רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נח'
[נח] ענין קריאת ימי הפורים על שם הפור והוא הגורל אלא שבלשון פרסי נקרא פור והוצרך הכתוב לזכור שמו בלשון פרסי ולתרגמו ללשון הקודש לפי שהימים קראו כשם הפרסי שכפי הנראה היה נקרא כן בפי בני ישראל אז. וזה טעם על כן קראו וגו' ולא פירש מי דרצה לומר המון בני ישראל קראו כן שכך הוא מפורסם שם ימים הללו אז. כי הפור הוא שגרם לימים אלו כי לולי נפל להמן הפור על חודש זה שבו יצליח לא היה מתחיל לעשות כלום. והנה הגורל אינו מקרה כמו שנאמר ומה' כל משפטו כי הכל הנהגת הש"י וכל האומות גם כן האמינו בגורלות אלא שכל העמים ילכו איש בשם אלהיו הם שרי האומות המנהיגים אותם שכל פעולותיהם נמשך מהם. וכמו שהם רק לשעה כך כל פעולתם וכן הוראת גורלותיהם הוא כפי מה שהענין לשעה ולא כמו שהענין באמת לאמיתו כגורלות בני ישראל שהם מהש"י הם מורים האמת הקיים לעד כחלוקת הארץ בגורל שהוא חלקו ונחלתו לעולמי עד. אבל גורל המן אף דגם כן לא היה דבר ריק הוראתו היתה רק כפי מה שיהיה למראית העין לשעה, וכפי מחשבת הדמיון שחשבו כן הוא, שהם מוכנים ח"ו ליום הריגה לאותו חודש. אבל באמת לאמיתו נהפוך הוא כי האי עלמא שהוא עולם הדמיון כמו שנאמר בשוב וגו' היינו כחולמים נקרא עלמא דשיקרא שהוא היפך האמת וכל שליטת השרים ועניניהם הוא רק בהאי עלמא המראה הכל דמיון היפך האמת וכן כל הוראותיהם. כי כל השגתם הוא כפי הדמיון והרי בדמיון פעל המן גזירה רעה. וידוע כי הם זה לעומת זה הקליפה והחיצוניות מלבשת את הפנימיות והקדושה אבר נגד אבר ובכל ענין דמיון האמת דבני ישראל בגוים הוא גם כן דוגמתן רק שהוא בהיפך. ועל כן כפי האמת היה גם כן אותו ענין דהרוג ואבד ובין יהודים וגוים אלא שהיה נהפוך מהוראת הדמיון ולכן המשכילים יבינו האמת מתוך הדמיון. וזה טעם פור הוא הגורל כי פור הפרסי ושל אומות העולם נפילתו הוא כפי הדמיון ומברר רק איך הדבר מצד הדמיון של שעה. מכל מקום הוא עצמו הגורל שבלשון הקודש שהוא המודיע האמת לאמיתו. והמון בני ישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם קראו לימים על שם הפור והוראתו הדמיון כי זה כל קדושת ימי הפורים לברר האמת הגנוז ונעלם תוך הדמיון עד שהדמיון שב להיות כלי להאמת שבתוכו ונטפל אליו. וכמו שהיה בנס דפורים ההריגה באויבים היתה רק על ידי גזירת המן להיות היהודים עתידים ליום הזה הוכרחו להפוך הדבר שיהיו עתידים להרוג באויבים. ונמצא הדמיון הוא הוא הגורם הישועה ביתר שאת ועל כן הוכרח להיות הדמיון גם כן לצורך האמת שאח"כ ונמצא גם הדמיון הוא מכלל הנס והישועה שאח"כ כי היה רק לצורך ישועה. ועל כן חייב לבסומי כי השיכור הוא מלא דמיון ואין לו מחשבת אמת כלל אבל אצל בני ישראל גם הדמיון הוא אמת. ועל כן קראו לימים פורים להורות כי הפור הוא עצמו הגורל והוא גם כן בכלל הנס. ועל כן המגילה מתחלת באות ו' ומסיימת בו' שהוא אות אמת כידוע בזוהר (ר"פ ויקרא) והוא מדת האמת ליעקב שכולו זרע אמת דזהו מדת האמת כאשר כולו כך מבריח מקצה אל הקצה ואין בו דבר מלבר כי שפת אמת תכון לעד. וכאשר נהפך הדמיון להיות גם כן אמת זהו שלימות אות אמת שהוא הבריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה. ותחלתו ויהי שהוא מורה צרה כמדתן של צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה (ב"ר פ' סו) ועל ידי היסורין הקודמין גם כן השלוה יותר גדולה והם ההכנה לשלוה שאח"כ. ועל כן גם זה מתחיל באות אמת והוא מדת יעקב אבינו ע"ה שביקש לישב בשלוה וקפצו עליו היסורין לא לנגד לרצונו של הישיבה בשלוה על ידי זה כי כל רצונותיו לשם שמים ורצון יראיו יעשה. רק למלאות רצונו ומבוקשו לישב בשלוה והשלוה שלו היינו חיים שלא בצער וביצר הרע שזכה לו כמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פ' ה) והיינו באותם שנים שישב במצרים שנאמר עליהם ויחי יעקב שאז היה לו שלימות החיות. ולעשות מבוקשו קפץ עליו רגזו של יוסף שעל ידי זה בא למצרים. וסופו מסיימת בזרעו לזכות לזרע אמת גם כן כאשר שמעתי כי על ידי מחיית עמלק שמצותו לאבד כל זכר למו אז בזה לעומת זה כשזה נופל זה קם ניתוסף ריבוי בנפשות דישראל וזוכה לזרע מי שצריך לה. ולדעתי נרמז זה בסיום המגילה במלת זרעו כי לעולם המלה שבהתחלה הוא שורש הדבר מצד ההתחלה והמלה האחרונה הוא שורש סוף ותכלית המכוון בדבר זה. והמכוון במחיית עמלק להיות השם שלם ונודע כי שתי אותיות ראשונות של שם הם האבות ואחרונות הם הצאצאים. וכאשר השם שלם הוא שהאבות זוכים לראות צאצאים סמוכים להם [ועי' זוהר פ' ויקרא ז' א' ע"ש] וזוכין לזה במחיית עמלק. ועל כן אדר מזלו דגים הרומז על וידגו לרוב וכן שמעתי כי חודש זה מסוגל להוליד בו יותר מבשאר חדשים על פי מה שאמרו בפרק קמא דראש השנה (ח, א) בצאן מתעברות באדר וכן בצאן ישראל. ועל ידי הריבוי דישראל ממילא בא המיעוט לזרע עמלק דכשזה קם זה נופל ועל כן חודש זה מסוגל למחיית עמלק ולאבד כל זכר למו. והמן חשב אדרבא להיפך כי אז יאבד ח"ו כל זכר מישראל מצד כח הדמיון שלו המראה לו כן ודמיון זה גרם אדרבא לרבוי על דרך כאשר יענו אותו וחשבו למעטם כן ירבה וגו'. כי כן הוא מדת הריבוי של ישראל להיות נמשך דוקא על ידי הדמיון המראה היפך מקודם. כמו צור חצבם אברהם אבינו ע"ה דאמר לו צא מאצטגנינות שלך כו' (שבת קנו, סע"א) והוא הוראת הדמיון שתחת השמים דכל הוראת האצטגנינות הוא מצד הדמיון עולם הזה שתחת השמים. וכל עסק אברהם אבינו ע"ה ובנין אומה הישראלית הוא לצאת מהדמיון שהם כל הבלי העולם הזה שתחת השמש דהכל הבל ודמיון ורק עד ארגיעה. ושורש ישראל הוא לבקש שפת אמת אשר תכון לעד ודבר זה נעלם בעולם הזה שכך היתה ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא (שם עז, ב) שאין האור נגלה מיד רק מתוך החושך וההעלם נגלה האור למבקשיו והם בני ישראל. אבל אומות העולם נשארים בחושך אשר יכסה ארץ ולאומים ורק עליך יזרח וגו' דכי אשב בחושך ה' אור לי.
וביציאת מצרים שהיא תחלת בנין האומה וידוע דכל קומה שלימה נחלק לעשר והיו צריכים להשתלם בעשר מדותיהם שיהיו כולו זרע אמת נבדל מהעמים. היו הבירור בעשר מכות שבאו על המצריים ובכל מכה הפליא ה' בין מצרים ובין בני ישראל. וידוע מה שאמרו קמאי דבביאת המכות היה פחד גם לבני ישראל דנתייראו שמא יהיה גם עליהם וכך היה ראוי כפי הדמיון הכוזב, ושהם יצאו מהדמיון וידבקו באמת ואז יכירו האמת שאין להם שייכות עם המכות כלל. ומכת חושך הוא התשיעי נגד היסוד ששם עיקר זוהמת מצרים ערות הארץ ועל כן במדה זו החושך יכסה ארץ שם ולכל בני ישראל היה אור במושבותם כי הם היו גדורים בעריות ושמו מעיד עליהם נגד המצרים לעדות השם י"ה (שהש"ר ד, יב) שהם שתי ראשונות המורות על הנסתרות כידוע. כי מצד הנגלה היתה טענה ואומות העולם מונין אותם וכפי גודל שיקועם במצרים עד שנקראים גוי מקרב גוי כעובר בבטן אמו (שוחט מז' קז) היה נראה כאלו גם הם מזוהמים ח"ו כמוהם. אבל באמת שם דייקא נתבררה טהרת בני ישראל וזכו לפסיקת הזוהמא לגמרי על ידי ההכנה בגלות מצרים דוקא שהיה החשוכא דברישא ומזה זכו לנהורא במושבותם אח"כ ובכל מקום שהיה הישראל הולך היה האור ממשמש ובא עמו. והוא כטעם בחושך ועומק השיקוע ה' אור להם ואי אפשר לחושך להחשיך להם כלל. ומכת בכורות הוא נגד מדת המלכות שהוא שורש החיות דכנסת ישראל שנקראים בני בכורי ומזה נמשך המיתה והביטול לבכורי מצרים בזה לעומת זה. ובזה היה הפחד יותר גדול על בני ישראל שהרי הוזהרו שלא לצאת מפתח ביתם והוצרכו לדם פסח להגן בעדם נראה שהיה מקום למשחית לשלוט ח"ו באמת גם בהם. ולכאורה אם מצרים חטאו שלא רצו להוציא בני ישראל, ישראל מה חטאו. וגם אותה מכה היתה על ידי הש"י בעצמו כמו שנאמר אני ולא מלאך כו' והכיתי כו' ולא שייך כיון שניתן רשות למשחית כו'. אבל ענין מכות בכורות שהיה על ידי הש"י בעצמו אף דמפי העליון לא תצא הרעות על כרחך דאין זה רעתם אלא טובתם. כי ענין מיתתם היה על ידי תוקף התגלות מורא גדול דגילוי שכינה נפל פחד עצום על המצריים. והבכורות שבהם ראשית ועיקר האון והכח של האומה דעל כן קודם מתן תורה היה ההקרבה בבכורות שהם הנבחרים שבאומה עליהם היה הפחד ביתר תוקף עד שיצאה נשמתם מגודל הפחד. וזה ענין קדושת פטר חמור שהוקדשו מאז נגד מצרים שנמשלו לחמור כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פר' צו) כי מכה שלהם היה על ידי הרגשת קדושה אלא שהם טמאים בעצם על כן אין שייך בהם קדושה בעצם כלל רק קדושתם לפדותם בשה או לערפם. ובמצרים היה שניהם שהם נערפו והקדושה נכנס בשה ישראל כמו שנאמר כי לי כל בכור בבני ישראל וגו' ביום הכותי וגו' ולא שהיו פדיונם רק שהם קדשו גם כן באותו פרק שהיה גילוי שכינה ונתגלית קדושה גם להם אלא שהם קדושים בעצם ויכלו לסבול ולא יצאה חיותם אדרבא נתדבקו על ידי זה באלהים חיים להיות שייך לו. וכטעם השמע עם קול וגו' כאשר וגו' ויחי כי על ידי תוקף השגה כשמיעת קול ה' מסתלק החיות על דרך כי לא יראני האדם וחי אבל בשעת מיתתן רואין (ספרי בהעלותך פיס' קג) ומסתלק החיות. ובני ישראל שחיותם הוא גם כן חלק אלוה ממעל הם יוכלו לשמוע ולחיות וכן בגילוי שכינה דמצרים. אבל ידוע למאן דעיילי ונפקי כי דבר זה כפי מדריגת האדם וצריך ליכנס בהדרגה ממדרגה למדרגה אבל אם ישיג השגה שלמעלה ממדריגתו יוכל לצאת נפשו כענין (חגיגה יד, ב) בן עזאי הציץ ומת מתוקף ההשגה. וכן מיתת נדב ואביהוא היתה על דרך זה ובמתן תורה גם כן בדבור ראשון יצאה נשמתם (שבת פח, ב) שלא היו מוכנים כולם למדריגת נבואה אלא שהוריד טל של תחיה היינו שפע חיות חדש שנעשו בריה חדשה וכן בכל השגה שלמעלה ממדריגה. והבעל תשובה שזוכה בשעתא חדא ברגעא חדא לתכלית השלימות כידוע גם כן כשקונה עולמו בשעה אחת תצא נפשו כרבי אלעזר בן דורדייא בעבודה זרה (יז, א). וידוע דביציאת מצרים השיגו ברגעא חדא שלא בהדרגה רק בדילוג וקיפוץ על המדרגות ובחפזון ועל כן הוצרכו להגנת דם פסח על המשקוף ומזוזות כי הדם הוא הנפש וכאשר מקריב נפשו להש"י זהו דינא למצרים ורחמי לישראל כמו שאמרו בזוהר בא ל"ו א' כי על הפתח פירשו שם פתח הגוף זו מילה, שזהו התחלת בנין הגוף ולידת איש הישראלי להיות מסור להש"י מלידה מבטן. ודבר זה לאומות העולם הוא סילוק חיות שאי אפשר להם למסור עצמם לגמרי להש"י וכמו שאמרו בשבת (פח, א) ברישא איבעיא לכו למישמע אי מציתו כו' כי לא יכלו לקבל על עצמם עול הש"י בכל אשר יאמר רק אחר שישמעו אם הוא ביכולתם. ועל כן כשהראה הש"י לישמעאל לא תנאף ולאדום לא תרצח וכדומה כל אומה במה שהם משוקעים שכל חיותם תלוי בזה לא רצו לקבל (זח"ג קצב, ב) כי אם יניחו זה יניחו חיותם לגמרי כי כל חיותם הוא מתאוה זו. ועל כן הערלה נקרא על שמם שאי אפשר להם להיות נימולים כלל כי המילה הוא חותם הברית שהיהודי כורת עם הש"י להיות נאמן לאלהיו במסירת כל כחות גופו ונפשו אליו לגמרי מלידה מבטן שלמעלה מהדעת וההבנה והכרת השכל רק שבטבעו ותולדתו הוא כן. דעל כן אפילו ערלי ישראל נקראו מולים (נדרים לא, ב) והיינו אפילו מומר לערלות שאינו שומר הברית ומטמא עצמו בכל מיני טומאות אי אפשר לינתק שם ישראל ממנו שהוא כח היהדות שיש בו בתולדתו מורשה מהאבות ומיד כשירצה לשוב כחו יפה למסור כל כחות נפשו לגמרי להש"י. וכנודע בדורות השמד אפילו הרבה מפושעי ישראל מסרו עצמם על קידוש השם וכן בבראשית רבה (סו"פ סה) גבי יקום איש צרורות וכיוצא. וזהו רשימת הדם על הפתח דאף דבריש כל מרעין אנא דם (ב"ב נח, ב) שהוא הנפש הבהמית שמכחה כל מיני רע שבגוף, מכל מקום הם מוסרים ומקריבים זה להש"י. וזהו העצה שיוכל לקבל גילוי שכינה ולא תצא נפשו, אדרבא ימשיך חיות חדש ותוספת חיות על ידי הדביקות באלהים חיים, והוא על ידי הקרבת כל כחות וחיות נפשו הטבעיים המושרשים בו כולם להש"י. שזהו שורש קדושת הכנסת ישראל והוא שורש חיותם דכל חיות איש היהודי הוא רק כאשר מכיר זה בבירור גמור שאין לו שום כח עצמו רק כל כחותיו מהש"י ומסרם אליו. וזהו היציאת מצרים שנעשה לאומה שלימה מיוחדת להש"י ולהאומות זהו מיתתן ומצרים ביחוד הם הקליפה הסובבת התגלות אומה הישראלית לעם בפני עצמו דעל כן הם שיעבדום ורצו לעכב התגלות זה. ודייקא שם נבנו לעם בפני עצמו וכאשר יענו כן ירבה. ובגילוי שכינה שהוא התגלות שורש מדת כנסת ישראל והחיות של אומה הישראלית שהוא על ידי שהש"י שוכן בתוכם על ידי זה נגרם ממילא מיתה לבכורי מצרים דשורש חיותם הוא היפך מגילוי זה. והובטחו בקריעת ים סוף שלא יוסיפו לראותם עד עולם היינו שכבר נבחרו ונקבעו לכנסיה מיוחדת ועם מיוחד ואי אפשר להם לראות עוד ענין מצרים שהוא הקליפה המעלמת התגלות עם בני ישראל לגמרי. דזה לא יהיה עוד עד עולם דבכל הגליות לא נתערבו בין הגוים כדרך שנאמר במצרים גוי מקרב גוי וכל רואיהם יכירום לעם בפני עצמו מצויין ומובדל. וכאשר הוסרה קליפה זו המעלמת גילוי האמת ליעקב נתייראו כל אומות העולם מהם דראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. עד שבא עמלק וקיררה בפניהם כי הוא ראשית גוים שורש הדמייון החושב ומדמה הדמיון לאמת והוא שורש הפשיטות טלפיים דעשו לומר טהור אני. ועל כן הוא הראשון הנלחם עם בני ישראל אחר יציאת מצרים שנתגלה התחלת בנין כנסת ישראל נתגלה גם כן זה לעומת זה התחלת האשת זנונים המתדמות לאשת חיל כקוף בפני אדם (זח"ב קמח, ב). והתפשטות כחות הדמיון אפשר להכניסם לקדושה כי כל כח פרטי בפני עצמו הוא כח מכחות הנפש הבהמיית והיהודי שמוסר כל נפשו להש"י משתמש באותן הכחות בקדושה כרצון הש"י. ואותן מצעות שהציעה באיסור בגיות אפשר להציען בהיתר ביהדות (מנחות מד, א). אבל שורש הדמיון שהוא ההתדמות הדמיון לאמת שהוא שורש עמלק זה אין לו תקנה אלא למחותו, ובזה נעשה אצל בני ישראל גם הדמיון אמת, והוא על ידי שנהפוך הוא, כידוע דיש שני מיני מיתוק ליצר לאכפייא ולאהפכא, ולאכפייא היינו שישנו במציאות עדיין אלא שאינו שומע לו לעשות איסור וכופהו להיות נשמע לעצת התורה והיצר טוב. וזהו כח היצר שישאר גם לעתיד רק דנקרא לבן דאתלבן כמו שאמרו במדרש הנעלם (זח"א קלז, א) שאין צריך לבטלו לגמרי. אבל שורש היצר רע ועיקרו יבוטל לגמרי לעתיד וזהו החלק ממנו שההשתדלות בו בעולם הזה לאהפכא שיעשה ממנו טוב ויתבטל הרע לגמרי מהעולם מעט מעט עד שיגיעו לזביחת היצר לעתיד לבא שיהיה כשימחה זרעו של עמלק מן העולם לגמרי. דהכל אחד כי ממנו הוא שורש היצר רע בעולם הנמשך גם ללבבות בני ישראל שצריכים למחותו ולהיות נהפוך שישלטו היהודים המה בשונאיהם הם שונאי הנפש דיהדות שהוא מסירת הנפש להש"י. ועמלק שונא זה כמו שאמרו (ב"ר פ' סג) על פסוק דם שנאת, דם הפסח ודם המילה דשניהם מיוחדים בבני ישראל לבד המבטלים כל כחות נפשם להש"י. ועמלק שהוא ראשית גוים הוא שורש השנאה לכח זה, כי שורש הדמיון שהוא הדמיון שהדמיון אמת, מדמה שזה אמת שהארץ נתן לבני אדם להיות כחות נפרדים מהש"י. וזהו שאין השם שלם דהיינו יחוד עולמות עליונים עם התחתונים כי כל חפץ עמלק להפריד הארץ ומלואה וכחות הנבראים כולם מהבורא. ועל כן חשב לאבד היהודים שהם המורידים שכינה בתחתונים ומחברים הבורא עם הנבראים ומיחדים הכל והוא שונא יחוד זה של ביטול הנפש הבהמית גם כן במקורה להיות יחוד גמור גם משנברא העולם כעד שלא נברא העולם. דבזה אין מקום להתפשטותו והתפארותו בכבוד עושרו ורוב בניו ואשר גדלו המלך שזה כל האדם הגשמי בעולם הזה מצד גופניותו כל השתדלותו ומאויו לזכות לעושר שבזה יוכל להגיע לכל מיני תאות, ולכבוד ובכללו גם הסרת הקנאה כי כלום מתקנא גדול בקטן, ולבנים שבזה חושב שיש לו הנצחיות גם כן והקיום במין אחר שימות עדיין ישאר גזעו בעולם הזה. וזהו תכלית שלימות העולם הזה לבני עולם הזה. וההתפארות בשלימות זה הוא רק להמשוקע בעולם הזה ונפרד לגמרי מהש"י כגויי הארצות אשר הם יתהללו החכם בחכמתו שזכה לכבוד אשר חכמים ינחלו, והגבור בגבורתו שזכה לבני הנעורים אשר הם כחצים ביד גבור וכאיש גבורתו, והעשיר בעשרו. אבל הנביא אמר שלא יתהללו בזה כי אם בהשכל וידוע אותי דהיינו שמכיר דהכל מהש"י כל חכמתו וגבורתו ועשרו וכבודו ורוב בניו הכל לפי שהש"י רצה לתת לו ולית ליה מגרמיה כלום וכך יוכל לתת לאחר כמו לו ובמה יתהלל רק הוא תהלתו מה שהוא מכיר שהוא מהש"י. ועל ידי זה הוא שליטת היהודים בשונאיהם ושליטת מרדכי על בית המן וניתן לו כל הכבוד והעושר וכן מסתמא גם לרוב בנים דעל כן אמר דובר שלום לכל זרעו כי זכה לזרע רב גם כן. כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא (מו"ק כח, א) וידוע דמזלא היינו שורש הנפש במקורה המזיל ונטיף חיות לכל התפשטות הנפש, ואין מזל לישראל ידוע הפירוש שהאין הוא מזלם, רצה לומר ששורש חיותם וכח נפשם הוא שהם אין ואפס מגרמייהו רק מה שהש"י משפיע. וזהו המזיל והמטיף להם השפע דבני חיי ומזוני. אבל מצד פרידתם בישות כאלו הם יש ודבר נפרד אין להם מציאות ושפע דבני חיי ומזוני כלל כי אינם תחת המזל דישות, שהוא תחת השמים ממשלת הכוכבים ומזלות שהוא המזל דעכו"ם, שהם יש להם שפע בני חיי ומזוני דישות שמצד המזל שתחת השמים. ועמלק שהוא הראשית גוים הוא המזלא דאומות העולם שעל ידו נמשך השפע דבני חיי ומזוני לכל האומות וכשימחה זרעו מן העולם יתבטל כל השפע מאומות העולם ויהיו גרים גרורים לעתיד לבא. כי כל שפע שלהם הוא רק מצד הדמיון ושפע דהאי עלמא דשקרא שהוא רק עד ארגיעה. והוא חשב שזה אמת ובעת תכלית תקפו וגדולתו שחשב לתלות מרדכי ולמי יחפוץ המלך לעשות יקר כו' דעתה יגדל כבודו עוד יותר שירכיבוהו ברחוב וגו' נהפוך הוא, ונתגלה לו תכלית שפלותו וסופו לתלותו על ידי זה. וראה כי כל כבודו דמיון, ומחשבתו שהדמיון שלו אמת זה שקר גמור, כי האמת שאין עוד מלבדו ואתה מחיה את כולם, שאין חיות לשום בריה ודבר שבעולם אלא מחיותו יתברך, ואי אפשר להפריד כלל הנבריאם מהבורא דאז לא היתה להם מציאות כלל. והוא נמחה מן העולם לגמרי כאשר פוסק קבלת חיותו מבוראו.
אבל דבר זה נעלם בעולם הזה הנמשך ללילה וכאשר נתגלה זה בלבבות בני ישראל להכיר בבירור גמור דגם כל הנהגת עולם הזה ממנו יתברך ומלכותו בכל משלה כמו שהיה אז כמו שאמרו במגילה (יא, א) אימתי ראו כל אפסי ארץ כו' בימי מרדכי ועד שרבים מעמי הארץ מתייהדים מעין דוגמא דלעתיד, אז כמו דלעתיד בשוב ה' וגו' היינו כחולמים יהיו כל עניני עולם הזה כחלום ודמיון בעלמא כך ראו אז שכל הגזירה והפחד שהיה על היהודים מקודם היה רק חלום ודמיון. אלא שדמיון זה הועיל להשיב לבבות בני ישראל לאביהם שבשמים כמו שאמרו (שם יד, א) גדולה הסרת טבעת מארבעים ושמונה נביאים וכן אמרו בסנהדרין (צז, ב) לעתיד מעמיד מלך קשה כהמן והם שבים בתשובה ודייק כהמן דכיון דהכונה רק להשיבם בתשובה כל קשיותו אינו אלא דמיון כוזב בעלמא כמו שהיה בהמן מאחר שבאמת אין רצון הש"י כלל לזה. ונמצא הדמיון גרם לביטול הדמיון והתגלות האמת ועל ידי זה שב הדמיון להיות אמת לא שהדמיון עצמו אמת כמות שהוא דזה שקר רק שמצד ההתהפכות נעשה ממנו הכנה לטוב אשר ישלטו היהודים וגו' והוא על ידי שיתגלה להם על ידי זה האמת וישלטו על הדמיון המעלים האמת. ולפי שלעולם שליטת האדם באדם לרע לו לאדם בליעל כידוע הוא דרך הלבשה חלק בחלק ואבר באבר זה לעומת זה כקליפה הסובבת לפרי כידוע וכאשר הוא חוזר לשלוט בו הוא דוגמת שליטתו כי הוא כנגדו ממש. על כן כמו שהוא חשב לאבד כי זהו כח הרע דעמלק שרוצה להרוג ולאבד אח"כ נהפך שהיהודים הרגו ואבדו בהם. וזהו הפור שהוא הוראת הדמיון, דהיינו המקור של הדמיון והראשית שלו טרם שנתגלה לפועל שזהו שורש עמלק הראשית דגוים שהם כללות עולם הזה הדמיוני והוא המזל של רוממות אומות העולם נגד ישראל כפי הדמיון. נהפך לפורינו להיות אדרבא אז רוממות קרן ישראל נגד אומות העולם כי נמחה זרעו של עמלק ונעשה מהיש אין והאין הוא המזל לישראל. ופור זה עצמו אדרבא הזיל והטיף שפע לישראל כי הוא הגורל אשר מה' כל משפטו והוא אלהי ישראל לבד. וכמו שכלל הבריאה דששת ימי בראשית היה בשביל ישראל כן כלל קיום הבריאה דששת אלפי שני הכל בשביל ישראל וכל מה שנעשה ונפעל בעולם הכל לצורך ישראל וכמו שאמרו ביבמות (סג, א) אפילו ספינה הבאה מגליא כו'. ועל כן הפיל פור מיום ליום ומחודש לחודש שלא רצה שום חודש ויום לקבל פור להרע לישראל כמו שכתב בתרגום כי הזמן גם כן נברא מכלל הבריאה והוא גם כן לצורך ישראל וכמו שנאמר החודש הזה לכם ואיך יקבל על עצמו להרע בו לישראל וכל שכן לאבדן מן העולם לגמרי ח"ו כי אם כן יאבד כל הבריאה ויאבד גם הזמן והיום והחודש עצמו מן העולם גם כן עד שהגיע לחודש אדר שבו נפל הפור ושמח לפי שבו מת משה רבינו ע"ה. הענין כי כל חודש יש בו אור מיוחד בפני עצמו כפי האותיות שנבראו בו כמו שאמרו בספר יצירה דשתים עשרה פשוטות נגד שנים עשר חודש וניסן באות הה' הרומז לשכינה כי בו התחלת גילוי שכינה בתחתונים. ועל כן הוא ראש חדשים שזהו תכלית המכוון דחדשים שישראל מונין ללבנה שעתידים להתחדש כמותה. בכל חודש השגת התגלות מיוחד מה שכנסת ישראל מקבלת מדודה כלבנה המקבלת מהחמה כנודע. ובניסן הוא התגלות גמור להאיר גם בחשכת לילה וראתה שפחה על הים כו' בראיה גמורה על ידי שמאיר כל הלילה ולכל בני ישראל היה אור גמור במושבותם. ונודע דיתרון האור הוא מן החושך דכאשר הוא אור בהיר בשחקים אין רבותא כל כך רק כאשר יש חושך ומאיר אז ניכר היתרון ושלימות האור, על זה תכלית בריאת העולם להיות ברישא חשוכא ואח"כ דייקא נהורא. וזהו כל השתלשלות החדשים מראשית השנה בניסן שהוא הגילוי הגמור אבל בראיה בעלמא עד שיקבע בקנין גמור באחרית השנה להכיר הגילוי גם מתוך תוקף ההעלם. וזהו באדר שנברא באות הק' הרומז לקדושה כמו שאמרו בשבת (קד, א) ק' קדוש, דהוא במקום גדר ערוה כמו שאמרו ביבמות (ירוש' פ"ב ה"ד). כי הקדושה הוא היחוד שאדם מייחד ומוסר עצמו וכל כחותיו להש"י דוגמת קדושי אשה שהיא נקנית בזה לבעלה להיות מותרת לו. וזה נמצא רק במקום שנמצא גדר ערוה היינו בישראל, דעכו"ם אע"פ שגדרו עצמם בעריות מימות המבול מכל מקום אין הערלה נקראת אלא על שמם (נדרים לא, ב). כי המילה הוא החותם של הש"י על גדר הערוה שגם אבר זה מיוחד להש"י דבאבר זה הוא תוקף התאוה והכונה לגרמיה שיש בזה באדם מחטא אדם הראשון ואילך כמו שאמרו (מ"ר ר"פ תזריע) דאפילו חסיד שבחסידים כו' והוא ישי שמת בעטיו של נחש דזהו עטיו של נחש וחטא אדם הראשון דעל ידי זה נמשך בכל זרעו כן. והתיקון הוא המילה דעל כן אמרו (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון משוך בערלתו היה דנוצר מהול אבל על ידי החטא נמשך. ועל כן לא מל אברהם אבינו ע"ה את עצמו קודם שנצטוה כמו שקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה כי לתקן לגמרי אי אפשר עד עת קץ שאז יבולע באמת המות לנצח, אבל בעולם הזה העלים הקב"ה דרך עץ החיים ולא רצה שיתוקן תיכף לגמרי עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ואם כן המילה מעצמו אינו כלום אלא כערבי וגבעוני מהול דמכל מקום נקרא ערל ואי אפשר כלל להיות בזה אין מצווה ועושה דכל שאין מצווה אין כאן עשיה גם כן דהרי באמת בעולם הזה עדיין יש בו כונה להנאת עצמו. אלא שלאותם שהש"י ציוה למול היינו שהוא חתם שמו עליהם דהם באמת עומק אמיתות כונת הנאת עצמם גם כן הוא רק לשמים כי חלק ה' עמו. ועל כן אמרו באברהם וכרות עמו כו' שהש"י אחז עמו (ב"ר פ' מט) ומצא עצמו מהול (שם סו"פ מז) לא שהוא מל את עצמו כאלו השתדלותו פעל זה. וזה טעם דאין בזה ענין השתדלות אדם כבשאר מצוות ועל כן נימול בעודו תינוק שלא ידע כלום כי אין בזה השתדלותו רק שהש"י החתימו חותמו שהוא מוגדר מערוה ואפילו שלמראית עין אינו כן. ועכו"ם בהיפוך אפילו המולים רצה לומר המראים עצמן בפועל בתכלית ההגדרה באמת אינו כן וכמו בלעם שהיה נביא אומות העולם אדרבא פרץ גדר ערוה. ועמלק חתך מילותיהן ואמר טול מה שבחרת (מד"ת תצא ט) כי אומות העולם קוראים להש"י שונא זימה כמו שאמרו בסנהדרין (צג, א) גבי נבוכדנצר וגבי בלעם (שם קו, א) וחשבו דזהו מה שבחר בישראל המולים לפי שהם מלים וגודרים עצמן וכשראה אותם הנחשלים דהיינו שאינן כן וכמו שאמרו (מד"ת שם) על פסוק אשר קרך שנעשו בעלי קריין שהביאן בנסיון ולא עמדו בו על כן אמר טול מה שבחרת כי הנה ככל הגוים בית ישראל. אבל באמת יעקב בחר לו י"ה ישראל לסגולתו כידוע הפירוש על והייתם לי סגולה מכל העמים דרצה לומר כמו סגולה שהוא בלא טעם נגלה רק כך הדבר מסוגל בסגולה כך מה שבני ישראל לו יתברך מכל העמים הוא בלא טעם בהתגלות בעולם הזה כלל. דהגם דשניהם שוין למראית העין בעולם הזה, ואוהב את יעקב שהוא היפך הזימה שהש"י שונא, ואת עשו שנאתי שהוא מלא זימה אף דלמראית העין אינו כן מכל מקום הש"י מכיר שרשם הנעלם מעיני בני אדם בעולם הזה הרואה לעינים. והמילה הוא עדות על השורש דבני ישראל הנעלם בעולם הזה דשורשם גדורים בעריות ועמך כולם צדיקים וקדושים ומה שאין נראה כן הוא רק מצד דמיון עולם הזה דהיינו כחולמים.
וזהו קדושת חודש אדר שהוא נגד זרעא דיוסף שומרי הברית שגדר עצמו מערוה ושם אתה מוצא קדושה. על כן נברא באות הק' ואין עמלק נופל אלא בידם כי כל טענתו הוא נגד קדושה זו דעל כן אמרו ויזנב וגו' כידוע. ועל כן בו נולד משה רבינו ע"ה שהוא שורש הקדושה דבני ישראל עד שפירש לגמרי מן האשה ובו מת גם כן כי עדיין אין התגלות הקדושה דבני ישראל גלוי לכל בפועל גמור והאמת היא נעלמת. וזהו גם כן מצד אותו חודש מצד הדמיון שבו, דבכל דבר אמת יש דמיון כנגדו זה לעומת זה, וגם בקדושה וגדר ערוה יש קדושים באמת וזהו אצל כלל בני ישראל ולא עשה כן לכל גוי, ויש שכפי דמיון העולם הזה נראה מוגדר וקדוש וזה יש גם באומות העולם כידוע שמצוי אצלם גם כן הפרושים מעריות לגמרי ויחשבום לקדושים. ובאמת הוא דמיון כוזב וכמו שבישראל אפילו הפרוץ פרצתו אינו אלא מצד ההוצי הסובבים לאסא כמו שאמרו בסנהדרין (מד, א) וכדרך שאמרו בשיר השירים רבה על פסוק ששזפתני השמש דברחיצה מועטת מתלבנים. כן בעכו"ם להיפך הם שחורים ממעי אמם ומה שמתלבנים ומראים עצמם קדושים הוא רק למראית העין וברחיצה מועטת מתגלה שחרותם העצמי. ומכל מקום מצד הדמיון גם זה נראה קדושה ובעולם הזה כל זמן שלא בלע המות לא נגלה עדיין קדושה האמיתית על כן בו מת משה רבינו ע"ה וגם באותו קדוש פגעה מדת הדין, וכל מיתה הוא רק מצד חסרון הקדושה הגמורה, ואצלו לא היה שום חסרון קדושה כלל, על כן לא ידע איש את קבורתו ומת רק על פי ה' בנשיקה (ב"ב יז, א) שהוא אדרבא מצד תוקף הקדושה. אלא שבזה גרם חסרון למראית העין בקדושה דבני ישראל שאצלם לא היה מורגש בפועל קדושה כל כך ומצד הזה נחשב החסרון בו כי פרנס הוא הדור. וזהו החטא דמי מריבה יען לא האמנתם להקדישני, ויקדש בם, כי ה' צילך ובקדושת האדם גם הש"י לעומתו נקדש בתוך בני ישראל והיינו על ידי קדושת בני ישראל. דידוע מים רומז לתאוה ומשה רבינו ע"ה היה מרוחק לגמרי מכל מיני תאוה וחמדות עולם הזה וכמו שאמר מאין לי בשר דזה אין שייכות לו למדריגתו רק להמטיר לחם מן השמים והוליכם במדבר המנוגב מכל טובה והוציא מים מצור החלמיש המנוגב לגמרי. והש"י אמר שידבר אל הסלע ונתן מימיו היינו שגם לו יש מים כי באמת הש"י ברא התאוה ואינו לבטלה רק כשלא יחמוד ויתאוה למה שאינו שלו. ואין לך בריה שאין לו חשק ותאוה לאיזה דבר השייך לו וזהו מימיו השייכים לו. ועל ידי הדבור לשם ה' יהיה הנתינה לשם שמים וזהו קדושת התאות דבני ישראל שאע"פ שגם בהם יש תאוה, אמיתות תאותם של ישראל הוא הש"י וכל תאותם לשם שמים. ומשה רבינו ע"ה הכה בסלע הכאה רומז ליסורין וביטוש קשיות הגוף שלא ישקע בתאותיו כי הוא חפץ להרחיק בני ישראל מתאות גם למראית העין כי חשב מה שלמראית העין תאוה הוא גם כן היפך הקדושה. וזה גרם חסרון בקדושה דהש"י שהוא תלוי בקדושה דבני ישראל, ועל כן נגזר עליהם מיתה, ויקדש בם במיתתם דבזה נתגלה הקדושה שבתאות בני ישראל דמחמתו נענשו ונוסף התגלות קדושתו יתברך. כי זהו קדושתו יתברך כאשר ישראל קדושים שגם כל תאותיהם לשם שמים וכמו שאמרו (נדה לא, א) ומספר רובע ישראל דאותו רשע אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר זה שהוא לא ידע אפשרות קדושה בדבר זה. אבל באמת אצל בני ישראל הכל קדושה.
והמן כשראה שבו מת משה רבינו ע"ה שמח חשב דבאמת אז הוא העלם הקדושה דבני ישראל ולא ידע דהעלם זה הוא אדרבא תוספות גדול בהתגלות קדושתם. ולא ידע דבו נולד משה ובו אדרבא התגלות קדושה דבני ישראל וגם מיתתו הוא תוקף גילוי גם בהעלם. וזהו כל קדושת החודש אדר להראות קדושת בני ישראל גם בתוך תוקף החשכות וההעלם דעל כן חייב לבסומי עד דלא ידע (מגילה ז, ב) ובלא דעת [שזהו מיתת משה רבינו ע"ה סוד הדעת כנודע] ניכר גם כן ההבדל בין ישראל לעמים. והגם דקם רבה ושחטיה לרב זירא למחר החייהו והרציחה שלו היתה רק למראית העין ומצד הדמיון ולא כרציחה דעכו"ם, כי אין אצל בני ישראל רציחה באמת כלל. ושתיית יין עצמו היא התאוה שבו היה חטא אדם הראשון למאן דאמר ענבים סחטה לו וכן חטא נח וישכר וחטא דעשרת השבטים השותים במזרקי יין וכמו שאמרו בשבת (קמז, ב) ובויקרא רבה (פ' ה) מחמרא דפרוגיתא. אבל בפורים חייב לבסומי והשתיה כדת של תורה ואע"פ ששותה ומשתכר וזה בכלל אשר שנא ה' כמו שאמרו (פסחים קיג, ב) שלושה הקב"ה אוהבן שאינו משתכר ומכלל הן נשמע לאו לכל לץ היין הומה שכר. אבל בפורים אין רע דזהו עיקר קדושת הפורים שנתברר שכל התאות דבני ישראל הם בקדושה והכל להש"י וכל מה שעשו נגד זה לא עשו אלא לפנים ולמראית העין ולא עינה מלבו. ועל כן על ידי זה זוכין לבנים כי אברהם אבינו ע"ה ראש אומה הישראלית לא זכה לבנים שיקרא לו זרע בהם אלא אחר שנימול כי המילה הוא השתנות עצם הגוף שנעשה גוף אחר ואז יוכל להוליד בדומה לו כיון שנשתנה עצמיותו להיות כך. וכמו שהאדם מוליד אדם ובהמה מוליד בהמה כך ישראל מוליד ישראל ועכו"ם מוליד עכו"ם ואי אפשר לעכו"ם לצאת מישראל או ישראל מעכו"ם כי מלידה מבטן הם נפרדים ושונים זה מזה. ולא רצה הש"י שיוליד בנים אלא הראוים ליקרא בני אל חי וזרע אמת, ובבני ישראל עצמם כל מי שיש בו קדושה והגדרת ערוה יותר זוכה לריבוי בנים יותר וכמו שאמרו בבני משה רבו למעלה משישים רבוא (ברכות ז, סע"א) ובזרעא דיוסף נאמר עם רב אתה. ובכלל בני ישראל בימי שלמה המלך ע"ה ובנין בית המקדש להתגלות שכינה בתחתונים בקביעות, שהיו אז בתכלית תוקף הקדושה נאמר יהודה וישראל רבים כחול. כי הריבוי דבני ישראל נמשך מהקדושה והגדרת הערוה דוקא, שהוא למראית העין גורם מיעוט הריבוי, אבל אצל בני ישראל אדרבא על ידי זה כן ירבה. כי הקדושה הוא שאין לו אלא לב להוציא בשר כמו לעתיד כמו שאמרו ז"ל (זח"א קלז, סע"ב) על פסוק ונתתי לכם לב בשר והש"י נותן להם כן. ואמרו ז"ל בזוהר כת"י על פסוק מי ילד את אלה הובא בספר חסדי אבות דאין שום טיפה מבני ישראל לבטלה והכל נעשים נפשות קדושות לעתיד לבא. וזהו רק בבני ישראל ולא עשה כן לכל גוי, שהם כונתם האמיתית העצמיות הוא רק לתאות עצמם לבד ואפילו מתכוין להוליד בן אין זה כונתו האמיתית כלל. ואמר חכם פילוסופי מחכמי אומות העולם רוב הבנים רקב הממון הרי כל חכמתם למאוס ברבוי בנים, שאין מאמינים דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני, והבורא נפשות רבות בורא פרנסתן להחיות בהן. וכן שמעתי על מה שאמרו בתנא דבי אליהו (סא"ר סו"פ כ) על אגג שנאנח שיכלה זרעו ועל ידי זה זכה להוליד המן היינו מה שבני בניו למדו תורה כי אנחה זו אינה אצל אומות העולם שאין דואגין כלל על השארת בנים לאחר מותו. רק הוא מצד שרשו מעשו שנקרא ישראל מומר בקידושין (יח, א) שהיה בו שורש יהדות מאבותיו וזו אנחה של יהדות ועל כן זכה להיות ממנו השארה בין ישראל. וכן המן שנתפאר ברוב בניו נראה שהוא גם כן מצד הטוב הגנוז בו קצת שורש מבני ישראל להכיר שיש בזה התפארות וטובה. אבל מכל מקום אחז לשון אבותיו דעשו אמר יש לי רב ויעקב אמר יש לי כל וכן המן אמר רוב בניו ואצל מרדכי נאמר לכל זרעו. כי מי שיש לו מדת הסתפקות כל מה שיש לו הוא אצלו שיש לו כל, מה שאין כן מי שהומה ומהמה בתאות אפילו יש לו הרבה מאד אומר שיש לו רב אבל לא כל, כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו (קה"ר פ' א) וכן ריבוי הבנים שנתפאר שב אצלו לתאוה וחמדה ככל חמדת העולם הזה כי לא כיוון לשם שמים וכל מה שהיה לו לא היה מספיק לו עדיין. ועל כן סופו עשרה נהרגו ועשרה נתלו ועשרה מחזרים על הפתחים (מגילה טו, ב) ולא היה לו במה להתפאר רק כמו רגע. ומה שנשאר ממנו לעולמי עד מבני בניו שלמדו תורה, ועל כן נכתב התפארותו זו במגילה כי לא היה דבר ריק לגמרי, זה לא נקרא באמת על שמו כי גר שנתגייר כקטן שנולד ואין לו עוד יחס אבות. ואצל בני ישראל להיפך כי ממה שנאמר במרדכי לקחה לו לבת נראה דלא היה לו בנים כלל ועל כן לקח יתומה לגדל שתהיה לו לבת ליקרא שמו עליה. כי כל זמן שזה קם זה נופל ואחר שזה נפל אז זה קם וזכה להיות גם כן דובר שלום לכל זרעו. וידוע דשלום רומז למדת היסוד שלום בית, ודובר לשון הנהגה כמו ידבר עמים, שהנהיג והכניס מדת השלום בכל זרעו שיהיה זרע קודש וזרועי זרע למינם בקדושה ובשלימות. ואע"פ שהיה רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו שפירשו ממנו סנהדרין (מגילה טז, ב) ואם כן כפי הנראה לא היה בכלל תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם על זה אמרו כי מכל מקום היה דובר שלום לכל זרעו ורב שלום בניך, ואין צריך לאל תקרא אלא בוניך רק בניך כפשטיה, כי זהו עיקר השלום וכמו שנאמר וראה בנים לבניך שלום על ישראל.
ותחלה ניתן זה להמן כפי הדמיון דעד ארגיעה וכדרך שאמרו בזוהר ויקרא ט' ריש עמוד א' כד בעא קב"ה לאתפרעא מרשיעיא ולאובדא להו יהיב להו שלום עיין שם. ואע"ג דאין שלום אמר ה' לרשעים, השלום שניתן להם כדי להאבידם הוא באמת אין שלום מאחר שהכל הולך אחר התכלית והמכוון, וכיון שהגאון הוא לפני שבר גם הוא מכלל השבר. וכשנתגלה דנהפוך הוא אז לישראל ניתן שלום אמיתי ופורים בגימטריה של"ו וחסר המ' סתומה הרומז על הסתימה וההעלמה בעולם הזה. והוא סוף כל הנסים כמו שאמרו ביומא (כט, א) וסוף כל קדושת הזמנים שבני ישראל קבעי לה דישראל מקדשי [לאפוקי שבת דקביעא וקיימא] אין אחריו עוד קדושת זמן עד ראש חודש ניסן שהוא ראשון לחדשי השנה והתחלת סדר חדש, כמו שלום שהוא חותם כל הברכות בברכת כהנים ובתפלת שמונה עשרה. ובויקרא רבה סוף פרשה ט' דכל הברכות טובות ונחמות חותמין בו, כי הוא הסוף והתכלית המכוון מכל הברכות לייחד כנסת ישראל עם דודה, ואז יהיה שלום הכל שלום, ושם דכל הברכות כלולות בשלום, וכן אמרו בסוף עוקצין דרק הוא הכלי המחזיק ברכה. וכן הוא קדושת ימי הפורים כלי מחזיק ברכה וכולל כל מיני ברכות דעל כן אמרו בתיקונים (תי' כא) על יום הכפורים דרצה לומר כפורים כמו פורים וידוע מי נתלה במי קטן בגדול (תענית ז, א) כי פורים הוא ימי רצון הרבה יותר מיום הכפורים כי הוא רב שלום האמיתי חותם כל הברכות. ואין כאן מקום להאריך יותר.
סליק ספר רסיסי לילה מכתי"ק.