קטגוריה: רבי צדוק

  • שיחת מלאכי השרת פרק א' – ר' צדוק – אות ד'

    שיחת מלאכי השרת פרק א'
    רבי צדוק
    אות ד'

    [ד] ורש"י ז"ל פירש שעטופים בציצית [ואולי היתה בגרסתו דמצייצי], ונראה שנתכוין ז"ל לגמרא דשבת [שבת דף כה', עמוד ב'] ברבי יהודה בר אילעי היה מתעטף בסדינים המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות. ושוב ראיתי כן לו בקדושין [קידושין דף עב', עמוד א'] על מה שאיתא שם הראיני תלמידי חכמים שבבבל, אמר ליה דומים למלאכי השרת, פירש שם [רש"י קידושין דף עב', עמוד א'] לבושים לבנים ועטופים כמלאכי השרת, דכתיב והאיש לבוש הבדים, והכי נמי אמרו בפרק במה מדליקין [שבת דף כה', עמוד ב'] על ר' יהודה כו', ובנדרים [נדרים דף כ', עמוד ב'] נמי כו' דמצויינין כמלאכי השרת במלבושים נאים, עד כאן. ונראה שלמד לפרש שם [קידושין דף עב', עמוד א'] מדיוק הלשון שבבבל ולא שבארץ ישראל, והוא על פי הגמרא [שבת דף' קמה', עמוד ב'] מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין, מפני שאינן בני מקומן, כדאמרי אינשי במתאי שמאי בלא מתאי תותבאי.


     

  • שיחת מלאכי השרת פרק א' – ר' צדוק – אות ג'

    שיחת מלאכי השרת פרק א'
    רבי צדוק
    אות ג'

    [ג] ולפיכך אמרו [נדרים דף כ', עמוד ב'] מאן מלאכי השרת רבנן,1 וכמו שכתב הרמב"ם שם [רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יג', הלכה יג'] "ולא שבט לוי בלבד כו' " יעויין שם [רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יג', הלכה יג'] נועם לשונו.2 וקאמר שם "ואמאי קרי להו מלאכי השרת, דמציינו כמלאכי השרת". ביאור דמציינו כמו שאיתא בברכות [ברכות דף ח', עמוד א'] שערים המצויינים בהלכה. וכן התלמיד חכם כל דרכיו וענייניו מצויינים ומסומנים על פי ההלכה, עד כי גם עלהו לא יבול, שלא יעשה שום מעשה כל שהוא מענייני עולם הזה ולא ירפרף בעניניו אם לא על פי התורה ורצון ה' יתברך, ואך אל המטרה הזאת יכונו כל זיקי מחשבתו דבורו ומעשיו, הנה זה ממש דוגמת מלאכי השרת כאמור. ועיין שם [נדרים דף כ', עמוד ב'] בהרא"ש והר"ן מה שפירשו, שבכלל דבריהם דבריי.1


    [1] נדרים דף כ', עמוד ב': אמר אמימר: מאן מלאכי השרת? רבנן… ואמאי קרו להו מלאכי השרת? דמצייני כמלאכי השרת".
    רש"י: "דמצייני – שעטופים בציצית".
    פירוש הרא"ש: "דמצייני כמלאכי השרת – בתורה ובמצות ופרושין וקדושים משאר המון העם כקדושת מלאכי השרת".
    ר"ן: "דמצייני כמלאכי השרת – שהן מצויינים ונבדלין משאר בני אדם כמלאכי השרת, כדאמרינן בהגדה: מלמד שהיו ישראל מצויינין שם, כלומר שהיו עם בפני עצמן ולא נתערבו במצרים".

    [2] רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יג', הלכה יב' : "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר: ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: אני חלקך ונחלתך".
    הלכה יג: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע"ה אומר: ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

    ברכות דף ח', עמוד א': אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא, אמר ליה הכי אמר רב חסדא, מאי דכתי' (תהלים פז, ב) "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב"? אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.
    הבהרה חשובה: דברי ר' חייא הם הגדרת כלל רעיוני במציאות. המטרה של המשפט היא להראות כמה העולם חסר ללא בית המקדש. ז"א שכאשר שאין בית מקדש שהוא המרכז בגילוי מלכות ה' בעולם אזי המקום שקודש על ידי חכמים הוא בהלכה ואמנם לא כתחליף ולא כמטרה סופית או אידאל לחיים.


     

  • שיחת מלאכי השרת פרק א' – ר' צדוק – אות ב'

    שיחת מלאכי השרת פרק א'
    רבי צדוק
    אות ב'

    [ב] וכן מצינו [מלאכי פרק ב', פסוק ז'] שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. ביאור זה כמו שאיתא [נדרים דף לה', עמוד ב'] הני כהני שלוחי דרחמנא לעבוד עבודתו יתברך שמו, ולכך נקרא מלאך ה' צבאות, שהמה הובדלו מיוחדים לכך, וכמו שנאמר [דברים פרק יז', פסוק ט'] ובאת אל הכהנים הלוים, [דברי הימים ב' פרק טו', פסוק ג'] ללא כהן מורה, ושם י"ז [דברי הימים ב' פרק יז, פסוקים ב' עד ט'] בהעמדת יהושפט השופטים ובשאר מקומות. כי הם נתייחדו רק ללמד תורת ה', וכמו שכתב הרמב"ם [הלכות שמיטה פרק יג', הלכה יב'] יעויין שם שהם הובדלו לכך להיות עבדי ה' ומשרתיו.[1] ובספרי קרח [פסקא קי"ט, ספרי במדבר קרח, פרק יח', מדרש כ'] והנה מלאכי אלקים אלו כהנים המשרתים כו', חביבין כהנים [כן הוגה בדפוס חדש מן הילקוט] כשהוא מכנן אין מכנן אלא במלאכי השרת שנאמר שפתי וגו', ובזמן שהתורה יוצאה מפיו הרי הם כמלאכי השרת, ואם לאו הרי הם כחיה וכבהמה שאינה מכרת את קונה, עד כאן. יאמר זה שאל תחשוב שהבדלת שבט הלוי הוא חוקה, שהם נבראו כך כמלאכים שאין בידם שלא להיות מלאכים, שאם כן תסלק הבחירה מהם. רק כאשר התורה יוצאה מפיו, ואמר יוצאה כאלו יוצאה מעצמה, שכל כך נעשה פיו נרתק לדברי תורה עד שדברי תורה יוצאת מעצמה מפיו, כי אין שפתותיו דובבות אלא דברי תורה וגם שלא במתכוין. ועל דרך שאיתא [סוכה דף כא', עמוד ב'] ועליהו לא יבול אפילו שיחת חולין (של תלמידי חכמים צריכה לימוד), כי אין שפתותיהם רוחשות כלל דברים שאין דברי תורה, אז הוא כמלאכי השרת שמתייחד בשליחות השי"ת שכל מחשבות לבבו בעולם הזה רק לזה, ואם לאו כו'.


    [1] רמב"ם שמיטה ויובל יג, יב: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר: ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: אני חלקך ונחלתך". שם הלכה יג: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע"ה אומר: ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

    []ספרי במדבר פרשת קרח פסקה קיט' (פרק יח', פסוק כ'): ר' אלעזר הקפר אומר: מנין אתה אומר, שהראה הקב"ה ליעקב אבינו בית המקדש בנוי וקרבנות מוקרבים וכהנים משרתים, ושכינה מסתלקת? שנאמר: בראשית כח ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אין חלום אלא שיש לו פתרון: ויחלום והנה סולם מוצב ארצה – זה בית המקדש. וראשו מגיע השמימה – אלו הקרבנות קרבים שריחם עולה לשמים. והנה מלאכי אלהים – אלו כהנים המשרתים שעולים ויורדים בכבש. והנה ה' נצב עליו עמוס ט – ראיתי את ה' נצב על המזבח.

  • שיחת מלאכי השרת פרק א' – ר' צדוק – אות א'

    שיחת מלאכי השרת פרק א'
    רבי צדוק
    אות א'

    [א] מלאך, הוראת השם הזה בלשון הקודש על השליח הנשתלח לעשות שליחות המשלח, כמו שנאמר [מלכים א' פרק יט', פסוק ב'] ותשלח איזבל מלאך, [מלכים ב' פרק א', פסוק ב'] וישלח מלאכים וגו', מלאכי מלך שומרון וגו', וישובו המלאכים וגו', [מלכים ב' פרק א', פסוק ה'] וישלח אליו אלישע מלאך. והנה כפי מה שאיתא [בראשית רבה פרק י', מדרש ז'] על ידי הכל עושה הקב"ה שליחותו, היה ראוי שיקראו כולם מלאכים. אמנם לא יקרא השליח מלאך אלא בעת שליחותו, ואחר הסתלקות השליחות שוב אינו קרוי מלאך. וכל הברואים הם לצורך האדם ולתשמישו של אדם נבראו, כמו שנאמר [בראשית פרק א', פסוק כח'] ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו', ובברכות [דף ו', עמוד ב'] כל העולם כולו לא נברא אלא לצות לזה, ושם [ברכות דף נח', עמוד א'] ברוך שברא כל אלה לשמשני.[1] והאדם הלא הבחירה בידו, ברצותו נוטה מענין שליחותו. ואמנם האדם השלם אשר יודע שכל תכליתו מה שנברא בעולם הזה לעשות רצון ה' ואל זה נשתלח, הנה עליו יוכל ליפול שם התואר מלאך באמת בתמידות, בהיות תמידות מגמת לבבו ופניו מועדות רק למלאכות ה' ועשיית שליחותו ורצונו יתברך. כמו שיקרא אדם חייט או רופא וכיוצא על שם אומנתו אשר בה כל עסקיו, כך יקרא זה בשם התואר מלאך.


    [1] ברכות נח, א: "בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר: ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז, ולבן, ונפץ, וטוה, וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני. כל אומות שוקדות ובאות לפתח ביתי, ואני משכים ומוצא כל אלו לפני".

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נח'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נח'

    [נח] ענין קריאת ימי הפורים על שם הפור והוא הגורל אלא שבלשון פרסי נקרא פור והוצרך הכתוב לזכור שמו בלשון פרסי ולתרגמו ללשון הקודש לפי שהימים קראו כשם הפרסי שכפי הנראה היה נקרא כן בפי בני ישראל אז. וזה טעם על כן קראו וגו' ולא פירש מי דרצה לומר המון בני ישראל קראו כן שכך הוא מפורסם שם ימים הללו אז. כי הפור הוא שגרם לימים אלו כי לולי נפל להמן הפור על חודש זה שבו יצליח לא היה מתחיל לעשות כלום. והנה הגורל אינו מקרה כמו שנאמר ומה' כל משפטו כי הכל הנהגת הש"י וכל האומות גם כן האמינו בגורלות אלא שכל העמים ילכו איש בשם אלהיו הם שרי האומות המנהיגים אותם שכל פעולותיהם נמשך מהם. וכמו שהם רק לשעה כך כל פעולתם וכן הוראת גורלותיהם הוא כפי מה שהענין לשעה ולא כמו שהענין באמת לאמיתו כגורלות בני ישראל שהם מהש"י הם מורים האמת הקיים לעד כחלוקת הארץ בגורל שהוא חלקו ונחלתו לעולמי עד. אבל גורל המן אף דגם כן לא היה דבר ריק הוראתו היתה רק כפי מה שיהיה למראית העין לשעה, וכפי מחשבת הדמיון שחשבו כן הוא, שהם מוכנים ח"ו ליום הריגה לאותו חודש. אבל באמת לאמיתו נהפוך הוא כי האי עלמא שהוא עולם הדמיון כמו שנאמר בשוב וגו' היינו כחולמים נקרא עלמא דשיקרא שהוא היפך האמת וכל שליטת השרים ועניניהם הוא רק בהאי עלמא המראה הכל דמיון היפך האמת וכן כל הוראותיהם. כי כל השגתם הוא כפי הדמיון והרי בדמיון פעל המן גזירה רעה. וידוע כי הם זה לעומת זה הקליפה והחיצוניות מלבשת את הפנימיות והקדושה אבר נגד אבר ובכל ענין דמיון האמת דבני ישראל בגוים הוא גם כן דוגמתן רק שהוא בהיפך. ועל כן כפי האמת היה גם כן אותו ענין דהרוג ואבד ובין יהודים וגוים אלא שהיה נהפוך מהוראת הדמיון ולכן המשכילים יבינו האמת מתוך הדמיון. וזה טעם פור הוא הגורל כי פור הפרסי ושל אומות העולם נפילתו הוא כפי הדמיון ומברר רק איך הדבר מצד הדמיון של שעה. מכל מקום הוא עצמו הגורל שבלשון הקודש שהוא המודיע האמת לאמיתו. והמון בני ישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם קראו לימים על שם הפור והוראתו הדמיון כי זה כל קדושת ימי הפורים לברר האמת הגנוז ונעלם תוך הדמיון עד שהדמיון שב להיות כלי להאמת שבתוכו ונטפל אליו. וכמו שהיה בנס דפורים ההריגה באויבים היתה רק על ידי גזירת המן להיות היהודים עתידים ליום הזה הוכרחו להפוך הדבר שיהיו עתידים להרוג באויבים. ונמצא הדמיון הוא הוא הגורם הישועה ביתר שאת ועל כן הוכרח להיות הדמיון גם כן לצורך האמת שאח"כ ונמצא גם הדמיון הוא מכלל הנס והישועה שאח"כ כי היה רק לצורך ישועה. ועל כן חייב לבסומי כי השיכור הוא מלא דמיון ואין לו מחשבת אמת כלל אבל אצל בני ישראל גם הדמיון הוא אמת. ועל כן קראו לימים פורים להורות כי הפור הוא עצמו הגורל והוא גם כן בכלל הנס. ועל כן המגילה מתחלת באות ו' ומסיימת בו' שהוא אות אמת כידוע בזוהר (ר"פ ויקרא) והוא מדת האמת ליעקב שכולו זרע אמת דזהו מדת האמת כאשר כולו כך מבריח מקצה אל הקצה ואין בו דבר מלבר כי שפת אמת תכון לעד. וכאשר נהפך הדמיון להיות גם כן אמת זהו שלימות אות אמת שהוא הבריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה. ותחלתו ויהי שהוא מורה צרה כמדתן של צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה (ב"ר פ' סו) ועל ידי היסורין הקודמין גם כן השלוה יותר גדולה והם ההכנה לשלוה שאח"כ. ועל כן גם זה מתחיל באות אמת והוא מדת יעקב אבינו ע"ה שביקש לישב בשלוה וקפצו עליו היסורין לא לנגד לרצונו של הישיבה בשלוה על ידי זה כי כל רצונותיו לשם שמים ורצון יראיו יעשה. רק למלאות רצונו ומבוקשו לישב בשלוה והשלוה שלו היינו חיים שלא בצער וביצר הרע שזכה לו כמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פ' ה) והיינו באותם שנים שישב במצרים שנאמר עליהם ויחי יעקב שאז היה לו שלימות החיות. ולעשות מבוקשו קפץ עליו רגזו של יוסף שעל ידי זה בא למצרים. וסופו מסיימת בזרעו לזכות לזרע אמת גם כן כאשר שמעתי כי על ידי מחיית עמלק שמצותו לאבד כל זכר למו אז בזה לעומת זה כשזה נופל זה קם ניתוסף ריבוי בנפשות דישראל וזוכה לזרע מי שצריך לה. ולדעתי נרמז זה בסיום המגילה במלת זרעו כי לעולם המלה שבהתחלה הוא שורש הדבר מצד ההתחלה והמלה האחרונה הוא שורש סוף ותכלית המכוון בדבר זה. והמכוון במחיית עמלק להיות השם שלם ונודע כי שתי אותיות ראשונות של שם הם האבות ואחרונות הם הצאצאים. וכאשר השם שלם הוא שהאבות זוכים לראות צאצאים סמוכים להם [ועי' זוהר פ' ויקרא ז' א' ע"ש] וזוכין לזה במחיית עמלק. ועל כן אדר מזלו דגים הרומז על וידגו לרוב וכן שמעתי כי חודש זה מסוגל להוליד בו יותר מבשאר חדשים על פי מה שאמרו בפרק קמא דראש השנה (ח, א) בצאן מתעברות באדר וכן בצאן ישראל. ועל ידי הריבוי דישראל ממילא בא המיעוט לזרע עמלק דכשזה קם זה נופל ועל כן חודש זה מסוגל למחיית עמלק ולאבד כל זכר למו. והמן חשב אדרבא להיפך כי אז יאבד ח"ו כל זכר מישראל מצד כח הדמיון שלו המראה לו כן ודמיון זה גרם אדרבא לרבוי על דרך כאשר יענו אותו וחשבו למעטם כן ירבה וגו'. כי כן הוא מדת הריבוי של ישראל להיות נמשך דוקא על ידי הדמיון המראה היפך מקודם. כמו צור חצבם אברהם אבינו ע"ה דאמר לו צא מאצטגנינות שלך כו' (שבת קנו, סע"א) והוא הוראת הדמיון שתחת השמים דכל הוראת האצטגנינות הוא מצד הדמיון עולם הזה שתחת השמים. וכל עסק אברהם אבינו ע"ה ובנין אומה הישראלית הוא לצאת מהדמיון שהם כל הבלי העולם הזה שתחת השמש דהכל הבל ודמיון ורק עד ארגיעה. ושורש ישראל הוא לבקש שפת אמת אשר תכון לעד ודבר זה נעלם בעולם הזה שכך היתה ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא (שם עז, ב) שאין האור נגלה מיד רק מתוך החושך וההעלם נגלה האור למבקשיו והם בני ישראל. אבל אומות העולם נשארים בחושך אשר יכסה ארץ ולאומים ורק עליך יזרח וגו' דכי אשב בחושך ה' אור לי.

    וביציאת מצרים שהיא תחלת בנין האומה וידוע דכל קומה שלימה נחלק לעשר והיו צריכים להשתלם בעשר מדותיהם שיהיו כולו זרע אמת נבדל מהעמים. היו הבירור בעשר מכות שבאו על המצריים ובכל מכה הפליא ה' בין מצרים ובין בני ישראל. וידוע מה שאמרו קמאי דבביאת המכות היה פחד גם לבני ישראל דנתייראו שמא יהיה גם עליהם וכך היה ראוי כפי הדמיון הכוזב, ושהם יצאו מהדמיון וידבקו באמת ואז יכירו האמת שאין להם שייכות עם המכות כלל. ומכת חושך הוא התשיעי נגד היסוד ששם עיקר זוהמת מצרים ערות הארץ ועל כן במדה זו החושך יכסה ארץ שם ולכל בני ישראל היה אור במושבותם כי הם היו גדורים בעריות ושמו מעיד עליהם נגד המצרים לעדות השם י"ה (שהש"ר ד, יב) שהם שתי ראשונות המורות על הנסתרות כידוע. כי מצד הנגלה היתה טענה ואומות העולם מונין אותם וכפי גודל שיקועם במצרים עד שנקראים גוי מקרב גוי כעובר בבטן אמו (שוחט מז' קז) היה נראה כאלו גם הם מזוהמים ח"ו כמוהם. אבל באמת שם דייקא נתבררה טהרת בני ישראל וזכו לפסיקת הזוהמא לגמרי על ידי ההכנה בגלות מצרים דוקא שהיה החשוכא דברישא ומזה זכו לנהורא במושבותם אח"כ ובכל מקום שהיה הישראל הולך היה האור ממשמש ובא עמו. והוא כטעם בחושך ועומק השיקוע ה' אור להם ואי אפשר לחושך להחשיך להם כלל. ומכת בכורות הוא נגד מדת המלכות שהוא שורש החיות דכנסת ישראל שנקראים בני בכורי ומזה נמשך המיתה והביטול לבכורי מצרים בזה לעומת זה. ובזה היה הפחד יותר גדול על בני ישראל שהרי הוזהרו שלא לצאת מפתח ביתם והוצרכו לדם פסח להגן בעדם נראה שהיה מקום למשחית לשלוט ח"ו באמת גם בהם. ולכאורה אם מצרים חטאו שלא רצו להוציא בני ישראל, ישראל מה חטאו. וגם אותה מכה היתה על ידי הש"י בעצמו כמו שנאמר אני ולא מלאך כו' והכיתי כו' ולא שייך כיון שניתן רשות למשחית כו'. אבל ענין מכות בכורות שהיה על ידי הש"י בעצמו אף דמפי העליון לא תצא הרעות על כרחך דאין זה רעתם אלא טובתם. כי ענין מיתתם היה על ידי תוקף התגלות מורא גדול דגילוי שכינה נפל פחד עצום על המצריים. והבכורות שבהם ראשית ועיקר האון והכח של האומה דעל כן קודם מתן תורה היה ההקרבה בבכורות שהם הנבחרים שבאומה עליהם היה הפחד ביתר תוקף עד שיצאה נשמתם מגודל הפחד. וזה ענין קדושת פטר חמור שהוקדשו מאז נגד מצרים שנמשלו לחמור כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פר' צו) כי מכה שלהם היה על ידי הרגשת קדושה אלא שהם טמאים בעצם על כן אין שייך בהם קדושה בעצם כלל רק קדושתם לפדותם בשה או לערפם. ובמצרים היה שניהם שהם נערפו והקדושה נכנס בשה ישראל כמו שנאמר כי לי כל בכור בבני ישראל וגו' ביום הכותי וגו' ולא שהיו פדיונם רק שהם קדשו גם כן באותו פרק שהיה גילוי שכינה ונתגלית קדושה גם להם אלא שהם קדושים בעצם ויכלו לסבול ולא יצאה חיותם אדרבא נתדבקו על ידי זה באלהים חיים להיות שייך לו. וכטעם השמע עם קול וגו' כאשר וגו' ויחי כי על ידי תוקף השגה כשמיעת קול ה' מסתלק החיות על דרך כי לא יראני האדם וחי אבל בשעת מיתתן רואין (ספרי בהעלותך פיס' קג) ומסתלק החיות. ובני ישראל שחיותם הוא גם כן חלק אלוה ממעל הם יוכלו לשמוע ולחיות וכן בגילוי שכינה דמצרים. אבל ידוע למאן דעיילי ונפקי כי דבר זה כפי מדריגת האדם וצריך ליכנס בהדרגה ממדרגה למדרגה אבל אם ישיג השגה שלמעלה ממדריגתו יוכל לצאת נפשו כענין (חגיגה יד, ב) בן עזאי הציץ ומת מתוקף ההשגה. וכן מיתת נדב ואביהוא היתה על דרך זה ובמתן תורה גם כן בדבור ראשון יצאה נשמתם (שבת פח, ב) שלא היו מוכנים כולם למדריגת נבואה אלא שהוריד טל של תחיה היינו שפע חיות חדש שנעשו בריה חדשה וכן בכל השגה שלמעלה ממדריגה. והבעל תשובה שזוכה בשעתא חדא ברגעא חדא לתכלית השלימות כידוע גם כן כשקונה עולמו בשעה אחת תצא נפשו כרבי אלעזר בן דורדייא בעבודה זרה (יז, א). וידוע דביציאת מצרים השיגו ברגעא חדא שלא בהדרגה רק בדילוג וקיפוץ על המדרגות ובחפזון ועל כן הוצרכו להגנת דם פסח על המשקוף ומזוזות כי הדם הוא הנפש וכאשר מקריב נפשו להש"י זהו דינא למצרים ורחמי לישראל כמו שאמרו בזוהר בא ל"ו א' כי על הפתח פירשו שם פתח הגוף זו מילה, שזהו התחלת בנין הגוף ולידת איש הישראלי להיות מסור להש"י מלידה מבטן. ודבר זה לאומות העולם הוא סילוק חיות שאי אפשר להם למסור עצמם לגמרי להש"י וכמו שאמרו בשבת (פח, א) ברישא איבעיא לכו למישמע אי מציתו כו' כי לא יכלו לקבל על עצמם עול הש"י בכל אשר יאמר רק אחר שישמעו אם הוא ביכולתם. ועל כן כשהראה הש"י לישמעאל לא תנאף ולאדום לא תרצח וכדומה כל אומה במה שהם משוקעים שכל חיותם תלוי בזה לא רצו לקבל (זח"ג קצב, ב) כי אם יניחו זה יניחו חיותם לגמרי כי כל חיותם הוא מתאוה זו. ועל כן הערלה נקרא על שמם שאי אפשר להם להיות נימולים כלל כי המילה הוא חותם הברית שהיהודי כורת עם הש"י להיות נאמן לאלהיו במסירת כל כחות גופו ונפשו אליו לגמרי מלידה מבטן שלמעלה מהדעת וההבנה והכרת השכל רק שבטבעו ותולדתו הוא כן. דעל כן אפילו ערלי ישראל נקראו מולים (נדרים לא, ב) והיינו אפילו מומר לערלות שאינו שומר הברית ומטמא עצמו בכל מיני טומאות אי אפשר לינתק שם ישראל ממנו שהוא כח היהדות שיש בו בתולדתו מורשה מהאבות ומיד כשירצה לשוב כחו יפה למסור כל כחות נפשו לגמרי להש"י. וכנודע בדורות השמד אפילו הרבה מפושעי ישראל מסרו עצמם על קידוש השם וכן בבראשית רבה (סו"פ סה) גבי יקום איש צרורות וכיוצא. וזהו רשימת הדם על הפתח דאף דבריש כל מרעין אנא דם (ב"ב נח, ב) שהוא הנפש הבהמית שמכחה כל מיני רע שבגוף, מכל מקום הם מוסרים ומקריבים זה להש"י. וזהו העצה שיוכל לקבל גילוי שכינה ולא תצא נפשו, אדרבא ימשיך חיות חדש ותוספת חיות על ידי הדביקות באלהים חיים, והוא על ידי הקרבת כל כחות וחיות נפשו הטבעיים המושרשים בו כולם להש"י. שזהו שורש קדושת הכנסת ישראל והוא שורש חיותם דכל חיות איש היהודי הוא רק כאשר מכיר זה בבירור גמור שאין לו שום כח עצמו רק כל כחותיו מהש"י ומסרם אליו. וזהו היציאת מצרים שנעשה לאומה שלימה מיוחדת להש"י ולהאומות זהו מיתתן ומצרים ביחוד הם הקליפה הסובבת התגלות אומה הישראלית לעם בפני עצמו דעל כן הם שיעבדום ורצו לעכב התגלות זה. ודייקא שם נבנו לעם בפני עצמו וכאשר יענו כן ירבה. ובגילוי שכינה שהוא התגלות שורש מדת כנסת ישראל והחיות של אומה הישראלית שהוא על ידי שהש"י שוכן בתוכם על ידי זה נגרם ממילא מיתה לבכורי מצרים דשורש חיותם הוא היפך מגילוי זה. והובטחו בקריעת ים סוף שלא יוסיפו לראותם עד עולם היינו שכבר נבחרו ונקבעו לכנסיה מיוחדת ועם מיוחד ואי אפשר להם לראות עוד ענין מצרים שהוא הקליפה המעלמת התגלות עם בני ישראל לגמרי. דזה לא יהיה עוד עד עולם דבכל הגליות לא נתערבו בין הגוים כדרך שנאמר במצרים גוי מקרב גוי וכל רואיהם יכירום לעם בפני עצמו מצויין ומובדל. וכאשר הוסרה קליפה זו המעלמת גילוי האמת ליעקב נתייראו כל אומות העולם מהם דראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. עד שבא עמלק וקיררה בפניהם כי הוא ראשית גוים שורש הדמייון החושב ומדמה הדמיון לאמת והוא שורש הפשיטות טלפיים דעשו לומר טהור אני. ועל כן הוא הראשון הנלחם עם בני ישראל אחר יציאת מצרים שנתגלה התחלת בנין כנסת ישראל נתגלה גם כן זה לעומת זה התחלת האשת זנונים המתדמות לאשת חיל כקוף בפני אדם (זח"ב קמח, ב). והתפשטות כחות הדמיון אפשר להכניסם לקדושה כי כל כח פרטי בפני עצמו הוא כח מכחות הנפש הבהמיית והיהודי שמוסר כל נפשו להש"י משתמש באותן הכחות בקדושה כרצון הש"י. ואותן מצעות שהציעה באיסור בגיות אפשר להציען בהיתר ביהדות (מנחות מד, א). אבל שורש הדמיון שהוא ההתדמות הדמיון לאמת שהוא שורש עמלק זה אין לו תקנה אלא למחותו, ובזה נעשה אצל בני ישראל גם הדמיון אמת, והוא על ידי שנהפוך הוא, כידוע דיש שני מיני מיתוק ליצר לאכפייא ולאהפכא, ולאכפייא היינו שישנו במציאות עדיין אלא שאינו שומע לו לעשות איסור וכופהו להיות נשמע לעצת התורה והיצר טוב. וזהו כח היצר שישאר גם לעתיד רק דנקרא לבן דאתלבן כמו שאמרו במדרש הנעלם (זח"א קלז, א) שאין צריך לבטלו לגמרי. אבל שורש היצר רע ועיקרו יבוטל לגמרי לעתיד וזהו החלק ממנו שההשתדלות בו בעולם הזה לאהפכא שיעשה ממנו טוב ויתבטל הרע לגמרי מהעולם מעט מעט עד שיגיעו לזביחת היצר לעתיד לבא שיהיה כשימחה זרעו של עמלק מן העולם לגמרי. דהכל אחד כי ממנו הוא שורש היצר רע בעולם הנמשך גם ללבבות בני ישראל שצריכים למחותו ולהיות נהפוך שישלטו היהודים המה בשונאיהם הם שונאי הנפש דיהדות שהוא מסירת הנפש להש"י. ועמלק שונא זה כמו שאמרו (ב"ר פ' סג) על פסוק דם שנאת, דם הפסח ודם המילה דשניהם מיוחדים בבני ישראל לבד המבטלים כל כחות נפשם להש"י. ועמלק שהוא ראשית גוים הוא שורש השנאה לכח זה, כי שורש הדמיון שהוא הדמיון שהדמיון אמת, מדמה שזה אמת שהארץ נתן לבני אדם להיות כחות נפרדים מהש"י. וזהו שאין השם שלם דהיינו יחוד עולמות עליונים עם התחתונים כי כל חפץ עמלק להפריד הארץ ומלואה וכחות הנבראים כולם מהבורא. ועל כן חשב לאבד היהודים שהם המורידים שכינה בתחתונים ומחברים הבורא עם הנבראים ומיחדים הכל והוא שונא יחוד זה של ביטול הנפש הבהמית גם כן במקורה להיות יחוד גמור גם משנברא העולם כעד שלא נברא העולם. דבזה אין מקום להתפשטותו והתפארותו בכבוד עושרו ורוב בניו ואשר גדלו המלך שזה כל האדם הגשמי בעולם הזה מצד גופניותו כל השתדלותו ומאויו לזכות לעושר שבזה יוכל להגיע לכל מיני תאות, ולכבוד ובכללו גם הסרת הקנאה כי כלום מתקנא גדול בקטן, ולבנים שבזה חושב שיש לו הנצחיות גם כן והקיום במין אחר שימות עדיין ישאר גזעו בעולם הזה. וזהו תכלית שלימות העולם הזה לבני עולם הזה. וההתפארות בשלימות זה הוא רק להמשוקע בעולם הזה ונפרד לגמרי מהש"י כגויי הארצות אשר הם יתהללו החכם בחכמתו שזכה לכבוד אשר חכמים ינחלו, והגבור בגבורתו שזכה לבני הנעורים אשר הם כחצים ביד גבור וכאיש גבורתו, והעשיר בעשרו. אבל הנביא אמר שלא יתהללו בזה כי אם בהשכל וידוע אותי דהיינו שמכיר דהכל מהש"י כל חכמתו וגבורתו ועשרו וכבודו ורוב בניו הכל לפי שהש"י רצה לתת לו ולית ליה מגרמיה כלום וכך יוכל לתת לאחר כמו לו ובמה יתהלל רק הוא תהלתו מה שהוא מכיר שהוא מהש"י. ועל ידי זה הוא שליטת היהודים בשונאיהם ושליטת מרדכי על בית המן וניתן לו כל הכבוד והעושר וכן מסתמא גם לרוב בנים דעל כן אמר דובר שלום לכל זרעו כי זכה לזרע רב גם כן. כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא (מו"ק כח, א) וידוע דמזלא היינו שורש הנפש במקורה המזיל ונטיף חיות לכל התפשטות הנפש, ואין מזל לישראל ידוע הפירוש שהאין הוא מזלם, רצה לומר ששורש חיותם וכח נפשם הוא שהם אין ואפס מגרמייהו רק מה שהש"י משפיע. וזהו המזיל והמטיף להם השפע דבני חיי ומזוני. אבל מצד פרידתם בישות כאלו הם יש ודבר נפרד אין להם מציאות ושפע דבני חיי ומזוני כלל כי אינם תחת המזל דישות, שהוא תחת השמים ממשלת הכוכבים ומזלות שהוא המזל דעכו"ם, שהם יש להם שפע בני חיי ומזוני דישות שמצד המזל שתחת השמים. ועמלק שהוא הראשית גוים הוא המזלא דאומות העולם שעל ידו נמשך השפע דבני חיי ומזוני לכל האומות וכשימחה זרעו מן העולם יתבטל כל השפע מאומות העולם ויהיו גרים גרורים לעתיד לבא. כי כל שפע שלהם הוא רק מצד הדמיון ושפע דהאי עלמא דשקרא שהוא רק עד ארגיעה. והוא חשב שזה אמת ובעת תכלית תקפו וגדולתו שחשב לתלות מרדכי ולמי יחפוץ המלך לעשות יקר כו' דעתה יגדל כבודו עוד יותר שירכיבוהו ברחוב וגו' נהפוך הוא, ונתגלה לו תכלית שפלותו וסופו לתלותו על ידי זה. וראה כי כל כבודו דמיון, ומחשבתו שהדמיון שלו אמת זה שקר גמור, כי האמת שאין עוד מלבדו ואתה מחיה את כולם, שאין חיות לשום בריה ודבר שבעולם אלא מחיותו יתברך, ואי אפשר להפריד כלל הנבריאם מהבורא דאז לא היתה להם מציאות כלל. והוא נמחה מן העולם לגמרי כאשר פוסק קבלת חיותו מבוראו.

    אבל דבר זה נעלם בעולם הזה הנמשך ללילה וכאשר נתגלה זה בלבבות בני ישראל להכיר בבירור גמור דגם כל הנהגת עולם הזה ממנו יתברך ומלכותו בכל משלה כמו שהיה אז כמו שאמרו במגילה (יא, א) אימתי ראו כל אפסי ארץ כו' בימי מרדכי ועד שרבים מעמי הארץ מתייהדים מעין דוגמא דלעתיד, אז כמו דלעתיד בשוב ה' וגו' היינו כחולמים יהיו כל עניני עולם הזה כחלום ודמיון בעלמא כך ראו אז שכל הגזירה והפחד שהיה על היהודים מקודם היה רק חלום ודמיון. אלא שדמיון זה הועיל להשיב לבבות בני ישראל לאביהם שבשמים כמו שאמרו (שם יד, א) גדולה הסרת טבעת מארבעים ושמונה נביאים וכן אמרו בסנהדרין (צז, ב) לעתיד מעמיד מלך קשה כהמן והם שבים בתשובה ודייק כהמן דכיון דהכונה רק להשיבם בתשובה כל קשיותו אינו אלא דמיון כוזב בעלמא כמו שהיה בהמן מאחר שבאמת אין רצון הש"י כלל לזה. ונמצא הדמיון גרם לביטול הדמיון והתגלות האמת ועל ידי זה שב הדמיון להיות אמת לא שהדמיון עצמו אמת כמות שהוא דזה שקר רק שמצד ההתהפכות נעשה ממנו הכנה לטוב אשר ישלטו היהודים וגו' והוא על ידי שיתגלה להם על ידי זה האמת וישלטו על הדמיון המעלים האמת. ולפי שלעולם שליטת האדם באדם לרע לו לאדם בליעל כידוע הוא דרך הלבשה חלק בחלק ואבר באבר זה לעומת זה כקליפה הסובבת לפרי כידוע וכאשר הוא חוזר לשלוט בו הוא דוגמת שליטתו כי הוא כנגדו ממש. על כן כמו שהוא חשב לאבד כי זהו כח הרע דעמלק שרוצה להרוג ולאבד אח"כ נהפך שהיהודים הרגו ואבדו בהם. וזהו הפור שהוא הוראת הדמיון, דהיינו המקור של הדמיון והראשית שלו טרם שנתגלה לפועל שזהו שורש עמלק הראשית דגוים שהם כללות עולם הזה הדמיוני והוא המזל של רוממות אומות העולם נגד ישראל כפי הדמיון. נהפך לפורינו להיות אדרבא אז רוממות קרן ישראל נגד אומות העולם כי נמחה זרעו של עמלק ונעשה מהיש אין והאין הוא המזל לישראל. ופור זה עצמו אדרבא הזיל והטיף שפע לישראל כי הוא הגורל אשר מה' כל משפטו והוא אלהי ישראל לבד. וכמו שכלל הבריאה דששת ימי בראשית היה בשביל ישראל כן כלל קיום הבריאה דששת אלפי שני הכל בשביל ישראל וכל מה שנעשה ונפעל בעולם הכל לצורך ישראל וכמו שאמרו ביבמות (סג, א) אפילו ספינה הבאה מגליא כו'. ועל כן הפיל פור מיום ליום ומחודש לחודש שלא רצה שום חודש ויום לקבל פור להרע לישראל כמו שכתב בתרגום כי הזמן גם כן נברא מכלל הבריאה והוא גם כן לצורך ישראל וכמו שנאמר החודש הזה לכם ואיך יקבל על עצמו להרע בו לישראל וכל שכן לאבדן מן העולם לגמרי ח"ו כי אם כן יאבד כל הבריאה ויאבד גם הזמן והיום והחודש עצמו מן העולם גם כן עד שהגיע לחודש אדר שבו נפל הפור ושמח לפי שבו מת משה רבינו ע"ה. הענין כי כל חודש יש בו אור מיוחד בפני עצמו כפי האותיות שנבראו בו כמו שאמרו בספר יצירה דשתים עשרה פשוטות נגד שנים עשר חודש וניסן באות הה' הרומז לשכינה כי בו התחלת גילוי שכינה בתחתונים. ועל כן הוא ראש חדשים שזהו תכלית המכוון דחדשים שישראל מונין ללבנה שעתידים להתחדש כמותה. בכל חודש השגת התגלות מיוחד מה שכנסת ישראל מקבלת מדודה כלבנה המקבלת מהחמה כנודע. ובניסן הוא התגלות גמור להאיר גם בחשכת לילה וראתה שפחה על הים כו' בראיה גמורה על ידי שמאיר כל הלילה ולכל בני ישראל היה אור גמור במושבותם. ונודע דיתרון האור הוא מן החושך דכאשר הוא אור בהיר בשחקים אין רבותא כל כך רק כאשר יש חושך ומאיר אז ניכר היתרון ושלימות האור, על זה תכלית בריאת העולם להיות ברישא חשוכא ואח"כ דייקא נהורא. וזהו כל השתלשלות החדשים מראשית השנה בניסן שהוא הגילוי הגמור אבל בראיה בעלמא עד שיקבע בקנין גמור באחרית השנה להכיר הגילוי גם מתוך תוקף ההעלם. וזהו באדר שנברא באות הק' הרומז לקדושה כמו שאמרו בשבת (קד, א) ק' קדוש, דהוא במקום גדר ערוה כמו שאמרו ביבמות (ירוש' פ"ב ה"ד). כי הקדושה הוא היחוד שאדם מייחד ומוסר עצמו וכל כחותיו להש"י דוגמת קדושי אשה שהיא נקנית בזה לבעלה להיות מותרת לו. וזה נמצא רק במקום שנמצא גדר ערוה היינו בישראל, דעכו"ם אע"פ שגדרו עצמם בעריות מימות המבול מכל מקום אין הערלה נקראת אלא על שמם (נדרים לא, ב). כי המילה הוא החותם של הש"י על גדר הערוה שגם אבר זה מיוחד להש"י דבאבר זה הוא תוקף התאוה והכונה לגרמיה שיש בזה באדם מחטא אדם הראשון ואילך כמו שאמרו (מ"ר ר"פ תזריע) דאפילו חסיד שבחסידים כו' והוא ישי שמת בעטיו של נחש דזהו עטיו של נחש וחטא אדם הראשון דעל ידי זה נמשך בכל זרעו כן. והתיקון הוא המילה דעל כן אמרו (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון משוך בערלתו היה דנוצר מהול אבל על ידי החטא נמשך. ועל כן לא מל אברהם אבינו ע"ה את עצמו קודם שנצטוה כמו שקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה כי לתקן לגמרי אי אפשר עד עת קץ שאז יבולע באמת המות לנצח, אבל בעולם הזה העלים הקב"ה דרך עץ החיים ולא רצה שיתוקן תיכף לגמרי עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ואם כן המילה מעצמו אינו כלום אלא כערבי וגבעוני מהול דמכל מקום נקרא ערל ואי אפשר כלל להיות בזה אין מצווה ועושה דכל שאין מצווה אין כאן עשיה גם כן דהרי באמת בעולם הזה עדיין יש בו כונה להנאת עצמו. אלא שלאותם שהש"י ציוה למול היינו שהוא חתם שמו עליהם דהם באמת עומק אמיתות כונת הנאת עצמם גם כן הוא רק לשמים כי חלק ה' עמו. ועל כן אמרו באברהם וכרות עמו כו' שהש"י אחז עמו (ב"ר פ' מט) ומצא עצמו מהול (שם סו"פ מז) לא שהוא מל את עצמו כאלו השתדלותו פעל זה. וזה טעם דאין בזה ענין השתדלות אדם כבשאר מצוות ועל כן נימול בעודו תינוק שלא ידע כלום כי אין בזה השתדלותו רק שהש"י החתימו חותמו שהוא מוגדר מערוה ואפילו שלמראית עין אינו כן. ועכו"ם בהיפוך אפילו המולים רצה לומר המראים עצמן בפועל בתכלית ההגדרה באמת אינו כן וכמו בלעם שהיה נביא אומות העולם אדרבא פרץ גדר ערוה. ועמלק חתך מילותיהן ואמר טול מה שבחרת (מד"ת תצא ט) כי אומות העולם קוראים להש"י שונא זימה כמו שאמרו בסנהדרין (צג, א) גבי נבוכדנצר וגבי בלעם (שם קו, א) וחשבו דזהו מה שבחר בישראל המולים לפי שהם מלים וגודרים עצמן וכשראה אותם הנחשלים דהיינו שאינן כן וכמו שאמרו (מד"ת שם) על פסוק אשר קרך שנעשו בעלי קריין שהביאן בנסיון ולא עמדו בו על כן אמר טול מה שבחרת כי הנה ככל הגוים בית ישראל. אבל באמת יעקב בחר לו י"ה ישראל לסגולתו כידוע הפירוש על והייתם לי סגולה מכל העמים דרצה לומר כמו סגולה שהוא בלא טעם נגלה רק כך הדבר מסוגל בסגולה כך מה שבני ישראל לו יתברך מכל העמים הוא בלא טעם בהתגלות בעולם הזה כלל. דהגם דשניהם שוין למראית העין בעולם הזה, ואוהב את יעקב שהוא היפך הזימה שהש"י שונא, ואת עשו שנאתי שהוא מלא זימה אף דלמראית העין אינו כן מכל מקום הש"י מכיר שרשם הנעלם מעיני בני אדם בעולם הזה הרואה לעינים. והמילה הוא עדות על השורש דבני ישראל הנעלם בעולם הזה דשורשם גדורים בעריות ועמך כולם צדיקים וקדושים ומה שאין נראה כן הוא רק מצד דמיון עולם הזה דהיינו כחולמים.

    וזהו קדושת חודש אדר שהוא נגד זרעא דיוסף שומרי הברית שגדר עצמו מערוה ושם אתה מוצא קדושה. על כן נברא באות הק' ואין עמלק נופל אלא בידם כי כל טענתו הוא נגד קדושה זו דעל כן אמרו ויזנב וגו' כידוע. ועל כן בו נולד משה רבינו ע"ה שהוא שורש הקדושה דבני ישראל עד שפירש לגמרי מן האשה ובו מת גם כן כי עדיין אין התגלות הקדושה דבני ישראל גלוי לכל בפועל גמור והאמת היא נעלמת. וזהו גם כן מצד אותו חודש מצד הדמיון שבו, דבכל דבר אמת יש דמיון כנגדו זה לעומת זה, וגם בקדושה וגדר ערוה יש קדושים באמת וזהו אצל כלל בני ישראל ולא עשה כן לכל גוי, ויש שכפי דמיון העולם הזה נראה מוגדר וקדוש וזה יש גם באומות העולם כידוע שמצוי אצלם גם כן הפרושים מעריות לגמרי ויחשבום לקדושים. ובאמת הוא דמיון כוזב וכמו שבישראל אפילו הפרוץ פרצתו אינו אלא מצד ההוצי הסובבים לאסא כמו שאמרו בסנהדרין (מד, א) וכדרך שאמרו בשיר השירים רבה על פסוק ששזפתני השמש דברחיצה מועטת מתלבנים. כן בעכו"ם להיפך הם שחורים ממעי אמם ומה שמתלבנים ומראים עצמם קדושים הוא רק למראית העין וברחיצה מועטת מתגלה שחרותם העצמי. ומכל מקום מצד הדמיון גם זה נראה קדושה ובעולם הזה כל זמן שלא בלע המות לא נגלה עדיין קדושה האמיתית על כן בו מת משה רבינו ע"ה וגם באותו קדוש פגעה מדת הדין, וכל מיתה הוא רק מצד חסרון הקדושה הגמורה, ואצלו לא היה שום חסרון קדושה כלל, על כן לא ידע איש את קבורתו ומת רק על פי ה' בנשיקה (ב"ב יז, א) שהוא אדרבא מצד תוקף הקדושה. אלא שבזה גרם חסרון למראית העין בקדושה דבני ישראל שאצלם לא היה מורגש בפועל קדושה כל כך ומצד הזה נחשב החסרון בו כי פרנס הוא הדור. וזהו החטא דמי מריבה יען לא האמנתם להקדישני, ויקדש בם, כי ה' צילך ובקדושת האדם גם הש"י לעומתו נקדש בתוך בני ישראל והיינו על ידי קדושת בני ישראל. דידוע מים רומז לתאוה ומשה רבינו ע"ה היה מרוחק לגמרי מכל מיני תאוה וחמדות עולם הזה וכמו שאמר מאין לי בשר דזה אין שייכות לו למדריגתו רק להמטיר לחם מן השמים והוליכם במדבר המנוגב מכל טובה והוציא מים מצור החלמיש המנוגב לגמרי. והש"י אמר שידבר אל הסלע ונתן מימיו היינו שגם לו יש מים כי באמת הש"י ברא התאוה ואינו לבטלה רק כשלא יחמוד ויתאוה למה שאינו שלו. ואין לך בריה שאין לו חשק ותאוה לאיזה דבר השייך לו וזהו מימיו השייכים לו. ועל ידי הדבור לשם ה' יהיה הנתינה לשם שמים וזהו קדושת התאות דבני ישראל שאע"פ שגם בהם יש תאוה, אמיתות תאותם של ישראל הוא הש"י וכל תאותם לשם שמים. ומשה רבינו ע"ה הכה בסלע הכאה רומז ליסורין וביטוש קשיות הגוף שלא ישקע בתאותיו כי הוא חפץ להרחיק בני ישראל מתאות גם למראית העין כי חשב מה שלמראית העין תאוה הוא גם כן היפך הקדושה. וזה גרם חסרון בקדושה דהש"י שהוא תלוי בקדושה דבני ישראל, ועל כן נגזר עליהם מיתה, ויקדש בם במיתתם דבזה נתגלה הקדושה שבתאות בני ישראל דמחמתו נענשו ונוסף התגלות קדושתו יתברך. כי זהו קדושתו יתברך כאשר ישראל קדושים שגם כל תאותיהם לשם שמים וכמו שאמרו (נדה לא, א) ומספר רובע ישראל דאותו רשע אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר זה שהוא לא ידע אפשרות קדושה בדבר זה. אבל באמת אצל בני ישראל הכל קדושה.

    והמן כשראה שבו מת משה רבינו ע"ה שמח חשב דבאמת אז הוא העלם הקדושה דבני ישראל ולא ידע דהעלם זה הוא אדרבא תוספות גדול בהתגלות קדושתם. ולא ידע דבו נולד משה ובו אדרבא התגלות קדושה דבני ישראל וגם מיתתו הוא תוקף גילוי גם בהעלם. וזהו כל קדושת החודש אדר להראות קדושת בני ישראל גם בתוך תוקף החשכות וההעלם דעל כן חייב לבסומי עד דלא ידע (מגילה ז, ב) ובלא דעת [שזהו מיתת משה רבינו ע"ה סוד הדעת כנודע] ניכר גם כן ההבדל בין ישראל לעמים. והגם דקם רבה ושחטיה לרב זירא למחר החייהו והרציחה שלו היתה רק למראית העין ומצד הדמיון ולא כרציחה דעכו"ם, כי אין אצל בני ישראל רציחה באמת כלל. ושתיית יין עצמו היא התאוה שבו היה חטא אדם הראשון למאן דאמר ענבים סחטה לו וכן חטא נח וישכר וחטא דעשרת השבטים השותים במזרקי יין וכמו שאמרו בשבת (קמז, ב) ובויקרא רבה (פ' ה) מחמרא דפרוגיתא. אבל בפורים חייב לבסומי והשתיה כדת של תורה ואע"פ ששותה ומשתכר וזה בכלל אשר שנא ה' כמו שאמרו (פסחים קיג, ב) שלושה הקב"ה אוהבן שאינו משתכר ומכלל הן נשמע לאו לכל לץ היין הומה שכר. אבל בפורים אין רע דזהו עיקר קדושת הפורים שנתברר שכל התאות דבני ישראל הם בקדושה והכל להש"י וכל מה שעשו נגד זה לא עשו אלא לפנים ולמראית העין ולא עינה מלבו. ועל כן על ידי זה זוכין לבנים כי אברהם אבינו ע"ה ראש אומה הישראלית לא זכה לבנים שיקרא לו זרע בהם אלא אחר שנימול כי המילה הוא השתנות עצם הגוף שנעשה גוף אחר ואז יוכל להוליד בדומה לו כיון שנשתנה עצמיותו להיות כך. וכמו שהאדם מוליד אדם ובהמה מוליד בהמה כך ישראל מוליד ישראל ועכו"ם מוליד עכו"ם ואי אפשר לעכו"ם לצאת מישראל או ישראל מעכו"ם כי מלידה מבטן הם נפרדים ושונים זה מזה. ולא רצה הש"י שיוליד בנים אלא הראוים ליקרא בני אל חי וזרע אמת, ובבני ישראל עצמם כל מי שיש בו קדושה והגדרת ערוה יותר זוכה לריבוי בנים יותר וכמו שאמרו בבני משה רבו למעלה משישים רבוא (ברכות ז, סע"א) ובזרעא דיוסף נאמר עם רב אתה. ובכלל בני ישראל בימי שלמה המלך ע"ה ובנין בית המקדש להתגלות שכינה בתחתונים בקביעות, שהיו אז בתכלית תוקף הקדושה נאמר יהודה וישראל רבים כחול. כי הריבוי דבני ישראל נמשך מהקדושה והגדרת הערוה דוקא, שהוא למראית העין גורם מיעוט הריבוי, אבל אצל בני ישראל אדרבא על ידי זה כן ירבה. כי הקדושה הוא שאין לו אלא לב להוציא בשר כמו לעתיד כמו שאמרו ז"ל (זח"א קלז, סע"ב) על פסוק ונתתי לכם לב בשר והש"י נותן להם כן. ואמרו ז"ל בזוהר כת"י על פסוק מי ילד את אלה הובא בספר חסדי אבות דאין שום טיפה מבני ישראל לבטלה והכל נעשים נפשות קדושות לעתיד לבא. וזהו רק בבני ישראל ולא עשה כן לכל גוי, שהם כונתם האמיתית העצמיות הוא רק לתאות עצמם לבד ואפילו מתכוין להוליד בן אין זה כונתו האמיתית כלל. ואמר חכם פילוסופי מחכמי אומות העולם רוב הבנים רקב הממון הרי כל חכמתם למאוס ברבוי בנים, שאין מאמינים דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני, והבורא נפשות רבות בורא פרנסתן להחיות בהן. וכן שמעתי על מה שאמרו בתנא דבי אליהו (סא"ר סו"פ כ) על אגג שנאנח שיכלה זרעו ועל ידי זה זכה להוליד המן היינו מה שבני בניו למדו תורה כי אנחה זו אינה אצל אומות העולם שאין דואגין כלל על השארת בנים לאחר מותו. רק הוא מצד שרשו מעשו שנקרא ישראל מומר בקידושין (יח, א) שהיה בו שורש יהדות מאבותיו וזו אנחה של יהדות ועל כן זכה להיות ממנו השארה בין ישראל. וכן המן שנתפאר ברוב בניו נראה שהוא גם כן מצד הטוב הגנוז בו קצת שורש מבני ישראל להכיר שיש בזה התפארות וטובה. אבל מכל מקום אחז לשון אבותיו דעשו אמר יש לי רב ויעקב אמר יש לי כל וכן המן אמר רוב בניו ואצל מרדכי נאמר לכל זרעו. כי מי שיש לו מדת הסתפקות כל מה שיש לו הוא אצלו שיש לו כל, מה שאין כן מי שהומה ומהמה בתאות אפילו יש לו הרבה מאד אומר שיש לו רב אבל לא כל, כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו (קה"ר פ' א) וכן ריבוי הבנים שנתפאר שב אצלו לתאוה וחמדה ככל חמדת העולם הזה כי לא כיוון לשם שמים וכל מה שהיה לו לא היה מספיק לו עדיין. ועל כן סופו עשרה נהרגו ועשרה נתלו ועשרה מחזרים על הפתחים (מגילה טו, ב) ולא היה לו במה להתפאר רק כמו רגע. ומה שנשאר ממנו לעולמי עד מבני בניו שלמדו תורה, ועל כן נכתב התפארותו זו במגילה כי לא היה דבר ריק לגמרי, זה לא נקרא באמת על שמו כי גר שנתגייר כקטן שנולד ואין לו עוד יחס אבות. ואצל בני ישראל להיפך כי ממה שנאמר במרדכי לקחה לו לבת נראה דלא היה לו בנים כלל ועל כן לקח יתומה לגדל שתהיה לו לבת ליקרא שמו עליה. כי כל זמן שזה קם זה נופל ואחר שזה נפל אז זה קם וזכה להיות גם כן דובר שלום לכל זרעו. וידוע דשלום רומז למדת היסוד שלום בית, ודובר לשון הנהגה כמו ידבר עמים, שהנהיג והכניס מדת השלום בכל זרעו שיהיה זרע קודש וזרועי זרע למינם בקדושה ובשלימות. ואע"פ שהיה רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו שפירשו ממנו סנהדרין (מגילה טז, ב) ואם כן כפי הנראה לא היה בכלל תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם על זה אמרו כי מכל מקום היה דובר שלום לכל זרעו ורב שלום בניך, ואין צריך לאל תקרא אלא בוניך רק בניך כפשטיה, כי זהו עיקר השלום וכמו שנאמר וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

    ותחלה ניתן זה להמן כפי הדמיון דעד ארגיעה וכדרך שאמרו בזוהר ויקרא ט' ריש עמוד א' כד בעא קב"ה לאתפרעא מרשיעיא ולאובדא להו יהיב להו שלום עיין שם. ואע"ג דאין שלום אמר ה' לרשעים, השלום שניתן להם כדי להאבידם הוא באמת אין שלום מאחר שהכל הולך אחר התכלית והמכוון, וכיון שהגאון הוא לפני שבר גם הוא מכלל השבר. וכשנתגלה דנהפוך הוא אז לישראל ניתן שלום אמיתי ופורים בגימטריה של"ו וחסר המ' סתומה הרומז על הסתימה וההעלמה בעולם הזה. והוא סוף כל הנסים כמו שאמרו ביומא (כט, א) וסוף כל קדושת הזמנים שבני ישראל קבעי לה דישראל מקדשי [לאפוקי שבת דקביעא וקיימא] אין אחריו עוד קדושת זמן עד ראש חודש ניסן שהוא ראשון לחדשי השנה והתחלת סדר חדש, כמו שלום שהוא חותם כל הברכות בברכת כהנים ובתפלת שמונה עשרה. ובויקרא רבה סוף פרשה ט' דכל הברכות טובות ונחמות חותמין בו, כי הוא הסוף והתכלית המכוון מכל הברכות לייחד כנסת ישראל עם דודה, ואז יהיה שלום הכל שלום, ושם דכל הברכות כלולות בשלום, וכן אמרו בסוף עוקצין דרק הוא הכלי המחזיק ברכה. וכן הוא קדושת ימי הפורים כלי מחזיק ברכה וכולל כל מיני ברכות דעל כן אמרו בתיקונים (תי' כא) על יום הכפורים דרצה לומר כפורים כמו פורים וידוע מי נתלה במי קטן בגדול (תענית ז, א) כי פורים הוא ימי רצון הרבה יותר מיום הכפורים כי הוא רב שלום האמיתי חותם כל הברכות. ואין כאן מקום להאריך יותר.

    סליק ספר רסיסי לילה מכתי"ק.

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נז'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נז'

    [נז] ענין מצות נר חנוכה לזכר נס דחנוכה ובאמת עיקר הנס היה הצלתם משמד היונים והנס דשמן זה היה אח"כ ענין בפני עצמו דלכאורה אין לו שייכות לגוף ישועת ההצלה שהוא העיקר. ובנוסח על הנסים לא נזכר כלל נס זה שהיה בשמן רק דאח"כ באו כו' והדליקו נרות. אבל כל ישועה שנקבע ממנה זכר לדורות היינו שכבר נושעו הנפשות דישראל באותו ענין שהיה להם איזה חסרון מה דמחמתו היו הגזירות והצרות מקודם דהכל במשפט. וכשנתעוררו בני ישראל לתקן לאותו החסרון בלבבם אז נושעו מהצרה. וכאשר תיקנו לגמרי אותו ענין עד השורש של כללות כנסת ישראל בענין שמהיום והלאה כל נפשות דבני ישראל הם מתוקנים בפרט זה אז נקבעה ישועה זו זכר לדורות. וקבעו איזה מצוה להיות לאתערותא דלתתא באותו זמן להמשיך עליהם קדושת תיקון זה. דכל דבר של קדושה אין בא בעצמו ללב אלא על ידי איזה אתערותא דלתתא ופתיחה כחודה של מחט מלמטה וקבעו מצוה הראויה לפתיחת אותו האור והקדושה בלב. וידוע מטעם האריז"ל דמתתיהו תיקן ההוד שהיה מקודם הודי נהפך עלי למשחית [ומקרא זה אמור בדניאל י' כאשר נתגלה לו דהנה שר יון בא ע"ש] ועל כן תיקנו על הנסים בהודאה ועל כן הם שמונה ימים כי הוד הוא ספירה שמינית וממשיכים לה על ידי הדלקת הנרות אור משמונה ספירות הקודמת עד הכתר. וביאור זה כידוע דנצח והוד הם תרין ירכין או תרין ביעין דדכורא ורצה לומר כחות ההשפעה להזולת. ושם היה נגיעת שרו של עשו ביעקב אבינו ע"ה כי לא יכול לו לעצמותו שכולו אמת ומטתו שלימה ואין בו פסולת כלל אבל נגע בכף יריכו ואמרו בבראשית רבה סוף פרשה ע"ז בצדיקים וצדקניות נביאים ונביאות שיצאו ממנו ואיזה זה דורו של שמד. ובאמת בזמן השמד שהתחיל מהיונים כבר פסקה נבואה מישראל אבל אע"פ שאינן נביאים בני נביאם הם (פסחים סו, א) ויש בהם כח הנבואה כי מהירכין נצח והוד שם יניקת הנביאים כידוע ועל כן קראום כאן נביאים. ויעקב אבינו ע"ה העמיד קומה שלימה של כנסת ישראל כולם זרע אמת אבל ידוע דמדת המלכות שהיא רזא דכנסת ישראל רגליה יורדות מות. והענין דבכל קומה השלוש תחתונות הם כחות המשפיעים לזולת וגם בכנסת ישראל יש כח זה להשפיע לזולת גם כן ומה שזולת כנסת ישראל היינו אומות העולם כמו שמקריבים שבעים פרי החג נגד שבעים אומות. וכמו שיהיה לעתיד דמשיח יבוא ליתן קצת מצוות וללמד תורה גם לאומות העולם (ב"ר פ' צח) ונהרו אליו וגו' עמים רבים וגו' ואז אהפוך אל עמים שפה ברורה. וזהו הרגלין היורדות מות מקום הקליפות והרע שהוא כחות האומות להוציא גם הניצוצות קדושה שבהם ולהחזירם אל הקדושה. ועל ידי כח זה שבכנסת ישראל שרוצים להחזיר גם כחות העמים לקדושה על ידי כח זה שברע דזה לעומת זה עשה אלהים נתעורר באומות הכח והרצון לגזור שמד ח"ו על ישראל להחזיר אדרבא כנסת ישראל ח"ו להם. אבל כל זמן שכנסת ישראל בשלימותה היינו שאין כונתם בהתחברותם עם אומות העולם אלא לשם שמים להוציא הניצוצות קדושה שבהם, דהירכין מחוברין עם הגוף, אז אע"פ שצופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו. אבל באמת נאמר בהתחברך עם אחזיהו וגו' ואע"פ שנתכוין לשם שמים בתחילתו מכל מקום העוסק עם מנוול מתנוול וכמו הגורף ביבין שאי אפשר שלא יתלכלך גופו בטיט וצואה. וצריך לזה זריזות וגבורה גדולה שלא להניח שום טינופת לידבק בו ולא כל אדם זוכה. ובהאבקו עמו אז ניתק כף הירך מהגוף היינו שלא היה נמשך ההשפעה לזולת עוד מהגוף שהוא האמת לאמיתו רק איזה כונה זרה וחיצונית וזה גרם נגיעתו בו. ובזה לבד יש לו נגיעה בכנסת ישראל כאשר הם רוצים להתחבר עמם אף שהוא כדי להאבק בם ולהכניסם לקדושה מכל מקום חבור זה גורם איזה חסרון ונתיקה מכונת האמת ליעקב ועל ידי זה הם באים כנגדם לנתקם לגמרי בגזירת שמד שחושבים שיוכלו לנתק ולעקור הירך לגמרי מהגוף. ובאמת זה אי אפשר כלל כי היתה רק נתיקה לפי שעה בעת חשכת ליל שלא ידע להזהר וכשזרח לו השמש והאירו עיניו נתרפא מצלעתו ושב הירך לאיתנו בגוף. ואפילו המשומדים שבישראל לא ידח מהם נדח לעת קץ כשיבוא היום, עולם הבא הדומה ליו,ם וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וכל ישראל נקראים יראי שמי שהוא דרגא דכנסת ישראל כנודע. וכל זמן שהיו ישראל בארץ ישראל לא היה להם שום התחברות לעמים רק אחר הגלות התחילו לחבר עמהם ועד שחטאו בנשיאת נשים נכריות אלא ששבו על זה בתשובה שלימה על ידי עזרא ונחמיה. ומכל מקום כמדומה בעיני דהבנים שהשימו הן הם או צאצאיהם שנשתמדו בימי היונים ועוררו השמדות שהיה על ידי משומדים מבני ישראל ככתוב ביוסיפון. והראשונים שנזכרו בזה בכתוב הם בני יהושע בן יהוצדק כהן גדול וכשהעבירו עוונו בזה לפני המלאך אמר לו בזכריה ג' שמע נא וגו' ורעיך היושבים לפניך וגו' מביא את עבדי צמח. ואמרו ז"ל (סנהדרין צג, א) דריעיו הם חנניה משאל ועזריה שנעשה להם מופת דגם הם כל עסקם עם העמים לברר אמיתות אמונתינו לעיני כל הגוים. ועל כן דניאל הוא שאמר הודי נהפך וגו' כי הוא היתה לו שלימות מדת ההוד. והם היושבים לפני יהושע בן יהוצדק שהוא מזרעא דאהרן וכהן גדול במקומו שהוא שורש מדת ההוד כנודע. והוא שהיה כהן גדול הראשון בבית שני מסתמא נתחזק ונתאמץ במדה זו בשלימות ועל כן נקראים הם ריעיו היושבים לפניו דזהו שלימות ההוד כענין קרני הוד דמשה רבינו ע"ה שמאיר ויוצא הוד ממנו לזולתו. ועל ידי זה נתפס הצואה בבגדיו אלא ששבו בניו בתשובה וזכה ללבוש מחלצות. ונראה לי פירוש מחלצות היינו מלבוש שיוכלו לחלצו ולפשטו תמיד כי לא יעזוב מדריגתו אלא שכשמתלכלך קצת יוכל לפושטו מיד ובזה יוכל להתחזק במידתו. והבטיחוהו בביאת משיח שהוא יגמור התיקון לכל העולם כולו. אולם קודם זה הודי דייקא ההוד דקדושה הוא עצמו נהפך למשחית, דעל ידי הופעתו להיות מורגש גם לאומות העולם באו להתחבר עמהם עד שנהפך על ידי זה למשחית. והתחלת שמד יונים היה על ידי העתקת התורה יונית שזה היה על ידי הרגשת ההוד דכנסת ישראל עד שגם מלכי עמים הודו להם. כי בקשת העתקת התורה היתה בשביל שהכירו מעלתה, וכבוד גדול כיבדם תלמי על זה ועל כן היתה ההעתקה על ידי כהנים. אבל חכמי ישראל הרגישו שזה היה הפיכת ההוד למשחית וגזרו תענית על זה וכמו שאמרו במגילת תענית דהחושך בא לעולם אז שלושה ימים שהוא היפך ההוד שהוא זיו ואור המאיר לכל באי עולם.

    ומשה רבינו ע"ה כתב התורה על האבנים באר היטב בשבעים לשון (סוטה לה, ב וע' ירושלמי הובא בתוס') אלא שמצד מידתו שהוא בניצוח לעמים ומה שקירב ערב רב היה רק על ידי שגיירם לא הזיק זה. כי הוא לא הלך למסור להם רק כתב על האבנים והניח הפקר והם מעצמם שגרו נוטירין והעתיקו. כי כן הוא המדה ימין דוחה ושמאל מקרבת והוא מדת אהרן ע"ה אוהב שלום ועל כן אף דמאחוריה אתא ונשייה לתרווייהו כמו שאמרו בחולין (צא, א) עיקר התחלת השליטה היה מצד השמאל שהוא נגד הימין דזה לעומת זה שבו האדם בליעל חפץ לנצח ולפשט אדרבא הודו. ועל ידי שליטתו בהעלמת ההוד דקדושה על ידי זה רוצה אח"כ להתגבר גם על מדת הניצוח שלהם כל זמן חשכת הלילה עד זריחת השמש לרפאות שהיה גם כן על ידי הכהנים בני חשמונאי שהשיבו אור ההוד למקומו על ידי קידוש שם שמים דאותן שמסרו עצמן על קידוש השם. ואלעזר הכהן ראש המעתיקים התורה יונית גם כן תיקן את עצמו בזה שזכה ליהרג אח"כ על קידוש השם ככתוב ביוסיפון. שבזה נתגלה ההוד דבני ישראל שאין יכולת ביד האדם בליעל לנצחם כלל. ועל ידי זה זכו לנס דשמן שהראה להם הש"י שהם ראוים להאיר לפניו בבית המקדש שמשם האורה יוצאה לעולם. (מ"ר ר"פ בהעלותך) וזהו ענין מצות נרות דבית המקדש שהוא להאיר לפניו במבואות האפלים כי העולם הזה הוא מבואות האפלים מאור הש"י על ידי האומות העולם. וכמו שאמרו בבראשית רבה (סו"פ ל) על אברהם אבינו ע"ה שבא והאיר לפניו כביכול במבואות האפלים היינו במה שפירסם אלהותו יתברך לכל האומות. וזה היה גם כן כל העבודות דבית המקדש שהיה שם גילוי שכינה לפרסם אלהותו. והדלקת הנרות הוא להאיר לכל באי עולם גם לאותם שבתכלית החשכות. ועל כן בנוסח על הנסים פרט מכל העבודות מה שהדליקו נרות שזהו עיקר שלימות מדת ההוד שתקנו אז. ולא נזכר הנס שהיה להם בזה דאין זה מענין הנס והישועה דחנוכה רק הוא מה שגילו להם מן השמים שנתרצו לפניו יתברך ושתיקנו בשלימות עד שמן השמים סייעום להאיר לפניו יתברך. ומזה הבינו לקבוע ימי חנוכה לדורות עולם להדליק נרות גם שלא בבית המקדש בגבולין. ואחר החורבן יש גם כן נר לכל אחד ואחד או לאיש וביתו על כל פנים להאיר בו לכל באי עולם. דעל כן עיקר מצותה להעמיד מחוץ להאיר לעולם ורק משנתערבו בגוים אור זה נעלם ועל כן אנו מדליקין בבית כבשעת הסכנה דהוא גם כן זמן התעוררות העמים בגזירת שמד שבא מצד התחברות ישראל להם. וכן אנו עתה תמיד בעוונותינו הרבים בהתחברות ביותר ביניהם עד שאמרו בעבודה זרה (ח, א) דישראל בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה ועד שהתירו משא ומתן אידיהן וכיוצא ואין האור בהתגלות בחוץ אבל מכל מקום הוא מאיר מבפנים כי באמת במעמקי הלב הוא מאיר אור זה דהוד וכל התחברות שלהם הוא בטהרה דכבר נתקן זה על ידי מתתיה שהיה מיד בשמד הראשון שנגזר על בני ישראל ונתברר זה דמעמקי לבבות בני ישראל דבוק לעולם בהש"י וכל חבורם עם האומות באמת לאמיתו הוא רק לקלוט ניצוצות קדושה מהם. וכמו שאמרו (פסחים פז, ב) לא גלו ישראל אלא שיתוספו עליהם גרים ולאו דוקא גרים בפועל רק הוספת קליטת כחות העמים להחזירם אל הקדושה לאט לאט עד בוא עת קץ שישוב הכל לקדושה. ואף שבהתגלות אין זה גילוי עדיין מכל מקום בפנימיות הלב אור זה גלוי ומאיר היטב ופועל פעולתו מכל מקום. וכל המומרים מבני ישראל שנתחברו להם לגמרי בעולם הזה ידוע דברי הרמב"ן שהוא על ידי איזה שורש פורה ראש בתולדתו מערבוב בני נכר. וזה סוד ששמעתי על מה שאמרו (שבת כא, ב) בהדלקת נר חנוכה עד דכליא ריגלא דתרמודאי דרצה לומר שיכלה עירבוב הפסולים מבני נכר במשפחות ישראל שהיה על ידי התרמודאי כמו שאמרו ביבמות (יז, א) והיינו דנר חנוכה מאיר גם להם עד שיכלה גם זה הפסולת המעורבב ולא יהיה עוד שום חיבור גם למראית עין. דחיבור זה נמשך על ידי ערבוביא זה שבמשפחות ישראל כי מזה נעשה חיבור עצום להיות לבשר אחד. ונר חנוכה מאיר בתוקף כל כך עד שיפריד גם חיבור זה ויברר שגם זה היה רק לקלוט אל הקודש מה שראוי לקלוט ולא זולת זה.

    ותחלת התעוררות החשמונאים כפי מה שאומרים ביוצר לחנוכה היה על זה שלא תבעל אחותם להגמון. וגם רש"י בשבת (כג, א) על שאף הן היו באותו נס פירש בגזירה דתבעל להגמון שזה היה עיקר נס דחנוכה לבטל עירוב וחבור זה. על כן כשבא הורדוס לידבק בזרעם לא עלתה בידו כמו שאמרו בריש בבא בתרא כי זה כל שורש קדושת החשמונאים המתפשט בכל זרעם אחריהם מאחר שפעלו הקדושה לישאר קבוע לדורות עולם שלא יניחו להתערב עמהם זרע נכר. ולפי שהש"י רצה להניח ערבוביא זה עדיין בעולם עד עת קץ על כן נתעלם זרע החשמונאים כמו שאמרו (שם) דמאן דאמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא. וברור בעיני דמה שאמרו דלא אשתייר מינייהו כו' אין רצה לומר דלא נשאר לגמרי מהם וחלילה מי שעשה התשועה הגדולה הזאת בישראל יכלה זרעו מן העולם. ואף דהרמב"ן פרשת ויחי נתן טעם לזה מפני שנטלו מלוכה אין זה מספיק להסיר השאלה למה יגיע עונש זה לחשמונאי הצדיק שלא נטל מלוכה שלא ישאר כלום מזרעו. אבל ברור בעיני דהכונה שלא נשתייר מזרעו בפירסום ומי שיתייחס אחריו. וקטלינהו לכולהי מרותיה היינו כל אותם שמצא והם נענשו בעוונם והשאר נחבאו והעלימו עצמם ולא פירסמו יחוסם. ולפי שמשכה מלכות הורדוס וזרעו מאה שנה שכל אותם הימים היה ירא לפרסם עצמו מי שהיה מבית חשמונאי על כן נשתקע ונשתכח זכר יחוסם מן העולם. ולא נשאר מי שמתייחס אחריהם אלא אותם העבדים בני הורדוס שאמרו שנשא מבנותם כדי לייחס זרעו אחריהם ועל כל פנים גם זה היה מן השמים שישתקע וישתכח יחוסו מן העולם. כי שורש יחוסו הוא בתכלית הריחוק מעירוב בני נכר ואע"פ שזה אמת בכל זרע יעקב גם כן מכל מקום בעולם הזה הוא בתכלית ההעלם בפרט אחר החורבן. ומהתחלת התעוררות החורבן שהיה מתחלת מלכות הורדוס שהיה עבד ומבני נכר ומשל על ידי כח מלכות רומי וניטלה המלכות מישראל. ועל כן על ידו היה התעלמות יחס החשמונאים שהם המשתדלים לכלות רגלא דתרמודאי וערבוב בני נכר מישראל. ונראה לי דזה ענין סמיכות הדרשות בשבת כ"ב ריש עמוד א' נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים כו' והבור רק אין בו מים כו' וכפי הנראה דרשינהו כך יחד בשבת חנוכה פרשת וישב. ודרש הלכה מענין היום ואגדה מאותה פרשה ושייכי להדדי כי יוסף שהוא היסוד ושורש ההשפעה לזולת והוא המשביר בר לכל עמי הארץ הוא היה בתכלית הריחוק מבני נכר כאשר נתנסה בפוטיפר וכן לא רצה למכור להם עד שימולו כמו שאמרו ז"ל (מד"ת מקץ) ולא רצה להשפיע לערלים כלל. כי הנגיעה היתה רק בירכין שהם המכינים ההשפעה ולא ביסוד שהוא גמר יציאת ההשפעה לפעל, זה ודאי אינו אלא במקום הראוי כרצון הש"י. ומה שהשבטים מכרוהו היה גם כן לברר זה כי הם לא האמינו בצדקתו ושהוא היסוד עולם וחשבו במכירה בין האומות יתברר זה שאם הוא באמת כמדתו אי אפשר שיתערב בגוים להיות כמוהם כלל. ואם לאו כל זמן שהוא בבית יעקב ולמד מאביו היה טוב וכשיבוא לבין הגוים לא יהיה כן. וזה היה גם כן ההשלכה לבור שאין בו מים זו תורה כמו שאמרו בבראשית רבה (פ' פד) על פסוק זה והוא גם כן לענין יוסף דכל נסיון שהוא לברר עצמיותו הוא כאשר יעלימו ממנו דברי תורה המצילים מהחטא רק שהוא בלבו ובעצמו יעשה כרצונו וזהו הנסיון לברר מה שבלבו כנודע. והשליכוהו לבור ריק מדברי תורה אבל נחשים ועקרבים המסיתים לכל מיני רע שזהו שורש הנחש יש שם ובזה נתברר שהוא מרוחק מרע בשרשו. וזהו שורש קדושת היסוד דכנסת ישראל שאין צריכים לעצות דדברי תורה כי הם מתקשרים בהש"י לגמרי ביסוד קבוע וקיים שלא ינתק בין על ידי מסיתים ומפתים כנחש ושאור שבעיסה בין על ידי כפיה וגזירות ויסורין כעקרבים ושעבוד מלכויות לא יוכלו לערבבו עמהם גם בלי שום סיוע דתורה תבלין שהוא נגד הסתת פרטיות דיצר הרע. אבל נגד שורש היהדות שלא יתערב בגוים בזה בני ישראל נבדלים משרשם מלידה מבטן ונימולים לשמונה טרם ידע הנער כלום בא בברית חותמו של הש"י שהוא המבדיל בין ישראל לעמים דאין הערלה נקראת אלא על שם העכו"ם (נדרים לא, ב) ואפילו פושעי ישראל עמי הארץ מובדלים מהם וכמו שאמרו (גיטין נז, א) תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם כו'. וזהו קדושת הפורים עד דלא ידע בין כו' דאין צריך ידיעה כלל ואין עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל ועל שם זה נקראים כל ישראל שארית יוסף (ב"ר פ' עא). ודבר זה הוא בהתגלות בפעל כידוע מדורו של שמד הרבה פושעי ישראל וריקים שמסרו עצמם על קידוש השם ולא רצו להתערב בגוים. ועל כן נס דפורים ניתן לכתוב והוא סוף כל הנסים נגד מדת יסוד ומלכות סיומא דגופא והוא ההכנה לנס דחנוכה שהוא לבדו מהנסים שלא ניתנו לכתוב שנקבעו לדורות כי הנסים שלא ניתנו לכתוב אין להם התגלות בפועל עדיין ואי אפשר שיקבעו לדורות כל אחד בפרט. רק נס חנוכה הוא כללות כל הנסים דעת הגלות שלא ניתנו לכתוב שיש בו קביעות לדורות רק בהארת נר שהוא הארה זו דהתגלות קדושת היסוד שבחיצוניות בפעל ממש להיות מאיר גם בפנימיות דהיינו בכל מיני ערבובם. ואחר שנתברר בפעל שלא על ידי דברי תורה הוא הולך ומתגלה בכל פרטי הכחות בכל זמן המשך הגלות. ודבר זה הוא רק על ידי דברי תורה ומצוותיה כי נר מצוה ותורה אור שהם המאירים לאדם. וזהו ישועה דחנוכה שיוכלו לעסוק בתורה ולקיים מצוותיה ונעשה על ידי הכהנים שהם שורש התורה דבני ישראל כמו שנאמר יורו משפטיך וגו' ונאמר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו שהדעת שהוא דרגא דמשה רבינו ע"ה ודור המדבר דור דעה מקבלי התורה גניז בפומיה. שהפה הוא התגלות מה שבלב להזולת ועל ידו הוא ההתגלות דברי תורה להזולת ולכל באי עולם.

    וזהו ההארה דנר חנוכה שנקבע לדורות לכלות על ידי אור זה כל מיני ערבוביא מישראל הנמשך על ידי עירבוב פנימיות הכחות דבני ישראל ברצונות מעורבות שאינם מבוררים שהם רק לשם שמים ולא לשום מחשבה ופניה אחרת כראוי לשורש היהדות דכנסת ישראל אשר הם דבוקים לגמרי באלהים חיים. ובאמת כל כח היסוד נמשך רק מהנצח והוד ואם היסוד מבורר גם נצח והוד מבוררים. אלא שאצל היסוד הוא בהתגלות בפועל ואצל הנצח והוד הוא עדיין בכח והיציאה לפעל נעלם עדיין. ומצד ההעלם יש מקום לטעות וצריך נר להאיר ועל כן למעלה מעשרים פסולה דלא שלטא ביה עינא ועדיין הוא בהעלם. ועיקר נר חנוכה להוציא מן ההעלם לגילוי ובזה כליא ריגלא הם הרגלין דנצח והוד דתרמודאי שהוא זה לעומת זה נגד ירושלים. ועל כן הם נפנו על בנות ירושלים כמו שאמרו ז"ל (יבמות טז, ב) ובא על ידי זה ערבוביא ביחוסין דישראל הגורמת חשכת עין כמו שאמרו בפסחים (סב, ב) דמשנגנז ספר יוחסין חשכו עיניהם היינו האור רוח הקודש המאיר את העינים וכמו שאמרו (קידושין ע, סע"ב) דאין השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות. וכל ישראל אם אין נביאים בני נביאים לכוון גם בהעלם לאמת וזהו רק המיוחסים. וגם בפורים ליהודים היתה אורה אלא שהיתה אז לפי שעה ואח"כ חזר ונעלם. כי עיקר הפורים הוא עד דלא ידע ובהעדר אורה זו תורה. אבל בחנוכה עיקר זכר הנס הוא על ידי האור הנשאר קבוע לדורות להאיר במבואות האפלות לדעת כי ה' בדד ינחנו ואין עמו ערבוביא דאל נכר. וזהו כסוכה וכמבוי, דבסוכה נאמר כל האזרח בישראל ונאמר זאת וגו' וחטאת כל הגוים אשר לא יבואו לחוג חג הסוכות. וכמו שאמרו בריש עבודה זרה דהנסיון יהיה במצות סוכה דזה שייך רק לישראל היושבים במחיצה לבדם תחות צלא דמהימנותא. וכן מבוי הוא העושה מחיצה לבדו ורשות היחיד יחידו של עולם ולא רשות הרבים מסיטרא דפירודא כעשו שכתוב בו נפשות רבים מה שאין כן בית יעקב נפש לשון יחיד שהכל רשות היחיד. ובשניהם פסול למעלה מעשרים דליכא היכרא כי מחיצה מגדרת בין ישראל לעמים צריכא היכרא שלא יהיה ערבוביא וכן לנר חנוכה. וזהו בירור הנצח והוד באור ניכר ועל ידי זה ממילא היסוד מבורר גם בתכלית ההעלם שהבור ריק כו' אבל כו' עם כל זה הוא בקדושתו עומד.

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נו'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נו'

    [נו] ענין הנס דחנוכה שהוא לבדו מהנסים שלא ניתנו לכתוב ומכל מקום נקבע זכרונו לדורות. וביומא כ"ט א' מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והאיכא חנוכה ניתנה לכתוב קאמרינן. ולכאורה מה בכך דלא נכתב, סוף סוף היה נס ועדיין אין אסתר הסוף כשחר. וגם מה דהמשיל כל הנסים ללילה ואסתר לשחר אם הנס הוא אור הרי כל הנסים גם כן היו מאירים עוד יותר דבפסח יצאו מעבדות לחירות ובפורים אכתי עבדי אחשורוש אנן כמו שאמרו במגילה (יד, א). אבל הענין כי אמרו בריש פסחים דעולם הזה נמשל ללילה ועולם הבא ליום היינו דבעולם הזה זה שמי לעלם כתיב (שם נ, א) דהכרת האמת לאמיתו דשם ההויה שהיא מדת האמת ליעקב אבינו ע"ה נעלם מאוד בעולם הזה שהוא עלמא דשיקרא דכל עניניו עד ארגיעה כמדת לשון שקר. והם המאפילים ומעלימים הכרת האמת דאין עוד מלבדו ממש שום מציאות כלל. ודבר זה אין ניכר בעולם הזה רק דרך אמונה כטעם ואמונתך בלילות ולא כשאני נכתב אני נקרא רצה לומר מושג בפי הנבראים רק דרך שם האדנות רצה לומר הכרת אדנותו יתברך ושהוא מלך העולם ומלכותו בכל משלה. ואף דבאור פני מלך חיים מכל מקום הוא דרך כמה צמצומים ומסכים ואספקלריאות שאין מאירות לראות האמיתות ממש ורק נכתב בכתיבה שהיא גם כן לבוש המגשים אותיות הדבור ומלבישם בצורת אותיות גשמיות של דיו על גבי קלף ונייר ואין בהם עוד חיות שיש בדבור, שהוא רוחני ויוצא מפה חי מדבר ובלא חיות אי אפשר לדבר ואין מורגש לשומע אלא בעת הדבור שיוצא עם החיות שבו. ונאמר כי לא יראני האדם וחי דבהרגשת אמיתותו יתברך מיעוט חיות הנפש שהוא חלק אלוה ממעל מסתלקת ומתכללת במקורה כמו אור נר באבוקה הסמוך לו כידוע. וכן במתן תורה בדבור אחד שזכה לראיה באספקלריא המאירה כמשה רבינו ע"ה כי היו רואים את הקולות דהיה אצלם הראיה והשמיעה הכל אחד כמו שהם מיוחדים מקורם ומה שהיה נשמע היה נראה גם כן. וכן השגה דשם הויה שהוא נראה בעולם הזה רק בכתב היה אז נשמע ומושג האמיתות לגמרי ועל ידי זה יצאה נשמתם (שבת פח, ב). אע"פ שבאמת באור פני מלך חיים על ידי שדבקים באלהים חיים אבל אין זה חיות העולם הזה בלבוש גופני דעולם הזה רק כטעם (תענית ה, ב) יעקב אבינו ע"ה לא מת אף דקברו קבריא. רק כל חיותו בעולם הזה כפי מדתו בהכרת אמיתותו יתברך לא היתה חיות דעולם הזה כלל. וזה שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פ' ה) דזכה לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע וזהו מעין עולם הבא וכמו שזכו לזה גם כן ישראל בשעת מתן תורה אחר שהוריד הקב"ה טל של תחיה להחיותם וזכו לאותו חיות שיהיה אחר תחית המתים שהוא חירות מיצר הרע ומשעבוד גליות עד שאמרו בעבודה זרה ה' א' אלמלא אבותינו שחטאו אנו כמי שלא באנו לעולם דגם כן לא היו מתים כלל. כי חיות האמת הוא חיים נצחיים ולא עד ארגיעה כחיי עולם הזה. ויעקב אבינו ע"ה שהוא שורש מדת האמת ודאי זכה לכך ואף שהיה מלובש עוד בלבוש הגופני דעולם הזה לא היה מרגיש ענין הגוף אלא כמו שאדם מרגיש המלבוש שהוא לבוש. ולא כחיות עולם הזה שהגוף הוא מקושר ממש עם הנפש בעצם החיות וכפי תוקף הקישור כך הוא גודל צער המיתה בפרידתם כמו שאמרו פרק קמא דברכות (ח, א) דתתק"ג מיתות וקשה שבכולם אסכרה שהוא בעון לשון הרע כמו שאמרו בשבת (לג רע"ב). שעיקר חיות הגופני הוא בדבור וכמו שתרגם אונקלוס על לנפש חיה לרוח ממללא וכאשר מקלקל הדבור ונמשך בו לרע שהוא מצד הגוף הרי החיות מקושר ביותר בגופניותו על כן פרידתם קשה ביותר. וניחא שבכולם נשיקה שהוא המיתה שעל פי ה' דבמיתתם רואים (ספרי בהעלותך פיס' קג) ומתכללים במקורם וזהו על ידי טהרת הפה ורוח ממללא שזוכה לידבק ולינשק בפי ה' יתברך. ומכל מקום אף משה רבינו ע"ה מת אף שהיה על פי ה'. ובחטאו מת חטא הדבור דשמעו נא המורים דעל ידי זה בא הרגש מיתה לגוף כיון שיש צד גופני עדיין הממשיך חיות נפשי אליו ומצידו הוא הרגש מיתה. אבל יעקב אבינו ע"ה לא הרגיש שום הרגש מיתה אף כמשחל בניתא מחלבא גם כן כי לא היה אצלו שום שייכות לחיותו האמיתי עם הגוף כלל. ופטירתו היתה רק כפושט מלבוש זה ולובש מלבוש אחר של עולם העליון ומלבוש זה נקבר אבל אין בזה ענין וגדר מיתה כלל. ועל כן לא חש להשיבו כלל שם בתענית ה' ב' על שאלת בכדי קברו רק כיון דמקרא אני דורש מה איכפת לי מה שמצד העולם הזה היה קבורה לגוף מכל מקום כפי האמת לא מת כלל. ולעתיד לבא יתברר גם בכל זרעו כן דלא מתו באמת רק כפי דמיון העולם הזה. ודבר זה רמוז בתיקוני זוהר סוף תיקון ס"ו (דפוס מנטובה, והוא סו' תי' מ) בסוד אבני שיש טהור יעויין שם כפי מה שקבלתי בביאורו ואין כאן מקומו. ואצל יעקב היה זה מבורר בעולם הזה גם כן מצידו שהיה דבוק באמת לאמיתו מדת יום. וזהו מקיש הוא לזרעו מקרא דזרעך בארץ שבים מה שיהיה לעתיד בזרעו כשיזכו גם כן לאותם חיים. אבל מצד העולם הזה אי אפשר להרגיש בחיות כזה דעל ידי זה אדרבא יוצא החיות. והרגשת השגה דשם הויה בעולם הזה הוא רק בכתב שהכתב הוא גם כן מלבושי העולם הזה שאין בו חיות.

    וזהו ענין תורה שבכתב שניתנה בכתב כי הוא דבור הש"י דנפשי יצאה בדברו ואין מושג בעולם הזה אלא על ידי הכתב. וכן כל נביאים וכתובים הוא הדבר אשר דיבר ה' ובדבר ה' שמים נעשו היינו עשייה גופנית שמדבוריו יתברך מתהוה גם כן לבושים הגופנים דעולם הזה גם כן. דכלפי מעלה הדבור הוא גם כן דבר נבדל מהמקור ועל ידי זה נמשך התהוות לבושים המעלימים ומראים שיש דבר נפרד. ובאמת גם בהם גנוז חיות חי העולמים יתברך דלולי כן לא היה לו שום מציאות אלא שהוא בתכלית ההעלם. וזה ענין המכתב מכתב אלהים, היינו כי כתב בשר ודם הוא ככל פעולת בשר ודם שאין בו חיות של הפועל כלל, מה שאין כן פעולת הש"י כחו בנפעל לעולם והוא המקיימו רק שהוא בהעלם. וזה שכתב שם אלהים שהוא שם הצמצום והוא שם הנזכר בכל מעשה בראשית כי על ידי אותו כח היתה כל התהוות מעשה בראשית בעולם עשיה הגופני. וכן כתב לוחות הוא מכלל מעשה בראשית שנברא בין השמשות כמו שאמרו פ"ה דאבות ודברים שנבראו בין השמשות היינו ענינים שאינם בריאה מיוחדת אלא גמר של כלל הבריאה. כי הש"י יודע עתיו ורגעיו ואין אצלו בין השמשות זמן ספק, רק רגע סוף היום. וההרף עין שזה נכנס וזה יוצא הוא הנקרא בין השמשות והוא רגע סיום של כלל הבריאה שהיה בדבר ה' יצא לפועל נגלה בעולם הזה דבר ה' עצמו בכתב הלוחות שהוא עצמות דבר ה' עם החיות שבדבור דזהו רואים את הקולות שראו הקול בכתב הלוחות הנראה לעין שהוא עצמו קול ה' ממש. ורש"י בפסחים נ"ד א' פירש על כתב ומכתב כל כתב דעלמא אבל הרמב"ם והרב עובדיה ברטנורא באבות פירשו על כתב לוחות, והכל אחד כי שורש מציאות הכתב בעולם הוא על ידי מה שברא הש"י כתב דלוחות, וכל כתבי הקודש קדושתם לקוח מהכתב דלוחות דעל כן אין לשנות צורת האותיות מאותיות שבלוחות. ואף שאינו בכתב אלהים להיות בו חיות אלהי ממש כבדבר ה', מכל מקום כיון שנכתב על פי ה' שציוה לכתוב וניתן לכתוב הרי הסופר כשלוחו יתברך כביכול. וכמו במצות כתבו לכם יוצאין בכתיבת סופר בשליחותו והוא שלוחא דרחמנא כי הכל בכתב מיד ה' השכיל. וכשכותב לשמה יש בו מחיות שיש בדבר ה' ועל כן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה (גיטין ס, ב). כי כל דבר שבכתב הם דבר הש"י שנאמרו ברוח הקודש והנביא או המדבר ברוח הקודש שרוח ה' דבר בו כל השומע ממנו היה שומע דבר ה' וחיותו יתברך שבתוכם, אבל אדם אחר שיאמרם בפיו אין בדבורו אותו חיות כלל של דבר ה'. ורק מתוך הכתב יכול להשיג אותו חיות שהוא גנוז תוך הכתב כי אותן כתובים הם לבושים גופנים לדבר ה'. כמו גוף האדם המלביש לנפש שהוא רוחניות וחלק אלוה שאי אפשר להשיגה ערומה בעולם הזה אבל מתוך לבוש הגוף היא מושגת. כן דבר ה' הוא מושג על ידי לבוש הכתב וצורת אותיות המחכימות להשיג על ידי זה חיות דבר ה' שבתוכן. אבל דברים שבעל פה הוא להיפך אי אפשר רשאי לאמרם בכתב כי דברים שבעל פה הוא חכמת חכמי ישראל ועל ידי דיבור החכם בפה יש בו חיותו מה שאין כן בכתב אין בו חיות עוד. כי פעולת אדם ומעשה בשר ודם אינו כמעשה הש"י ואין יכול להמשיך חיותו בנפעל ורק הדבור שהוא מכח רוח חיים שבו יש בו מחיותו ולא בכתב. ועל כן תורה שבעל פה שהוא מה שמסר הש"י התורה לתחתונים שיהיה בכחם לחדש חידושין דאורייתא משלהם ולהיות ממש דברי תורה לנטוע שמים וליסוד ארץ כמו שאמרו בזוהר (ח"א ד, סע"ב) דנברא על ידי זה שמים וארץ רוחניים כמו דבדבר ה' שמים נעשו. ובאורייתא ברא קוב"ה עלמא אלא שעל ידי דבורו יתברך נעשה עולם עשיה גופני שמצד תוקף החיות גם בהתלבשו בגופנית אין מתטנף ומתגלם. כטעם הירידה למצרים אני ולא מלאך כו' שלתוקף הטומאה לא היה אפשר לשום מלאך ושרף לירד שם רק הש"י בכבודו ובעצמו דמלכותו בכל משלה גם בכל מדרגות התחתונות ושבתכלית השפלות יוכל להתלבש ניצוץ חיות המחיה ומקיים אותו דבר כי הוא חי העולמים ומקור החיים ואין עוד מלבדו שום חיות וקיום לשום דבר. אבל חיות האדם הוא חיות פרטי שחלק לו הש"י ואין לו תפיסה והתלבשות בכלי גופני אלא באותו כלי שקבע והגביל לו הש"י ואי אפשר לו ליכנס לכלי ולבוש אחר להחיות כלל [שלא ברצון הש"י]. ועל כן על פי התורה אסור לכתוב דברים שבעל פה כי בכתיבה מסתלק חיות האדם המדבר אותם דברים ואין משיג אלא גשמיות הדבר בלא חיות. ורק משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך התירו לכתוב כדי שלא ישתכח הדברים דמכל מקום על ידי הכתב נודע הדבר כפי הלבוש שבעולם הזה, והמבין יבין מתוך הלבוש גם כן על ידי חיות עצמו המתלבש באותו הלבוש הנתפס במוחו ושכלו. וזהו עת לעשות עשיה גופנית לה' ואע"פ שהוא הפרת התורה היינו משפט התורה שבכתב שהוא רצון הש"י ודבורו המתגלה בעולם שכפי רצונו אין תורה שבעל פה מתקבל אלא פה אל פה ואין להלבישו בכתב מכל מקום אדרבא זהו קיום התורה. כי גם זה דעת לעשות וגו' מכלל התורה דפעמים ביטולה של תורה זהו יסודה ואמרוהו במנחות צ"ט ריש עמוד ב' על שבירת לוחות והאבדת מכתב אלהים. וממש דוגמת זה היה גם כן כתיבת תורה שבעל פה שהוא בהיפך לכתוב מכתב בשר ודם שאין בו חיות. אך כיון דיש כח זה גם כן ביד חכמי ישראל להפר תורה שהוא כטעם (מו"ק טז, ב) הקב"ה גוזר וצדיק מבטל שכך מסר הש"י התורה לגמרי לתחתונים וכן הנהגת העולם שהוא בתורה. על כן גם דבר זה שאי אפשר לכתוב דברים שבעל פה היה בידם לבטל וממילא ישתנה הדבר גם בענין הנהגת העולם שיהיה בכח להמשיך חיות בדבריהם הנכתבים. ואף שאין החיות המתלבש בעצם הכתב דוגמת החיות שבתורה שבכתב שהוא דומה לחיות הנפש המתלבש בגוף בעולם הזה דעל כן צריך שיהיה כתובה אשורית על הספר ובדיו דוקא ואם חסר אות אחד נפסל הכל וכן שאר פיסולי ספר תורה דוגמת איזה קלקול שאירע בגוף הגורם סילוק לחיות הנפש שבו. מה שאין כן כתיבת התורה שבעל פה שאין בו התלבשות חיות על דרך זה, אין תנאים בכתיבתו ולא שייך בו פיסול בכתיבה. אבל מכל מקום יש בו התלבשות חיות דרך כלל בענין הנכתב שיהיה מושג גם עצם החיות שבדבורים ההם לשכל האדם המשיגם כאשר הדברים מתעצמים בשכלו.

    וזהו החילוק שידוע שאין דומה שמועה מפי חכם לראיה בספרים כי דברים היוצאים מלב חכם יש בהם חיות גמור המתלבש באותן דבורים דרך התלבשות גמור מחיות המדבר עצמו. ועל כן יש בהם כח לפעול בלב השומע כידוע דדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. מה שאין כן בכתיבה ההתלבשות אינו מצד חיות פרטי של חכם המחדש הדבר ההוא דאותו חיות אין יכול להתלבש בכתב, רק מצד התכללותו חיותו במקור החיים יתברך שמו שהוא חלק ממנו וגם חכמת בני אדם הכל הוא מהש"י. וזהו התכללות תורה שבעל פה בתורה שבכתב כי באמת הכל רמוז בתורה שבכתב וגם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני (ויק"ר ר"פ כב) והכל הוא דבר ה' מצד שרשו ומקורו כי משם לוקח, והכל הוא דבר תורה גמור והדבר אשר דיבר ה'. ומצד הזה של החיות הכללי שיש בתורה שבעל פה שהוא מצד דבר ה' שאמר על פי התורה אשר יורוך וגו' ולא תסור מן הדבר וגו' ושאל אביך וגו' דעל כן מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצוות דרבנן כמו שאמרו בשבת (כג, א) דגם זה מצות ה' דרך כלל. חיות זה יוכל להיות נתפס בכתב ככל דברים שבכתב אלא שהיא מתפשטת בכתב פרטי באותו דבר פרטי שחידשו סופרים. וכאשר נכנס לשכל המשיג מצד התדבקותם במקור החיים דדבר ה' הכללי הגנוז בו, יוכל להשיג כל פרטי החיות שיש באותו דבר כאלו שמע פה אל פה מבעל שמועה העומד לנגדו (ירושלמי סו"פ ב' דשקלים). אלא שצריך לזה השתדלות שכל המשיג גם כן יותר מבשמיעה פה אל פה. ואלמלא נשתברו לוחות לא היו שוכחים דברי תורה כידוע (עירובין נד, א) לא היה צריך לכתוב תורה שבעל פה. אבל זה גם כן מכלל יסודה שעל ידי ביטולה, דעל ידי שבירת לוחות שעל ידי זה החזירו תורה שבעל פה להיות כמו תורה שבכתב שיוכל להתלבש בעולם הזה. וזה דבר גדול ויסוד התורה כי באמת עיקר התורה הוא תורה שבעל פה כי מה שבכתב אין לאדם תפיסה בו אלא על ידי תורה שבעל פה וכמו שאמרו במדרש (תנחומא תשא לד) שעתידין אומות העולם לומר אנו ישראל כו' מי שמסטורין שלי בידו כו' דמצד תורה שבכתב שהוא הלבוש גשמי דעולם הזה יוכלו גם אומות העולם לומר שיש להם תפיסה ואחיזה בדברי תורה. ובאמת לא עשה כן לכל גוי ואפילו יקיימו כל התורה כולה אינו כלום אם לא יתגיירו ובשם ישראל יכנו כי לא ניתנה תורה אלא לישראל שנתגלו להם המסטורין שבה בתורה שבעל פה. וכמו שאמרו בפרקי היכלות (פ' כז) דאע"פ שלא שרתה שכינה בבית שני מכל מקום עיקר התורה וזיוה והדרה לא היה אלא בבית שני שלא רצו לבנות עד שהבטיחם הש"י לגלות להם רזי התורה יעויין שם באורך. והיינו כי התחלת תורה שבעל פה היתה בבית שני מאנשי כנסת הגדולה שהם מייסדי הבית הם יסדו גם כן התורה שבעל פה כמו שאמרו בירושלמי דשקלים (ר"פ ה). ובימי מרדכי דקיימו מה שקבלו כבר, שחזרו לקבל התורה מאהבה שלא על ידי כפיית הר כגיגית כמו שאמרו ז"ל (שבת פח, א) אז זכו לכך. כי עיקר הכפיית הר היה על תורה שבעל פה כמו שאמרו בתנחומא פרשת נח עיין שם באורך וכל זמן שלא קבלוה מרצונם לא נמסרה עדיין להם לגמרי והיו מתנהגים על פי נביאים הכל בכתב מיד ה'. ואף שהנבואה הוא גילוי מפורש מראות ה' יותר מהשגת החכמים מכל מקום אמרו בבבא בתרא י"ב א' דחכם עדיף מנביא ועיין שם ברמב"ן דיכול להשיג מעמקים יותר. וכידוע מהאריז"ל שהגיד דברים בעולמות עליונים שכפי דעת עצמו הוא למעלה מהשגת כל הנביאים ואפילו השגת משה רבינו ע"ה כנודע להוגי בכתבי האריז"ל. אלא שהם השיגו דרך ראיה ואי אפשר לראות בעולם הזה יותר כפי התלבשות גופניות דעולם הזה דעל כן דבריהם נתנו לכתוב בלבוש גמור בעולם הזה, אבל הוא השיג דרך השגה בשכל שזהו השגת רוח הקודש כמו שכתב רמב"ן שם ושלא דרך ראיה אפשר להשיג הרבה. וזה מה שאמרו במנחות (כט, ב) דמשה רבינו ע"ה לא הבין דברי רבי עקיבא ובמדרש רבה (חקת) דראתה עינו של רבי עקיבא מה שלא ראה משה רבינו ע"ה ואף דלא קם כמוהו היינו מצד השגתו דרך ראיה ולו נתגלה גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ואפילו מה שרבי עקיבא עתיד לחדש. אלא שהכל היה התגלות נבואה דרך ראיה ולא דרך השגה שכליות כמו שמשיגים אותם המחדשים הדברים שדבר זה לא נתנו לכתוב כי דבר זה אי אפשר להלביש בכתב כלל רק מה שלב חכם ישכיל פיהו ועיקר ההשגה הוא סוד נעלם בלב המשיג. ועל כן כל הנסים שנעשו לישראל שנתנו לכתוב הם ישועות גופניות שניצולו מעבדות לחירות וממות לחיים כי כולם ישועות הש"י שהוא הושיעם ברחמיו וברוב חסדיו בנס גלוי לכל שהוא העוזר ומושיע. וישועות הש"י עובר בכל העולמות עד שמתלבש גם בעולם העשיה הגופני ובא הצלה לגופות גם כן. ועל כן הרושם הנשאר קבוע וקיים לדורות עולם ניתן לכתוב גם כן ולהתלבש באותיות הכתב וכן נקבע מהם ימים טובים שהוא בעונג הגוף ושמחתו ושביתתו ממלאכה כי נפעל הישועה גם לגוף. וזהו הכל מצד העולם הזה הגופני צריכים הנסים גם כן להתלבש בלבושי העולם הזה ועל כן נמשלו הכל ללילה עד אסתר שהיא סוף כל הנסים הניתנו לכתוב והיא כמו התחלה לתורה שבעל פה כי הוא המצוה הראשונה מדברי סופרים שנתחדשה למצוה קבועה לדורות על ידי סופרים ואנשי כנסת הגדולה. ועל כן איכא למאן דאמר דלא ניתנה לכתוב (מגילה ז, א) ושהוא באמת מכלל תורה שבעל פה ולמאן דאמר דניתנה לכתוב מכל מקום היא הסוף ממדרגת הכתב ולעולם סוף מדרגה העליונה הוא התחלה וכתר למדריגה שאחריה. והיינו דנס דפורים לא היה עוד נס נגלה על ידי הש"י עצמו ולמראה עין היה קצת דרך הטבע כי לאהבת אסתר עשה אחשורוש. וזה טעם ותלבש אסתר מלכות ואמרו ז"ל (שם יד, ב) שלבשתה רוח הקודש והיינו מדת מלכותו יתברך נעשית היא לבוש לאותה מידה שהלבישה היא את המלכות. וכל נסים הנגלים כיציאת מצרים והדומה אף שנעשה על ידי משה ואהרן וכדומה היה גלוי לכל כי הש"י הוא הפועל לפי שנעשו בשם ההויה שהוא הגילוי שהוא המהוה הכל. ועל כן אמר פרעה מי ה' וגו' רצה לומר שם הויה דזה לא עשה כן לכל גוי ואין להם השגה בשם זה כלל. מה שאין כן מצד שם האדנות מדת מלכותו יתברך דבכל משלה וגם הגוים קרו ליה אלהא דאלהא כמו שאמרו סוף מנחות אלא שמסר הנהגת העולם לכוכבים ומזלות והנהגת הטבע. ונס דפורים היה מלובש בדרך הטבע אבל מכל מקום באמת היתה הכרה מפורשת בזה בכל העולם כולו כי הש"י משגיח על עמו.

    וזה טעם מה שאמרה אסתר קבעוני לדורות והשיבו קנאה את מעוררת כתבוני כו' (שם ז, א) שהכתיבה מורה על נס מפורש וניכר גם בעולם הזה לישועת ה' והם חשבו דאומות העולם סוברים דהיה סבה טבעית. והיא השיבתם כבר כתובה כו' רצה לומר דגם הם כתבו זה לנס וישועת ה' וכמו שאמרו במגילה י"א א' אימתי ראו כל אפסי ארץ כו' דבנס גלוי הרי גלוי לכל, אבל זה שהיה אפשר למתעקשים לתלות בדרך טבעי. אלא שמכל מקום כפי הסבות והמסובבים הנסמכים הבינו הכל דהוא פועל ה' וישועת אלהינו זה נקרא ראיית אפסי ארץ רצה לומר שהבינו שגם בפעולות הארץ שהם פעולות הטבעיים יש דרך נסיי וישועת ה'. וזהו קצה הקומה דישועת הש"י וניסיו הנגלים בעולם הזה שמדת המלכות הוא מדה האחרונה בכל קומה שלימה כנודע והיא להראות מלכותו בתחתונים ובהנהגת הארץ הזו בעולם הזה. ועל כן גם היא היתה ישועה גופנית ממיתה לחיים ולכן קבעום ימי משתה ושמחה להנאת הגוף גם כן. ומכל מקום יום טוב לא קבילו עלייהו להיות שביתה גמורה לגוף משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן ולא היתה גאולה גמורה לגוף משעבוד גם כן דמכל מקום העיקר בישועה דאז היה דליהודים היתה אורה וגו' דפירשו בסוף פרק קמא דמגילה זו תורה ויום טוב ומילה ותפילין עיין שם. והיינו דגלות מצרים וסנחריב ונבוכדנצר כולם לא באו על ישראל מצד אמונתם דוקא שאפילו יעזבו אמונתם גם כן היו משתעבדים בהם ומגלים אותם. וכן כל הצרות דעד בית שני שהיה מהאומות לא מצינו גזירת שמד דלא איכפת להו באמונה רק באו לכבשם וללחום בם כמו באומה אחרת והוא רק צער הגופני כמו שהם כל יעודי התורה שבכתב בשכר ועונש גופני. וכל הקדמונים נתקשו בזה על שלא נתפרש בתורה שבכתב שכר ועונש הרוחני ובאמת אין זה קושיא כלל כי תורה שבכתב הכתב הוא לבוש הגופני של התורה בעולם הזה וכך היא התורה בכל עולם מתלבש בלבוש השייך לאותו עולם ובעולם הרוחני שם אותן יעודים עצמם הם ברוחניות ובעולם הזה הם בגשמיות. ודבר זה של שכר ועונש הרוחני אינו אלא דרך פירוש על שכר ועונש הגופני שבכתב, לחכמי ישראל בתורה שבעל פה, שהם משיגים מסטוריות שבתורה שבכתב וכפי מה שהיא בכל עולמות העליונים. אבל בתורה שבכתב עצמה שהיא לבושה הנגלה בעולם הזה אין לכתוב כלל אלא הנגלה בעולם הזה. ומצד התורה שבכתב דהיינו מצד הש"י היה ראוי כן באמת להיות בא בעולם הזה תיכף השכר ועונש כיעודי התורה. כי כל דבר הש"י הוא פועל בשוה בעולמות העליונים כמו בעולם עשיה הגופני כי אצלו הכל שוה והנהגת כל העולמות אינו אלא על פי התורה, אלא שבאמת נעו מעגלותיה של תורה ואע"פ דכתיבא ומנחא אי אפשר לידע כלום ממנה אם לא על ידי תורה שבעל פה וארוכה מארץ מידה דהתורה שבעל פה אין לה קץ ובכל יום אפשר לתלמיד ותיק לחדש חדשות, וכאותו תלמיד שהיה יודע לטהר השרץ ואין זה פלפול של הבל כקושיית התוספות (עירובין יג, ב) דהרי באמת אמרו ז"ל (שוח"ט מז' קמו) ה' מתיר אסורים דעתיד הקב"ה להתיר אסורים. וח"ו שהתורה תשתנה כי היא נצחית. רק כמו שאמרו ז"ל (ויק"ר פר' יג) חידוש תורה מאתי תצא שיתגלה איזה חידוש בתורה להתיר דברים שהיה אסור בעולם הזה ואז כשיתגלה החידוש יכירו הכל וידעו שגם זה עצמו מכלל התורה ואינו חידוש בתורה. והרי כמה דברים חידשו סופרים לעקור דברי תורה כשופר ולולב שאין דוחה שבת וכהיתר כתיבת תורה שבעל פה וכדומה וזה חידוש מדברי סופרים. ויש גם כן חידוש בדברי תורה עצמה ואותו תלמיד ותיק היה משיג איזה השגה איך לטהר שרץ כמו שיהיה לעתיד ויש בזה עמוקות הרבה שאין כאן מקום ביאורם. רק על כל פנים זה גלוי לכל עתה שנתגלית תורה שבעל פה לכל, כי בתורה שבכתב אין נודע כלום פירוש שום מצוה ושום אזהרה ואי אפשר לדעת ממנה כלום. ועל כן אי אפשר לעמוד על הנהגת הש"י עולמו שהוא על פי התורה כיון שהתורה עצמה גם כן נעלמה. ואף שנגלו מסטוריה לחכמי ישראל היינו כפי השגת כל חכם כפי מה שאפשר לו להשיג ממנה בעולם הזה, ועדיין אין שיעור לנעלמות וכמו שאמרו ז"ל (קה"ר יא, ח) דתורה שבעולם הזה הבל הוא לפני תורתו של משיח שאז יהיה שלימות התגלות תורה שבעל פה כפי מה שאפשר להתגלות לנפשות בני ישראל. ואז יבינו הכל הנהגות הש"י בעולם הזה איך היה תמים פעלו ולא עולתה בו ח"ו כטענת כל הנביאים מדוע דרך רשעים צלחה וכדומה. ורז"ל וחכמי האמת ישבו הרבה שאלות כאלה על פי התורה שבעל פה הנגלה להם שעדיין לא נתגלה בימי הנביאים. כי התחלת גילוי תורה שבעל פה היה מעת חתימת הנבואה וסילוק גילוי השכינה בישראל שלא היה בבית שני. כי כל דבר נבואה שהוא דבר ה' הם מתלבשים גם כן בכתב כי הם מתגלים כפי לבוש העולם הזה גם כן ורוח ה' דובר בו בכל מדבר בנבואה ורוח הקודש וממילא הוא מוגדר ומוגבל כפי הכלי והלבוש המגבילו ואין יכולים להשיג רק מה שרצה הש"י להראות להם בנבואה. ואע"פ שהיו חכמים גם כן מכל מקום מפאת שפע הנבואה וגילוי שכינה שהיה אז בישראל לא היה נחשב השגה דרך חכמה מעצמו לכלום כי זה השגה מסופקת ואפלה מצד העולם הזה שאין יודעים אם היא השגה אמיתית דעל כן אמרו בסנהדרין (כד, א) במחשכים הושיבני על תלמוד בבלי. וזהו כל חכמת תורה שבעל פה להשיג האמת מצד האופל וההעלם. וזהו בזמן ההעלם אבל בזמן שהיתה השראת שכינה בישראל לא היו נכנסים להשגות של מחשכים כלל כי היתה אז כל ההנהגה על פי נבואה דהיו נביאים כפלים כיוצאי מצרים מלבד בעלי רוח הקודש לאין שיעור אלא שנבואה שלא צריכה לדורות לא נכתבה (מגילה יד, א). אבל כל ההנהגה דלפי שעה היה על פי נביאים ועל כן אמרו בריש אבות זקנים מסרו לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה ולא חשבו סדר המקבלים גם בהם דור אחר דור כמו אח"כ וכמו שכתב הרמב"ם בהקדמת חבורו להמציא סדר קבלה גם בהם. אף דיש לומר דהתנא לא סידר מה שנאמר בכתובים מכל מקום אם כן לא היה לו להזכיר כלל זקנים ונביאים כל שכן משה ויהושע. אלא דבאמת בנביאים לא שייך קבלה מפה אל פה בענין הנבואה אף דהיו תלמידי נביאים היינו קודם שהגיעו למדריגת הנבואה אבל משזכה לנבואה בעצמו הרי היה שומע מפי הש"י בעצמו. רק חשיב דרך כלל מסירת הנהגה על פי התורה בישראל, בתחלה משה רבינו ע"ה הוא שקיבל תורה מסיני והוא הנהגת תורה שבכתב ממש. ואח"כ יהושע שהאציל משה רבינו ע"ה מהודו עליו והוא כממוצע בין משה רבינו ע"ה לשאר נביאים ואח"כ לזקנים והם שהאריכו ימים אחר יהושע והיו גם כן מדור המדבר תלמידיו של משה רבינו ע"ה שהשיגו עדיין הנהגת תורה שבכתב דמשה רבינו ע"ה. כי מסתמא לא הנהיגו ולמדו אלא כפי קבלתם ממשה רבינו ע"ה ועל כן נקראים זקנים שהיתה ידיעתם רק מצד מה שהם זקנים שהכירו את משה רבינו ע"ה. והקרוב דהיו גם בעת מתן תורה אלא שהיו פחותים מבני עשרים או יתירים על ששים דלא היו בכלל הגזירה. ואח"כ לנביאים בהנהגת הנבואה ואח"כ לאנשי כנסת הגדולה בהנהגת תורה שבעל פה ומהם והלאה שייך הקבלה פה אל פה דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב (גיטין ס, ב) שאי אפשר להשיג האמיתות שבלב החכם אלא בקבלה מפה אל פה. ולעולם כפי הנהגת התורה בישראל כן הוא הנהגתו יתברך כל העולמות ואף האומות מתנהגים כן בזה לעומת זה. וכל ריבוי עבודה זרה אצלם וחרטומים ומכשפים היה כל זמן שהיה גילוי שכינה ונבואה בישראל ומשנסתלקה והתחיל תורה שבעל פה התחיל גם כן אצלם חכמת יונית שהיא חכמה אנושית. כי התחלת אנשי כנסת הגדולה היתה בתחלת מלכות יון שאז היתה חתימת הנבואה ועל כן יון הם שהתחילו בגזירת שמד וכל גזירות וצרות שהיו על ישראל מאז והלאה וגם גלות אדום הכל היה נגד האמונה שאם היו רוצים להתערב בגוים ולהיות לעמא חד לא היו סובלים שום גלות וצער כלל. כי הנהגת תורה שבעל פה היא ההנהגה שעל פי מסטוריו של הקב"ה שלא נתגלה ונתלבש בלבוש גופני בעולם הזה דעל כן לא נכתב שאין יכול להתלבש באותיות גופניות בכתב. ודבר זה אין יכולים האומות לסבול שאין להם שום שייכות ותפיסה בזה, כבתורה שבכתב שיש גם להם תפיסה מצד הלבוש הגופני עד שיכולים לומר אנו ישראל. ולכן לא היתה להם טענה נגד תורה שבכתב רק נגד תורה שבעל פה. ואז היתה הגזירה על הגופות כי התלבשות התורה היתה בלבוש הגופני ממש. אבל תורה שבעל פה אין מתלבשת אלא בשכל על כן אין הגזירות שלהם עוד על הגוף אלא על האמונה. וגזירת המן אף שהיתה סתם להשמיד ולהרוג מכל מקום עיקר טענתו אצל אחשורוש היתה ישנו עם אחד וגו' וכמו שאמרו ז"ל במגילה ובמדרש שהיה מצד אמונתם וכמו שנאמר ודתיהם שונות מכל עם. ואף שהגזירה בפועל היתה סתם וגם המן כיון דוקא לגזור סתם כי היה שונא למרדכי ועמו בעצם, מכל מקום התעוררותו לאחשורוש היתה מצד שינוי הדת והתורה. כי כבר התחיל התעוררות התורה שבעל פה בנפשות דישראל שיצאה לפועל אחר הנס דקיימו וקיבלו. ואז ליהודים היתה אורה זו תורה היינו התחדשות גילוי תורה שבעל פה דאע"פ שאוכמא היא לגבי השגת הנבואה ונקרא במחשכים היינו לענין אותו דבר הפרטי שנגלה לנביא שהוא ברור ואין בו ספק מה שאין כן כשמשיג בחכמה יוכל חכם אחר לחלוק עליו, וגם השגת הנביא עצמו הוא בראיה ממש. אבל לענין השגת כלל התורה אצל כלל ישראל חכם עדיף מנביא דסנהדרין נקראים עיני העדה שהם המאירים עיני ישראל ומורים להם הדרך בתורת ה' ולהיות מתגלה האור לכל, שיוכל כל אחד להשיג בתורה ולהבין מתוכה בכל פרט מעשה, זהו רק על ידי תורה שבעל פה. דעל ידי נבואה היה צריך בכל פרט לילך אל הרואה והוא היה צריך מראה נבואה חדשה באותו פרט. אבל השגת החכמה היא כוללת בכל פרט ולכל נפש בכל עת וזמן מאחר שמשיג מסטורי התורה לא כפי לבוש הגופני לבד.

    וזהו האור שבתורה שנתגלה אחר הנס דהמן וזהו עיקר המבדיל בין ישראל לעמים, כי תורה שבעל פה הוא מה שנובע מלבבות חכמי ישראל ומה שהם מחדשים הוא תורה שלימה. מה שאין כן מה שחכמי העכו"ם מחדשים אף שיש חכמה באומות העולם אין תורה באומות העולם (מ"ר איכה פ' ב ט) ואי אפשר להם להמציא דבר חכמה שיהיה דברי תורה כלל. וכן יום טוב הוא מה דישראל מקדשי לזמנים וגם כן ניתן רק לישראל החודש הזה לכם כמו שאמרו בשמות רבה פרשה ט"ו. ואלו השניים הוא מצד פעולתם וזהו האתערותא דלתתא, ומילה ותפילין הוא מה שמקדשים אותו הרבה מלמעלה. ומילה הוא שורש החילוק בין ישראל לעמים מתולדה קודם להשתדלותו שהרי נימול לשמונה דלא ידע כלום ואין הערלה נקרא אלא על שמם כמו שאמרו בנדרים (לא, ב) ודאפילו ערלי ישראל נקראו מולים והיינו אפילו ערל במזיד מכל מקום שורשו יהודי ונקרא מהול. ותפילין הוא התקשרות הש"י עם ישראל אחר השתדלותם דראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. וכל זה זכו אחר הנס דפורים שנתגלה האור דתורה בתורה שבעל פה, שעל ידי זה נתפרסם כל שרשי מעלת ישראל, שעל ידי זה נתעוררו כל אומות העולם נגדם בפרסום בעניני אמונה. אבל בימי המן היתה רק התחלת התעוררות מענין אמונה אבל מכל מקום בפרסום היה סתם ועל כן ניתן לכתוב כי היה הנס עדיין מתלבש בגופנית בעולם הזה כפי מה שהיה בפעל אלא שבכח היה העיקר בענין התורה. ועל כן נמשל לשחר הבא בסוף הלילה שכבר מתחיל האורה דתורה שבעל פה. אבל הנס דחנוכה שהיה הצלה משמד לבד לא נקבעו אלא להלל ולהודות ולא שום עונג גופני כי לא היתה הצלת גופות. והמצוה שבו בהדלקת הנר כי זהו עיקר הישועה באורה זו תורה ועל כן לא ניתנה לכתוב כי אין בו התלבשות בלבוש גופני בעולם הזה והוא ככל תורה שבעל פה שאי אתה רשאי לאומרם בכתב. שישועה זו שנשארה קבוע וקיים לדורות ככל קדושת הזמנים שנשאר באותו זמן לעולם קדושה זו, אינה אלא ישועת הנפש והשכל שלא יטמא בחכמת בני נכר שהוא נגד חכמת חכמי ישראל בתורה שבעל פה. וידוע דיש שבע חכמות והמספר שבע היא אמתי כי הכל הוא זה לעומת זה וידוע דכל דבר של קדושה חלוק לשבע שכנגדם שבעת ימי השבת ושבע שני שמיטה כנודע. אלא שבחלוקת השבע מיני חכמות נבוכו המתחכמים ואינו כמו שאמרו הם סדרם והם חשבו גם חכמת הגיון שהוא שורש החכמה איך לחשוב דבר חכמה ואיך להמציא הקשי הפילוסופים וכל מיני חכמות מכלל שבע חכמות. ובאמת זה חוץ מהם ולמעלה מהם כי היא אם הבנים המולידה כל החכמות ועמה הם שמונה ונגדם הם שמונת ימי חנוכה שישראל יצאו מכל אותם חכמת חיצוניות לחכמת האמת. והנס היה רק בשבעה ימים כי על יום ראשון היה לדלוק רק אותו יום היה דוגמת אם הבנים שבו ועל ידו היה הנס על כל שאר השבעה ימים ועיקר הנס היה בו שנוסף בו שפע להמשיך עוד לשבעה ימים זולתו. ובו הוא עיקר ההבדל בין חכמת ישראל לחכמת אומות העולם בענין התחלת המצאת החכמה, שאצל אומות העולם גם זה מלבם מתחכמים איך להמציא חכמות ועל כן הכל הבל. אבל בני ישראל כל חכמתם הוא מהש"י ומתורתו שהוא היסוד לכל חכמת תורה שבעל פה וממנה לוקח הכל, והשורש של כל החכמה הוא חכמת הש"י על כן גם התולדות שממציאים מעצמם דבוק בהשורש שהוא מהש"י והכל ממנו.

    וזה ענין מילה בשמיני הרומז לשורש היהדות שבתולדה הוא גם כן ביום שמיני שהוא רומז לאם הבנים המוליד שבעת ימי הבנין דהם כל מיני השתדלות אדם בין בפעולה בששת ימי המעשה בין בשביתה ביום השבת. ויום שמיני הוא שורש הבינה שבלב שממנו תוצאות חיים בכל מיני כחות הנפש המוציאים כל הענינים לפועל באברים. ובאים בברית חותמו יתברך ביום זה לומר כי שורש התחלת כל כחות איש הישראלי הוא רק לה' לבדו. וזהו מצד המעשים שזהו מיד בתולדה הגופנית. וימי חנוכה הם מצד החכמה כידוע דשמן רומז לחכמה בכל מקום דשמן מחכים כמו שאמרו ז"ל (מנחות פה, ב) דעל כן שלח יואב אחר אשה חכמה לתקוע שהיא אלפא לשמן. ופך השמן שנמצא מן המוכן הוא שורש החכמה שהוא אצל ישראל מן המוכן בתורה שבכתב. ובזה לא יכלו יונים ליגע לטמאו כי בחכמה הנובע מלבות בני ישראל בתורה שבעל פה יוכלו לטמא ח"ו כמו שאמרו (חגיגה טו, ב) על אחר על ידי דזמר יוני לא פסק מפיו יצא לתרבות רעה והמשיך חכמתו לחיצוניות. אבל שורש החכמה בתורה שבכתב זה לא היו יכולים לשנות וליגע כלל. אף דבדורות האחרונים התחכמו לפרש גם התורה שבכתב כולה על פי חכמת יונית כמו שצווח נגדם בתשובות הרשב"א וזולתו כנודע אלו היה זה ח"ו אז, היה כמו במצרים שאלמלי נכנסו לשער החמישים שבטומאה שם לא היו יכולים לצאת ח"ו. וכן אז אלו היה התגברות יונים נגדם ח"ו על דרך זה כמו שגברה האפיקורסות בדור אחרון להמשיך גם התורה לכונת הבליהם היה קשה לצאת. אבל הנס היה שהם כפרו בתורה שבכתב לגמרי ונשאר הפך על יום אחד חתום בחותמו של כהן גדול ענין כהן גדול רומז על שורש החכמה דישראל כי על הכהנים נאמר יורו משפטיך וגו' ונאמר ובאת אל הכהנים וגו' שהם עיקר חכמי ישראל המורים. והכהן גדול הוא הגדול והראש שבהם וחותמו הוא המעיד שלא נגעו בשורש החכמה עדיין שנשארה נקיה ועל ידי זה המשיכו אח"כ ממנה השפע לשבעת ימי קומת המשכת החכמה ועל כן היה הנס על ידי כהנים. וזהו ענין הפלוגתא (שבת כא, ב) דבית שמאי ובית הלל אי פוחת והולך כנגד פרי החג דידוע דהם נגד שבעים אומות ועל כן מתמעטים והולכים וכל כונתינו למעטם. וכן בזה לבית שמאי שהם מצד מדת הדין והצמצום כנודע (זח"ג רמה, א) דעל כן הם מחמירים בכל מקום, כל הכונה בהדלקת נר חנוכה הוא לצמצם עצמינו ולהבדילנו מחכמת העמים ולמעטם ועל כן פוחת והולך. וזהו כנגד ימים הנכנסים כי למעט חכמת האומות לא איכפת לן במה שכבר יצאו ונסתלקו דאין לנו עסק עוד עמהם רק עם אותן שאנו צריכים עדיין לראות לסלקם מאתנו. אבל לבית הלל דהלכה כותייהו עיקר הכונה להמשיך חכמת האמת דתורה שבעל פה בלבבינו, ועל ידי אור האמת ממילא מסתלק החושך והשקר וכלה מאליו. ועל כן צריך נגד ימים היוצאים דכל חכמה שכבר השיג צריך לראות לקבעה ולהשרישה בלבו ומעלין בקודש מאחר שהוא רומז לחכמת הקודש. ונודע על דרך האמת דקודש רומז לחכמה עילאה (זח"ג קעו, ב וש"מ) וחכמה תתאה דתורה שבעל פה יונקת ממנה וצריך העלאה ולילך ממדריגה למדריגה מעלה מעלה. ועל כן מוסיף והולך כל פעם במדרגה דגם ימים היוצאים לא יצאה מדריגתם ונסתלקה ממנו אדרבא הם עמו כשהולך למדרגה עליונה יותר.

    ולפי שעיקר החכמה דבני ישראל אינו כחכמה אנושית בעניני עולם הזה כחכמת אומות העולם כלל רק כל חכמתם הוא בהשגת אמיתותו יתברך ודרך עבודתו שהוא ידיעת התורה על בוריה, על כן עיקר קביעות הימים האלו להודות ולהלל לשמך הגדול שזהו עיקר תכלית מכוון הבריאה כולה כל פעל למענהו לקילוסו (שוח"ט מז' יט). ומזמור של יום השבת אחר גמר ששת ימי הבנין ונהנה בכל מה שעשה ושבת ממלאכתו יום השביעי משבח ואומר טוב להודות לה' שזהו תכלית הנעשה והנברא בכל מעשה בראשית. וזהו עיקר שורש היהדות דנקראים כל ישראל באסתר ובכל תורה שבעל פה יהודים על שם יהודה (ב"ר פ' צח) דנקרא על שם אודה את ה' שזהו שורש המכוון דכל ישראל. וכל התחכמות דתורה שבעל פה להגיע מזה להודות ולהלל לשמו יתברך. אלא שבתורה שבכתב ובכתובים נתפרש השם הוי"ה ככתבו ובנוסח על הנסים שהוא דברים שבעל פה דזה שמי לעלם כתיב על כן אומרים לשמך הגדול ולא בכינוי האדנות. כי עיקר ההודאה שהוא תכלית המכוון בפעל ה' אינו אלא לשם הוי"ה ברוך הוא להכיר אמיתותו יתברך בלי לבושים וצמצומים ומסכים. ואע"פ שאין הכרה ברורה בזה בעולם הזה מכל מקום ההודאה הוא רק כלפי מדת אמיתותו יתברך דעל כן נקרא יהודה כולו על שם הוי"ה (סוטה י, ב) ובהוספת הד' הרומז לכנסת ישראל כמו שאמרו ז"ל (ב"ר ר"פ עא) דבכל מקום דלים בישראל מדבר, שהם מונים ללבנה דלית לה מגרמה כלום רק עתידים להתחדש כמותה כשמקבלים מהש"י ואז נעשה מד' ה' בתר דקבילת עוברה כידוע. וזה טעם מה שכתב בהגהות רמ"א דנוהגין לומר זמירות ותשבחות בסעודות שמרבין בחנוכה ועל ידי זה הוא סעודת מצוה. כי על ידי הסעודה בבשר ויין דאין שמחה אלא בהם הלב שמח ועל ידי זה הלב הישראלי מתעורר לומר שירות ותשבחות, וכמו שאמרו ז"ל (מגילה יב, ב) דזהו החילוק בין ישראל לעמים דכשישראל אוכלים ושותים ושמחים אומרים שירות ומצד הזה הסעודה סעודת מצוה שהיא מביאה להלל ולשבח וזה היה עיקר קביעות הימים. ודעת אחרונים רש"ל וט"ז ויש אומרים שברמ"א דהסעודות עצמן מצוה דקבעום לשמחה גם כן וכדבריהם הוא גם כן בפייט לחנוכה ובתשובות מהר"י ברונא לגלג עליו בזה. ובאמת בגמרא ודברי רז"ל לא נמצא זכר קביעות שמחה. אבל נראה דתחלת קביעות הנס דלא ניתן לכתוב, היינו שאין לו התלבשות בלבוש גופני, לא נקבע לשמחת הגוף. אבל אחר שהותר הכתיבה וניתן לכתוב גם נס זה משום עת לעשות לה' כבר יש לו התלבשות גופני בעולם הזה. והגם דאין זה עיקר הנס דעל כן כל הנסים שלא נתנו לכתוב לא נשאר מהם קביעות לדורות ואחר החורבן בטלה מגילת תענית (ר"ה יח, ב), דרק הישועות שנתנו לכתוב, היינו שנשאר הישועה קבוע וקיימא בלבוש גופני, לא נתבטלה אותה ישועה גם אחר החורבן. אבל שאר ישועות דלא נתנו לכתוב אין בהם קביעות עולמי בגלוי בעולם הזה רק חנוכה לבדו דהישועה בו אינה לגופות רק לנפשות, והחורבן ביטל ישועות הגופניות מה שבגלוי ולא ישועת השכל הנפשי. וזה נשאר קבוע וקיים בנפשות דבני ישראל שאף שהתעום אפקורסים בדורות אחרונים למה שהתעום לא יכלו להועיל כלום לבטל ח"ו תורה שבעל פה והם אבדו מן העולם וחכמת חכמי ישראל נשארה ותשאר קיימת לעולם. וזהו עיקר מה שנשאר קבוע לדורות עולם בזרע ישראל מנס דחנוכה. מכל מקום הרי הקביעות היה גם כן דלא למספד ולא להתענאה דהיינו מניעת צער מגוף על כל פנים, דמאחר שהנפש מלובשת בגוף, לב שמח ייטיב גהה, וגם הגוף מרגיש בשמחת הנפש. וחכמת אדם תאיר פניו והחכמה תעוז לחכם ומסירה על כל פנים הצער והעינוי מהגוף גם כן מיד. אף שאין הגוף עצמו מרגיש עדיין ההנאה בגופניות מכל מקום מרגיש מיהת הנאת הנפש מצד טפילתו לה. וכל הנפשות דישראל הם מאותיות התורה כידוע דאורייתא וישראל חד. וכמו שהתורה שבכתב מלובשת בלבוש גופני של הכתב כן הוא התלבשות הנפשות דבני ישראל בגופות. כל גוף מקביל ומכוון לאור אותו הנפש שהוא נגד איזה אות או חלק אות מיוחד בתורה שבכתב. והתורה שבעל פה אינה תורה אחרת כלל ח"ו רק היא פירוש התורה שבכתב וכולה רמוזה בתורה שבכתב ומיוחדת בה. וכל זמן שלא ניתנה לכתוב תורה שבעל פה היינו כי לא נתעצמה עדיין בנפש בגילוי גמור בענין שיהיה שורש הנפש כולו מאור התורה שבעל פה המתלבשת בתוך הגוף כי עד שנחתם התלמוד לא היתה עדיין תורה שבעל פה על שלימותה בהתגלות כולה בעולם הזה. ועל כן היו אז כל שרשי הנפשות דישראל כפי התגלותם והתלבשותם בגופות רק בתורה שבכתב ולא היה עדיין התלבשות גופני לתורה שבעל פה בעולם הזה ועל כן לא ניתנה לכתוב. ובחתימת התלמוד אז נשלם כל התורה שבעל פה וכמו דהתורה שבכתב כתיבא ומנחא כן תורה שבעל פה אחר חתימת התלמוד בו כלול כל תורה שבעל פה וכל מה שחידשו חכמי הדורות אחר התלמוד הכל מה שהוציאו בפלפולם וחכמתם מתוך התלמוד והכל רמוז בו [וכן בכל ספרי דאגדתא מרז"ל שכולם נסדרו עוד לפני התלמוד וכן הותר כתיבתם עוד מקודם] ועל כן אז הותר כתיבת תורה שבעל פה כמו שכתבתי במקום אחר דמשמע בכמה דוכתי דבחתימת התלמוד אז התחילו לכתוב גם כן [ועי' בהקדמת ס' ע"ח על משניות] כי אז כבר נגמר התגלות כל קומה השלימה דתורה שבעל פה והאירה בנפשות דבני ישראל להיות מקורם ושרשם תקוע ואחוז בתורה שבעל פה גם כן בהתגלות. וממילא גם הגופות המלבישים הנפשות שהם דוגמת אותיות הכתב הם מקבילות לאותיות התורה שבעל פה ובאה גם התורה שבעל פה בהתלבשות גופני בעולם הזה ועל כן ניתנה לכתוב גם כן. וממילא מאז והלאה גם קדושת ימי החנוכה שהוא הארת התורה שבעל פה נתלבשה ההארה גם בגוף. ועל כן התחילו דורות אחרונים לנהוג שמחה גופנית וסעודות גם כן ואע"פ שאינן נביאים בני נביאים הם דכבר הגיעה ההארה להיות מורגשת בפעל בגוף גם כן מאחר שהוא המלבוש וכלי הקיבול להאור דתורה שבעל פה. ומה שכתב המנהג לאכול מאכלי חלב הוא דוגמת מנהג מאכלי חלב בשבועות בקבלת תורה שבכתב כי החלב יונקים משדי האם ועיקר קבלת התורה הוא להכיר נותן התורה יתברך שמו שממנו יונק הכל. ועל דרך זה בחנוכה בתורה שבעל פה העיקר הוא הכרת היניקה מאם הבנים כנזכר לעיל.

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נה'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נה'

    [נה] ענין ברכה וקדושה דיום השבת ובבראשית רבה פרשה י"א א' שניהם באור פניו של אדם כי חכמת אדם תאיר פניו. שהארת הפנים הוא מצד חיזוק הלב ותקיפתו שלא ידאג ויצטער משום דבר. לב שמח ייטיב גהה והחכמה תעוז לחכם נותנת לו עוז וחיזוק ועל ידי זה מאיר פניו. וכל מיני דאגות הם רק מצד ששת ימי המעשה דיצירת כל עניני עולם הזה שהוא עולם המלא צער ודאגה. אבל משבא שבת בא מנוחה שהוא כאלו כל מלאכתו עשויה ולא יוסיף עצב עמה פניו מאירים. כי מנוחה דיום השבת היינו שמכיר באמת ששוא כל השתדלות אדם ואין שום דבר חוץ מהש"י כמו שאמרו (זח"ב פח, ב) מהו שבת שמא דקוב"ה כמו שהיה עד שלא נברא העולם הוא ושמו לבד, כן גם עתה אין כל הבריאה חוצצת בפניו. ומכיר שכל הפעולות שפעל בששת ימי המעשה הם באמת פעולת הש"י וכמו שנאמר גם כל מעשינו פעלת לנו דלכן אינו פועל רק בעת שהש"י פועל וכשהש"י שובת גם הוא שובת. וממילא על ידי הכרה זו מסתלקים כל מיני הדאגות ועצבות מהלב, וזהו הברכה באור פנים דענין ברכה הוא הוספה, כי שבת הוא מתנה טובה שנתן לישראל, ועכו"ם ששבת חייב כו' דלא כל הרוצה לקפוץ קופץ ולומר שמכיר זה דכל השתדלות אדם אינו כלום ואדרבא אצל העולם נקרא שזה אינו בדרך ארץ ואינו מן הישוב כשאין רוצה להשתדל בעניני עולם הזה. ואצל העכו"ם הוא באמת כן וכמו שאמרו בבראשית רבה פרשה ל"ט ראה אותם עסוקין בניכוש בשעת הניכוש כו' אמר יהא חלקי בארץ הזאת כידוע סוד ארץ ישראל נגד יום השבת וכשישראל עושין רצונו של המקום עמדו זרים ורעו צאנכם (ברכות לה, ב) ואמרו אדרבא אם אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עליה. וגם לכלל ישראל אף כשאינם במדרגה זו ציותה תורה לשבות יום השבת בימים ושנה השביעית בשנים שבתה הארץ שבת לה' להכיר כי לה' הארץ. וזהו קדושת הארץ שהאומות העולם שהיו בה קודם היו כעין דרך ארץ שקדמה לתורה שהיו בכלל דרך ארץ וישוב העולם. ועכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נט, א) כי התורה הוא היפך ישוב העולם והעסק במדת דרך ארץ ולא ניתנה לגוים ואצלם נקרא זה היציאה ממדת דרך ארץ הראויה להם. וכשבאה לחלקו של זרע אברהם זכו בה לתורה שהוא ההכרה דלה' הארץ וכל עניני עולם הזה גם כן מהש"י. ועל כן התורה נקראת עוז (זבחים קטז, א) וכשנתעורר ענין מתן תורה בעולם נתעורר החשק דישוב העולם ומדת דרך ארץ באומות העולם. כי כאשר ישראל בתכלית השלימות דתורה אז גם כל העולם בתכלית השלימות ושלימות דאומות העולם הוא כאשר עוסקים בדרך ארץ וישוב העולם לצורך ישראל כמו שיהיה לעתיד. ועל כן כשהחזיר הקב"ה התורה על כל האומות לא רצו לקבלה כי ראו שהיא המפריעה אותם ממדת דרך ארץ שזה כל שלימותם. אבל ישראל דסגו בתמימותא הקדימו פה לאוזן כמו שאמרו בשבת (פח, א) דזהו מדת יעקב איש תם למסור עצמו לגמרי להש"י ולא לחקור כלל אחריו ולשמוע מה יאמר אם יוכל לקבל. דזהו מי שמחשב עצמו לדבר נפרד ויכולת בפני עצמו, אבל מדת אמת ליעקב הוא להכיר האמת לאמיתו שאין עוד מלבדו ואין לאדם שום יכולת אלא למה שהש"י נותן לו יכולת, ואם כן מה שייך אם יוכל לקבל כיון דהש"י יצוה יוכל לקבל גם כן. כי האדם אין לו אלא ההכנה מה שהוא מוכן לעשות רצון הש"י וה' הטוב בעיניו יעשה. וזהו תומת ישרים אשר תנחם וכמו שנאמר אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל וגו' אורה זו שבת כמו שאמרו בבראשית רבה (פ' יא) ברכו באורה, ואמת זו תורה כמו שאמרו בברכות (ה, ב). והכרת התורה הוא הכרת החכמה שבמוח, והכרת השבת הוא ההכרה שמצד הבינה שבלב. ושניהם לא עשה כן לכל גוי כי הם נחלת יעקב כמו שאמרו בבראשית רבה סוף פרשה י"א דיעקב הוא ששבת על כן זכה לנחלה בלא מצרים והוא נחלת יעקב שזוכים לה שומרי שבת כמו שנאמר והאכלתיך וגו' וכמו שאמרו בשבת (קיח, ב) והיינו כי נחלת האומות הוא מצד השתדלותם ועל כן יש לה גבול כפי ההשתדלות אבל נחלת ישראל אינו מהשתדלותו כלל רק מה שהש"י נותן ועל כן הוא בלי גבול כמדת הש"י שאין גבול לנתינתו. וזהו השבת שזכה לו ולבניו אחריו עד דבמרה אפקוד על זה להיות עוד מצווים ועושים. אע"פ שזה מתנה גדולה שנתן להם שיוכלו להכיר זה שהכל בידי שמים וכאשר הש"י פועל הוא פועל וכאשר הש"י שובת הוא שובת. מכל מקום לא נתנה הש"י המתנה בחנם לישראל מה שלא עשה כן לכל גוי ועל דרך שאמרו בכמה דוכתי (מגילה כו, ב וש"נ) דמתנה כמכר דאי לאו דהיה לו הנאה מיניה לא יהיב ליה. וגם אצל הש"י כן וכמו שנאמר בתורה לקח טוב נתתי לכם שאע"פ שהוא מתנה מכל מקום נקרא לקח כאלו הם לקחוה בהשתדלותם. ואף יום השבת אף דקדושתו קבוע וקיימא מכל מקום ציוה בדרך מצוה לישראל ושהם מצווים לקדשו בקידוש היום כאלו הם מקדשי ליה. כי באמת הם זכו לקדושה זו בהשתדלות האבות אברהם יצחק ויעקב ממדרגה למדרגה עד מדריגת יעקב הבחור שבאבות שזכה להכרה השלימה דה' אחד. והכרה זו נשרשה בכל בניו אחריו בשרשם ועל כן נקרא רק ברכה באור פנים דשורש האור פנים ישנו גם בששת ימי המעשה אלא שבשבת הוא מתברך. ואומות העולם שאין להם שום הארת פנים כי שרשם מצד החושך שהוא השיקוע בעניני עולם הזה הדומה לחושך ולילה כמו שאמרו בריש פסחים אי אפשר להם להשיג אור פנים גם ביום השבת כי אין להם שייכות לזה כלל רק בבני ישראל שהם דבוקים בעצם האורה ושחרוריתם הוא רק ששזפתני השמש כל עניני עולם הזה שתחת השמש ובמעט ליבון מתלבנים כמו שאמרו בשיר השירים רבה, ולעולם יש בהם שורש אור גם בזמן החושך. בשבת שהוא מעין עולם הבא אותו אור הנעלם מתברך ומתוסף עד שבא לכלל גילוי להיות בהתגלות לבו דבר זה כי הכל מהש"י והוא הנותן כח לעשות חיל וממילא פניו מאירים משמחת לבבו. ועל ידי זה ממילא מתברכים גם כל פעולותיו דששת ימי המעשה מאחר שמכיר שהם מהש"י שהוא מקור הברכות. וזהו הברכה דיום השבת היינו שבו יהיה התגלות הכרה זו דאין עוד מלבדו בהתשפטות כי ענין ברכה הוא התפשטות השפע. והקדושה הוא היפך מזה דעיקר הוראתו על ההבדלה וההפרשה להיות הדבר מוגדר ומובדל מדבר אחר. וגם זה דרגא דיעקב שנקרא קדוש כי הוא המובדל מכל העמים דממנו התחלת קדושת ישראל בכל זרעו אחריו שמטתו שלימה. לפי שעל ידי הכרה זו דהש"י הפועל הכל ודשוא השתדלות אדם יוכל לבוא להתפשטות לכל הבלים שירצה, ויחשוב כי הכל מהש"י והוא עמו, והגם דהאמת כן דגם כי אלך בגיא וגו' אתה עמדי, היינו אחר שאירעו מה שאירעו אל יתייאש מן הרחמים ואל יפריד עצמו מהש"י וכמו שאמרו בשבת (לא, ב) על פסוק אל תרשע הרבה מי שאכל כו' שלא יחשוב שכבר נפרד מהש"י ח"ו ולהיות ככל הגוים רק באמת לעולם אתה עמדי אבל חלילה לילך מפני כן בגיא כו' ח"ו דאדרבא כיון שאתה עמדי הרי זה כמכניס ח"ו מלך מלכי המלכים עמו למקום הטינופת. ועל כן עם הברכה צריך קדושה גם כן להיות מוגדר ומובדל באור פנים שלא יהיה שמחה של הוללות דעל כן לא ניתנה לגוים שהם יבואו מזה לקלות ראש להיות אוכלים ושותים ופוחזים כמו שאמרו בבראשית רבה שם על גוים שבחוץ לארץ וקודם שבא אברהם אבינו ע"ה לארץ ישראל. וקדושה בכל מקום הוא גדר ערוה והגדרה מתאות עולם הזה וזהו הקדושה שאחר הברכה להתקדש באור פנים זה. כי אצל אומות העולם ברכה זו היה מוליד פחזות ופריקות עול והשתקעות בתאות עולם הזה ואצל בני ישראל אדרבא מולידה קדושה בלב. ואור הפנים המעיד על העוז שבלב אינו מכח שלוה של הוללות רק מכח שלוה המליאה קדושה והגדרה מכל מיני שלוה של עולם הזה. וברכת יום השבת מקבלים בתפלה שהוא ברכותיו של הש"י ומברכותיו יבורכו בית עבדיו. והקדושה בקידוש על היין שהוא ישמח לב ומוליד שמחה של הוללות לשוגים בה, אבל יין דמצוה אדרבא מוליד קדושה בלב והגדרה משמחת הוללות דעולם הזה.

     

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נד'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נד'

    [נד] ענין ראש השנה שהוא חג שהחודש מתכסה בו (ביצה טז, א). פירוש חודש – הלבנה, שהיא סימן לכנסת ישראל שעתידין להתחדש כמותה. כי בגלות הם בהעלם וכיסוי האור ולפי שכל אור הלבנה אינו מעצמה רק מהחמה נקרא בכל פעם חידוש אור חדש. כי מי שיש לו אור מצד עצמו כשמתכסה ומתגלה לא שייך שמתגלה אור חדש שהרי הוא עצמו אור הקודם רק שהיה מכוסה ונתגלה. אבל בקיבול אור מהזולת אע"פ שבעת ההעלם נקרא גם כן רק מכוסה לא שנעדר האור לגמרי כי שם במקומה מקבלת לעולם מהחמה רק לעיני שוכני ארץ הוא מכוסה. מכל מקום כשמתגלה אחר הכיסוי נקרא גילוי אור חדש כי המקבל מהזולת הרי כל קבלה אצלו מצד המקבל הוא דבר מחודש שאין זה הקודם שהרי מה שקיבל קודם לא היה מאיר עכשיו רק מה שהוכרח לקבל מחדש. אלא שאם לא היה העלם וכיסוי לא היה מורגש החידוש לעיני הרואין מאחר שהיה האור תמידי היה נדמה כאותו אור עצמו ועל ידי ההעלם ניכר חידושו. וכן כנסת ישראל ממש דוגמתו לית לה מגרמה רק מה שמקבלים מהש"י ומבקשים ממנו האר פניך ונושעה והאר עינינו בתורתיך. כי כל השגת אור בנפשות הוא על ידי התורה כמו שנאמר כי נר מצוה ותורה אור כי התורה הוא אור פני מלך חיים דאורייתא וקוב"ה חד ובכל יום יהיו בעיניך כחדשים. היינו כשידע דאע"פ דהתורה כתיבא ומנחא אין יודע בה כלום אלא מה שהש"י מאיר לו בה וכמו שאמרו בשוחר טוב מזמור קי"ט על פסוק דרך פקודיך הבינני אל תאמר הרי הם לפניך התבונן אתה לעצמך אם אין אתה מבינני איני יודע כלום ושם אח"כ על פסוק הוריני ה' דרך חוקיך אל תאמר לי הרי הם לפניך למוד מעצמך אלא אתה הורני שנאמר הבינני וגו' ובכל רגע מקבל אור מחודש. ועל זה ברא השי"ת יצר רע כמו שאמרו (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין היינו שיהיה כח ההעלם דעל ידי זה יהיה ניכר החידוש כטעם והיה אם שכוח תשכח וגו' דאמר והיה שהוא מורה שמחה בכל מקום כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' מב) דעל ידי זה הוא תוקף השמחה כשמתעורר הזכרון מתוך השכחה כנודע המשל מבן מלך שבא מארץ שביו למלך וגם כשאינו בארץ שביו לגמרי רק שגר בעיר אחרת או אפילו רק בבית אחר או אפילו רק בחדר אחר כי תענוג תמידי אינו תענוג וכמו שאמרו ז"ל (נדה לא, ב) בטעם ימי נידות כדי לחבבה על בעלה. וזה כל ענין הגליות שהם הכנה לגאולה וגאולת מצרים הוא הראשונה נאמר בה החודש הזה לכם ראש חדשים וגו' ניתן אז להם מצות קידוש החודש שאז היה ראשית התגלות החידוש דכנסת ישראל אחר ההעלם והוא החידוש הראשון שנתגלה בעולם שעל זה נקבע חג הפסח. כי כל המועדות הוא הרגשת השמחה שמצד חידוש אור הש"י המתגלה ושופע בנפשות בני ישראל. וגילוי הראשון הוא זמן חירותינו היינו השגת אור זה שאדם הישראלי הוא בן חורין שאינו משועבד לשום כח ולשום דבר לומר שאין יכול לינצל מזה כאשר חושבים המשוקעים בתאות וכדומה. כי אין לך משוקעים יותר ממה שהיו אז במצרים כמו שאמרו ז"ל (ויק"ר פ' כג) שהיה גוי מקרב גוי ממש הללו כו' וכעובר במעי אם (שוח"ט מז' קיד) שהוא ירך אמו ממש ועד שאמרו שאלו היו עוד שעה אחת היו ח"ו נשקעים לגמרי עד שאי אפשר לצאת. אלא שזה אי אפשר לנפש מישראל ובהכרח היה שיצאו אותה שעה מהשיקוע לגמרי. ואז נתחדש אור זה בלבבות דבני ישראל והוא ההכנה למתן תורה שאמרו ז"ל (עירובין נד, א) אל תקרא חרות אלא חירות ממלכיות ויצר רע דהכל אחד זה בחיצוניות והתגלות בעולם הזה וזה בפנימיות. ויציאת מצרים היתה קודם מתן תורה שהוא התחלת החירות בקטנות כענין לידת הולד שהוא יוצא כרגע מאפילה לאור גדול ומכל מקום הוא עדיין בקטנות וצריך להתגדל לאט לאט עד שבא לכלל דעת. וזה נקרא בחודש השלישי ביום הזה כי החידוש האמצעי אינו מורגש שהוא לאט לאט אבל התגלות הדעת בלב הוא החידוש המורגש וניכר בכל יום תמיד לעין כמראה באצבע. וזהו חג השבועות דמתן תורה אחר ההעלם דימי הספירה שאלמלי זכו והיה עת הרצון היה כבר נשלם החירות הגמור ולא יכנף עוד מוריך שלא יהיה העלם עוד כי יוכלו להרגיש החידושים כן על דרך זה גם בכל רגע על ידי ההתעלות ממדרגה למדרגה עד שהקודמת יהיה אוכמא לגבי שאחריה ולא יצטרכו להעלם גמור עוד. אלא שגרם החטא והוצרכו ללוחות שניות שניתנו ביום הכפורים דהיינו הכפרה שאחר החטא ובזה הוא השמחה ביתר שאת כאשר שב מארץ שביו לבית המלך. ועל ידי זה זוכים לחג הסוכות זמן שמחתינו שאז מקריבים שבעים פרים נגד שבעים אומות שהם כחות הרע שבעולם הזה וגם הם נכללו בישראל לטוב. ועל כן כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מאן דהוא משרשא וגזעא קדישא דרק בבני ישראל לא ידח מהם נדח ועמך כולם צדיקים דאע"פ שחטא ישראל הוא ולא ניתק משורש היהדות וגזעא קדישא דיליה. וזהו הישיבה בסוכות שהוא אור מקיף שהש"י מקיפו מכל צד דמצד המקיף הוא שורש קדושת ישראל דחלק ה' עמו שאין ניתק כלל כי המקיף הוא מה שלמעלה משכל והשגת אדם. וזהו חסד נעוריך דישראל לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה דבני ישראל נמשכים אחר הש"י מה שלמעלה מהשגתם ולא חקרו כלל מה יאכלו ומה ישתו במדבר. וזהו כי בסוכות הושבתי וגו' הם ענני כבוד המקיפים אותם שזכו על ידי זה להשגת אור המקיף שלמעלה מהשכל. וזהו על ידי התורה שהוא נובלות חכמה העליונה (ב"ר פ' יז) ולוחות אחרונות שקבלו ביום הכפורים ולא עשה כן לכל גוי. וכמו שאמר ההוא מינא בשבת (פח, א) עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו כו' אי מציתו כו' כי האומות אין רוצים לימשך ולקבל על עצמם מה שלמעלה משכלם ושכפי שכלם לא יכלו לקבל זה ועל כן יהיה זה חטאת כל הגוים אשר לא יבואו לחוג חג הסוכות. ובמצוה זו יהיה בירור הגוים לעתיד וכמו שאמרו בריש עבודה זרה דהקב"ה מקדיר חמה עד שלא יספיק סיכוך מועט זה. ואין זה בא בטרוניא דגם אצל ישראל פעמים הוא כך היינו דגם אצל בני ישראל לא בכל פעם שבוטחים בהש"י וסוככים בו עולה בידם להיות מגין בעדם. וחסד נעורם היה תחלת הקבלה וההמשכה אחריו אף דלא ידעו אם יעזרום ואז עלתה בידם אבל אם היה תמיד כן אין רבותא עוד מה שנמשכים אחריו. וגם העמים אז יחשבו כן ויאמרו תנה לנו מראש ונעשנה. ותחלה לא רצו כי לא האמינו לימשך אחריו עד שראו אז האחרית ותקוה טובה של ישראל איך עלתה בידם יתרצו גם הם לעשות. ואז יראה להם הש"י כי אינם בכלל האזרח בישראל הראוים לישב בסוכות כי לא תמיד הש"י סוכך לגמרי. וזהו החילוק בין ישראל לעמים כמו שאמרו בראש השנה ד' א' עיין שם ברש"י דבור המתחיל כאן בישראל דגם אם מריעין לו אין קורא תגר מה שאין כן עכו"ם תוהא על הראשונות ובועט בסוכתו ויוצא. ומכל מקום יהיו גם כן מכל אומות גרים גרורים ועבדים לישראל דמצד העבדות שהעבד טפל לרבו יהיה להם מציאות להיות נטפלים לאזרח בישראל אותם שיכירו מעלת ישראל ויתרצו להיות עבדים להם. וזה מצד העולם הזה דהסוכה שהוא דירת עראי רומז לעולם הזה דנקרא אושפיזך במועד קטן ט' ב' ובעולם הזה צריך האדם לישב רק בדירת עראי ולא להשתקע. וזהו זמן שמחתינו שבעולם הזה כאשר אנו יושבים בו רק בדירת עראי ובזה אנו קולטים כל הטוב שבשבעים אומות שהם כל מיני כחות העולם הזה. אבל אין זה תכלית השמחה עדיין רק בשמיני עצרת דאז ה' בדד ינחנו וכמו שאמרו ז"ל (מד"ת פנחס טז) דעל כן פר אחד שאמר להם נשמח אני ואתם לבד ויוצאין מסוכה לישב בדירת קבע. והוא דוגמת חג השבועות שאחר הפסח כמו שאמרו ז"ל (שם) דמפני טורח הגשמים לא הרחיקו היינו לא עשה כלל העלם בינתים רק ילכו מחיל אל חיל. כי כן יהיה לעתיד שיתבטל יצר הרע שאינו כעולם הזה דבכל עליה ממדרגה למדרגה צריך העלם וירידה שצורך עליה בינתים כנודע לאנשי חיל המתקרבים ועולים אל ה'. וזה אפשר בקל בעולם הזה שאדם הישראלי בו כאכסנאי באושפיזא ודירת עראי כי אין עניניו מתייחסים עם עצם נפש הישראלי אשר היא חלק אלוה ממעל וכאכסנאי בהאי עלמא. ואם יעורר את לבבו לשוב אל ה' בקל יהיה ננער מעליו כל מעמסת עולי עולם הזה וכמו שאמרו בשיר השירים רבה על פסוק ששזפתני השמש כי בריחוץ קל מתלבנים. אבל אלו היה כן ח"ו גם לעתיד שאז יהיה ענין ההעלם מתייחס בעצם כי כבר יכלו כל דמיונות העולם הזה שהם לבושים בעלמא ויהיה טורח ולא בקל כל כך לשוב ולצאת מההעלם. וזה ענין טורח הגשמים דאע"פ שעיקר קורת רוח הוא בעולם הבא כמו שאמרו (אבות פ"ד) יפה שעה אחת כו' מכל מקום אמרו גם כן יפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה מכל חיי עולם הבא. ועיקר השתדלות אדם לאסוף ולכנוס ולהכין לנפשו כל טוב הוא רק בעולם הזה שהוא זמן ההשתדלות כמו שאמרו (ע"ז ג, א) היום לעשותם ולא למחר. והוא דוגמת ימי הקיץ שאוגרים בו מאכלם ואוספים לבית להכין לימות החורף ומי שלא הכין אין לו מה לאכול. וסוכות הוא חג האסיף שאז נשלם האסיפה והשתדלות האדם להכין לנפשו צרכיו בכל ימי הקיץ שאז הוא זמן ההליכה בדרכים. ועל כן אמרו (סוטה כא, א) על פסוק בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה שאז הוא זמן הילוך האדם ממדרגה למדרגה והתורה מנחה אותו כמו שנאמר נר לרגלי דבריך וגו'. דאע"פ שהעולם הזה לבוש עב המאפיל האור מכל מקום על ידי האפלה זו דוקא הוא שיוכל לזכות לצאת לאור גדול כי יתרון האור מתוך החושך ועל ידי זה הוא תוקף השמחה והתענוג כאשר בא מתוך צער. וזהו תכלית הטובה כמו שאמרו (ס' יצירה פ"ב) אין בטובה למעלה מעונג והצער והריחוק אי אפשר רק בעולם הזה מתוך שהוא מנוגב מכל טובה ואור על כן הוא טוב להילוך שהוא הנידוד, והריחוק בא על ידי הניגוב. אבל הגשמים נקראים אור בלשון הכתוב כי אז הוא זמן ירידת השפע מהשמים וביאת אורה לעולם. ועל כן אז אינו זמן ההילוך ומחר לקבל שכרם לא לעשותם ועל כן לא נתרחק כלל שמיני עצרת מסוכות כי העליות אז הם תכופים זה לזה בלי ריחוק והילוך בינתים כלל.

    ונמצא כלל המועדות שתים שהן ארבע כי כלל קדושת הזמנים הוא מה דישראל מקדשי לזמנים. היינו שהם בהשתדלותם בעולם הזה זוכים להביא קדושה על עצמם מעין עולם הבא שהוא יום השבת הרומז לעולם הבא שהוא הקדושה דקביעא וקיימא מימות עולם מצד הקב"ה בעצמו והוא נתנה במתנה לישראל. אבל קדושת הזמנים הוא על ידי השתדלות בני ישראל. והשבת נקרא מנוחה שלימה שאתה רוצה בה היינו מנוחה לגמרי וכמו בעולם הבא שלא יהיה מקום להשתדלות כלל וזהו השעה של קורת רוח שהוא רצון הש"י. אבל רצון בני ישראל הוא אדרבא בהשתדלות ובשעה אחת של תשובה ומעשים טובים וכל הצדיקים מבקשים על חיי עולם הזה ואין רוצים ליפרד ממנו ומבקשים ליחרב ביתך וליתב אושפיזך אע"פ שיודעים שזה רק אושפיזא וישיבת עראי חפצים בכך כי חפצים בהשתדלות ועבודת הש"י. ועל כן קדושת יום טוב אינה מנוחה שלימה כשבת שהרי הותר בה מלאכת אוכל נפש היינו מה שלצורך האדם שזהו רצון האדם יותר כשיוכל לעשות גם כן מה שהוא לצורך נפשו. וכך מקדשי לזמנים שיהיה שביתה מכל ל"ט מלאכות דעולם הזה חוץ ממה שלצורך שמחת יום טוב. כי ההשתדלות הוא דייקא על ידי עניני עולם הזה ומהם יקחו לעבוד את ה'. והנה כלל השתדלות אדם הם בשלושה כחות מחשבה דבור ומעשה וכמו שנאמר בפיך ובלבבך לעשותו. והמחשבה גם כן חלוק לשניים מחשבה ושכל שבמוח והרצון וחשק שבלב אלא שנודע דמוחא ולבא תרין רעין דלא מתפרשין היינו דלעולם מחוברים יחד מה שמחשב בו רוצה ובמה שרוצה מחשב על כן נכללים גם כן ביחד בלב וכמו שנאמר מכל משמור נצור לבך וגו'. כי בו הוא התגלות המחשבה וגמרה להוציא לפועל דעין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרים. עין הוא בראש נגד המוח ורומז לעיני השכל והמחשבה וחלקם פעמים לשניים כמו שנאמר לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ונאמר תנה בני לבך לי ועיניך וגו' ואמרו בירושלמי דברכות (פ"א ה"ה) אי את יהיב עינא ולבא לי אנא ידע דאת דילי. כי עיקר האדם הוא המחשבה שבמוח ולב ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ, א) ומיד בנתינת עינא ולבא אנא ידע וכו'. מה שאין כן מחשבה רעה דאין מצרפה למעשה נאמר רק לא תתורו אחרי וגו' שלא ימשכו אחרי המחשבה רעה שבמוח ולב להוציא לפועל המעשה אבל כל זמן שלא יצא למעשה אינו כלום. וזהו גם כן ההבדל בין ישראל לעמים כמו שאמרו בירושלמי פרק א' דפאה כי אצלם הוא להיפך כי הקב"ה לבם של ישראל כמו שאמרו בשיר השירים רבה על פסוק ולבי ער מקרא דצור לבבי וגו' היינו שמעמקי לבבם באמת דבוק בו יתברך. וכמו שאמרו בפרק ב' דברכות גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצוניך ומי מעכב שאור שבעיסה הוא יצר רע השוכן על שני מפתחי הלב (שם סא, א) רק במקום הפתיחה והתגלות הלב. ולפיכך אם הוא גם בלב טוב ודאי לית טב מינה שאין מניחו בהתחלה להתפשט כלל. וגם אם שם לא כן כל זמן שלא יצא בפועל והתגלות הרי שם בעודו בלב עדיין מחובר למקורו שבמעמקי הלב וכל זמן שהוא בהעלם עדיין דבוק בשורש הנעלם שכולו טוב על כן לא נחשב רע עדיין אלא כשיצא לפועל בהתגלות ונפרד מההעלם. ואצל אומות העכו"ם הוא להיפך כי הם שרשם ברע ועומק לבם כולו רע. רק כאשר המעשה בהתגלות כשנפרדת מההעלם, טוב נחשב טוב, אבל מה שבהעלם טוב כל זמן שלא יצא לפועל הרי עדיין מחובר בשרשו הרע ולא נתברר ונפרד עדיין שיחול עליו שם טוב. ומה שבהעלם רע ודאי רע גמור שדבוק גם בשרשו הרע. ולכן כל השתדלות העמים אינו אלא במעשה הנגלית לבד ועל כן אוכלים שכרם בעולם הזה לבד שהוא עולם הנגלה ונקרא מצוות קלות בבבא בתרא דף י' ב' כי חיש קל יעופו ואינם מאחר שאין להם שורש טוב. מה שאין כן בבני ישראל היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (ע"ז ג, א) ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט, ב) אף על מעשה הנגלית בעולם הזה. כי עכו"ם כל מעשיהם אינו אלא מצד ההתגלות וכמו שאמרו בבבא בתרא שם שאין עושים אלא להתייהר ובפשיטות טלפיים דעשו ראו שאני טהור. ומכל מקום אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ולפי שרוצה להראות עצמו בעולם הזה כפי ההתגלות טוב על כן שכרו כן רק בעולם הזה כפי ההתגלות לבד. שבאמת גם בעולם הזה עושר שמור לבעליו לרעתו ומרבה נכסים מרבה דאגה ולבו מלא יגון ואנחה אלא שמצד ההתגלות הוא קבול שכר טוב. אבל בני ישראל עיקר כונתם על הנעלמות ולעשות רצון קונם לבד ומה שעושים נגלות גם כן הוא רק מפני שכן רצון הש"י. ואפילו מי שיש לו איזה כונה שלא לשמה אינו אלא כמחשבה רעה דבני ישראל שאין מצטרפות למעשה כי עומק המחשבה הנעלמת אינו כן כי מעמקי לבם באמת דבוק באלהים חיים וזה כל מגמת מעשיהם והשתדלותם באמת. ולכן אינו בדין שיהיה קבול השכר בעולם הזה שהוא שכר שמצד ההתגלות לבד בלי שום דיבוק בפנימיות. כי מה יתרון לאדם בכל רכושו דעולם הזה שהוא רק כמו רגע. ואף דכל התורה מלאה מברכות עולם הזה גם כן בשכר המצוות אין זה שילום השכר רק הוא מה שהש"י בא לסייע לאדם שטוב. כמשפט הבא לטהר מסייעין אותו (שבת קד, א) דעל ידי שיהיה לו פרנסה בריווח ושאר טובות עולם הזה יוכל להוסיף בעבודתו יתברך. ומצד הזה יש חיבור לטובת עולם הזה עם טובה האמיתית המתקיימת לעולמי עד כאשר על ידי זה עובד הש"י. ונמצא אין השכר טובת העולם הזה כלל רק כמו שאמרו (אבות פ"ד) שכר מצוה מצוה שהש"י מסייעו לעשות מצוה אחרת ונמצא עדיין הוא בכלל היום לעשותם. וזהו הקיבול שכר שמצד העולם הזה דיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא ומאחר שהש"י מסייעו ומעוררו עוד לתשובה ולמעשים טובים הרי שכרו בשעות שבעולם הזה. אבל אין זה עיקר השכר עדיין שהרי גם על אותן שעות עוד עתיד להוסיף לקבל שכר. ועיקר השכר הוא הקורת רוח דעולם הבא שבפנימיות הלב שבו הוא עיקר שלימות העבודה דבני ישראל. ופירוש קורת רוח קרירות רוח אחר שנתחמם בהשתדלות דעולם הזה שם שנח נפשיה הוא מתנפש ומתקרר מחמימות ההשתדלות וזהו הנייחא כיום השבת שבו שבת וינפש ממלאכתו דששת ימי המעשה. וזהו תכלית העונג כשמתענג אח"כ ממלאכתו ורואה דלא לריק יגע וכל אשר עשה הנה טוב מאוד ושכבר נשלם כל מלאכתו כולה ולא חסר כלום זהו תכלית שלימות העונג דעולם הבא שאמרו ז"ל (שמו"ר פ' נב) על פסוק הולך האדם לבית עולמו שכל אחד יש לו עולם בפני עצמו היינו מדת נפשו. דהאדם נקרא עולם קטן וכאשר השלים כל בנין קומתו על תיקונה ושלימותה הרי התקין לו כל מלאכת עולמו בשלימות וזוכה לשביתה ונייחא השלימה בעולם הבא דאין בו כו' אלא צדיקים יושבים (ברכות יז, א). היינו לא מהלכים כבעולם הזה כי על אז נאמר טוב מראה עינים מהלך נפש שבעולם הזה הוא הילוך הנפש ומאותו מהלך נבנה העולם הבא. ושם אין בו עוד הילוך אלא ראות עיניו כענין וירא אלהים את כל אשר עשה דמעשה בראשית והנה טוב מאוד. ועטרותיהם בראשיהם הם העטרות שלהם שעשו לעצמם בעולם הזה והם שתי עטרות כמו שאמרו בשבת (פח, א) דבמתן תורה עיטרו לכל אחד שתי עטרות נגד נעשה ונשמע. היינו כלל העבודה בעולם הזה בנגלות ובנסתרות דגם הדבור כמעשה כמו שאמרו שם (קיט, ב) ועקימת שפתיו הוי מעשה והוא מכלל הנגלות לזולת. והם שתי מדרגות בנגלות כשתיים שבנסתרות במוח ולב ששניהם כלולים בנשמע. והעטרה הוא שלמעלה מהראש היינו בשביל שהיו נמשכים אחר הש"י למעלה משכלם. ואע"פ שזה בשביל הקדמת נעשה לנשמע אם כן היה רק על ידי הנעשה לבד, האמת הוא להיפך דודאי אלו היו עושים זה בבהילות בלי התבוננות בלב כלל ושום התיישבות הדעת לא היה זה נחשב בשבח דנעשה גם כן כיון שבא מצד חסרון ישוב הדעת שלהם. וכך קראם ההוא מינא עמא פזיזא דקדמיתו כו' דחשב זה למעשה מבוהל ונמהר שאין מתבונן על דרכיו. אבל רבא השיבו אנן דסגינן בתמימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם שלא מצד המהירות היה רק מצד התמימות דהתבוננו יפה והעלו על לבם דאפשר שהוא דבר כבד וקשה מאוד לקבל. אבל דחו מחשבות לבבם והלכו בתמימות עם הש"י ועל ידי זה הקדימו הנעשה. וזהו תנחם כענין בהתהלכך תנחה היינו הילוך הנעשה, ותומת ישרים הוא התמימות שבלב, והישרות הוא בלב כמו שנאמר ולישרי לב שמחה. ואמרו בתענית (טו, א) לא הכל לאורה כו' צדיקים לאורה וישרים לשמחה נראה לי כי אורה ושמחה הוא עינוגים הנמשכים מכח העטרות הנזכרות שאע"פ שהעטרות הם שתיים לכל אחד העינוג הוא מאותה המבהקת ביותר. ובזה אין הכל שוים, וצדיקים הם עובדי ה' בפועל במעשה הנגלית, ועטרת הנעשה העיקר אצלם, זוכים לאורה שהוא גם כן עונג הגלוי כי האור הוא גם כן דבר הגלוי ונראה. מה שאין כן השמחה הוא בלב ואין נגלה לזולת כמו שנאמר בשמחתו לא יתערב זר וזהו לישרי לב. ואלו ההעטרות הוא משלהם מהשתדלותם בעולם הזה אבל שכרם בעולם הבא הוא. ונהנין מזיו השכינה וידוע דשכינה הוא מה שהש"י שוכן בתוך לבבות בני ישראל דעל כן היא נקראת כנסת ישראל דזהו מה שהקב"ה לבן של ישראל דכלל מעמקי לבבות דבני ישראל שהוא כלל הכנסיה הוא כלל שכינתו יתברך מה ששוכן בתוכם גם בעולם הזה. אלא שבעולם הזה הוא בהעלם עצום במעמקי לבבו ובעולם הבא הוא מבהיק ויוצא ממעמקי הלב של כל אחד אל הגילוי להיות נהנה מזיוו. והנאה זו היא עצם הנאת עולם הבא שמצד השביתה ונייחא שאין צריך לשום השתדלות ואין בו שום חילוף והשתנות מדריגות. אבל המדריגות הם מצד העטרות שהם באים מצד ההשתדלות שבזה אין כל אחד דומה לחבירו. וכן אצל כל אחד אין זמן אחד דומה לחבירו ועל זה נאמר והיה מידי חודש וגו' יבוא כל בשר וגו' גם לעתיד והוא על דרך שאמרו סוף ברכות צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל. ואף ששם הם יושבים לא מהלכים היינו מצד עצמיותם אבל מצד הלבושים ועטרות שסיגלו בעולם הזה מה דישראל מקדשי הם אין חפיצים בקדושה של נייחא גמורה רק שיהיה לעולם קצת הליכה והשתדלות וזהו ההליכה מחיל אל חיל. ודרשו שם גם על בית הכנסת ובית המדרש הרמוזים גם כן לשתי עטרות דאורה ושמחה, אורה זו תורה, ושמחה זו תפלה ועבודה שבלב וכמו שנאמר ושמחתים בבית תפלתי ונאמר עבדו את ה' בשמחה. כי ההליכה אז יהיה רק בשתי עטרות אלו בענין הבהקתם יהיה להם הליכה מחיל אל חיל וממדריגה למדריגה מידי חודש בחדשו ושבת בשבתו כפי שינוי הזמנים. דגם השבת אע"פ שהוא קדושה דקבוע וקיימא מכל מקום הש"י נהג בו מדה טובה ונתנו לישראל שיהיה גם זה שייך להם ובכלל מה דאינהו מקדשי. שהרי קידוש היום דאורייתא שהם צריכים לקדש השבת כאלו הם בהשתדלותם זכו לזה וכן אומרים ושמרו וגו' לעשות את השבת קרי עשייה בשבת שאינה אלא שביתה מעשייה. אלא שמסרה להם להיות הם עושים את יום השבת על ידי השתדלותם בששת ימי המעשה בשלושה ימים דמקמי שבתא ושלושה דלבתר שבתא בקדושת הנר"נ (נפש רוח נשמה) על ידי זה הם עושים את יום השבת ונשמה יתירה שבו. ודבר זה הוא על ידי קדושת המעשה בפועל ובהשתדלות להיות כל מעשיהם לשם שמים על ידי זה זוכים להיות גם מצות השביתה קרוי על שמם. ובאמת עיקר השתדלות האדם הוא בעבודה שבלב וכדרך שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה והיראה היא בלב כמו שאמרו ביומא ע"ב ב' על פסוק ולב אין על תלמיד חכם שאין בו יראת שמים. והתורה היא עבודה הנגלית דבר זה עיקרו מן השמים וכדרך שאמרו במגילה ו' ב' לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא. ואמרו בנידה (טז, ב) דנכרז בתולדה חכם או טיפש והיינו חכם בתורה. אלא שמכל מקום גם לזה צריך יגיעה והשתדלות. ואדרבא רוב מצוות התורה הוא במעשה בפועל. אלא שמכל מקום בכולם אחר כונת הלב הן הדברים והוא העיקר בעבודה. ועל ידי זה הוא עיקר קדושת החודש דישראל מקדשי להיות מתחדש כל יום תמיד אחר ההעלם. כי הרגשת החידוש וההעלם הוא בלב וגם ראש חודש בכלל שמחה כמו שנאמר וביום שמחתכם ובראשי חדשיכם, כי קדושת העבודה שבלב מביאה שמחה ללב. אבל בשבת לא נזכר שמחה רק אורה אמרו בבראשית רבה (פ' יא) על פסוק ויברך אלהים את יום השביעי ברכו במאור פניו וכן לא נאמר בו ויהי ערב כי כולו אור. כי בקדושת המעשה זוכה לאור תורה המאירה לאדם ודכולי עלמא בשבת נתנה תורה (שבת פו, ב) דזהו עיקר קדושת השבת השפעת אור התורה לישראל.

    וכלל קדושת הזמנים גם כן חלוקים לשתי אלו בפסח יצאו מאפילה לאור גדול ועל ידו זכו לאורה זו תורה בשבועות. ובענין הספירה למתן תורה מיום הפסח נקרא פסח בשם שבת ממחרת השבת כי זהו מצד קדושת השבת שבו ניתנה תורה ועל ידו הוא הזכיה למתן תורה. כי ביום טוב נכלל שתי הקדושות דחודש ושבת כי ישראל מקדשי ליה וגם הש"י הוסיף בהם קדושה קביעא וקיימא משלו על ידי הנס שעשה להם בהם. ועל כן כל הימים טובים קרוים שבת גם כן והפסח ביחוד שבו קדושה זו גוברת. וכן היה ענין יציאת מצרים גוי מקרב גוי כאלו הש"י עשה כן מעצמו ורצונו בלי השתדלות שלהם כלל. וכל השתדלותם שזכו לזה היה על ידי עבודה בחומר ולבנים וגו' וכמו שאמרו בזוהר (ח"א כז, א) בחומר דא קל וחומר ובלבנים לבון הלכתא כו' שעל ידי זה זכו לקבלת תורה. והרי העבודה היתה בעל כרחם ולא מרצונם והשתדלותם. וכן הוא כל שלימות המעשים באמת הוא רק מה שהש"ית אומר שהוא מפעולת והשתדלות אדם אבל באמת גם כל מעשינו פעלת לנו והוא הנותן כח לעשות חיל. ואז יצאו לחירות בשלימות המעשה והדבור שהיו בגלות מצרים שהעבד בכל מעשיו ודבוריו הנגלים משועבד לאדונו. ועל ידי זה זכו לקדושת פסח ושבועות שהם נגד מעשה ודבור פסח עיקרו במצוות מעשיות ושבועות בדברות דתורה. וסוכות הוא זמן השמחה שבלב שזכו על ידי הישרת לב דתמימותם בהקדמת נעשה לנשמע והתשובה שאחר החטא דעיקרה בלב כמו שנאמר ולבבו יבין ושב. וגם כן חלוק לשניים נגד מוחא ולבא סוכות נגד הרצון שבלב ששם משכן היצר ויש אחיזה ושייכות קצת לקלוט גם מהרע ושבעים עממין להפכו לטוב. ושמיני עצרת נגד מחשבה שבמוח דשם הוא התחלת ההתגלות יש מאין ויציאת ראשית המחשבה הנמשכת מקדמות המחשבה שלמעלה מהשגת אדם דשם אין שייכות לרע כלל כטעם נשמה שנתת בי טהורה היא הרומזת לנשמה שבמוח. וזהו (מד"ת פנחס טז) אני ואתם לבד ועל כן אין שם פירוד כבין פסח לשבועות כי הם ריעין דלא מתפרשין ונמשכים תכופים זה אחר זה. וראש השנה ויום הכפורים אף שהם גם כן מה דישראל מקדשי ומכלל קדושת הזמנים הנתלה בימי החודש ולא ביום קבוע כשבת מכל מקום אינן בכלל המועדים כי משונים מהם שהמועדים נקבעו על נסים שכבר זכו ישראל בהשתדלותם לאותם נסים ונקבע אותה קדושה בקרב לבבם לדורות עולם. אבל ראש השנה שהוא זמן הרת עולם והבריאה יש מאין שלא היה עדיין אדם להשתדל על זה הרי לא היה בהשתדלות אדם כלל. אלא שהש"י מסרו לבני אדם להיות נעשה על ידיהם ושהם יקדשו לו וכמו שאמרו (מ"ר ואתחנן) אני ואתם נלך לבית דין שלמטה לשאול מתי קידשו ראש השנה. והיינו כי עיקר הבריאה היה כדי שישתדל ויעבוד ה' וכמו שאמרו דנברא בשביל ישראל והם עלו במחשבה תחלה ובשביל ההשתדלות שראה שישתדלו אח"כ ויזכו במעשיהם בראם תחלה. נמצא גם תחלת הבריאה היתה בשביל השתדלותם אלא שהיה בשביל השתדלות דאח"כ ואדרבא אז היתה תחלת יצירת בריה להשתדל בעבודתו והוא התחלת ההשתדלות היפך המועדים הבאים אחר ובסוף ההשתדלות שזוכה בהשתדלותו לקבוע לו יום שביתה הבא אחר ההשתדלות. אבל ראש השנה הוא אדרבא התחלת השתדלות שהוא היפך השביתה ומכל מקום נקבע גם כן יום שביתה כי סוף מעשה במחשבה תחלה ותחלת הבריאה הוא בשביל מה שיזכו בסוף על ידי השתדלותם לקדש לזמנים ועל ידי שעלה זה במחשבה לפניו יתברך מתחלה בראם. ונמצא תחלת הבריאה היה בשביל העלאת מחשבה שיהיו ישראל הזוכים בהשתדלותם לשביתה על ידי זה נקבע אותו יום גם כן ליום קדוש דישראל מקדשי ליה. אבל אינו מה שהם קדשוהו בפועל בבחירתם בטוב רק הש"י קידשו על שמם מצד הידיעה שידע שיבחרו בטוב. והרי מצד הידיעה אין מקום לבחירה ולא שייך ליקרא על שמם מכל מקום הש"י קראו על שמם וכדרך שכתבתי למעלה בענין קדושת המעשה בעבר גם כן. אשר על כן אמרו בחגיגה (טו, א) ובבבא בתרא (טז, א) ובסוטה (כב, א) בראת צדיקים בראת רשעים אף דאלו צדיק ורשע לא קאמר (נדה טז, א) דעל זה הוא הבחירה. מכל מקום באמת הוא מתחלת הבריאה כן לענין גמר המעשה דצדיק ורשע שהרי יש צדיקים שמגיע אליהם פעמים כמעשה הרשעים ואין יכול למלוט כמעט מהמכשול וכטעם אדם אין צדיק אשר יעשה וגו' ואף דהוא צדיק ונשמר בכל כחו. וזה ענין עבדים רוכבים על סוסים ושרים הולכים כעבדים שפירשו בתיקונים (תי' ס) על הנפשות שאינן לערך הגופות. ושם בבבא בתרא א' דאיוב בקש על ידי זה לפטור כל העולם כולו מן הדין והם השיבוהו דברא תורה תבלין ולשון תבלין משמע שאין מסיר הדבר לגמרי רק שמתבלו. וזהו שבועות שאחר הפסח וימי הספירה להיות צדיק מעיקרו על ידי התורה תבלין. ובתחלה נקרא תורת ה' כי הכל מן השמים ואח"כ תורתו (ע"ז יט, א) דהש"י קורא הכל על שמו. ואמרו ז"ל בראש השנה (יז, ב) אני ה' קודם שיחטא ואני ה' אחר שיחטא וישוב כי לעולם הש"י עוזרו בכל מיני סייעתות וקורא הכל על שמו. וזהו יום הכפורים שאחר ראש השנה שנתנו אז לוחות שניות אחר שיחטא וישוב ונתכפר הכל ועל ידי זה זוכה לשמחה דסוכות דהיינו שלימות הנסתרות שבלב. ונקרא יום הכפורים שבת שבתון דגם זה קדושה קביעא וקיימא כי כפרה זו אחר שיחטא אינו אלא מצד הש"י ברוב רחמיו וחסדיו שנותן יד לפושעים וכמו שאמרו (פסחים קיט, א) על פסוק וידי אדם וגו' פשוטות לקבל פושעי ישראל בתשובה שהוא בא במחתרת לקבלם. ועל כן לוחות שניות ניתנו בחשאי שאינו כפי מדת הדין. ואע"פ שוודאי מדת בני אדם גם כן אם יתחרט החוטא נגדו ויבקש ממנו מחילה שימחול ולא יהיה אכזר ומדת הדין אינה מדת אכזריות ח"ו רק מה שהוא מדת המשפט הראוי. אבל זהו אלו היה האדם עצמו מתנחם ומתחרט אבל שיבוא המלך הגדול לבקש מהחוטא נגדו שיבוא לבקש מחילתו זה ודאי אינו כמדת בני אדם ולא במדת המשפט. וכל תשובת בעל תשובה הוא מה שהש"י מעורר לבו לשוב בהרהורי תשובה הנופלים בלב ולולא זה לא היה ביד האדם לעורר עצמו אחר שכבר נלכד ברשת היצר. שאם מתחלה קודם שגבר עליו לא יכול לעמוד נגדו כל שכן אח"כ אחר שנעשה איש (סוכה נב, ב) אלא שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו לא יעזבנו בידו ומעוררו בכל יום לשוב. ונמצא העיקר מן השמים אלא שהש"י קוראו על שם האדם ודישראל מקדשי ליום הכפורים והוא צווח שובו בנים שובבים ופתחו לי כחודה של מחט ואני כו' (שהש"ר ה, ב) אע"פ שבאמת גם הפתיחה כחודה של מחט הוא ממנו ועל ידי הבת קול דשובו וגו' נתעורר הרהורי תשובה בלב כידוע זה בספרים.

    ולרבי דיום הכפורים מכפר בלא תשובה זה ודאי קדושה קביעא וקיימא ומכל מקום הרי אינו מכפר אלא לישראל ובתנא דבי אליהו רבה ריש פרק א' ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום הכפורים לישראל ושם גם כן על יום השבת לישראל דגם כן לא ניתנו אלא לישראל וגוי ששבת חייב כו'. אבל זהו לענין השתדלות בני אדם להיות שובתים להדמות ליוצרם זה לא עשה כן לכל גוי דלהם לא ניתן שביתה כלל. אבל מצד שביתת הש"י בו שהיא הקדושה קבוע וקיימא דשבת, זה גם בגוים כמו שאמרו (בסנהדרין סה, ב) דאביו של טורנוסרופוס לא עלה עשן מקברו בשבת דגם לגוים אין דנין בשבת וכן בעלת אוב אף בגוים אין עולה בשבת. כי שביתת השבת וקדושתו הוא מתחילת בריאת עולם ועצם קדושת היום מצד עצמו היא שוה לכל באי עולם רק הש"י נתנו מתנה טובה לישראל. אבל יום הכפורים עיקר כפרתו אינו אלא לישראל לבד והצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט ובודאי כן הוא מדת המשפט לכפר לבני ישראל עוונותיהם ואפילו לשאין שבים כי גלוי וידוע לפניו יתברך שרצונינו האמיתי לעשות רצונו ורק השאור שבעיסה ושעבוד כו' גורמים וכל החטאים רק מסיבתם ודומים רק להוצי הסובבים לאסא ועצם האסא זך ונקי. ועל כן ביום הכפורים נשא השעיר כל עונותם אל ארץ גזירה הוא ארץ לא עבר בה איש כי משם הם באים ולשם הם שבים ללכת. והשעיר הרומז לעשו איש שעיר רצה לומר שעבוד מלכיות נושאם עמו אל ארצו אשר שם משכן השאור המחמיץ לכל באי עולם. כי שניהם חד והא בהא תליא כשיבואו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו אז יהיה לה' המלוכה על כל מעשיו שלא יהיה שום שליטה אחרת בשום כח מכחות הלב שזהו עיקר המלוכה האמיתית. וכל זמן שעמלק קיים אין הכסא שלם רצונו לומר כידוע דנשמתין דישראל אתגזרון מכורסיא (תקו"ז תי' ו) ואין טהרתן שלימה להיות הש"י יושב על כסאו כדרך שאמרו (ב"ר פ' מז) האבות הן המרכבה וכן כלל ישראל מרכבו יתברך עליהם. והא' הנעלמת בסוף מלת כסא רומזת לקוב"ה אלופו של עולם דגניז בגוייהו והיא חסרה גם בכתב כל זמן שזרעו של עמלק בעולם. כי אותיות כ' ס' הכ' רומזת לכתר וכן הוא דמות הכתר וכן מושחין מלכים כמין כ' והוא כתר מלכות של היושב על הכסא שהוא הרצון העליון שלמעלה מרצון האדם שממנו נשפע ונמשך המחשבה למוח האדם. והס' רומז ליצר הרע כמו שאמרו בבראשית רבה (פ' יז) על פסוק ויסגור בשר דבא ביצירת האשה רומז ליצר התאוה שזהו היצר שברא הש"י כי יש בו צורך לרבוי נפשות כמו שאמרו ביומא ס"ט ב' דעל כן לא בטלוהו לגמרי וכן אמרו בזוהר (ח"א קלז) דעל כן נקרא לבן דגם לעתיד יהיה רק דאתלבן והיינו כמו שאמרו (שם) על פסוק ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר. וחלל הלב הוא עשוי דמות ס' ושם משכן היצר ואלופו של עולם גנוז בגויה דבאמת הוא טוב מאוד. רק על ידי השעיר הרומז ליצרא דכעס שהוא ישחט ולא ישאר ממנו שורש וענף לעתיד לבא. כי זה נחלת עשו לבד ברציחה והאשה הביאה מיתה לעולם על ידי יצר התאוה שנטה לצד הרע ונתאחד עם יצרא דרציחה שמזה בא מה שהרג קין להבל ועל ידי זה גרם המיתה. וזהו הגורם לשעבוד מלכיות וכן הם הגורמים לשאור שבעיסה הכל חד כל אחד נמשך מחבירו. ועל כן נשא השעיר כל עונותם לעזאזל ואמרו ז"ל (יומא סז, ב) לכפר על מעשה עוזא ועזאל שהוא בתאות ועריות והוא ארץ גזירה דארץ הוא רומז לנוקבא כידוע שהוא המקום המקבל ליושבים וארץ גזירה אינו מקבל כלום רומז לאשת זנונים. אף שמצד הדמיון נראה שאדרבא היא מקבלת הכל, באמת אינה מקבלת כלום. וכן הם כל ארצות העמים צור וחברותיה דתמן שובעא תמן זולא וחושבים בעולם הזה שהם תכלית הישוב ועיקרו. ובאמת הם עיקר ארץ גזירה ומדבר שממה מכל מאחר שאין שם ישוב האמיתי הקיים לעד. וזהו מדבר העמים כי הם לבבם כמדבר שאינן בכלל ישוב ובדרך ארץ שקדמה לתורה דאותם שבדרך ארץ הם מכירים מעלת ישראל ואביהם שבשמים ועתידים להיות עבדים להם וזהו עיקר הדרך ארץ להכיר ערכו ומעלת מי שגדול ממנו. אבל שעבוד מלכויות הוא מצד השעיר אשר לא ישא פנים לזקן ואינו בדרך ארץ ומשכנו בארץ גזירה ולשם נושא כל עוונות בני ישראל כי אינו משלהם בעצם כלל רק משם הם באים. מה שאין כן אומות העכו"ם אפילו שבים לא נתנו תשובה אלא לישראל (מד"ת האזינו ד) אבל להם אין כפרה כלל כי אצלם החטא בעצם. ועל כן גם לרבי נקרא יום הכפורים דישראל מקדשי, שעל ידי דמקדשי עצמם עד שהם קדושים בעצם דדבר זה בא על ידי השתדלות האבות לבניהם אחריהם וכל הדורות, על ידי זה זכו לקדושת יום הכפורים. ואע"פ שמכפר גם לשאין שבים דעל כן נקרא שבת מכל מקום הש"י קוראו על שמם דהם מקדשי ליה אע"פ שהקדושה בעצם להיות קדוש מלידה ובטן והריון ודאי הוא רק על ידי הש"י וכטעם אשר בחרת באברהם. אע"פ שהוא הראשון להשתדלות מעצמו דעל כן נקרא בריש חגיגה תחלה לגרים. מכל מקום אחר שזכה לשם האזרחי להיות נבנה ממנו אומה ישראלית נעשה גם הוא אזרח בישראל ולא גר רק כאלו היה מלידה כן. כי באמת כל התעוררותו והשתדלותו היו על ידי הש"י שעוררו לכך כדרך שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ב) על פסוק מי העיר ממזרח. וזה גם כן נתלה בסוד הידיעה והבחירה שאע"פ שהש"י מסר הבחירה לבני אדם הרי מצד הידיעה הכל של הש"י. והידיעה דראש השנה הוא קודם ההשתדלות מה שעתיד להיות טוב וצדיק מעיקרו. ויום הכפורים הוא אחר ההשתדלות וגם אחר שיחטא מכל מקום כשלג ילבינו לפי שהם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית היינו קבוע וקיים מעולם מצד אמיתות רצון הש"י ונמצא מעולם לא חטאו ולא סרו כלום מאמיתות רצונו. ועל כן אינם בכלל המועדים שהם מה דישראל מקדשי מצד הבחירה וההשתדלות הנעשה. אבל ראש השנה ויום הכפורים הוא מה דישראל מקדשי מצד הידיעה ועל כן לא שייך בהם שמחה נגלית כיון דאינו מצד השתדלותם הנגלות.

    ובראש השנה ההתגלות הוא פחד ואנו מבקשים ובכן תן פחדך על כל מעשיך כי זהו ההבדל בין ישראל לעמים שהם רוצים בשלוה ובורחים מפחד ואפילו מפחד הש"י. אבל בני ישראל רוצים בפחד הש"י כי זהו אמיתות השלוה והשמחה והסרת כל מיני פחד. וכמו שאמרו בעבודה זרה (סה, א) אתון אית לכו אימתא דמלכותא, דבתכלית השמחה ושלות תענוגי עולם הזה שהיה להם, בא פחד מלך בשר ודם ועירבב את הכל. אבל אנן לית לן אימתא דמלכותא מאחר שאין לנו מלך אלא אתה, ומה שאימתו יתברך מוטלת עלינו זהו תכלית שלותינו ואנו מצפים ומבקשים על זה ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך. וזה סוד ראש השנה שהשמחה מסותרת בפחד כי הידיעה שקודם ההשתדלות מצד ההתגלות עומד בפחד על כל פסיעה שלא יטה מרצון הש"י. וכמו שאמרו (ברכות ס, א) אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב. וראש השנה שהוא זמן בריאת עולם הוא זמן ירידת הספינה ללמין שהיא בפחד שאינו יודע איזה רוחות יעברו עליה. אלא שאנו נכון לבנו בטוח בה' שיוציא כאור משפטינו ועל כן הוא חג שהחודש מתכסה בו היינו חידוש אור דכנסת ישראל נעלם ומכוסה עדיין אלא שאנו בטוחים בהש"י שיהיה אור לנתיבתינו. וזה שאמרו (ויק"ר פ' כא) על פסוק אורי וישעי אורי בראש השנה שאז החודש מתכסה ואין אור גלוי עדיין כלל. רק מצד הידיעה דהש"י הוא אומר דגם בכיסוי כזה יש אור והוא אורי להאיר ההשתדלות דלזה צריך אור מאיר לרגלו ונתיבו לדעת באיזה דרך מהלך. והאור בא על ידי תוקף היראה שהוא אותיות ראיה דעל ידי זה זוכה להיות מחוי להו יצחק [דרגא דפחד יצחק כידוע] הקב"ה בעיניהו (שבת פט, ב) ויזכה להארת פניו יתברך שיאיר לו לראות באיזה דרך מהלך ויאיר לו בחשכת לילה והחודש המתכסה. וישעי ביום הכפורים זהו הישועה אחר שחטא וכבר נכשל במבואות האפלות ונפל בגיא צלמות ח"ו למקום שנפל. הש"י מושיעו בעת צרה ומצילו ופודאו מכל מיני רע ח"ו שזהו תכלית הישועה עד שמעתה ממי אירא. כי כבר נשלם שלימות היראה דראש השנה שאינו ירא אלא מהש"י ואין לי לירא עוד משום בריה ומשום דבר בעולם לא משאור שבעיסה ולא משעבוד מלכויות כי כבר הוא צדיק ונושע. ולכך אז השמחה בהתגלות יותר כמו שאמרו (תענית כו, ב) לא היו ימים טובים לישראל כו' שבהן בנות ישראל יוצאות וחולות כו' אע"פ שהמצוה הנגלית בו הוא אדרבא לענות נפש היינו לפי שזהו תכלית השמחה של בני ישראל לא על ידי אכילה ושתיה ועינוגי עולם הזה. ואחר שיחטא ויתכפר אז זוכה למקום שבעלי תשובה עומדים שהוא גדול יותר כי הצדיק גמור שלא חטא עדיין בעולם הזה משיג שמחה על ידי עניני עולם הזה כשלוקחם לשם שמים, וזהו קדושת המועדות וכן קדושת השבת דקבוע וקיימא כי באמת עמך כולם צדיקים גם כן דיש בכל אחד מישראל כל המדרגות ועל דרך שכתבו הראשונים בנידה (יד, א) על מה שאמרו הגמלין כולם רשעים ורובן כשרים דהא והא איתנהו ולגבי דהא נקרא צדיקים ובהא רשעים. וכן כל פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון ומצד אותן מצוות נקראו צדיקים ומצד החטאים הם בעלי תשובה ואין יכולים להשיג עוד כל כך שמחה על ידי עניני עולם הזה שכבר נתגשמו אצלם וגם כי אין קטיגור נעשה סניגור. אבל הנה הם מצד הזה אחר התשובה והכפרה משיגים לאור יותר גבוה והשגת שמחה גמורה שמעין עולם הבא ולא מצד הנאת עולם הזה וחמודותיו. ולהיות דומין למלאכים. ובזמן שבית המקדש קיים היו הקרבנות פועלים כן בלב בני ישראל שהיו באמת כן דומים למלאכי השרת כי השטן הוא יצר רע (ב"ב טז, א) וביום הכפורים דלית ליה רשות לאסטוני (יומא כ, א) היה נשלף גם כן יצר רע מלבבות בני ישראל. ועל כן אז היו בנות ישראל חולות ואומרות בחור שא עיניך כו' שזה נראה כפריצות גדולה ואיך לא מיחו בהם חכמים ואדרבא סיפרו לשבח ולמנהג הגון בישראל. אבל באמת אז ביום הכפורים היו הכל מרגישים בעצמם לב בשר בענין שהיה ניכר לכל שאין בדבר זה שום פריצות כלל. ועל כן לענין הנעירה בליל יום הכפורים אמרו (שם יט, ב) דגם בגולה היו עושין כן אלא שחוטאין אבל בזמן הבית לא היו חוטאין כלל ביום הכפורים. רק משחרב בית המקדש אע"פ שמכל מקום עצמו של יום מכפר וקדושתו לא סרה ובשמים ממעל הוא ממש כמקדם ועל כן לית ליה רשות לאשטוני שההשטנה למעלה אין בכחו, מכל מקום ההסתה למטה לא ניטלה ממנו. לפי שמצד ההתגלות למטה בטלו המעשים דעבודת היום בפועל ונשיאת השעיר העוונות ועל כן חטאו. והש"י אמר על זה לפתח חטאת רובץ שהוא מהסתת היצר ושאין להעניש כלל על זה דזה כל ענין כפרת יום הכפורים שהש"י אומר שכל העוונות המה על ראש השעיר ובארץ גזירה. אלא שבכל השנה הוא רובץ על מפתחי הלב וביום הכפורים הש"י משלחו לדרכו שעירה. ועל כן אנו אומרים סדר עבודה לשלם פרים שפתינו כי באמת הכל נעשה גם היום בשמים ממעל והכפרה שלימה גם בהתגלות בעולם הזה, אלא שאינו בפועל ממש במעשה רק בדבור שגם הוא גילוי אלא שאינו גילוי מורגש כל כך בפועל. עד יערה עלינו רוח ממרום להיות מורגש בפועל גמור ביום הכפורים בכל לבבות בני ישראל סילוק וביטול היצר רע מן הלב לגמרי על ידי שילום פרים שפתינו ואז נזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן. ושחיטת היצר רע אשר כפי דעתי אם ניתן רשות לומר בזה על דרך השערת הדעת תורה ודעת נוטה יהיה זה ביום הכפורים וכבר בשמים ממעל הוא קדושה קביעא וקיימא דלית ליה רשות לאסטוני. וכן בזמן הבית על ידי עבודתינו ועבודת כהן גדול שהיה שלוחינו ושליח בית דין היה גם סילוק היצר בלב אבל הכל רק לשעה ובאותו יום לבד ולא בכל הימים אשר יוצרו. ועל כן אף באותו יום ודאי לא היה עדיין סילוק יצר לגמרי כמו לעתיד ממש דאם כן לא היה יכול לשוב עוד אח"כ רק על דרך שהיו בשעת מתן תורה חרות מיצר רע והכל לפי מה שהוא אדם. אבל כשיזכו לזה בימי הגלות בלא עבודת קרבנות בפועל אז יזכו לסילוק גמור ונצחיי. ובכל יום הכפורים על ידי השתדלותינו לשוב אל הש"י אנו מקרבים דבר זה כחודה של מחט והולך ומתרחב עד שהש"י יפתחנו לנו כפתחו של אולם בזביחת היצר רע לגמרי במהרה בימינו אמן.

  • רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נג'

    רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נג'

    [נג] ענין משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט, א) והרי בניסן עיקר גאולת ישראל ובסיון קבלת התורה ובסוכות זמן שמחתינו ולא נאמר על ידי זה על כלל החודש מרבין בשמחה. וגם מה הלשון מרבין משמע דיש שמחה תמיד אלא דאז מרבין בה ואיזה שמחה תמידית יש לישראל בהיותם בגלות ונאמר אל תשמח ישראל אל גיל וגו'. אבל ודאי הכונה על שמחת ישראל בה' מעוזם כמו שנאמר שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב והוא שמחה של מצוות ותורה כמו שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב דהישרנות מוליד שמחה בלב כי תומת ישרים תנחם והולך בתם ילך בטח ואין חסר כלום ועל כן לישרי לב שמחה. ובתענית (טו, א) אמרו לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה וישרים לשמחה כו' פירוש צדיק הוא המוגדר במעשיו אף שהלב אינו שלם וישר עדיין מכל מקום מגביר שכלו על יצרו לבלי יגרר אחריו וזהיר במעשה בפועל כל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. והמעשים מביאים קדושה ללב דעל כן מברכין אשר קדשנו במצותיו פירוש קדושה בכל מקום הוא הבדלה להבדיל ולהפריש הלב מחמדות עולם הזה ועל ידי זה זוכה לאור הזרוע שהוא השגת חידושין דאורייתא מתורה שבעל פה המאירים ללב. כי אורה זו תורה ותורה שבכתב היא האמת אשר מארץ תצמח שהיא כזריעה בלבבות בני ישראל להצמיח מתוך לבבם הרבה מאוד תוספות מרובה על העיקר. וכמאן דאמר בגיטין (ס, ב) רוב תורה בעל פה וגם מאן דאמר רובה בכתב לא פליג אמציאות רק סבירא ליה כיון דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא והכל נדרש מתוך הכתובים וכיון דאתיהיב למידרש כמאן דכתיב מפורש דמי, קרי ליה רוב בכתב, וכיוצא בזה כתבו המפרשים. אבל ודאי עצמות הכתב דבר מועט מאוד ועיקר מה שנאמר ארוכה מארץ מדה הוא מצד ביאורה שבעל פה הנצמח מלבבות בני ישראל על ידי אור שבכתב הזרוע בהם. ואמיתות תורה שבעל פה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש יהיה בו כדי להאיר הלב מאפלתה אינו אלא לצדיקים דלרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ואם אין דומה למלאך אל יבקשו תורה מפיהו. ורבי מאיר דגמר תורה מפומיה דאחר תוכו אכל כו' (חגיגה טו, ב) היינו דפנימיות ישראל עמך כולם צדיקים וכמו שאמרו (ברכות יז, א) גלוי וידוע שרצונינו כו' ומי מעכב כו'. וכמו שכתב הרמב"ם בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני דעצם רצונו באמת כן וכופין רק למנוע הסתת היצר שהוא חוץ מאמיתות רצונו והוצי הסובבים לאסא. ועל כן גם בהשגת התורה שבעל פה דאחר היה תוך הראוי להיות נאכל מצד הפנימיות שבו שהוא צדיק. דכל רשעותו רק מהשפה ולחוץ מצד היצר הרע וזהו קליפתו שזרק. ולעצמו לא האירה תורתו מפני ריבוי הקליפה הסובבתה. אבל רבי מאיר היה יכול להבדיל ולהפריד התוך מהקליפה כי הוא היה מלא אור כשמו שעל כן בתורתו כתוב כתנות אור בא' (ב"ר סו"פ כ) שגם הלבוש של עור מלא אור והוא כמו אור האבוקה שמושך אליו כל אור קטן שמתקרב לו כך היה יכול למשוך אור הפנימי שהיה באחר אליו. ועל כן יש להרהר בתשובה קודם הלימוד דאז נקרא צדיק כמו שאמרו בקידושין מ"ט ב' וזוכה לאור הזרוע שיהיה נזרע מה שילמוד בקרב לבבו להצמיח אורה מרובה בקרבו להיות על כל דרכיו נוגה אור שלא יכשל מעתה. ולעולם אין הלב מאיר לגמרי אלא מתוך השגת דברי תורה אמיתים המתחדשים בלבו וחכמת אדם תאיר פניו. וכן האור שנברא בששת ימי בראשית גנוז לצדיקים ורצה לומר אור ההשגה שהיה ראוי לאדם קודם החטא יוכל לזכות לה גם כן אחר שיחטא וישוב. ואף דעיקר שם צדיק היינו צדיק מעיקרו מכל מקום גם בעל תשובה נקרא צדיק גמור כנזכר לפי שהתשובה עוקרת החטא למפרע דוגמת התרת נדר על ידי החכם והוא כאלו לא חטא מעולם. וכדרך שאמרו בימים ההם וגו' יבוקש את עון ישראל ואיננו וגו'. וכל השגה מכונה אור שהוא מאיר לאדם בכל ענינים כמהלך במקום אורה שרואה בטוב דרכו שלא יכשל מה שאין כן במבואות האפלות. וזהו הראוי לצדיקים אשר זה מדרגתם בהגדרת מעשיהם לשמור רגלם מלכד. אבל השמחה אינו אלא בהש"י מה שהוא דבוק בו ואפילו עדיין אינו דבוק ואפילו מרוחק לגמרי רק שמכל מקום מבקשו וחפץ לידבק בו נאמר ישמח לב מבקשי ה'. ועל ידי אור תורה ונר מצוה יוכל לזכות לשמחה זו גם כן כי מאן דאחיד באורייתא אחיד בגופא דמלכא והמאור שבה מחזירו למוטב אפילו אותו עזבו ח"ו כמו שאמרו במדרש איכה. דעל ידי זה מעורר לבבו לבקש ה' אלהיו ואז זוכה לישרת לב. דכל הישרות שבלב אינו אלא התמימות עם ה' אלהיו דיודע שיש בורא ומנהיג ושאין שום דבר חוץ ממנו וזה מפשט כל עקמומיות שבלב. ואף אם עדיין היצר כרוך בעקבו ואיננו מוגדר במעשיו כצדיק גמור על זה אמרו (ברכות סג, א) בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה והוא יישר ארחותיך. ובעין יעקב שם הגירסא היינו דאמרי אינשי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי רצה לומר דרוב גנבי ישראל הם בכלל נקראים ישרים כמו שאמרו בפרק רבי עקיבא (פח, ב) אנן כתיב בן תומת ישרים. כי כולם מאמינים בני מאמינים והאמונה התקועה בקרב כל איש ישראלי דהכל מהש"י היא הגורמת לו ישרת לב. ואפילו שהיצר רע גוברו ומחטיאו במעשה הוא לא זז מאמונתו וגם שם רחמנא קרי אלא שהיצר מעוור עיניו ולא ידע שזה דבר עבירה. ואף דסוף סוף הוא תועה מדרך הישר מכל מקום על ידי זה הש"י מיישר אורחותיו והוא הנקרא ישרי לב הזוכה לשמחה. אף על פי שאינו זוכה לאורה זו תורה שתהא מאירה עיניו ולבבו כל זמן שלא נטהר במעשיו. מכל מקום זוכה לשמחה בה' על ידי התורה מה שלא זכה לה הצדיק גמור שאין לו ישרות לב שלבו דואג בקרבו תמיד.

    ואע"פ שהם שתי מדרגות שונות מכל מקום הם באמת נמשכים זה מזה וכלולים יחד. ואיחר ישרי לב דמתחלה כל אחד צדיק ואח"כ בא לישרת לב. ומה דכל ישראל ישרים הוא לפי שכולם צדיקים גם כן. אלא שמכל מקום מדרגות מדרגות הם ויש שזה גובר בו והוא העיקר אצלו להיות צדיק במעשיו. ויש שהישרות לב גובר בו ומכל מקום סוף סוף גם הצדיק זוכה לישרת לב. ועל כן אחר שזכר מדרגת ישרי לב חזר להזכיר הצדיק ואמר שמחו צדיקים בה' וגו', דגם הם מגיעים למדריגת השמחה אלא שאינו מצד עצמם רק על ידי המאור שמחזירם למוטב ולשמוח בה'. כי זהו תכלית ועיקר הכל וכל המכוון בכל התורה כולה ותרי"ג מצוותיה להיות דבוק על ידם באלהים חיים ולהשיג אמיתות דבור הראשון ששמענו מפי הגבורה אנכי ה' אלהיך וגו' ונאמר ואתם הדבקים בה' וגו' דכולם יש להם שייכות בדבקות זה דחלק ה' עמו. וזהו השמחה תמידית שיש לאיש הישראלי מה שנוצר יהודי וניטע תוך מטע ה' להתפאר זרע יעקב דזו שמחה שאין עצב עמה ואין שום דבר החוצץ ומעכב בעד שמחה זו מה שזכה להיות לו חלק באלהים חיים. ואפילו נשתקע במקום שנשתקע והגדיל עוונות לאין שיעור עדיין לא ניתק ונכרת דביקות שרשו במקורה שהוא דבר שאי אפשר בזרע יעקב אבינו ע"ה שהיתה מטתו שלימה ולא ידח ממנו נדח. והוא על דרך שאמר דוד המלך ע"ה בשם כלל הכנסיה בהיותם בתכלית הירידה והשפלות גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. שאפילו הולך בדיוטא התחתונה שבמבואות האפלות דהשתקעות חמדות עולם הזה והבליו שהם דמיונות של תוהו ועד ארגיעה ומכונים בגיא צלמות, לא אירע רע כלל מאחר דאתה עמדי אפילו אפום מחתרתא, אם כן הוא יישר אורחותיו. וזהו השמחה שצריך להיות לאדם בעבודתו כמו שנאמר עבדו את ה' בשמחה אע"פ שצריך להיות גם כן ביראה וגילו ברעדה מכל מקום לא יזוז שמחה זו גם כן מנגד עיניו מה שהוא זוכה לעבוד להש"י והיש שמחה גדולה מזו. והצדיקים עושין מאהבה ושמחין ביסורין גם כן (שבת פח, ב) מאחר שמכירין שהכל מהש"י ולא במקרה ח"ו רק כאב המכה את בנו להיישירו או הרופא שעושה דברים מייסרים להחולה כדי להחיותו דודאי אע"פ שמיצר הוא עכשיו שמח לאחר זמן. והמבין ומכיר גם בשעת מעשה הוא שמח. ובשמחה זו שנוהגת אצל איש היהודי תמיד ואין זז ממנו בין בטיבו בין בעאקו ובכל חילופי הזמנים, בה מרבין משנכנס אדר שהוא החודש שנהפך מיגון לשמחה דהמן חשב לעקור שורש היהדות לגמרי שלא יזכר שם ישראל עוד מה שלא היה כן לפניו בגלות מצרים ובבל ופרס דרק שעבדום. דזהו שורש עמלק שנצטוינו למחותו ולאבד כל זכר לו מדה כנגד מדה. כי הוא גם כן שנזדווג לישראל ברפידים שיצא עליהם ללחום עמהם מה שלא עשו כן אז עדיין שום אומה. דמצרים היו ביניהם ושעבדום ומלחמת סיחון ועוג והשאר הוא מה שקרבו עליהם ונלחמו כנגדם. אבל הוא יצא כנגדם וחשב כי עתה שכבר יצאו ממצרים והם כולם יחד במקום אחד יוכל ח"ו לעקור את הכל. שזה היה רצון עשו זקינו גם כן נגד יעקב. ולא עלתה בידם, דאע"פ שצופה רשע לצדיק וגו' הקב"ה לא יעזבנו בידו. ומכל מקום מדנצטוינו למחותו שמע מינה דפעל איזה דבר דאם לא עלתה בידו כלום כמו לעשו מה שייך זכור את אשר עשה וגו'. ואף דבאומות העולם מחשבה רעה הקב"ה מצרף למעשה (כמ"ש ירושלמי פ"א דפאה) היינו להענישם אבל לצוות לישראל לזכור על כרחך דעשה איזה דבר נגדם. והיינו מה שנאמר אשר קרך ודרשו רז"ל (מד"ת תצא ט) אע"פ דנכוה בה קיררה בפני אחרים. היינו דלולא מלחמתו אז לא היה שום אומה ולשון מתעוררים להתגרות בישראל כי רעדה אחזתם ונפל פחדם עליהם. רק על ידי התעוררותו ללחום והוא ראשית גוים ושורש של כל האומות נולד התעוררות זה בכל האומות. ואף דהוא נכוה כי בא בזמן שהיו בתכלית המעלה מוכנים לקבל תורה ואף דלשעה רפו ידיהם ברפידים לא היה אלא כרגע ותיכף שבא עליהם שעבדו לבם לאביהם שבשמים ועל כן הוא נכוה. אבל מכל מקום פעל התקררות אצל אחרים שלא ייראו עוד ללחום והם באו בזמן מאוחר בימי השופטים ואז לא נכוו עוד ועל כן נצטוינו לזכור זה למחותו.

    ואמרו ז"ל (מד"ת תצא ד) אתם זוכרין אותו מלמטה ואני מוחה מלמעלה דעל ידי הזכירה הוא נמחה. כי כל כח עמלק שפעל באומות הוא בהתעוררות בהיות הוא הראשית על ידי אתערותא דיליה נתעוררו כל העמים כולם. כמו באדם על ידי התעוררות מחשבה שבמוחו אברי המעשה מתעוררים לפעול כמחשבתו. וראשית דישראל הוא הש"י כי אתה אבינו אלא שאמרו ז"ל (שמו"ר פ' נב) לא זז מחבבה עד שקראה אמי והיינו כטעם תנו עוז לאלהים דכך היה רצון הש"י שיהיה האדם באתערותא דלתתא מוליד אתערותא דלעילא וכאלו הוא הראשית והאם המולידה אתערותא דלעילא אח"כ שמתעורר למעלה כמו שהוא מתעורר. והזכירה הוא התעוררות המחשבה ועל ידי זה נגמר הפעולה מלמעלה כי על ידי זה נעשים ישראל הראשית דלמעלה כאשר יש בהם אתערותא זו למחות זכר עמלק היינו שלא יהיה שום ראשית והתעוררות לרע כלל בעולם שזהו ביטול היצר דלעתיד. וכל זמן שעמלק קיים דיש מציאות ליצר אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו ואם כן הש"י הוא הראשית. וכמו ביציאת מצרים ומתן תורה דקול דודי בא באתערותא דלעילא ובעולם הזה לא היה מציאות הראשית ויש עדיין מציאות לראשית דרע. ומחיית הראשית דרע הוא גאולה העתידה אמרו ז"ל (סנהדרין צז, ב) דאינו אלא בתשובה היינו באתערותא דלתתא דוקא ועל ידי גודל השתוקקותם למחות שורש היצר דהוא ענין הזכירה דעמלק על ידי זה יפעלו למעלה שהש"י כן כי על ידי זה נעשו הם הראשית דטוב בעולם הזה. וממילא שוב אין מציאות לראשית דרע כלל וכל הגוים נעשים גרים גרורים. וכמו בימי המן רבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד וגו' על ידי שאבד הראשית שלהם. והמן הוא נתגבר יותר מעמלק שכבר הוציא גזירה כתובה וחתומה ואמרו ז"ל (אסת"ר פר' ז) דנחתם בטבעת מלכו של עולם גם כן רק שהיה בחותם של טיט. והיינו כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין שם) אלעתיד דאם אין עושין תשובה הקב"ה מעמיד מלך קשה כהמן וכמו שאמרו (מגילה יד, א) דגדולה הסרת טבעת מארבעים ושמונה נביאים דעל ידי זה שבו. והנביאים שבאו בדברי ה' זהו אתערותא דלעילא שהש"י בא לעוררם בהיות הוא הראשית שלהם ולא הועיל כי הש"י ברא הבחירה על ידי כח היצר המעלים דבר זה שהש"י הוא הראשית ועדיין לא הוטהרו מיצר רע החפץ להפרידם מדיבוקם באלהים חיים. ואין מניח שיצא לפועל ממש במעשה כפי מה שהוא במחשבת עומק ראשית שלהם עד הסרת הטבעת דכבר אמרו ז"ל (זח"ג קט, א) דהמלך סתם במלכו של עולם מדבר שהוא כביכול הסיר טבעתו ונתנה להמן. היינו דודאי חלילה שיעלה על הדעת העליון יתברך שמו להשמיד שורש ישראל אשר בחר לו לסגולתו. ועל כן אמרו ז"ל (מגילה יב, א) על זה דהיה רק לפנים והיינו דהחותם שלמעלה לא היה מלבו ועל ידי פמליא של מעלה רק שמסר טבעתו להמן שהוא יחתום מה שירצה. כידוע מה שאמר המן אלהיהים ישן (מ"ר שם) שהיה אז בגלות בבל דוגמת שינה כאלו נסתלק עינא פקיחא דהשגחתו ח"ו בתחתונים דעל זה נאמר עורה למה תישן וגו' והרי זה כאלו הסיר טבעתו ונתן הממשלה להמן לעשות כרצונו כי הוא סילק השגחתו. וזה נקרא חותם של טיט היינו חותם שמצד עולם הזה עפר מן האדמה. מה שאין כן חותם שלמעלה כשנגזר ח"ו הוא חותם של דם דהוא הנפש דבו משכן נפש הרוחנית שמעליונים אבל טיט הוא חותם גופני לומר דנחתם רק בעולם הזה. ומצד דכביכול היה אז במדריגת שינה וכאלו ח"ו עזב את הארץ היה נחשב זה גם כן לחותם. וזה החותם אפשר להיות נשבר בקל כאשר יעירו ויעוררו את האהבה דבאתערותא דלתתא לעורר אתערותא דלעילא ומתגלה כי אין עוד מלבדו ומלכותו בכל משלה ואין עוד מקום לחותם טיט כלל. ונמצא דהסרת הטבעת הוא ממש ההיפך מארבעים ושמונה נביאים שהיו אתערותא דלעילא לעורר אתערותא דלתתא ולא הועיל והסרת טבעת הוא סילוק האתערותא דלעילא לגמרי. ואז בזמן הסרת הטבעת היה תכלית תוקף השינה דעל ידי זה נתעורר המן לומר ישנו עם אחד וגו' כדברי רז"ל (מגילה יג, ב) ישנים מהמצוות. דאף דפושעי ישראל מלאים מצוות כרמון הוא רק מצד שורש נשמתם חלק אלהי ממעל המעוררם וכאשר זה היה בשינה היו הם ישנים מהמצוות. והיה בהכרח לאתערותא דלתתא לגרום אתערותא דלעילא וזה הועיל יותר דעל ידי הריחוק מתעורר שורש האהבה יותר כידוע דכאשר הבן עם אביו יחד בתמידות האהבה כבר בהרגל ולפעמים יוכל לוותר קצת נגדו. אבל כאשר הוא בריחוק ומתעורר בלבו זכרון אהבת אביו הוא בתוקף עצום יותר שמצד הריחוק העצום צעק לבם אל ה' להתקרב יותר. וזהו ענין מלך קשה כהמן המעורר בתשובה שהוא תכלית תוקף עומק ראשית דרע המשכיח לגמרי הראשית דטוב בגדר שינה גמורה. ואז ויקץ כישן ה' כגבור מתרונן מיין כי כל שיקועים דעולם הזה נקרא שכרות מיין כמו שהיה באדם הראשון למאן דאמר (ב"ר פ' יט) ענבים סחטה, ובנח, וכמו שנאמר כוס ביד ה' וגו' שמשקה כל האומות ומשכרם. אלא שהם נשארים כך בשכרותם אבל ישראל הם מתעוררים משכרותם ומתפתים ביינם כי יש בהם מדעת קונם (עירובין סה, א) ודעת נקרא ההשגה שבפנימיות והעלם כטעם משה מלגאו דעל כן דעת זה רוח הקודש כמו שכתב רש"י פרשת תשא שהוא השגה נעלמת שמצד דיבוק הנשמה במקורה וראשיתה ואף בעת השינה והשכרות הם דבוקים באמת בראשיתם רק שהוא בהעלם בעולם הזה.

    וזה ענין חודש אדר שבו נולד ומת משה רבינו ע"ה שהוא שורש הדעת דישראל ולידתו הוא התגלות הדעת בעולם ומיתתו הוא הסתלקותו שנשאר בהעלם. כנודע דכל אורות שנתגלו בעולם הזה אף דנתסלקו היינו מן הגילוי אבל לא נסתלקו לגמרי רק נשארו בהעלם. ושנים עשר חודש הם שנים עשר מיני התחדשות שיש ללבנה הרומזת לכנסת ישראל כנודע וניסן הוא ראשית התחדשותם שבו היתה ראשית התגלות אומה הישראלית שיצאו מעבדות לחרות להיות לעם מיוחד בפני עצמו. ואדר הוא האחרון שבמיני התחדשות אחר שכבר עברו כל מיני שינויים דתקופת השנה הוא מעותד לחזור להתחלה ונקודה הראשונה ולא פעלו בו כל השינוים כלום. ואדר הוא המחזיר לניסן שבו הוא כח זה דהחזרה אחר שעבר כל מה שעבר ונתרחק מההתחלה תכלית הריחוק האפשרי ובקצה האחרון, הוא מחזירו שנית לההתחלה ורחוקים נעשו קרובים בתכלית הקירוב עד שחוזר להתחלה עצמה. וזהו בכח הדעת המחבר חכמה ובינה ריעין דלא מתפרשין אע"פ שבתולדותיהן הם מתפרשין ומתרחקין לפעמים זהו מצד ההתגלות בעולם הזה דאין השם שלם כל זמן שעמלק קיים להיות ניכר התכללות התולדות באבות איך כולו חד. ונראין אותיות י"ה שהם אבא ואמא לשם נפרד בפני עצמו שאין לו חיבור עם זכר ונקבה וזה שמי לעלם כתיב דבעולם הזה הוא נעלם איך כולו חד באמת כמו שיהיה לעתיד ה' אחד ושמו אחד דיהיה כנסת ישראל וה' אחרונה דבוקים לגמרי בעומק ראשית הרמוז בקוצו של י' (זח"ג סה, ב) וכולו חד. ובאדר הוא כח ההגעה לזה על ידי המלך קשה כהמן ולפיכך טעה המן וחשב שיצליח אז כי ראה שגזירתו מצלחת בחודש זה. וההצלחה האמיתית מגזירה הוא כאשר פועלת בקרב לבבות בני ישראל תשובה ומביאה ישועה וביטול הגזירה דזה טעם (כתובות ג, ב) גזירה עבידא דבטלה ששמעתי פירושו דעשויה לכך כדי שיבטלוה. והוא חשב דמיתת משה הוא הסתלקות הדעת לגמרי ונשארו בשינה גמורה וכשכרות האומות שאי אפשר לעוררם. ובאמת הרי בו נולד גם כן ואם כן אדרבא חודש זה מוכן להתגלות הדעת ועל כן גם מיתתו לא היתה הסתלקות דאיך אפשר שהחודש המוכן להתגלות יהיה מוכן להפכו גם כן. ועל כרחך דגם הסתלקותו אינו הסתלקות גמור רק מצד מראה עיני בשר אבל באמת אדרבא גם זה התגלות ועוד יותר שאין צריך להיות נגלה בפועל גמור עוד דדי גם שיהיה בהעלם כי כבר נחקק דבר זה במעמקי לבבות בני ישראל כטעם שביק חיים לכל חי שמניח חיותו להם אלא שאצלם הוא בהעלם. אבל מכל מקום הוא בהתפשטות יותר ושאף בהעלם יש בו דעת הגמור. וזה טעם חייב לבסומי עד דלא ידע והעדר הדעת ונקרא ביסום ולא שכרות דעל ידי שכרות כל שלחנות מלא קיא צואה כהתעות שיכור בקיאו. אבל ביסום אדרבא משמעו ריחו טוב ובושם, וחמרא וריחני פקחין (יומא עו, ב) לא כשכור שהוא כשוטה לכל דבר. ואף דלא ידע בין כו' מכל מקום הדעת הוא בהעלם וכפי תוקף הריחוק שיש מניסן עד אדר נדמה לריחוק גמור אבל באמת הוא אדרבא חוזר על ידי זה לעומק ראשית בסוד נעוץ סופן בתחלתן. ועל כן אז הוא ריבוי השמחה כידוע שהשמחה הבא מבן שהיה בריחוק הרבה מאביו ונתקרב אליו ששמחתו עצומה הרבה יותר מהבן שהוא עמו תמיד. וזהו הריבוי שמחה דאדר שהוא מיד שנכנס כי כל קדושת הזמנים הוא שבאיזה זמן נקבע אותו אור וקדושה שהאיר בו מאז דנשאר הרשימו שבו בהעלם קבוע וקיים כל ימי עולם. כמו בנפש בהסתלקות הצדיק מכל מקום אורו נשאר עוד בהתפשטות יותר. כן בשנה ובזמן כל יום שנקבע בו פעם אחת אף שנסתלק אורו נשאר בהעלם עוד בהתפשטות יותר בכל נפשות מישראל כולם. והתגלות אור דפורים הוא התגלות זה שגם בהעלם יש אור.

    וזהו ענין שדרשו (מגילה טז, ב) ושמחה זה יום טוב דעל ידי פורים זכו לקדושת כל הימים טובים בשלימות יותר ולשמוח בהם יותר. כי ענין כל היום טוב הוא שיש באותו יום בהעלם האור שהיה בו כבר בגילוי ופורים הוא גילוי דבר זה שיש אור בהעלם אף שאינו מגולה ועל כן התחיל הרגשת שמחת פורים מתחלת החודש. כי חודש זה הוא תכלית ההעלם ובו וממנו נצמח תכלית הגילוי דבכל שנה ניסן שאחר אדר הוא הגילוי הנצמח מן ההעלם שמתגלה עוד יותר. וגילוי דאדר הוא שגם ההעלם אינו העלם. ועיקר התגלות זה הוא בי"ד וט"ו דאז קיימא סיהרא באשלמותא אבל על ידי אור זה דנתגלה דאין העלם אם כן גם מיד שנכנס החודש בהיותו באתכסיא גם כן מרבין בשמחה והולכין עד יום י"ד שהוא תוקף השמחה והתגלות הגמור להעלם שבהעלם. ולמוקפים הוא בט"ו דאז הוא עיקר אשלמותא דסיהרא וכמו שנקבע פסח וסוכות בט"ו דכל קדושת המועדות תליא בסיהרא וישראל מקדשי לזמנים בקידוש החודש ועל כן עיקרם באשלמותא. ופורים גם כן מכלל קדושת הזמנים רק לפי שהוא קדושת ישראל שמצד ההעלם דהוא ההתגלות דגם כל מעשינו פעלת לנו ושאין ישראל ניתקים לעולם ואפילו רגע אחד מהש"י וגם קדושתם קביעא וקיימא. ולכן אמרו בפורים לשון ונוח וגו' שקראו מנוחה ונייחא כמו שבת כי כל זמן שאדם צריך השתדלות ופעולה אין לו נייחא ועל כן עולם הזה הוא מלא טרדא וכשמת נח נפשיה ועולם הבא הוא יום שכולו שבת ומנוחה דצדיקים יושבים כו' דהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם (ע"ז ג, א) ושבת הוא מעין עולם הבא ופורים גם כן אין צריך שום השתדלות דגם כשמבוסם ועד דלא ידע דבוק בהש"י כי יש להם נייחא מאוביהם היצר הרע על ידי מחיית עמלק. ומכל מקום אינו דומה דמצותו השביתה וזהו עיקר קדושתו הקביע וקיימא על כן אינו נתלה בסיהרא כלל. אבל פורים אדרבא עיקרו נתלה בסיהרא רק שהוא העושה מסיהרא שמשא שגם היא אור קבוע וקיים ואין בה העלם. וידוע דעשרים וארבע שעי מיכסי סיהרא לגמרי (ר"ה כ, ב) ויום ט"ו הוא אמצע החודש מכ"ט י"ב תשצ"ג ואם ננכה שעות ההעלם דמכסי כאשר אין שם העלם יום י"ד הוא האמצע. ועל כן היהודים הפרזים שהם רוב ישראל דלא מיגניין מעמלק (מגילה ה, ב) מקדימין לענין הנייחא בי"ד שכבר יש להם מנוחה כי יתרון האור מן החושך וכפי תוקף החושך כן תוקף האור. והתגלות אור שבהעלם כפי גודל ריחוקם מתגדל השמחה ומתרבה ביותר עד שאין העלם ועל כן י"ד הוא האמצע ואשלמותא דסיהרא. אבל המוקפים דמגניין ומוגדרים משורש היצר רע דעמלק ואינם כעיר פרוצה אין חומה אשר אין מעצור לרוחו הם צריכים מלחמה יתירה נגדו כי הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו לפי שהוא יכול לנצחו דאין הקב"ה מנסה אלא קנקנים שלימים (ב"ר פ' לב). ולפי שהם אין להם לב יודע מרת נפש כל כך על כן אין ממהרים כל כך בהרגשת השמחה עד אחר ניצוחם כפי מדרגתם. ולפי שלא היה להם העלם גמור מקודם גם כן לא נתברר אצלם אור זה שאין העלם ונשאר ט"ו אמצעי ומכל מקום יש להם מעלה יתירה במה שהם מחו עמלק ביותר. ובכל מקום מספר ט"ו הוא נגד שם י"ק שהם הרעין דלא מתפרשין וה' ד' הוות רק בתר דקבילת עוברה הוא הנקודה שבתוכה נעשה ה' (זח"ב ספרא דצניעותא קעח, ב). וי"ד הוא חבורם קודם קבלת העובר היינו הולדתן זכר ונקבה שהוא יציאת הדבר לפועל בשלימות שזהו בט"ו. ועל כן כולם צריכים להיות עושים שני הימים רק אצל אלו י"ד עיקר ובו עושין מצוות היום שהם ארבע נגד אותיות השם משלוח מנות ומתנות לאביונים נגד שני ההי"ן שרומזים למקבלים המקבלים שפע מהמשפיע ה' ראשון הוא רעהו מתרין רעין וה' שני היא דלה ואביונה ובכל מקום דל ואביון בכנסת ישראל הכתוב מדבר כידוע (ב"ר פ' עא). והמגילה הוא הרשום בכתב אמת היא מדת אמת ליעקב דהיא סוד ספר התורה וכן מגילה נקראת ספר כאמיתה של תורה (מגילה טז, ב) ועל כן מתחלת בו' ומסיימת בו' והוא הבריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה שבו הוא עיקר התגלות האור שמתוך החושך. ועל כן מתחיל במלת ויהי המורה צער כצדיקים שתחלתן יסורין (ב"ר פ' סו) וסופן שלוה הוא מלת זרעו שזהו תכלית השלוה כמו שנאמר וראה בנים לבניך שלום על ישראל ושלום רומז למדת היסוד שממנה השפעת הזרע והוא סוף השישה קצוות שרומזת אליו אות הו'. והמן נתפאר ברוב בניו וחשב להאביד בני ישראל והיה להיפך כי עקרה ילדה שבעה היא חבור אותיות ו"ק ורבת בנים אומללה. ועל כן יוכלו לפעול פיקוד עקרים ועקרות בפורים אותם שהיו להם כבר ימים של צער הרבה על ידי שנעוץ סופן בתחלתן להחזיר הכל למקורן זוכין לבנים. כי כל עקרים ועקרות דישראל נמשך משורש עמלק שהיה מחתך מילותיהם ואומר טול מה שבחרת (מד"ת תצא) דמקטרג על מה שהש"י בוחר בזרע ישראל והבחירה הוא מצד שרשם ותולדה דמספר את רובע ישראל ובהיותו בן שמונה יום דאין יודע עדיין כלום נימול להש"י ונבחר לחלקו. ועמלק שהוא הראשית דגוים ושורש הנעלם דרע טרם שיצא לפועל והתגלות הוא נגד שורש הנעלם דטוב. וכל ריבוי דישראל שהם חלקו ונחלתו יתברך אינו כריבוי דעכו"ם שהוא התרבות גופות כריבוי דסוסים וחמורים רק הם ריבוי נפשות קדושות השייכים לחלקו יתברך. ועל ידי קטרוג עמלק מונע ריבוי זה וזהו שאין השם שלם שמונע הולדת התולדות מהאבות. ועל ידי מצוות היום שמתחברים ארבע אותיות השם זוכה להולדה. ומקדימין המגילה עוד מבערב שהיא העיקר ואח"כ משלוח מנות ומתנות לאביונים שהם שני ההי"ן המקבלים כי הו' כלול בו כל מיני השפעות היוצא לפועל בכלי הקיבול והי' הוא השפעה הנעלמת מחכמה עליונה וזהו אח"כ במצות הסעודה במשתה ושמחה ועד דלא ידע בלא הרגש ידיעה מושגת בשכל אדם. ורק אחר שנשתלם בשלוש אחרונות שהם בפעולה אז מתגלה בשלימות האור שבהעלם בלי פעולת מצוה גורמת אור ככל מצוות מעשיות. דפעולת משתה אדרבא גורמת העדר ידיעה אלא שאין צריך עוד לשום ידיעה כלל כי קדושת ישראל הוא מהריון ומבטן עוד בטרם ידע מאוס ברע ובחור בטוב. ועל ידי זה הלך לו לגמרי קטרוג עמלק וגורם ההולדה. ואע"פ שקבלת העובר הוא בט"ו מכל מקום אצל הפרזים כבר יש להם כל הנייחא בי"ד אע"פ שעדיין לא קיבלו המילוי והעובר בפועל כבר יש להם כל הנייחא כי נכון לבם בטוח בה' שהמילוי דט"ו יבוא ממילא ונמשך מעצמו אחר הי"ד. אבל המוקפים המגדירים עצמם ביותר אין להם נייחא אלא כשרואים המילוי לעיניהם. וזה טעם (תענית טו, א) לא הכל לאורה כו' צדיקים לאורה וישרים לשמחה כי השמחה הוא כששמח בחלקו יהיה איך שיהיה וגם כי אלך וגו' ח"ו אתה עמדי ושומח בה' ובוטח בו. אבל הצדיקים הם משיגים אורה יותר אבל אין להם נייחא ושמחה בחלקם כטעם (ויק"ר פר' כב) אוהב מצוות לא ישבע מצוות. והשמחה שלהם הוא רק אחר קבלת המילוי לגמרי בפועל שרואה נוכח עיניו איך הש"י עמו. וזהו בט"ו והי"ד טפל אליו דמכל מקום יש להם הרגשת שמחה קצת בי"ד ובהשגת אור שבהעלם גם כן לפי שבאמת אדם אין צדיק בארץ אשר וגו' ואצל כל אחד יש גם כן העלם ומצד ההעלם הוא משיג שמחת י"ד רק שעיקרו עושין בט"ו לפי שהאור שבהם מרובה על החושך וההעלם, והוא העיקר ואין להאריך כעת יותר.