קטגוריה: כללי

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות מג'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות מג'

    [מג] וראיתי להרב אבן עזרא [בראשית א, א] כתב ואל תשים לבך אל דברי הגאון שאמר שהאדם נכבד מהמלאכים, וכבר בארתי בספר היסוד שכל ראיותיו הפוכות, וידענו שאין בבני אדם נכבד כמו הנביאים, ויהושע נפל על פניו לפני מלאך ה' והשתחוה ואמר מה אדוני מדבר אל עבדו, וכן זכריה ודניאל, עד כאן לשונו. ואני אומר אל תשים לבך אל דברי החכם, ודברי הגאון הם דברי רז"ל אשר כל דבריהם דברי אלקים חיים [ולפלא בעיני על החכם הזה שהביא הדברים בשם גאון ולא בשם רז"ל, ואם בעבור ההעלם, והלא דרכו לבלתי נשוא פנים גם לחז"ל בכל מקום שלא נראו בעיניו, שארי ליה מאריה] ודעת התורה והחכמה האמיתית. וראיות החכם ההפכיות אינם כלום, כי כל אלו ההכנעות והדבורים ההכנעיים הוא מצד החומר בעוד הנפש קשורה בגוף, והחומר באמת הוא עפר מן האדמה ופחות הרבה ממדרגת המלאכים וכמו שנתבאר לעיל. ודברי הגאון שרירים וקיימים על הנפש וצורת האדם, שזהו עצם האדם והבדלו מן הבהמה, ובזה הכי נכבד הוא גם מן המלאכים בכל מיני המעלות שזכרנו, ובזה נשלם עניין הפרק.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות מב'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות מב'

    [מב] לפי שמעלת האדם על המלאכים הוא רק מצד צורתו שהוא הנפש שהיא חלק אלוק ממעל, ולא מצד החומר שהוא פחות המעלה. [זולת אצל אליהו שנזדכך חומרו גם כן להיות כמלאך, וזהו מעלתו על שאר הצדיקים, שאעפ"י שכולם נכבדים מכל שרי מעלה היינו מצד צורתם וכן אליהו מצד צורתו, אבל מצד חומרם פחותים מהם, אבל אליהו נשתנה חומרו להיות כמלאכים.] ולכן מצינו יהושע השתחוה למלאך, שההשתחויה מיוחסת אל החומר ביחוד, שלכן אמרו [ב"ק טז, א, ע"ש ב' בתוס' ד"ה והוא] דמאן דלא כרע במודים עונשו קלקול החומר עיין שם[1] וכמו שכתבתי במקום אחר, ומצד החומר בעוד הנפש בגוף החומרי מעלת המלאך גדולה. [ולכך משה רבנו ע"ה בא מלאך ודחפו,[2] שהוא נזדכך חומרו ביותר עד כי קרן עור פניו וכמו שיתבאר זה במקום אחר.] והמעשה מיוחסת אל החומר, רוצה לומר אל הנפש בהתקשרות בחומר, כי אי אפשר למעשה אלא על ידי איברי הגוף החומרי, והנפש אל המחשבה שהוא צורת האדם ויתרונו על הבהמה על ידי החכמה, ולכך סידר המעלות ממעלה למטה.

    [1] בבא קמא טז, א: "שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים". ובתוספות שם עמוד ב: "… ויש מפרשים משום דאמרינן במדרש שיש עצם בשדרו של אדם שממנו נוצר לעתיד לבא, ואותו עצם חזק וקשה כל כך שאין האש יכול לשורפו, והשתא כשאותו עצם נעשה נחש אינו חי לעתיד לבא, ואין סברא לומר שיהא עונש גדול כל כך בשביל עון זה דהא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

    [2] דברים רבה יא: "באותה שעה אמר הקב"ה לגבריאל: גבריאל צא והבא נשמתו של משה, אמר לפניו: רבש"ע מי שהוא שקול כנגד ששים רבוא איך אני יכול לראות במותו, ומי שיש בו דברים אלו איך אני יכול לעשות לו קצף… ואחר כך אמר לסמאל הרשע: צא והבא נשמה של משה, מיד לבש כעס וחגר חרבו ונתעטף אכזריות והלך לקראתו של משה. כיון שראה אותו שהוא יושב וכותב שם המפורש וזוהר מראהו דומה לשמש והוא דומה למלאך ה' צבאות היה מתיירא סמאל מן משה, אמר: ודאי שאין המלאכים יכולין ליטול נשמתו של משה… אמר לו: אני בן עמרם… לך רשע מכאן אין לך לומר כן לך ברח מלפני איני נותן נשמתי לך. מיד חזר סמאל והשיב דבר לפני הגבורה. א"ל הקב"ה לסמאל: בא והבא נשמתו של משה. מיד שלף חרבו מתערו ועמד על משה מיד קצף עליו משה ונטל את המטה בידו שחקוק בו שם המפורש ופגע בו בסמאל בכל כחו עד שנס מלפניו ורץ אחריו בשם המפורש ונטל קרן הודו מבין עיניו ועיור את עיניו". ולבסוף טפלו בו המלאכים והקב"ה נטל נשמתו בנשיקה.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות מא'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות מא'

    [מא] ואלה השלש מעלות הם מיוחדים באדם על ידי העבודה שהיא מסורה לו לבד ולא למלאכים וזה כל פרי העבודה במחשבה דבור ומעשה כמו שיתבאר זה במקום אחר. וסדרם היפך סדר זמנים, רק כסדר השתלשלות המדרגות ממעלה למטה, קשר מחשבה בדבור, ומחשבה במעשה, ודבור במעשה. [וגם לפי שרצה לסיים ביעקב שהוא נושא הדרוש שם בענין הפרשה וכדרך המדרשות כן בכל מקום.]

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות מ'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות מ'

    [מ] והמעלה השלישית הבאה על ידי העבודה היא קישור המוח עם הלב ביחד. והוא מעלת הנבואה. שידוע ששורש מלת נביא מן ניב שפתים, שרוצה לומר דברן, והיינו שלימות כח הדיבור המתייחס אל הלב כמו שנתבאר לעיל. ולכן לנביא יקראו לפנים בישראל הרואה [שמואל א' ט, ט], כמו שנאמר [בקהלת א, טז] ולבי ראה הרבה חכמה, שהראיה גם היא מתייחסת אל הלב כאשר היא מתקשרת ומתאחדת עם החכמה שבמוח. והיינו שהרגשת הלב באחדות השי"ת הוא מצד החכמה והידיעה, והם מיוחדים כענין [אבות ג, יז] אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה. והשתלמות הדבור הנבואיי היה אצל ישעיה ע"ה ביחוד, כמו שנאמר [ישעיה נ] ה' אלקים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר. ומשה רבנו ע"ה אעפ"י שהיה אדון הנביאים אמר [בשמות ד, י] לא איש דברים אנכי, לפי שמדרגתו היתה מדרגת החכמה המיוחסת למוח, שהוא למעלה ממדרגת הדבור מיוחס ללב, ולכך הוא רק הוריד התורה לארץ, לפי שסוף המעשה ותחלת המחשבה הם אחד. אבל האמצעיי שהוא הלב שהוא למטה ממדרגתו של משה, תכלית יחודו וקישורו היה על ידי ישעיה, שהוא הגדול שבנביאים והשלם בשלימות דבור הלב על האופן היותר שלם כמו שנתבאר. ולפיכך כשחטא בשפתיו היה מרפא לשון עץ חיים, כמו שאיתא [ערכין טו, ב] מאי תקנתיה יעסוק בתורה,[1] והיינו סמא דחיי שבאש של תורה, כאשר מתקשר עם דבור הוא רפואת הדבור. ולכך נגע בגחלת מעל המזבח [שהוא עולם העליון כמו שאיתא בתוספות [מנחות קי, א] בשם מדרש שמיכאל שר הגדול רוצה לומר שר יקשר כל נפשות ישראל, כמו שנאמר ומיכאל שרכם עומד ומקריב בו נשמותיהן של צדיקים, והם לקוחות מתחת כסא הכבוד שהוא עולם העליון המחשביי כמו שנתבאר לעיל] על שפתיו ועל ידי זה סר עונו. ואמר שהוא לא נכוה בזה ההתאחדות האש עם שפתיו, אבל המלאך הוצרך שני מלקחיים שהם שני הפסקות, האחד מצד מעלת האש שהוא למעלה ממנו, שהוא בעולם האמצעי כמו שנתבאר לעיל, והשני מצד חסרון השתלמות מעלתו גם באותו עולם אמצעי, שהוא אינו שלם כמו האדם כמו שנתבאר לעיל. ואחר שתי הפסקות אלו נכוה, שהוא כענין שומעין ונבהלין שנתבאר לעיל. אבל ישעיה הוא בעבודתו היה בידו לקשר ולאחד כח המחשביי וכח הלב והדבור הנמשך ממנו, שיהיה כל דבורו בתורה ונמשך מצד החכמה.

    [1] ערכין טו, ב: "אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר: מרפא לשון עץ חיים, ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר: חץ שחוט לשונם, ואין עץ אלא תורה, שנאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה".

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות לט'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות לט'

    [לט] ומשה רבינו ע"ה בא והשקיעה לארץ. פירוש שריפא הדבר על ידי שהשקיע כל כחות האש של תורה וחכמה שמטבעם לעלות למעלה למרום שבתה בא והורידה לארץ והשקיעה שם, פירוש עשאה שקועה וטבועה שם, בכל חלקי מעשי איש הישראלי שקוע וקשור בהם מצות התורה. וזה על ידי ציפי צמר שהשקיע, כי הצמר מכוויץ ואין נעשה שלהבת כמו שאיתא [שבת כ, ב], ולכן נמשלו נפשות החכמים לצמר בפי חז"ל [חגיגה טו, ב] כל עמר דנחית ליורה כו', לפי שאין אור של גיהנם שהוא סמא דמותא שבקללות שבתורה שולטת בהם כמו שאיתא [שם כז, א].[1] ומשה רבינו ע"ה הוא היה נפש הכוללת כל החכמה כולה, שהם כל נפשות חכמי ישראל כידוע, שלכן אמרו משה שפיר קאמרת [ביצה לח, ב ושאר דוכתי], שחלק החכמה הכלולה בנפש כל חכם לב הוא חלק מחכמתו של משה רבנו ע"ה שהוא היה המוריד החכמה לברואי הארץ, ולכן קראו משה על שם חכמתו. ולכן הוא השקיע ציפי צמר באש של מעלה ההוא ועל ידיהם השקיעו בארץ, שרוצה לומר כלל חלק המעשים מבני ישראל, כמו שאיתא [כתובות קיא, ב] מצאתי להם רפואה מן התורה על ידי התלמידי חכמים, עיין שם.[2] שעל ידי כח החכמה השקועה בעצם החכמה האמיתית שהוא התורה, נשתקע על ידי חלק החכמה והתוריי בכלל חלק המעשים עד שאי אפשר ללהטם עוד אש היום הבא, וכמו שאיתא [שם בשילהי חגיגה] שאין אש של גיהנם מכלה גם בפושעי ישראל שאינם תלמידי חכמים,35 לפי שמליאים מצות שהוא שלימות המעשיי הנעשה על פי התורה, והרי כאלו אור תורה קבוע בהם גם כן והוא המחיים. וזה נעשה על ידי האמצעיים, שהם נפשות התלמידי חכמים שהם המלמדים לעמי הארץ, ועל ידי התקרבותם להם אור תורה מחייהם, כמו שאיתא שילהי כתובות שם שעל ידיהם נשקע הסדר התוריי במעשה המצות בתוך סדר מעשיהם. וזהו המעלה השניה מן עבודת האדם, התקשרות המעשים והתאחדותם גם עם המחשבה שבמוח, וזה על ידי משה רבינו ע"ה.

    [1] חגיגה כז, א: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא. ומה סלמנדרא שתולדת אש היא – הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב: הלוא כה דברי כאש נאם ה' – על אחת כמה וכמה. אמר ריש לקיש: אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב, מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, כמה שנים אין האור שולטת בו, פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון, דכתיב: כפלח הרמון רקתך, אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך – על אחת כמה וכמה".

    [2] כתובות קיא, ב: "אמר ר' אלעזר: עמי הארצות אינן חיים (בתחית המתים), דכתיב: כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל, כל המשתמש באור תורה – אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה – אין אור תורה מחייהו". כיון שראה שרבי יוחנן מצטער על דבריו, "א"ל: רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום – וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: כי ה' אלהיך אש אוכלה! אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה".

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות לח'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות לח'

    [לח] ומשה רבינו ע"ה בא והוריד גם התורה לארץ, והוא תכלית שלימות המעשים וקשורם גם עם התורה. ולכך נאמר והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וגו', כי התורה היא המעלה היותר העליונה, והיא החכמה שבמוח. ולכך משולה לאש כמו שנאמר [ירמיה כג] דברי כאש, שהוא המדרגה היותר עליונה. והיא המדרגה הראשונה שלפני כבוד ה' הנגלה לבריות כמו שנאמר [מלכים א, יט, יב],[1] שהוא העליון שביסודות הגשמיים, וכן הוא עליון בכחותם הרוחנים. ולכן אמר [תהילים קד] משרתיו המיוחדים לו, והם מעולם הכסא ועיין בפרקי דרבי אליעזר [פרק ד].[2] וכן תלמידי חכמים נקראים מלאכי השרת כמו שנתבאר לעיל [פרק א], הם אש לוהט. והוא ממש דוגמת מאש שמלהטת הרשעים, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. וכן התורה [שבת פח, ב] למיימינים בה סמא דחיי ולמשמאילים בה סמא דמותא, מלהטת אותם, כי היא סדר הבריאה כולה, וכמו שיש טוב ורע בבריאה, כך כלול בה ברכות וקללות וסמא דמותא לעוברים. ולכך מתאוננים שהוא נגד התורה, כמו שנאמר [באיכה ג, לט] מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, ופירשו רז"ל [בתנחומא] מה יתאונן אדם על חי העולמים כו'.[3] וזהו שניתנה תורה ונתחדשה הלכה שאין אדם צדיק בארץ שלא יחטא לרבוי הצוויים והאזהרות, ואין שייך להתאונן לחי העולמים על רע המגיע רק על חטאיו, שהכל במשפט התוריי. וההתאוננות על ה' הוא נגד התורה והחכמה, ולכך נענשו באש התורה.

    [1] מלכים א', יט, יא-יב: "ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עבר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש לא ברעש ה', ואחר הרעש אש לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה".

    [2] פרקי דרבי אליעזר פרק ד: "המלאכים שנבראו ביום השני כשהן נשלחין בדברו הן נעשין רוחות, שנאמר עושה מלאכיו רוחות, וכשהן משרתין לפניו נעשין אש, שנאמר: משרתיו אש לוהט".

    [3] בתנחומא לא מצאנו, ובאיכה רבה פרשה ג: "א"ר ברכיה מה יתאונן על חי העולמים, אם מבקש הוא להתאונן – גבר על חטאיו".

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות לז'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות לז'

    [לז] ויעקב אבינו ע"ה אעפ"י שכבר היה שלם בשלשת המעלות כמו שנתבאר לעיל, מכל מקום לפי שהיה קודם מתן תורה לא היה עדיין קישור המעלות בפרט שיהיה המעשים והדבורים רק כפי הוראת החכמה ושיהיה נגלה התאחדותם עם החכמה, אעפ"י שהיה שלם במעלת החכמה גם כן כמו שנתבאר לעיל, מכל מקום עדיין לא ירדה תורה לארץ שהוא הקישור בפועל שגם בחלק הארץ שהוא חלק המעשיי שם משכן התורה, שכל מעשיו שלימים עפ"י התורה ומיוחדים סוף המעשה בתחלת המחשבה. זה הקישור בשלימותו והתאחדותו הגמור נשלם על ידי משה רבינו ע"ה שנאמר עליו ויהיה בישורון מלך. ובזוהר הקדוש פירש דראשי תיבות 'מלך' – מוח לב כבד, והוא הראשון שנקרא מלך, שהוא הממשלה השלימה על כל שלשת הכחות שמקושרים בקשר אחד ומיוחדים, כענין המלך שהוא המייחד העם וכאילו כולם כלולים באיש אחד. וקודם שנתנה תורה, שהוא קישור החכמה שבמוח עמהם, היה רק הקישור והתאחדות גמור אצל הנפשות השלימות בלב וכבד. רוצה לומר ששלימות המעשים היו נמשכים מצד כשרון הלב שלא היה בו שום נטיה, לא עפ"י החכמה והתורה, אעפ"י שהיה גם כן שלם בחכמה וידיעה, מכל מקום המעשים לא היו נמשכים על פיה להיות מקושרים ומאוחדים, תדע שהרי לא נתנה תורה שהוא ידיעת מעשה המצות עפ"י התורה אז. וזהו מעלת יעקב אבינו ע"ה שנטל שר הגדול שהוא שלימות המעופף האוירי ורפשו בארץ שהוא חלק התחתון. והוא על דרך הכתוב [במשלי כב] עקב ענוה יראת ה', כי ענוה הוא שלימות המעשים, כמו שנאמר [תהילים לז] וענוים ירשו ארץ. ולכן אמרו [פאה א, ב] ולפי רוב הענוה, ששלמות המעשה והגמילות חסדים הוא כרוב הענוה, שהוא היורש חלק המעשיי על השלימות, שהוא חלק התחתון והיותר פחות. ומי שפחות יותר בעיניו, שכרו לירש אותו חלק הפחות ותחתון על השלימות. והיראה הוא מיוחס לשלימות הלב כמו שנתבאר לעיל, ושלימות המעשים הוא רק בקישורם והתאחדם עם שלימות הלב, עד שהמעשים מעידים על הלב שהוא המולידם כי הוא שלם גם כן, באופן ששלימות הלב נרפש בעקב שלימות המעשים. רוצה לומר שיחוד הלב ניכר מתוך המעשים עד שהלב נראה בעקב המעשים, כמו סוף מעשה במחשבה תחלה, וסוף מעשה מעיד על תחלת המחשבה, והבן זה. ונמצא כתר שר הגדול שעל ראשו נרפש בארץ אצל יעקב אבינו ע"ה, ושלימות המעשיי [שהיא שליחת שליחות שהוא ענין מעשה ופעולה] היה אצלו על ידי שלימות הלב ומקושרים יחד.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות לו'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות לו'

    [לו] ובתנחומא [ר"פ וישלח] כי עצום עושי דברו[1] ומי עצום מהם עושי דברו, אמר רבי הונא בשם רבי חייא אלו ישראל שהקדימו עשיה לשמיעה ואמרו כו', ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת. תדע לך שבשעה שאמר ישעיה כי איש טמא שפתים כו', גחלת שלא יכול השרף ליטול בידו אלא בשתי מלקחות נתן על פי ישעיה ולא נכוה, הוי כו'. וכן אתה מוצא במשה כשירדה האש במתאוננים כו', היה עומד משה ומשקיע ציפי צמר באותה האש והיא משתקעת בארץ שנאמר ותשקע האש, ללמדך שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. וכן יעקב נטל לשר הגדול ורפשו שנאמר ויאבק איש עמו, וכשהוצרך נטל מחנות של מלאכים ושלחן בשליחותו, עד כאן. והנה הראיה הראשונה כבר פירשנוה לעיל, שהיא אותה שזכרה התנחומא בריש פרשת ויקרא, וזהו שהוסיף כאן מה שהקדימו נעשה לנשמע כמו שנתבאר לעיל. פירוש זה ההקדמה שהיא מעלה אצל ישראל ולא אצל המלאכים, אעפ"י שהוא רז שהם משתמשים בו כמו שנתבאר לעיל, כי העבודה היא מעלה מיוחדת לישראל לבד. וזכר שלוש נפשות יקרות, והם יעקב מובחר שבאבות קודם מתן תורה, ומשה רבינו ע"ה שהוריד התורה לארץ, וישעיה מובחר שבנביאים כמו שאמרו רז"ל (אגדת בראשית יד, א). שאלה השלושה השלימו בעבודתם שלוש מעלות שיש לישראל על המלאכים, על ידי העבודה שתכליתה הוא קישור והתאחדות כל כחותיו מחשבה ודבור ומעשה להיות מכוונם אחד, לגלות אמתות אחדות השי"ת, עד כי כולם מאוחדים לאותו התכלית המכוון.

    [1] להשלמת ההבנה הציטוט המלא שלת תחילת המדרש בתנחומא וישלח ב: "כי רב מאד מחנהו, אלו המלאכים שמלמדין זכות וחובה, כי עצום עושה דברו, מי עצום מהם?  עושה דברו. אמר רבי הונא בשם רבי חייא: אלו ישראל שהקדימו עשיה לשמיעה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, בא ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת".

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות לה'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות לה'

    [לה] ונקבצו באו השלש מעלות ביעקב, מעלת השליחות מפורש בכתוב, ומעלת הנשיאות נדרש בשוחר טוב שם (הובא באות א') על ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ומעלת השמירה נדרש בבראשית רבה [עה, י] שנתנו לו ד' אלף רבוא מלאכי השרת כו', עיין שם.[1] והוא כמו שנתבאר אצלי במקום אחר, כי ענין שלושה עמודי עולם [אבות א, ב] תורה עבודה וגמילות חסדים, שהם מוח ולב [כמו שנאמר ולעבדו בכל לבבכם] ומעשה, זכו שלושת אבות העולם ונטלום, ולכך הם עמודים שהעולם נשען עליהם ומזכירים תמיד זכותם. אברהם נטל גמילות חסדים כידוע בדברי רז"ל בכמה מקומות, ולכן אמר [בראשית יב, ה] את הנפש אשר עשו בחרן, ייחס לו תואר עשייה וגם נפש שהוא כח המעשים כמו שנתבאר לעיל. ויצחק נטל עבודת הלב, וזה ענין שנעקד לקרבן מיוחד לה', כמו שאיתא [סנהדרין קו, ב] קוב"ה לבא בעי, ובירושלמי [ברכות פ"א ה"ה] אי את יהיב לבא לי אנא ידע דאת דילי, ונאמר [פרשת ויצא] פחד יצחק, שהיה דבוק בפחד ויראה להשי"ת, וזהו עבודת הלב כמו שדרשו [יומא עב, ב] על פסוק ולב אין. והתורה נטל יעקב, כמו שנאמר [במיכה ז, כ] תתן אמת ליעקב, והתורה נקראת אמת כמו שאיתא [ברכות ה, ב]. שזהו מעלת יעקב ביחוד מצד החכמה, שכבר נשלם במעשה ובלב בתולדה מצד אבותיו, והוספתו עליהם מצד החכמה, שלכן אמרו [שבת קיח, ב] דנחלת יעקב בלי מצרים. כי המעשה הוא על כרחך בעלת גבול, שאי אפשר להיות מעשה נעשית באין קץ, וכן הלב בעל גבול, שכבר יש בו גילוי קצת כמו שנתבאר לעיל. מה שאין כן החכמה שבמוח שאין בו גילוי אין בו גבול, כי כל דבר שיש בו גילוי כבר יש בו גבול כפי כח הגילוי וההתגלות למי שנגלה לו שהוא בעל גבול, מה שאין כן דבר הנעלם, וכמו שנאמר בתורה ארוכה מארץ מידה וגו'. ולכך יעקב אבינו ע"ה מיטתו שלימה, כי בעל גבול בהכרח יש גם כן חוץ לגבול, מה שאין כן מי שאין לו גבול, ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה. ולכך זכה יעקב לכל השלוש מעלות. ומעלת השליחות נתפרשה בכתוב שהיא מעלתו המיוחדת לו ביחוד, אבל בדרש יש גם על המעלות אחרות שגם כן באו לו ממילא מצד אבותיו.

    [1] שלוש המעלות שנזכרו: מי משלח את מי – מפורש ביעקב "שלחני כי עלה השחר", מי נושא את מי – במדרש שוחר טוב על יעקב שהמלאכים נשאוהו כשהיה בדרכו מבאר שבע לחרן, מי שומר על מי – במדרש בראשית רבה על יעקב שנתנו לו ארבעת אלפים רבוא מלאכים לשומרו מפני עשו.

  • שיחת מלאכי השרת פרק ב' – ר' צדוק – אות לד'

    שיחת מלאכי השרת פרק ב'
    רבי צדוק
    אות לד'

    [לד] וזהו בקשת המלאך שלחני כי עלה השחר, ופירשו רז"ל [חולין שם] הגיע זמני לומר שירה, רוצה לומר זמן הכרת התחדשות השגת השי"ת והשפעתו על הנבראים כולם. וההכרה הזו נמשכת מהידיעה שהיא אצל בני אדם ונפשות ישראל [ויעקב ביחוד כמו שיתבאר]. ולכן אמר שלחני, שכאשר תשלחני אז אלך לאמר שירה, שהכרת הלב נמשכת מן ידיעת המוח, והלב כמו שליח המוח, שכל מה שהוא מתבונן במוחו אח"כ נמשכת ממנו ההרגשה ללב, וזהו שלחני והבן. וזהו דברי האומר השלישי שבמדרש (הובא בתחילת הפרק) מי גדול המשלח או המשתלח, שהוא מצד המעלה השלישית שהמלאכים הם המשתלחים מנפשות ישראל, שתורה וישראל אחד כמו שאיתא [ברא"ר א] שישראל נקראו ראשית וכן התורה, ששניהם אחד מצד התדבקות ישראל בתורה עד שכאלו הם גוף אחד, ושניהם הם הראשית לכל, שהחכמה והידיעה הוא הראשית, כי המוח הוא בראש בגוף. ולכך המלאכים שמדרגתם מדרגת הלב בגוף כמו שנתבאר לעיל הם שלוחי המוח, והמשלח גדול מן המשתלח, וזה מבואר.