אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה (ישעיה לה ה)
העם ההלכים בחשך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם (שם ט א)
דברים אחדים
ברוך אתה ה' א-להי וא-להי אבותי, א-להי אברהם יצחק וישראל עבדיך, שהחייתני וקיימתני והגעתני עד כה למלא רצונו חפצו כספו וכמהו של רבנו הגדול הרמב"ם, אשר אוה כל שארית ימיו להריק מכלי אל כלי את ספריו הערביים, ולהלבישם מחלצות השפה העברית החביבה עליו, כמו שכתב בתשובה לחכמי צור ביחס לספר המצוות:
"וניחמתי מאד על שחברתיו בלשון ערבי מפני שהכל צריכים לקרותו ואני מצפה עתה להעתיק אותו ללשון הקדום בעזרת ש-די".
כל שכן וקל וחומר הספר הקדוש הזה שבו אצורה גנוזה נשמתה של היהדות, מהותה של דת משה וישראל, שכל אדם מישראל חייב ללמדו ולשננו כדי שיוכל לפחות ל"סור מרע", ויזכה הזוכה להגיע ל"ועשה טוב", שבודאי הייתה משאת נפשו של רבנו לתרגמן ללשון הקדש כדי להטיב עד כמה שאפשר ליותר ויותר בני אדם. להציל נפשות רבות מרחף במרחבי התהו המחשבתי, ולהביאם אל מרבצי הדעת והתבונה, למלטם מן ההעדר ולהנחותם אל היש, ומן האפסות אל המציאות, כי רבים רבים הם אשר עסקו בפרטים ושכחו את עיקר העיקרים, ויש אשר אמנם פנו אל דרך הקדש אך שקעו את ימיהם בדיונים ובפלפולים בהמצאות אשר מי יודע אם יארעו אי פעם, והזניחו את יסוד היסודות וצמוד החכמות ידיעת ה' ברוך הוא כמו שפתח רבנו את ספרו הגדול משנה תורה:
"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא ימצאו אלא מאמתת המצאו… הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת".
כי בלעדי ידיעת היסוד הגדול הזה כפי היכולת, עלול האדם להיות חיצוני שומר מצוות בלי שירגיש בכך, אשר לדעת רבנו עצם עשיית אותן המצות באיברים החיצוניים ללא ידיעת המצווה בהן וללא ידיעת מהותן ומטרתן אינן אלא כפי הגדרת רבנו בח"ג פנ"א:
"כמי שחופר גומה בקרקע וכמי שחוטב עצים ביער".
ושמא כדאי להביא את פירושו במס' נדה ספ"ו:
"א"ר יהושע עד שאתם מתקנין את השוטות באו ותקנו את הפקחות".
ופירש שם רבנו:
"ועניין דברי ר' יהושע שהוא אומר במקום שנדבר ונדון בטועות נדון בשאינן טועות היאך דיניהן, כאלו רומז שסוג זה של דיון שאנחנו בו קשה מאד ודיניו מרובין, ואין אנו יכולים להגיע לתכלית החלוקים הרבים שאפשרות מציאותן קרובה, ולמה לנו להניח הנחות שאפשרותן רחוקה כגון זו שתראה בין השמשות דוקא וביום ידוע ומסוים, וזה רחוק שיארע, ואם נתעסק בדיון במה יהיה הדין בזה יתרחב הדבר ונטרד מלעסוק בנחוץ יותר".
והדברים ברורים שר' יהושע מזהיר אותנו לבל נרבה לעסוק בהמצאות פלפוליות לשמן, כי אינן אלא הטרדת זמן יקר שחייבים היינו למצותו בידיעת "מה יעשה ישראל" כלומר בידיעת האסור והמותר המציאותי, וביסוד היסודות אשר עליו צוה דוד לשלמה בנו-
"דע את א-להי אביך ועבדהו" (דה"א כח ט).
ועקבי הוא רבנו לגישתו זו, במסכת נדרים פ"ב מ"א במחלוקת ת"ק ור' יהודה היאך היא שטת בית שמאי כתב רבנו:
"וכיון שדברי ר' יהודה הם בשם בית שמאי ודברי בית שמאי דחוים לא אכפת לנו אמרו איך שאמרו".
בימינו היו דוחים גישה זו בשצף קצף [17] "עמארצות" והמיושבים היו אומרים "בעל ביתיות", ואלו רבנו הגדול לא כן עמו, יודע הוא היטב את היקף החומר העצום שעל האדם מישראל ללמוד כדי לדעת את מצוות ה' אלהיו אשר על כך נצטוינו:
"ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם" (דברים ה א).
למידה הבאה לידי שמירה למידה הדרושה לחיי יום יום, לבל יהיה האדם בור המדמה להיות ירא חטא. יודע הוא רבנו רוחב הקף ההכנות במדעים הלמודיים שחייב אדם ללמוד כדי שיהא בו הכח והיכולת לחדור לעומק הדברים שהוא חייב לדעתם שהם "יסוד היסודות ועמוד החכמות לדעת את ה'".
וכך מדגיש הרמב"ם יסוד זה בכל מקום מאז שחר עלומיו, ואם אפשר לומר מאז הכירו את בוראו ועד אחרית ימיו, וכך כתב כבר בתחלת פירושו למשנה סוף מסכת ברכות:
"כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד".
ועד אחרית ימיו בחברו ספרו זה וכפי שאכתוב לקמן. כלום מסוגלים אנו לחדור לעומק דבריו אלה שהוא חוזר עליהן גם בפתיחתו לספרו הגדול "משנה תורה", דומה שכולנו קוראים אותן כמלהג לחש לסגולה ולא יותר. ומכאן באה התקפתו העזה של רבנו על אותם המתקדשים והמטהרים, הלוך וטפוף ילכו, האומרים אל תגש בי כי קדשתיך, אשר נדמה להם שהם יודעים לישא וליתן במלחמתה של תורה, ולמה לי לומר מלים משלי, אביא לשון רבנו כלשונו ודיי.
וז"ל בפתיחתו למאמרו הנפלא מאמר תחית המתים:
"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר ספר משנה תורה] ראינו שאין מן הצדק שנגש למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים [דיני התורה הלכותיה ומשפטיה] ואניח יסודותיו מוזנחים לא אבארם ולא אדריך לאמתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם ושהוא מחכמי ישראל באמת ושהוא יודע דרך הלכה וישא ויתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף. אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם, וכדומה לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו. וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד, ושהם מסופקים, והם מדמים שהם \חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי שנבאר בחבוריה ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותן היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה כמו שבארנו במורה [ח"א פרק לד שם סקר המדעים ההכשרתיים שחייב אדם ללמוד בטרם יעסוק במדעי הא-לוהות, ראה שם ובהערה]. ולפיכך העדפנו שיהו הדברים האמתיים מקובלים אצל הכל לא פחות מזה, ולפיכך הזכרנו בהקדמת חבור המשנה יסודות… כלומר מה שקשור ביחוד, ובעולם הבא, עם שאר היסודות. וכך עשינו גם בחבור הגדול הנקרא משנה תורה… והזכרנו כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהו אותם הנקראים תלמידי חכמים או גאונים או איך שתרצה לקרוא אותם, בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים… וכל זה נבנה על יסודות דתיים. ולא ישליכו ידיעת ה' אחרי גום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם".
ראה שם מהדורתי. ולפיכך תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה [לפי שטת רבנו בהלכות תפלה פ"א הל' ד] בברכת אמת ויציב:
"אשרי איש אשר ישמע אל מצוותיך".
העשייה המופשטת באברים החיצוניים עדיין אינה הכל, לא זכה ל"אשרי" מפי אנשי כנסת הגדולה אלא מי ששומע אל המצוות. מי שחש אותן באדמיותו, או כלשון התורה "בצלם א-להים" אשר בו, וכפי שהגדיר רבנו את הדבר היטב בחבורו בהלכות אסורי ביאה [פרק יד הל' ג]:
"שאין צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצות אלו ויודען".
וברור כי כוונתו ב"בעל החכמה" מי שידע את ה' והכיר את בוראו ידיעה אמתית כפי שנתבארה בפרק אחרון מספר זה, וזוככה וטוהרה בח"א פרקים נ-סט. והכוונה במלת "ויודען" למה שתומצת בח"ג פרק נא. ויתכן שיאמר אדם [18 ] אין בדעתו שהוא גוף ולא כח בגוף, ואין לו צורך בלמידת ספר זה, ידע כי אינו אלא מרמה את עצמו, כי במקום הגוף או כח בגוף יבוא אותו המוצר הכוזב שבסוף פרק ס מחלק א.
וכמה תמציתיים וקולעים הם דבריו של מרן הגראי"ה קוק זצ"ל על תפישתו המחשבתית של רבנו במאמרו ב"הארץ" ערב פסח התרצ"ה. ולא אמנע מלהביא כאן שורותים מדבריו:
"רבנו משה בן מימון חי וקיים, הוא היה חי את חייו הנפלאים והקדושים בזמנו, והוא חי חיי אמת. חיים נצחיים בנשמתו האחדותית בגנזי מרומים, וחי עם עמו ועם כל טהורי הלב והרוח ביצירותיו הנשגבות המאירות את מחשכי הדורות לעולמים".
וסיים מאמרו:
"זהו הרמב"ם וזה כחו הנפלא, כחו לאלהיו, אשר אהבו ואשר ידעו ואשר עבדו באמת בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, ומכחה של אהבה תמימה ומושלמת זו הופיעו כל הגדולות והנפלאות, אשר האיר על ידם את מחשכינו באישיותו הכבירה ובספרותו העומדת לנס עולם".
עלינו איפוא לעמוד על רגלנו להודות ולהלל ליוצר המאורות אשר ברא את המאור הגדול הזה להאיר לדורות. כי להקות להקות הטוענים את המחשבה עמדו לה ליהדות, וכל אחד מנסה להלעיטנו מחשבותיו – הזיותיו. אך איש מהם לא נסה להראותינו את ידו החזקה וזרועו הנטויה בחכמתה המעשית של תורת ישראל, איש מהם לא נסה להראותינו את שלמות יכולתו ביתר המדעים הניתנים למשישה ולבחינה מעשית, מדברים הם גדולות גדולות בשטחים שהסופיסטיקה יכולה למצוא בהם ידיה ורגליה, בקרקע רכה ואבקית שכל מדרך כף רגל ואף של קלניתא עשוי להטביע בה רשומו, הקץ לדברי רוח. רבנו הגדול הוא היחידי אשר נטה ידו החזקה והעלה את כל פניני בראשית מנבכי ים הספרות ההלכית היהודית, חרזה בחוט של זהב ותלאה בצואר היהדות הוא ספרו היד החזקה. וזו היא הערובה ליכולתו הכבירה, רבנו הוא היחידי אשר הראה כי לו עשר ידות ביתר המדעים ההכשרתיים וזו היא הערובה ליכולתו השפוטית ולצדק שיקוליו במדעי הרוח. ספרו זה של רבנו הוא בית היוצר לשכלול השכל האנושי ולטביעת דעת האדם במטבע תורת ישראל והאמונה היהודית, ואם כדברי רבנו בפירושו למסכת חגיגה פ"ב מ"א:
"כל שלא חס על כבוד קונו, הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'",
הרי אפשר לומר כי ספר זה "ערש הכבוד". ואם גופו של רבנו הגדול נעדר מאתנו זה מאות בשנים הרי רוחו ועטו חיים וקיימים לעולמי עד, ולא אמנע מלהביא כאן דברי הפילוסוף הנודע אבי נצר אלפאראבי במאמרו "פצוץ אלחכם" וז"ל מתורגם:
"אל תחשוב כי העט כלי דומם, והלוח שטח שטוח, והכתב כיור מרוקם. אלא העט מלאך רוחני והלוח מלאך רוחני, והכתב ציור האמתיות. והרי העט מקבל את העניינים שבדבר ומפקידם בלוח על ידי הכתיבה הרוחנית, ואז יצא המשפט מן העט והסכום מן הלוח… ומהם ישוט אל המלאכים אשר בשמים, ואחר כך שופע אל המלאכים אשר בארץ, ואז ימצא הסכום במציאות".
עלינו איפוא לעתד את עצמנו להיות המלאכים אשר בארץ, כדי שישפיעו עלינו המלאכים אשר בשמים אותו השפע המתהווה מציור האמתיות אשר צייר רבנו על ידי האותיות שחקק בדפי הניר.
ואסיים כאן באמרת אמת של האדמו"ר ר' פנחס מקוריץ זצ"ל כפי שהובא בספר חכם הרזים עמ' סו, שם סופר כי בנו רצה פעם להשאיל ספר מורה הנבוכים, ושאל לאביו ולא רצה להשאיל את הספר הנ"ל ואמר לו:
"ספרים של הרמב"ם כשהם בבית מביאים יראת ה' לאדם",
מי חכם ויבן כמה אמתית וקולעת היא אמרה זו.
רבים תעו טעו בהבנת דברי רבנו בתחילת הקדמתו לספר זה בתארו שהספר נכתב לאדם דתי שלם באמונתו שכבר עיין במדעי הפילוסופיא ונבוך בפשטי עניינים . ודמו שלא נכתב ספר זה אלא לנבוכים, דמו כי מה שכתב רבנו שם "ועיין במדעי הפילוסופיא וידע עניניהם" שזה לגריעותא, ואף גדולים שגו ברואה, או שהשגו מתוך מטרה מגמתית. ואיני צריך לומר שאלו ראו דבריו במאמר תחית המתים שהבאתי לעיל היו נפקחים עיניהם, או היו נמנעים מלהשגות [19] את אחרים, אלא אף אלו שמו לב למשל שנשא בחלק השלישי פרק נא, לא היו אומרים מה שאמרו אם מתעייה או מהתעיה. וכך הם הלכי מחשבתו של רבנו בכל אמריו בהקדמתו למשנה ובפירושו למשנה ראשונה של פרק חלק בסנהדרין, ובהלכות יסודי התורה, ובעשרות מקומות פזורים ברחבי תורתו. ולא הייתי צריך להזכיר את זאת אלמלי שכבר נכתב בספרים.
ויורשה לו להוסיף כאן הערה כללית. יש שרבנו מבאר עניין נבואי מסוים או פסוק נבואי כל שהוא, שהכוונה בכך ל"מציאות" תיאורתית מסוימת שהייתה בעתה אמת מוחלטת, ולאחר שאותה המציאות התערערה במשך הזמן, מה יהא על כל אותו הביאור, כגון באור המרכבה שראה יחזקאל, נראה, גם בלי שנחדור לעומק תפישות מסוימות של רבנו על מהויות מסוימות כלליות ובלתי כלליות שאין המקום לבארן, יכולים אנו לומר, אף אם מה שנאמר נדמה לנו בלתי תואם את המציאות, הרי עצם הפנית מחשבתנו באותם המקראות לאפיקים מסוימים דיינו, לבל נכשל חלילה בהגשמה מודעת או בלתי מודעת על ידי הנחת התארים וכדומה, ומבחינה זו נוכל לומר לפשטנים גם לכם חשוב מה שלא אמר יותר ממה שאמר, כי בהודיעו אותך שזה משל ולאיזו פסגה מגיע המשל דיינו, ועל כך חייבים אנו לו תודה. וכיוצא בזה הוא טיפולו בכל אותה המערכת האסטרונומית עם "הגלגלים" וכדומה שהייתה בזמנה מציאות שהוכחה.
זמן כתיבת הספר
אשר לקביעת זמן כתיבתו של ספר מורה הנבוכים, חייב אני לשחזר ימי חיי רבנו וסדר כתיבתו. רבנו נולד בשנת דתתצ"ח ארבעת אלפים ושמונה מאות ותשעים ושמונה ליצירה, שהיא שנת אתמ"ט אלף וארבע מאות וארבעים ותשע לשטרות. ואין אמת בדברי המקדימים שנת לידתו לשנת דתתצ"ה, ובודאי גם לא בדברי המקדימים לשנת דתתצ"ג, ותאריכים אלה בנוים על תהו. ובהיותו כבן עשרים ושלש שנים כלומר בשנת דתתקכ"א ליצירה היא שנת אתע"ב לשטרות החל בכתיבת פירושו למשנה, וסיים אותו בשנת דתתקכ"ח היא שנת אתע"ט לשטרות בהיותו בן שלשים שנה, כמו שכתב בסוף פירושו לסדר טהרות וכפי שכתבתי שם במהדורתם [באותה שנה לפני אלפים שנה הוכרז סיום בנין המקדש, ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת… ויבן הבית רמ"א ו א), והם יצאו בשנת בתמ"ח הרי בתתקכ"ח]. תאריך זה מופיע בכל כתבי היד וגם בנדפס, ומאד תמוה הדבר שכל כותבי תולדות רבנו התעלמו מדבריו הוא ונזקקו למקורות מפוקפקים. ויש שאף העיזו להציב זיוף למה שכתב בסוף פירושו למשנה והציעו לזייף במקום "בן שלשים" "בן שלשים ושלש שנים". וכעבור שמונה שנים כלומר בשנת דתתקל"ו ליצירה היא שנת אתפ"ג לשטרות אנו מוצאים את רבנו באמצע כתיבת ספרו הגדול היד החזקה, שכך כתב בהלכות שמטה ויובל פ"י הל' ד:
"שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן, שהיא שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה".
והרי הוא אז בן שלושים ושמונה שנים. ויש להניח שכל תכנית חיבורו היד החזקה הייתה ערוכה לפניו מראש כפי שדרכו ומנהגו לעשות וכפי שכתב בהקדמתו למשנה "וכאשר תיארתי לעצמי עניינים אלו נחלצתי לכתוב החבור שיזמתי" ראה שם מהדורתי עמ' מח, כי אין מדרכו של רבנו לגשת לעבודה ללא תכנית מפורטת וערוכה מראש כאותו אדריכל המשרטט לפניו את כל תכנית מפעלו לפרטי פרטיו. ולפיכך יש להניח שכל החומר היה מאוסף ומגובש פחות או יותר, וכבר קבע לעצמו סדר ספריו והלכותיו לפרטי פרטיהן והחל בסידורו ועריכתו הסופית על הסדר, [20] כפי שהוא עצמו פירט לנו תכניתו לבנין היד החזקה בהקדמתו לספר המצות, שחברו כעין אלפון לחבורו הגדול, ראה מהדורתי האחרונה עמ' א-ד, שם התוה תכניתו בארוכה ובפרטות, ואם כן אם נניח כפי שצריך להניח שהחל בו מיד לאחר סיום פירוש המשנה, לאחר מתן שנה אחת שהוא זמן סביר לאישיותו של רבנו לכתיבת ספר המצות, יוצא אפוא שהחל בכתיבת חיבורו משנה תורה בהיותו כבן שלשים ושתים, ואם כתיבת מחצית הספר כלומר עד הלכות שמטה ויובל נמשכה כשבע שנים תן לו עוד שבע שנים אחרות למחצית השניה, נמצא אם כן שסיים את ספרו היד החזקה בהיות בגיל למעלה מארבעים וחמש שנים. ובמשך שאר ימי חייו התמיד להכניס בו תקונים ושפורים הוסיף וגרע, שנה וחזר ושנה כדרכו וכמדתו שהאמת ורק האמת לבדה היא האמת בעיניו והיא נר לרגליו.
נראין הדברים כי כשכבר הגיע רבנו לספר השמיני הוא ספר עבודה עדין לא הוציא החוצה אף ספר מספרי משנה תורה, ורק אז גבר עליו לחצם של תלמידיו ומעריציו ישרי הלבב טהורי המחשבה השואפים בערגה לכל מוצא פיו ושותים בצמא את דבריו ושלא הייתה להם יותר סבלנות לחכות עד לגמר המפעל ובקשו ממנו שימסור להם כבר את הספרים המוכנים, והוא בחסדו נעתר לבקשתם, ואז כתב את ההקדמה ומסר להם את החלקים הראשונים, שכך אנו מוצאים שההקדמה נכתבה כשנה אחת לאחר הספר השביעי, וכך כתב בהקדמתו:
"ועד זמן זה שהיא שנה שמינית אחר מאה ואלף לחרבן הבית, והיא שנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושלשים ושבע לבריאת עולם"
דתתקל"ז. לי נדמה כי כל אותם חשבונות המולדות והתקופות כלומר מהלכי הירח והשמש שבהלכות קדוש החדש מפרק ששי והלאה ואשר אין להם שייכות ישירה לעצם ההלכות והדינים שנפרטו בחמשת הפרקים הראשונים של הלכות קדוש החדש, לא נועדו מלכתחילה להיכנס שם, וכל הלכות קדוש החדש הייתה רק חמשת הפרקים הראשונים בלבד, כי אז היה עדין בדעתו לחבר חבור מיוחד באותם העניינים , כלומר בכל תורת האסטרונומיא, כמו שכתב בפירושו למשנה ראש השנה פ"ב מ"ז:
"ואבאר לך בחבור מיוחד עניין העבור הזה שבידינו ומה היא המטרה בו בראיות ברורות".
ראה שם מהדורתי והע' 17. אך במשך הזמן חזר בו מיזמה זו מפני שראה שכבר נכתבו חבורים רבים וטובים בתורה זו ואין לו מה להוסיף כמו שכתב כאן בספר זה חלק ב פ"ב, ואותם הדברים המעטים השייכים לנו כיהודים אין בהם כדי ספר, לפיכך החליט לספח אותם ארבעה עשר הפרקים להלכות קדוש החדש, ודבר זה עשה שנתים לאחר שגמר את ספר זרעים שהוא הספר השביעי, ושנה אחת לאחר שכתב את הקדמת כל החבור, שכך כתב בהלכות קדוש החדש פי"ד הל' טז:
"משנה זו שהיא שנת יז ממחזור רס, שהיא שנת תתקל"ח וארבעת אלפים ליצירה, שהיא שנת תפ"ט ואלף לשטרות, שהיא שנת ק"ט ואלף לחרבן בית שני".
לאחר סיום ספר משנה תורה מן המסד ועד הטפחות החל לגבש את ספרו הקדוש הזה, וכחמש שנים נמשך חיבורו ליטושו ודיוקו, כי אע"פ שכל ספרי רבנו קב ונקי, סדורים ובנוים בדיקנות מרובה, הרי בספר זה דייק כפל כפלים כמו שכתב בסוף הקדמתו לספר זה ד"ה צוואת מאמר זה. ונסתיים חבור המורה בסביבות שנת את"ק לשטרות דתתקמ"ט ליצירה בהיותו כבן חמישים ואחת שנה. שהרי בראשית שנת אתק"ב לשטרות דתתקנ"א ליצירה כאשר כתב את מאמרו החשוב מאמר תחית המתים, מדבר הוא על ספר מורה הנבוכים כעל ספר ידוע ואף הביא ממנו מובאות רבות, ראה מהדורתי שם ציינתי כל המובאות שהובאו מספר זה. ומאחרי גיל חמשים ושלש עד סוף ימיו נלחץ מאד תחת עול הצבור ועול המלכות בטפול בחוליהם כפי שפירט במכתבו לר"ש טיבון וכידוע לכל.
הדברים ידועים שכבר קדמו לרבנו הרבה ספרי מחשבה בישראל ומהם ודאי שאינם ידועים לנו כיום. מן הידועים ספרי רס"ג כלומר הנבחר באמונות ובדעות והקדמותיו ופירושיו למקרא [21] שכולם מקשה אחת של מחשבה מעמיקה והשקפת עולם, וכן ספרי ר' שלמה בן גבירול ופיוטיו, יהודה הלוי ושיריו, רבנו בחיי בן בקודה, ר' נתנאל ברבי פיומי ועוד. ואע"פ שאפשר למצוא פה ושם זהות רעיונית בספרי רבנו עם הספרים שקדמוהו, הרי יתכן באמת שהושפע מהם או הסכים להם באותם רעיונות, ויתכן כי לא מניה ולא מקצתיה אלא אתרמויי אתרמי כמקובל ששני נביאים מתנבאים בעניין אחד. לא כן רבנו סעדיה גאון שהשפעתו על רבנו הייתה עצומה מאד מכוונים שונים, כי בבית משפחת רבנו כלומר בבית ר' מימון העריצו מאד את רס"ג ותורתו כמו שכתבתי במבואי לספר הנבחר באמונות ובדעות של רס"ג, והשפעתו על רבנו הייתה גדולה מעברים שונים ומבחינות שונות, יש שרבנו אמץ רעיונות רס"ג ואף האריך הרחיב בהם ובססם, ויש שתקף אותם בחריפות רבה כפי שהדגמתי במבואי שם ולא אחזור עליהם כאן ויש ובדברי רס"ג ועצם טיפולו בנושא מסוים עורר את רבנו לעסוק באותו נושא כפי דרכו שיטתו ומדתו הוא, ועל הרבה מהם ציינתי בהערותיי לספר זה, וכל זה בלי להזכיר את רס"ג בשמו אף פעם אחת, אלא או בציון סתמי "אחד הגאונים" או "מי שקדמני" וכיוצא, בבחינת "הכל יודעים" כדאיתא ביבמות צו ב, ופעמים תוקף רבנו את מי שפירש כך בלי לרמוז שום רמז.
תוך כדי טיפולי בספר זה, לא פעם נראית זהות רעיונית בעניין מסוים בין רבנו ופילון אלכסנדרוני במאמריו השונים על הבריאה, הנבואה, תפישת הא-להות, עיקרי היהדות, פעמים תחלת הרעיון ולא המסקנא, ופעמים המסקנא ולא הדרך המובילה אליה. ובלבי ספק רב אם ראה רבנו ספרי פילון, כי אלה כתובים ביונית, ורבנו לא ידע שפה זו, ואף לא תורגמו ספרי פילון לערבית כספרי הפילוסופים היונים, לכן נראה לי כי אותם דמויי זהות אינם אלא מקריים, כיון שהמטרה לשניהם אחידה להסביר מקראות התורה ומסורת חז"ל שפשטיהם לכאורה נגד המושכל, וכיון שהחומר הנדון הוא אחיד, והמטרה שאליה צריכים להגיע היא כמעט אחידה, אין זה פלא שאי שם באמצע הדרך מוצאים אנו מפגשי רעיונות, גם בלי התדברות.
מהדורתי
לנוסח המקור השתמשתי בעיקר במהדורת ד"ר יששכר יואל הוצאת יונוביץ ירושלם תרצ"א, שהיא מיוסדת ע"פ מהדורתו של הד"ר שלמה בן אליעזר מונק, פריס 1866 – 1856. ולאחר עיון מקיף במהדורה זו והשואה עם כמה וכמה כתבי יד תימן, נוכחתי לדעת כי שינוים רבים יש בין נוסח תימן לנוסח מהדורה זו, רוב השינויים הם בלתי חשובים לעצם העניין, אך כמה מהם חשובים ואפילו חשובים מאוד, כנראה שאותו הנוסח שנשלח לפרובנצא לחכמי לוניל ואשר ממנו תרגם ר"ש הוא שנתפשט באירופא, ואלו הנוסח שיצא לתימן היה שונה מעט ואף מדוייק יותר. ולפיכך נוס' הר"ש תואמת כמעט את נוסה מונק על כל שגיאותיו, אזכיר כאן אחת לדוגמא, בח"ג פכ"ב דן רבנו על ספר איוב והביא מחלוקת חז"ל אם הוא מעשה שהיה או שאינו אלא משל, ובפרק שאחריו כאשר בא להסביר שטות איוב וחבריו פתח "כאשר הונחה זו פרשת איוב או כאשר אירעה" וכוונתו לפי אחת משתי ההנחת שנחלקו בהן חז"ל. בנוסח מונק נפלה טעות במקור במקום "או למא גרת" או כאשר אירעה, נכתב "אול מא ג'רת" בתחלה כאשר אירעה. וכך תרגם ר"ש:
"כאשר הונח זה העניין של איוב תחילת מה שאירע"
ואין זה אלא שבוש באותו כתב היד של המקור שנשלח לפרובנצא. ומכאן ברור כי רבנו לא הגיה אותו הטופס שנשלח לר"ש ולא הייתה לו אפשרות וזמן לעסוק בכך, אלא כמנהגו מסר לאחד מתלמידיו להגיהו, וקרוב בעיני הדבר כי המגיה היה הבחור יהושע בן אחותו שהיה מצוי לפניו בכל עת והעתיק מפיו הרבה תשובות לשואלים, ורבנו רק אישר ואימת שהוגה מספרו, כי [22] שגיאות כאלה לא יתכן שרבנו ראה אותה ואלו הנוסח שהגיע לתימן מסורת בידינו מאבותינו שחכמי תימן בזמנו שלחו לא פעם לבלר תלמיד חכמים להעתיק להם ספרי הרמב"ם ולהגיהם הטב הטב, ולפיכך הגהתי את המקור על פי כמה כתבי יד מתימן, אך כיון שראיתי שהם כולם זהים כמעט בכל, פרט לשנויים קלים הסתפקתי בציון נוס' שלשה מהם בלבד, אע"פ שבדקתי כשבעה כתבי יד. עצם העמוד הנחתי בעיקר נוסחת מונק, ונוס' כתבי היד הצגתי למטה בשולים, ובמקרים שנראית נוסחת מונק משובשת הנחתי בעמוד את הנוסח הנכון לדעתי, ואלו נוס' מונק הצגתי למטה בשולים בסימן אות מ. ועתה לשלשת כתבי היד מתימן שרשמתי את נוסחותיהם:
א) כתב יד חשוב מאד, חסר מתיחלת חלק א עד פרק כ, וחסר מסוף החלק השלישי מפרק מח והלאה, ואלה הושלמו בכתב יד מאוחר, כ"י זה נכתב בתימן לפי הערכתי בסוף המאה הראשונה לאלף השישי, כתוב בכתב נאה מאד. ראשי הפרקים מקושטים בצבעים שונים אדום צהוב וירוק נאים מאד, צבעים שהופקו בתימן בזמנים ההם מאבנים, וצבע זה היה נקרא "חסן", את כתב היד הכרתי בתימן ואף היה בהם עד שנת תרצ"ז. הוא היה רכוש יורשי ר' יוסף ב"ר סאלם אלבדיחי, (עליהם ראה ספרי הליכות תימן עכו 102) וכאשר החילותי להכין את המקור ולהגיהו הצטערתי מאד על שאין בידי אותו כ"י חביב ואשר למדתי בו פעמים רבות עוד לפני סבי זצ"ל, באחד הימים התקשרתי עם ידידי הרב ד"ר מאיר בניהו נ"י ושאלתיו שמא יש בידו כ"י מתימן, ושמחתי לשמוע מפיו תשובה חיוביות וברצון נענה לבקשתי להשאילני הספר לשם הגהה והשואה, וכאשר הלכתי לקבלו אורו עיני כשראיתיו, הלא זה הוא אשר חיפשתי זמן רב, ואשר כה אויתי למצוא אותו, מתברר שהוא רכש אותו מידי מוכר ספרים. הספר נשאר בידי עד גמר העבודה, ועל כך גם ברוך יהיה. נוסחותיו במדה שלא הכנסתים בעמוד הובאו בציון ב.
ב) כתב יד שני הוא של הרה"ג סעדיה ב"ר יחיא צדוק הי"ו שכתבו בעצמו בתימן לפני כחמישים שנה בהשגחתו של סבי זצ"ל, הוא נכתב על פי כתב יד עתיק. והגיהו ודייקו פעמים רבות. לרבות גם בשעת הלמוד לפני סבי זצ"ל. דכירנא כד הוינא טליא כאשר היו באים בכל מוצאי שבת לאחר תפלת ערבית כחמשה עשר תלמידים מובחרים ללמוד מורה הנבוכים, ור' סעדיה היה בין הלומדים כשספר זה לפניו, ועתה זכיתי שיהא שוב ספר זה לפני, וברוך יהיה על כך. נוסחת ספר זה הובאה בציון ס.
ג) כתב יד לא שלם החביב עלי מאד, זהו כתב ידי אני אשר כתבתיו בשנת התר"צ בהיותי כבן שתים עשרה שנה, בהשגחתו ובפיקוחו המתמיד של סבי, ולעתים קרובות כאשר עייפתי והפסקתי מלכתוב לקח את הדף והמשיך לכתוב כדי לעודדני, ולפיכך יש בו כמה וכמה דפים שבאמצע הדף כמה שורות בכתב יד"ק של סבי זצ"ל, את הספר העתקתי מתוך כתב-יד עתיק מאד שהיה בבית הכנסת "אלשיך" ואשר מראהו וצורתו חקוקים בזיכרוני עד היום. עצם הכתב לא היה מעשה לבלר אומן, אך כנראה שהיה תלמיד חכמים כי הוא היה מדויק להפליא. כאשר הובאו ספרי לארץ עם העלייה הגדולה מתימן נגנב ממחסני התאחדות התימנים ארגז אחד מספרי וכתב יד זה היה בתוכו, ולאחר שנואשתי למצוא דבר, והנה בשנת תש"כ בערך הודיעני אחד מידידי שהוא ראה כתב ידי אצל פלוני אלמוני והוא מוכן להחזירו לי תמורת תשלום, הסכמתי לכך וכעבור זמן הביאו אלי עם עוד שני ספרים משלי שהייתה עליהן חתימתו של סבי, ושלמתי תמורתן רמב"ם חדש שלם הוצאת ווילנא מהדורת פרדס. נוסח כתב יד זה הבאתי בשנויי הנוס' בסימן ק.
[23] במהדורת ר' יששכר יואל הובאו בסוף חלופי נוסחאות מכמה כתבי יד, אני לא ראיתי צורך לרשום נוסחותיהם במהדורתי זו מפני שרובן זהות עם אחד מכתבי היד שהשתמשתי בהם, ובמידה שאינם זהים עם אחד מכתבי היד הרי אינם משנים מאומה לעצם העניין, וכדי שלא להטריד את הקורא יותר על המידה נמנעתי מלהביאן כאן והרוצה יעיין עליהם שם.
תרגומים קודמים
ובטרם אומר מלים אחדות על תרגומי אומר דברים אחדים על תרגומי קודמי, ויתכן שיהו בדברי אלה דברים שלא הייתי צריך לאומרם, ונאלצתי להאריך בהם ולאומרם כדי לסלק מעל רבנו לזות שפתים שכבר טפלו עליו אחרים שהיה "מפוזר" באי אלה דברים ופעל בלי שימת לב, דברים שאין בהם אמת כלל. ונוסף על כך כדי להסביר את מניעי לכל העבודה הגדולה הלזו אשר הטלתי על שכמי.
לתרגום ר' שמואל ב"ר יהודה אבן טיבון. נראה לי כי ר' שמואל לא עסק במחשבה – פילוסופיא בראשית ימיו, והתמסר בעיקר ללמודי הרפואה שזה היה מקצועו כפי שהוא נקרא "הרופא" ובתואר זה מזכירים אותו כל הראשונים שהזכירוהו, ראה לדוגמא קרית ספר לר' מנחם המאירי במאמר ב ח"ב, ואף השפה הערבית למד רק מזקיקותו ללמוד ספרי הרפואה שהרציניים שבהם היו כתובים בערבית כגון ספרי ר' יצחק ישראלי גדול הרופאים בעולם בזמנו, ועד אחרון באותן הדורות רבנו ז"ל שגם הוא כתב ספריו הרפואיים בערבית. אך לא הייתה לו שפה זו שפת דבור שגורה כלל, כמו שכתב בהקדמת תרגומו לספר זה:
"וכל שכן בלשון הערבית שידיעתי בה מעוטה כי לא גדלתי בין אנשיה ובארצותיה ולא באתי עד תכונותיה".
ואף על פי כן גברו עליו הפצרותיהם של חכמי לוניל ובראשם החסיד ר' יהונתן הכהן שואפי החכמה והתבונה השותים בצמא כל טיפה הנוטפת מדליו של רבנו הגדול, ואז נעתר להם לגשת אל המלאכה בסומכו על כך שמה שלא ידע יעיין בספרים שתרגם אביו [אשר אנו יודעים כמה כבד ולא בהיר תרגומו] וכך כתב שם:
"ונשענתי על שני דברים האחד מהם שאעיין בכל מלה מסופקת בספרים שהעתיק אבי המעתיקים אבא מורי ז"ל ובספרי דקדוק הלשון הערבי ובספרי הערב הנמצאים אתי, והאחר שאם ישאר לי שום ספק אשלחנו אל הרב הגדול המחבר".
ואז כתב את אשר עם לבבו כלומר על הרעיון לתרגם את הספר לעברית ושלח בשורתו לרבנו, בצירוף שאלות אחדות על מקומות טעות או בלתי מובנים לו במורה, רבנו הגדול שמח מאד על הרעיון אשר זהו כמהו כספו מאייו לתרגם את ספריו הערביים לעברית וליהדם גם בלבושם החיצוני, ובטרם יכיר רבנו את יכולת האיש ושגרת לשונו מיהר לכתוב לו דברי שיר הלל ושבח תוך התפלאות על כך שאדם היושב בארץ העלגים יודע שפה שאינה שפת המקום. ואחרי שכבר שמע רבנו דברי הלל ושבח מפי רבים על אביו ר' יהודה אבן טיבון אשר ספרו לו שתרגם הרבה מספרי החכמה מערבית לעברית, ואשר משמע מלשון רבנו שלא ראה כלל תרגומיו של ר' יהודה לא לחובות הלבבות ולא יתר תרגומיו, וידיעותיו ובקיאותו של זה ידועים לרבנו רק מפי השמועה כמו שכתב בתשובתו המפורסמת לר' שמואל וז"ל:
"כל כתבי התלמיד החשוב היקר המשכיל המבין, נזר התלמידים, צבי החכמים כבוד החכם ר' שמואל בן החכם ר' יהודה אבן טיבון הספרדי זצ"ל, ומקודם שנים שמענו שמע השר הנכבד החכם כה"ר יהודה אביך זצ"ל והודענו ברוב חכמותיו וצחות לשונו בלשון הגרי ולשון עברי מפי אנשים חכמים וידועים מאנשי עיר… גם הוא ספר לי אודות החכם הנכבד אביך זצ"ל והודיע לי כל הספרים שהעתיק מספרי הדקדוק ומספרי החכמות, ולא ידעתי שהניח בן, וכיון שהגיעו אלי כתביך [24] בלשון העברי ולשון הערבי והבנתי ענייניך ויופי ציורך וראיתי המקומות שנסתפקו לך במאמרנו הנכבד מורה הנבוכים, והמקומות אשר הרגשת בהן בשיבוש הסופר, אמרתי אז כאשר אמר בעל השיר הקדמוני, לו את אבותיו ידעו אז אמרו, היא מעלת האב לבן נוסעת".
אם כן ברור אפוא כי איגרתו זו של רבנו נכתבה רק מפי השמועה על אביו ומהתרשמותו ממכתבי ר"ש בעברית ובערבית ומהם למד על שליטתו אך טרם ראה לא תרגומי הבן ולא את תרגומי האב. ואע"פ שנראה לכאורה מסוף אותה האיגרת שכבר ראה מקצת תרגומו למורה, כבר הוכיח הפרופ' י. זנה במאמרו בתרביץ שנה י ובסכומו שם עמ' 146. שאיגרת זו אינה אלא צירוף של כמה אגרות שנשלחו מאת רבנו אל ר"ש בתקופות שונות, וסוף האיגרת נכתבה בתקופה יותר מאוחרת.
נראין הדברים כי במשך הזמן עסק ר"ש בתרגום החלקים הראשונים של המורה, לא אעסוק כאן בקביעת תאריכים כי אין זה מענייני וכבר טפל בכך הפרופ' י. זנה שם. וכשהיה בידו חלק הגון שיכול להראותו לדוגמא שלחו אל רבנו בצירוף שאלות נוספות מהם שאלות תרגומיות כלומר היאך ראוי לתרגם פה והיאך ראוי שם, ומהן שאלות לבירור ולפירוש מה שלא הבין. נראה לי כי כאשר הגיעה הדוגמא לידי רבנו נוכח לדעת כי לא זו הדרך ולא זו העיר, הספר אשר היה נקרא במתק שפתים ובקלות, נהפך כי נהמא אקושא בחניכי. תחלה עכב רבנו את תשובתו זמן רב כי הדוגמא הפיגה את התלהבותו ושככה אותה, ורבות הסס היאך לענות ומה לענות, והוכחה לכך כי זמן רב נמשך עד אשר השיב ולא שמחלתו גרמה לכך, ומחלתו שמשה עלה להתנצלות, כי גם בימי מחלתו נהג להשיב לשואליו בכך שהקריא את דברי תשובתו לבן אחותו וזה כותב מפיו על הספר ובדיו, ורבנו רק חתם שמו בשולי האיגרת. שכך כתב ר"ש בשנים שלשה מקומות שאינו זוכר אם שאל לרבנו על אותו דבר, משמע שעבר זמן רב עד שהשיבו רבנו. ולקמן אעתיק מובאות אלה, וכאשר סוף סוף החליט רבנו לענות ענה כלאחר יד וכרוצה לצאת ידי חובת הנימוס בלבד, וכל מה שנדמה שהביע קורת רוח מן התרגום אינם חורגים מגינוני נימוס גרידא. כאשר הגיעו התשובות לידי ר"ש לא ידע פשר הדבר וחשב כי רבנו טיפוס של "המלומד המפוזר" שלא תפש ולא ידע את השאלה וענה שלא "בדרי דאוני", או כפי שאומרים שלא לעניין, והנני מביא קטעים שבהן הגיב ר"ש על תשובות רבנו לפי מספרי הקטעים כפי שפורסמו ע"י י. זנה בתרביץ שם.
"ח) ואני לא שאלתיו על זה, אמנם שאלתי על אמרו הרחוקה שבהקדמות והוא לא זכר הקרובות וצריכין עדיין אנחנו למודעי.
ט) וזה מורה על טהרת [צ"ל טרדת] לבבו והתפזר רעיוניו.
כו) ואני לא שאלתיו על חסרון, ואני שאלתיו על דבר אחר.
כז) וכמדומה לי שטרדת לבבו העלים ממנו…
לא) והארכתי בשאלה מאד וביארתי כל ספקותי וקושיותי וראיתי הרב לא ענה על אחת מהן איני יודע אם מנעתו טרדתו אם לא ראה הכתב שהייתה בו זאת השאלה כי איני זוכר אם הייתה עם יתר השאלות… ועדין אנו צריכין לשאול שנית.
לב) מה שאמר הרב ששאלתיו לפרש בפרק טו איני זוכר ששאלתי מעולם והפרק הזה כולו מובן, ואפשר שחליף הפרק ההוא הרב מפני טרדתו".
לי נראה ברור כי הר"ש שגה בדמותו שרבנו מפוזר ואינו יודע את אשר הוא עושה חלילה חלילה, וכבר ידוע ומפורסם כי רבנו היה איש הסדר והריקנות המופתית. איש אשר לא יאמר מלה אלא לאחר שחשב עליה שבע פעמים, ואינו מניח קולמוסו על הניר אלא לאחר שהסכימה עמו רוח הקדש.
איני יודע אם ראה רבנו את תרגום ר"ש בשלמות, אף על פי שהדבר אפשרי בדוחק, כי ר"ש סיים תרגומו בסוף שנת דתתקס"ד ובטבת דתתקס"ה נפטר רבנו, כלומר חדשים אחדים לאחר שסיים ר"ש את מלאכת התרגום, ובתנאי הכתיבה הלבלרות והעתקת ספרים של אותם הימים ואף תנאי המשלוח מארץ לארץ ספק גדול אם הספיק לראותו.
[25] וכפי שאמרתי בראשית דברי בעניין זה נראה כי כאשר תרגם ר"ש ספר זה טרם עסק בפילוסופיא אך עיין במידה מסוימת באי אלה ספרים בנושא זה כמו שכתב בהקדמתו:
"ועוד ידעתי חסרוני הגדול בהבנת דברי הספר הנכבד הזה מאמר מורה הנבוכים ועניניו, מפני שרובם עניינים עמוקים מאד והוא כולל חכמות רבות ורמות, מעיני רוב אנשי עמנו אשר בגבולנו זה נעלמות, ואולי מעיני כולם מפני שאינם מתעסקים בהם ואינם נמצאות אתם, ומעט מזער פקחתי עין בקצתם כי היו אתי קצת ספריהם בלשון ערבי אשר אני יודע בו מעט, והעירני לבבי ללמוד מהם כיכלתי הקצרה".
ולפיכך באו בתרגומו הרבה אי הבנות כפי שהעירותי על כמה מהן בהערותיי, מעט מאותן אי ההבנות נגרמו בשל אי ידיעת השפה ורובן בשל אי ידיעת העניין. אך בכל אופן לא היה זר לעניינים הנדונים ולא היו חדשה מפתיעה בשבילו. זאת ועוד, ר"ש השתדל והתאמץ לרדת לעומק הדברים ככל יכולתו באותה תקופה, ובהחלט לא נהג בקלישות ובקלילות כפי שעשה ר"י חריזי וכפי שאכתוב לקמן, ולשבחו של ר"ש ייאמר כי במשך הזמן כנראה נכנס יותר ויותר לשטח זה ועסק ברצינות יתר במקצוע זה ולפיכך תקן רבות בתרגומו כמו שכתב בפירוש המלות הזרות, אשר כתבו זמן רב לאחר שגמר תרגומו כפי שכתב בפתיחתו שם, שכתבו לאחר שראה תרגומו של ר"י חריזי. ואלו בספרו "מאמר יקוו" או "יקוו המים" ניכר שכבר רכש לו ידיעה רחבה במקצוע זה. תקוני ר"ש נעשו בשני מישורים, בתרגומי מלים שהחליף במלים אחרות, וגם בתקוני הבנת משפטים שונים, וכפי הנראה מן הדוגמאות שהביא שם הרי מה שנמצא בידינו היום ונפוץ בכל גבול ישראל היא המהדורה שלאחר התקונים, אך אין בידינו הוכחה שזו היא דוקא האחרונה.
לאחר שגמר ר"ש את תרגומו ובודאי לאחר פטירת רבנו נתפשט תרגומו זה במהירות הבזק לארצות שונות בכל רחבי העולם היהודי שאינו דובר ערבית, וחכמי ישראל באמת, ישרי הלב והדעת, כבכורה בתאנה בראשיתה בלעוהו, ואנשי השוא בילעוהו, כמו שנאמר צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. כמו שכתב ר"ש בפירוש המלות הזרות אשר לו:
"והנני מודיע קצת המלות שהחלפתים בספר אחר אשר פשטה בארץ".
הגיעה ההעתקה גם לידי החרזן ר' יהודה תריזי, וכאשר ראה את כובד סגנונו ולשונו של הר"ש החליט לקלל את המשא, וכתב כי חכמי פרובנצא אלצוהו לכך. יתכן שבאמת פנו אליו חכמי פרובנצא כלומר חכמי לוניל, ואף יתכן כי אלה פנו אליו לאחר רמז דק מאת רבנו כאשר הגיעוהו דוגמאות מתרגום ר"ש וראה כובד התרגום רמז לר' יונתן הכהן מלוניל על התרשמותו מתרגום ר"ש ואלה חכו עד גמר מלאכת התרגום, וכאשר נוכחו לדעת את כבדו ועמקו בעוד הערת רבנו מרחפת באויר תודעתם החליטו לפנות לרי"ח כמ"ש בפתיחת הספר:
"הייתה עלי ידי רבותי קצת אצילי פרובנצה וחכמיה להעתיק להם ספר מורה הנבוכים… אף כי הקדימני איש נבון ומשכיל להעתיקו אף על פי שנתכוון בו להסתירו בדבריו ולהעמיקו".
תלה כאלו ר"ש בכוונה תחלה הכביד את תרגומו כדי להסתירו ולהליטו בפני ההמון, ועל זה חרה בו אפו של ר"ש ויכתוב עליו מרורות. ולקמן אביא דבריו נגד רי"ח שכנראה אין בהן הגזמה. נראה כי רי"ח לא היה ת"ח לא רק במקצוע זה כלומר המחשבה והפילוסופיא אלא אף תלמוד והלכות לא למד, ואף מה שהיה ביכולתו להבין לא נסה כלל לרדת לחקר הדברים שהוא עוסק בהן ולהבינן כפי יכולתו, אלא נהג בתרגומיו בקלישות ובקלילות כאלו הייתה זו איגרת שלומים שהעיקר בה שהשולח חי וכל היתר פטומי מילי רי"ח תרגם גם את הקדמת רבנו למשנה וגם את פירושו לסדר זרעים עד סוף מסכת תרומות ובמהדורתי העירותי עליו רבות ואזכיר כאן אחדות לדוגמא עד כמה לא שת לבו כלל לעניין המתגלגל תחת אצבעותיו ולא ידע מה הוא כי לא למד, וטעה אפילו בדברים הפשוטים, במסכת ברכות לעניין חולה שראה קרי לאונסו שאינו טעון טבילה לתפלה בזמן אותה התקנה, ורי"ח תרגם שם את המלה הערבית "אחתלם" במקום "וראה לאונסו" [26] "חולה נכאב". ולקמן ח"ג פ"ח הע' 60 תרגמה נכונה כפי שראה בר"ש. וראה גם כלאים פ"ה מ"ה. במסכת תרומות פ"ט מ"ז:
"שתלי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא"
והדברים פשוטים לכל בר בירב שאע"פ שגזרו חז"ל שיהו גדולי תרומה תרומה, לא גזרו על גדולי תרומה טמאה שיהו טמאין, וכך כתב רבנו בפירושו שם. ורי"ח שאפילו את המשנה לא למד ולא נסה לעבור עליה נתחלפה לו תיבת "טאהר" בתיבת "ט'אהר" שנדמה לו שיש נקודה על אות טית, ולפיכך תרגם במקום "טהור" "הדבר הצומח מהן נגלה ונראה לעין". וראה שם מהדורתי הע' 20. וראה עוד שם פ"י מ"ח.
ולפני שאביא דוגמאות מתרגומו לספר זה, אומר את אשר נראה לי בדבר שנחלקו בו מעיינים שונים, יש סוברים כי רי"ח לא נזקק כלל למקור הערבי אלא לקח את תרגום ר"ש ועיבד אותו, או כפי שרגילים לומר "ערך אותו", כדרך שעשה בתרגום ר"ש למאמר תחית המתים וכפי שכתבתי במבואי למהדורתי שם. אחרים סבורים שהוא תרגם מחדש מן המקור הערבי. ולדעתי כולם צדקו יחדו, לפני רי"ח היה גם המקור הערבי וגם תרגום ר"ש ומשניהם יחד הרכיב את תרגומו, וראיה לדבר כלומר שעיין במקור הערבי הם טעויות שלא יכלו לבוא לו על ידי תרגום ר"ש אלא ע"י אי ידיעת העניין וטעות במלה הערבית, כגון ח"א פנ"א תיבת "אלג'ז" בטול החלקיק, נתחלף לו הזין בנון ודמה "אלג'ן" ותרגם "בטול השדים", ולעומת זאת מטבעות לשון רבים רבים העביר אליו מתרגום ר"ש, ובמקרים רבים אפשר לומר עליו כי את הנכון שבתרגום ר"ש החליף בלא נכון, ואת הלא נכון בתרגום ר"ש אמץ לעצמו וספחו לתרגומו. ועתה אביא דברים אחדים משבושיו בספר זה.
ח"א פל"ח בבאור שפחה חרופה כתב:
"שפחה שיצאה מרשות האדון לרשות הבעל"
ותרגום זה מראה לא רק שלא שם לב למלים שלפניו, אלא גם שלא למד תלמוד ולא ידע מה היא "שפחה חרופה".
שם פמ"ו "ומאדה' אלכלאם" "וחומר הדבור" כתב "וכח ההגיון" והוא לגמרי נעדר הגיון בין מבחינת המלים שבמקור ובין מבחינת העניין.
שם פע"ג סוף ההקדמה הראשונה "אלאכואן" ההוויה, נתחלפה לו על ידי זבוב שהטיל רעי על הכף בתיבת "אלאכ'ואן" ותרגם "האחים".
שם בהקדמה הששית "לאן אלעדם" כי ההעדר, דלת "אלעדם" נתחלפה לו באות צדי ותרגם "כי העצם" וכל זה גרמה תלישותו המחולטת מן העניין.
שם בהקדמה השמינית "עלי מא יתוהם" כפי שמדמים, והכוונה כפי שמדמים ההמון שכסא הכבוד גוף, תרגם רי"ת:
"אבל גוף כסא הכבוד, אבל גוף מי שיעלה בלב".
ושגיאות כאלה למאות זרועות בכל תרגומו חוץ מבלבולות קטנות שהן חמורות כשלעצמן, ונעשו קטנות ביחס לחמורות מהן, זרועות בכל קטע ובכל משפט.
ולמה לי להאריך אביא כאן דברי ר"ש ואענה אחריו אמן, וז"ל בפתיחתו לפירוש המלות הזרות:
"שכבר הקדימני לחבר כיוצא בכוונתי המשורר ר' יהודה אבן אלחריזי אשר העתיק המאמר הזה אחרי והקדים להעתקתו שני שערים, השער האחד שער לבאר בו המלות, מלאהו הבלים וטעיות ומכשולים, והאחד שער אמר שיודיע בו כוונת כל פרק ופרק מפרקי המאמר הנכבד, כלו נאצות ומכשולות ואבני נגף… אך ראיתי להודיעו להציל העיוורים המעיינים מן המכשול אשר נתן לפניהם המשורר הנזכר בשער הנאצות אשר לו… והוא בסכלותו התפאר לחבר שער יודיע בו כוונת כל פרק ופרק… וסכלותו ומעט הבנתו עניני המאמר הצילהו משתיהם כי לא הבין כוונת אחד מהם ונשארה נסתרת כבתחילה… ואני לא מצד שנאה וקנאה אומר באמת שהשער ההוא כולו מלא מכשולים, כאשר השער אשר לפניו רובו הבלים וקצתו כזבים טעיות ומכשולים לפני סכלים ומשכילים כי יאמינו לו בפירוש המלות הערביות כל שכן עם שמעם עליו שהוא בקי בשתי הלשונות בעברית ובערבית כי כן הוא, וראוי הוא להעתקת הדברים המובנים בספרי השירים וספרי הלשון ודברי הימים שאלו הן מלאכתו ואומנותו. ואולם הרס להעתיק ספר כולל חכמות עמוקות אשר לא פקח עין בדבר מהם וגם שכלו אינו כדאי להבינם מעצמו על כן לא ידע בהם מאומה גם במלות נקלות מאד שגה בהעתקתו למאמר [ 27] הזה… גם במלים העבריות שגה מאד בדברים שאפילו התינוקות לא היו שוגים בהם… וכדי לגלות ערות ההעתקה ההיא… לבלתי הכשל בהם התרתי לעצמי לפרסם סכלות חברי… ולענוש המהביל על חטאו אשר חטא ברב זצ"ל… וכו'".
והרוצה יעיין עליו שם.
בין השיבושים שבמהדורת רי"ח, שהרכיב בחלק א שני הפרקים כו-כז לפרק אחד, עד שדמה מי שטעה כי לא רבנו חלק את הספר לפרקים אלא ר"ש אבן טיבון ואינו אמת, כי רבנו עצמו חלק ספרו לפרקים והניח שורה ריקה בין כל פרק ופרק וכתב בה "פצל" פרק. ור"ש רק מספר את הפרקים ומעתיק ספר שהגיע לידי ר"ש בתחילה שכח להניח ריוח בין הפרקים כו-כז. והוא שגרם לכל הבלבולת, ואחריו טעה רי"ח. וכשהגיע לר"ש הנוסח המוגה על פי כתב-יד רבנו תקן כראוי.
אשר לתרגומי, הרי אחר שלמדתי את הספר כמה פעמים, ואף עוד לפני סבי בהיותי עול ימים שמעתי הסבריו בעת שלמד לבחירי תלמידיו בזמן שלמדוהו לפניו במקורו בערבית ופירשו להם מפיו ככל הדרוש. גם בעת שהעתקתיו לעצמי לא פעם שאלתיו לפשר עניין זה או אחר, ואף כעת חזרתי עליו לא פעם, ואחר שביררתי לעצמי את הנוסח הנכון של המקור כפי הנ"ל תרגמתי את כולו ללא שום הזדקקות לתרגומים הקודמים כדי שלא אושפע מהבנתם ולא אוכל להבין את אשר אני מסוגל להבין באופן חפשי. בתרגומי השתדלתי לדייק ככל יכלתי הדלה, לבל חלילה אהפוך את הצלילים לצללים, ואת החרס לחרש, ובמקום שנראה לי שרבנו רומז משהו ביני חיטי השתדלתי מאד שאותו הרמז לא ייטשטש ולא ייעלם אלא ישתקף באותה המדה שהוא מופיע במקור. ולאחר שסיימתי את התרגום שוב עברתי עליו בצמידות למקור לשם בחינה ובדיקה, ואחר כך עברתי עליו ללא צמידות למקור להוכח אם ניתן לקריאה ללא מעצורים וקשיים במבנה המשפטים, כי לפעמים כאשר המתרגם קורא את תרגומו בצמידות למקור, והרי משפטי המקור סדורים במחשבתו אינו עשוי להרגיש את הקושי שבתרגום, לפיכך עברתי עליו ללא הקשר עם המקור, וכל מקום שהרגשתי קשיים כל שהם ושאפשר לתקנם בשופי שוב עיינתי במקור ותיקנתי ככל האפשר, ורק לאחר מכן השויתי תרגומי עם תרגומי קודמי ר' שמואל ב"ר יהודה אבן טיבון ור' יהודה אלחריזי. וכל מקום שמצאתי שוני בהבנת דברי רבנו עיינתי ובדקתי שוב במקור ואשר ראיתי לתקן תיקנתי, ובכל מקום שהדברים שקולים אפשר כדברי ואפשר כדברי ר"ש הבאתי את דברי ר"ש בהערותיי. ולעתים אף מצאתי בר"ש בטוי יותר נאה משלי בטלתי את שלי והכנסתי את של ר"ש, כי כל מטרתי להגיש את דברי רבנו לפני הקורא באופן הנכון והמדויק ביותר. ולא אמנע מלומר שוב את התרשמותי, כי הר"ש התאמץ בכל לבו נפשו ומאודו לרדת לעומק דברי רבנו ולדייק בהן ולבטותן ככל יכולתו, לא כן רי"ח כפי שכבר כתבתי, והשוואת תרגומו למקור ולתרגומי גרמה לי לא מעט אי נחת רוח.
בהערותיי השתדלתי לצמצם ככל האפשר, במקום שנראה לי שיש צורך להסביר דברי רבנו הסברתי בקצרה, במקום שדברי רבנו במקום אחר עשוים להוסיף הסבר לדבריו כאן הבאתי דבריו כלשונו. וכל הערותיי אינם אלא מבחינה מקומית בלבד. נמנעתי בהחלט מלהרחיב בעצם השטה או ההשקפה שהביא רבנו כדי שלא לתת מקום לנלוזי הלב להתמקם בו. ולא אחת נאבקתי עם עצמי אם לכתוב בביאור דברי רבנו וכוונתו את אשר נראה לי כפי שאני חושב, או נדמה לי כפי שאפשר שיחשבו אחרים, או לא לכתוב, יש שנמנעתי מחמת שנדמה לי שיש בדבר משום כבוד אלקים הסתר דבר, ובאלה לא היה לי צער על ההעלם. אך יש ונמנעתי מפני שהזדקרה לנגד עיני בכל כערותה רוחם הדלוחה ונפשם העבשה של אותם אשר עליהם נאמר "המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו" העלולים להוציא דברי מפשוטם ולהסיטם ממה [28] שכוונתי בהם, וכמו שכתב רבנו במאמר תחיית המתים, שיש שאדם מדייק להביע דבר במלים הבהירות, ודווקא מאותה הבהירות מדייקים ההפך המוחלט מכוונת המחבר, ע"ש, ועל זה נצטערתי רבות.
ואחזור לענייניי. אם כי עברתי כמעט על כל מפרשי המורה, אלה שנדפסו עם המורה על הדף בהוצאה הידועה, ואלה שנדפסו לבדם או שהם בכ"י כגון ר"י כספי, נרבוני, מורה המורה, גבעת המורה, ר' יחיא טביב (הרז"ה) וכדומה, ועד אחרון ר' יהודה אבן שמואל. [וכאן אעיר כי קריאת פירושו של נרבוני גרמה לי צער לא מעט. נראה שהוא היה בעל דעות חורגות מן המסור והמקובל באומה, ואף בדברים יסודיים כגון האמונה בתחיית המתים וכדומה, ולא היה אכפת לי אם היה מבטא את כפירותיו והזיותיו בתור דעות שלו, הנו ככל הפקפקנים הספקנים והכפרנים שבעולם, אך מצער הדבר שהוא מנסה להשחיל את דעותיו כאלו רבנו חלילה סבור כך, ולפעמים נדמה כי ביודעין הוא מנסה להתעות את הקורא, ויש להיזהר בו].
ובהערותיי יש שנטיתי פעם לזה ופעם לאחר, ופעם לא זה ולא זה, מחמת שנראה לי כי התרגום הבלתי מדויק הוא שגרם לפירושם, ואם ימצא הקורא כי מה שכתבתי הם דברי המפרש פלוני ידע שאינו גנוב אתי אלא לקוח בהיתר מפני שעברתי על כולם עד כמה שידי מגעת, כן הרביתי לציין לדברי רבנו ממקום למקום בספר זה עצמו, כי יש ודבר אחד פירשו רבנו בכמה מקומות בכוונה תחלה כדי להסוות ולהסתיר את כוונתו ועם קירוב המקומות שבהם דבר על עניין מסוים אפשר אולי להבין מה שרצה, לפיכך במקומות אלה נמנעתי מלפרש וציינתי ליתר המקומות בלבד מתוך נאמנות לצוואתו לא לפרש בדבריו מה שאינו צפוי ונראה לעין בלתי מזוינת. כן ציינתי מקורות והשואות למקורות אחרים, למקרא, ולדברי חז"ל, ולספרות הפילוסופית היונית והערבית ואשר חלק מהם כבר צוינו על ידי קודמי. במקומות שרבנו הושפע או חולק על רס"ג ציינתי את הדבר, כי כפי שכבר אמרתי רס"ג היה נוטע אשל המחשבה בישראל, וכל אלה שבאו אחריו לרבות רבנו אינם אלא תלמידיו הניזונים מפירותיו, ויש שנטלו מהם וזרעו ונטעו ויעשו לעצמם פרי תנובה. ויש שבהרבה עלתה ידם על ידו כגון רבנו, אך אלמלא רס"ג יתכן ולא היינו זוכים לכל הקף העניינים שטפל בהם רבנו.
בהערותייי ציינתי פעמים רבות אפשרויות שונות של תרגום. כפי שכבר העירותי במקום אחר לא הוספתי אפשרויות תרגום אלה כדי להטריד את הקורא במטר מלים, אלא מתוך הניסיון למדתי לדעת כי יש שהמתרגם בוחר את המלה המתאימה ביותר והמדויקת ביותר לדעתו, והנה בא מעיין שאינו יודע שפת המקור ותולה באותה המלה דיוקים ודקדוקים שאין לשון המקור סובלם, ואלו עלתה על לבו של המתרגם שדווקא משום שבחר אותה המלה ידייקו ממנה ויתלו במחבר מה שלא עלתה על לבו לא היה כותבה והיה מעדיף מלה אחרת שהיא פחות מדויקת לדעתו, ובלבד שלא יתלו במחבר דברים שאין להם בסיס במקור, ואף בזאת מי לידו יתקע כף שלא ידייקו מן האחרונה דיוקים יותר רחוקים מבראשונה, ובשל זאת ציינתי בהערותיי את האפשרויות השונות של תרגום מלה מסוימת או משפט מסוים לשם מניעת דיוקים בלתי נכונים, כדי שהתרגומים השונים יגינו זה על זה בדרך של גומלין.
למהדורתי זו הוספתי מפתחות שונים שיש בהם לדעתי כדי להקל על המעיין, מפתח למקרא, ללשונות חז"ל, שמות, שרשים, עניינים, וכדומה.
בדעתי היה לספח כאן רשימה גדולה של מלים ערביות ומונחים פילוסופיים שבהם השתמש רבנו, ושלא תמיד בהוראה אחת, ושיהא כעין פירוש המלות הזרות שעשה ר"ש, אלא אף בצירוף מקומן ומיון הוראותיהם השונות, ואשר יש שהשתמש רבנו במלה אחת במקומות שונים בארבע הוראות שונות. ואשר ר"ש ואין צ"ל רי"ח טרפום וערבבום ככל העולה על דל שפתם ללא שום הבחנה, אך כאשר ראיתי שהרשימה גדלה מאד ואינה עניין לאגביות אלא לחוברת מיוחדת נחמתי ממחשבתי והנחתיה לעת מצא. [29]
ואיני רשאי לסיים בלי להפטיר בשבח אכסניא של תורה הוא ניהו "מוסד הרב קוק" בראשות ד"ר יצחק רפאל נ"י והמנהל ר' זאב בלומנצוויג נ"י אשר לא חשכו כל מאמץ בהוצאתם לאור של כל ספרי רבנו הגדול במקורם בערבית ובתרגומי, תחלה כל פירוש רבנו לששה סדרי המשנה, והן עתה ספר המצוות, איגרת תימן, מאמר תחית המתים, ועוד. ואחרון אחרון חביב ספר זה אשר כתבו רבנו לעת זקנתו ושקע בו תמצית חייו, ולא מעט עמל ומחשבה השקיעו גם בהידורם ניאוים ושיפורם החיצוני ועליהם תבוא ברכת טוב, והאל הטוב ירחיב גבולם ויזכו לעשות כהנה וכהנה מתוך הרווחה ושלות הנפש.
