פרק ט. דרכי תורה ונתיבותיה

א.
כל אחד צריך לעסוק בעסק שלו, במה שיש לו ע"ז הכנה, וביחוד הדבר נוהג בעניני הלמוד, שאע"פ שלפעמים על ידי מאורעות במצב יהיה קשה לאדם להחזיק במה שלבו חפץ, מ"מ צריך שיהיה אמיץ ולא יעזוב את מה שמכשיר ביחוד את רוחו.

ב.
הלמוד המעשי רצוף בו טל חיים גנוז של המגמות שיש בתוכיות המעשה, והנשמה נזונה מזיו גנוז זה בתלמודה. אמנם אם הלמוד הוא שלא לשמה, לשם יהירות וקנטור, מתרוקנת המחשבה, והדברים נשארים יבשים, ולפעמים מתמלאים ארסיות פנימית. אפס במחשבה גלמית, בלתי מפותחת, אע"פ שרק על יסוד מצות אנשים מלומדה היא מיוסדת, מפכה בה איזה לח של חיים, והוא הולך ומשתמר בה במדה שלא נתעוות עצם הלימוד מחיפוש האמת והיושד שבדרכו. אכן עיקום השכל גורר אחריו כל אותן מכשולות הלב והיבשות הנפשית, עם העלילות של דבקות ארסיות מוסרית, כדוגמתה של מדת המחשבה הפגומה של מטרת הלמוד. אבל לפעמים חוזרת היא לטובה אם החבה המוסרית של קדושת התלמוד תהיה הכח הפועל על הרגש, אשד רק מקוצר בירור שכלי מסתפק הוא בארחות עקלקלות, וסוף עיקולים כאלה להתישר עכ"פ במובנם המוסרי.

ג.
תלמידי חכמים שתורתם אומנותם צריכים להשתדל, שתהיה דרכם נכונה לפניהם, מטרתם צריכה שתהיה ברורה להם, כדי שיהיה רוחם אמיץ ודעתם שוקטה, נוחה ומיושבת. אמנם גדול הוא מאד אותו הכלל הנשגב "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה", ואם כן אין כל כך צורך על דבר ציור של התחזקות לעבודת התורה בענין הקפת כלל ידיעותיה. אכן זה משמש הוא לתן מנוחה ללב למען יעסוק בכל ענין וענין ברוח בטוח ושוקט, שלא יטרידהו ענין אחר, או דאגה כללית של גמר הידיעה הבלתי אפשרית, מלמצא רצון בעבודתו הפרטית. אבל מכל מקום צריך לסלול לעצמו דרך כזו, שתהיה ההקפה הכללית מושקפת לו. גם בדעות צריך שתבורר לו תכליתו ומגמת חפצו בעבודת תלמודו, וגם בצד המעשי צריך שישאף להיות מקיף וכולל את הסכום הכללי של הלמוד המעשי של כל התורה המעשית כפי האפשרי לו. מה שהורגל לומר שאין קץ לתורה ביחש לענינים המעשיים שבה, הוא נאמר רק על פי תנאים מיוחדים, אבל באמת אפשר לו לאדם, כשילך בדרך ישרה, לכלול הקפה ברורה מכל הצד המעשי שבתורה. הגדולים אינם צריכים על זה ביאורים, אמנם הבינונים חייבים להעזר, אחרי שיבאו לאותה המדה של הבנה טובה בעומקה של הלכה, בידיעת צורתא דשמעתתא על דרך ישר ונכון, על ידי שימוש תלמידי חכמים במדה הגונה, עד שידע לעיין בכל סוגיא כראוי וידע גם כן להקשות ולתרץ על פי דרכה של תורה במשא ומתן של הלכה. אז צריך שתהיה ראשית השתדלותו להקיף בתחילה את כל הלכות הרי"ף כפשוטן בבקיאות הגונה. וזה נקל מאד להשיג על ידי קביעות מתונה. העבודה הזאת היא נעימה מאד מצד עצמה ומצד הציור המענג הקרוב לתכלית, של ההקפה הכללית לדעת את הסכום הכללי של כל ההלכות, לפי הקירוב היותר גדול למקורן בש"ס באופן כולל, שרק על ידי קיבוץ כל הפרטים יתיצב נגד עיניו היופי הגדול של הבנין המפואד של כל התורה המעשית. וכשילך בדרך זה בכל יום תמיד, יחבר עם זה שיעורים להקפה כללית בתורה שבכתב, וזמנים הגונים מדי יום ביומו לקנין הידיעות של האגדות, המדרשים, ספרי המוסר, המחקר והקבלה, בשמירת המדרגות, וריוח זמן למחשבה עצמית, להרחבת הרגשות הטובות, ושיעור קבוע לתלמוד בגירסא, מדי יום ביומו, וזמנים מפוזרים לבירור עומקה של הלכה בהרחבה ופלפול בענינים מפוזרים, כדי להרחיב את הדעת ולהתעמק בעיון, שהוא נצרך מאד לכל דורש תורה. וכשיסגל לו בקיאות מקפת בהלכות הרי"ף, ממילא תולד בקרבו התשוקה לדעת ההלכות על בוריין, וירבה עסוק בתלמוד, בבלי וירושלמי, בתוספתות וכל דברי חז"ל, מתוך הכרה פנימית בנחיצות ההרחבה והביאור. ועיקר העסק יהיה לו תמיד קבוע בגירסא של יסודות ההלכות ועקרי דברי תורה, עד שהשכלול של הידיעה בכל המקצועות והפרטים ישלים גם כן את דעתו בכל יתר הענינים הנדרשים לאדם, ויהיו נהנים ממנו עצה ותושיה. וכשילך באופן כזה יוכל לקבוע לו זמנים גם כן לרכישת החכמות והידיעות המועילות לאדם בעולם, המרחיבות את חוג דעתו ונותנות לו אומץ לצרכי החיים, ויהיה מקובל על הבריות ומוצא חן בעיני אלהים ואדם.

ד.
כפי מה שההלכות הן מבוררות כך הן משמחות לב עושיהן ומזהיריהן. וחסרון בירורן, בידיעה ברורה ודבקה בנפש, מביא להרגשת הכבדה מקיומה של תורה בדיוק בפרטי ההלכות, ועי"ז יש שמתעוררת חרדת רפיון הגורמת למאסה של תורה, חלילה. אמנם לבעל דעה רחבה אין הדיוק הרחב מעיק כלל,ואדרבא הדיקנות היא תולדת השלמה, כמו שהדיקנות של דקדוק הלשון היא נערכת לשלמותם של המדברים בה. ולפי ערך רום המושג, וטהרתו של היסוד הפנימי שבתורת אמת, כך מרובה ורחב הוא הדקדוק העצום בפרטי המעשים המסתעפים משרשו, אשרר למבין ולמרגיש הם כולם נסקרים בסקירה אחת רחבה. ואם יחסר אותו הדיוק המעשי הרי הצורה הבהירה, של רום ערך התורה האלהית, ורוממות חוקיה ומשפטיה ויקר ערך תכליתם, מתטשטשת, ואין שיעור להפסד הנצמח מזה לכל משאת הנפש של כלל היהדות לאדם בכלל ולישראל בפרט. על כן זאת היא החובה הגדולה לעסוק בתורה לשמה בלבון הלכה, שתהיה מחוורת כשמלה, ולמוד הדיוקים בהרחבתם יהיה מתוך עונג המושכל העליון ושמחתו. וזהו התנאי נכבד בעסק התורה לשמה וממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם: בשמחה בטהרה, שהיא ודאי מתבססת מתוך המדע הפנימי של הכרה ברורה.

ה.
כמו בכל הבריות שבעולם המוחשי, המתהוות על ידי הרכבות שונות, שיש מהן על ידי הרכבה טבעית ויש מהן ע"י הרכבה מלאכותית, כן בכל מושגי השכל, ובכל הנמצאים הרוחניים, שהם חזקים במציאות ממושגי המוחשים, יש הרכבות טבעיות ויש הרכבות שכליות. ויש לו לכח היצירה להתמיד, ולהתגבר עד אין קץ, להרבות חיים ומציאות לטובה. ועל כן משובח מאד המחדש דברים כדרכה של תורה, בכל אפניה, ובלבד שיהי' על פי דרך ד' המתאים עם יושר השכל והמוסר הטוב, שכלל כל זה הוא יראת ד' באמת שהיא ראשית דעת. וצריך להשכיל, שהאבות עם כל התולדות הם, ביחש לערך הכח האלהי אשר בהם, בריאה אחת בעלת אברים, שכפי התרבות פרטיה תוסיף חיל ושלמות, ועם זה לשמור בכל האפשד את ערכי המדרגות הפרטיות, שאם יש לאדם כשרון להשתמש בשכלו בחדוש ענינים יותר נעלים ומועילים לא יורידהו לדברים קטנים מהם, אע"פ שגם כל דבר קטן המועיל הוא מישב את העולם, והרי הוא טוב הרבה מכל פטיטיא דעלמא וכל חפצים לא ישוו בה. ויש שנגד חופש השכל לחדש ברחבה מתעורר כח הנגוד של יראת שוא, שמקורו ותפקידו הוא לשמוד את העמדה של היסוד הטוב והישר בדרך החדוש, אבל צריך לנצחה ולהתהלך ברחבה. וכיון שהאדם עומד וקבוע על יסוד הטוב כל דמשכח ידרש ויגדיל תורה ויאדיר. וכמו כן צריך להרחיב ולחדש כראוי בכל חדושי העולם, בדברים טבעיים ובמלאכות, כי כל פעל ד' למענהו, וצריך להיות אוהב את הבריות ורוצה בקיומם ובשכלולם, ודעה זאת מביאה לאהבת השי"ת.

ו.
ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם הי' מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז הי' מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז הי' נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מנעם האגדה. אמנם כיון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלמוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי, ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם. – ובחלוק המקצעות השונים בסדרי הלמוד, לפי התכונות הנפשיות השונות, יש מי שנטיתו חזקה לחכמות מיוחדות, שגם הוא צריך ללכת לפי נטיתו הפנימית, ויקבע עתים לתורה. וזה וזה יעלה בידו, כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, וכבר נסתפקו ה"תוספות ישנים" בשלהי יומא בזה, מה שיהיה עיקר וטפל, ובכלל הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד.

ז.
אע"פ שכל העולם כולו, וכל המחשבות וההרגשות כולן, מלאים הם אור ד' וקודש של החיים העליונים, אצל ישרי לב המתענגים על נועם ד' ומבקרים בהיכלו תמיד, מכל מקום מעין האורה היסודית הרי הוא גנוז בתורה, וכשהולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, אף על פי שאינו ממש מתחייב בנפשו, אם כבר עלה למדרגת ההסתכלות האלהית, מכל מקום מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. כי סוף כל סוף מכל העולם אור חיים זורח הוא, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת.

ח.
יש שהנשמה, כשהיא מוכשרת לשאיפות גדולות של התבוננויות רוחניות, מתעצבת כשהיא עוסקת בפרטי הלכות, והיא מרגשת אז את מצריה, שהיא נסגרת אז בהם. אבל אין רפואתה באה על ידי ביטולה מהתורה המעשית, כי אם על ידי הכשרת רוחה להרים את הערך של כל פרט מפרטי הדברים המעשיים אל עושר מקורו הרוחני. המקיף והכללי. ההרמה הזאת נעשית לפעמים על ידי הברקת שכל טוב, ולפעמים על ידי הרגשה פנימית עמוקה ההולכת ומסתעפת מההזרחות העליונות של דעת ד'. ולפעמים מתקבצים יחד שני הכחות, של הברקת השכל ואור ההרגשה, להשפיע על הרטבת הפרטים המעשיים, עד שימלאו דשן עונג, באופן שתהיה הנשמה בלתי משוממת בעסקה בהם כי אם מתרחבת ומתעדנת. הצלחת ההרמה הזאת קשורה היא עם המצב המוסרי של הנפש, ועם צירופה הרוחני הבא ע"י העסק התמידי במעמקי הרוחניות הבהירים ובלתי מצומצמים.

ט.
לפעמים כשלומדים דברים קטנים בהתפעלות מרובה כזו, שרישומה על הנפש פועל כאילו היה הענין הזה הקטן הגבוה שבגבוהים, מתגשמת הדעת, וכנפי הרוח – מתקצצות. וההדרכה הישרה היא ללמוד כל ענין ( בהתפעלות של שמחה, שיש בה הרגשה כפולה: רגש של – גדולה עליונה, מתוך שכל סעיף קטן רוחני הלא משלים הוא את עץ החיים כולו, ומתוך כך הכל הוא גדול, ורגש שני שבתוכיות הפרטיות של כל ידיעה, ובפרט תורית, יש בה ערך חיובי מאד, שראוי להעריכו בשמחת כבוד לפי מדתו. ואש של מעלה ואש של מטה מתחברים ביחד להאיר ולחמם את הנשמה.

י.
כשמתערב בפלפול החפץ לשמח את עצמו בפלפולא – דאורייתא, אין זה נקרא תורה שלא לשמה חס וחלילה. כי עצם השמחה והסרת העצבות הוא גם כן מצוה רבה, והוא בכלל הטבת המדות, שהיא סגולתה של תורה.

יא.
יש שהענפים הרחוקים שעל פי פלפול מתרחקים – מהרעיון של תורה לשמה אצל כל אחד לפי מדרגת הכרתו ברוחניות התורה. ומתוך כך מי שהוא רוצה להתדבק בתורה לשמה, ולהשגיא פלפול בדקות הענינים המעשיים, צריך להעמיק את הרגשו הקדוש בערכה של תורה וקדושתה הכללית. עד שתבא ההרגשה הכללית לידי מדת תוקף גדול ואדיר, עד שתתן כח בענפים הרחוקים מאד, שמתילדים על ידי חריצות המחשבה, שגם הם יתמשכו מהרעיון הקדוש של תורה לשמה.

יב.
בהאי כללא שלא יטייל בפרדס אלא מי שמלא כרסו בבשר ויין, י"ל דהיינו במי שבא לעשות רק כפי חובת התורה מצד הדין. אבל מי שמרגיש בלבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים, להשכיל באמתתו ית', הרי הוא בכלל "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", כיון שמהסתם בודאי יש לו לזה כשרון מיוחד, ומזה עצמו מוכח שזהו רצונו של הקב"ה שהוא יעסוק בידיעת שמו ית'. וזולת זה כל הענינים האלה הנוגעים לידיעת שמו ית' כפי הצורך של קביעת היראה, כפי מה שהאדם מרגיש בו מה היא קביעת היראה. כיון שכבר חננו השי"ת דעה והשכל ושהוא מבין היטב שהם קובעים בו את היראה ומבלעדם תחסר לו, אצלו ודאי הם עצמם הבשר והלחם המה, ואין זה כלל בכלל טיול בפרדס רק מה שהוא למעלה מכדי צורך קביעת היראה. ע"כ מי שמרגיש שכלו ונטיתו באמת לדעת את ד', יהי' חזק מאד בדרכו וידע כי ישכיל ויצליח, ויראה לקבע זמנים רשומים לדעת פשטי התורה והלכותיה בעיון כראוי, ועיקר למודו בעומק שמחת לב וקביעות יהי' במה שנפשו חושקת לדבקה בידיעת שמו ית', וידע שלו כך יאתה. ואם יראה שרוב הלומדים אין הנהגתם כך, ידע שבאמת להם ראוי שלא יהרסו אל הקודש עד שילכו כפי ההדרגה, ואין שייך בזה להתרוממות והתפארות, רק בחינות מחולקות באצילות הנפשית. ויש לומר שמי ששכלו לפי טבעו דורש דוקא, שיהיו הענינים הקדושים האלהיים ערוכים ושמורים אצלו ושישכיל בהם, אז אי אפשר לו להיות זוכרו ית' תמיד רק על ידי ידיעת שמו והשכלתו, כי כל זמן שיחסר המזון הנצרך לפי המזג הרי החלישות מורגשת, אף על פי שמי שאין צריך כל כך למזונו יהי' בריא אולם במעט מזון, מכל מקום אין ללמוד מאיש לאיש. על כן מי שלבו נשאהו לעיין בענינים הרמים לא יבהל וידע כי כך היא חובתו, והדרך הכבושה לכל לא יניח לגמרי, אבל ידע כי אי אפשר כלל שתהי' נאה לו בלא השקפה פרטית על מה שנפשו דורשת ממנו, ואז ישכיל ויצליח ויהי' עובד את ד' בשמחה וטוב לב.

יג.
לפי דרך המעיינים הרוחניים בסדר למוד ההלכות, שלא להיות עסוק בהויות הסוגיות כי אם בהלכה ברורה, על כן הרבה בהקדמת "חובות הלבבות" להורות, שדרך הראשונים היה להוקיר מאד את עתם מלעסוק בה בפרטי השאלות המעשיות, ושננו את דברי הקבלה, ושמו עיקר עיונם בכללות העבודה וטהרת המדות והדעות, וכשהיה נדרש להם לברר ענין מעשי מסופק בררו אותו בתכלית הקצור על פי היסודות שהיו בידם, ואם היה הדבר נוטה לכאן ולכאן, החליטו על פי רוב דעות. וכן הרמב"ם שצוה לתלמידו, באגרתו, שכשיקבע ישיבה יעסוק בחבורו משנה תורה וחבור הרי"ף, ורק כשיהיה להם ספק יכריעו ע"פ התלמוד. ולא הוצרכו לדאוג כלל, שמא לא יוכלו ללמד דבר מדבר, כי הישרת השכל הבאה מההשכלה הגבוהה, אשר ממעין יראת ד' הבהירה, מישרת את הסברא עוד יותר מהעסק בפרטי ההויות. אך אותם שלא באו לידי מדה זו, לישר את שכלם על פי העיונים העליונים, הם צריכים יותר לעסק הפרטי של ההויות, כדי שיוכלו לדון בלימוד דבר מדבר. וכן צריך זה כל אדם בעת ילדותו, אבל תלמידי חכמים זקנים שירצו לשום עמלם בהשכלה עליונה של זכוך הדעות והמדות, הם צריכים להיות גבורים בשנון ההלכות על פי המקורות היותר ברורים, ולא לעסוק כל כך בדקדוקים פרטיים, שנשמתם הגדולה תרגיש אז מכאוב עצום, של צער הקטנת מאורותיה. וברור הוא, שעם הבקיאות והחזרה התדירה, בדברי ההלכות הפשוטות, ולפעמים גם כן עיון הלכה, כדי שלא יתטשטש אצלם סדר משא ומתן ההלכתי על ידי העיון הפנימי ויושר הסברא שבההשכלות האלהיות, יעלו במעלה גדולה ביושר העיון של ההלכה, עד שיזכו תמיד לכוין הלכה ברורה, ובכל מקום תהיה הלכה כמותם כי ד' עמם.

פרק י. לסתרי תורה ורזיה

א.
מתי הוא טוב ללמוד סתרי תורה, כשהתשוקה הפנימית של קרבת ד' היא חזקה, מתעלה ומתגברת, עד שלא תתן מנוח לנפש, ואינה משביעה את חפצה בשום תכן רוחני וקדוש שבעולם, כי אם עם ההגיון הפנימי המדבר ברזי עולם. זאת היא התכונה של עסק בתורה לשמה, שעל זה שנינו וכל העוסק בתורה הרי זה מתעלה.

ב.
לא בכל עת ראוי האדם להופעות רוחניות עליונות, והעתים הרבות שאין בהן הארה עליונה הן הן הראויות להיות מקודשות ללמודים הנגלים בגופי תורה ולעבודה מעשית, אבל כיון שאור הנשמה מתפרץ מיד צריכים לתן לו את חופשו, שילך ויתרחב, יצייר, ידמה, ישכיל וישיג, ישאף וישתוקק האדם לגבהי גבוהים, למקור שרשו, לחיי נשמתו, לאור חיי נשמת כל העולמים, לאור אל עליון, לטובו והדרו.

ג.
כשם שמנויה וגמורה היא, שאם רואה אדם, שהצלחתו היא ברוחניות התורה ובתכמת האמת, וקשה לו העיון ההלכותי, אז חיובו הפנימי הוא לקבוע את החלק היותר עקרי מזמנו לעיון ההוא המסתגל לרוחו, כמו כן אם רואה אדם שלמודו בסתרי תורה מקדש אותו, מעלה את רוחו ומקרבהו אל הקדושה בהרגשת לב ושכל פנימי, ומהלמוד הנגלה אינו רואה את הפרי הנחמד הזה, ולא עוד אלא שאינו מספיק לגרש ממנו את גסות הנטיות, שהוא מרגיש ברוחו, אז מופת גמור הוא שתקונו הוא בלמוד החלק הזה של אור התורה הפנימי של חכמת האמת.וכשירגיש בקרבו צחצוח וטהרה כזו, עד שגם הלמוד הנגלי יעודדהו במדרגת הקודש, יוכל להרבות גבולו יותר, עד שימלא את תפקידו יפה, וישוב עוד להתענג עוד בלמודי הרזים העליונים. לאכול ולשבעה ולמכסה עתיק. והכל לשם שמים בכונה טהורה.ולא בזה ענות עני.

ד.
אפילו אם נמצא אנשים גדולים בתורה, ביראה ובחכמה, שאין הענינים של סתרי תורה נוגעים להם, מפני גודל מעלתם, מפני שיש להם רכוש רב להעסיק בו את רוחניותם במכמני התורה והחכמה הגלויים, אל יפול בזה לבו של אדם, שהוא מרגיש בקרבו חוש פנימי, ולחץ של עריגה נשמתית אל ארחות הרזים. כי אפילו אם נחליט שתשוקה זו באה לו מפני מיעוט כשרונו לענינים הגלויים, מה בכך, סוף סוף זאת היא מתת חבלו, וראוי לו לשמח בחלקו, כי קרוב ד' לכל קוראיו באמת ובתמים, ולא ניכר לפניו שוע מפני דל.

ה.
סתרי תורה, מתוך שהם באים ממקור עליון, מחביון העז של פנימיות הנשמה, חלק אלוה ממעל, בשביל כך הם יכולים להכנס אל כל הלבבות, גם ללבבות האלה שלא באו למדה של דעה רחבה לקנין מדע רחב ועמוק. וכשהם משתמשים בכשרונם זה, שהוא הנטיה לרזי עליון, עם הידיעה בחולשה המדעית שלהם, שהיא ממלאתם ענוה, אז מביאים הם ברכה לעולם, ומגלים הם בחפצם הטהור אור גדול של דעת קדושים, שהיא לא נוגעה מכל מחלה שיש במצרים הצרים של חכמת אדם ורוכסי לב איש. אבל אם אלה האנשים לא יכירו את המגרעת והחולשה שלהם, ולא ידאב לבם ע"ז כלל, אלא יתנשאו בגובה רוח, שבאמת כל רזי חכמה לפניהם גלויים, אז יקלקלו את חום הרגש, ולא יעצרו כח לגלות את הפנינים הקדושים ממקור המחצב של תהום הנשמה, שאינם מתגלים כי אם לדכאי רוח וענוי צדק.

ו.
גם מי שאינו מוכשר לצייר בשכלו את דקות הענינים הנשגבים, המוצעים בסתרי תורה, ובכל ההצעות של חכמת הרזים, מכל מקום הרגש הכללי וההתעדנות הנפשית יוכל להרגיש מצד עצם טבעיותה של הנשמה המשכלת והחוש האמוני הטבוע בנפש. והשמוש השכלי יוכל להיות אצלו רק לזכך את המושגים, שלא יפעלו אצלו פעולות מטעות, הסותרות את הדעה הצלולה ואת האמונה הטהורה בזכות הכרותיה. ואז ישארו אצלו הרשמים הרוחניים בתור מחשבות מנשאות את הרוח, ומרוממות אותו להספירה האלהית העליונה, שהוא מקור האשר והזהר הנשמתי ליחיד ולציבור.

ז.
חסרון גדול בלומדי קבלה הרגילים, מה שאינם משוטטים בתחילה בשכלם, ממקורותיה של תורה, להשכיל בענינים האלהיים, כי אם הם מלעיטים את עצמם ברמזי למודים הכתובים בספרים, שעל ידי זה אין שכלם מתרומם כי אם איזה רגש כהה מאיר בקרבם. אבל לא זאת המרגעה, כי אם אחר שהאדם משוטט בשכלו לדעת את ד', והוא מצרף לזה שקידה הגונה במשלי חכמים וחדותם הנאמרים בעניני הרזים לכל פרטיהם, אז הוא מתעלה, והעולם כולו מתעלה עמו. זוכה לעצמו וזוכה לכנסת ישראל ולכל התלויים בה, שהוא הכל ממש.

ח.
יש שמיעוט השכל מביא את האדם לנסתרות, אבל לא מפני שהנסתרות מתאימים לבערות, אלא מפני שהניצוץ השכלי העליון מסתתר ע"י ההתחכמות. וכשאפס האור המתעה הכהה של ההתחכמות מתעוררת התשוקה של הניצוץ העליון שבשכל, אבל לא יוכל להגיע לגמר פתרונו כי אם כשישוב ויעמיק בחכמה בדעת ובכשרון, אז יגיע למדה זו שידע את ערך ההתחכמות האנושית וחולשתה, וממילא תשאר נטיתו רק לשם ההתקשרות עם השכל העליון הנובע מהזיו האלהי בכל תקף תפארתו.

ט.
המעין העליון, מקור אמת אין סוף. יופי אין קץ, גבורה אין גבול, הולך הוא ומפכה במקורה של רזי תורה. עומד הוא להחשף בדרישת אותיותיה, ציוריה, הופעותיה, בכל ארחות הביטוי המחשבתי והלשוני. וכשהנשמה לואה מכל המצרים אשר במדעי הגבול, השאיפות הצרורות בתחומים צרים, שהכיעור והגיעול מתגלה בהם בהתעוררות תנועותיהם השונות, אז תמצא לה מחבא מזרם בצל צח של הגיון רזי עולם ופליאות קודש, אשר בדרישת סתרי תורה. ומתוך ההרים התלולים, הנראים כרוכסי מצער, כיוון מספרים, הערכת גימטריאות. רמזי שמות, זרמי מקרא, הלכה והגדה, אור שמש יוצאת בגבורתה, להיות לצדקה ומרפא, הנה נראה, וכל המביטים אליה ינהרו, ושבו וחיו. אשרי כל טועם טעם עדן אלהים ונחלי עדניו, מצוף דבש סתרי קודש, מסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם.

י.
אחת מהנפלאות של תלמוד רזי תורה היא, שבזמן שהאדם לומד את הענינים הנשאים הללו מתוך אהבה ורגש פנימי, אע"פ שאיננו יכול לתפוס את הענינים בהבנה שכלית בהירה, מ"מ הם מרוממים את כל מהותו, ואח"כ מבהיקים הענינים עליו את אורם, עד שנחלי נהרי חכמה מתפשטים עליו, והוא מוסיף על ידי התעלומה הפנימית, הבלתי ברורה, שכל בהיר ומחשבה ברורה בדרך הופעה בחוג השכלתו.

יא.
כשמסתכלים ברזי טהרה של תורה בלב נאמן, אע"פ שהדברים הרוחניים מצטיירים בכח הדמיון, מתפרשים הם אח"כ בכל אדחות השכל, ומשתוים עם כל דרכי ההגיון הצלול. אמנם לעולם ישארו עודפים וגדולים מכל הפירושים, ויהיו למעין שממנו יקרו כל הנחלים ההגיוניים בכל הדרם וגדלם.

יב.
כשעוסקים בלמוד נסתרות בלא ביאור, אבל בלב טוב ונאמן, דומה לירידת גשמים על ידי עננים, וקשה יומא דמיטרא כיומא דדינא, אבל אחר כך גדול הוא שפע הברכה היוצא מזה, ושמש צדקה זורחת, ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים.

יג.
המניעות מאיזה ציור של שקידת התורה, שבאות מחמת טהרת הנשמה וגעגועיה לציורים רוחניים עליונים, אינן בכלל בטול ומניעה של תורה, כי אם דרגה עילאה לעלות על ידה לשקידתה של תורה העליונה, כמדת ריב"ז שלא מצאו אדם יושב ודומם, אלא יושב ושונה, אף על פי שהיה עסוק בדבר גדול, שהוא מעשה מרכבה, שהדומיה בה הוא דבר של הכרח, מ"מ השקידה הנובעת מעומק הידיעה ובירורה היא מתגברת על כל.

יד.
מי שקשה לו ללמוד פרטים ודברים גלויים, מפני תשוקתו העליונה לכללים ולדברים נסתרים, אף על פי שזה הקושי בא מתוך מעלת הנשמה, מכל מקום צריך להתגבר גם על מניעה זו. ובהיותו כופה יצר הרע כזה, שבא ממעלה עליונה, כופה הוא את מדת הדין בשרשו העליון ומרבה בכל העולם כולו חסד ורחמים עליונים, שהם מתגלים לכל בריה, לשמח את כל המעשים, ולהושיע לכל הנדכאים, ולפתח שערי תשובה לכל הרחוקים והמיואשים.

טו.
אנו רואים שכשמביטים על העולם לשפטו מצד ההשפעה של הנגלות שבתורה לבד, בלא השפעתה של תורת חסד הנובעת ממקור ההשכלה האלהית הצפונה, מתגדלת מאד מדת הדין, שנאת הבריות ויאוש מכל צד, ואין דרך לעמוד במעמד נפשי מתובל בקדושה בדור שפרצות רבות מזדמנות בו, כי אם בהצטרפות של הדיקנות העולה מהשפעתה של התורה הנגלית עם חסדה ואור פניה של התורה הצפונה, שאז מתמזגים החסדים והגבורות ביחד ובאים לידי מתוק.

טז.
בלא החוצפא דעקבתא דמשיחא לא היה אפשר לבאר רזי תורה בגילוי גמור. רק על ידי התעבות ההרגשות שעל ידי החוצפא יהיה אפשר לקבל הארות שכליות עליונות מאוד, וסוף סוף שהכל ישוב לתקון גמור.

יז.
רזי תורה מתבארים על פי כל החכמות שבעולם ועל פי יראת שמים הטבעית, שבספרים מבוארת היא יפה ב"חובת הלבבות", והיסוד התחתיתי הזה הוא החומר הראוי לקבל את הצורות היותר עליונות מקדושה של מעלה.

פרק יא. פעולת התורה והדרכתה

א.
הגילוי הסקירתי הרוחני הפנימי במעמקי נשמת ישראל מציג לפנינו את כל התורה המעשית כולה בצורתה הפנימית, האידיאית, על כל פרטיה. כל ההתפשטות של תורה שבעל פה עם ענפי ענפיה, כולם כאחד, חיי האומה הם עצמם, הנובעים ממקור עליון ומחוטבים בחטיבה איתנה. ומתוך רישום זה של גילוי נשמה זו באים לידי עילוי יותר נשגב, והולכים ומתעלים, ומדרגות העליונות של רוח הקודש הולכות ומתגלות, הכל לפי השקידה של התורה ומעשים הטובים, עילוי המדות, וההארה של הדבקות האלהית ברוח דעת עליון.

ב.
האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור, כי אפילו להתפשטות הרוחנית של גרגר חול אחד ג"כ אין מדה וקצב, ולא יכילו שנות האדם לבאר את כל המון החקים המיוסדים בחכמה ומשולבים בדעה וגבורה נוראה שבקרבו. וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים.

ג.
קיום התורה צריך לבוא מתגבורת הכח הרוחני שבעומק קדושת הנשמה, ששוטף את שטף החיים שלו על תנועות האדם היחידי והצבור כולו בשטף פתאומי, בלא הדרגה אטית וחבור חלקים של צו לצו וקו לקו. באופן זה הדבר הרחוק יש לו יניקת חיים על פי מדתו כמו הדבר הקרוב, ויסודי התורה ביחד עם הפרטים, הסייגים והתקונים, המנהגים וההדרכות הישרות, האמונות הטובות, וכל סעיפיהם, פועמים פעמות חייהם כאחד כולם. מה שאין הדבר נוהג בקטנות האמונה, הבאה מתוך צמצום הגיוני מדולדל, שצריך השכל לעמל עד שימצא לו יחש בין העיקר המתקבל אל הלב, לפי השגתו, אל ההסתעפות הרחוקה של התהלוכות הפרטיות, ותמיד הוא נכשל ונחשל בדרכי החיים, ולא יוכל השכל המוגבל וכל חשבונותיו להאיר את דרכו, ולשאוב על ידי כלי שבור זה ממעין הזורם והחי של אור ד' בעולמו ובתורתו לא יעצר כח. ועל כן הולכת היא אורה של תשובה ומפנה דרך לעם, וקוראה בכח לשוב אל ד', לשמוע בקולו, ללכת בדרכיו ולדבקה בו, רק בכח איתן זה יחיה העם ויקום. והשכל הרגיל וכל כשרונו יהיה שמש הגון לעזור עזר מעט את רוח החיים הפועם במלוא הנשמה, בשביל הסגנון והתיאור של איזה דברים פרטיים. אבל יסוד הכל, מבוע החיים, הרי הוא רוח אלהים שבלב, החי בתוכיותה של הנשמה, המלא עז ותעצומות אשך לא יתן דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ.

ד.
התורה מורידה למטה את העולם הרוחני אל האדם, ובזה כל התענוגים העליונים פתוחים לפניו, וזהו אושר האדם ותכלית יצירתו. וכדי להוריד את העולם הרוחני אליו, צריך שירגיש שהוא חסר לו, והיינו "אני את דכא", ופסל הקב"ה כל הרים וגבעות שבעולם, ולא השרה שכינתו אלא על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה.

ה.
כשהאדם קרוב ברוחו ורעיונותיו אל התורה, מאירות עליו ההארות העליונות, ומדותיו וכל תכונותיו מתרוממות ומתעלות. מתמלאות זיו של חיים עליונים, וצנורות אורים של לשד חיים קדושים משפיעים עליו את שפעת זיום, ורגשי קרבת אלהים עדינה מפעמים אותו. ועל זאת יתפלל כל חסיד ויזהר בכל דרכיו ומעשיו, דבוריו ותנועותיו, שלא תצא מתחת ידו שום תקלה, ולא יגרום שום חטא ועון, להעשות מחיצה בינו ובין האור העליון השופע את החיים האמתיים, שהם הם הדרכים המפולשים לאושר העליון, אשר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

ו.
התורה מזככת את המדות ואת כל התכונות הגופניות והנפשיות, מפני שעל ידי עסק התורה מתקפלת כל הנפשיות כולה לאוצר החיים של מקור היושר החי האלהי, שהוא שורש התורה, ועל ידי שהייתם של הענפים במקורם העליון קונים הם שם את הטבע העליון והקדוש של עצמיותם על פי יסוד מקורם האלהי, ואח"כ בשובם להתפשט בגוף, ולפעול את פעולת החיים, הרי הם שבים בשפע רב של אצילות ועדינות עליונה, והתוצאות המעשיות והמהותיות שלהן מתברכות ומתעדנות. הלא כה דברי כאש נאם ד'.

ז.
זכירת התורה מביאה לידי ענוה. כי "סימן לגסות הרוח עניות דתורה". ענוה בגי' קל"א למ"ד ק"א, ואינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לשונה ק"א פעמים.

ח.
התורה דוקא היא היא תבלין ליצר הרע. ולא שום השגה בעולם, ולא שום הרגשות עליונות, – דוקא התורה. "בראתי יצר הרע, בראתי לו תודה תבלין". אמנם התורה צריכה להתפשט בכל בחינותיה, ואז אורה מאיר בכל ההשגות ובחינות ומדות רוח הקודש וגילויים וכיוצא בזה. וכשהם מאירים באור התורה מתברכת היא התורה מאד, והיצר הרע בעצמו הולך ומתעלה, מתקדש ונהפך לטובה, וקטיגור עצמו נעשה סניגור, ובדבר שלוקין בו מתרפאין.

ט.
התורה היא רפואה כללית לכל בשרו, מתקנת בעומק את כל החיים כולם. על ידי התרבות ציורי התורה ואור חייה מתעלה האדם והעולם כולו. בלא אור התורה בכל המון החזיונות ורגשי היראה והתפלה, יוכל הרע להיות מונח וחותר בעולם, מעלה את באשו ורקבונו, אף על פי שההתפעלות הנפשית והופעת הגילויים תהי' גדולה ואיתנה. אמנם לפי המדה שהתורה מתחברת אל ההופעה, מתגלה טובה ויפעת קדשה, ושם שמים מתקדש, וגבורת הקודש עושה חיל.

י.
הצמאון שהנשמה משתוקקת לשלמותה הכללית משתבר הוא בכל הארה רוחנית שבאה עליה אבל הצמאון המיוחד של השלמות הישראלית, שמבקשת את תפקידה, אינו משתבר כי אם על ידי מילוא של תורה.

פרק יב. התורה לישראל ולעולם

א.
התורה אחוזה היא ברוח ישראל. רוח ישראל המופשט הוא מלא כל, אור אלהים, תעודת ההויה, מקור הנשמות. התורה כשמתגברת, כשידיעתה מתרחבת, כשאורה מזהיר, כשרגשותיה מתעמקים בקרב כל נשמה, האורה האלהית מתפשטת יותר בעולם, מתהדרת ומתעלה, וכל העולם כולו מתעלה בעילוי היחידים מרוממי הרוח.

ב.
"דרך ארץ קדמה לתורה". הקדמה זמנית מוכרחת לדורות. המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכחו האיתן, מוכרח להקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכחה של תורה. וכשם שהיראה היא בחינת השרש הקודמת אל החכמה, כן המוסר הטבעי הוא בחינת השרש הקודמת אל היראה וכל ענפיה. והכלל הזה הוא נוהג באדם הפרטי, וכן הוא גם כן נוהג בכללות האומה ובכל האנושיות. ואם יש הכרח לפעמים להביא את שפעת התורה בלא ההקדמה של השתרשותו של המוסר הטבעי בטהרתו, זהו דרך של הוראת שעה, והחיים מוכרחים להיות מסבבים שישוב המהלך לסדרו האיתן: הקדמתו של המוסר הטבעי בכל שלמותו, כדי לבנות על מצעו את הטרקלין של התורה והיראה העליונה.

ג.
כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם הוא ענין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך ישר, בנטית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם, כגזל, עריות, וצניעות, מנמלה, יונה, וחתול, וקל וחומר מההכרה הפנימית של האדם עצמו וחושו הרוחני. ואם הוא ענין שהוא נעלה מן השכל והנטיה הליבית, צריך גם הוא לעבור דרך הצנור של דרך ארץ, ביחש הקישור שיש לכל פרט עם הכללות כולה, בתור מצוה גוררת מצוה. וגם היושר המוחשי להיות קשור בתורה, בחפץ העליון האלהי המתגלה באור תורה, וההתאגדות עם כללות האומה לדורותיה עם דרכי חייה ברעיון הקודש, כל אלה ארחות דרך ארץ הם, שמכשירים את ההארות שהן יותר פנימיות מהן להאיר בזהר ובהירות מבהקת.

ד.
התורה עושה היא ממש את הנשמה הישדאלית. והחכמה בכלל, אותה שהיא חוץ למושג תורה, עושה היא את הנשמה האנושית. וכשמסתכלים בפנימיותה של הנשמה האנושית במהותה נמצא את רוח ישראל חי בקרבה, וכן המהות הפנימית של כל שכלול וחכמה אנו מוצאים בה אור תורה.

ה.
התורה נתנה לישראל, כדי ששערי אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעי אשר לאדם, יפתחו לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו. ואם אנחנו אוטמים את אזנינו משמע לקול ד' הפשוט הקורא בכח על ידי כל שערי האורה הטבעיים, שהיא נחלת כל האדם, מפני שאנו חושבים, שנמצא את אור התורה בתורה הקרועה מכל אור החיים הפרושים בעולם, בפנימיותו ובנשמת האדם בהדרה, אין אנו מבינים בזה את ערכה של תורה, ועל זה נאמר עם נבל ולא חכם, כדמתרגם אונקלוס עמא דקבילו אוריית' ולא חכימו.

ו.
אל יחשוב אדם שאפשר לחיות חיים רוחניים בלא אור התורה. כשם שאי אפשר לחיות בלא אור ואויר, בלא מזון ומשתה, עוד יותר ויותר מזה אי אפשר לחיות בלא חיות התורה. ואם רואים אנו בני אדם רחוקים מן התורה וחיים, באמת מדת רוחניותם היא רק לפי אותו הערך שהם קשורים אל התורה, או אל אותם שהם חיים חיי התורה, או שיש בהם בסתר נשמתם איזה אוצר של ירושה מהשפעת חיי התורה. שאבותיהם זכו להם בדורות קדומים. ותלמידי חכמים העומדים בסוד ד' דינם עם רזי תורה כדין כל העם עם כלל התורה, הם מוכרחים לקבל חייהם היסודיים על ידי שפעת סתרי תורה.

ז.
כשם שאין כנסת ישראל מוציאה אל הפועל את סגולותיה כי אם בארץ ישראל. כן אין אדם מישראל מוציא את סגולותיו הרוחניות כי אם על ידי התורה, שהיא הארץ הרוחנית המתאימה לסגולת הנשמה הישראלית. כל המדעים דומים הם לחוץ לארץ ביחושם אל הגידול הנשמתי אשר לישראל.

פרק יג. תורת חוץ לארץ ותורת ארץ ישראל

א.
כשלומדים הרבה נסתר, אז כל מה שמבינים ולומדים מהנגלה מאיר באור יקרות, ומתגלה הופעת הנסתר וסגולתה על כל הענינים המושגים שבנגלה. וזוהי שיטת הירושלמי שמתוך שחסידים היו תורתם מתברכת, ולא רק כדברי הבבלי, שתורתם משתמרת. ונראה שהירושלמי עוסק בחסידים יותר עליונים, שהתורה מתגדלת ומתאדרת אצלם ע"י הופעת השגות הקודש ממעט הכמות לנחלים גדולים ואיתנים, ומשיגים אורה של תורה גם על ידי התפלה וההתבוננות שבה, ושקודם ושאחר לה, שהם הם גופי תורה ונשמתה של תורה. ובזה יש הבדל בין אוירא דארץ ישראל, שיכולה רוח הקודש להשפיע גם על תוכן ההלכות, ובחוץ לארץ רוח הקודש מתפשטת בגלוי רק על האגדות, וההלכות נדונות על פי השכל האנושי. "במחשכים הושיבני, זה תלמודה של בבל". אמנם מתוך החשך יצמח אור גדול, העם ההולכים בחשך ראו אור גדול. יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם. מפני שמורידים בזה את הארת השכינה העליונה לשדרות החיים הנמוכות, ומאירים בזה מבואות האפלים רבים מאד, וזה נותן יד לכמה רחוקים שיבאו ויתקרבו ויתחברו אל האור העליון של זיו התורה בעצמותה, שהיא תורת ארץ ישראל, "וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל".

ב.
"וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל" (מדרש רבה). בכל דור היינו צריכים לחבב הרבה תורת אדץ ישראל. וביותר אנו צריכים לזה בדורנו, דור הנבילה והתחיה, בן הזמן של האפלה והאורה, היאוש והגבורה. בשבילו אנו צריכים סם חיים דוקא מתורת ארץ ישראל. אנו צריכים להראות לו את האמת והבהירות שיש באוצרנו האלהי, בדעותיה והגיונותיה של תורת אמת, ואת היפה והנשגב, הנעם וההוד שיש במצותיה המעשיות, ובתיאור הליכות החיים כולם שעל פיה ובתוכה, כמה היא תורת אמת ותורת חיים גם יחד, – לזה צריכים אנחנו לטעום ולהטעים טעמה של תורה מעומקה ויסודה, וזה לא אפשר לחוש, להשיג ולהרגיש, כי אם בארץ ישראל.

ג.
כל מה שהוא שגור ביחש של תורת חוץ לארץ במובן הפרטי, עולה הוא בערך תורת ארץ ישראל למובן כללי. תורת חוץ לארץ עוסקת בתקון הנפש הפרטית, בדאגתה לחומריותה ורוחניותה, לזיכוכה והתעלותה בחיי שעה וחיי עולם. אבל רק בתור נפש פרטית. לא כן תורת ארץ ישראל. היא דואגת תמיד בעד הכלל, בעד כללות נשמת האומה כולה. הפרטים הנם מתכנסים בקרבה בכללה, הם מתעלים בעילויה, מתעטרים בעטרתה, "עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו". גם אותו העילוי שמן הפרט להכלל, על כל מרחב התורה ביחוד על מרחב הרעיונות של אמונה ויראת שמים באמת, גם זה עצמו הוא חדוש נשגב ונעלה של תורת ארץ ישראל.

ד.
לא רק האגדה לבדה תואר מאור הרעיון הבהיר של תורת ארץ ישראל, כי אם גם ההלכה. יסודות הסברות, נתוח הפסקים, שרשי השיטות ומובנן הכללי הנעוץ בעמקי החיים הרוחניים והמעשיים. ולא רק התורה במובנה הלמודי, המצוי בד' אמות של הלכה, כי אם הארת החיים כולם, הכל תלוי בעושר הרעיון. מעומק התחיה הרוחנית, המוכנת לתורת ארץ ישראל, הגבולים וקירות הברזל שבין ענין לענין, בין מקצע למקצע, ילכו ויקטנו. העולם הרוחני כולו יהיה מוסקר באויר חיי נשמות של ארץ חיים בסקירה אחת. הוד החיים לחמדת הרזים, בדק הפלפול, והתעודדות התחיה של כנסת ישראל על אדמת הקודש, ברור הלכות והתרחבות החזיון והשירה, חפץ השקידה המצוינת וחשק ההתפתחות הגופנית, כל אלה וכיוצא בהם, שבחוץ לארץ. ובנוהג שבעולם לפני ימי התחיה העומדים אחר כתלנו, היו נדונים כרחוקים זה מזה וסותרים זה את זה, הנם עומדים לנו עתה להיות מאוגדים בחוברת של קשר ואגודת אמת, וכל אחד מסייע את חברו, להרחבתו והעמקתו, להתפשטותו ושכלולו.

ה.
הזרם האלהי הכללי, הזורם בכל חלק מחלקי התורה ונותן להם חיים, הוא מצוי להיות מושג יפה רק פה על אדמת הקודש. אמנם יכולה היא חכמת תורת ארץ ישראל להמציא, מתוך הרחבת הדעת ומתוך עונג רוחני, מרהיב ומעדן, פלפולים רבים, איתנים ורחבים. הזיו המקיף העליון המאיר מפנימי פנימיות הכללים, כשהוא יורד אל הפרטים הוא עושה בהם כל מה שלבו חפץ ביושר ובחכמה. הוא יכול לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. ועל מגדל הפורח באויר דעת עליון אלפים תשובות ומחקרים להרחיב לב ולעדן נפש. היא אינה מוכרחת להאריך בפלפול למען העמיד הלכה ברורה. היא משגת את האמת ואת התכן הזך הפנימי מזיו פנימיות החוש האלהי, המאיר על יושבי אדמת קודש. אוירא דארץ ישראל יוכל רק הוא להחכים את עוסקי התורה במדה הפנימית הגבוהה והנאצלת הזאת, ובתוך פרטי פרטיות ההויות וההלכות שואפת היא חכמת תודת ארץ ישראל להתגלות בהדר גאון עזה הפנימי.

ו.
אנו צריכים להתרומם לאותה המדרגה של הבנת הכללים וכללי הכללים, והפרטים בהצעותיהם יהיו נסמכים עמם. זאת היא המדה המיוחדת של תורת ארץ ישראל, ובזה היא מחולקת משל חוץ לארץ. התרוממות הנשמה אצל תלמידי חכמים לסקירת הכללים של כללי התורה, ושרשי האמונה והעבודה. שהם מתבארים על פי עסק קבוע ומוסכם בפנימיותה של תורה בכלל, מוכנת היא לבא בארץ ישראל דוקא. אותו הרוח הגדול, שבו כל שאיפה רוחנית, השרויה בעומק הנשמה, אין מטרתה מטרה פרטית כי אם מטרה כללית. לאותו הרצון הנשגב החבוי בנשמתה הפנימית של כנסת ישראל. שממנו מסתעפים כל כללי ופרטי גנזי ושטחי תורה, איננו חל על הנשמה כראוי כי אם בארץ ישראל. על כן רק בארץ ישראל מוכנים הם תלמידי חכמים, אם ירצו להשתמש ביתרונם, ולהכין עצמם למה שהם מוכנים, בפיתוח הגון, לבא אל עמקי תורה מלמעלה למטה, מן הכללים אל הפרטים. השכל הכללי, המואר בקדושה פנימית, מאוירא דארץ ישראל, הוא מקיף ועומד למעלה מכל הגבלות ענינים. הוא משקיף בסקירה כוללת, ומנושאה באור חכמת אמת, על אור התורה האהבה והיראה, האגדה וההלכה, החכמה והמעשה, והענינים יונקים זה מזה ביניקה רעננה. ודוקא מפני שתלמידי חכמים שבארץ ישראל הנם מוכנים אל זאת המעלה הנשאה, על כן כל זמן שהם אינם מכירים את מעלתם הרוממה, ואינם עולים אליה, וחפצים להיות מתנהגים בארחות דרישת התורה רק בדרך הראויה לבני חוץ לארץ, הנם נעשים מתנונים וירודים, חלשים ולקויים בגוף ובנפש. ולא די שאין יתרונם הנעלה מתגלה, אלא שנדמה עוד שתלמידי חכמים שבחוץ לארץ יהיו עולים עליהם בחריצות ובפלפול. וכל זה מפני שלא באו עדיין לידי הכרת עצמם, ואינם משתמשים בדרך למודם באותו היתרון הקדוש, שאדמת הקודש מסגלתם אליו.

ז.
כנסת ישראל בכללה חיה בחוץ לארץ חיים שאינם מקוריים. וקל וחומר שתלמידי חכמים, שיסוד חייהם הוא החיים הרוחניים, השכל, הדעה, הרגש, הקדושה והטהרה, שבחוץ לארץ אינם יכולים לקבל אור חיים מקוריים. על כן שם כל נימא ונימא, היוצאת מגומא אחת, דוחקת היא לחברתה במהלך הרוחני. ההארה הציבורית, העסקנות, העבודה, המעשה, ההלכה, ההגדה, הנגלה, הנסתר, המחקר, הקבלה, המוסר, השירה, הבדיחות וכובד הראש, הפלפול וההגיון, הדקדוק והרמז, שכל אלה הנם נחלקים רק מחוץ ולא מפנים, – כי בעצם החיים, בזרמם הפנימי, המוחש בנשמה, מאוצר החיים העליונים, הכל שופע במהלך אחד, באחדות והשואה, – נעשים מפולגים ומרוחקים זה לזה, נדמה שכל אחד צריך להשמר מחברו ולהתירא ממנו, להיות צופה להתקומם ע"י מפלתו ולהתמלא מחורבנו. אי אפשר לאחדות אמתית ושלום עליון מלא חיים, שהוא בא באמת משפע שמו של הקב"ה, ד' שלום, "שם גופיה איקרי שלום", להתפתח כלל בחוץ לארץ. וכשם שאין שלום אישי יכול להתפתח שם כראוי, כן אין שלום רוחני יכול להתפתח שם, על אדמה טמאה. "לחמם בדאגה יאכלו ומימיהם בשממון וברגזה ישתו". האויר שם מחניק, חניקה רוחנית, ביחש אל אורה ותקוה כללית. ולכן החיים הרוחניים שם, בארץ מאפליה, לא יוכלו להיות מקוריים, והנם רק נשאבים מאוצר החיים, אשר בשיור של התורה, שבכתב ושבעל פה, על ידי עמלה ושינונה, אשר יחד עם ישראל הורד ממרום שבתו וירד בגולה. אמנם רק צד הקודש החיצון הולך הוא בגולה, המאמרים והאותיות יכולים להיות נקחים ביד וללכת ממקום אל מקום. מארץ אל ארץ, עם הולכי גולה, אבל הנשמה הפנימית שלהם, נשמת אלהים חיים, ברוממות טהרתה, המצורפת אל האור העליון והתקוה הכללית, המוחשת לעין ומושרשת בכל שעל וצעד של אדמת קודש, של ארץ חיים וגיא חזיון, היא נראית ומתגלה רק במקומה בארץ ישראל. ההכרה, שהננו עם נורא בני מלכים, נדיבי עמים, ומעמידי שרי קודש, זאת ההכרה עצמה, המעולטה בחוץ לארץ בעליפת יגון קודר ובאנחת חושך, היא מתראה על אדמת הקודש בבהירות הנשמה ובזיו החיים. על כן התורה מקורית היא בארץ ישראל והיא מוכנת רק בה להיות מקורית.

ח.
למוסר נמרץ וגדול צריכים חכמי ארץ ישראל. תוכחה גדולה אנחנו חייבים להוכיח אותם, אבל תכן המוסר הזה הפכי הוא מכל מוסר נהוג שכעולם. המדות הקשות, המביאות לאדם להעמיד את ערכו הפרטי ולהגביר את כח פעולתו, כל העולם כולו הוא לקוי מרבוי השפעתן, עד שכל אומה אומרת "אני ואפסי עוד", וחפצה לבטל את כל העולם כולו, ולבלע אותו. על כן שוקדים חכמי המוסר אשר מעולם בישראל ובאדם לרכך את קשי הלב, להחליש את האבירות, להכניע את הגאוה, וכל הסעיפים היוצאים מאלה הסוגים. לעומת זה הנה המוסר המצטרך אל המעולים, אל הנתבעים מאור נשמתם להיות גדולים ואדירים, הוא ההפך מזה. הנדיבות העדינה מרחבת את הלב כל כך ומעדנת את הרגש, עד אשר את הכל הוא מרגיש, את כל הצער שבעולם הוא חש, וחפץ לעזור ולהושיע, ורק על עצמו הוא שוכח. מהלכי הנטיות של בעלי הנשמה העדינה, שהיא כוללת באמת עולם מלא, ובאהבתה את עצמה היא אוהבת את הכל והיא מוכנה לשכח את עצמה כליל, הולכים הם הפוכים מנטיותיהם של רוב הבריות: הם נזרמים מהכלל אל הפרט. השיריים בעולם הנם בעיניהם הם עצמם, הליקויים כולם שבנפשם מתגלים בהם באספקלריא צחה, והאור והיתרון כבוש ומכוסה מהם אלה הנם ענוי ארץ, שאחר שהם מתרוממים בחשבון ובדעה, באור ובקדושה, ממלאים את העולם כולו אור וחיים. ממין זה הנם תלמידי חכמים שבארץ ישראל. כל הצער העולמי, וקל וחומר כל הצער העמוק והאיום של כנסת ישראל. הנהו מוטבע בעומק לבבם. וחתום על נשמתם, עד שאינם יכולים להסתכל בתוך תוכם של עצמם להכיר את גדולתם ותפארתם. את זיו הכשר חכמתם ואת עדינות רוחם וטהרת הרגשתם חייבים הם בני ארץ ישראל ביחוד חכמיה, לחפש ולמצא בקרבם את יתרונם. היונק מטל ארץ חמדה. מכשול הדלדול החיצוני, העוני והמחסור, שגם הם הנם תוצאות צרת הגלות והחרבן, שנתך ביותר על אדמת הקודש, – והוא, ב"ה, הולך ופוחת, הולך ואובד את מראהו הממאיר והממרר, – לא יוכל להחשיך על גדל זיו האורה, המתבצבצת ומתפרצת לצאת להראות אות חיים וכח עליון אמנם זאת היא מדת כל נדיבי לבב. כל גדולי עולם, שהושיעו את כל העולמים בהשפעתם, להיות שפלים ונמוגים, וגם פחדנים וענותנים יותר מדאי, קודם שמתבררת להם חובתם, המעטרתם עז ומשימה בידם גבורה וקוממות. לאלה הננו צריכים לקרא קריאה גדולה, להודיעם מהררי ציון עצמם, שהם חיים חיים גדולים ושרב עז ותעצומות בידם, שהם הנם מוכשרים לפלש נתיבות ממקורה של תורה, מתורת ארץ ישראל ממש. שתחזור ותאיר את כל העולם כולו בכבודה. לא במה שתחקו, במעט או בהרבה, את הסגנון של החדוש, הפלפול והדרוש, שבגולה, תראו את כחותיכם הנפלאים, יושבי ארץ חיים, תעודה גדולה וגבוהה הרבה יותר ויותר מזה יש לכם. אתם צריכים להחזיר לנו את עטרת עוזה של תורה מקדושת חיינו הקדמונים ליושנה, אתם צריכים להתנשא לרום פסגת הנשמה האלהית, המשוטטת על הררי ציון, לינק מזיו טל אורותיה הכולל כל. רוח חיים פנימי יחל לפוח בלבבכם מחיי נשמות של אויר ארץ חיים, הקדושה העתיקה הישנה הנרדמת ומעולפת ומתעוררת וקמה לתחית קודש, החיים החדשים המתעוררים והסוערים בדבר ד' לתקומת עם קדשו, הגבורה והענוה, התורה והעבודה, יראת רוממות של אין סוף והוד אהבת אלהים חיים, ימלאו לבבכם מטל חרמון שיורד על הררי ציון. הנגלה והנסתר, התלמוד והמעשה, הנוי והכח, ימלאו את רוחכם, והעושר והכבוד יבא אחריו וימשך, "עניותא וטפשותא ומרעין בישין" ינוסו ויברחו מהד קול חיי ארץ צבי, הקיצו ורננו במרום ציון, מהחיים המקוריים, מחיי אור תורת אמת ברוב עזם, לא יכבד לנו מרוב הגוונים שהננו מוצאים כבר ערוכים בספרים, בשיטות והליכות עולם, בכל מקצעות התורה, המוסר והדעת. כי יותר מזה ירבו לנו חדשים לבקרים נהרי נחלי דעת ותבונה, ויותר מכל שלום עשוי ומתוקן בתחבולה וסבלנות נכיר את הגודל והשיגוב של האחדות והאהבה האלהית, המתרוממת מעל כל הגיוני בינה ודעת. ומשלומנו הפנימי נפרס סוכת שלום על כל ישראל, ויקרא בנו בצדק שם ד' הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים.

ספר הכוזרי
לרבי יהודה הלוי
מהדורת אינטרנט בתרגומו של יהודה אבן תיבון

כותרות: יהודה איזנברג
עיצוב: זהבה גרליץ

תוכן העניינים:

• ספרי יהודה אבן תיבון (כולל כוזרי) באתר "פרויקט בן-יהודה"
• הערך "רבי יהודה הלוי" באנציקלופדיה יהודית דעת, ושם מראי מקומות למחקרים נוספים על ספר הכוזרי
• מתוהה למאמין – צורה ותוכן בספר הכוזרי – יהודה איזנברג
• על מהדורה זו
• תוכן מפורט
• מכתב רבי חסדאי אבן שפרוט
• מאמר ראשון
• מאמר שני
• מאמר שלישי
• מאמר רביעי
• מאמר חמישי

תוכן מפורט

מכתב רבי חסדאי אבן שפרוט

• פתיחת המכתב
• תיאור ספרד
• מידת ארץ ספרד ותיאורה
• השליחים מדווחים על מלכות כוזר
• כשלון שליחותו של יצחק בר נתן
• יוסף ושמעון מקבלים את השליחות
• איך נפלו ישראל למקומם זה
• שאלות למלך כוזר

מאמר ראשון

• חלום המלך
• שיטת הפילוסוף
• תשובה לפילוסוף
• אמונת הנצרות
• תשובה לנוצרי
• אמונת המוסלמי
• תשובה למוסלמי
• האם הקשר עם הבורא אפשרי
• החבר היהודי
• משל מלך הודו
• ההבדל בין היהודי והגוי
• ערכה של הקבלה (המסורת)
• הלשונות קדומות
• השבוע בן שבעה ימים
• המספר עשרה
• מנין אלפי שנים לבריאה
• הפילוסופים לא נחלו חכמה
• התורה מסכימה לשכל
• מהו "טבע"?
• איך התפשטה היהדות?
• התגלות ה'
• חטא העגל
  – גדולת ישראל
  – משמעות העגל
• ערכם של מעשי מצוות
• הקרבנות והמשכן
• רק יהודים מצווים לקיים את התורה
• ייעודי היהודי והגוי
• סבל היהודים
• גרים
• ייעודי העולם הבא

מאמר שני

מבוא

• שמות הבורא לסוגיהם
  – שלושה סוגים במידות האלהות
  – מידות האלוהות הנראות גשמיות
• רצון ה'
• כבוד ה'
• ארץ ישראל – מקום נבחר
• ארץ ישראל ונבואה
• מעלות הארץ
  – קו התאריך לפי ארץ ישראל
  – מעלות הארץ בדברי חז"ל
  – מדוע אינך עולה לארץ ישראל?
  – הובשתני מלך כוזר
• עבודת הקורבנות
• המשכן
  – עבודת הלויים
  – הארון
• ישראל היום – עם ללא ראש
• העדות להשגחה – עונש
• המצוות מחברות את ה' והעם
• ישראל באומות כְּלֵב באברים
• דרישות הנבואה – הבסיס
  – שמירת מצוות עדיפה מפרישות
  – ה' מתפאר בישראל
  – עשיית המצוות גדולה מגדולת השמש
  – החברה המסוגלת למצוות
• טומאה
• צרעת הבית והבגד
• החכמות השונות ביהדות
  – חכמת הגלגלים
  – מוסיקה
• הלשון העברית
  – השירה העברית
  – טעמי המקרא
  – המשקלים הזרים בשירה העברית
  – מדוע מתנועעים בקריאת עברית?
  – מעלת הניקוד

מאמר שלישי

• עובד ה' אינו מתנתק מן החיים
• החסיד
  – שעבוד הדמיון לעבודת ה'
  – מרכז היום – תפילה. מרכז השבוע – שבת
  – ראש חודש, חגים ויום הכיפורים
  – ההתגלות תוחמת את המעשים
  – ערך לאומי לשבתות וחגים
• מחשבותיו, מעשיו ודרכו של החסיד
• אדם משתמש באבריו בלי לדעת כיצד הם פועלים
  – ברכת "אשר יצר"
• תפילין וציצית
• אהבה ויראה
• הברואים מראים על כוונת חכם וחפץ יודע כל
• הצדקת גזירות הבורא
• ברכות ותפילה
  – אהבת עולם – הדבקות בעניין האלוקי
  – תפילת העמידה
• תפילה בציבור ותפילת שמונה עשרה
  – חובות היחיד לציבור
  – מבנה תפילת העמידה
  – העוה"ב בתפילה
• הקראים
• רצון האלוה קובע את מיני היצורים ויטבעם
• הדקדוק במסירת התורה
• חשיבות הקבלה
  – תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני, ומן המקום אשר יבחר
  – "לא תוסיפו" מול גזרות דרבנן
  – ממחרת השבת
  – עין תחת עין – ממון
• טומאה. טעמי המצוות ומסגרתן
  – אמונת הקראים
• מצוות עירוב
• מידות המצוות נקבעות ע"י ה' ומסורת הנביאים
• ההגיון אינו מבין את פעולות הטבע
• שמירת המצוות בימי המקרא
• מסורת התורה לדורותיה
• דרך דרש הפסוקים בחז"ל

מאמר רביעי

• שמות ה': אלוהים, ה'
  – איך רומזים אל מקום מי שאין לו מקום?
  – לא החושים מבינים, אלא השכל
  – דימוי האדם לבורא
  – כבוד ה'
  – הצורך בהגשמת שמות ה'
• מקומות וזמנים טובים לקשר לה'
• היהדות על הקדשת מקומות
  – הדתות על הקדשת מקומות
• בין בעל התורה לפילוסוף
• אמונת ירבעם ואמונת אחאב
• שמות האלוהים
• בין אלוהי אברהם לאלוהי אריסטו
• דת ישראל מחזקת מאמיניה
• שפלות עם ישראל
  – ישראל אינם מקבלים ייסורים באהבה
• ערכה של תורת ישראל
• ספר היצירה
  – שלמות הלשון העברית
• אסטרונומיה
• הספרים שאבדו. החכמות הטבעיות בגמרא

מאמר חמישי

• האמונה התמימה והאמונה החוקרת
• בריאת הארץ
  – מקריות בבריאת העולם?
  – החכמה בבריאת העולם
  – הנס מוכיח כוונה בבריאה
• תהילים ק"ד – ברכי נפשי: טבע, נפש, שכל פועל, נבואה
  – דעת אנשי ההקשה
  כוחות הנפש
  – ההרגשות
  – כוחות בעלי החיים
  – החושים
  – הנפש – עצם ולא גוף ולא מקרה
• ביקורת השיטה הפילוסופית
• המדברים
• חידוש העולם
• מהות האלוה
• גזירה ובחירה
  – "האפשר"
  – ידיעה ובחירה
  – הבחירה בהשתדלות חובה
  – הקדמות להבנת הבחירה החופשית
• חתימת הספר
• במה רצוי לחקור?
• החבר רוצה לעלות לא"י
• ערכה של א"י
• כוח חרות ועבדות
• שלמות הרצון המעשה, ולהפך

על מהדורת האינטרנט של הכוזרי

ספר הכוזרי נכתב בשנת 1140, על ידי רבי יהודה הלוי. שלושים שנה לאחר מכן, בשנת 1170, תרגם את הספר יהודה אבן תיבון, איש גרנדה שבספרד. הספר הופץ 340 שנה בהעתקות כתבי יד, ובשנת 1506 הודפס לראשונה בעיר פאנו שבאיטליה.

בשנת תשל"ג הוציא יהודה אבן שמואל [קופמן] את תרגומו החדש לספר הכוזרי, כשהוא מנוקד וכולל מפתחות מפורטים.

טקסט מלא של הכוזרי בתרגום אבן שמואל, באתר שערי שכם

בשנת תשנ"ז הוציא הרב יוסף קאפח את ספר הכוזרי, מקור ותרגום חדש.

מהדורת אינטרנט זו של ספר הכוזרי מבוססת על תרגומו של יהודה אבן תיבון. מאמרים א ו-ד מבוססים על המהדורה המנוקדת שעלתה לאינטרנט על ידי פרוייקט בן יהודה, ושאר המאמרים מבוססים על מהדורת ברלין תר"צ – 1930. יתרונה של מהדורה זו בכך שהיא כוללת מראי מקומות לציטוטים שבספר הכוזרי. השלמנו את מראי המקומות לפסוקים במאמרים א ו-ד על פי מהדורת ברלין.

כדי להקל על הקורא נעשו שינוים קלים בטקסט, לקרב את לשונו של יהודה אבן תיבון ללשון הקורא בן זמננו. כוחו של תרגום אבן תיבון בכך שמשפטים ומושגים מן התרגום הפכו להיות צאן ברזל בתרבות ישראל. כגון: "ישראל באומות כְּלֵב באברים"; "מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר", "הפילוסופים אין להאשים אותם כי הם עם לא נחלו חכמה", "וזהו שורש האמונה ושורש המרי", "כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה" ודומיהם.
עם זאת, השינויים שעברה הלשון עברית במשך תשע מאות שנה מכבידים על הקורא בן זמננו.

הכותרות במהדורה זו נעשו בידי יהודה איזנברג, והעיצוב בידי זהבה גרליץ.

מִכְתַּב
ר' חַסְדַּאי בֶּן יִצְחַק אִבְּן שַׁפְּרוּט
לְמֶלֶךְ הַכּוּזָרִים

תוכן הפרק:

• פתיחת המכתב
• תיאור ספרד
• מידת ארץ ספרד ותיאורה
• השליחים מדווחים על מלכות כוזר
• כשלון שליחותו של יצחק בר נתן
• יוסף ושמעון מקבלים את השליחות
• איך נפלו ישראל למקומם זה
• שאלות למלך כוזר

אֲפֻדַּת נֵזֶר לְשֵׁבֶט מושְׁלִים הַמַּמְלָכָה הַנִּפְלָאָה,
נעַם ה' עָלֶיהָ וְשָׁלום בְּכָל מְחוקְקֶיהָ וְרַב צְבָאָהּ,
יָשַׁע תִּלְבּשֶׁת עַל מְעונָהּ וּמועֲדָּה וּמִקְרָאֶיהָ,
חֵילֵי צְבָאָהּ וְשִׁלְטֵי הַגִּבּורִים יָעזּוּ בַּיָּד הַמַּפְלִיאָה.
סוּסֵי מַרְכְּבותֶיהָ וְרוכְבֶיהָ בַּל יִסּוגוּ אָחור בְּרוּחַ נְכֵאָה,
דִּגְלֵי טַפְסָרֶיהָ וְדורְכֵי לוחֲמֶיהָ יַעֲטוּ גֵאָה גֵאָה,
אֶת חִיצֵּי רובֶיהָ וּבְרַק חֲנִיתותֶיהָ בְּכבֶד מַשָּׂאָה
יְפַלְּחוּ לֵב אויְבֵי אֲדונִי הַמֶּלֶךְ לְמַעַן רְבות תְּלָאָה.
בְּצַוְּארֵי מַרְכְּבותֶיהָ יָלִין עז רֶגֶשׁ וְיִרְאָה.
רוכְבֶיהָ יִוָּשְׁעוּן וּבְשַׁלְוָה יְשׁוּבוּן מֵאֶרֶץ נורָאָה.
יְחִידָתִי לָזאת תִּשְתַּפֵּךְ: אַשְרֵי עַיִן שֶרואָה
צֵאת הַמֶּלֶך בְּיום קְרָב כְּחַמָּה זְרוּחָה וּפְלִיאָה,
חֲיָלָיו כִּבְרָקִים יְרוּצוּן שְׁנַיִם לִרְבָבָה וְאֶחָד לְמֵאָה,
קָמֵיהֶם יְעִיקוּן תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְּלֵאָה,
בִּינוּ נָא זאת מְצוּקֵי אֶרֶץ וּמִי שָׁמַע כָּזאת וּמִי רָאָה
רְדות שָרִיד בָּאַבִּירִים יָנִיסוּ וְיָסְתִּירוּ עִיר וּמְלואָהּ.
עז זְרועַ עֶלְיון אֱיָלוּתָם וְעֶזְרָתָם וַתְּהִי לִתְשׁוּאָה,
זאת פְּעֻלַּת שַׁדַּי וּמְנָת גְּמוּלו בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה,
רְבות אֶת הוד וְתִפְאֶרֶת נִיר לְאם מִנִּי בֶטֶן נְשׂוּאָה.
אֶזְכְּרָה אותות מִנִּי קֶדֶם וְרב עֶבְרָה וָרַעַל אֶגְמָאָה,
בִּהְיותָהּ רְבוּצָה עַל עֲדָנֶיהָ ְועַל שְׁמָרֶיהָ קְפוּאָה,
רַק דְּגוּלָה הָיְתָה וְהִנֵּה זְרוּיָה לְכָל רוּחַ וּפֵאָה.
שֶׁמֶשׁ שָׁזְפָה וַתַּךְ עָלֶיהָ וּמְנוּחָה לא מָצָאָה,
פָּדה לא נִפְדְּתָה וְאֶת-עֵת הַדְּרור לא בָאָה,
רְצוּעָה בִּרְצוּעַת אזֶן וְאֶל חפֶשׁ לא יָצָאָה,
וְנותְרָה בְעָנְיָהּ שְׁכוּרָה וּמִשֵּׁכָר לא סְבוּאָה.
טורְפֶיהָ הִשִּיגוּהָ וּמִמִּקְדַּש הַקּדֶש הוצִיאוּהָ.
מְאד אָרְכוּ הָעִתִּים וְנִמְשְׁכוּ הַיָּמִים וּמפֵת לא נִרְאָה,
נֶחְתַּם חָזון וְנָבִיא, וְלא נִפְרַץ עוד רוּחַ וְלא מַרְאָה.
חֶזְיונֵי אִישׁ חֲמוּדות לא נִגְלוּ וְלא נותַר כָּל נְבוּאָה.
מֵאֵל אֱיָלוּתִי אֲבַקֵּשׁ וְאֶפְרשׂ כַּפַּי בְּנֶפֶשׁ צְמֵאָה
בְּזוּרֵי קְצָוות פְּזוּרֵי אַפְסַיִם לֶאֱסוף מֵאֶרֶץ מְשׁואָה
נוּגֵי מִמּועֵד אָז יודוּ: הָעֵת שֶׁקִּוִּינוּהָ הִנֵּה בָּאָה.
סֻכַּת דָּוִד קִרְיַת מֶלֶךְ רָב תָּקִיא אויְבֶיהָ כַּאֲשֶׁר קָאָה.
רומְמוּת מָעוז תִּרְאֶינָה בָהּ עֵינֵי שְׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה
וּמַמְלֶכֶת בֶּן יִשַׁי בְּסוד סְתום חָזוּת הַנְּבוּאָה
קַרְנְךָ אָשִים בַּרְזֶל לָנֶצַח מֵהַיּום הַהוּא וָהָלְאָה.

פתיחת המכתב

מִמֶּנִּי חַסְדַּאי בֶּן יִצְחַק בֶּן עֶזְרָא מִבְּנֵי גָלוּת יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד, עֶבֶד אֲדונִי הַמֶּלֶךְ, הַמִּשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם אַרְצָה לְעֻמָּתו וְהַכּורֵעַ אֶל מוּל מְקום שֶׁבֶת נַחֲלַת מַעֲלַת גְּדֻלַּתו מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים, הַשָּׁשׁ בּשַׁלְוָתו וְהַשָּׁמֵחַ בִּגְדֻלָּתו וּבִמְנוּחָתו, וְהַפּורֵשׂ כַּפָּיו לָאֵל בַּשָּׁמַיִם לְהַאֳרִיךְ יָמָיו עַל מַמְלַכְתּו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. מִי אָנכִי וּמִי חַיַּי לַעְצר כּחַ לְחַקּות מִכְתָּב אֶל אֲדונִי הַמֶּלֶךְ וּלְבַקֵּר יְקָר תִּפְאַרְתּו, אֲבָל נִשְּׁעַנְתִּי קשְׁטְ נְתִיבָה וּמַעְגְּלֵי מֵישָׁרִים. וּמַה יְכולֶת סַרְעָף לִמְצוא אִמְרֵי שֶׁפֶר אֵצֶל הולְכֵי גולָה שׁוכְחֵי רִבְצָם, אֲשֶׁר סָר מֵעֲלֵיהֶם הוד מַלְכוּת וַיִּמָּשְכוּ עֲלֵיהֶם יְמֵי עצֶר וּמִשְׁפָּט וְאותותם לא נִרְאוּ בָּאָרֶץ.
וּלְפִי שֶׁבְּנֵי הַגּולָה אָנוּ, פְּלֵיטַת יִשְׂרָאֵל, עַבְדֵי אֲדונִי הַמֶּלֶךְ שׁרוּיִם בְּשַלְוָה בְּאֶרֶץ מְגוּרֵינוּ, כִּי אֱלהֵינוּ לא עֲזָבָנוּ וְלא סָר צִלו מֵעָלֵינוּ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מָעַלְנוּ בּאֱלהֵינוּ הֱבִיאָנוּ בַמִּשְפָּט וַיָּשֶת מוּעָקָה בְּמָתְנֵינוּ וַיָּעַר אֶת רוּחַ הַפְּקִידִים אֲשֶׁר הַיוּ עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּשִׂימוּ עָלֵינוּ שָׂרֵי מִסִּים וַיַכְבִּידוּ עֻלָּם וַיִּלְחָצוּם בּחֵמָה עַזָּה וַיִּכָּנְעוּ תַּחְתֵּיהֶם וַתִּמְצֶאןָ אותָם צָרות רַבּות וְרָעות. וְכִרְאות אֱלהֵינוּ אֶת עָנְיָם וַעֲמָלָם וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב, הָיְתָה סִבָּה מֵאִתּו וַיַּצִּיבֵנִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד וַיָּסֶב אֶת לְבָבו אֵלַי לא בְצִדְקָתִי כִּי אִם בְּחָסְדּו וּלְמַעַן בְּרִיתו. וּבָזאת עֲנִיֵּי הַצּאן קודְרִים שָׂגְבוּ יֶשַׁע וַתִּרְפֶּינָה יְדֵי לוחֲצֵיהֶם וַתִּקָּפֵץ יָדָם מֵענֶשׁ, וַיֵּקַל עֻלָּם בְּרַחֲמֵי אֱלהֵינוּ.

תיאור ספרד

יִוָּדַע לַאֲדונִי הַמֶּלֶךְ, כִּי שֵׁם אַרְצֵנוּ שֶׁאָנוּ גָרִים בְּתוכָהּ בִּלְשׁון הַקּדֶשׁ סְפָרַד וּבִּלְשׁון יִשְׁמְעֵאלִים יושְׁבֵי הָאָרֶץ אַל אַנְדָּלָס וְשֵׁם מְדִינַת הַמַּמְלָכָה קרְטבָה. אָרְכָּהּ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בָּאַמָּה וְרחַב עֲשָׂרָה אֶלֶף – וְהִיא מִשְּׂמאל לַיָּם הַמְהַלֵּךְ אֶל אַרְצֵכֶם הַיּוצֵא מִן הַיָּם הַגָּדול וְסובֵב כָּל הָאָרֶץ. וּבֵין הַמְּדִינָה הַזּאת וּבֵין הַיָּם הַגָּדול אֲשֶר אֵין אַחֲרָיו יִשּוּב תֵּשַׁע מַעֲלות מִמַּעֲלות הָרָקִיעַ, אֲשֶר הַשֶּמֶש הולֶכֶת מֵהֶם בְּכָל יום מַעֲלָה אַחַת לְדִבְרֵי הַחֲכָמִים הַחוזִים בַּכּוכָבִים. וְכָל מַעֲלָה מֵהֶן בָּאָרֶץ שִׁשָּׁה וְשִׁשִּׁים מִילִין וּשְׁתֵּי יְדות מִיל וְכָל מִיל שְׁלשֶׁת אֲלָפִים אַמָּה. כֵּן נִּמְצְאוּ בְתֵשַׁע מַעֲלות שֵׁשׁ מֵאות אֶלֶף מִילִין. וּמִן הַיָּם הַגָּדול הַזֶּה הַסּובֵב אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶל מְדִינַת קושְׁטַנְדִּינָא שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וּמֵאָה, וְנִתְרַחֲקָה מְדִינַת קרְטבָה מִשְּׂפַת הַיָּם הַהולֵךְ לְאַרְצְכֶם שְׁמנִים מִילִין. וָאֶמְצָא בְסִפְרֵי הַחֲכָמִים כִּי ארֶךְ אֶרֶץ אַלְכַזַר שִׁשִּׁים מַעֲלות שֶׁהֵן מָאתַיִם וְשִׁשִּׁים וַעֲשָׂרָה מִילִין, זו מִדַּת דֶּרֶךְ קרְטבָה אֶל קסְטַנְטִינָא, וְהִנְנִי אַקְדִּים זֵכֶר מִדַּת רָחְבָּהּ לִגְבוּלותֶיהָ בְּטֶרֶם אֲפָרְשֶנָּה, וְעַבְדְּךָ יודֵעַ כִּי קָטן מִצְּעִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲדונִי, – גָּדול מִנְּבונֵי אַרְצֵנוּ, אֲבָל אֵינִי מורֶה כִּי אִם מַזְכִּיר.

אָמְרוּ תַחְכְּמונִים יודְעֵי הַעִתִּים, כִּי הַמָּקום הַפּונֶה לְלֶכֶת הַשֶּמֶש בַּחֲנות טָלֶה וּמאזְנַיִם וּבָהֶם יִשְׁתַּוֶה מִמּוצָא דְבַר הַשֵּׂכֶל מֶרְחֲבֵי הַמְּדִינות, כְּאִלּוּ הִתְווּ תָו בָּאָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבואו בַּמָּקום הַזֶּה אֲשֶׁר אִלּוּ נִקְשַר קַו בְּגַלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ בְּהִשְתַּוּות לַיְלָה וָיום וְהָיָה הולֵךְ אֶל קְצֵה הַקַּו הַשֵּׁנִי עַל חק הַתָּו הַזֶּה, הֵן נִמְצָא מֶרְחַק מְדִינָתו מִן הַתָּו שְׁמנֶה וּשְׁלשִׁים מַעֲלות וּמֶרְחַק קנְסְטַנְטִינָא אַרְבָּעָה וְאַרְבָּעִים וּמֶרְחַק גְבוּלְכֶם לא שֶׁבַע וְאַרְבָּעִים מַעֲלות. לא הֻצְּרַכְתִּי לַחֲזות אֶת זאת כִּי אִם מֵרב תִּמָּהון אֲשֶׁר תָּמַהְתִּי לְזֵכֶר מַלְכוּתָם אֲשֶׁר לא הִגִּיעַ אֵלֵינוּ וְלא שָמַענוּ אֶת שִׁמְעָהּ, כִּי אָמַרְנוּ אָכֵן ארֶךְ הַדֶּרֶךְ יַעְלִים מִמֶּנּוּ אֶת שֶׁמַע תִּפְאֶרֶת מַמְלֶכֶת אֲדונִי הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַעְתִּי, כִּי נָפְלוּ בִּמְקום אֲדונִי הַמֶּלֶךְ שְׁנֵי אֲנָשִׁים מֵאַנְשֵׁי אַרְצֵנוּ, שֵׁם הָאֶחָד ר' יוּדָא בַּר מֵאִיר בַּר נָתָן, אִיש נָבון וְסַבָּר וְגַרְסָן וְשֵׁם הַשּׁנִי ר' יוסֵף הַגָּרִיס, גַּם הוּא חָכָם. אַשְרֵיהֶם מַה טּוב חֶלְקָם אֲשֶׁר זָכוּ לִרְאות אֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדֻלַּת אֲדונִי הַמֶּלֶךְ וּמושַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו, וּמְנוּחַת ה' נַחֲלָתו. וְנָקֵל בּעֵינֵי ה' לְהַפְלִיא גַם לִי כַּחֶסֶד הַגָּדול הַזֶּה וִיְזַכֵּנִי לִרְאות אֶת הוד אֲדונִי וְאֶת כִּסֵּא מַלְכוּתו וּלְהַקְבִּיל פָּנָיו בַּנְּעִימִים.

גַּם אַגִּיד לַאֲדונִי הַמֶּלֶךְ הַמּולֵךְ עָלֵינוּ, שְׁמו עַבְּדְּ-אַל-רַחְמָן בֶּן מֻחַמַּד בֶּן עַבְּדְאַלָּה בֶּן מֻחַמַּד בֶּן עַבְּדְּ-אַל-רַחְמָן בֶּן חַכִּים בֶּן הָשִׁים בֶּן עַבְּדְּ-אַל רַחְמָן, כֻּלָם מָלְכוּ זֶה אַחַר זֶה זוּלָתִי מֻחַמַּד אֲבִי מַלְכֵּנוּ, אֲשֶׁר לא מָלַךְ כִּי מֵת בְּחַיֵּי אָבִיו וְעַבְּד-אַל רַחְמָן הַשְּׁמִינִי הוּא הַבָּא אֶרֶץ סְפָרַד בְּהִשְׂתָּרֵר עֲלֵיהֶם בְּנֵי אַל עַבָּאס קְרובֵיהֶם, אֲשֶׁר הֵמָּה מָלְכוּ בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר בָּעֵת הַזּאת. וְעַבְּדְּ-אַל-רַחְמָן זֶה הַשְּׁמִינִי הַפּונֶה אֶרֶץ סְפָרַד בְּקוּם עֲלֵיהֶם בְּנֵי אַל עַבָּאס הוּא בֶּן מֻעַדְיָא בֶּן הָשִׂם בֶּן עַבְּדְּ-אַל-מַלִךְּ, זֶה הַנִּקְרָא אֲמִיר אַלְמוּמִינִין וּשְׁמו יָדוּעַ מֵהִתְעַלֵּם וְלא הָיָה כְמותו בַּמְּלָכִים אֲשֶׁר הָיו לְפָנָיו.

מידת ארץ ספרד ותיאורה

וּמִדַּת אֶרֶץ סְפָרַד, מַמְלֶכֶת עַבְּדְּ-אַל-רַחְמָן וְהָאֲמִיר אַלְמוּמִינִין, יְהִי אֱלהָיו עִמּו, שֵׁשׁ עֶשְׂרַה מַעֲלות שֶׁהֵן אֶלֶף וּמֵאָה מִילִין. זאת מִדַּת אֶרֶץ מֶמְשַלְתּו בִּגְבוּלותֶיהָ, אֶרֶץ שְמֵנָה רַבַּת נְהָרות וַעֲיָנות וּבורות חֲצוּבות, אֶרֶץ דָּגָן תִּירושׁ וְיִצְהָר, רַבַּת תְּנוּבות וַעֲדָנִים וְכָל מִינֵי מְגָדִים, גַּנּות וּפַרְדֵּסִים, וּמַצְמַחָת כָּל עֵץ פְּרִי וּמַפְרַחָת כָּל מִינֵי עֵצִים אֲשֶׁר מֵעֲלֵיהֶם מְגַדְּלִים הַמֶּשִׁי, כִּי הַמֶּשִׁי לָרב אֶצְלֵנוּ מְאד. וְגַם בְּהַרְרֵי אַרְצֵנוּ וּבִיעָרֶיהָ מְלַקְּטִים תּולַעַת שָׁנִי לָרב, וְגַם נִמְצָא אֶצְלֵנוּ הָרֵי כָרְכּם לְמִינִים הַרְבֵּה. וְיֵשׁ בְּאַרְצֵנוּ מוצָא לְכֶסֶף וּמוצָא לְזָהָב וּמֵהֲרָרֶיהָ חוצְבִים נְחשֶׁת וְגוזְרִים בַּרְזֶל, בְּדִיל וְעופֶרֶת וְאַבְנֵי הַפּוּךְ וְאַבְנֵי גָפְרִית וְאַבְנֵי שַׁיִשׁ וְאַבְנֵי זְכוּכִית, וּמוצָא לֻלֻאוּן, כִּי כֵן שְׁמו בִּלְשׁון יִשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר יָבואוּ סוחֲרִים וְרוכְלִים מִכָּל הַמְּדִינות וְאִיִּים רְחוקִים יִנְהֲרוּ אֵלֶיהָ. מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִשְּׁאַר הַמְּדִינות הָעֶלְיונות מְבִיאִים בּשֶׂם וְאֶבֶן יְקָרָה, וְסוחֶרֶת מְלָכִים וְרוכֶלֶת רוזְנִים וְכָל חֲמוּדות מִצְרַיִם. וַיֶּאֱסף הַמֶּלֶךְ הַמּולֵךְ עָלֶיהָ סְגֻלּות כֶּסֶף וְזָהָב וְנִכְבָּדות וּקְהִלַּת חֲיָלִים אֲשֶׁר לא אָסַף כָּמוהוּ מֶלֶךָ אֲשֶׁר הָיָה לְפָנָיו. וּמִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה הִגִּיעַ קִנְיָנו, אֵלַי הֻגַּד, מֵאָה אֶלֶף זְהוּבִים. זֶה חק קִנְיָנו בּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה וְאֵין בָּזֶה כִּי אִם מְרב הַסּוחֲרִים הַבָּאִים מִכָּל הָאֲרָצות וּמֵאִיֵּיהֶם. וְכָל דְּבַר סְחורָתָם וְכָל אדותָם לא יִתָּכֵן כִּי אִם עַל יָדַי וּלְפִי דְבָרָי. שֶׁבַח וְהודָאָה לָאֵל הַגּומֵל עָלַי כְּרב חֲסָדָיו.

השליחים מדווחים על מלכות כוזר

וּמַלְכֵי הָאָרֶץ כְּשָׁמְעָם אֶת גְּדֻלָּתו וְאֶת תָּקְפּו יובִילוּ שַׁי לו וְיִחָלּוּ פָּנָיו בּמְנָחות וּבַחֲמוּדות. וּמֵהֶם מֶלֶךְ אַשְכְּנַז וּמֶלֶךְ הַגִּבְלִים שֶׁהֵם אַל-צִקְלָאב וּמֶלֶךְ קשְׂטַנְטִינָה וּמְלָכִים אֲחֵרִים. וְעַל יָדִי תּבאנָה מִנְחָתָם וְעַל יָדִי תֵּצֶאנָה גְמוּלָתָם. תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה לֵאלהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר הִטָּה אֵלַי חַסְדּו לא בְצִדְקָתִי כִּי אִם בְּרב רַחֲמָיו. וְאֶת כָּל הַשְּׁלוּחִים הָאֵלֶּה מְבִיאֵי הַמְּנָחות אֲנִי שׁואֵל אותָם תָּמִיד בְּעַד אַחֵינוּ יִשְׂרָאֵל פְּלֵיטַת הַגּולָה, אִם שָׁמְעוּ שָׁמעַ לִדְבַר הַדְּרור לַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר כָּלוּ בָּעֲבודָה וְלא מָצְאוּ מָנוחַ, עַד אֲשֶׁר הודִיעוּנוּ שְׁלוּחֵי חֲרָאסָן הַסּוחֲרִים שֶׁאָמְרוּ לִי, כִּי יֵשׁ מַמְלָכָה לִיְהוּדִים נִקְרָאִים עַל שֵׁם אַלְכּוּזָר, וְלא הֶאֱמַנְתִּי לְדִבְרֵיהֶם, כִּי אָמַרְתִּי: לא יאמְרוּ לִי כַּדָּבָר הַזֶּה כִּי אּם לְרַצּות אותִי וּלְהִתְקָרֵב אֵלָי. וָאֶשְׁתּומֵם עַל הַדָּבָר הַזֶּה עַד אֲשֶׁר בָּאוּ שְׁלוּחֵי קשְׂטַנְטִינָה בִּתְשׁוּרָה וּכְתַב מֵאֵת מַלְכָּם אֶל מַלְכֵּנוּ, וָאֶשְאָלַם עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיָּשִיבוּ אותִי כִּי בֶּאֱמֶת הוּא הַדָּבָר הַזֶּה וְכִי שֵׁם הַמַּלְכוּת הוּא אַלכּוּזָר וּבֵין אַלְקשְׂטַנְטִינָה וּבֵין אַרְצָם מַהֲלַךְ חֲמִשָּׁה עָשָׂר יום בַּיָּם, אֲבָל בַּיַּבָּשָׁה יֵשׁ בֵּינֵינוּ אֻמּות רַבּות, וְשֵׁם הַמֶּלֶךְ הַמּולֵךְ יוסֵף. וָאֳנִיּות בָּאות אֵלֵינוּ מֵאַרְצָם וּמְבִיאִים דָּגִים וְעורות וְכָל מִינֵי סְחורות, וְהֵם אַנְשֵׁי אַחְוָתֵנוּ וּמְכֻבָּדִים עָלֵינוּ, וּבֵינֵינוּ וּבֵינֵיהֶם שְׁלִיחות וּמְנָחות. וְלָהֶם כּחַ וּמָעוז, גְּדוּדִים וַחֲיָלִים יוצְאִים בִּזְמַנִּים.

כשלון שליחותו של יצחק בר נתן

וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה חָרָה לִי עַד מָוֶת וַיֵּצֶר לִי עַד מְאד עַל אֲשֶׁר לא הֵקִים אֶת דְּבָרִי וְלא עָשָׂה כִּרְצונִי וַתֵּרֶב מְהוּמָתִי וְנִכְפְּלָה רָעָתִי. וְאַחֲרֵי כֵן רָצִיתִי לִשְׁלחַ אִגֶּרֶת אֶל אֲדונִי הַמֶּלֶךְ מִפְּאַת יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּדֶשׁ, וְעָרְבוּ לִי אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל לְהולִיךְ אִגַּרְתִּי מֵאַרְצָם לִנְצִיבִין וּמִשָּׁם לְאַרְמֶנְיָה וּמֵאַרְמֶנְיָה אֶל בַּרְדָּעָה וּמִשָּׁם אֶל אַרְצְכֶם. אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה שְׁלוּחֵי מֶלֶךְ הַגִּבְלִים בָּאִים וְעִמָּהֶם שְׁנֵי אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל, שֵׁם הָאֶחָד מַר שָׁאוּל וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מַר יוסֵף, וּכְשָׁמְעָם אֶת מְהוּמָתִי נִחֲמוּ אותִי וַיּאמְרוּ לִי: תְּנָה לָנוּ אִגְּרותֶיךָ וַאֲנַחְנוּ נַגִּיעֵם אֶל מֶלֶךְ הַגִּבְלִים וּבִשְׁבִיל כְּבודְךָ יִשָּׁגֵר כְּתָבְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיּושְׁבִים בְּאֶרֶץ הֻנְגָּרִין וְגַם כֵּן יִשְלְחוּ אֶל רוּס וּמִשָּם אֶל בּלְגָר, עַד אֲשֶׁר יַגִּיעַ כְּתָבְךָ אֶל הַמָּקום אֲשֶׁר אַתָּה רוצֶה. הַבּוחֵן לִבּות וּכְלָיות וְהַחוקֵר כְּלָיות יודֵעַ, כִּי לא עָשִׂיתִי כָּל זאת לִכְבודִי כִּי אִם לִדְרשׁ וְלָדַעַת הָאֱמֶת, אִם יֵשׁ מָקום, שֶׁיֵּשׁ נִיר וּמַמְלֶכֶת לְגולַת יִשְׁרָאֵל וְאֵין רודִים בָּהֶם וְלא מושְׁלִים עֲלֵיהֶם. וְאִלּוּ יָדַעְתִּי כִּי נָכון הַדָּבָר, הָיִיתִי מואֵס בִּכְבודִי וְעוזֵב גְּדֻלָּתִי וְנוטֵשׁ מִשְׁפַּחְתִּי וְהָיִיתִי הולֵךְ מָהֵר אֶל גִּבְעָה בַּיָם וּבַיַּבָּשָׁה עַד בּואִי אֶל הַמָּקום אֲשֶׁר אֲדונִי הַמֶּלֶךְ חונֶה שָׁם לִרְאות גְּדֻלָּתו וּכְבוד מַעֲלָתו וּמושַב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו וּמְנוּחַת פְּלֵיטַת יִשְרָאֵל. וּבִרְאותִי אֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדֻלָּתו תָּאורְנָה עֵינַי וְתַעֲלזְנָה כִּלְיותַי, תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה לָאֵל אֲשֶׁר לא עָזַב חַסְדּו מֵעִם עֲנִיָּיו.

איך נפלו ישראל למקומם זה

וְעַתָּה אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוב וְאִם יִרְאֶה בְּמַאֲוַיֵּי עַבְדּו תִּיקַר נָא נַפְשִׁי בְּעֵינָיו וִיצַוֶּה אֶת הַסּופְרִים הָעומְדִים לְפָנָיו לִכְתּב אֶל עַבְדּו תְּשׁוּבַת שָׁלום הַנּוטֶה אֵלַי מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים וְיודִיעֵנוּ שׁרֶשׁ דָּבָר וִיסוד כָּל הַמַּעֲשֶׂה, אֵיךְ הָיְתָה נְפִילַת יִשְרָאֵל בַּמָּקום הַהוּא. וַאֲבותֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, כִּי בִּתְחִלַּת שִׁבְתְּכֶם הָיָה שֵׁם הַמָּקום נִקְרָא הַר שֵׂעִיר וַאֲדונִי יודֵעַ כִּי הַר שֵׂעִיר רָחוק מִן הַמָּקום אֲשֶׁר הוּא חונֶה שָׁם. וּזְקֵנֵינוּ אומְרִים כִּי כְבָר נִקְרָא הַר שֵׂעִיר' אֲבָל נִתְגַּלְגְּלוּ הַגְּזֵרות וְיָצְאוּ מֵרָעָה אֶל רָעָה עַד אֲשֶׁר נאחֲזוּ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הֵם יושְבִים עָלֶיהָ. וְגַם אָמְרוּ לָנוּ יְשִׁישֵׁי הַדּור קַדְמונֵי הָאֻמָּה כִּי עַל מַעֲלָם נִגְזְרוּ שָׁמָּה, וַיַּעֲמד חֵיל הַכַּשְׂדַּים בְּאַף וּבְחֵמָה וַיִּגְנְזוּ בַּמְּעָרָה סִפְרֵי הַתּורָה וְכִתְבֵי הַקּדֶשׁ, וְעַל זאת מִתְפַּלְלִים בַּמְּעָרָה. וּבִשְׁבִיל הַסְּפָרִים לִמְּדוּ אֶת בְּנֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל בַּמְּעָרָה עֶרֶב וָבקֶר עַד אֲשֶׁר מָשְׁכוּ הָעִתִּים וּבְרב הַיָּמִים שָׁכְחוּ וְלא יָדְעוּ אודות הַמְּעָרָה, עַל מֶה נָהַגוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּתוכָהּ, אֲבָל נָהַגוּ מִנְהַג אֲבותָם וְלא יָדְעוּ עַל מָה. וּלְקֵץ הַיָּמִים בָּא אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיְבַקֵּשׁ לָדַעַת עַל מָה, וַיָּבוא אֶל הַמְּעָרָה וַיִּמְצָאֶהָ מְלֵאָה סְפָרִים וַיּוצִיאֵם מִשָּׁם. וּמִן הַיּום הַהוּא וָהָלְאָה שָׂמוּ בֵּינֵיהֶם לִלְמד הַתּורָה. כָּכָה סִפְּרוּ לָנוּ אֲבותֵינוּ כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הַקַּדְמונִים שׁומֵעַ מִפִּי שׁומֵעַ, וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים.

וְאותָם שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ הַגִּבְלִים מַר שָׁאוּל וּמַר יוסֵף אֲשֶׁר עָרְבוּ לִי לְהובִיל אִגְּרותַי אֶל אֲדונִי הַמֶּלֶךְ, אָמְרוּ לִי, כִּי הַיּום כְּמו שֵׁשׁ שָׁנִים בָּא אֵלֵינוּ אִישׁ יִשְרָאֵלִי סַגִּיא נְהור, אִישׁ חָכָם וְנָבון, וּשְׁמו מַר עַמְרָם וְאָמַר כִּי הוּא מֵאֶרֶץ אַלְכּוזָר הָיָה בְּבֵית אֲדונִי הַמֶּלֶךְ וּמֵאוכְלֵי שֻׁלְחָנו וְנִכְבָּד אֶצְלו, כְשָׁמְעִי שָׁלַחְתִּי אַחֲרָיו מַלְאָכִים וְלא הִשִּיגוּהוּ. גַּם בַּזֶה אָמְצָה תִּקְוָתִי וְחָזְקָה תּוחַלְתּי.

שאלות למלך כוזר

עַתָּה הִנֵּה חַקּותִי אֶת הַאִגֶּרֶת לַאדונִי הַמֶּלֶךְ וְחַנּותִי לְמוּלו שֶּׁלּא תִּכְבַּד עָלָיו שְׁאֵלָתִי וִיצַוֶּה לְהודִיעַ אֶת עַבְדּו כָּל הַדְּבָרִים הַאֵלֶּה וְכָל עִנְיָנֵי אַרְצו וּמֵאֵיזֶה שֵׁבֶט הוּא וּמַה דֶּרֶךְ הַמַּלְכוּת, אֵיךְ יִנְחֲלוּ הַמְּלָכִים כִּסֵּא כְּבוד הַמְּלָכִים, הַמִשֵּׁבֶט יָדוּעַ, אִם מִמִּשְׁפָּחָה הָרְאוּיָה לִמְלךְ וְאִם מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ, כַּאֲשֶׁר הָיָה מִנְהַג אֲבותֵינוּ בִּהיותָם שׁוכְנִים בְּאַרְצָם? וְיודִיעֵנִי אֲדונִי הַמֶּלֶךְ, כַּמָּה מַהֲלַךְ אַרְצו, אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ, עָרֵי חומָה וְעָרֵי פְרָזות וְאִם הִיא מַשְׁקֶה או גְשׁוּמָה וְעַד אָן תַּגִּיעַ מֶמְשַׁלְתּו, מִסְפַּר חֲיָלָיו, גְּדוּדָיו וְשָׂרָיו. וְאַל נָא יִחַר לַאדונִי בִּשְׁאול מִסְפַּר גְּדוּדָיו, יוסֵף ה' עֲלֵיהֶם כָּהֵם וגו' וְעֵינֵי הַמֶּלֶךְ רואות. וְלא שָׁאַלְתִּי הַשְּׁאֵלָה הַזּאת, כִּי אִם לְמַעַן אֶעֱלז בִּרְבות עַם הַקּדֶשׁ, וְיודִיעֵנִי אֲדונִי מִסְפַּר הַמְּדִינות אֲשֶׁר הוּא רודֶה בָּהֶם וּמִסְפַּר הַמַּס אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לו, אִם יִתְּנוּ לו מַעְשֵׂר, וְאִם אֲדונִי חונֶה בְּעִיר הַמַּמְלָכָה יְדוּעָה או אִם יָסב אֶת כָּל גְּבוּל מֶמְשַלְתּו, וְאִם הָאִיִּים הַקְּרובִים אֵלָיו אִם מֵהֶם מִתְיַהֲדִים, וְאִם יִשְׁפּט אֶת עַמּו או יָקִים לָהֶם שׁופְטִים, וְאֵיךְ עֲלותו בֵּית ה' וְעִם אֵיזו אֻמָּה יַעֲרךְ קְרָב וְעַל מִי יִלָּחֵם, וְאִם הַמִּלְחָמָה דּוחָה אֶת הַשַּׁבָּת וּמִי הַמַּמְלָכות וְהַגּויִם אֲשֶׁר סְבִיבותָיו וּמַה שְּׁמָם וּמַה שֵּׁם אַרְצָם וּמַה שֵּׁם הֶעָרִים הַקְּרובות אֶל מַמְלַכְתּו מִן חֲרַאסַאן וּמִן בַּרְדַּעָה וּבָּאבּ-אַל-אַבְּוָאבּ, וּמִנְהַג הֲלִיכות הַסּוחֲרִים הַהולְכות אֶל מְחוז אֲדונִי הַמֶּלֶךְ. וְיודִיעֵנִי כַּמָּה מְלָכִים מָלְכוּ לְפָנָיו, מַה שְּׁמָם וְכַמָּה מָלַךְ כָּל אֶחָד מֵהֶם וּבְאֵיזו לָשׁון אַתֶּם מְדַבְּרִים.

וּבִימֵי אֲבותֵינוּ נָפַל אֶצְלֵנוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל נְבון דָּבָר, הָיָה מִתְיַחֵס בְּשֵׁבֶט דָּן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְדָן בֶּן יַעֲקב, וְהָיָה מְדַבֵּר בְּצַחוּת וְקָרָא שֵׁמות לְכָל דָּבָר בִּלְשׁון הַקּדֶשׁ וְכָל דָּבָר לא נֶעְלָם מִמֶּנּוּ. וּבְעָמְדו לִדְרש בַּהֲלָכָה, כָּךְ הָיָה אומֵר: עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז קִבֵּל מִפִּי יְהושֻׁעַ מִפִּי משֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה. וְעוד בַּקָּשָׁתִי הַפְּלִיאָה מֵאֵת אֲדונִי לְהודִיעֵנִי אִם יֵשׁ אֶצְלְכֶם זֵכֶר לְחֶשְׁבּון קֵץ הַפְּלָאות, אֲשֶׁר אָנוּ מְחַכִּים זֶה כַּמָּה שָׁנִים וַנֵּצֵא מִשְּׁבִי אֶל שֶׁבִי וּמִגּולָה אֶל גּולָה. וּמַה כּחַ תּוחֶלֶת הַמְצַפֶּה לְהִתְאַפֵּק עַל זאת וְאֵיכָכָה אוּכַל לָתֵת דֳּמִי עַל חֻרְבַּן בֵּית תִּפְאַרְתֵּנוּ וְעַל פְּלֵיטַת חֶרֶב אֲשֶׁר בָּאוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם, אֲשֶׁר נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה וַנֵּרֶד מִכָּבוד וַנֵּשֶב בַּגּולָה וְאֵין לְאֵל יָדֵינוּ, בְּאָמְרָם לָנוּ כָּל הַיּום: לְכָל עַם וְעַם יֵשׁ מַלְכוּת וְלָכֶם אֵין זֵכֶר בָּאָרֶץ.

וְכַאֲשֶׁר שָׁמַענוּ אֶת שֵׁמַע אֲדונִי הַמֶּלֶךְ וְתקֶף מַלְכוּתו וְרב חֲיָלָיו, תָּמַהְנוּ בַּזאת, נָשָׂאנוּ ראשׁ, וַתְּחִי רוּחֵנוּ, וַתֶּחֱזַקְנָה יָדֵינוּ וַתְּהִי מַמְלֶכֶת אֲדונִי לָנוּ לְפִתְחון פֶּה. וּמִי יִתֵּן סְפות הַשְּׁמוּעָה הַזּאת כּחַ, כִּי בָּזאת תִּרְבֶּה גְדֻלָּתֵנוּ. וּבָרוּךְ ה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לא הִשְׁבִּית לָנוּ גּואֵל וְלא הִשְׁבִּית נִיר וּמַמְלֶכֶת מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, יְחִי אֲדונֵנוּ הַמֶּלֶךְ לְעולָם. וְהָיִּיתִי שׁואֵל אותו אודות אֲשֶׁר לא שְׁאִלְתִּים, לוּלֵא כִּי יָגרְתִּי לְהַכְבִּיד עַל אֲדונִי הַמֶּלֶךְ בְּהַרְבּות מִלִּים, כִּי כֵן דֶּרֶךְ מְלָכִים.

וְאָמְנָם כְּבָר הִרְבֵּיתִי, וְהִנֵנִי מודֶה בּזאת, וְאַל יַאֲשִׁימֵנִי אֲדונִי, כִּי מֵרב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה, אֲבָל כָּמונִי יִשְׂגֶּה וְכָמוהוּ יִסְלַח, כִּי אֲדונִי יודֵעַ, כִּי אֵין עִם גּולֶה דַעַת וְלא עִם בְּנֵי שִׁבְיָה תּוּשִׁיָּה, וַאֲנִּי עַבְדְּךָ לא פָקַחְתִּי עַיִן כִּי אִם בְּתוךְ גּולָה וְדַלּוּת, עַל כֵּן יֵשׁ עַל אֲדונִי הַמֶּלֶךְ מֵאֲמִתַּת הַחֶסֶד וּמֵארַח הָאֱמֶת לְהַעֲבִיר שִׁגְיונֵי עַבְדּו, וּבְלא סָפֵק כְּבָר שָׁמַעְתָּ, אֵיךְ הָיוּ מִכְתְּבֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמָה אִגְּרותֵיהֶם וּמַה מִּנְהָג בְּסִפְרֵי שְׁלִיחוּתָם, וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוב, יַעֲבִיר שִׁגְגַת עַבְדו כְּיָדו הַטּובָה וּכְחַסְדּו הַגָּדול. וְשָׁלום רַב לַאֲדונִי הַמֶּלֶךְ לו וּלְזַרְעו וּלְבֵיתו וּלְכִסְאו עַד עולָם, וְיַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּו הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

מַאֲמָר חֲמִישִי

תוכן הפרק:

• האמונה התמימה והאמונה החוקרת
• בריאת הארץ
  מקריות בבריאת העולם?
  החכמה בבריאת העולם
  הנס מוכיח כוונה בבריאה
• תהילים ק"ד – ברכי נפשי: טבע, נפש, שכל פועל, נבואה
  דעת אנשי ההקשה
• כוחות הנפש
  ההרגשות
  כוחות בעלי החיים
  החושים
  הנפש – עצם ולא גוף ולא מקרה
• ביקורת השיטה הפילוסופית
• המדברים
• חידוש העולם
• מהות האלוה
• גזירה ובחירה
  "האפשר"
  ידיעה ובחירה
  הבחירה בהשתדלות חובה
  הקדמות להבנת הבחירה החופשית
• חתימת הספר
  במה רצוי לחקור?
  החבר רוצה לעלות לא"י
  ערכה של א"י
  כוח חרות ועבדות
  שלמות הרצון המעשה, ולהפך

האמונה התמימה והאמונה החוקרת

א. אמר הכוזרי: אי אפשר שלא להטריח עליך, שתשמיעני דברים קרובים ומבוארים בשורשי האמונות, על דרך המדברים בדרך הניצחון, ותהיה מותרת לי שמיעתם כאשר הייתה מותרת לך ידיעתם, אם להאמין בהם או להשיב עליהם. כי כבר חסרתי המדרגה העליונה מברור האמונה מבלי מחקר, וכבר קדמו לי ספקות וסברות ודברים עם הפילוסופים ובעלי תורות ודתות שונות. הטוב לי שאלמד ואתחדד בהשבת הדעות הנפסדות הסכלות, כי אין הקבלה טובה אלא עם הלב הטוב, אבל עם רוע הלב החקירה יותר טובה, כל שכן כשיוציא המחקר אל אמונת הקבלה ההיא, ואז יתקבצו לאדם שתי המדרגות, רצוני לומר הידיעה והקבלה יחד.

בריאת הארץ

ב. אמר החבר: ומי לנו בנפש סובלת, שאיננה נפתית לדעות העוברות עליה מדעות הטבעיים והאצטגנינים ובעלי הטלסמאות והמכשפים ואנשי הקדמות והפילוסופים וזולתם, ולא יגיע אל האמונה עד שיעבור על דעות רבות מהאפיקורסים. והחיים קצרים והמלאכה מרובה, אלא ליחידים תהיה להם האמונה בטבע, ותרחקנה מהם הדעות ההם כולם, ויפול בנפשם מיד מקום טעותם, ואני מקווה שתהיה מהיחידים ההם.

וכיון שלא נוכל לעמוד מעשות רצונך, לא אנהג בך על דרך הקראים, אשר עלו אל החכמה האלוקית מבלי מדרגה, אבל אקרב לך ראשי דברים יעזרוך בציור ההיולי והצורה, ואחר כן היסודות הנקראים בערבי אסתקסא"ת, ואחר כן הנפש, ואחר כן השכל, ואחר כן החכמה האלוקית. ואתן לך ראיות מספיקות שאין הנפש המדברת צריכה לגוף, ואחר כן העולם הבא, ואחר כן הגזירה והחפץ והיכולת, בתכלית הקירוב והקצור. ואומר כי המוחשים לא השגנו כמותם ואיכותם כי אם בחושינו, ויגזור השכל כי הם נשואות בנושא, והנושא ההוא יקשה להעלות צורתו על לב, ואיך נעלה על לב צורת דבר שאין לו כמות ולא איכות, וישפוט הרעיון שמציאותו שקר, והשכל משיב עליו, כי הכמות והאיכות מקרים לא יעמדו בעצמם, ואי אפשר להם מאין נושא. וקראו הפילוסופים הנושא הזה היולי, ואמרו: כי השכל ישיגנה השגה חסרה, מפני חסרונה בעצמה, בעבור שאיננה נמצאת בפועל אינה ראויה לתואר מהתארים, ואם הייתה בכוח הנה התואר גשמי.

אמר אריסטו, כאילו היא בושה להראות ערומה, ואינה נראית עד שתלבש צורה. וכבר חשבו קצת אנשים כי המים הנזכרים בתחילת מעשה בראשית כנוי להיולי הזאת, וכי רוח אלוקים מרחפת על פני המים, אמנם הוא חפץ האלוקים ורצונו הנעשים בכל חלקי ההיולי, יעשה בהם מה שירצה, בעת שירצה, כאשר יעשה היוצר בחומר אשר אין לו צורה. וכינה בהעדר הצורה והחבור, בחשך ותהו ובהו. ואחר כן חייב חפץ האלוקים וחכמתו סבוב הגלגל העליון, אשר ייסוב פעם בכל עשרים וארבע שעות ויסובב עמו כל הגלגלים, בשיחודשו בזה בהיולי הזאת אשר היא בחלל גלגל הירח, שנויים כפי תנועות הגלגל. ותחילתם חמום האוויר הקרוב מגלגל הירח, בעבור קורבתו ממקום התנועה, ושב אש זכה, והיא אצל הפילוסופים האש הטבעי, אין לה מראה ולא שריפה, אבל היא עצם זך דק קל, קראו אותו הפילוסופים גלגל האש. ואחר כן גלגל האוויר, ואחר כן גלגל המים, ואחר כן כדור הארץ אשר היא המרכז, כבדה ועבתה בעבור רחקה ממקום התנועה. ואלה הארבע יסודות – מהמזגם תהיינה ההוויות.

מקריות בבריאת העולם?

ג. אמר הכוזרי: ואני רואה אותם אצלם מתחדשות במקרה, באומרם נקרה לאשר קרב מהגלגל מאד שיהיה אש, ומה שרחק שיהיה ארץ, ומה שהתמצע היה כפי הקרוב מן הגלגל המקיף או מן המרכז, אוויר ומים.

החכמה בבריאת העולם

ד. אמר החבר: אבל ההכרח יביאם להודות בחכמה בהיפרד עצם מעצם, כי לא ייפרד עצם האש מעצם האוויר, והאוויר מן המים, והמים מהארץ במעט וברב ובחזק ובחלש, אך בצורה מיוחדת לכל אחד, הושם זה אש וזה אוויר וזה מים וזה ארץ, ואם איננו כן, יש לאומר לומר כי מלא הגלגל כלו ארץ קצתו יותר דק מקצתו, ולאחר שיאמר, אבל מלא הגלגל כלו אש, אך כל מה שירד היה יותר עב אשיות ויותר קר, ואנחנו רואים פגישת יסוד ביסוד וכל אחד מהם שומר צורתו ועצמותו, נראה האוויר והמים והארץ במקום אחד נוגעים זה בזה, ואינם מתדמים, עד שישתנה קצתם אל קצתם בסיבות אחרות משנות אותם, ויקבלו המים צורת האוויר, והאוויר צורת האש, ואז יהיה ראוי היסוד לשם חברו, ויהיו העצמים נכרים בצורתם מלבד מקריהם. והביא זה הפילוסופים לאמור כי שם שכל פועל אלוקי נותן הצורות האלה, כאשר הוא נותן צורות הצמחים והחיים, והם כולם מארבע יסודות, ואין הדלית נכרת מן הדקל במקרים, אבל בצורות, שמו עצם זאת זולת עצם זאת, אך ייפרד במקרים דלית מדלית ודקל מדקל, שתהיה על הדמיון, זאת שחורה וזאת לבנה, וזאת יותר מתוקה, וזאת יותר ארוכה וזאת יותר קצרה, ויותר עבה ויותר דקה, וזולת זה מן המקרים, ואין בצורות העצמיות רב ומעט, כי אין סוס פחות סוסיות מאחר, ולא אנוש יותר אנושיות מאחר, כי גדרי הסוסיות והאנושיות לכל אישיהם מגיעים, והפילוסופים הודו על כרחם כי אלו הצורות נותן אותם עניין אלוקי, וקוראים אותו משכיל נותן הצורות.

ה. אמר הכוזרי: זאת היא האמונה כאשר יכריחנו הכרח השכל להודות בכזה, ומה הוצרכו לומר במקרה, ולמה לא נאמר, כי אשר שם זה סוס וזה אנוש בחכמה אשר לא נשיג אנחנו הפרדתה, הוא אשר שם האש אש והארץ ארץ, לחכמה אשר ראה אותה יתברך, לא במקרה מקרבת הגלגל או ממרחקו.

הנס מוכיח כוונה בבריאה

ו. אמר החבר: וזאת היא הטענה התוריה, ומופתה בני ישראל ומה שהופך להם מן עיני העצמים מה שהופך, ומה שנברא להם מן ההוויות, וכאשר יסתלק המופת הזה ישתוה עמך הטוען עליך בדלית על דרך הדמיון, כי צמחה במה שקרה שייפול במקום ההוא זרע הענבים, וצורת הזרע הייתה במה שנקרה מסיבוב הגלגל ערך מן הערכים, נמזגו בו היסודות מזג, בא ממנו מה שאתה רואה.

ז. אמר הכוזרי: ואני אדבר עמו על הגלגל העליון עצמו מה שהוא שיגלגלהו, ההיה הדבר ההוא במקרה אם לא, ואחר כן אדבר עמו בערכים ההם הגלגליים והם עד אין תכלית מרוב, ואנחנו רואים צורות הצמחים והחיים יש להם תכלית, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, והיה ראוי שתתחדשנה עם חידוש הערכים צורות ותמחנה האחרות.

ח. אמר החבר: היא הטענה, כל שכן עם השגתנו מהחכמה בהרבה מהם, ומה הצורך אליהם, כאשר התבאר בספר תועלת מיני החיים לאריסטו ולגאליניוס וזולתם מפלאי החכמה. וכן יתבאר בבהמות הישוב, כצאן והבקר והסוסים והחמורים, שהם בעבור צורך האדם אליהם, כי אין התקנה בהם שיהיו מדבריות, אבל בישוב לתועלת בני אדם. וכל מה שרמז לו דוד ע"ה באומרו: [תהילות ק"ד כ"ד] מה רבו מעשיך ה', לדחות טענת אפיקורוס היוני, אשר היה רואה כי העולם היה במקרה.

תהילים ק"ד – ברכי נפשי: טבע, נפש, שכל פועל, נבואה

ט. אמר הכוזרי: אף על פי שנצא מענייננו מעט, באר לי כוונת המזמור הזה.

י. אמר החבר: הוא הולך על דרך מעשה בראשית.
התחיל עוטה אור כשלמה, רומז על מאמרו יהי אור.
נוטה שמים כיריעה, רומז אל יהי רקיע.
המקרה במים, רומז אל המים אשר מעל לרקיע. ואחר כן מה שיקרה באוויר מהעננים והרוחות והאשים והברקים והזוועות, ושהם כולם ברשיון, כמו שאמר: [איוב ל"ו ל] כי בם ידין עמים. והליץ בעדם כולם.
השם עבים רכובו, המהלך על כנפי רוח, עושה מלאכיו רוחות, רוצה לומר ששולחם אל מקום שירצה ובמה שירצה, וכל זה תלוי ברקיע.
ואחר כן הועתק אל יקוו המים ותראה היבשה. באומרו: יסד ארץ על מכוניה, ושהמים מטבעם מקיפים ממעל לארץ ויכסוה כלה כלבוש עמקים והרים, כמו שאמר: תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים.
אבל היכולת והחכמה הוציאה אותם מהטבע ההוא והכניסם אל העמקים מקום הימים, עד שיהיה לשם מקום גדול החיים והראות החכמה.
ואמר: מן גערתך ינוסון, כינוי היכנסם אל הימים ותחת הארץ. ולזה רמז באומרו: [תהילות קל"ו ו] לרוקע הארץ על המים, כי הוא כנראה כנגד אמרו: תהום כלבוש כסיתו, וזה כפי טבע המים, והמאמר ההוא כפי היכולת והחכמה, וכמו שאמר: גבול שמת בל יעבורון. וכל זה מכוון לתועלת החיים כאשר ידחה האדם בתחבולותיו ומלאכותיו, רב מימי הנהרות בסכרים וזולתם, לקחת מן המים כפי צרכו לבית הריחיים או לתעלה וזולת זה.
כן רמז הנה באומרו: המשלח מעיניים בנחלים, כדי שישקו כל חיתו שדי, כאשר תברא החיה, ויהיה עליהם עוף השמים ישכון, כאשר יברא העוף.
ואחר נעתק אל תדשא הארץ, באומרו: משקה הרים מעליותיו, כנוי ל"ואד יעלה מן הארץ" (ברא' א), לתועלות בני אדם וזרעו, כמו שאמר: מצמיח חציר לבהמה, שלא יבזו החציר, כי הוא מתועלות בהמות הישוב, בקר וצאן וסוסים וחמורים וזולתם, כנה בעדם בעבודת האדם, רוצה לומר עבודת האדמה לעבוד בהם, ויוציא לב הצמח לעצמו, כאשר אמר: להוציא לחם מן הארץ, דומה לאמרו: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, רוצה לומר, שהלב לאדם והקליפות לשאר החיים, כמו שאמר: ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים. וזכר המזונים השלשה אשר יוצאו בעבודת האדמה, והם דגן תירוש ויצהר, וכולם לחם. ואח"כ זכר תועלותם, ואמר: ויין ישמח לבב אנוש, ואח"כ להצהיל פנים משמן. והלחם אשר הוא הלחם הידוע מיוחד, לבב אנוש יסעד. ואחר כן חזר על תועלת ירידת המטר לאילנים, כמו שאמר: ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע.
ותועלת האילנות הגבוהות למין מן החיים, כמו שאמר: אשר שם צפרים יקננו, כאשר ההרים הגבוהים תועלת למין אחד מן החיים, כמו שאמר: הרים הגבוהים ליעלים, והסלעים תועלת למין אחד מן החיים כמו שאמר סלעים מחסה לשפנים, והכל נכלל בזכר היבשה. ואחר כן נעתק אל יהי מאורות, באומרו: עשה ירח למועדים.
וזכר תועלת הלילה, ושהיה בכוונה מאצלו ולא במקרה, ולא תהו במעשהו, ולא במקרים התלויים במעשהו, כי הלילה הוא זמן העדר השמש אבל הוא עם זה מכוון לתועלות, כמו שאמר: "תשת חשך ויהי לילה". ומה שסמוך לו מן המאמר בזיכרון החיות המזיקות לאדם, והליכתם בלילה והאספם ביום, והאדם והחיות הרגילות עם האדם בהפך זה, כאשר אמר: יצא אדם לפעלו ולעבודתו וגו'. הנה כבר נגררו לו החיים הארציים כולם בזכר הנהרות, ואחר כן בזכר המאורות, ונגרר עימהם זכר האדם, ולא נשאר לו אלא זכר החיים אשר במים, ורוב ענייניהם אינם ידועים, והחכמה בהם איננה נגלית לנו כהיגלותה באלו. ושבח על זיכרון אלה אשר החכמה בהם נגלית, באומרו: מה רבו מעשיך ה'.
ואחר כן חזר על זכר הים ומה שיש בו, וסמך לו אמרו: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, כנוי לאמרו: [בראשית א' ל"א] וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ואמר על יום השביעי: וישבות ויברך ויקדש, בעבור שנשלמו המעשים הטבעיים אשר ישלמו בזמן, והגיעו באדם אל מעלת המלאכים אשר אינם צריכים לכוחות הטבעיים, מפני שהם שכלים אינם צריכים בפועליהם אל זמן, כאשר אנחנו רואים השכל יצייר ברגע אחד השמים והארץ, והוא עולם המלאכות ועולם המנוחה, כאשר תדבק הנפש בו תנוח. ועל כן נאמר בשבת, שהוא מעין עולם הבא.

דעת אנשי ההקשה

ועתה נשוב אל דברינו על דעת אנשי ההקשה, כי היסודות כאשר ימזגו מזגים סוגים מתחלפים, כפי התחלף המקומות האוויריים והערכים הגלגליים, יהיו ראויים לצורות מתחלפות מאצל נותן הצורות, והיה לכל המוצאים מה שיש להם מכוחות וטבעים המיוחדים להם, ולקצתם דעות במוצאים שכוחותם וטבעיהם ועצמיהם מזגיים בלבד, אינם צריכים אל צורות אלוהיים, ושהצורות אינם צריכות כי אם לצמחים ולחיים אשר תיוחס הנפש אליהם. וכאשר נמזגו מזג יותר דק היו ראויים לצורה יותר נכבדת, תראה בה מחכמה האלוקית יותר, והוא הצמח אשר לו קצת הרגש והשגה, וניזון מן הארץ הטובה הלחה והמים המתוקים, ונמנע מהפך זה, ויגדל עד אשר יוליד כמוהו ויעשה זרע. אז יעמוד מעשהו, ויבקש הזרע ההוא כמו המעשה ההוא לחכמה הנפלאה התקועה בו, הנקראת אצלם טבע, והוא כוח משתדל בשמירת המין, בעבור שלא היה אפשר להישאר האיש ההוא בעצמו, שהוא מורכב מדברים משתנים.

והיה כל אשר לו הכוחות האלה לגדול ולהולדה וקבול המזון, לא ינוע התנועה המקומית, הוא אשר ינהיגהו הטבע על דברי הפילוסופים, ועל האמת שהבורא יתברך ינהיגם בתכונה מהתכונות, קרא אתה התכונה ההיא אם תחפוץ, טבע או נפש או כוח. וכאשר דק המזג יותר ונזדמן להראות בו החכמה האלוקית יותר, היה ראוי לתוספת צורה זולתי הכוחות הטבעים, עד שיגיע אל מזונותיו מרחוק, ויהיו כל אבריו קשורים, לא ינועו כי אם בחפצו, ויהיה יותר מושל בחלקיו מן הצמח, אשר לא יוכל להסתר ממה שיזיקהו, ולא לרוץ למה שיועילהו, והרוח משחקת בו. והיה החי בעת האיברים המניעים במקום, ונקראת הצורה הנתונה לו יתירה על הטבע, נפש. והשתנו הנפשות שינוי גדול כפי התגבר הטבעים הארבע, עם כוון החכם יתברך לכל חי וחי לצורך כל העולם אליו, אף על פי שאין אנו יודעים מה התועלת ברובם, כאשר לא נדע כלי הספינה ונחשבם ללא צורך וידעם בעל הספינה ועושיה.

וכאשר לא נדע תועלות הרבה מאברינו ועצמנו, אילו היו מפורדים לפנינו, לא היינו יודעים תועלות כל עצם ועצם וכל אבר ואבר, אף על פי שאנחנו משתמשים בהם. וברור לנו כי אם היינו חסרים אחד מהם יהיו מעשינו חסרים ונצטרך אליו. וכן כל חלקי העולם ידועים וספורים אצל בוראם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והיה מן הדין שתהיינה הנפשות שונות זו מזו, והיה בדין שיהיו כלי כל נפש ראויים לה, ויינתן לאריה כלי הטרף בשיניים והציפורנים עם הגבורה, ויינתן לאיל כלי המנוסה עם המורך, וכל נפש תכסוף להשתמש בכוחותיה כאשר הוכנו לה. ולא נשתוו הטבעים במאומה מן החי הבהמי, ואיננו נכסף לקבול צורה יתירה על הנפש החיונית, אבל נשתוו באדם ונכספו לצורה יתירה, ואין כילות אצל העניין האלוקי, ואצל עליו צורה יתירה נקראת השכל ההיולני הנפעל. ובני אדם גם כן שונים זה מזה, כי רובם טבעיהם נוטים ויטה שכלם עם הנטייה ההיא. אם יטה עם המרה האדומה, עמו המהירות והקלות, ואם יטה עם המרה השחורה, עמו המתון והיישוב. והמידות הולכות אחרי המזג, עד אם ימצא אדם שווה הטבעיים והפכי המידות אצלו ברשותו, כמו שתי כפות המאזנים הישרים ביד השוקל, יטה אותם אל אשר ירצה בתוספת האבנים וחסרונם. והאדם ההוא בלי ספק לבו ריק מן התאוות המופלגות, וכוסף אל מדרגה למעלה ממדרגתו, והיא המדרגה אלוקית, והוא עומד ומחשב במה שראוי לו לעשותו בהגברת טבעיו ומידותיו, ואיננו נותן לכוח הכעס רצונו, ולא לכוח התאווה רצונו, ולא לזולתם, אבל הוא נועץ ומבקש מאלוקיו שיורהו הדרך הישרה. וזה הוא אשר יאצל עליו רוח אלוקי נבואי אם יהיה ראוי לנבואה, או לימודי אם מדרגתו למטה מזאת, ויהיה חסיד לא נביא, שאין כילות לפניו יתברך אבל הוא נותן לכל דבר מה שראוי לו. והפילוסופים קוראים נותן המדרגה הזאת השכל הפועל, וישימוהו מלאך אחרי האלוקים. וכאשר שכלי בני אדם נדבקים בו, הוא גן עדנם והתמדתם הנצחית.

כוחות הנפש

יא. אמר הכוזרי: רצוני שתפרוט לי הכלל הזה על דרך קצרה.

יב. אמר החבר: יתבאר מציאות הנפש בתנועות וההרגש לחיים, שונות מן התנועות היסודיות, ונקראת סיבתם נפש או כוח נפשי, ויתחלקו הכוחות הנפשיות אל שלשה חלקים:
והם מה שהשתתף בו החי עם הצמח והוא הכוח הצמחי,
ומה שהשתתף בו האדם עם שאר החיים והוא הכוח החיוני,
ומה שנתייחד בו האדם ויקרא הכוח הדברי.

ויתבאר עניין הנפש הכללית הסוגית בבחינת הפעולות שהם מחמת הצורות המגיעות בחומר, לא מחמת החומר מצד שהוא חומר, כי הסכין לא יחתוך מצד שהוא גוף אבל מצד שיש לו צורת הסכין, וכן החי לא ירגיש וינוע מצד שהוא גוף, אך מצד שיש לו צורת החיות, והיא הנקראת נפש.
ונקראו אלו הצורות שלמיות, כי בהם ישלמו תכונות הדברים.
והנפש שלמות, ויש שלמות ראשון ושלמות שני.
הנה הראשון הוא התחלה לפעולות,
והשני עצמות הפעולות היוצאות מההתחלה, והנפש שלמות ראשון, כי היא התחלה ליוצא מההתחלה.
והשלמות אם שלמות לגשם, ואם שלמות לעצם אינו גשם, והנפש שלמות לגשם.
והגשם אם טבעי, ואם מלאכותי, והנפש שלמות לגשם טבעי.
והגשם הטבעי אם כליי ואם בלתי כליי, כלומר שישלמו פעולותיו בכלים או בלעדי כלים. והנפש שלמות לגשם טבעיי כליי בעל חיות בכוח, רוצה לומר מוצא הפעולות החיוניות בכוח ומכין אותם, ויתבאר שהנפש אינה הווה מהתמזג נפרדים, אם שיגבר בו אחד מהנפרדים או יותר מאחד, הנה תהיה הצורה המגעת כפי זה, ואם שינוצחו הנפרדים, עד שלא יישאר אחד על צורתו ותחודש מזה צורה מאמצעיותם. והנפש אינה ממין דבר מנפרדי הגוף, אם כן אינה אלא צורה מחוץ כפתוח אשר איננו ממין צורות המים והעפר.

תחילת הכוחות, הכוח הזן והוא ההתחלה, והמוליד כתכלית והמגדל כאמצע, הקושר בין ההתחלה והתכלית.
ולמוליד ראשית וקדימה, ואם יראה מתאחר, הנה הוא ימשול ראשונה על החומר המוכן לקבול החיות, וילבישהו צורת הדבר המכוון בעבודת המגדל והזן, ואח"כ יעזוב ההנהגה לשניהם עד עת ההולדה, והמוליד נעבד, והזן עובד, והמגדל עובד ונעבד.
ולזן הארבעה כוחות המפורסמים העובדים אותו. כל נע בחפץ הרגש נע, ואם איננו כן, היה ההרגש לריק, והחכמה לא תיתן דבר להבל וריק ולא להזיק, ולא תמנע דבר צריך ולא מועיל, עד שבעלי קשקשים ואם יראו נחים היה להם התקבצות והתפשטות, ואם יהפכו על גביהם יתנועעו עד שישובו על בטניהם, כדי לקרב להם המזון.

ההרגשות

וההרגשות הנראות ידועות, אבל הנסתרות תחילתם ההרגשה המשתתפת, כי אשר איננו ערב ואשר הוא ערב לא יושגו כי אם בניסיון, וצריך לקבוע כוח (יצרי) [יצורי] לשמור צורות המורגשות, והיא ההרגשה המשתתפת, והכוח הזוכר השומר לשמור בו העניינים המושגים מהמורגשות, והכוח היצרי להקריב בו מה שנמנע מהזיכרון, והכוח המחשבי לעמוד בו על בירור מה שיחדשהו היצרי, והפסדו קצת מהעמידה החדשה עד שישיבהו אל הזיכרון. והכוח המתנועע להביא מה שיצטרך מקרוב ורחוק ודחיית המזיק.

כוחות בעלי החיים

וכל כוחות בעלי חיים, אם משיגים ואם מניעים.
והמניעים אם מניע להביא מועיל והוא הכוסף, ואם מניע לדחות מזיק והוא הכועס.
והמשיגים שני מינים, אם נראים כחושים הנראים, ואם נסתרים כחושים הנסתרים.
והמניע הוא עושה בממשלת המחשבי בהשתמש היצרי והוא התכלית מהחי הבהמי, כי אין ראוי לקבוע לו הכוח המתנועע לתקן סיבות ההרגש והיצר, אך החוש היצרי נקבע לו לתקן סיבות התנועה.
והמדבר בהפך זה נתנה לו התנועה לתקן הנפש המדברת העושה הזוכרת.

החושים

החושים החמישה ידועים, ומושגיהם ידועים. באמצעותם תושג הדמות והמניין והגודל והתנועה והמנוחה. התבאר מצוא ההרגשה המשתתפת, מאשר אנחנו דנים על הדבש דרך משל כשנראהו, שהוא מתוק, וזה בעבור שעמנו כוח משותף לחושים החמשה, וזה הכוח הוא היצורי, ופועל בהקיץ ובתמונה.
ואחר זה כוח מרכיב מה שמתקבץ בהרגשה המשתתפת, ויבדיל ביניהם ויפיל המחלוקת ביניהם, מבלי שיסיר מהצורות ההרגשה המשתתפת, וכן הוא היצרי, ויש שיהיה אמת ויש שיהיה שקר, אבל היצורי אמת לעולם.
ואחריו הכוח המחשבי, והוא כוח השופט דן על דבר שראוי שיבוקש ועל דבר שראוי להתרחק ממנו. ואין ביצורי ולא ביצרי משפט ודין, אבל ציור לבד.
ואחריו הכוח השומר, מזכיר לעניינים מה שהשיג, כמו שהזאב שונא, והבן אוהב. והאהבה וההיזק וההאמנה וההכזבה למחשבי, אבל השומר המזכיר הנה ישמור מה שמאמין בו המחשבי.
והכוח היצרי כשהשתמש בו המחשבי יקרא יצרי, וכשהשתמש בו המדבר יקרא מחשבי. ההצטיירות בפני המוח, והיצרי באמצעותו, והזיכרון במאוחרו, והמחשבי בכללו, ורובו בעת היצרי.
וכל אלו הכוחות מתים כלים בכיליון כליהם, ואין עמידה אלא למדבר אף על פי שייחד לעצמו, לב הכוחות האלה בדרך מדרכי הייחוד, ושימציאם בעצמותו. זה היוצא מדברי האנשים האלה במה שלמטה מהנפש המדברת. ואמרו במדברת שהיא השכל ההיולני, רוצה לומר השכל [בכוח], דומה להיולי אשר הוא דומה לאפס בפועל והוא בדבר בכוח, ויהיו בו הצורות המושכלות אם בלמוד אלוקי ואם בקניין.
ואשר הם בלימוד הם המושכלות הראשונות אשר ישתתפו בהם כל בני אדם אשר על המנהג הטבעי.
ואשר בקניין הם בהקשה ובחידוש המופתי בהצטיירות האמתות הדבריות, כמו הסוגים והמינים והחלקים והמידות הנפרדות, והמורכבות בדרכים הנחלקים מההרכבות וההקשות המחוברות, האמיתיות והכזבניות, והגזרות המולידות תולדות הכרחיות מופתיות, או נצוחיות, או הלציות, או הטעאיות, או שיריות, ובהתברר אמיתת העניינים הטבעיים בהיולי והצורה וההעדר, והטבע, והזמן, והמקום, והתנועה, והגרמים הגלגליים, והגרמים היסודיים, וההוויה וההפסד המוחלטים, וההוויות הנולדות ההוות באוויר, וההוות במוצאים, וההוות על כדור הארץ מצמח וחי, ואמיתת האדם, ואמיתת הצטיירות הנפש את נפשה, והצטיירות הדברים המוסריים מהמניינים, והשעורים המלאכיים, והשיעורים הכוכביים, והשיעורים הניגוניים, והשיעורים המראיים, והצטיירות הדברים האלוקיים, וידיעת התחלות המציאה בסתם מצד שהיא מציאה, והתלויים בה בכוח או בפועל, וההתחלה והעילה והעצם והמקרה והסוג והמין וההפך והדומה, וההסכמה והחילוף והאחדות והריבוי, וקיום התחלות החכמות העיוניות מהמוסריות, והטבעיות מן הדבריות, אשר לא יגיעו אליהם, אלא בזאת החכמה, בקיום הבורא הראשון והנפש הכללית, ואיכות המינים, ומדרגת השכל מהבורא, ומדרגת הנפש מהשכל, ומדרגת הטבע מהנפש, ומדרגת ההיולי והצורה מהטבע, ומדרגת הגלגלים והכוכבים וההוויות מההיולי והצורה. ולמה הוטבעו על המחלוקת הזאת, והקדימה והאיחור, וידיעת האנושות והאלוהות, והטבע הכללי וההשגחה הראשונה. ויש שתקבל זאת הנפש המדברת צורה מן ההרגש, כאשר תראה על עצמה מה שיש ביצורי השומר להשתמש ביצרי והמחשבי, (והמצא) [ותמצא] הצורות ההם משתתף קצתם עם קצתם בתבניות ונפרדים בתבניות אחרות. ומן התבניות ההם צורות עצמיות ומקריות. והיא מחלקת אותם ומסדרת אותם ומחדשת הסוגים והמינים וההבדלים והסגולות והמקרים, ואחר תרכיבם הרכבה הקשית ותוליד מהם תועלות התולדות בעזר השכל הכללי הסומך אותם. ואם היא נעדרת ראשונה בכוחות ההרגשים איננה צריכה אליהם בציור אלה העניינים בעצמם ובהרכבת ההיקשים מהם, לא בעת האמות ולא בעת הציור. וכאשר הכוחות ההרגשים משיגים בכאן מה שמרגישים מן המורגש, כן הכוחות השכליות בהפשטת הצורה מהחומר וההתדבק בה, אלא שכח המרגיש לא יפעל בעצמו כמו שיפעל המדבר, אבל יצטרך אל הכוח המניע ועזר האמצעיים המגיעים הצורות אליו. אבל המשכיל משכיל בעצמו ומשכיל עצמו בעת שירצה, ועל כן נאמר: כי הכוח המרגיש מתפעל, והמשכיל פועל. ואין השכל בפועל זולת הצורות המושכלות המופשטות בעצם השכל בכוח, ולכן נאמר שהשכל בפועל משכיל ומושכל יחד. ומן הכוחות המיוחדות לשכל שיאחד הרב וירבה האחד בהרכבה וההתכה והשכל, ואף על פי שנראה מעשהו בזמן בהרכבת ההקשות בעיון ובמחשבה, הנה הבנתו לתולדות איננה נתלית בזמן, אך עצם השכל מרומם מהזמן.

והנפש המדברת, כשהיא מקבילה אל החכמות נקראת פעולתה שכל עיוני, וכאשר היא מקבילה לגבור הכוחות הבהמיים נקראת פעולתה הנהגה, ונקראת שכל מעשי.
וכבר יצליח הכוח הדברי בקצת האנשים מהתדבקו בשכל הכללי, במה שירוממהו מהשתמש בהקשה והעיון, ויסור מעליו הטורח בלמוד ובנבואה, ותקרא סגולתו זאת קדושה, ותקרא רוח הקודש.

הנפש – עצם ולא גוף ולא מקרה

וממופתי עצמיות הנפש שהיא איננה גשם ולא מקרה, וכשהיא צורת הגשם, לא תתחלק בעצמותה כהתחלק הגשם, ולא במקרה כהחלק המקרה בהחלק נושאו, כי המראה והריח והטעם והחמימות והקרירות כבר יתחלקו בהחלק נושאם, ואם לא יתחלקו בעצמותם, והצורה השכלית איננה כי אם המושכל, והמושכל מהאדם דרך משל לא יקבל החלוקה, כי לא יצוייר חצי אדם ולא חלק מהאדם – אדם, כמו שיצויר חלק מהגשם גשם וחלק מהגוון גוון. וכן הגוון הגשם, מצד שהם מושכלים לא יצטייר בהם חלוק חצי גשם מושכל, כמו שנאמר, חצי הגשם ההוא מוחש, וחצי הגוון הנשוא עליו הרמוז אליו, ולא יאמר 'חצי הנפש המדברת אשר בראובן' כמו שנאמר 'חצי גופו', אחר שלא תוכר ולא תוגבל מצד מהצדדים ולא יורמז אליה. וכיון שאיננה גשם ולא מקרה עומד בגשם הונח בו, כבר נראה מציאותה במה שיצא ממנה מהפעולות, ולא נשאר אלא שתהיה עצם עומד בעצמותו, מתואר בתארי המלאכים והעצמים האלוקיים.
כליה הראשונים, הצורות והרוחניות המצטיירות באמצע המוח מהרוח הנפש, מן הכוח היצרי, תשיבהו מחשבי, כאשר תשלוט בו ותרכיבהו הרכבות ותבדילהו הבדלות יביאהו אל הולדת חכמה. וכבר היה קודם זה יצרי, כשהיה שולט בו הכוח הרעיוני המחשבי שאינו נכון, כמו שיקרה בתינוקות ובבהמות ובמי שנשתנה מזגו מחמת חולי עד שייעלמו אותן התמונות מהנפש האנושית, ההרכבות וההפרדות, המצטרך אליהם להשלמת העיון בעצת המכוונת, ותבוא העצה חסרה ורעיונית כלה או קצתה.

ומן הראיות על הפרד הנפש מהגוף ושאיננה צריכה אליו, כי הכוחות הגשמיות יחלשו במושגיהם החזקים, כעין אצל השמש, והאוזן אצל הקול החזק בהפסד כליהם. והנפש המדברת אינה כך, אבל תתחזק כל אשר תשיג מדע חזק ממנה.
ומזה: כי הזוקן ישיג הגוף, ולא ישיג הנפש, אבל תתחזק אחר החמישים שנה, והגוף בירידה,
ומזה: שפעולות הגוף בעלות תכלית ופעולות הנפש בלתי בעלות תכלית, כי הצורות ההנדסיות והמספריות והמשפטיות בלתי בעלות תכלית. והראיה על מציאות עצם שכלי נבדל מהגשמים, יעמוד לנפש מעמד האור לראות, ושהנפש כשנבדלה מהגשמים תתאחד בו, הוא שהנפש אין מדעיה הווים לה בניסיון, כי מה שיהיה בניסיון אין גוזרים עליו גוזר גמור, כי לא יגזור האדם גוזר גמור, שכל אדם לא יגיע אוזניו, כאשר יגזור, כי כל אדם מרגיש חי וכל חי עצם ושהכל יותר רב מהחלק וזולת זה מהמושכלות הראשונות, כי האמנתנו, בבירור הדעות לא תתברר בלמוד, ואם לא יהיה כן היה משתלשל העניין אל מה שאין לו תכלית, ואם כן הוא מאצילות אלוקית דבק בנפש המדברת וכל מה שבו צורה שכלית בעצמותו, הנה הוא עצם בלתי מתגשם, אך עומד בעצמותו. וציור הנפש לצורה שלמות לה, ויהיה לה בה ההתדבקות בעצם הזה השכלי אבל תעתיקה מההתדבקות ההוא טרדת הגוף. הנה לא התאמת ההתדבקות התמים אלא במיאוס וגיעול כל כוחות הגוף, כי אין מונע לה מההתדבקות בו זולת הגוף, וכשתיפרד ממנו תישאר פנויה, ניצולת ממה שהיה אפשר לו מן ההפסד, מתדבקת בעצם הזה הנכבד המכונה בעולם העליון. וזולת זה מהכוחות אין מעשהו כי אם בגוף ותסור בהפסד הכלי, אבל הנפש המדברת כבר ציירה אותם הצורות ההם ולקחה לבותיהם כמו שקדם.

ביקורת השיטה הפילוסופית

יג. אמר הכוזרי: אני רואה לדברים האלה הפילוסופיים יתרון דקדוק וברור על שאר הדברים.

יד. אמר החבר: וזהו מה שהייתי מפחד עליך (מאמר חמישי סימן ב) מהפיתוי ומנוחת הנפש אל דעותם, למה שנתברר מהם המופת בחכמות ההרגליות וההגיון, בטחו הנפשות על כל מה שאמרו בטבע ובמה שאחר הטבע, וחשבו שכל מה שאמרוהו מופת.
ולמה לא תספק בטענותם ביסודות הארבעה ראשונה, ותתבע אותם בעולם האש אשר יטענו ששם האש העליונה אין גוון לו, שימנע גוון השמים והכוכבים, ומתי השגנו אנחנו אש יסודית, אבל איכות חמה בתכלית אם תחול בארץ הייתה גחלת, ואם תחול באוויר הייתה להבה, ואם תחול הייתה מים רותחים. ומתי ראינו גשם אשי ואווירי נכנסים בחומר הצמח והחי, עד שנגזור שהוא מורכב מהארבעה כולם אש ואוויר ומים וארץ. אמור שהשגנו המים והארץ והשתנותם והכנסם בחומר הצמח [והחי], ולאוויר ולחמימות השמש עזר בהוויה בדרך האיכות, לא בגשם אש ולא בגשם אוויר. או מתי ראינו אותם ניתקים אל אלה הארבעה בעינם, אם ינתק חלק אל דמות העפר אינו עפר, אבל הוא אפר ראוי לרפואה, והחלק הנתק על דמות המים אינו מים, אבל הוא סחיטה או לחות ארסי או מזוניי, לא מים ראויים לשתיה, והחלק הנתק אל דמות האוויר היה אד או קיטור, לא אוויר ראוי להתנשם בו. ואלה גם כן פעמים ישתנו אל בעלי חיים או צמח, או נקפאו בחלקי הארץ, ושבו מהשתנות אל השתנות, ובפלא ייפול בהם השתנות אל יסוד גמור.

אמת כי אחר המחקר יוצא לנו ההכרח להודות בחמימות והקרירות והלחות והיבשות, ושהם איכויות ראשונים לא ימלט מהם או מאמצעיהם גשם מהגשמים, ושהשכל יתיך המורכבות אליהם, וירכיב מהם ויניח להם עצמים נושאים, ויאמר אש ואוויר ומים וארץ בציור ובמאמר, לא שהם היו כלל פשוטים חוץ לשכל, ויתרכב מהם כל הווה. ואיך יאמרו זה והם יאמרו בקדמות, אם כן לא סר האדם הווה משכבת זרע ודם, והדם מהמזונות, והמזונות מהצמח והצמח כמו שאמרנו מכוח זרעי, והמים אשר ישתנו לדומה עצם להם בעזר מהשמש והאוויר והארץ, ועוד שלכל הכוכבים ומצבי הגלגלים רושם ועזר בו. הנה זה הספק ביסודות על דעתם. ואולם על דעת התורה הנה האל ברא העולם כמו שהוא, ובעלי חיים שלו וצמחיו מצויירים, ולא יצטרך אליהם אמצעיים והרכבת מורכביהם. ובהודות בחידוש, קל כל קשה והתיישר כל מעקש. כשידומה מזה העולם שהוא לא היה עזר היה בחפץ האל בעת שרצה ואיך שרצה, לא תצטער בחקירה איך התהוו הגשמיים ואיך נקשרו בהם הנפשות, ולא תתרחק נפשך מקבול הרקיע והמים אשר מעל לשמים, והשדים אשר יזכירום רבותינו, והסיפורים המקווים מן ימות המשיח ותחיית המתים והעולם הבא. ומה צרכנו אל זאת התחבולה בהשארות הנפש אחר כלות הגוף, והמסופר הצודק המקובל כבר אמת אצלנו היעודים, הניחם יהיו רוחניים או גשמיים.
ואם נמשיך דרכי ההגיון לקיים הדעות בם ולבטלם, יכלו החיים בלעדי תולדה. ומי לנו באמיתת מה שהביאונו בשהנפש עצם שכלי, לא יוגבל במקום ולא ישיגהו הוויה ולא הפסד, ובמה תוכר נפשי מן נפשך או מן השכל הפועל, ושאר העלות והעלה הראשונה. עוד איך לא יתאחדו נפש אריסטו ונפש אפלטון, וידע כל אחד מהם דעת חברו והאמנתו וסתריו. וכלל הפילוסופים עוד, איך לא ישכילו מושכליהם פתאום כמו שהם אצל האל ואצל השכל הפועל, ואיך תשיגם השכחה, ולמה יצטרכו אל התבונה במושכליהם חלק אחר חלק. עוד איך לא ימצא הפילוסוף עצמו כאשר יישן וכשנשתכר וכשהגיע לו ברסא"ם, כלומר מורסה במוח, וכשמצאה אותו הכאה במוחו, וכשיזקין ויבלה, ומה אשר נגזר על מי שהגיע לקצה מחכמת הפילוסופיה, וקרהו בלבול שחורי או ברסא"ם ושכח כל חכמתו, אין זה הוא בעינו, או נאמר שהוא זולתו. עוד נניח שהבריא מחוליו בהדרגה, וקבל עליו להתלמד מראש והזקין ולא ישיג המדע הראשון, האם ישובו לו שתי נפשות נבדלות, אחת משתיהן בלעדי האחרת. עוד נניח שנשתנה מזגו אל אהבת ההתגברות והתאוות, הנאמר כי יש לו נפש בגן עדן ונפש בגיהנם, ואיזה הוא הגבול מהמדע שתשוב בו נפש האדם נבדלת מהגוף בלי אובדת. אם היה בכלל מדע הנמצאות, הרבה מה שנשאר על הפילוסוף לא ידעהו ממה שבשמים ובארץ ובים, ואם היה מספיק הקצת, הנה כל נפש מדברת נבדלת, לפי שהמושכלות הראשונות תקועות בה, ואם היה אמנם תיפרד הנפש בציור העשרה מאמרים ומה שלמעלה מהם מהתחלות התבונה, ויוכללו בהם הנמצאות כולם כשייקחם הגיוניות מבלעדי השלמה לחלקיהם, הוא מדע קרוב יושג מיומו, ורחוק שישוב האדם מלאך מיומו, ואם אי אפשר מבלתי הגעתם לקצה וההקפה בהם הגיוניות וטבעיות, הוא עניין בלתי מושג, והוא אובד בלי ספק על דעתם.

והנה כבר נתפתית לדמיונות נפסדות, ובקשת מה שלא נתן לך יוצרך עליו, ולא הושם בטבע בשר השגתו בהקשה, אבל הושמה זה בטבע הנבחרים מסגולת הבורא יתברך, הזכים מזכי הבריאה, בתנאים אשר הזכרנום, יגיעו אותן הנפשות אשר יציירו העולם בכלליו ויראו אלוקיהם ומלאכיו, ויראה קצתם את קצתם וידע קצתם סתרי קצתם, כמו שנאמר: גם אני ידעתי החשו (מל"ב ב, ג). ואנחנו לא נדע איך זה ובמה זה, אם לא שיבואנו מדרך הנבואה. ואילו הייתה חכמת הפילוסופיה בזה אמת, היו זוכרים דברים בנפשות ובנבואה, והם כשאר בני אדם. אמת שיש להם יתרון בחכמה האנושית, כמו שהיה אומר סקראט הראשון לעם: אני לא אכפור חכמתכם האלוקית, אבל אני אומר לא אדעה, אמנם אני חכם בחכמה האנושית. ויש להם התנצלות למה שנצטרכו היקשיהם, להעדר הנבואה והאור האלוקי אצלם הבטיחו החכמות המופתיות בטחון אין תכלית אחריו, מתייחד בזה. ואין חלוף בין שני אנשים בחכמות ההם, וכמעט שאין הסכמה בין שני אישים במה שיתחלפו אחר זה מהדעות במה שאחר הטבע, גם בהרבה מהטבע, ואם נמצא כת אחת מסכמת על דעת אחת, הנה אין זה לחקירה ותולדה שעמדה עליהם דעתם, אבל שהם סיעת אחד מהמדברים יקבלו ממנו, כסיעת פיתאגורס וסיעת אבנדקלי"ס וסיעת הפוקראס וסיעת אריסטו וסיעת אפלטון וזולתם, ובעלי החשך והאור וההולכים, והם מסיעת אריסטו, ולהם בתחילה דעות מפסידות השכלים, יבזם השכל, כהעללתם בסיבוב הגלגל, שהוא יבקש שלמות יחסר לו כדי שיהיה נכחי לכל צד. ולמה שלא יתכן זה תמיד לכל חלק יבקשהו על ההמרה והעקב; וכמו התעצמם בשפעים השופעים מהראשון יתברך, ואיך התחייב מהמדע בראשון מלאך ומן המדע בעצמו גלגל, והודרגו אל אחת עשרה מדרגות, ועמדו השפעים אצל השכל הפועל ולא יחויב ממנו לא גלגל ולא מלאך. ודברים הם בסיפוק למטה מספר יצירה, ובכולן יש ספקות ואין הסכמה בין פילוסוף וחבריו, אבל ינוצלו על כל פנים ונתן להם שבח על מה שטענו ממופשט היקשיהם וכוונו הטוב, ועשו הנימוסים השכליים ומאסו העולם, והם על כל פנים מעולים, אחר שלא יחויב להם קבול מה שאצלנו, ואנחנו יחויב לנו קבול העדות והקבלה הנמשכת אשר היא כראיה.

המדברים

טו. אמר הכוזרי: השמיעני בחסדך כללים מקוצרים מן הדעות אשר נתבררו אצל חכמי שורשי האמונה, והם הנקראים אצל הקראים בעלי חכמת הדברים.

טז. אמר החבר: אין בזה תועלת זולת החידוד בדברים, והעזר על מה שנאמר: הוי זהיר ללמוד מה שתשיב לאפיקורוס (אבות פ"ב, מ"יד). כי החכם התמים, כמו הנביאים על הדמיון, מעט הוא שיוכל להועיל אדם בדרך הלימוד, ולא ישיב על חולק בדרך הדבור, ובעל הדבור יראה עליו הוד חכמה עד שישיב לו השומע יתרון על התמים ההוא החסיד אשר חכמתו אמונות, לא ישיבהו מהם משיב, ותכלית המדבר הוא בכל מה שילמדהו, וילמדהו, שיכנס בנפשו ובנפש תלמידו האמונות אשר בנפש התמים ההוא המוטבע, ואפשר שתפסיד חכמת הדברים הרבה מאמונות האמת עליו במה שיביאהו מהספקות והדעות הנעתקות, כאשר נראה מאשר לומדים מקצבי השיר ומדקדקים במשקלם, ונשמע להם המיה ודברים מבהילים בחכמתם ונראה מהמוטבע הוא טעם משקל השיר ולא יעבור עליו דבר בשום פנים. ותכלית האנשים ההם שיהיו כמו זה אשר נראה סכל במקצב, מפני שאינו יכול ללמדו להם, והם יכולים ללמדו. אמת כי המוטבע הזה יוכל ללמד מוטבע כמוהו ברמז מעט. וכן העם המוטבעים לתורה ולהתקרב אל האלוקים, יקדחו בנפשותם ניצוצות מדברי החסידים וישובו מאורות בלבותם וזולת המוטבע הוא הצריך אל חכמת הדברים, ואפשר שלא תועילהו, ואפשר שתזיקהו.

יז. אמר הכוזרי: אינני מבקש ממך שתעמיק בעניין הזה, אבל אבקש ממך דבר בשורש האמונה יהיה לי למזכרת, מפני ששמעתי שמעו ונכספה נפשי אליו.

חידוש העולם

יח. פרק א.
אמר החבר: תחילת מה שצריך להעמיד חידוש העולם. ולקיים הדבר בביטול קדמות העולם.
אם היה החולף אין לו ראשית. הנה האישים הנמצאים בזמן החולף עד העת הזאת, אין תכלית להם, ומה שאין לו תכלית לא יצא אל הפועל, ואיך יצאו האישים ההם אל הפועל והם אין להם תכלית מרוב.
ואין ספק כי לחולף ראשון ולאישים הנמצאים מספר יגיע אל תכלית, כי בכוח השכל למנות אלפים ואלפי אלפים כפולים עד לאין תכלית, זה בכוח, אבל שיוציאהו אל גבול הפועל לא, כי מה שיצא אל גבול הפועל, ונמנה אחר כן המניין היוצא אל הפועל יש לו תכלית בלא ספק, ומה שאין לו תכלית איך יצא אל גבול הפועל. אם כן לעולם התחלה, ולסיבובי הגלגל מספר מגיע אל תכלית.
ומזה כי מה שאין לו תכלית אין לו חצי ולא כפל ולא ערך מספרי, ואנחנו נדע, כי סיבובי גלגל השמש חלק משנים עשר מסיבובי הירח, וכן שאר סיבובי הגלגלים קצתם אל קצתם, ויהיה זה קצת זה, ואין במה שאין לו תכלית קצת, ואיך ישוב זה כמו זה ובן גילו אין לו תכלית, והוא קצת ממנו, או גדול ממנו, רוצה לומר שהוא יותר מספר או פחות מספר.
ומזה איך הגיע מה שאין לו תכלית אצלנו, אם היה לפניו מן הברואים, מה שאין תכלית למספרם איך הגיע המספר אלינו, וכאשר יהיה לדבר תכלה, אי אפשר לו מבלי תחלה, ואם איננו כן, יהיה כל אחד מהאישים צריך במציאותו להמתין למציאות אישים לפניו אין להם תכלית, ולא ימצא איש.

פרק ב.
העולם חדש, כי הוא גוף, והגוף איננו נמלט מתנועה ומנוחה, ושתיהם מקרים מתחדשים עליו, באים זה בעקב זה. והבא עליו חדש מבלי ספק בעבור בואו, והחולף חדש, כי אם היה קדמון לא היה נעדר, ושניהם חדשים, ומה שאיננו נמלט מן החידושים הוא חדש, כי לא קדם לחידושים, והחידושים חדשים, אם כן הוא חדש.

פרק ג.
אי אפשר למחודש בלי עת שיתייחד בו, יתכן לקבוע בו לפניו ואחריו. והתייחדו בעתו, מבלעדי מה שלפניו ומה שלאחריו מצריך אל מיחד.

פרק ד.
האלוקים קיים קדמון לא יחלוף, כי אם היה חדש היה צריך אל מחדש, וזה משתלשל אל מה שאין לו תכלית, ולא יובן, עד שיגיע אל מחדש קדמון, הוא הראשון והוא אשר אנחנו מבקשים.

מהות האלוה

פרק ה.
האלוקים נצחי לא יחלוף, כי מה שנתקיים לו הקדמות התרחק ממנו ההעדר, כי חידוש הנעדר צריך אל כוונה, כמו שהנעדר החדש צריך אל סיבה, כי לא יעדר הדבר מחמת עצמו, אך מחמת הפכו ואין הפך לו ואין דמיון, כי מה שהוא דומה לו בכל פנים הוא הוא, לא יסופר בשנים. אבל ההפך המעדיר לא יתכן גם כן שיהיה קדמון, כי כבר התבארה קדמות מציאותו. ולא יתכן שיהיה חדש, כי כל חדש אמנם הוא עלול לקדמון הזה, והיאך יעדיר העלול – עילתו.

פרק ו.
האלוקים איננו גוף, כי הגוף איננו נמלט מחידושים, ומה שאיננו נמלט מן החידושים הוא חדש, ומן השקר שיקרהו מקרה, כי המקרה עמידתו בגוף הנושא, והמקרה מעולל לגוף הולך אחריו נשוא עליו, והאלוקים יתברך איננו נגבל ואיננו מתייחד בצד מבלתי אחר, כי זה מתנאי הגוף.

פרק ז.
האלוקים יודע כל דבר קטן וגדול ולא ימלט מידיעתו דבר, כי התבאר שהוא ברא הכל וסדרו ותקנו, כמו שאמר: [תהילות צ"ד ט] הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט, ואמר: [תהילות קל"ט יב] גם חשך לא יחשיך ממך, ואמר: [תהילות קל"ט י"ג] כי אתה קנית כליותי.

פרק ח.
האלוקים יתברך חי, כי כבר נתקיימה לו החכמה והיכולת, אם כן נתקיימה לו החיות, אך לא כחיותנו הנגדרת בהרגשה ובתנועה, אבל חיות, ענינה השכל הגמור, והיא הוא והוא היא.

פרק ט.
האלוקים חפץ, כי כל הבא ממנו באפשר שיבוא הפכו או העדרו, או קודם העת אשר בו, או אחריו, ויכולתו על שני העניינים שווה, ואי אפשר שלא יהיה חפץ ישיב היכולת אל אחד מהם מבלתי האחר. ויש לאומר לומר כי מדעו מספיק משיצטרך אל יכולת וחפץ, כי מדעו מיוחד לכל אחד משני ההפכים, ומדעו הקדמון הוא הסיבה בכל חדש כאשר הוא. וזה מסכים לדעת הפילוסופים.

פרק י.
חפצו יתברך קדמון, נאות למדעו, לא יתחדש עליו דבר ולא ישתנה מאצלו, והוא יתברך חי בהיות עצמותו לא קנויה, וכן יכול ביכולתו וחפץ בחפצו, כי מן השקר מצוא דבר וסותרו יחד, ולא יאמר עליו יכול ביכולת סתם.

גזירה ובחירה

יט. אמר הכוזרי: זה מספיק למזכרת, ובלי ספק שזה אשר זכרת בעניין הנפש והשכל ואלה האמונות, אמנם הוא מועתק ממה שאתה זוכר מדברי זולתך, ואני מבקש כי אם טעמך ואמונתך, וכבר אמרת לי כי אתה מזומן חקור על זה והדומה לו, ואני סבור שאין לך מנוס מחקור בשאלת הגזרה והבחירה, מפני שהיא משאלות החכמה, אמור דעתך בזה.

כ. אמר החבר: איננו מכחיש טבע האפשר כי אם מתעקש חנף, יאמר מה שאיננו מאמין בו, כי אתה רואה מהזדמנות למה שהוא מקווה או יורה, מה שיורך שהוא מאמין, כי הדבר ההוא באפשר ויועיל בו הזימון, ואילו היה מאמין כי יהיה על כל פנים, היה נמסר, ולא היה מזדמן בכלי מלחמה לאויבו ולא בשכר לרעבונו, ואם יאמר כי הזימון ההוא צריך למי שיזדמן כבר הודה בסיבות אמצעיות ושבהם עמידת המתאחרות, והוא ימצא בעתיד החפץ בכלל הסיבות האמצעיות, אם יודה האמת ולא יתעקש, ועתיד להודות כי ימצא עצמו מונח לו בינו ובין חפצו בדברים האפשריים לו, אם ירצה יעשם ואם ירצה יניחם, ואין באמונה הזאת הוצאת דבר מדין האלוקים, אך הכל שב אליו על פנים מתחלפים, כאשר אבאר.

ואומר כי כל העלולים מיוחסים אל העילה ראשונה על שני דרכים:
אם על הכוונה הראשונה,
אם על דרך ההשתלשלות.
ודמיון הדרך הראשון הסידור וההרכבה הנראים בחי ובצמח ובגלגלים, אשר לא יתכן למשכיל המשתכל שייחסהו אל המקרה, אך אל כוונת עושה חכם, ישים כל דבר במקומו וייתן לו חלקו.
ודמיון השני שרפת האש הזאת על הדמיון לקורה הזאת, כי האש גוף דק חם פועל, והקורה גוף מתלחלח נפעל, ומדרך הדק הפועל שיעשה בנפעלו, והחם היבש שיחמם ויכלה לחות הנפעל עד שיתפרדו חלקיו.
וסיבות הפעלים האלה וההפעליות האלה כאשר תבקשם לא ימנע ממך השגתם, ואפשר שתמצא סיבות סבותם עד שתגיע אל הפלכים ואחר כך אל עילות הפלכים ואחר כן אל העילה הראשונה. ובאמת אמר האומר, כי הכל בגזירת הבורא, ובאמת אמר האחר בבחירות במקרים בלתי שיוציא מאומה מהדברים ההם מגזירת האלוקים. ואם תקצר תקרב מציאות זה בחלוקה הזאת: המעשים יהיו אלוקיים או טבעיים, או מקריים, או מבחריים.

והאלוקיים מהסיבה הראשונה – יוצאים על כל פנים אין להם סיבה זולת רצון האלוקים ית'. והטבעיים מסיבות אמצעיות – מוכנות להם ומגיעות אותם אל תכלית שלמותם, בעוד שלא ימנע מונע מאחד מהשלושה חלקים.
והמקריים מסיבות אמצעיות גם כן, אך הם במקרה לא בטבע ולא בסדר ולא בכוונה, ואין להם הכנה לשלמות, יגיעו עדיו ויעמדו אצלו, ומתנים בהם בחלקים השלושה האחרים.
אבל הבחיריים סיבתם חפץ האדם בעת בחירתו, והבחירה מכלל הסיבות האמצעיות.

"האפשר"

ולבחירה סיבות משתלשלות אל הסיבה הראשונה, השתלשלות מבלי דוחק, בעבור שהאפשר נמצא, והנפש מונח לה בין העצה והפכה, תעשה מה שהיא רוצה מהם, וצריך שתשובח או שתגונה. מה שלא יחויב זה בשאר הסיבות האמצעיות, כי לא תגונה סיבה טבעית ולא מקרית, אף על פי שהאפשר נמצא בקצתם, כאשר לא תאשים התינוק והישן כאשר יזיקו, והיה באפשר הפך זה, אבל אינך מאשימו מפני הסתלק המחשבה ממנו.
התראה אשר הם מכחישים האפשר, האינם כועסים על מי שיזיקם בכוונה, או הנמסרים הם למי שיגנוב בגדיהם ויזיקם בקור, כאשר נמסרים אל הרוח הצפונית כשהיא מנשבת ביום קור עד שתזיקם, או יאמרו שהכעס כוח כוזב נקבע לבטלה, שיכעס האדם על דבר מבלעדי דבר אחר, וכן שישבח ויגנה ויאהב וישנא וזולת זה. אם כן אין לבחירה מצד שהיא בחירה סיבה הכרחית, כי תשוב הבחירה ההיא הכרח, ויהיה דיבור האדם הכרחי כמו תנועת דופקו, ובזה מה שתכחישהו הראיה, כי אתה מוצא עצמך יכול על הדבור ועל השתיקה, בעוד שתהיה בממשלת השכל ולא ימשלו בך מקרים אחרים.
ואילו היו החידושים מכוונים כוונה ראשונה מהעילה הראשונה, היו נבראים לעיתם עם כל רגע, והיינו יכולים לומר בעולם וכל אשר בו, כי עתה בראו הבורא, ולא היה למופתים עניין שיפלא האדם מהם, כל שכן שיאמין בעבורם, ולא היה לעובד יתרון על הממרה, כי שניהם עובדים עושים מה שהושמו לעשותו. והובאו אליו עם דיבות גדולות משיגות האמונה הזאת, והגדולה שבהן הכחשת העין כאשר אמרנו.

ידיעה ובחירה

אבל הדיבה המשגת מי שאומר בבחירה בעבור הוציאו קצת הדברים מגזירת האלוקים יתברך, יש לטעון עליה במה שקדם זכרו, כי לא הוציא אותם מגזירתו כל עיקר, אבל משיבם אליו בדרך ההשתלשלות. ותשיגנו אחרי כן דיבה אחרת, והוא הוציאו הדברים ההם מידיעתו, כי האפשר הגמור מוסכל בטבעו.
וכבר האריכו בזה המדברים, ויצא להם כי הדעת אותו במקרה, ואין ידיעת הדבר סיבה להיותו, ולא תכריח ידיעת האלוקים בהוות, והם עם זה באפשר שיהיו ושלא יהיו, כי אין הידיעה במה שיהיה היא הסיבה בהיותו, כאשר הידיעה במה שהיה איננה סיבה להיותו, אך ראיה עליו, כי הידיעה לאלוקים ולמלאכים ולנביאים ולידעונים.
ואילו הייתה הידיעה סיבה להוויה, היה בדין שיהיו אלו עתידים בגן עדן לידיעת האלוקים, אלו שהם צדיקים, מבלי שיעבדו, ואחרים בגיהנם, לדעתו שהם עתידים לחטא, מבלי שיחטאו, והיה בדין שישבע האדם מאין אכילה, לידיעת אלוקים שהוא ישבע בעת פלוני, ובטלו הסיבות האמצעיות. ואילו היו בטלות, היה מסתלק מציאות הכוחות האמצעיות. והיה מאמרו: [בראשית כ"ב א] "והאלוקים נסה את אברהם" על נכון, להוציא עבודתו מן הכוח אל הפועל להיות זה סיבת טובתו, כמו שאמר: [בראשית כ"ה ט"ז] יען אשר עשית את הדבר הזה כי ברך אברכך.
ובעבור שהיו החידושים צריכים להיות אלוקיים או זולתם מן החלקים, והיה באפשר שיהיו כולם אלוקיים, בחר ההמון ליחסם כולם אל האלוקים, להיות זה יותר חזק באמונה.

אך יש למכיר להכיר עם מעם ואיש מאיש וזמן מזמן ומקום ממקום ועניינים מעניינים אחרים. ויראה כי החידושים האלוקיים לא נראו על הרוב כי אם בארץ מיוחדת. והיא אדמת הקודש, ובעם מיוחד, והם בני ישראל, ובעלי דת האמיתית, ובזמן ההוא ועם העניינים ההם אשר נתלו בהם ממצוות וחוקים, נראה בסידורם כל מאווי לב, ונראה בקלקולם כל רעה, ולא הועילו העניינים המקריים והטבעיים דבר בשעת הקלקלה, ולא הזיקו בשעת הסידור.
ועל כן היו בני ישראל טענה בכל אומה על האפיקורסים אשר ראו דעת אפיקורוס היוני, באומרו כי כל הדברים הם נופלים במקרה, כי לא תראה בהם כוונת מכוון, וסיעתו נקראים בעלי ההנאה, כי סברתם, כי ההנאה היא התכלית המבוקשת, והיא הטובה סתם.

ובקשת בעל התורה מן המצווה בה שיהיה נכבד אצלו, מוסר כל חפציו אליו יתברך, ומבקש למוד אם הוא חסיד, או אותות וכבוד אם הוא נביא, או המון נרצה עם העניינים הנזכרים בתורה מן העתים והמקומות והמעשים, ואיננו משגיח בסיבות הטבעיות והמקריות, וידע כי רעתם דחויה ממנו, אם בלמוד שיתקדם לו בהצעה לרעה ההיא, או בכבוד שיעשה לו בעת הרעה ההיא. אך טובת הסיבות המקרית איננה נמנעת מן הרשע, כל שכן מהחסיד. וטובת הרשעים הוא בסיבות ההם המקריות והטבעיות, ואין דוחה לרעתם כשתבוא, אבל החסידים יצליחו בסיבות ההם המקריות, והם בטוחים מרעתם.

וכמעט שאצא מעניין כוונתי. ועתה אשוב אליו ואומר כי דוד עליו השלום הביא שלשה חלקים בסיבות המוות, ואמר: [שמואל א' כ"ו י]
כי אם ה' יגפנו, והיא הסיבה האלוקית,
או יומו יבוא ומת, והיא הסיבה הטבעית,
או במלחמה ירד ונספה, והיא הסיבה המקרית.
והניח החלק הרביעי, רוצה לומר המבחרית, כי אין אדם שיש לו דעת בוחר במות, ואע"פ ששאול המית את עצמו, לא מבחרו המות, אך לדחות התעללות האויב בו.

וכמו החלקים האלה בדיבור, כי דיבור הנביאים בעת שלובשת אותם רוח הקודש בכל דבריהם מכוון מן העניין האלוקי, ואין לנביא דבר בבחירה מדבריו.
והדיבור הטבעי הם הרמזים ותנועות הראויות לעניינים שרוצים להליץ בעדם, ומביאה הנפש אליהם בלעדי הסכמה קודמת, אבל הלשונות המוסכם עליהם הם מורכבים מעניינים טבעי ומבחרי.
והדיבור המקרי הוא דבור המשוגעים בעת שיגעונם, לא יסודר ממנו עניין ולא יגיע אל חפץ מכוון.
והדיבור המבחרי הוא דיבור הנביא בעת נבואתו, או דברי הדעתן המחשב, המחבר מליצתו ובוחר דבריו כפי שיראה שהוא ראוי לכוונתו, ואילו היה רוצה, היה מחליף כל דבר מהם בזולתו, ואם היה רוצה, היה מניח עניין ולוקח זולתו.

ויש לייחס כל החלקים האלה אל האלוקים יתברך בדרך השתלשלות, לא שהם בכוונה ראשונה ממנו. ואם איננו כן, דברי התינוק ודברי מטורפי הדעת ומליצת הדברן ושירי המשורר, דברי האלוקים יתעלה מכל זה.
אבל טענת העצל על הזריז באומרו כבר קדם בדעת אלוקים מה שיהיה, איננה טענה, כי זה כמו אמרו אילו היה אומר כי אשר יהיה אי אפשר לו שלא יהיה אומר לו אמת הוא, אבל לא תמנע הטענה הזאת שייקח האדם העצה הטובה, ותזמן כלי מלחמה לאויבך והמזון לרעבונך, כאשר יתברר לך כי הצלתך או אבדתך אינם נגמרים כי אם בסיבות האמצעיות. ומכללם אך החזקה שבהם, שתבחר בזריזות ובהשתדלה, או בעצלה ובעיכוב, ואל תטען במה שיקרה למעטים ובעתות מעוטות ובדרך המקרה מאבוד המשתדל והינצל המופקר הפתי, כי שם הבטחה יש לו עניין מובן בלתי עניין שם הסכנה, ואין דעתן בורח אל מקום הסכנה ממקום הבטחה, כאשר הוא בורח ממקום הסכנה אל מקום הבטחה, ומה שיקרה במקום הסכנה מן ההצלה, יאמר כי הוא נפלא, ומה שיקרה במקום הבטחה מן מיתה, יאמר שהוא דבר חוץ לטבע.

הבחירה בהשתדלות חובה

והבחירה בהשתדלות חובה. ומסיבות ההשתדלות, עצתי זאת למי שיאמין בה, ומסיבות ההפקר, העצה שהיא סותרת העצה הזאת, והכל שב בהשתלשלות אל האלוקים, אך אשר יהיה בגזירה גרידא הוא הכבוד והאותות, וזה אין מצריך אל סיבות אמצעיות, ואפשר שצריך אליהם, כהצלת משה מן הרעב ארבעים יום מבלתי הכנת מזון, ואבדן עם סנחריב מבלי סיבה נראית, אך בסיבות אלוקיות אינן אצלנו סבות, מפני שאין אנו יודעים אותם. ובהם יאמר כי לא יועיל בהם ההזדמנות, והוא אמת.
אבל הזימונים הנפשיים, והם סודות התורה למי שידעם והתחכם בהם, הם מועילים מביאים הטוב ודוחים הרע. וכאשר ישתדל האדם בסיבות האמצעיות, אחר שיימסר אל האלוקים במה שנעלם ממנו בלב שלם, ימצא טוב ולא יחטיא. אבל היכנסו בסכנה הגמורה לביטחונו באלוקים, נכנס תחת ולא תנסו את ה'.
אבל המאמר בשווא בצוותו בעבודה למי שקדם בדעתו שימרהו או שיעבדהו, איננו שווא, כי כבר הקדמנו וביארנו כי המרי והעבודה לא יגמרו כי אם בסיבות האמצעיות, והייתה סיבת עבודת העובד הצווי בעבודה, וכן קדם בידיעתו שהוא עובד, ושסיבת עבודתו שמוע תוכחתו, וכן קדם בדעתו מרי הממרה בסיבות האמצעיות, אם בחברת הרעים או בתגבורת מזג רע, או נטות אל התענוג והמנוחה, ותוכחתו לו מקל ממריו, כי מן המפורסם כי לתוכחת רושם בנפש על כל עניין, וכי הממרה תתפעל נפשו לשמע התוכחות אפילו מעט ההפעלות, כל שכן כשתהיה התוכחות להמון, כי יש בהם על כל פנים מקבל, וכבר הועיל ואינו שווא.

הקדמות להבנת הבחירה החופשית

תחילת ההקדמות אשר בהם קיום העצה הזאת, ההודאה בסיבה הראשונה, ושהוא עושה חכם, ושאין במעשיו שווא, אך כולם בחכמה וסדור אין בהם קלקול. וכבר התיישב זה בנפשות, בהתבונן ברוב הבריאה ומה שנשתרש ממנה בנפש המשתכל, עד שהאמין שאין במעשיו קלקול, ואם יראה במקצתם, לא תתקלקל אמונתו בעבור זה, אבל ייחסהו אל סכלות נפשו ומעוט הבנתו.

וההקדמה השנית, ההודאה בסיבות אמצעיות אך אינם פועלות, אבל הם סבות, על דרך החומר או על דרך הכלים, כי השכבת זרע והדם חומר לאדם, ואברי ההזרעה מחברים ביניהם והרוחות והכוחות כלים משמשים בחפץ האלוקים, ויגמר בהם צלמו וקוו וגידולו והזונו, ואפילו בדבר הנוצר יש שצריך אל הסיבה האמצעית, כעפר אשר היה חומר אדם, ואי אפשר שלא להודות בסיבות אמצעיות.

וההקדמה השלישית, כי הבורא יתברך נותן לכל חומר הטובה שבצורות שאפשר לו לקבל, והמתוקנת שבהם, ושהוא יתברך מטיב, לא ימנע חנינתו וחכמתו והנהגתו מדבר, וכי חכמתו בפרעוש וביתוש על הדמיון איננה מקצרת מחכמתו בסדור הגלגלים, אך התחלפו הדברים מחמת חומריהם, ואין לך לאמור למה לא בראני מלאך, כאשר אין לתולעת לאמור למה לא בראני אדם.

וההקדמה הרביעית, ההודאה כי למציאות מדרגות עליונות ותחתונות, וכל מה שיש לו הרגש והשגה וחוש, מעולה מאשר אין לו זה, בעבור קירבתו ממדרגת הסיבה הראשונה, אשר הוא השכל בעצמו.
וכי הפחות שבצמח יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבמוצאים,
והפחות שבבהמה יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבצמח,
והפחות שבאדם יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבבהמה.
וכן הפחות שבבני תורת האלוקים יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבאומות שאין להם תורת האלוקים, כי התורה שהיא מאת האלוקים, מקנה הנפשות מנהג המלאכים ותכונתם, וזה מה שאין משיגים אותו בלמוד. והראיה על זה, כי ההתמדה על מעשה התורה ההיא מביאה אל מדרגת הנבואה, אשר היא הקרובה שבמדרגות האנושיות אל האלוקים.
אם כן בעל התורה הממרה טוב מאשר אין לו תורה, כי הוא כבר הקנתהו תורת אלוקים מנהג מלאכותי, השקיף בו על מדרגת המלאכים, אף על פי שמריו בלבל אותו עליו והפסידו, נשאר לו ממנו רשמים ונשאר באש הכוסף אליו, אבל אם היו נותנים לו הבחירה, לא היה בוחר שיהיה במדרגת מי שאין לו תורה, כאשר האדם כאשר יחלה ויעונה במכאוביו, אילו היו נותנים לו הבחירה שיהיה סוס או דג או עוף מתענג בלי מכאוב, ויובדל בינו ובין השכל אשר יקרבהו אל מדרגת האלוהות, לא היה בוחר בו.

וההקדמה החמישית, כי נפשות השומעים מקבלות רושם לתוכחת המוכיח, כאשר תהיה בדברים מקובלים, ולתוכחת באמת על כל פנים תועלת, ואם איננה משיבה הממרה מעשות הרע, יקדח בנפשו מן התוכחת ההיא ניצוץ, ורואה כי המעשה ההוא רע, וזה חלק מן התשובות והתחלה לה בו.

וההקדמה השישית, כי האדם מוצא מנפשו יכולת לעשות הרע, ועזבו העניינים אשר הם אפשר לו, ומה שנמנע ממנו, לא נמנע כי אם להעדר הסיבות האמצעיות, או לסכלות האדם בהם. והדמיון בזה: רש נכרי איננו יודע להנהיג, רוצה למשול בעם, וזה נמנע ממנו, ואילו היו נמצאות הסיבות האמצעיות ויהיה הוא חכם להתעסק בהם, היה נגמר רצונו במי שסיבותיו נמצאות וידעם וינהיגם, ממה שמושל בביתו ובבניו ובעבדיו, ויותר מזה אבריו, יניעם כאשר ירצה וידבר במה שירצה, ויותר מזה מחשבתו ודמיונו, יצטייר לו הקרוב והרחוק בעת שירצה ועל העניין שירצה, כי הוא מושל בסיבותיו האמצעיות.

ועל כן לא יתכן שינצח החלש את החזק בשחוק האשקאק"ש הנקראת שטרנ"ג בערבי, ולא יאמר הצלחה ורוע מזל ארדישי"ר במלחמת האשקאק"ש, כאשר יאמר במלחמת שני מלכים נלחמים, כי סיבות הארדשי"ר ומלחמת השטרנ"ג נמצאות כולם, וינצח החכם בהנהגתו תמיד, ולא יירא סיבה טבעית שצריך להתנות בה ולא סיבה מקרית, אלא בעת נכרי מחמת התעלמות, וההתעלמות נכנס בסכלות כאשר אמרנו.

ועם כל זה הכל מיוחס אל הסיבה הראשונה בדרכים הנזכרים. אך אל הכוונה הראשונה, בחידושי בני ישראל כל ימי היות השכינה בתוכם, אבל אחר כן העניין מסופק אלא בלבות המאמינים, האם החידושים [האלה] בכוונה ראשונה מן האלוקים או בסיבות גלגלים או מקרים. ואין טענה פוסקת, אך הטוב שייוחס הכל אליו יתברך, כל שכן הדברים הגדולים כמות והניצוח והמלחמות וההצלחה והחסרון והדומה לזה.

חתימת הספר

במה רצוי לחקור?

כא. אמר החבר: זה והדומה לו החקירה עליו טובה, ועל איכות דיני האלוקים בעבדיו ותלותם במה שתלאם הנביא עליו השלום, מן פוקד עון אבות על בנים לשונאיו ועושה חסד לאלפים לאוהביו (שמות כ), ושקול עון ועון עם עונש ועונש, ממה שבא במקרא ובדברי רבותינו (ר"ה טז), ומה שמשיבים אותו בתשובה ומה שאין משיבים, ותנאי התשובה, ומה שיבא מן הצרות על דרך הבחינה והניסיון, ועל דרך הפירעון מעוון שקדם, ועל דרך התמורה בעולם הזה, ועל דרך התמורה בעולם הבא, או בעבור עוון אבות, ומה שיבוא מן הטובות לזכות שקדם, או בעבור זכות אבות, או לבחינה וניסיון. והמזג הפנים האלה וזולתם ממה שדעתם עמוקה ואפשר שיגלה בחקירה ברוב הסבות, בצדיק ורע לו רשע וטוב לו (ברכות ז).
ומה שאיננו נגלה, יימסר בו העניין אל דעת האלוקים וצדקו יתברך, ויודה האדם בסכלותו בסיבות האלה הנגלות כל שכן הנסתרות.

וכאשר יגיע בדבריו אל העצם הראשון ומה שהתחייבו בו מן המידות, ייבדל מהם ורואה בעדם מסך אור בהיר מנצח הראות, וימנע ממנו השיגו בעבור קצרת ראותנו ודעתנו. לא בעבור הסתרו והחסרו, כי הוא בהיר ונגלה מפורסם ביותר אצל בעלי הרואות הנבואיות משיצטרכו אל הבאת ראייה. ותכליתנו מהכרת אמיתותו שנכיר בטבעיות מה שלא הייתה סיבה דבר מן הטבעים, נייחסהו אל כוח בלתי גשמי אבל כוח אלוקי, כאשר אמר גאלינו"ס בכוח המצייר, וישים לו יתרון על שאר הכוחות, ורואה שאיננו מחמת המזג, אבל לעניין אלוקי. ובאותות שאנחנו רואים בהפוך עין העצמים ושנוי המנהגים ובריאות נמצאות, לא היו מבלי תחבולה קודמת.

וזהו ההפרש בין מה שנעשה ע"י משה ובין מה שעשו החרטומים בלטיהם, אשר אם היו מחפשים עליהם היו מוצאים התחבולה, כמו שאמר ירמיה: הבל המה מעשה תעתועים, בעת פקודתם יאבדו. רוצה לומר אם תפקדם ותחפש עליהם יהיו לאפס, והעניין האלוקי כל אשר תחפש עליו תמצאהו כזהב הנקי.
וכאשר יגיע אל המדרגה הזאת נאמר כי יש שם בלי ספק עניין שאיננו גשמי מנהיג כלל הגשמיים, ודעותינו נלאות מחקור עליו, אם כן נבחן בפועליו יתברך ונעמוד מספר עצמו, כי אלו היינו משיגים אמיתותו היה זה חסרון בו. ואל נשגיח לדברי הפילוסופים אשר מחלקים העולם האלוקי אל מדרגות, אך כולם אצלנו מדרגה אלוקית, מאחר שנפרד מההגשמה, ואין כי אם אלוה מנהיג הגשמיים.

ואשר הביא הפילוסופים להרבות האלוקים, בחינתם בתנועות הגלגלים, ספרום והגיעום אל יותר מארבעים, וראו כי לכל תנועה מהם סיבה זולת סיבת האחרת, והוציא להם העיון כי התנועות ההם חפציות לא הכרחיות ולא טבעיות, והתחייב שתהיה כל תנועה מנפש, ולכל נפש שכל, והשכל ההוא הוא מלאך נפרד מחומר, וקראו השכלים ההם אלוקים ומלאכים ועלות שניות וזולת זה מהשמות, ואחרית מדרגתם והקרוב מהם אצלנו השכל הפועל: אמרו כי הוא מנהיג העולם הזה התחתון, ואחר כן השכל ההיולני, ואח"כ הנפש, ואח"כ הטבע, ואח"כ הכוחות הטבעיות והכוחות החיוניות, וכוח אבר אבר, וזה כולו דקדוק יקנה חידוד לא אמת, והנפתה לו על כל פנים אפיקורוס.

ונעזוב ראית הקראים במצוות דוד לבנו: ואתה שלמה בני דע את אלוקי אביך ועבדהו [דברי הימים א' כ"ח ט] וראייתם מזה, שצריך לדעת את האלוקים ידיעה ברורה ואחר כן התחייב עבודתו. אבל הזהיר לסמוך על אביו וזקניו להאמין באלוקי אברהם יצחק ויעקב, אשר דבקה בהם השגחתו וקיים להם ייעודיו בהרבות זרעו, והנחילם ארץ כנען, וחנות שכינתו בתוכם, וזולת זה, וכמו זה הוא אמרו: [דברים כ"ט כה] אלוקים אשר לא ידעום, ואשר לא ידעתם [דברים י"ג ג] לא רצה בהם הידיעה באמיתתם, אבל אשר לא ראיתם מהם לא טוב ולא רע, ואין צריך שתקוום ולא שתיראום.

החבר רוצה לעלות לא"י

כב. ואחר כן היה מעניין החבר שהסכים לצאת מארץ כוזר ללכת ירושלים, ויחר למלך כוזר על פרידתו ודבר עמו על זה, ויאמר לו: מה תבקש היום בירושלים ובארץ כנען, והשכינה נעדרת מהם, והקורבה אל האלוקים מושגת בכל מקום בלב הטהור והכוסף החזק, ולמה תכניס עצמך בסכנות המדברות והימים והאומות המתחלפות.

ערכה של א"י

כג. אמר החבר: השכינה הנראית עין בעין היא אשר נעדרה, כי איננה נגלית כי אם לנביא או להמון נרצה במקום המיוחד, והיא אשר אנחנו מצפים לה, באומרו: [ישעיהו נ"ב ח] כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, ובאומרנו בתפילתנו ותחזינה עינינו בשובך לציון. אך השכינה הנסתרת הרוחנית, היא עם כל ישראל אזרחי ועם כל בעל דת האמיתית, זך המעשים, טהור הלב, נפשו ברה לאלוקי ישראל.
וארץ כנען מיוחדת לאלוקי ישראל, והמעשים לא ישלמו כי אם בה, והרבה ממצוות יש בטלות ממי שאינו דר בארץ ישראל, והלב והנפש אינם טהורים וזכים כי אם במקום שיודעים בו שהוא מיוחד לאלוקים, ואילו היה זה בדמיון ובמשל, כל שכן שהוא אמת כאשר קדם באורו. ותתעורר התשוקה אליו ותטהר הנפש בו, כל שכן מי שהולך אליו ממקום רחוק, וכל שכן למי שקדמו לו עונות, והוא מבקש כפרת האלוקים, ואי אפשר לו בקורבנות אשר היו קבועים לכל עוון ועוון מזדון ושגגה, ויסמוך על מה שאמרו רבותינו: גלות מכפרת עוון, כל שכן אם יהיה הגלות למקום רצוי.
אבל הסכנה בים וביבשה אינה נכנסת באומרו: [דברים ו' ט"ז] לא תנסו את ה' אלוקיכם, אך סכנה שהוא מסוכן כמו מי שתהיה לו סחורה מקווה שירוויח בה. ואילו היה מסוכן יותר מזה כפי תשוקתו וקוות הכפרה, היה הדין עמו בהיכנסו בסכנות, אחרי אשר חשב עם נפשו והודה על מה שעבר מימיו, הסתפק בו והחזיק בשאר ימיו ברצון אלוקיו ויכנס בסכנה, ואם יצילנו אלוקיו ישבח ויודה, ואם ימיתהו בעונותיו ירצה ויודה, ויאמין כי התכפר לו במיתתו רב עונותיו. ורואה אני זה יותר עצה טובה מאשר יסכנו נפשם במלחמות בעבור שיזכרו בגבורה, או בעבור שייקחו שכר גדול, ושיותר קלה היא הסכנה הזאת מאשר יכנסו במלחמת הרשות כדי לקבל שכר על המלחמה.

כוח חרות ועבדות

כד. אמר הכוזרי: לפנים היית בוחר בחירות, ואני רואה אותך עתה שאתה רוצה להוסיף עבדות וחובות שתהיה חייב בהם כשתדור בארץ ישראל, ממצוות שאין אתה חייב בהם הנה.

כה. אמר החבר: אבל אני מבקש החירות מעבדות הרבים, אשר אני מבקש רצונם ואיננו משיגו, ואפילו אם אשתדל בו כל ימי חיי, ואילו הייתי משיגו לא היה מועיל לי, רוצה לומר עבדות בני אדם ובקשת רצונם. ואבקש עבדות אחר, יושג רצונו בטורח מעט, והוא מועיל בעולם הזה ובבא, והוא רצון האלוקים, ועבודתו הוא החירות האמיתי, וההשפלה לו הוא הכבוד על האמת.

כו. אמר הכוזרי: כאשר אתה מאמין בכל מה שזכרת כבר ידע האל מצפונך, ורחמנא לבא בעי, יודע המצפונים ומגלה הנסתרות.

שלמות הרצון המעשה, ולהפך

כז. אמר החבר: זה אמת כאשר ימנע המעשה, אבל האדם מונח לו בינו בין מאוויו ומעשהו, והאדם נאשם כאשר איננו מביא השכר הנראה אל המעשה הטוב הנראה, ועל כן נאמר: [במדבר י' ט] והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם והיו לכם לזיכרון לפני ה' אלוקיכם, זיכרון תרועה [ויקרא כ"ג כ"ד]. לא שהאלוקים צריך אל הזכרה והערה, אך שהמעשים צריכים לשלמות ואז יהיו ראויים לגמול, כאשר צריכים עניני התפלה לבטא בהם על השלמות הגמור מהתחנה והבקשה, וכאשר יהיה המעשה והכוונה שלמים כראוי, יהיה עליהם הגמול, ויהיה זה על דרך בני אדם כאילו הוא זיכרון, ודברה תורה כלשון בני אדם. ואם היה המעשה בלעדי כוונה או כוונה בלתי מעשה תאבד התוחלת, אלא במה שאי אפשר המצאת הכוונה. והתוודות על המנע המעשה מועיל קצת תועלת, כהתוודותנו בתפילתנו באמרנו ומפני חטאינו והדומה לזה. ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ינחץ העניין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, – רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה.

כח. אמר הכוזרי: אם הדבר כן, מנעך אשם, ועזרך מצווה, האלוקים יעזרך על כוונתך, ויגזור לך הטוב כבקשתך והשתדלותך, ויהיה לך עוזר וסומך, וירבה שכרך על בר לבך ומצפונך, כי הוא בעל הטובה ואלוקי החסד והגמול, ואין אלוה מבלעדיו ואין צור זולתו, יעשה עמך כחסדו עם המכוונים כוונתך לשמו ברחמיו.
אמן אמן סלה.