכתיב (ויקרא יא, ב) וזאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תיכול מכלל דטרפה לא חיה"
    רש"י ולמ"ד טרפה חיה – לקמן בפרקין (חולין דף נז, עמוד ב') אמרו לו והלא הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים?.
    חולין דף נז', עמוד ב': אמר רב הונא סימן לטרפה י"ב חדש.

    תהילים פרק לג', פסוק ו' :בִּדְבַ֣ר יְ֭הוָה שָׁמַ֣יִם נַעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝֗יו כָּל־צְבָאָֽם.