רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לב'

[לב] ענין משתה אחשורוש שנזכר במגילה ודרשות רז"ל בו, ודאי אינו דבר ריק, והוא עצמו ענין משתה פורים עכשיו אחר הרפואה. ואותו משתה היה הרפואה שקדם למכה כדברי רז"ל (מגילה יג, ב) דודאי בדיעה מיושבת לא היה הורג לושתי רק על ידי משתה דפירוש סעודה של שכרות דלכן נקרא כל הסעודה על שם השתייה וכמו שאמרו (שם יב, א) ישראל לא עשו אלא לפנים כו' שהחטא שלהם לא היה בדעת מיושבת ושלימה והיה לפנים עונש. וההצלה גם כן שלא על ידי דעת מיושבת והוא על ידי יין כמו שאמרו (סנהדרין עא, ב) יין ושינה לרשעים כו' לצדיקים כו'[1] שאין לו דעת לעשות, ורשע אין עושה רע. אבל גבי ישראל עמך כולם צדיקים (ישעיה ס, כא) אמרו ז"ל (ברכות מ, א) אין לך דבר שמביא יללה כו'[2] דגם בלא דעת נפש לא טוב (משלי יט, ב) ואין לא טוב אלא רע (שבת קמט, ב). אבל בפורים צריך להיות עד דלא ידע העדר הדעת וזה ח"ו רע. רק מובן על פי דברי האריז"ל בפרי עץ חיים בטעם זה כדי להשפיע לניצוצות קדושה שבקליפה וזה אי אפשר אלא בלא דעת דבלאו הכי כו' יעוין שם.[3] והכונה כי בכל ענין רע ומדה רעה יש איזה דבר טוב דלולי כן לא היה בעולם וכמו כן באומות וזה נקרא גלות השכינה כידוע. והיינו כל זמן שמשתמש ברע הרי הטוב כפוף לו, וכל כח שימוש הרע בודאי אינו אלא על ידי מעט הטוב שבו כי הכל מהש"י. דרך משל הרוצח והורג אדם, הש"י ברא דבר זה שיוכל לשלוט אדם באדם להרגו לענין הטוב להרוג שבעה עממין ועמלק וכל חייבי מיתת בית דין. ועל דבר זה ניתן כח זה לאדם וזה הוא המכוון ברצון הש"י שברא כח זה, וכאשר משתמש בו לרע נמצא כח זה שהוא מהש"י כפוף לשימוש דרע וכחותיו יתברך השוכנים בתחתונים נקרא שכינה וזהו גלות השכינה. והנה בעמלק נאמר תמחה ואין מקבלים גרים ממנו (כמ"ש מכילתא סוף פרשת בשלח) נמצא שאין בו טוב כלל, ואיך אפשר זה ומנין לו חיות וקיום בעולם הזה כלל. ונראה כי הוא הדעת דרע דלכן נקרא ראשית גוים כי דעת הוא חבור חכמה ובינה שהם ראשית. וזהו שבא עד משה שהוא הדעת ובא מיד ברפוי ידים מדברי תורה שהוא הדעת את ה', גובר דעת אחרת רחמנא לצלן. ובאמת ידוע דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין (זח"ב קג, א) שאין שם מדת הדעת כמו שאמר האריז"ל. והוא ממה שאמרו במדרש (אסת"ר א, יא) על פסוק כשבת המלך דאומות העולם אין להם ישיבה, פירוש ישיבה נקרא שהדיעה מיושבת והם אין להם ישוב הדעת כלל כי דעת נקרא חבור מוחא ולבא היינו שאינו רוצה אלא מה שמבין בשכלו שטוב ושראוי לעשותו ולא מחשב רק מה שרוצה, והוא מי שלבו ברשותו. מה שאין כן ברשעים הן ברשות לבן (ב"ר לד, י), היינו אע"ג שיודע שזה לא טוב, לבו מתאוה לזה ואי אפשר להטות מתאוה לבו, וזה נקרא שאין לו דעת. והוא מתברר בבירור באותן שהם מדעת שברע כמו בלעם שהיה גם כן נגד משה רבינו ע"ה כמו שאמרו בספרי (סוף פרשת ברכה שנז, י) אבל באומות העולם קם. וכן ידוע דבלעם ועמלק חד ואותיותיהן מצטרפין וכן אמר על עצמו ויודע דעת וגו' ובו נתברר שהגם שהיה יודע מעלת ישראל כמו שאמר בעצמו עם כל זה לא יכול להטות מתאות לבו לבקש לעקרם. וכן המן שאמרו לו לא תוכל לו כי נפול תפול ועם כל זה לא זז מרצונו הגם שמבין שאין זה ביכולתו כלל. כי זהו ענין הדעת דרע היינו שרצה הש"י לברוא זה גם כן בעולם כח זה המברר שהרע אין בו ממשות ושהדעת שלהם מברר שאין לו דעת. וזהו בריית עמלק שהוא ברייה כדי למחותו שלא להשאיר לו שורש וענף וההמחיה שלו הוא על ידי עצמו כטעם (מגילה טז, א) לו הכין.[4] והתחלת ענין פורים היה מעת כשבת המלך וגו' שאמרו במדרש כשבת ולא שבת שהיה רק בדמיון ישוב הדעת כי הדעת דרע אינו אלא בדמיון לבד שאין לו קיום באמת כלל. ונגד זה במדות רעות בנפש הוא שכרות שהוא בלא דעת והיפוך הדעת האמיתי.

והנה מכל מדה רעה אפשר לקלוט הטוב ממנה כשישתמש בה לטוב וכיוצא בזה באומות על ידי גרים. מה שאין כן בעמלק שאין מקבלין גרים, אך מכל מקום אמרו (גיטין נז, ב) מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, נראה דהגם דמצוה להרגו ואפילו יאמר שרוצה להתגייר, מכל מקום אם נתגייר וקבלוהו דין ישראל עליו. והיינו כי כשירצו לקלוט ממנו הניצוץ קדושה לא יוכלו כי הניצוץ קדושה שבו המחייהו היינו כח הש"י ורצונו, שרצה שיהיה דבר שאין בו דעת אמת ועל ידה יתברר שהדיעות ומדות הרעות אינן דעת כלל. ונמצא רצה שיהיה דבר רע ודבר זה אינו אמת כי אין רצון הש"י ברע כלל. רק לעין בעולם הזה לפי הדמיון נראה שהיה רצון הש"י כך אבל על האמת אין לו מציאות כלל. אבל מכל מקום הלא הדמיון גם כן מהש"י וזה כל זמן שעמלק בעולם אין השם שלם כי שם הויה הוא מדת אמת ליעקב אבל כשעמלק בעולם נראה שיש דמיון שאינו אמת והוא גם כן מהש"י וזה ודאי אי אפשר, ולכך שתי אותיות אחרונות שהם מורות על עולם הזה אין נשלמות, כי הרי בעולם הזה בדמיון נראה דמיון שאינו אמת והוא גם כן נברא מהש"י. ובאמת אי אפשר להבין זה כלל בעולם הזה איך אפשר זה שיהיה מציאות שאינו מציאות כלל. וזהו גם כן אין הכסא שלם הכסא הוא עולם הבריאה כמו מושב אדם הוא על כסא והוא מקום מקבל לאדם, וכך ישיבת הש"י על הנבראים שבהם הוא הכרתו יתברך דבעצמותו הוא בלתי בעל תכלית ואין שייך לו מקום ומושב, רק מצד הנבראים המשיגים כבודו יתברך שהשגתם הוא בגבול ולכך נקרא כסא ואין הבריאה שבשלימות על ידי עמלק. כי שלימות הבריאה כאשר הוא כרצון הש"י וגם כל מיני רע מאחר שיש בהם איזה נקודה מרצון הש"י לענין זה הרי זה כרצון הש"י. מה שאין כן עמלק אין בו נקודה מרצון הש"י לקיומו רק למחותו, ואם כן כל זמן שקיים הרי אין הבריאה שלימה עדיין, והיינו דהא' שהוא עומק ראשית נעלם דאין נגלה אלא ההתפשטות ולא עומק ראשית דבריאה שממנו נמשך ראשית גוים. כי התחלת מחשבת הבריאה שיהיו דברים נראים כנפרדים מאמיתות הש"י ומכל מקום מכירים יחודו ומצד רצון הש"י שיכירו יחודו ממילא מובן שאפשר גם כן להיפך רק שרצון הש"י שיהיה כן. וזה האפשרות להיפך שהוא דבר המובן ממילא מצד רצון זה, מזה נמשך הראשית דגוים. ועל זה אמרו (חולין קלט, ב) המן מן התורה מנין המן העץ וגו', שמצד הציווי של הש"י שלא יאכל מזה נמשך שורש המן. דמזה שצריך לצוות למדנו דיש אפשרות גם כן לעשות בהיפך וזה כח אפשרות הוא שורש עמלק והוא דבר הנמשך מעצמו. וכמו דבר שאין מתכוין ומתעסק דעצם הכונה לא היה לזה רק מכל מקום נמשך כח זה מרצונו יתברך. ולכך קליטתו לקדושה הוא גם כן שלא במתכוין ואין מקבלין גרים מהם רק כשמתגיירים מעצמן ושלא במתכוין. כי עיקר בנין הניצוצות קדושה שבהם הוא בלא דעת. וכן על ידי שכרות עד דלא ידעי, כי לברר דבר זה שגם הכח זה שבלא דעת היינו האפשרות למציאות הרע הוא גם כן מרצון הש"י דבר זה אי אפשר כלל לברר על ידי הדעת וההבנה הברורה בעולם הזה, שאי אפשר להבין כלל איך יהיה שני הפכים בנושא אחד, והוא ממש כעין קושית ידיעה ובחירה שאי אפשר לשכל להבין כלל תירוץ מוסבר בלב על זה, רק תכלית הידיעה בזה הוא שלא נדע וכדברי רמב"ם. וכן רפואה לשורש עמלק ומחייתו הוא על ידי משתה, וזה טעם משתה אסתר ושהזמינה את המן להשפיע גם לו. כי במשתה אפשר להאיר לאותו ניצוץ קדושה, היינו רצון הש"י בראשית הבריאה בענין הבחירה וכח האפשרות, אותו נקודת הרצון הנעלם שיש בזה יסתלק ממנו וממילא יהיה נמחה מן העולם. והרפואה שקדמה למכה היה על ידי משתה אומות העולם גם כן עד דלא ידעי, על ידי זה נסתבב הראשית לראשית, היינו סיבה לקליטה זו דעומק ראשית שבעמלק. והם שני מיני משתות לכל השרים, ולבני שושן. הוא נגד שני ימי פורים האחד בהראותו את עושר וגו' ואת יקר וגו' כי ליהודים היתה אורה וגו' ויקר[5] דכך מגיע בפורים. וידוע דברי רז"ל (זח"ג קט, א) כל מקום המלך סתם במלכו של עולם מדבר והש"י הראה עושרו ויקרו במשתה זו, דזה עיקר היקר שאמרו ז"ל (מגילה טז, ב) תפילין שבראש, היינו מה שלמעלה מהמוח שדבוק בעומק ראשית זה דבר יקר, כי כל נעלם הוא יקר, הגם שבנגלה היה רשע זה עושה מרזיחין ואמרו ז"ל (מ"ר אסתר א, י על פסוק בימים ההם) תנו ימים כנגד ימים בימים ההמה גו' דורכים גתות בשבת, פירוש עושים יין שלא כרצון הש"י מזה נמשך משתה יין זה. והם חללו שבת שרצון הש"י לשבות, דקדושת היום נקרא העדר מלאכה, כי היום והזמן עיקר להיות יוצא אדם לפעלו וגו' (תהילים קד, כג) והיום למלאכה, ובזה הוא כל הגבלת הזמן. מה שאין כן שבת דלא שייך מלאכה לא נאמר ויהי ערב ויהי בוקר כי הוא מעין עולם הבא דאין לו שייכות לסדר זמנים, וגם יום טוב הוא דישראל מקדשי להיות היום קדוש כעין שבת. מה שאין כן פורים יום טוב לא קבילו עלייהו, דאין קדושת היום ליאסר במלאכה, כי מן הדעת ואילך הם התפשטות שבע מדות, שהם נקראות מדות שהם בעלי גבול, והם שבעה ימים ובהם שייך קדושת היום, אבל בראשית שם אין נקרא ימים כי אינם תחת הגבול. וכן כאשר האדם בישוב הדעת כל מעשיו על סדר נכון ובגבול וקצב לכל דבר כראוי, מה שאין כן בשכרות אינו תחת הגבול יוכל לפזר יותר מיכולת אדם וכיוצא, כי אינו תחת הסדר. וזהו קדושת פורים שלמעלה מסדר זמנים וימים ואין שייך יום טוב וקדושת היום כלל וממילא נתקן מה שחללו קדושת היום כי זה החלול הוא רק מצד סדר הזמנים ויש יום מימים דמרי צבי ביה. מה שאין כן כאשר בא למעלה מסדר ימים, וזהו תנו ימים כנגד ימים, לעורר משתה מלכו של עולם על ידי משתה האומות. כי דבר זה כמו שמעשהו בלא מתכוין כך התעוררות קליטתו לטוב. והתחלת ההתעוררות על כל פנים הוא בא מדעת אדם כמו משתה פורים שהאדם רוצה לשתות לקיים מצות חכמים הגם דאח"כ לא ידע בין כו' מכל מקום ההתחלה הוא בדעת. וזהו אחר ההריגה בי"ג ומחו עמלק בפועל. אבל הרפואה הקודמת למכה בא ההתעוררות דמשתה מלכו של עולם על ידי משתה אחשורוש ועשיית מרזיחין דרשע, ומזה נתקן דריכות גיתות בשבת ונעשה מזדונות זכיות להיות אותן גתות יין למשתה מלכו של עולם. ונמצא התחלת התעוררות, היינו התחלת התיקון על ידי הריגת ושתי, בא על ידי משתה אומות העולם עצמן. וכענין גיורי עמלק שהוא דוקא על ידי עצמן ולהיות בא ממילא ולא על ידי כונת ישראל כלל. ומשתה שושן הוא נגד שושן פורים ובה היו ישראל גם כן שבשושן, לפי שכבר נתעורר המשתה דמלכו של עולם למעלה. ומשתה שבעת ימים אלו כבר היה התחלת בנין הרפואה שנבנית בשבעה ימים, שזהו קצב שקצב לכל דבר בנין קומה שלימה צריך שבעה ימים. וביום השביעי כטוב לב וגו' אז הוא נשלם, ולכך אז נתעוררו ישראל להיות גם כן במשתה. רק מכל מקום הגוון היה חטא שנהנו כו', שהרי אין התיקון מצד הדעת רק מצד הלא דעת, ורק עכשיו נגלה הדבר להיות מצוה בפועל לבסומי וההתחלה בדעת, כי כבר נתקן ההתחלה אז בימי מרדכי. אבל אז שהיה ההתחלה היה גוון חטא והם לא עשו אלא לפנים, כי רק בגוון נהנו מסעודת הרשע אבל באמת נהנו מסעודת מלכו של עולם. כי משתה זו הוא משתה מלכו של עולם, שבודאי בכל המצוות שלמטה יש גוון זה למעלה אצל הש"י גם כן, כטעם הש"י מניח תפילין וכן כל המצוות. וכך סעודת פורים ודאי יש לו שורש, והתחלת אותה מצוה הוא מאותו זמן. ואנשי כנסת הגדולה ידעו דהתחלת נס דפורים והתחלת ספור המעשה הוא ממשתה אחשורוש, כי אז הוא התחלת המצוה וקדושת משתה ושמחה דפורים, רק לפי שעיקרו בלא דעת נגלה מקודם לפועל בעולם הזה בנפשות אומות העולם, ככל קליפה הקודמת לפרי. אבל עיקר המשתה הוא משתה מלכו של עולם, וזה שאמרו ז"ל (מ"ר אסתר ב, ה על פסוק ובמלאת הימים) שאמר להם אם יהיה סעודה דלעתיד לבוא כך ואמרו לו עין לא ראתה וגו' כבר אכלנוה בימי אחשורוש.[6] היינו דסעודה זו באמת היתה מעין סעודה דלעתיד מצד שהיא סעודתו דמלכו של עולם רק אז יהיה עין לא ראתה פירוש עין גוון כמו כעין הבדולח שלא יהיה שום גוון אחר בסעודה זו רק אלהים זולתך, צדיקים יושבין וכו' ונהנים מזיו השכינה (ברכות יז, א), ולא שום גוון אחר. מה שאין כן בימי אחשורוש היה גוון אחר דכל זמן שעמלק בעולם אין השם והכסא שלם והוא בלבוש. וכל ספור הכתובים ודברי רז"ל במשתה זו הוא מצד משתה המלך סתם במלכו של עולם הכתוב מדבר, איך הם חדרי סעודה של הש"י, ואין להאריך כעת יותר לפרש כל פרטי הדברים.

[1] סנהדרין עא, ב: "יין ושינה לרשעים – הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים – רע להן ורע לעולם".

[2] ברכות מ, א: "תניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר: (בראשית ט') וישת מן היין וישכר".

[3] פרי עץ חיים שער הפורים פרק ו: "ואם היה בכוונה ח"ו יאיר גם אל הקליפה".

[4] אסתר ו, ד: "ויאמר המלך: מי בחצר? והמן בא לחצר בית המלך החיצונה, לאמר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו". ועל פסוק זה דרשו בגמרא: "לו הכין" (לעצמו).

[5] אסתר א, ג-ה: "בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו, חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לפניו. בהראתו את עשר כבוד מלכותו, ואת יקר תפארת גדולתו, ימים רבים שמונים ומאת יום. ובמלואת הימים האלה, עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים, בחצר גנת ביתן המלך". ובפרק ח, טז: "ליהודים היתה אורה ושמחה, וששן ויקר".

[6] אסתר רבה ב, ה: "אמר רב חנינא בר עטל: יהודים היו שם באותה סעודה, אמר לון אותו רשע יכול אלוהיכון עתיד דעביד לכון יותר מכן? אמרו לו (ישעיה סד): עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה, אם כסעודה זו הוא עושה לנו אנו אומרין לו כבר אכלנוה על שלחנו של אחשורוש.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לא'

[לא] התורה מצלת מדמיונות וכמו שאמרו באבות דרבי נתן (ריש פרק כ) המקבל עול תורה מעבירין הרהורי כו'[1] וכמו שנאמר בהתהלכך וגו'[2] פירוש כי בשלוש דרכים מתגבר המדמה האחד בעסקו בעניני עולם הזה שכולו דמיון צריך ליזהר שלא ישקע בדמיונותיו ח"ו ויתעסק רק מה שלצרכו. וזה נקרא בהתהלכך כמו שאמרו ז"ל (ברכות יא, א) ובלכתך בלכת דידך כו', הגם דסתם דרך בספר משלי דרך ה' רק בהתהלכך היינו לכת דידך בעניני עולם הזה, ובזה צריך הנחהו באיזה דרך ילך שלא ישקע בדמיון. וזה היה מחיית עמלק דמשה רבינו ע"ה אשר קרך בדרך וגו'75 שאז היו ישראל בעסק ולא בעצלות ויושב בטל ובא הוא להכניס מחשבת דמיון בלבם. וזהו שורש עמלק לא בדמיונות כיושב בטל רק להשקיע בדמיוני עולם הזה, ועל דבר זה הוא עיקר ציווי הזכירה להתגבר, כי מישיבה בטל כישן ממילא האדם מקיץ ויכול להתגבר בקל, מה שאין כן בשיקוע בזריזות ח"ו. אבל אגג בימי שאול לא נתעורר כלל נגדם רק ישראל התעוררו נגדו כי אז היה המדמה מעצמו גובר מטעם הבטלה, כטעם בשכבך תשמור וגו'80 כי בשינה המדמה גובר וצריך רק שמירה שלא יהיה דמיון כוזב רק דוגמת חלומות יעקב ויוסף, וזה אינו ממעשה אדם כלל כי המדמה מדמה מעצמו רק הש"י שומר, והתחלת המלוכה הוא התחלת התעוררות השינה. ואח"כ המן היה מענין והקיצות וגו' כידוע דברי האריז"ל על אלהיהם ישן כו' (מ"ר אסתר ז, יב) שהיה כן אז בסוד הדורמיטא[3] וכטעם דברי אסתר אולי ירגיש הקב"ה כו' (מגילה טו, ב) פירוש יקיץ משנתו כטעם עורה למה תישן. ובזה עיקר השתדלות אדם על התחילת יקיצה משנתו היינו התחלת התעוררות להוציא עצמו מדמיון כשעדיין אין הלב מלא מהכרתו יתברך שאז נקרא שיחה דידוע מדברי רז"ל (חגיגה ה, ב) על פסוק מה שיחו דשיחה נקרא רק שיחת חולין, ובודאי אין רצה לומר דשיחת חולין של תלמידי חכמים תורה (סוכה כא, ב) היינו שיש להם כונה פנימית לדברי תורה דזה נקרא תורה באמת ולא שיחת חולין, דרך משל מאמרי רבה בר בר חנה בבבא בתרא וכיוצא בו ספורי מעשיות רק שגנוז בהם כונה פנימית הוא דברי תורה ממש ולא שיחת חולין. רק שיחת חולין נקרא מה שבאמת אין כונתו רק לדברי חול. ונראה דלשון שיחה הוא דבור שמן השפה ולחוץ ולא ממעמקי הלב שזה נקרא דבור. ולכך תפלת יצחק אבינו ע"ה נקרא לשוח (ברכות כו, ב) כי אברהם אבינו ע"ה שהוא המתחיל בתפלה היינו דוקא בכוונה שלימה נקרא עמידה כטעם מאמר רז"ל (סוטה יג, סע"ב) מה להלן עומד ומשמש כו' כי עמידה הוא רק לעבודה. ויצחק בא והוסיף דגם תפלה שלא בכוונה הוא תפלה וזהו דרגא דידיה דמחוי להו הקב"ה בעיניהו (שבת פט, ב)[4] איך מלא כל הארץ כבודו ממש לנוכח העין. ובהכרה ברורה כזו אין שוב נפקא מינא בכונת לבו כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד) אנא מן יומי לא כוונית כו', כי כאשר יש לו הכרה ברורה כזו זו כונה כוללות על כל מחשבותיו ודבוריו ומעשיו אף שיחת חולין שלו הכל מהש"י לבד ואין עוד מלבדו, ואין שום נפקא מינא בכונה כך או כך להשתדל על זה רק להניח הכל על הש"י ולהשתדל רק בעיקר הכונה דשויתי ה' לנגדי תמיד ממש לנגדי. ואז ממילא כאשר מקיים גול וגו' ויכונו וגו'.[5] וזה נקרא דבר שאין מתכוין ולא מתעסק בעלמא דהרי מכל מקום צריך כונה כוללות כנזכר לעיל וצריך לידע שהולך להתפלל וכמו שנאמר ויצא יצחק לשוח. שבאברהם היה עמידה דהיינו כל התפלה וביצחק רק יציאה אבל ביעקב גם יציאה לא רק ויפגע ופגיעה הוא כמו מקרה וכמתעסק בעלמא דגרע מדבר שאין מתכוין שאף כונה כוללות אין כאן. והוא תפלת ערבית בחשכת ליל שאין שום אור בהיר כלל דרגא דידיה המבריח מקצה אל הקצה שכולו אמת ואין שום דבר מלבר אף החלומות שאין שום כונה בהם לא מלפניה ולא מאחריה שאינו בידיעת אדם כלל גם כן הוא רק לה' כי מטתו שלימה שאין פסולת כלל. כי אברהם נקרא תחלה לגרים (חגיגה ג, א), שהוא ראש המשתדלים ונאמר בו התהלך לפני (בראשית יז, א) הילוך הוא השתדלות והוא דרגא דבהתהלכך וגו'. וזה נקרא גר שאמרו ז"ל בקידושין (ע, סע"ב) דתחלה והייתם לי כו'[6] שרק על ידי השתדלותו זוכה ובזה צריך לצאת פסולת דהרי מצד השתדלות אדם נראה כאלו יש דבר חוץ שהוא משתדל ועובד כעבד לאדון שאינו עצמות האדון. וזהו ישמעאל שנקרא פרא אדם פירוש כמו אדם יערי שהוא דמות אדם ומכל מקום הוא מין בהמה. וכך למדו רז"ל (פרדר"א פרק לא) עם הדומה לחמור על ישמעאל. כי יש צורת אדם למעלה כמו שנאמר ביחזקאל וכמו שנאמר בצלמנו דהיינו צורת אדם הוא שיכיר שאין עוד מלבדו גם עצם גופו ובשרו הממשיים אינם דבר שחוץ מהש"י. וזהו צורת אדם דלמעלה דתכלית הבריאה היתה להכרה זו שיכיר האדם שאין הוא נפרד כלל הגם שנראה נפרד, מה שאין כן הבהמה אין לה הכרה זו הגם שהיא גם כן אין נפרדת ויש למעלה פני נשר כו' והכל מאמיתותו יתברך. זה מכיר רק האדם ולא הם ואין זה שייך כצלמנו שהרי הם כנפרדים מצד עצמם רק האדם מכיר ואין הם עצם האדם רק נפרדים ממנו. אבל האדם שמכיר זה בעצמותו ממש שזה נקרא ואתם הדבקים וגו' דבוק ממש לא דרך משל זה נקרא כצלמנו זה עיקר צלם אדם שזכה לו אברהם על ידי השתדלותו הגיע למדריגה זו שנקרא האדם הגדול (כמ"ש ב"ר יד, ו). אבל מכל מקום מצד ההשתדלות עצמו הרי עדיין נראה כדבר נפרד ומזה יוצא פרא אדם. אבל יצחק נימול לשמונה שהוא מלידה מבטן קדוש לה' אף בשכבך בלא השתדלות. וגם עשו נקרא ישראל מומר בקידושין (יח, א) רק החילוק כשהמיר יצא מתורת ישראל מה שאין כן בזרע יעקב אף על פי שחטא ישראל (סנהדרין מד, א) ונאמר ריח בגדיו ריח בוגדיו (שם לז, א) והיינו דבשינה הוא העדר התעסקות וכמו שאמרו (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג וב"ר נ, ג) דאף כשהן ישינים שאין כו' והוא מלידה ישראל גם כשאין עושה טוב. אבל מכל מקום צריך שלא יעשה רע גם כן ולכך צריך בשכבך תשמור וגו'80 שמירה מרע וצריך עדיין להתחלת השתדלות על כל פנים היינו ידיעה בתחלה לשמור עצמו מרע. ואם כן עדיין אין כאן הכרת האמת בידיעה ברורה שאין עוד מלבדו דאז מה מקום לרע רק כטעם בעיניהו שהוא רק כעין שויתי ה' לנגדי תמיד דהיינו לנגדו לבד שממנו נמשך היראה כמו שכתוב בריש שולחן ערוך אורח חיים.[7] והוא שורש סור מרע כאשר מכיר שעומד לפני המלך. מה שאין כן דרגא דיעקב הוא בקרבך קדוש ממש קדוש שרוי בתוך מעיו (תענית יא, רע"ב). דמצד שצריך השתדלות דסור מרע הרי דיש על כל פנים רע בעולם ומזה יצא שורש הרע והוא עמלק שנקרא ראשית גוים דגוים הם הרע והוא הראשית והשורש שיש מקום מציאות לרע. והוא התוכא דדהבא דבכל דבר יקר יש פסולת גם כן כטעם כל הגדול מחבירו יצרו גדול כו' (סוכה נב, א) כפי היקרות כך הפסולת. והשתדלות הוא דבר יקר שצריך עבודה ולא כל אדם זוכה כמו שאמרו (סנהדרין צט, ב) טוביה לדזכי והוי דרופתקי דאורייתא,[8] וכסף[9] הגם דאין יקר כל כך כזהב מכל מקום לגבי דהבא נקרא טבעא (ב"מ מד, ב) שהוא מטבע היוצאת וזה דרך כל אדם בעסק והשתדלות בתורה ומצוות ומעשים טובים. ויש לזה מצרף ונראה דפירוש המלה שהוא מצרף ומלקט כל גרגירי הכסף הנקי והנשאר יוצא לחוץ. מה שאין כן כור לזהב הוא להיפך שהוא מדחה הפסולת מתוכו והנשאר כולו זך. ובמצרף וכור שם נבחנים כל מיני השתדלות אם בהשתדלות פרטי בכל עניניו שבזה צריך צירוף מרובה ללקט כל פרטי מעשיו אשר היו לה'. ואם בהשתדלות הכללי להכיר את הש"י שהוא נכחו. ויש בזה גם כן פשיטת טלפיים כשבעה מיני פרושים שזכרו רז"ל (סוטה כב, ב) שמראה את עצמו כרוצה להכיר את הש"י והוא מאנה את עצמו. וכאשר נחפש עשו נבעו מצפוניו, ומפרסמין החנפים (יומא פו, ב), וכמו שאמרו ז"ל (מד"ת וארא ט) על פסוק אם יסתר איש וגו',[10] הוא נדחה ממילא. וכל זה הוא ההתחלה כשאדם מתחיל ליכנס לעבודת הש"י דעל כרחך צריך לעבור מקודם שתי מדריגות הללו דאי אפשר להגיע מיד לתמימות גמור. ויש שנדחים מיד בהתחלת השתדלות ועבודה ויש אח"כ בהשתדלות דהכרתו יתברך. ומי שזוכה להגיע לתמימות שהוא פשיטות ואינו דבר יקר כלל רק כי קרוב אליך הדבר וגו' שהוא נחושת שאין בו סוספיטא[11] כי הפשוט אין בו חסרון ומטתו שלימה שאי אפשר להיות פסולת כלל מאחר שהש"י שוכן בקרבו ממש ואף בתוך טומאותם (יומא נו, ב) ממילא אין טומאה. וזהו הכרת היחוד הגמור שאין מקום להשתדלות כלל רק כטעם והקיצות היא תשיחך80 מעצמה כטעם (ברכות טז, ב) ונשכים ונמצא יחול לבבינו, שמיד בהשכמה משינה אז הוא התחלת השתדלות. ודרגא דיעקב שגם ההתחלת השתדלות אינו משלו כלל רק היא תשיחך. וזהו פורים עד דלא ידע כו' שהגיע לשכרותו של לוט שכל מעשיו כמתעסק בעלמא שאין לו שום דעת לא בתחלה ולא בסוף ועם כל זה דבוק בהש"י. כי המן בא מכח טענה שהשתחוו כו', ואמר שצריך השתדלות על כל פנים לסור מרע, ובאמת אין כן דהם לא עשו אלא לפנים כי שורש ישראל אין לו שייכות לרע כלל רק לפנים. ובכל פורים זוכין לאור זה והוא מעין שבת שהוא מעין עולם הבא דאין שם השתדלות דישראל מקדשי, רק קדושה קביע וקיימא. וכן פורים אין צריך קדושת ישראל שהרי מצותו בשכרות עד דלא ידע שאין מקום להשתדלות רק אותו יום זכה בגורל מעצמו, כמו מי שמרויח בגורל בלא יגיעה כלל.

[1] אבות דרבי נתן כ': "רבי חנניה סגן הכהנים אומר: כל הנותן דברי תורה על לבו מבטלין ממנו הרהורין הרבה: הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע והרהורי אשה רעה, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם. שכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל: פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים (תהלים יט, ט)".

[2] משלי ו, כב: "בהתהלכך תנחה אתך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך".

[3] וכתב בדרך אמת על זהר ויגש רז, ב שהוא תרגומו של תרדמה.

[4] שבת פט, ב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (ישעיהו סג): כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו, וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך? לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם – ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. – אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. – אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. – אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם (שמות ד) בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם – שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו – פשו להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא – פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא – פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם – מוטב, ואם לאו – פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי – הא קריבית נפשי קמך. פתחו ואמרו: כי אתה אבינו. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי – קלסו להקדוש ברוך הוא, ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים (ישעיהו סג): אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".

[5] משלי טז, ג: "גול אל ה' מעשיך (אז) ויכונו מחשבותיך".

[6] קידושין ע, ב: "אמר רבה בר רב הונא: זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים, דאילו בישראל כתיב בהו: (יחזקאל לז) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם, ואילו בגרים כתיב: (ירמיהו ל) מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה', והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים)".

[7] שולחן ערוך אורח חיים א, א בהגה: "שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב)".

[8] רש"י סנהדרין צט, ב: "אשריו למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה".

[9] משלי פרק יז (ג)  מצרף לכסף וכור לזהב ובחן לבות ידוד:

משלי פרק כז (כא) מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו:

[10] תנחומא וארא ט: "א"ר בנימין בר לוי: אמר הקב"ה ישב אדם בזוית ביתו ויעסוק בתורה אני מראהו לבריות ביותר, אם יטמין אדם עצמו לעבוד עבודה זרה או לעבירה שאני מראהו לבריות, שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'".

[11] פסולת.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ל'

[ל] ענין מחיית עמלק שנצטווינו על זה בלא תשכח[1] נלמד מזה שהדבר נקל לבוא לידי שכחה. שזהו עיקר עמלק שבא על ידי רפוי ידים מדברי תורה כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קו, א) על רפידים וכמו שנאמר כל הנחשלים וגו' עיף ויגע וגו' פירוש בלא כח להתאמץ בדברי תורה כשבא לידי רשול אז תיכף גובר כח עמלק בלב שהוא כח המשכיח מאמיתות הש"י ומגביר כל מיני דמיונות והרהורים של הבל ושל דמיון שהיפך האמת. ודבר זה נראה בחוש שתיכף על ידי רפוי מדברי תורה גובר הדמיון בלב ולמדנו מזה שזהו השורש של עמלק שדרכו לבוא תיכף ברפוי מדברי תורה. ונקרא ראשית גוים כי כל שבעה עממין הם שבע מדות רעות שבהתגלות לבו על כל פנים וממילא יש להם הכרה גם כן בנגלה בפניו כדרך שאמרו הכרת פניהם ענתה בם (ישעיהו ג, ט) שמה שהוא כבר בהתגלות לבו הרושם ניכר בפנים, כמו שאמרו בזוהר סוף פרשת לך צ"ו סוף עמוד ב' ועוד בכמה דוכתי. אבל הראשית הוא מה שאין בו גלוי והם ההרהורים והדמיונות שהם אינם בהתגלות הלב כלל רק שעל ידה בא ונמשך לרצונות רעות דשבע מדות שבהתגלות הלב. אבל הראשית הוא הדמיון שזהו כל שרש הרע שבעולם הזה שנקרא עלמא דשקרא. ונאמר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכו, א) חלום הוא דמיון שקר שכן כל עולם הזה, וצריך כח והתאמצות, והעיקר לזכור תמיד מזה ושלא לשכוח כי זה כל כח הדמיון להשכיח, וצריך לזכור שיתאמץ נגד זה. וזהו מלחמה לה' וגו'[2] שם הוי"ה הוא מדת אמת ליעקב שהוא ממש היפך הדמיון רק ההכרה הברורה לכל הנבראים באמיתותו יתברך. וזה השם הוא נלחם בכל דור ודור עם שורש של הדמיון לכלותו מהלב כי אין השם שלם כו' (מד"ת סוף פרשת תצא).[3] פירוש כידוע דשלימות שם הוי"ה מורה לשלימות כל המדות מראש המחשבה עד סוף המעשה (זח"ג רנח, סע"א). ושתי אותיות ראשונות רומזות על שלוש ראשונות ושם אין שליטה לעמלק שהוא רק ראשית גוים שמחמתו נמשך שבע מדות דרע ואין התגלות לשבע מדות דטוב. אבל הראשית דטוב שהוא נעלם, ובנעלם באמת טוב, ואין לו מקום לשלוט כלל רק מצד עולם הזה שהוא הנגלה, אבל מצד הנעלם הרי באמת לאמיתו אין רע כלל. וכל שליטת הרע הוא מצד הגלוי ולא מצד ההעלם ולכן שתי אותיות אחרונות המורות על הגלוי אין נשלמת. ואין נופל אלא ביד זרעו של יוסף (ב"ב קכג, ב), שחלומותיו היו אמת דגם דמיון שלו אינו כוזב, והגם שהוא דמיון מהרהורא דליבא כמו שאמרו לו אחיו המלוך תמלוך וגו' רק שדיוקנו דומה לשל אביו (ב"ר פד, ח) והחלום הראשון הנאמר בתורה הוא ביעקב אבינו ע"ה שהוא שורש אמת שהיפך הדמיון אצלו שייך לספר מדמיון שלו כי גם דמיונו הוא רק אמת שכן בחלומו והנה ה' ניצב וגו' שם הוי"ה. והחלום השני ביוסף והוא רק דמות דיוקנו כי יעקב אבינו ע"ה כל דמיונותיו גם כן רק באמיתות הש"י לבד שזה כל הרהוריו אבל יוסף דמיונותיו ככל דמיונות של בני אדם אשר רובם בהשתררות והתנשאות שבזה נמשך כל שורש הדמיון שבא מכח השבירה הנמשך ממחשבת אנא אמלוך כנודע. וזה שאמרו לו המלוך וגו' ותרגם אונקלוס את מדמי וגו' אבל באמת לא היו דמיונות שוא שהרי היה כך. וזהו ניצוח עמלק לא על ידי שליטה על הדמיון לגמרי שלא ידמה ויהרהר רק אמיתות הש"י שזה מדת יעקב אבינו ע"ה שלא מת שאין עוד מקום למיתה כלל מאחר שדבוק באמיתות החיים ולזה אנו מחכים שיבולע המות והיינו כשיהיה מחיית עמלק לגמרי מן העולם. אבל כל זמן שהוא בעולם ניצוחו הוא על ידי מדת יוסף שהדמיונות אמת כי כך הוא שורש ישראל שדבוקים באמת וכל דמיונותיהם אמת שגם בדלא ידעו בין כו' (ארור המן לברוך מרדכי, מגילה ז, ב) שבשכרות כזו הוא בתכלית הדמיון שרחוק מאמת לגמרי וכמו שאמרו ז"ל (יומא עה, רע"א) בשכור כל העולם כולו דומה עליו כמישור וישראל אז מתבררים שהם אין כך וכמו שאמרו במגילה (יב, רע"ב) ישראל כשאוכלין ושותין עוסקים בשירות ותשבחות ואומות העולם כו'[4] שאז אדם ניכר בכוסו וגובר כח הדמיון ניכר שרשו. וזהו ענין פורים ונהפוך הוא וגו' דלא ידע דבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד (שם יג, ב), היינו דמיתת משה הוא גניזת אור התורה והחכמה וממילא גובר הדמיון, ובאמת אז נולד כי אצל ישראל על ידי התגברות הדמיון עד שכפי הנראה הדמיון שולט וגובר על ידי זה מתהפך להוולד אור החכמה שהיפוך לדמיון ממש. כי כאשר מתברר שגם בעת הדמיון הוא דבוק בהש"י באמת והוא שם אל לבבו זה לדעת כי מאין לו כח לחשוב ולהרהר שום דבר אם לא מהש"י על ידי זה ממילא נתתקן הדמיון כדרך שאמרו ז"ל (שבת פח, ב) מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי כו' שמי שהכל שלו כל המעשים והפעולות והמחשבות והרצונות אם כן גם העון הוא שלו וממילא מכפר כו'. ובכח המדמה עצמו שבו גובר הדמיון בכח זה עצמו הוא מתגבר עליו לכלותו ולבטלו. ונמצא שמתהפך להיות שורש עמלק הרודף, נרדף מעצמו, שמכתב שכתב להיות היהודים וגו' נתהפך הפירוש שביארו בכתבים שניים הכוונה היתה שישלטו בשונאיהם והעץ שהכין למרדכי נתהפך שהיה לו היינו דההתגברות של הדמיון עצמו נתהפך אח"כ שנתברר שלא היה התגברות דמיון כוזב כלל רק דבר אמת לאמיתו כמו דרך משל חלומות יוסף שבשעת מעשה היה נראה דמיון ואח"כ כשראו שהיה כן הרי נתברר שלא היה דמיון כלל. וזהו המשל בנגלה ויש בזה הרבה מדריגות גבוה על גבוה בהעלאת המחשבות והדמיונות ותיקונן להיות נעשה מדמיון אמת. והעיקר רק על ידי ההכרה הברורה שאין עוד מלבדו והכל שלו וכל חכמת אנוש ותחבלותיו אינו כלום. וכך הוא בעת שכרותו שאז אין לו שום דעת וחכמה כמו כשהוא בדעתו כי רק הש"י המוליד בו עצה ומחשבה ורצון ממילא נתקן הכל. [ונאמר על זה והיה בהניח וגו' כי מקודם צריך האדם להשתדל בביעור שבע מדות רעות שבהתגלות לבו שלא יבוא ח"ו לידי איזה עבירה בפועל ולא לידי הרהורי עבירה שבהתגלות לבו וכשנקי מזה אז ישתדל למחות מקרב לבבו דמיונות של הבל].

[1] דברים כה, יז-יט: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע, ולא ירא אלהים. והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח".

[2] שמות יז, טז: "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר".

[3] תנחומא  כי תצא יא: "רבי לוי בשם רבי אחא בר חיננא אומר: כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם, אבד זרעו של עמלק השם שלם והכסא שלם. מה טעם? האויב תמו חרבות לנצח וגו' (תהלים ט), מה כתיב אחריו? וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו הרי השם שלם והכסא שלם".

[4] מגילה יב, ב: "אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות. אבל אומות העולם שאוכלין ושותין – אין מתחילין אלא בדברי תיפלות".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כט'

[כט] האדם יש לו שני מנהיגים המוח והלב זה בשכליות ועצות דרך חכמה, וזה בכוחות הנפשיות שכולם מהלב כמו שנאמר כי ממנו תוצאות חיים (משלי ד, כג), כל כוחות החיונים שבגוף יוצאים ממנו. ועל זה נאמר לא תתורו אחרי וגו' (לבבכם ואחרי עיניכם, במדבר טו, לט), עין פירוש החכמה שבמוח, וכידוע דסנהדרין וחכמי ישראל נקראים עיני העדה (כמ"ש שהש"ר ר"פ ד' ובב"ב ד, א), והיינו דצריך לידע שהוא לא יוכל לעזור לו בעצותיו ובכחותיו כלום וכמו שנאמר אל יתהלל וגו' כי אם בזאת וגו'49 פירוש 'השכל' הוא השכל שבמוח, ו'ידוע' הוא ההרגשה שבלב, שניהם יהיו רק בענין הש"י שישכיל בשכלו וירגיש בלבו דאין עוד מלבדו. וחכמתו שבמוח וגבורתו שבלב ועשרו ורכושו שהמוח והלב מתלבש, כטעם לבא בכיסא תליא (ירושלמי סוף פ"ח דתרומות) והרכוש הוא לבוש מבחוץ, המלבישים חכמה ובינה שבמוחא ולבא, ישכיל וירגיש דהכל מהש"י, אז יוכל להתהלל בהם לאמור ראו מתת ה' להתפאר. וכל פעל ה' למענהו לקילוסו (שוח"ט ריש מז' יט) והוא קילוס הש"י. וזה כלל גדול בכל דבר שצריך לבקש עצות בחכמתו או בכחותיו להעזר, ישכיל וידע מקודם דאין חכמה ואין עצה ותבונה ולא שום כח ותחבולה ביד האדם להעזר אם לא מידו של הש"י. וכמו שנאמר אשא עיני אל ההרים וגו'[1] ודרשו רז"ל (ב"ר פ' סח, ב) ההורים, למלפני ולמעבדני פירוש המוח הוא הרב המלמד חכמה לאדם והלב הוא האב המוליד כוחות הפעולה ומאין יבוא עזרי מהם, רק עזרי מעם ה' וגו' שמים רומז לשלימות החכמה שבמוח וזכותה כאשר תהיה כעצם השמים לטוהר. וארץ לשלימות כח הפעולה שהארץ לעולם עומדת ובתכלית שלימות כח הפעולה. וזאת הש"י עושה כוחות הללו בשלימותם ממנו עזרי בכחות הללו, וממילא אל יתן וגו' גם רגליך שהוא המדריגה היותר פחותה שבך גם כן לא ימוט, כי הש"י עושה שמים וארץ היינו נפשות גדולות במעלה ונפשות קטנות הכל ממנו, ואלו רצה היה עושה מהרגל ראש אלא שהוא רצה שיהיה זה רגל ואם כן אין לו נפקא מינא בין רגל לראש ואף בתכלית שפלותך הוא עמך. ואמר אל יתן וגו' אל ינום וגו' כי בכחות השכל יוכל להיות טעות באופן שכל ההנהגה בטעות, ועל זה אמר אל יתן וגו' שלא יניח לך להתנהג בטעות ולטעות בשכלך וזה צריך עזר בהתחלה. ובכוחות הפעולה יוכל להיות כשלון או עייפות וכיוצא וצריך שמירה וזריזות עד גמר היציאה לפועל ועל זה אמר אל ינום וגו' היינו דהגם שהאדם כמתנמנם ובעת התנומה לב אין כידוע, דאי אפשר לאדם להיות ניצב קיים על עמדו. ובכל השתדלות ופעולה ההתעוררות בלב בהתחלה חזק ואח"כ מתחלש, והעצה לזה גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך (משלי טז, ג) כי הש"י אינו מתנמנם והוא כטעם אני ישנה ולבי ער שדרשו רז"ל בשיר השירים רבה (פרשה ה, ב) שהקב"ה נקרא לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וגו' והוא ער לתת חיות בפעולותיו שפועל כמתנמנם ותנומה היא קלה דקרו ליה ועני (כמ"ש פסחים קכ, ב) ולכך כשאמר שומריך ליחיד בפרט דקרו ליה ועני שכשמעוררים ומזכירים אותו שהש"י שומרו מידכר וידע מזה ומרגיש אלא דלא ידע לאהדורי סברא פירוש להתעורר במיין נוקבין כנגדו היינו בחשק ואתערותא דלתתא מפאת התנומה שבלב על זה אמר אל ינום לבד. ואח"כ אמר עוד יותר דהנה אמת נכון הדבר כי לא ינום וגו' בכלל שומר ישראל בכללות והיינו בעת השינה דקרו ליה ולא עני שאין מרגיש כלל שהש"י שומרו ומנהיגו שיצדק לומר שומריך עם כל זה גם בעת שינה כזו הקב"ה לא יישן ולבו ער. ולכן הקדים ינום, הגם דגבי שאין נם תנומה קודמת וכל שכן שאין ישן, מכל מקום עיקר הכונה כלפי הנשמרים כי הש"י נקודת עומק לבן באמת וכאשר הן מתנמנמים אז שייך על הש"י לשון לא ינום, וכאשר הן אח"כ ישינים שייך לומר על צור לבבן דלא ישן, לפי שהוא שומריך וצילך על יד ימינך פירוש למעלה ממדת חסדך וטובך שאתה חפץ להיטיב לך, הוא רוצה בטובתך עוד יותר. ויומם השמש וגו' שלא יזיק לך רוב טובה ולא רוב פורענות כו' וכמו שאמרו ז"ל (יבמות מז, סע"א) ישראל בעולם הזה אין יכולים לקבל רוב כו'. כי ה' ישמרך כו' צאתך ובואך היינו ירידה ועליה ופתח ביומם, ואחריו לילה הירידה וחשכות ואז נקרא יוצא וחוזר ובא ובכל עליות, וירידות ועליות שיש לאדם בכל משך ימי חייו הכלולים בכלל מעתה ועד עולם [עולמו של יובל הגדול] הקב"ה שומר נפשו לבל ימוט ויכשל ח"ו, אחר שהוא מכיר בהתחלה מאין יבוא עזרי כמו שאמרו ז"ל (סוכה נב, ב) יצרו כו' ואלמלא הקב"ה עוזרו כו',[2] אז המשפט בעבור הכרה זו הגם שהוא בהעלם גדול בתנומה ושינה רק בדרך אמונה לבד שלא בהתגלות לבו, מכל מקום מדת לילה ביום מחובר יחד להיות אמת ואמונה דבוקים להתגלות האמת והבירור שבלב גם כן בסוף על כל פנים, וממילא המשפט תיכף לעזרו לגמרי.

[1] תהלים קכא: "שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבא עזרי? עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ. אל יתן למוט רגלך אל ינום שמרך. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ה' שמרך ה' צלך על יד ימינך. יומם השמש לא יככה וירח בלילה. ה' ישמרך מכל רע, ישמר את נפשך. ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

[2] סוכה נב, ב: "אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר (תהלים לז): צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו – אינו יכול לו, שנאמר (תהלים לז): ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כח'

[כח] הבטחת הש"י ליעקב אבינו ע"ה הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך,[1] לא היתה הבטחת שעה רק הבטחה לעולמי עד לכל אשר בשם יעקב וישראל יכונה, שהם נקראו על שם ישראל סבא לא דרך כינוי השם לבד רק הם באמת כעצם מעצמו ובשר מבשרו, כי שורש נפש יעקב אבינו ע"ה כולל כל הנפשות מישראל מכל הדורות. ורק בנפשות הגרים נאמר שבשם ישראל יכנו לשון כינוי ולא שם העצם. אבל בבני ישראל הוא שם העצם ממש דיעקב אבינו ע"ה לא מת ואמרו ז"ל (תענית ה, ב) מקיש הוא לזרעו כו',[2] פירוש דזהו חיותו על ידי זרעו וזהו התירוץ על וכי בכדי חנטו חנטייא כו' (שם) דלכאורה לא משני כלום, רק הכוונה דמה שלא מת היינו על ידי חיות זרעו שהוא ממש שורש חיותו המתפשט בהם, והרי על ידי זה הוא עצמו לא מת ושורש נפשו חי וקיים בעולם הזה בגוף בכללות הנפשות דישראל שבאותו דור, שכללותם אינו אלא נפש יעקב אבינו ע"ה לבד המתחלקת לשישים רבוא ניצוצות דאין דור פחות משישים רבוא (זח"ג רעג, א), והם מכלל קומת יעקב אבינו ע"ה יש ראשי ישראל ועיני ישראל ושאר איברים.

וצורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד (מ"ר במדבר ר"פ ד') היינו כפי צורתו בכל דור כך הוא חקוקה, כידוע דנשמתין אתגזרון מכרסיא, כי הש"י רצה לפרסם כבודו ופרסום כבוד אינו אלא כשיש העלם. וזהו בברואי מטה ולכך ברא הש"י בני אדם בגופות מלאים מכל מיני תאות וחמדות שבהיפך מרצון הש"י וכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב, א), וההיקש בהיפך שכל שיצרו גדול כאשר הוא עושה רצון שמים הוא הגדול, כי כאשר מי שהוא משוקע בתכלית תוקף עניני עולם הזה ותאותיו המשכיחים לגמרי מהש"י, והוא מתחזק ונזכר להכיר את בוראו הרי זה קילוס עצום יותר. וזה תכלית כל הבריאה כל פעל ה' למענהו לקילוסו (שוח"ט ריש מז' י"ט). ונפשות בני ישראל הם משוקעים ביותר מנפשות אומות העולם, כמו שאמרו בסוכה (שם) דיצר רע הניח כל אומות העולם ונטפל בישראל, וכאומרם ז"ל (מכילתא ריש פרשת בא) אומות העולם קרובי תשובה מה שאין כן ישראל, וכיוצא מה שאמרו (יבמות סג, א) אין פורעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, וידוע דפורענות הוא עצמו החטא כטעם (ב"ב טז, א) הוא יצר רע כו'[3] שמתהפך בגווניו, ושורש השיקוע מתגבר בישראל, כי העכו"ם שעיקרם רק בעולם הזה דבאמת הם קוצים כסוחים אין שייך התגברות דכל התגברות הוא נגד ההיפך וכפי תוקף ההיפך כך הוא תוקף ההתגברות, וזה כל מעלת ישראל שגם בכל תוקף התגברות שיקועם וגם פושעי ישראל מלאים חרטה והרהורים שהם לשם שמים באמת לאמיתו כפי שורש נפשם, ועל ידי פתח קטן זה כחודה של מחט הם מתעלים לגמרי. ולפיכך הם קרויים כסא כבודו והוא עולם שלמעלה ממלאכים, כי הכבוד שמים נשען דוקא על אלו שמהם עולה הכבוד.

וזהו צורת יעקב אבינו ע"ה שנקרא מדת אמת, ועולם הזה נקרא עלמא דשיקרא מה שאין כן עולם הבא עלמא דקשוט. וזהו שבת אות ביני ובין בני ישראל דשבת רומז ליום שכולו שבת ועולם הבא, והכרת נקודת אמת בעולם הזה אינו אלא בנפשות מישראל לבד ונקרא הקב"ה השומר אמת לעולם וכן שומר ישראל על שם הבטחתו ושמרתיך וגו' היינו נקודת האמת הנקרא ישראל זה ישמור לעולם שלא יארע בה קלקול כטעם (סנהדרין מד, א) אע"פ שחטא ישראל. וזהו בכל אשר תלך מלת בכל יש לדרוש כדרך שאמרו בהרואה (סג, א) על בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה דגם כשחוטא הקב"ה שומרו שלא יוכל לחטוא כל כך עד שיאבד שם ישראל ח"ו ונקודת האמת ממנו להיות נשקע בעולם הזה לגמרי זה אי אפשר כלל. וידע אדם שאפילו הגדיל עבירות עד אין קץ מכל מקום לא ניתק מנקודת האמת ושורש ישראל אף זיז כל שהוא. ולפיכך אין לך דבר שעומד בפני התשובה. וזה שאמר תיכף אחר הבטחת ושמרתיך וגו' והשיבותיך אל וגו' הוא רזא דתשובה שיזכה על ידי זה לתשובה באמת כי סוף הכל אין ישראל נגאלים אלא בתשובה והם ינצחו בבקשתם השיבנו אליך וגו'[4] שיהיה גם האתערותא לתשובה מהש"י (מ"ר סוף איכה). וכן לכל נפש ישראל בפרט, הקב"ה עוזרו לזכות לשלימותו, ולהשיג לטעום מברכותיו של יעקב אבינו ע"ה ושמרתיך וגו' והשיבותיך וגו', והם הרהורי תשובה שנופלים בלב מעצמם. ופעמים הש"י מזמין איזה סבות המעוררים לתשובה וכיוצא באופן שסוף כל סוף דידן נצח להיות הש"י מצידו הפותח גם כן הפתח כחודו של מחט בלב לתשובה גמורה באמת ובלב שלם.

והם שבע ברכות שם בכתוב66 נגד שבע מדות. נתינת הארץ הוא ברכת אברהם אבינו ע"ה והיינו דיהיה ארץ נקרא ארץ ישראל, פירוש שהגוף קדוש ובידו, וזהו התחלת הכניסה דשם יהודי להיות ארבע אמות שלו מקום משכן להש"י. ואח"כ והיה זרעך, ההתפשטות והוא ממדת הגבורה כנודע ממזמור אשרי כל ירא ה' וגו'[5] והללויה אשרי איש ירא את ה' וגו'. וברכת ופרצת הוא נחלת יעקב אבינו ע"ה נחלה בלי מצרים שיפרוץ המיצר והגבול, וזהו על ידי הקדושות וההבדלה מעולם הזה שהוא עולם הגבול, ונדבק במה שלמעלה מהגבול. ונברכו וגו' הוא ניצוח העכו"ם, דמלאך רע יענה אמן בעל כורחו, זהו נגד הנצח (כמ"ש ברכות נח, א). ואנכי אהיה עמך הוא נגד ההוד, דשם היחוד קוב"ה ושכינתיה כנודע, איהו בנצח ואיהי בהוד, וכמו שנאמר נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן (תהילים עז, כא), ובדרגא דאהרן יבוא אל הקודש לפני ולפנים, דהיינו אנכי עמך ממש. ושמרתיך וגו' הוא נגד היסוד בה דנקרא הילוך, כמו שדרשו רז"ל ביומא (עד, סע"ב) על פסוק מהלך נפש, ובברכות (יא, א) על פסוק ובלכתך בדרך,[6] ושם צריך שימור כנודע דברי רז"ל (מ"ר ר"פ תזריע) אפילו חסיד שבחסידים כו',[7] ואמרו זה על ישי,  ונראה מזה דזהו עטיו של נחש שאמרו ז"ל (שבת נה, ב) בישי דלא היה בו חטא וזה נקרא עוון מלא, על כרחך דלזה כיוונו דהוא עטיו של נחש, שאינו ביד האדם לינצל כלל, ועל זה נאמר ושמרתיך בכל וגו' דמכל מקום בכל ענין לא תוכל לינתק כלל ממני, ובכלל זה גם כן שלא יתערבו ח"ו זרע קודש ב"ה וכמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פרק יח) דהקב"ה שומר העשרה יוחסין שלא יתערבו כו'. ואח"כ והשיבותיך וגו' הוא תכלית השלימות ומדת סוף המעשה הנעוץ בתחלת המחשבה, והוא דרגא דדוד שהקים עולה של תשובה, דהגם שהלך למקום שהלך ונשקע במקום שנשקע יכול לשוב לשרשו ולמקומו בקדושה במדריגה העליונה כנודע לצופי המרכבה דכל אור נראה כמראה הבזק למקום שהולכים משם שבים, הוא כטעם משם יקחך, דייקא משם ומתכלית השפלות הוא מתקרב לגמרי להש"י, וכנודע דברי רז"ל (ברכות לד, ב) על פסוק לרחוק ולקרוב[8] דלקרוב היינו בעל תשובה, ועל כל פנים נקרא בכתוב קרוב דיש לו קורבא יותר כשמגיע למשם יקחך ונעשה משם ההתחלה, אז ממילא הוא קודם במדריגה לצדיק גמור.

[1] בראשית כח, יג-טו: "והנה ה' נצב עליו ויאמר: אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה, ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך. והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך".

[2] תענית ה, ב: "אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. – אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? – אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל'): ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".

[3] בבא בתרא טז, א: "אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות".

[4]איכה רבה ה, כא: "השיבנו ה' אליך ונשובה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, שלך הוא, השיבנו. אמר להם: שלכם הוא, שנאמר (זכריה ב'): שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה'. אמרה לפניו: רבש"ע, שלך הוא, שנאמר (תהלים פ"ה): שובנו אלהי ישענו. לכך נאמר: השיבנו ה' אליך ונשובה".

[5] תהלים קכח, ג-ד: "אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך, בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך. הנה כי כן יברך גבר ירא ה'". תהלים קיב, א-ב: "הללו יה אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יברך".

[6] יומא עד, ב: "אמר ריש לקיש: טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה, שנאמר טוב מראה עינים מהלך נפש". ברכות יא, א: "ובלכתך בדרך – פרט לחתן, מכאן אמרו: הכונס את הבתולה – פטור, ואת האלמנה – חייב".

[7] ויקרא רבה יד, ה: "אשה כי תזריע הה"ד (תהלים נא): הן בעוון חוללתי. רבי אחא אמר: אפי' אם יהיה חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד אחד מעון. אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני והלא לא נתכוון אלא להנאתו, תדע שהוא כן שמאחר שעשו צרכיהן זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן". שבת נה, ב: "ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד".

[8] ברכות לד, ב: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים – עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר: (ישעיהו נז) שלום שלום לרחוק ולקרוב. לרחוק ברישא והדר לקרוב. ורבי יוחנן אמר לך: מאי רחוק – שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב – שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו השתא".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כז'

[כז] ענין עליית העולמות בשבת עד שבעשיה אין שם אלא שבע תחתונות לבד ולא השלוש ראשונות כנודע מטעם האריז"ל, הוא בפשוט כי ענין איסור מלאכה בשבת כי בו שבת וגו' היינו דהאדם צריך לדעת בכל פעולותיו ומעשיו שלא הוא הפועל רק הכל בכח עליון וכל פעולותיו מהש"י כענין גם כל מעשינו פעלת לנו. ובלאו הכי אין לו שום כח לפעול כלום רק על ידי כח הפועל דהש"י הנמשך בו מכח עשרה מאמרות דמעשה בראשית שהם נצבים חיים וקיימים לעולם כחות הפעולה כל דבר ביומו כפי פעולת הדברים בימי בראשית. וכך כל פעולה השייכת לאותו יום מצלחת ביותר, עיין שלהי שבת (קנו, א) במזל יום גורם. ובאמת ה' יתן אומר המבשרות צבא רב (תהלים סח, יב) וכל ניצוץ מתפשט לכמה גוונין עד שכל מיני פעולות נמשכים מכח אותה פעולה אבל מכל מקום הכל מכח הפועל דהש"י ואפילו בעבירות נאמר בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה (ברכות סג, א) ואחר התשובה גמורה דזדונות כזכיות אף הוא מפעולת הש"י רק הוא כענין דבר שאינו מתכוין או מלאכה שאינה צריכה לגופה. וזדונות כשגגות היינו כמתעסק בעלמא. ובשבת דאין כח פעולה דהש"י באותו יום כלל שבו שבת כו' העושה בו מלאכה הרי זה דומה חס וחלילה לקוצץ בנטיעות דאמרו בתיקונים (סוף תיקון סט סוף דבור המתחיל קם רבי שמעון ואמר ותוסף ללדת וגו') דהיינו מאן דנטל מלכות בלא תשע ספירות פירוש כח פעולת אדם בלא הכרה שהש"י הוא הפועל שזה אי אפשר בשבת ועל כן אז חושב דהוא הפועל בכחו ועוצם ידו וזה כפירה. ולכן אמרו (עירובין סט, ב) מומר לחלל שבתות מומר לכל התורה כולה.

ומכל מקום ודאי אם לא היה כח מהש"י לא היה אפשר לנברא לפעול כלום ואנו רואים עכו"ם ורשעי ישראל פועלים בשבת. רק דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה דהיינו מה שהוא ברצון העושה וברצון אין הש"י פועל כלום. אבל פעולות שנגד רצונו יתברך הם נמשכים דרך אחוריים והם דוגמת דבר שאין מתכוין ומלאכה שאינה צריכה לגופה כמו מוציא כלאחר ידו שמותר מן התורה דהיינו מצד הש"י שכח פעולת נבראים בשבת הוא פעולותיו על דרך זה. ואסור מדרבנן, דחכמים הם הוסיפו בירורים לומר דפעולת הש"י בשבת היינו מתעסק בעלמא והיינו כמו שכתבתי. אבל לעולם הבא עין לא ראתה וגו' ועולם הבא הוא יום שכולו שבת והעסק של הש"י בו עם הנבראים אינו בהשגת בריותיו רק מצד התפיסה עולם הזה בחכמה של עולם הזה נראה דאין שייכות לשום פעולת והשתדלות שם גם במלאכה שאינה צריכה לגופו ודבר שאין מתכוין מאחר דאז יהיה ה' אחד ושמו אחד ביחוד גמור אם כן מה מקום לפעולה ומעשה. אבל מכל מקום הש"י אומר רק מלאכת מחשבת אסור דזולת זה יש שייכות פעולה וזה אינו מושג לשכל חכמים כלל דעין לא ראתה וגו' (ישעיה סד, ג) היינו שאי אפשר להשיג אפשרות זה כלל ולכך הם החמירו בדבר שאין מתכוין ומלאכה שאין צריכה לגופו. ומכל מקום פטור ממיתה, דגוף ונפש היינו יחוד קוב"ה ושכינתיה כידוע, ואיסור תורה הוא מצד הש"י ואיסורין דרבנן הוא מצד כנסת ישראל ושכינת עוזו שהופיעה בלב חכמי ישראל, והוא מצד הגוף ואי אפשר לדון בו על הנפש. ובעולם הבא שלא יהיה שייכות לגוף ואז כמו שאני נכתב אני נקרא (פסחים נ, א) דשם האדנות הרומז לשכינה לא ישתמש אז ומשם זה הוא כח הפעולה ועבודת עבד שהוא בגוף דבעשיה ואז יום שכולו שבת.

ומכל מקום יהיה שייכות לכל התורה וגם כל דברי חכמים יהיו קיימים דעולם עשיה היא מסדר הבריאה לא יתבטל רק יהיה עליית עולמות והיינו שבע תחתונות בלא שלוש ראשונות פירוש כחות הפעולה והמעשה בלא שלוש ראשונות שהם כחות המחשבה והרצון דהיינו מלאכת מחשבת אסרה תורה כנזכר. ולכן נאמר ששת ימים תעשה וגו' וביום וגו' אמר תיעשה התי"ו צרויה דנדרש בכל מקום בכהאי גונא שמעצמה נעשית היינו דעל ידי קדושת השבת ששומר עצמו מלעשות זה מעיד על עצמו דכל פעולותיו מהש"י ושהם נעשים מעצמם שלא בכחו ועוצם ידו כלל כטעם וזה יכתוב ידו לה'[1] שהוא כלשון רז"ל (ב"ק פה, א) ידו כתובה למלכות והיינו דכח ידו ופעולתו בידו של הש"י. וזה טעם שאומר בפרשת זכור גם כן ששת ימים תעבוד וגו' דעל ידי שמירת שבת דוקא הוא שהותרה מלאכת ששה ימים מאחר שיודע שאין הוא העושה והפועל כלל.

[1] ישעיהו מד, ה: "זה יאמר לה' אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתב ידו לה', ובשם ישראל יכנה". ומה שהביא בהמשך "ידו כתובה למלכות" הכונה שהמלכות החליטה לקצץ ידו של מישהו.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כו'

[כו] בתורה המדריגות הם כפי המעלות שכל המעולה בחכמתו יותר מחבירו הוא הגדול. מה שאין כן בתפלה אדרבא המדריגות הם כפי החסרון וכמו שאמרו בזוהר (ח"א כג, ב) תפלה לעני דמעטפא כל צלותין, וכמשל רבי יוחנן בן זכאי דעבד ושר (ברכות לד, ב).[1] כי כל מי שהוא יותר חסר ונצרך ביותר הוא יכול לפעול בתפלתו יותר כי תפלתו יותר מעומקא דלבא. ועיקר התפלה הוא מצד החסרון ומבקש השלמת הש"י ואצל הש"י אין שום חילוק בין גדול לקטן וכמו שאמר אסא בדברי הימים (ב' יד, י) אין עמך לעזור בין רב לאין כח ובודאי אין רצה לומר כפשטיה בכח בשר רק רב במעלת התורה והקדושה אלוהית ואיזהו גבור הכובש כו' (את יצרו, אבות ד, א) ואורייתא מסטרא דגבורה נפקא (זח"ג פ, סע"ב) כי זה עיקר חכמת התורה כאשר מתנהג על פי החכמה דזהו שם תורה שמורה דרך איך להתנהג. אבל מי שלא עצר כח להתנהג על פי חכמת התורה הרי הוא חסר מעלת התורה. וכפי גודל החסרון אם הוא מכיר חסרונו ומבקש מהש"י שיעזרנו על זה הרי הוא דבוק על ידי זה בהש"י כטעם אני את דכא (סוטה ה, א) דבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו פירוש כידוע בסוד רצוא ושוב כמראה הבזק הנראה לצופי המרכבה שבמקום שהם הולכים שם הם שבים, היינו במקום כלות האור שם הוא חוזר ונעשה הסוף התחלה, וחוזר חלילה, להיות סוף כל דרגין מתדבק בתחילת ועומק ראשית, ונקרא ראש כל דרגין כי ראשית הכל הוא הש"י והדביקות הגמור בו הוא עומק ראשית דהשתלשלות הנבראים, והולך סדר השתלשלות עד תכלית המטה שהוא השיקוע בכל מיני חסרון המרחיקים מדביקות הגמור. רק מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל אשר חלק ה' עמו אי אפשר שישכח לגמרי אפילו תינוק שנשבה לבין העכו"ם מיד שנתוודע לו בשכלו מענין אלהי השמים הוא מתחיל לנהות ולצעוק מעומקא דלבא כפי גודל השתקעותו. ותפלה הוא לשון דביקות דזהו שורש מלת תפל בלשון הקודש היינו דעל ידי זה דבוק לגמרי וממילא על ידי זה מאן דאיהו זעיר איהו רב (זח"א קכב, ב). ודוד הוא הקטן (שמואל א' יז, יד) המדריגה האחרונה כידוע והוא נעים זמירות ישראל תכלית כח הפה בתפלה כטעם ואני תפלה, הוא מלך ישראל שנאמר בו תשים עליך שהוא למעלה מהכל.

והקדוש ב"ה במקום גדולתו נקרא מרום וקדוש שהוא מרומם מכל חסרונות עולם הזה ונבדל מהם שאין לו שום התחברות לזה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע אמר הקב"ה שהוא טהור וקדוש כו' (נדה לא, סע"א) כי הוא מדמה כי גם ישראל כשח"ו משוקעים בעונג עולם הזה שהם היפך הקדושה הם נפרדים מהש"י וזה היה עצתו בשיטים אבל באמת הש"י שוכן אתם בתוך טומאותם (כמ"ש יומא נו, סע"ב) כי כנסת ישראל הוא דרגא דתפלה כנודע דזה כל שורש ישראל שאף על פי שחטא כמו שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, א) וזוכר בהש"י, ופושעי ישראל מלאים חרטה וצעקה בלב תדיר בתפלה [ולא עוד אלא גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי (ברכות סג, א בעין יעקב)] וישראל אדרבא לא זכו לשום מעלה אלא על ידי חסרון הקודם, ומעשה שיטים היה הכנה לכניסת הארץ, דהיינו לזכות לארץ הקדושה והפרדה לגמרי מארץ העמים הוא על ידי הצעקה וחרטה שהיה להם בשיטים על חבורם לבנות העמים. דבכל ענין מעלה יש מדריגות באותו דבר עד הדביקות בעומק ראשית והיו צריכים אז לדבק בעומק ראשית השייך לזה להיות נפרדים מגוים לגמרי בארץ מיוחדת. ואי אפשר לזכות לזה מצד המעלה דמצד המעלה שיעלה מעלה מעלה עד עומק ראשית האמיתי שוב אין שייכות לארץ בעולם הזה כלל. רק מצד החסרון ששבו תחתונים למעלה על ידי הדביקות דתפלה עזרם הש"י לזה ליפרד מגוים לגמרי. וענין זה הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה דהיינו כנסת ישראל שהקב"ה שוכן בקרבם. וזה ענותנותו דאל זה אביט אל עני וגו' רק שחרד על דברי.[2] וקוב"ה הוא גדולתו שהוא קדוש ומרומם.

ודבר זה אי אפשר לגוים להבין כלל איך דגם שהללו עובדי עבודה זרה והללו כו'⁵⁹ ומשוקעים בכל מיני חסרונות עולם הזה ועם כל זה דבוקים בהש"י וכשרוצים להסתכל ולהתבונן בדבר זה נסמא עיניהם וכח ראייתם, מפני תוקף הבהירות, שלמעלה מגדר כח השגתם, שהוא מעוור. כי ישראל אין להם ראיה למעלה מהשגתם שהרי בכל מה שהשגתם פחותה וחסירה יותר הם דבוקים ומתעלים יותר מה שאין כן נביאי העכו"ם הם כפי מעלתם בפרישות מעניני עולם הזה וכאשר רוצה לידבק בעולם הזה אז הוא משוקע באמת בעולם הזה כי תפלה הוא רזא דכנסת ישראל לבד, וכל מה שחסרים הם חסרים באמת ואי אפשר להם להשיג זה כלל. וזה ענין דמשה רבינו ע"ה ביקש שלא תשרה שכינה על העכו"ם (ברכות ז, א) ושלמה המלך ע"ה ביקש גם על תפלת הגוי שיענו וגם לעתיד במשיח בן דוד נאמר אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו'. דמשה רבינו ע"ה דרגא דחכמה וכל האומר דבר חכמה גם באומות העולם נקרא חכם (מגילה טז, א) דיש חכמה באומות העולם תאמין (מ"ר איכה ב, יג) דיש גם בהם גוון מחכמה רק דלב אין דהקב"ה נקרא צור לבבם דישראל (שהש"ר ה, ב). אבל מצד החכמה היה אפשר לטעות, ומי שראה בלעם בימיו ודאי הגם שאמרו ז"ל (סנהדרין קה, סע"א) דבא על אתונו וכיוצא מכל מקום למראה עיני בני אדם היה אפשר לחשוב שהוא אדם גדול והיה לו כח לדבר דברי אמת שנכתבו בתורה ולכך הוצרך לבקש שלא תשרה שכינה כו' דבאמת אמרו (מ"ר איכה שם) יש תורה באומות העולם אל תאמין דהיא מורשה קהלת יעקב לבד. וכדרך שאמרו ז"ל במדרש (תנחומא תשא לד) עתידים אומות העולם לומר אנו ישראל כו' מסטורין שלי כו'.[3] וזה ענין השראת שכינה היינו שלא ישיגו מחכמת תורה שבעל פה. ובלעם השיג דברים שנאמר בתורה שבכתב כי תורה שבעל פה הוא רזא דכנסת ישראל הנובע רק מלבבות בני ישראל דתורה עקרו לשון הוראת דרך להשיג יחוד הש"י ולידבק בו. והם אדרבא כל חכמתם הוא מאבידם והגם דמשיגים האמת כענין בלעם וכן חכמיו דהמן עם כל זה הוא אי אפשר לו ליפרד משרשו. אבל מלכות בן דוד שהם דרגא דתפלה שם אין שייכות לבן נכר כלל דעיקר תפלה בלב וזה אינו אצלם כי בזה הם נפרדים באמת לכן ביקש אדרבא, דהגם דאי אפשר שיהיה להם שייכות באמת, דזהו על ידי הדביקות בעומק הלב בהש"י, וזהו שורש ישראל, והיינו שיתהפכו לישראל ושוב אינם קרוים בני נכר ועמים כלל, דענין בן נכר היינו שעומק לבו אין דבוק בהש"י, רק מכל מקום ביקש שיכירו על כל פנים קדושת בית המקדש וישראל וזהו שפה ברורה מן השפה ולחוץ הגם דאין בפנימיות הלב, מכל מקום על ידי זה יכירו מעלת ישראל שהם באמת כן, ואי אפשר להם לומר על ידי זה אנו ישראל כלל.

ואז והאבדתי חכמים מאדום דהוכיחו מזה רז"ל (מ"ר איכה שם) דבעולם הזה יש. דבעולם הזה נראה זה לשני דברים נפרדים ובאמת מוחא ולבא הם תרין ריעין דלא מתפרשין וכן תורה ותפלה כולה חד ובמקום תורה תפלה (ברכות ח, א. מגילה כט, א) רק למראית עין נראה כדברים נפרדים והפכים ממש דתורה היינו שלימות והשלם אינו חסר. אבל באמת אצל הש"י אפשר להיות שני הפכים בנושא אחד ובמקום גדולתו ענותנותו וכן ישראל כל הגדול יצרו גדול (סוכה נב, א) והוא חסר ביותר וכפי גודל חכמתו כך הוא מכיר ביותר חסרונו. ולעתיד יבורר זה לעין, ונאמר עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה (ירמיהו לג, יג) משמע אחד מה שאין כן בעולם הזה נאמר אשר פוקד על פי משה ואהרן, כמו שאמרו בזוהר ריש במדבר (קיז, ב) דיש חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא דכמו דשישים רבוא אותיות בתורה, וכל נפש מישראל יש לו חלק מיוחד בתורה, והוא מצד החכמה שבמוח הדבוק בהש"י כך יש לכל נפש מישראל חלק פרטי במשכן ובית המקדש מצד הרצון שבלב הדבוק בהש"י. וחבור המוחין דישראל הם אותיות התורה וחבור עבודה שבלב דישראל הוא מלאכת המשכן. והמנין נקרא שאו את ראש שיש לכל אחד התנשאות מיוחד דכל חלק בתורה או במשכן הוא נצרך שאם יחסר יפסל ונמצא כל אחד מנושא בענין מיוחד. והיה המנין על פי משה דרגא דחכמה ואהרן דרגא דעבודה והם לכאורה שני הפכים ואיך אפשר שימנו יחד כסדר אחד וכל אחד מנה כסדר תפיסתו במעלת ומדריגת הנפשות ונמצא עליונים של זה למטה אצל זה. דמשה רבינו ע"ה שושבינא דמלכא היינו דקוב"ה ומקום גדולתו שהוא כפי המעלה והקדושה והוא עלה למרום, מה שאין כן אהרן שושבינא דמטרוניתא לייפות כל מיני חסרונות ולהיות שכינה בתחתונים בבית קודשי קודשים שהוא נגד הלב דבני ישראל כנודע והמעלה לערכו הוא כפי גודל החסרון וכן המשכן הוא לתיקון העגל ודאי כל מי שהיה מרגיש חסרונו וחטאו יותר, השתדל בתיקונו יותר, ונמצא חיילין דמשכנא למראה עין ממש היפך בהיפך הסדר מחיילין דאורייתא. אבל באמת כולא חד רק שאצל כל אחד היה בליטה בדבר מיוחד וכסדר אחד פוקד על פי שניהם דכל הגדול כו' (סוכה נב, א) רק מכל מקום היה נראה לעין ענינים נפרדים ונחלקו למונים נפרדים. מה שאין כן לעתיד יהיה מונה אחד דבעולם הזה לא כשאני נכתב אני נקרא כו' (פסחים נ, א) דשם הויה היינו מקום גדולתו זה הוא בכתב היינו מפורש לעין שהוא שליח המוח אבל לא לפה שהוא שליח הלב כי עקוב הלב מכל ומלא חסרונות וההרגשה מצד החסרון כעבד לפני המלך והקריאה בשם האדנות. מה שאין כן לעתיד שיבורר זה לעין דמקום גדולתו וענותנותו חד, שישוב הסוף כל דרגין להיות באמת ראש כל דרגין כטעם נקיבה תסובב גבר, אז יהיה נקרא ונכתב בשם הויה דיהיה באמת זביחת היצר והסתלקות כל מיני חסרון מלב לגמרי.

[1] ברכות לד, ב: "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו – לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך".

[2] ישעיהו סו, ב: "ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה', ואל זה אביט, אל עני ונכה רוח וחרד על דברי".

[3] תנחומא פרשת כי תשא לד: "א"ר יהודה בר שלום כשאמר הקב"ה למשה כתב לך בקש משה שתהא המשנה בכתב, ולפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יונית והם אומרים אנו ישראל ועד עכשיו המאזנים מעויין אמר להם הקב"ה לעכו"ם: אתם אומרים שאתם בני? איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני. ואיזו היא? זו המשנה שנתנה על פה, והכל ממך לדרוש, א"ר יהודה בר שלום אמר לו הקב"ה למשה: מה את מבקש שתהא המשנה בכתב ומה בין ישראל לעכו"ם? שנאמר: אכתב לו רובי תורתי ואם כן כמו זר נחשבו, אלא תן להם מקרא בכתב ומשנה על פה".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כה'

[כה] האדם אינו עומד תמיד בסדר ומצב אחד, ויש לו תדיר עליות וירידות כנודע לכל השם דרכיו. והוא מה שיסד הש"י בבריאה ענין מיעוט הירח, דידוע שמש וירח הם רומזים לקוב"ה ושכינתיה, דירח רומז לכנסת ישראל שמקבלין אורן מן החמה שמש ומגן ה', ויש בה מילוי וחסרון בכל חודש והם שנים עשר חדש בשנה נגד שנים עשר שבטים כידוע מרז"ל (מד"ת ויחי טו), היינו דבכל שבט יש מעלה וחסרון מיוחד שאין בשבט אחר ולפיכך הם שנים עשר מיני מילוים ושנים עשר מיני חסרונות ואלו החסרונות הוא מה שמתולדה כענין בראתי יצר רע שהש"י ברא החסרון ומילויו. וזה ענין הביאו עלי כפרה על שמיעטתי הירח (שבועות ט, א) כי שורש החסרון שבכל שבט הוא בתולדה מהש"י שברא האדם בעל חסרון שצריך השלמה וזהו שורש ישראל שמונין ללבנה שהם בעל חסרון ומקוים השלמתן מהש"י. אבל אומות העולם מונין לחמה שאין להם שום חסרון לפי שאין להם שום השלמה נדמה להם שאין חסרים כלום עד שאומרים אעלה על במתי עב אדמה וגו' (לעליון, ישעיה יד, יד) לדמות לחמה וזה כל חשק אומות העולם שיהיה להם כל מאויים שלא יצטרכו לדבר אפילו להש"י אבל חשק בני ישראל הוא שיצטרכו להש"י והוא יהיה המשלימם ואין חפצים כלל שלימות בלא הש"י וזה ענין ירח שכל אורה מהחמה ויש בה חסרון ומילוי בהשגת אורה על הארץ כי כשסמוכה לחמה פניה המאירים למעלה ואין נרגש על הארץ אף על פי שבאמת יש לה אור. וכן חסרון שבשורש ישראל היינו בנגלה בהיותם בגוף נראה כחסרון אבל באמת אין חסרון כלל. וכן יש פעמים לקות ללבנה והוא בשביל ארץ המפסקת בינה לחמה והוא הגוף המעכיר ומאפיל מאור הש"י ואינו אלא זמן מועט וחוזר ומאיר.

וכפרה על שורש ענין מיעוט הירח הוא בשעיר דראש חדש וזה נקרא עלי כפרה כדרך שאמרו ז"ל (שוח"ט תהלים מז' א' ושהש"ר ב, א) על פסוק כי באש ה' נשפט[1] שיאמר הקב"ה תבוא כל אומה ואלהיה פירוש דגם הבלי העכו"ם הגם דהוא הבל מכל מקום מאחר שהם עובדים לזה על כרחך זהו שרשם ואלו היה דבר הבל ממש לא היו מצוות נגד זה כמו קרבן פסח במצרים שאמרו בזוהר (ח"ב מא, ב) דזה היה ביעור לעבודה זרה שלהם טלה עיין שם ודבר שאינו כלל לא היה עסק לדבר מזה כל שכן שיצוה הש"י בענין זה מצוה המתנגדת. אבל ודאי שורש מצרים אז בעת שהיו ישראל משועבדים להם ובני ישראל נמשלו לצאן והם שיעבדו בהם ודאי היו גם הם מושרשים בזה שיוכלו לשעבדם ולכך אז היו עובדים לצאן כידוע ענין עבודה זרה של הקדמונים שהיו מחשיבים כל דבר שרואים שמצליח הרבה ושכל עיקר הצלחתם ופרנסתם ממנו וכיוצא. והיה אז עיקר הצלחתם בצאן שאמרו ז"ל (חולין פד, ב) דנקרא עשתרות שמעשירות ובודאי היה אז שם עושר מרובה שהרי הובטחו לצאת ברכוש גדול. והיה אז התעוררות גדול להשתדל להתעשר ולפיכך עסקו בצאן שהם מעשירות בעליהן, אבל הן עצמן אינם כך, רק שזה יש להם שנמשכים אחר הרועה, לכך נמשלו ישראל להם. ולפי שהעכו"ם רוצים שגם אלוה שלהם יהיה ברשותם כנזכר ובפרט במשתדלים עושר ורכוש דאוהב כסף לא ישבע (קהלת ה, ט), וחפץ שגם המשפיע יהיה שלו. ולפיכך עבדו לצאן שנמשכים אחר הרועה לומר שגם אלוה שלהם המעשירם הוא נמשך אחריהם ונכנע להם, והיה במצרים גם כן שורש זה, וכמו שהיה בסוף שהעשירו בעליהם היינו ישראל וינצלו את מצרים, ונמשכו אחר הרועה בקריעת ים סוף הלכו אחר ישראל לתוך הים ונטבעו, שאצלם היה שורש כוחם הוא המורידם לשאול תחתית דשורש כח ההמשכה אחר הרועה שלהם שזהו שורש כחם והוא ענין כח הצאן כנזכר הם עשו כח זה לאלוה כי העכו"ם עובדים לכח אחד מהכחות, כל אומה לכח שלה ולא לאלהי עולם בעל הכחות כולם, רק לכח נפרד השייך להם וכחם להיות נמשך אחר רועה, דהיינו אלוה המנהיג, הם עשו כח זה אלוה ונמצא נמשכו אחר עצמם ולבבם. וזה ענין עבודה זרה דטלה שהוא נמשך אחר האדם דהיינו שנמשכו אחר רועה הנמשך אחריהם וזה הורידם לים כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר סוף פרשה כג) על פסוק סוס ורוכבו דהסוס משך רוכבו.

וזה ענין קרבן פסח דהש"י צוה הקריב צאן דבשביל כחם זה משלו על ישראל שנמשלו לצאן. אבל באמת ישראל הם מקריבין כח זה להש"י ולהיות נמשכים אחריו כצאן. ואמרו בזוהר (ח"ב מא, ב) דחזו גרמי רמאן בשוקא כו' והי ביטול עבודה זרה[2] פירוש העצם הוא עיקר חוזק הבעל חיים ואין שייך בו מלוי וחסרון מצד המרעה ואין בו טעם כלל. אבל הבשר יש בו טעם לחיך ובמרעה טוב הוא נשמן ובכחוש נרזה ואין בו חוזק. וכן כח מצרים לימשך אחר רועה המעשירם עד שלא יצטרכו לרועה והוא במשל עצמות הצאן דודאי בזה יש חוזק יותר למראית העין בשלוה כל כך שאין חסרון כלום ודומה לחמה אבל באמת אין בו טעם כלל ורמאן בשוקא וכלבים גוררם שאינו ראוי לאדם כלל ולא בזה בחר ה' לצורת האדם. וזהו ביטול עבודה זרה דהיינו כח זה דמצרים נתברר דאינו כלום רק כח ישראל להיות נמשך אחר הרועה תמיד ושלא יחסר דבר זה לעולם שה' רועי כי אין חפיצים כלל בענין אחר רק שיקבלו תדיר מידו של הקב"ה ויהיו צריכין לימשך אחריו אם טוב ואם ח"ו במלוי ובחסרון לעולם רוצים לימשך אחר הש"י. דבר זה הוא הראוי לצורת אדם ולהיות חלק ה' עמו כי אין להם כח מיוחד מאחר שלעולם מצפים לידו של הש"י בכל כחותם. וכל אומה יש לה כח מיוחד וזהו תרד כל אומה ואלהיה הכח שלה ילך לאבדון ולא יהיה ממנו השארה לעתיד בשחיטת היצר הרע כי כל כחות האומות הם כחות מכוחות היצר הרע שבלב, וישראל יש להם כח זה שאין להם כח כלום רק מה שהש"י משפיע להם, וכח זה הוא מהש"י כי הם חבל נחלתו.

והיינו דידוע דבריאת עולם הוא בהתעוררות מדת המלכות דאין מלך בלא עם, ומדה זו צריכה לזולת להשלימה דאין נקרא בשם מלך אלא על ידי העם. ומדה זו היא שורש כנסת ישראל כנודע והיינו דמזה הוא גם כן נפשות ישראל שהם העם וצריכין להשלמה לרועה שלהם שהוא המלך דהיינו הקב"ה ומלכות של המלך הוא בעם שלו דהיינו כנסת ישראל. ומצד שורש זה דצריכין השלמה נובע התחלת החסרון שמזה באים בהתפשטות כל מיני חסרונות עד שיש טענה למראית העין גם נגד ישראל. רק שבאמת כל החטאים דבני ישראל סדורים ובאים מששת ימי בראשית היינו דכך הסדר בבריאת ישראל להיות חסרון ומילוי שמצד שהם בני חסרון מקווים השלמה מהש"י. ועל ידי זה הוא מדת המלכות כאשר יש עם שצריכין למלך. וזהו כי באש ה' וגו' כביכול הקב"ה כו' (כמ"ש שוח"ט תהלים שם)⁵⁹ פירוש דמדת מלכותו הוא הגורמת החסרון והיא כח החסרון דישראל והמשפט לאלהים הוא. וזהו כפרה עלי דראש חדש, לתקן החסרון בלב שיש לכל נפש מישראל כפי מה שהוא, על ידי בירור דבר זה שהש"י פעל כל זה ומאחר שהוא הפועל אם כן הכל לטובה דאין דבר רע יוצא מלמעלה וממילא יש מילוי החסרון על ידי הכרה זו שמכיר שהחסרון הוא מהש"י. וזה ענין קדושת ראש חדש שנאמר והיה מידי חודש וגו'[3] דשבת הוא ההשלמה בא שבת בא מנוחה (כמ"ש במדרש הובא ברש"י בראשית פסוק ויכל ומגילה ט, א) ואין חסר כלום. וראש חדש הוא החסרון ומכיר דשניהם מהש"י ויבוא כל בשר וגו'. ולכך קדושת ראש חדש לנשים ביחוד כמו שאמרו בפרקי דרבי אליעזר (פרק מה) היינו דהכרה דחסרון שצריך למלוי זהו סטרא דנוקבא כידוע.

[1] שוחר טוב א, כ: "אמר ר' אליעזר המודעי: לעתיד לבא באין כל שרי אומות העולם ומקטרגין על ישראל לפני הקב"ה, ואומרים לפניו: רבונו של עולם מה נשתנו ישראל משאר אומות? אלו עובדי ע"ז, ואלו עובדי ע"ז, אלו שופכי דמים, ואלו שופכי דמים, אלו מגלי עריות, ואלו מגלי עריות, הללו יורדין לגיהנם, והללו אין יורדין. אמר להם הקב"ה: אם כן תרד כל אומה ואומה ואלהיה עמה לגיהנם ותבדוק את עצמה, וגם ישראל ילכו ויבדקו את עצמם. משיבים ישראל ואומרים לפני הקב"ה: אתה הוא סיכויינו, ואתה הוא סברנו, אין לנו מובטח אלא אתה, אם רצונך עבור אתה בראשינו. ואומר להם הקב"ה: אל תיראו שכולכם לובשי שני, זה ברית מילה, שנאמר לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (משלי לא, כא), ואף על פי כן אני אלך עמכם, שנאמר: כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד (מיכה ד, ה). ר' ראובן בשם ר' חנינא אמר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כי באש ה' נשפט (ישעיה סו, טז), שופט אין כתיב כאן, אלא נשפט. והוא שדוד אמר: גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי (תהלים כג, ד)".

[2]  זהר ח"ב מא, ב, תרגום הסלם: "מה כתוב ועצם לא תשברו בו? להראות בו בזיון, ובכל אלהי מצרים. כי העצמות היו מושלכים בשוק, ובאו כלבים והיו גוררים אותם ממקום למקום. וזה היה קשה להם מכל, כי העצמות הם תקון הגוף, ודומים כעין צד האחר, דהיינו לאלהים אחרים שלהם, וישראל השליכו אותם בשוק בדרך בזיון. ועל כן כתוב ועצם לא תשברו בו, אתם לא תשברו, אבל כלבים היו באים ושוברים אותם. עוד יש לפרש. המצרים שהיו באים אח"כ, ורואים אלו העצמות שהכלבים סוחבים אותם ממקום למקום, שוברים אותם. היו המצרים טומנים אותם בארץ, כדי  שהכלבים לא ימצאו אותם וזהו בטול עכו"ם הגדול ביותר, מצדם. ובזה נתעלה הקב"ה בכבודו, ונכנעים כל כחות האחרים, דע"ז, כי אז נכנעו ביותר כשהבטול ע"ז נמצא מצד עצמם, דהיינו שהטמינו עצמות אלהיהם בעפר. וע"כ לא בטלו ישראל אותם, שכתוב: ועצם לא תשברו בו".

[3] ישעיהו סו, כג: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחות לפני, אמר ה'".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כד'

[כד] הסדר שיסד הש"י בבריאה ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז, ב). כך הוא בכל ימות עולם אין לך שום אור מתגלה אלא מתוך החושך הקדום לו. דרך משל מתן תורה קדם לו יציאת מצרים, ועד ששקעו כו', ובנין בית המקדש על ידי שביית הארון לפלשתים שהוא ההיפך לגמרי והגורם לזה חטא בני עלי הוא ממש חטא דנדב ואביהוא שגרמו קדושה למשכן כמו שאמרו ז"ל (זבחים קטו, ב) על פסוק ונקדש בכבודי. ועיקר בנין המשכן גרם חטא העגל שביקשו ישראל אלהים אשר ילכו וגו' מורגש לעין, ועל ידי זה פעלו קדושת משכן ואהל מועד שהוא מקום מורגש לעין הולך לפניהם, ששם השגת אלהות והיה כל מבקש ה' וגו'. ואהרן הכהן נבחר על ידי זה לכהונה גדולה, כי משה אמר לו הבאת עליו חטאה גדולה ומתוך צעקה זו שהיתה בלבו על כך והיה צועק לה' לתקן זה ומבקש להביא על ישראל זכיות גדולות וכמו שאמרו (אבות א, יב) מדתו של אהרן כו' ומקרבן לתורה[1] על ידי זה זכה לכהונה גדולה דהיינו שהוא המכפר של כל ישראל. וכן כל דבר מתוך חושך יוצא אור שהוא ממש היפך אותו החושך בין בדורות בין בפרטי נפשות. וגוף ענין המשכן ומזבח וסדר עבודה הוא הורדת השכינה בתחתונים וסדר התיקונים וכפרות של חטאים וקינוח לכל מיני לכלוכים ויפוי וקישוטי הכלה והוא נמשך על ידי שכינתו יתברך בתחתונים דמאחר שיש גילוי שכינתו יתברך בקרב לבות בני ישראל ממילא מתנקה כל לכלוך ונדחה הרע והחשך דעמיה שריא נהורא וזהו המשכן רצה לומר מקום שכינה. אבל מקדש רצה לומר מקום קדושה הוא ממש היפך משכן, דקדושה רצה לומר הבדלה והפרשה שהוא דבר נבדל, אבל שכינה הוא השוכן ומתחבר ואין נבדל וכמו שנאמר השוכן אתם בתוך טומאותם (וכמ"ש יומא נו, סע"ב), מה שאין כן קדושה הוא הבדלה מטומאה. ומצינו משכן דאיקרי מקדש ומקדש אקרי משכן (כמ"ש ריש עירובין) דכולא חד ושניהם אמת ביחד, שהקב"ה שוכן בתוך בני ישראל וגם נבדל מהם כענין שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (ריש פ' ג) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, השמחה הוא איש ברעו וכדומה מתוך האהבה וההתחברות, והיראה הוא מצד הדרך ארץ מאדם שגדול ונבדל ממנו. ואצל הש"י הם שניהם יחד והא בלא הא לא סגי דיראה לבד מביא שטות כענין הלא יראתך כסלתך וגו' ושמחה לבד מביא קלות ראש ועל זה אמרו (שבת לא, סע"א) מוטב שלא העלית.[2] דבתורה נאמר משמחי לב ועל ידה הוא ההתחברות להש"י, מה שאין כן בתפלה נקרא ונקדשתי בתוך בני ישראל דלכן מצות תפלה בצבור, שהוא הכרת הקדושה ושהש"י נבדל, הוא על ידי רבוי המתאחד, וכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט, א) שהם קומה שלימה, דבני אדם אין דעתן שוה וכל עשר דיעות שונות כאשר הם עשר נפשות מישראל שכינתא שריא, ממילא דקדמה ואתיא (ברכות ו, א) בלי שום השתדלות, והוא מצד קדושת המקדש, דיחיד העוסק בתורה שכינה עמו, היינו כפי השגתו ודעתו לבד, זהו קדושת המשכן ואוהל מועד שהיה עיקרו לדברי תורה והבליטה בקדושה זו הוא שם משכן דאני ה' שוכן וגו' וזו אינה קבועה וכדרך שאמרו (נדרים פא, א) דאין תלמידי חכמים מצוים להיות בניהם תלמידי חכמים שאינו קביעות במקום מיוחד לבד שהוא קדושה מצד התחברות להש"י ודביקות, וידוע דהתחברות אינו בקביעות והתעוררות אהבה ודביקות הוא רק לפרקים. מה שאין כן בתמידות הוא היראה. ובית המקדש נקרא בית תפלתי וכן דרגא דדוד המלך ע"ה כטעם ואני תפלה וכן כהן בעבודה דהיינו תפלה זה נכרת ברית עולם והוא קדושה קבועה. ומלך דומה לצבור כמו שאמרו בראש השנה (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג מלך וציבור נידונין בכל יום כו' משפט עבדו ומשפט עמו וגו' יום ביומו.) דהוא המאסף העם, והכרתו קדושת הש"י מצד דיעות שונות של כל אדם זהו הכרת קדושה דמקדש מצד שהוא נבדל ולא בהתחברות, כפי דעתו והשגתו לבד.

וזה ענין ונקדש בכבודי דמשכן אקרי מקדש שיש בו גם קדושה זו של מדת הכבוד ודרך ארץ שיהיה יראה זה נעשה על ידי מיתת נדב ואביהוא שהביא יראה גדולה כי תחילת בליטת קדושה זו דשכינתו יתברך בקרבי בני ישראל וגם בטומאותם הוליד שמחה ותוקף אהבה וחשק והתקרבות להש"י. וזה ענין (ויק"ר יב, א) שתויי יין נכנסו פירוש בשמחה יתירה כי יין ישמח וגו' ולא שתפו היראה עמה וכמו שאמרו ז"ל (מ"ר בהעלותך טו, כד) גם כן דכבר נגזר עליהם מקודם על ויחזו אלהים ויאכלו וגו' דהוא גם כן מיעוט דרך ארץ ויראה והוא על ידי התוקף שנתעורר במתן תורה דה' עוז לעמו יתן ונתעורר עוד יותר בקדושת המשכן. אלא דאז התחיל להופיע גם כן אור המקדש (זבחים קטו, ב) ונקדש בכבודי במכובדי דכל המכבד כו' (אדר"נ ר"פ כז) ומאחר שהם גרמו התגלות אור זה דמידת הכבוד ודרך ארץ ויראה וכמו שנאמר ואת מקדשי תיראו דזה שייך לשם מקדש על כן הם קרויים מכובדי שהם מכובדים אצל הש"י ולכן הש"י נתכבד על ידם. וכן בית עלי אמרו ז"ל (שבת נה, ב) חטאם העיקר בבזיון קדשים דאשר ישכבון וגו' היינו ששיהו קיניהם דהוא גם כן מצד בזיון קדשים זה הוליד קדושת המקדש שהוא התגלות כבוד שמים בתוקף כי חטאם נקרא בלשון הכתוב חטאת הנערים וגו' וחטאת היינו שוגג ונערים משמע דהוא מעשה נערות לבד. והיינו כי בנערות יש לאדם תוקף אהבה ושמחה כל אחד לפי דרכו ועניניו והעובד ה' בנערות עבודתו בשמחה יתירה וכמו שאמרו (שהש"ר א, י) דשיר השירים אמר שלמה בילדותו. (ועיין זח"ב לט, א)[3] וכן בכלל העולם אברהם אבינו ע"ה הוא ההתחלה היה בתוקף אהבה ואח"כ נולד יצחק ובא היראה. ובשביל תוקף אהבתם ודביקותם זה מוליד מיעוט יראה ודרך ארץ עד שנראה כבזיון קדשים ח"ו. וקבלו ענשם דוגמת נדב ואביהוא ונגרם שביית ארון שהוא דוגמת חורבן בית המקדש. וזה טעם שאמר לאביתר ענתות לך על שדך כי ידוע במדרש איכה (פתיחה א) ואם לאו ענתות הא ירמיה ענתות כו'[4] דענתות רומז לחורבן היינו דלך יש שייכות לחורבן ענין מקדש ובזיון קדשים ח"ו. ואמרו ז"ל (ר"ה יח, א) דמתכפר עון בית עלי בתורה דרק בזבח ומנחה אין מתכפר דתורה הוא דרגא דידהו שהם ביזו ענין יראה ובחרו בתקיפות ועוז דתורה. ולפי שהיה כענין חברותא כלפי שמיא על זה נאמר אם יכופר וגו' דקרבנות דוגמת תפלה צריך יראה להיות העיקר מה שאין כן בתורה שמחה העיקר רק יראתו קודמת לחכמתו. ובכהנים נאמר ואתנם לו מורא וגו' דזהו עיקר לכהן גדול לכך נדחו נדב ואביהוא ובית עלי מכהונה גדולה. אבל מכל מקום על ידי זה אדרבא נקדש בכבודי נגרם אור זה דיראה והוא כטעם (ברכות ח, א) לא הוי מצלי אלא ביני עמודי דהוו גרסי דעיקר תוקף התפלה כאשר הוא באה מתוך דברי תורה הקודם לה.

[1] אבות א, יב: "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

[2] שבת לא, א: "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ישעיהו לג) והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו' – אמונת – זה סדר זרעים, עתיך – זה סדר מועד, חסן – זה סדר נשים, ישועות – זה סדר נזיקין, חכמת – זה סדר קדשים, ודעת – זה סדר טהרות. ואפילו הכי (ישעיהו לג) יראת ה' היא אוצרו. אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו – אין, אי לא – לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה".

[3] אחר שאמר הזוהר ששבעה שמות נקראו לשלמה ממשיך ואומר (תרגום הסולם שם): "ולמדנו שמותיו על שם החכמה נקראו, ומשום זה עשה שלושה ספרים, שיר השירים, קהלת, משלי. וכולם הם להשלים החכמה. שיר השירים הוא כנגד חסד, קהלת כנגד דין, משלי כנגד רחמים".

[4] ישעיהו י, ל: "צהלי קולך בת גלים, הקשיבי לישה עניה ענתות". ודרשו פסוק זה באיכה רבה פתיחה א: "הקשיבי למצותי, הקשיבי לדברי תורה, הקשיבי לדברי נבואה, הקשיבי לצדקות ומעשים טובים וכו', ענתות, ואם לאו ענתות, הא ענתותא אתי ומתנבא עליך דכתיב (ירמיהו א') דברי בן חלקיהו וגו', כיון שבא הפורענות קונן עליהם איכה".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כג'

[כג] ענין שושן פורים כמו שנאמר עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו (משלי כה, כח). וכן בפשוט אמרו (כתובות קי, ב) ישיבת כרכים קשה, שהמקום דחוק וצריך לעצור עצמו שלא להתפשט בהרחבה. ולעתיד נאמר פרזות תשב ירושלים כי יהיה ביטול היצר ולא יצטרכו עצירת רוח ויוכלו להתפשט ככל אוות נפשם. כי רק מצד היצר הוא הצורך לצמצם ולעצור עצמו והני דכרכים מיגניא טפי ומכסיא (מגילה ה, ב, מוגנים ומכוסים) מעמלק, שאין לו כל כך טענה נגדם. כי עיקר התעוררות עמלק הוא על ידי טענה שיש על ישראל כמו שדרשו רז"ל (מכילתא ויבא עמלק א) ברפידים מיד ויבוא עמלק שהוא מרגיש ומתעורר לבוא כי משם הוא יניקת שורש עשו כמו שאמרו ז"ל (מגילה ו, א) על פסוק אמלאה החרבה וכשזה קם זה נופל (רש"י תולדות כה, כג), ועל ידי איזה נפילה ח"ו בנפשות דישראל הוא מתגדל, ותיכף אחר ההנאה מסעודתו של אותו רשע גידל המלך וגו'. ואמרו (ב"ב קכג, ב) דאין נופל אלא ביד זרעו של יוסף דשורש יוסף הוא הצמצום ועצירה מתאות. וידוע דיש שני יצרים דכעס ותאוה שהם שני הפכים, וכמו שאמרו (מכות י, רע"א) דבגלעד ושכם שכיחי רוצחים שהם מקומות דזרעא דיוסף דשם יש עצירת תאוה, וכן עיקר עבודה זרה התחיל מירבעם, כי בדברי רז"ל הם קוראים שני  יצרים דזנות ודעבודה זרה, רק אחר שביטלו יצרא דעבודה זרה אין משמש אלא בכעס ורציחה אבל השורש הוא עבודה זרה כמו שאמרו בשבת (קה, ב) השובר כלי בחמתו כו' עד כו'[1] כי עבודה זרה הוא גם כן היפך מזנות. ורז"ל אמרו (עירובין כא, ב) בכרכים מצוי גזל ועריות, היינו דתאות מצוי בכרכים יותר, דמעצור לרוחו רצה לומר בכעס שזה נקרא רוחו בלשון הכתוב דעבודה זרה צריך היקף חומה והגדרה לגמרי מה שאין כן בתאות אמרו ז"ל (סוטה מז, א) שמאל דוחה וימין מקרבת וכן לעתיד לא יהרג יצר זה כמו שאמרו בזוהר (ח"א דף קלז-קלח) דאקרי לבן דאתלבן עיין שם. ועיקר גידול עמלק ועשו על ידי נפילת ישראל ח"ו בתאות, כי שורש עשו על חרבך תחיה ברציחה, והגם דאומות כלולים מכל רעות יחד מכל מקום הגוון ודאי ברוצח נראה שאינו בעל תאוה. ובזה הוא פשיטת טלפיו ביחוד שיוכל לטעון נגד ישראל. רק מכל מקום אם הם נקיים מרציחה אז מיגנייא מיניה מצד שיש להם עודף נגדו בזה. אבל בצירוף שניהם מתגבר ביותר ח"ו. ולכך אז דהיה השתחוויה לצלם ובשושן היה גם כן הנאה מסעודתו דהיינו התפרצות בתאות, התגבר ביותר. והא דשאלו את ר' שמעון בר יוחאי מפני מה כו' (מגילה יב, א) עיין שם בגמרא[2] אלו ואלו דברי אלקים חיים דהתחלת התעוררות המן הוא מפני ההנאה דמזה מתעורר כנ"ל והתעוררותו באמת היה רק בשושן ועל מרדכי ביחוד כדברי רז"ל (מגילה שם) על פסוק כרצון איש ואיש מרדכי והמן דהיה גם הוא באותה סעודה. רק דהתגברותו על ידי השתחוויה לצלם בזה כל ישראל שוים לכך נתעורר על כל עם מרדכי. ונקרא בכאן עם מרדכי כי כל נפש יש לו ענין מיוחד שבו הוא ראש הדור ובענין מחיית עמלק והמן ביחוד היה מרדכי כנגדו ונקראו שניהם איש כנזכר לעיל כי בכל נפש יש כנגדו זה לעומת זה נפש באומות העולם ונגד מרדכי היה המן ולכך כאשר גידל המלך את המן לעומת זה גם כן היתה התנשאות למרדכי. ומצד המן שהיה חושב בלבו למי יחפוץ המלך וגו' שהוא העיקר בכל העולם כולו נקראו גם כן היהודים לנגדו עם מרדכי שהוא העיקר בכל העולם כולו. והנה ידוע דעיקר ישועת ישראל וניצוחם איזה דבר הוא על ידי ניצוחם אותו כח בלב והיו צריכים אז כבישת שני הכחות היינו כל ישראל ביצרא דעבודה זרה וכעס ושבשושן ביחוד ביצרא דתאות גם כן. ולכך בקשה אסתר לינתן ליהודים אשר בשושן עוד יום לניצוח האויבים. ופורים הוא יום הנייחא שאחר הטירדא כי כל זמן הניצוח הוא בטירדא ואלו שאין מעצור לרוחם וזרעא דיוסף הם הממהרים בניצוח עמלק ודי להם יום אחד לבד לשפוך חמתם עליהם לבלתי השאיר שורש וענף כי מיד שמתבררים שכעס ישראל אין דומה לכעס העכו"ם, שהם כועסים רק על הגויים אשר לא ידעו את ה' ובמקום שהקב"ה רוצה לכעוס מכל מקום שופכים כעסם על עמלק ואין נשאר ממנו כלום כי חמתם הוא חמת הש"י. וזהו כל עיקר שימוש הכעס ורציחה שנברא בעולם שאין בו צורך כלל רק לזרע עמלק שנאמר בהם תמחה שם צריך לשמש ברציחה. ונענש שאול על שהשתמש שם ברחמנות (כמ"ש יומא כב, ב) ולעתיד דימחו ויתבטלו יתבטל גם יצר זה מהעולם. ודכרכים דמיגניא שנקיים מזה ולא יוכל לקטרג כל כך נגדם מכל מקום נגד זה אם מצא מקום קטרוג ניצוחו מתאחר אצלם יותר וצריכים להתברר גם בתאות. ופורים הוא הנייחא שאחר מחיית עמלק דלכן אמרו ז"ל (מדרש משלי ט, ב) דלעתיד גם כן לא יתבטל כי ביטול דלעתיד הכל נתלה במחיית עמלק שיתחדש אז שימחה לגמרי דהוא עצמו ביטול יצרא דכעס וליבון יצר דתאוה דהכל נמשך מזה. ופורים הוא הנייחא שיש אח"כ, והנייחא של ביטול הכעס ורציחה מן הלב הוא קדושת הפורים די"ד שמתברר דגם בעת הביסום עד דלא ידע אין לו רציחה אלא על עמלק, וברכה וטובת עין לזרע ישראל. וקדושת יום ט"ו מאירה דכל תאותיו לשם שמים.

[1] שבת קה, ב: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אמר רבי אבין: מאי קראה? (תהילים פא) לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע".

[2] מגילה יב, א: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! – אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. – אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! – אמרו לו: אמור אתה! – אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. – אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? – אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים – אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב (איכה ג') כי לא ענה מלבו".